מים אחרונים וברכת המזון – חיוב, זהירות והנהגה נכונה על פי ההלכה והפוסקים

 

- - - לא מוגה! - - - 

אפילו אם האדם הזה אוכל במזלג וידיו לא יתלכלכו זה למעשה ההבדל בין הטעם הראשון לטעם השני אפילו הכי הרי בלחם הוא נוגע בידיים ובלחם שלנו בכולם יש גם מלח שמים 3% מלח ולכן בזה ודאי בחיי גוונה שיש

חובה ליטול את הידיים מים האחרונים אין שום היתר להקל בדבר אפילו אם נלך לפי שיטת התוספות שהיום מלח זדמית לא מצוי אבל אפילו אם בטל אותם לא בטלה התקנה ולכן לא יהיה שייך להקל בדבר אלא שהתוספות מבינים שגם בזמן הגמרא אם היה מקום שהמלח לא גורם עיוורון אפילו בזמן הגמרא היה מותר ולכן הם אומרים שאנחנו דומים לאותם המקומות זו הסברה שלהם אבל אנחנו עד עידן

לא סוברים כן אלא כמו שאמרנו קיבלנו הוראות מרן ומה שמרן כתב סתם ויש בשני סעיפים זה עדיין לא נורא כמו שאמרנו הסתם עיקר אפילו אם יש בסעיף אחר.

הגאון חידה מדבר בזה בחושן משפט בברכי יוסף והוא מביא עוד דוגמה לכמן בסימן קפג מרן כתב את דברי שיבולי הלקט שאדם שהוא איתר שמאלי כשבא לקיים מצווה,

קידוש, הבדלה, כוס ברכת המזון, יתפוס את היין ביד שמאל.

כתב את זה בלשון יש, לא כתב את זה בסתם.

לעומת זה בסימן תרנא כתב מרן בסתם שגם איתר דומה לכל אדם בקיום המצוות,

כשבא לקחת את הלולב יתפוס ביד ימין כמו כל אדם.

שם כתב את זה בסתם. איך העיקר? סתם ויש, הלכה כסתם, למרות שזה קפג ושם תרנא יש מרחק עצום.

כן, זה גם כתב הגונר ברכות בכור מיוחס בספרו מזבח אדמה על מה שכתב מרן בסימן תרסד סעיף י שצריך להיזהר לא לקחת ער...

אבל כתב מרן את הדין הזה בשם אורחות חיים בלשון יש מי שאומר.

ואילו בסימן תרמ״ט סעיף ה' מרן כתב כדברי הרמב״ם והרזה על העתיר, כתב מרן בסתם, שרק ביום הראשון פסול הגזול,

ביום השני מותר, וערבה, דין ערבה זה בשאר הימים, שיבוט ערבה זה יום האחרון.

אומר המזבח אדמה הסתם הוא בתרמ״ט והיש בסימן תרס״ד,

סתם ויש הלכה כסתם, למרות שזה לא בסימן אחד,

אפילו אם יהיה מרחק של הרבה סימנים. וכך באמת המסקנה להלכה ולמעשה.

משם אתה לומד בקל וחומר לכאן. כאן זה בסימן אחד. נכון שזה בסעיף א' וזה בסעיף י', אבל כולם בסעיף אחד,

בסימן אחד, ולכן בוודאי שהלכה כסתם,

שמים אחרונים חובה. יש אנשים שרגילים,

לפני שעושים מים אחרונים,

אומרים את הסעיף הזה,

מים אחרונים חובה,

כדי לקיים מצוות אמירת דברי תורה על השולחן. ואנא לדידן, ככה ההלכה, אז הוא אומר הלכה אחת לפחות,

מקיים בזה גם מצוות דברי תורה על השולחן, ולכן מן הראוי שיבצע, יעשה את זה בכל הארוחות,

בין אם הוא נמצא בביתו או במקום אחר,

לקיים את המצווה כדת וכדין.

אדם שלא אכל לחם אלא אכל מרק ירקות או דבר אחר,

אינו חיה במים האחרונים.

כל החיוב שרבותינו חייבו זה דווקא באדם שאכל לחם בלבד,

או אדם שאכל הרבה עוגות.

הוא אוכל 230 גרם קעקים, בורקס, וגם שם יש מלח.

אז כאן הוא מדרך ומוציאו ברכת המזון.

בוודאי שחייב גם ליטול את ידיו.

מים אחרונים? שניהם שווים, לעניין זה.

גם בדין שהגמרא אמרה במסכת ברכות בדף מ״ב,

תכף לנטילת ידיים ברכה, שנאמר, שאו ידיכם

קודש וברכו את השם, גם בזה מן הראוי שכל אדם ואדם ייזהר.

בין מים אחרונים לברכת המזון אסור להפסיק.

דבר ראשון, אסור לדבר, כמו שכתב הבח,

הפסק, ראינו דיבור. אם האדם הזה מדבר בין מים אחרונים לברכת המזון, זה הפסק,

והאדם הזה לא עושה את מה שאמרו חכמינו תכף.

דבר שני,

אם האדם הזה אומנם לא מדבר,

אבל הביאו אבטיח. הוא רוצה לאכול אבטיח.

אז בין מים אחרונים לברכת המזון יש באמצע, בורא פרי אדמה, אוכל אבטיח, גם זה לא טוב.

ראשי, על המקום, כשהסביר תכף לנטילת ידיים ברכה,

אמר שייזהר לא לאכול באמצע.

הדבר השלישי, שגם ממנו צריך להיזהר,

שלא יפסיק בזמן,

כמו שכתבו התוספות,

והתוספות למדו את זה מהמשך דברי הגמרא.

הגמרא דרשה מהפסוק וסמך ושחט תכף לשמיכה, שחיטה.

המצורע לא מסוגל להיכנס בתוך בית-המקדש עד שער ניקנור בגלל שהוא טמא,

ולכן הבהמה שלו לא הייתה נסמכת.

אבל אדם רגיל היה מגיע עד שער ניקנור,

שם היה סומך על הבהמה, מייד לוקחים את הבהמה למקום של השחיטה.

היה מרחק של 11 מטר, כב' אמה ושוחטים.

אם נאמר שאין חיוב שיהיה סמוך מהר,

אז למה אתה אומר במצורע שלא יסמוך?

שיעמוד רחוק, לא יעמוד בשער ניקנור, איפה היום שער האשפות? יעמוד שם, יישען שם על הבהמה, וירוצו מייד עם הבהמה וישחטו. למה אתה מוותר?

אלא ודאי,

תכף לשמיכה, שחיטה ושמח ושחט בא ללמד אותנו שצריך להיות גם בזמן שיהיה סמוך מאוד,

שלא יעבור זמן הילוך כב' אמה.

לכן גם הדין השני שנכתב לידו,

תכף לנטילת ידיים,

מים אחרונים ברכה ברכת המזון גם הוא אותו דבר שלא יעבור זמן כדי הילוך 22 אמה זה הדין שפסק הרמה למעלה בסימן קסו וככה הלכה למעשה אומנם הרמה כתב את זה בדין מים ראשונים אבל לנו לדידן מעיקר אני אנחנו מפרשים את זה בדין מים אחרונים כדעת רשי ורוב הפוסקים ולכן בזה צריך להיזהר אלא שההליכה בבית המקדש

הכהנים היו הולכים עקב בצד גודל אז ללכת כבי טמא עקב בצד גודל זה לוקח לפחות חצי דקה אם לא יותר לכן אם לא יעבור חצי דקה זה לא נורא אבל להשתדל לאחר את זה נפקא מינה יש הרבה אנשים בפרט בשבת אומרים פיוטים פזמוני שבת מסיים את הארוחה אומר שיר המעלות בשוב השם ומנגן את זה יפה אחר כך ממשיך צור משלא אכלנו גם זה צריך לומר טוב שאגיד הכל

ולא יעשה מים אחרונים מוקדם מדי תגמור את כל הפיוטים שיש לך עצור משלא אכלנו ושיר מעלות בשוב השם תגמור את הכל אחר כך תעשה מים אחרונים כדי שמים אחרונים יהיה סמוך ונראה לברכת המזון זה הדבר הטוב ביותר כך ראוי לך תחילה לעשות לכן מרן אומר תמיד בכל דבר אתה מכבד את הגדול תחילה פה לא מכבדים את הגדול פה נותנים דווקא לקטן

משאירים את הגדול האחרון כדי שאצלו יהיה ההידור הזה שיהיה תכף לנתינת ידיים ברכת המזון.

אני קורא סימן קפא, סעיף ג.

אין נוטלים בחמין שהיד נכווית בהם מפני שמפעפעין את הידיים והן מעבירין את הזוהמה.

יש הבדל בין מים ראשונים למים אחרונים כמו שאמרנו אמש בכמה וכמה דברים אחד מהם לגבי דין נטילה במים חמים

במים האחרונים המטרה היא להוריד את הלכלוך.

לא תמיד המים החמים מורידים טוב את הלכלוך.

פעמים רבות זה ממיס את השומן,

אחרי שממיס זה נדבק,

נכנס בתוך הנקבוביות של העור.

ולכן רבותינו אסרו ליטול מים אחרונים במים חמים שהיד נכווית בהם.

עד 45 מעלות יהיה מותר, אבל יותר מזה, הדבר אסור.

לכן מן הראוי לכתחילה,

כשאדם בא ליטול את ידיו מים אחרונים מהברז,

לא יפתח את הברז האדום של עדות שמש,

יפתח את הברז השני.

פעמים רבות שטפו כלים במים החמים לפניו,

ואז המים שיורדים דרך הברז הם הרבה יותר מ-45 מעלות,

וזה בכלל מים שהיד נכווית בהם.

ולכן בחיי גוונה הדבר אסור, אלא, כמו שאמרנו קודם,

לשים לב שהמים יהיו פושרים או פחות מזה.

האחרונים, המגן אברהם ושאר הפוסקים שאלו,

וכי בשופתני עסקינן אתה אומר שהיד נכווית בהם.

איזה אדם לוקח מים חמים כאלה,

מה, הוא רוצה לכבות את ידו?

התירוץ הוא שכאן, האדם הזה,

יש לו יד שעורה אב, גס,

הוא לא מתפעל מהדבר הזה.

אפילו באדם כזה,

אפילו אחי, כיוון שמבחינת המציאות זה לא מנקה טוב את הידיים,

לכן מונעים אותו מהדבר הזה.

או,

מה שכתוב כאן נכווית, הכוונה היא ילד קטן בילד וכיוצא בו,

זה יגרום קביעה.

אבל בן-אדם גדול לא יגרום ממש קביעה,

ואתה שם את היד בתוך המים הרבה זמן אז זה לא טוב,

זה חם מאוד.

אבל להכניס ולהוציא אפשר, אין בעיה.

אז גם למים של 46 מעל...

לפי זה יהיה אפשר עדיין ליטול את הידיים, רק יותר מזה יהיה הדבר אסור.

אני עובר לסעיף ד' אין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות.

כשאדם בא ליטול מים אחרונים,

מעיקר הדין מספיק אם נוטל עד פרק שני של האצבעות,

אבל כדאי להחמיר וליטול עד סוף פרקי האצבעות, כדעת רבנו הארי.

צריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה כדי שתרד הזוהמה.

במים ראשונים טוב להגביה את ידיו, שאו ידיכם קודש, אבל כאן, אדרבה,

צריך להשפיל את ראשי אצבעותיו למטה כדי שבשעה שנוטל את ידיו מים אחרונים תרד הזוהמה למטה ועל-ידי זה ינקה יפה יפה את ידיו.

אם המסובין רבים עד חמישה מתחילים מן המברך,

ואם הם יותר מתחילים מן הקטן ונוטלים דרך ישיבתן.

ואין מכבי-דין זה את זה ליטול עד שמגיעים לחמישה האחרונים,

מכיוון שלא נשארו אלא חמישה שלא נטלו,

מתחילים מן המברך.

הגמרא בברכות מ״ב וגם בסוטה או במקומות אחרים דנה בנושא של תכף לנטילת ידיים ברכה.

הגמרא בברכות ציינה שלושה דברים שצריך לחבר אותם.

דבר ראשון, תכף לנטילת ידיים ברכה שנאמר,

שבו ידיכם קודש וברכו את השם.

דבר שני,

תכף לגאולה תפילה. אדם חותם גאל ישראל מייד יתחיל את העמידה,

ברוך אתה השם, ולא יפריד בין גאולה לבין התפילה.

תכף לתלמידי חכמים ברכה שנאמר, ניחשתי ואברכני השם בגללך,

או מה שכתוב בברך השם את בית המצרי בגלל יוסף.

נחלקו הראשונים, האם מה שהגמרא נקטה,

תכף לנטילת ידיים ברכה.

האם הכוונה היא נטילת ידיים מה...

מים ראשונים או מים אחרונים.

מרן דן בנושא הזה למעלה בסימן קסו וגם פה.

המסקנה היא הלבדי מרן,

כל זה מדבר במים אחרונים.

מיד אחרי שנוטל מים אחרונים חייב האדם הזה לברך ברכת המזון וצריך לחבר אותם ולא ייתן רווח בין הדבקים.

זה דעת מרן כאן וגם שם בסימן קסו,

ולכן מרן כתב שם שבמים ראשונים טוב להחמיר, להיזהר, שלא להפריד בין על-נטילת ידיים לברכת המוציא.

בלשון מרן שם משמע שזה זהירות בעלמא, חומרה בעלמא, ולא מעיקר הדין.

מעיקר הדין,

כל הדין, החובה של לסמוך ולחבר נטילת ידיים לברכה,

הכוונה היא לברכת המזון, אלא כחומרה, גם שם, גם במים ראשונים,

ברכת על-נטילת ידיים והמוציא, גם כן כדאי לחבר אותם יחד. בכל מקום, כאן זה העיקר. ולכן,

דבר ראשון, צריך להיזהר לא להפסיק בדיבור. כמו שכותב הבא, הדיבור נחשב להפסק.

דבר שני,

לא רק דיבור אלא גם שהייה בזמן,

גם היא יכולה להיחשב כהפסק.

אם האדם הזה שוהה יותר מחצי דקה,

כדי הילוך 22 אמות,

כתבו התוספות שם בסוטה שזה נחשב כהפסק.

ולכן, גם פה,

יש הרבה אנשים שרוצים ליטול להם את הידיים מים אחרונים.

תמיד אתה מחפש את הגדול שבהם, נותן לו את הכבוד,

שהוא ייטול קודם כול ראשון.

פה, אם תיתן לו ליטול ראשון,

עד שיגיע הזמן ברכת המזון, עובר בינתיים 2-3 דקות,

והוא מאבד מהמצווה,

הוא לא תוכף נטילת מים אחרונים בברכת המזון,

ולכן משום זה מן הראוי לכתחילה, עד רבה, לאחר אותו ולא להקדים.

כאן הכבוד לא מתבטא.

במה שהאדם הזה מקדים, אדרבה, במה שיהיה אחר.

הגמרא, כשדנה בעניין,

הגמרא אמרה שלא ייתנו לו ממש אחרון, אלא נטלו כולם מים אחרונים, נשארו חמישה אנשים,

ואז נותנים לו את הכבוד שיהיה לפניהם,

לפני אותם החמישה,

בזה פותרים את הבעיה לגמרי מכל וכול.

ולכן מן הראוי שהאדם הזה יהיה חכם ונבון כשבא ליטול לכולם את העיניים, שיזכור את ההלכה.

למה צריך לפני חמישה?

ההסבר הוא, אומר ראשי,

בינתיים יוכל האדם הזה שעתיד לברך את ברכת המזון,

להכין את עצמו, להתכונן לעבור את ברכת המזון, ישחזר אותה שנייה אחת קודם לכן.

זה מה שמן הראוי לעשות לכתחילה.

לכן,

בכל מקרה כדאי שבעל-הבית יזרז את בני ביתו שהם יתלו מים אחרונים,

והוא יהיה האחרון, אחרון, אחרון חביב, מה שבטוח בטוח,

בזה יהיה בוודאי סמיכות, תהיה תכף לנטילת ידיים,

מייד יהיה אחרי זה ברכת המזון.

זה הדבר הטוב ביותר.

אין מברכים שום ברכה על המים האחרונים.

לא שייך לתקן על זה ברכה,

משום שכאן זה בא לשמירת האדם.

האדם הזה נגע במלח ואחר כך ייגע בעיניים.

חלילה זה יכול לגרום שיסמא את עיניו,

ולכן מן הראוי שייזהר האדם הזה לא לברך ברכת המזון עד שייטול קודם כול מים אחרונים.

על עניין ונשמרתם מאוד לנפשותיכם לא תקנו חכמינו שום ברכה.

אתה בא ליטול מים אחרונים,

אתה שומר על העיניים,

שומר על עצמך.

כל זה בכלל, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

על מצווה זו אין ברכה, כי הדבר הזה דבר הגיוני שהשכל מחייב אותו.

הלשון אשר קידשנו במצוותיו וציוונו קידוש במצווה.

מצווה ניכר, כשהמצווה אין לה היגיון,

ניכר שאתה עושה את זה רק לשם מצווה.

אתה לוקח לולב, אין היגיון לקחת לולב.

כל זה לשם מצווה.

בזה אתה מתקדש ומברך כי דשאנו במצוותם וציוונו.

פה לא. פה גם אדם חילוני, גם גוי, גם כן יכול לעשות את זה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות,

החמור הוא הטיפש שבבהמות.

הוא הולך בדרך, הוא רואה בור,

הוא נזהר, הוא לא נכנס, הוא עושה אגוף, הוא מסתובב,

הוא יודע, אם ייפול בתוך הבור הזה זה כניסה ללא יציאה.

הוא יודע להיזהר, הוא מסתובב מייד.

אז מותר האדם מן הבהמה אין.

קל וחומר האדם, כשהוא מגיע לרמזור,

גם הוא נזהר, לא עובר באור אדום.

אבל לא שייך לתקן על זה ברכה, לומר,

כשהוא מגיע לרמזור והוא עוצר באדום,

יגיד, וציוונו לשמור את נפשנו. אין ברכה על דברים כאלה, אלא היגיון מחיה, דבר פשוט, שאין צורך לברך.

כן, זה גם אמרו לגבי מצוות אכילת בערב,

יום הכיפורים,

זו מצווה לאכול, כמו שלמדנו בסימן תרד,

אבל היה על זה ברכה, כאדם שיושב לאכול.

האם זה ניכר שהוא בא לקיים מצווה? לא ניכר שהוא עושה את זה לשם פועלה,

ולכן משום זה לא קבעו על זה חכמינו ברכה.

כך הוא הדין גם לגבי זה, גם בעניין מים אחרונים הדברים שווים.

אומנם זה לא מוסכם בפוסקים.

חלק מהגאונים אמרו שלא יברך על נטילת ידיים,

כי אין צורך בכלי, נטילה נטלה זה כלי בארמית.

אז הלשון על נטילה לא שייך כאן,

אבל על רחיצת ידיים יכול לברך.

אבל דעת מרן, כדברי בעל הלכות גדולות, רב עמרם גאון, הרמב״ם ורוב הראשונים, שאין שום ברכה על נטילת מים אחרונים, וכך ההלכה.

בזה גם הסבירו התוספות בחולין קה מדוע לא מברכים

בלילה על קריאת שמע שעל המיטה.

הרי הגמרא בברכות ה' אמרה שכל אדם לפני שיישן חייב לקרוא את קריאת שמע.

מרן כתב, קורא על מיטתו, פרשה ראשונה של שמע.

אם כן,

אם מרן אמר שחייבים מדי רבנן לקרוא קריאת שמע, למה אין על זה ברכה?

גם שם מצוות קריאת שמע בלילה שלפני השינה היא באה להגן על האדם מפני המזיקים.

יפול מצדך אלף ורבבה ממיניך.

כיוון שזה בא להגן על האדם מפני המזיקים,

לכן לא שייך על זה ברכה.

לגופה זה לא מוסכם,

יש מחלוקת, הטור מביא בשם הרב אברהם,

שכן מברכים על קריאת שמע שעל המיטה.

אבל מרן פסק בשני המקומות,

כדברי התוספות, כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

לא מברכים, לא בימיים האחרונים ולא בקריאת שמע על המיטה,

וכן כל כיוצא בהם.

אדם מכבד את האבא, אין על זה ברכה.

אפילו הגויים מבינים דבר פשוט והגיוני,

שכל בן חייב לכבד את האבא.

הם היטיבו עמך, עשו עמך הרבה חסדים.

כשהיית ילד ולא יכולת לטפל בעצמך,

היום אתה חייב להשיב להם מידה כנגד מידה, צריך להשיב טובה. לא צריך בשביל זה להיות גאון שבגאונים,

כדי להבין את האמת הפשוטה הזאת.

וכן אין ברכה. אבא שלו אמר לו, תביא לכוס מים.

לא מברך, וציווה לנו על מצוות כיבוד אברהם,

כי לא ניכר שעושה אותה לשם פועלה.

כך הוא הדין גם לגבי מצוות ארבע כוסות,

או לגבי עניין של מים אחרונים.

השאלה, האם כשאדם מקיים מצווה,

האם צריך לחשוב שהוא עושה את המצווה הזאת רק לשם שמים,

לא בגלל שההיגיון מחייב,

או גם בגלל שההיגיון מחייב?

הרמב״ם, בהקדמתו למסכת אבות בשמונה הפרקים, דן בנושא הזה,

מביא סתירה בדברי רבותינו, והמסקנה היא שהרמב״ם עושה חלוקה בין שני סוגים.

יש סוג אחד של מצוות שמעיות, ויש סוג שני מצוות שכליות.

במצוות שההיגיון מחייב אותם,

לא כדאי שהאדם יתאווה להם.

לא כדאי שהאדם יגיד,

אני רוצה לעשות עבירה כך וכך, אלא שהקדוש ברוך הוא אמר שלא.

הגמרא הביאה דוגמה כזו רק לגבי חזיר.

חזיר אין בזה היגיון, מצווה שמיעית.

בזה רבותי נאמרו, לא יאמר אדם אי אפשי ובשר חזיר, אלא אפשי ואי אפשי, אלא שהתורה אסרה.

או בשעטנז,

גם היא מצווה שאין בה היגיון,

למה אסור ללבוש בגד שיש בו צמיר ופשנין, אין בזה היגיון.

בזה גם כן אתה יכול לומר,

אני הייתי מעוניין ללבוש בגד חליפה שיש בה שעטנז, רק התורה אסרה.

מה שאין כן לגבי מצוות שההיגיון מחייב אותן, אז טוב יותר להגיע לשלימות שהאדם הזה לא יתאווה לגנוב,

לא יתאווה לשדוד, לא יתאווה להמרות את פי אביו. אדרבה, באופן טבעי ירוץ אחרי המצוות האלה,

זו המדרגה הגבוהה יותר.

כמובן שהוא מתכוון בכל דבר לשם מצווה,

יכול גם לומר לשם ייחוד,

אבל ברכה אין על אותן המצוות,

לא שייך לתקן על זה ברכה,

כי לא ניקח כל כך שעושה אותה לשם פועלה.

אני עובר לסעיף ח. יש אומרים שמים אחרונים אינם צריכים ניגום.

אולי הרמב״ם מנגן ואחר כך מברך.

לפי הרשב״א לא צריך לנגב את הידיים אחרי שטיפת המים האחרונים.

זה לא דומה למים ראשונים. שם, במים ראשונים, מייד אחרי זה אתה לוקח את הלחם ואתה ממאיס את הלחם עם הידיים רטובות.

וכן,

במים ראשונים נתקנו משום דיני טומאה וטהרה,

ואם המים האלה הם מים טמאים, חייב לנגב את הידיים כדי לסלק את הטומאה מעל ידם.

אבל פה, במים האחרונים,

אין בהם טומאה, הידיים שלו בלאו הכי טהורות,

אלא כל זה עניין של ניקיון,

בדיקה את הידיים מספיק.

הניגוב אינו חובה.

כך דעת הרשב״א, הראב״ד, הקולגו.

ואותם מרן כותב בלשון רבים, יש אומרים.

ואילו את הרמב״ם,

שחולק ואומר שצריך לנגב גם את המים האחרונים,

תביא אותו בשמו, משמע שהוא כאילו יחידאה,

אם כן דעת מרן, כמו הדעה הראשונה,

שמעיקר הדין, מים האחרונים אינם צריכים ניגול.

אין ספק, אם יש לו מגבת נקייה, כדאי הדבר, שינגב את הידיים.

היום יש הרבה פעמים ממחטות נייר וקל מאוד לנגב את הידיים.

אבל לפעמים הדבר קשה.

אולי יש שם מגבת, בבית הכנסת יש שם מגבת,

אבל בפעם האחרונה שחיפשו אותה זה היה בפסח שנה שעברה.

הם מחליפים את המגבת מפסח לפסח.

אז אם יבוא לנגב את הידיים באותה המגבת,

יותר ממה שינקה אולי הוא יזהם את הידיים שלו.

טוב, אז בחיי גוונה בזה,

יסמוך על דברי הראבד והרשב״א שאין חיוב לנגב את הידיים, ויכול מיד להתחיל ולברך את ברכת המזון.

מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים.

כשיש לאדם מים, חייב ליטול את הידיים דווקא ממים.

או סודה זה גם כן מים, אין שום הבדל בין מים לסודה, לעניין זה.

השאלה היא, כשאין לאדם מים,

נמצא במקום שאין מים, אבל יש שם מיצים וקולה וכל מה שאתה רוצה, בדברים האחרים יש הרבה,

האם יכול ליטול בהם את הידיים או לא?

לגבי דין מים ראשונים למדנו למעלה בסימן

קעא וגם בסימן קסב ארבעה דעות בראשונים בעניין זה,

אם אפשר ליטול בהם את הידיים או לא.

אבל כאן, לעניין מים אחרונים,

אין את כל אותה המחלוקת,

כי כאן כל המטרה היא לנקות את הידיים, להוריד את השומן.

אם המים מוריד טוב את השומן וגם הטמפו מוריד לך טוב את השומן מהידיים, אז גם זה טוב, בפרט אם יש לו מגבת נקייה.

מייד אחרי שרחץ את ידיו במים האחרונים בטמפו, מייד לקח את המגבת וניקה יפה, אז באמת הידיים שלו נעשו נקיות במאה אחוז.

הנה כן אומר,

רשאי לכתחילה לעשות כן, כיוון שאין לו ברירה, אין לו מים,

חמיר הסכנתא מייסורה, לא יוותר על המים האחרונים,

אפילו ייטול בהם, ואין בזה חשש בזיון אוכלים.

כותב מרנוביץ יוסף, יוצא מן הכלל יין.

אסור ליטול ביין את הידיים משום שהיין משתנה למעליותה,

עד שקובע ברכה לעצמו בורא פרי הגפן.

כמו שמרן כתב שם, בסימן קס' מנע את היין, כך הוא הדין גם פה.

ביין יהיה הדבר היחיד שיהיה אסור. ככה העתיקו גם שאר החונים.

אומנם כף החיים שמח להתיר אפילו ביין,

הוא הלך בעקבות המקובלים שהחמיאו מאוד בעניין מים אחרונים, ולכן עד כדי כך הוא שמח להקל שאפילו ביין יהיה מותר.

אבל אנחנו פוסקים כדעת מרן,

ולכן אין מקום להקל, ליטול את הידיים ביין.

אולי יכול להיות שביין של שור אתה יכול לסמוך על דברי הרב כף החיים,

אולי שמה זה לא יין, לכן אתה רוצה שם ליטול את הידיים, מים אחרונים באותו היין, תעשה.

אבל בשאר המיצים למיניהם, כאן לא שייך את הכלל מים שנשתנו מרעיהן או פסולין למאכל בהמה,

כל הכללים האלה, מה שנאמרו במים ראשונים,

לא נאמרו כאן לעניין זה במים אחרונים.

יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים.

אפילו לא נוהגים כן.

אדם שהוא איסטניסט ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה,

לדידיה עבו ידיים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון.

המקור של דעה זו מדברי התוספות בברכות נג,

שלא צריך ליטול מים אחרונים, כי לא מצויה מלח סדומית.

אבל גם לדעה הזו,

אם האדם הזה איסטניסט נגעל,

ברור שחייב קודם ליטול את הידיים ולא יכול לברך בידיים מזוהמות כאלה.

אבל מרן, כשאמר דעה זו,

מרן לא כתב אותה בסתם,

אלא מרן כתב, יש שאין נוהגים.

מדוע מרן מדגיש את המילה יש?

כי מרן כתב בסעיף א' בסתם מים אחרונים חובה.

אז כוונת מרן לומר,

סתם ויש אומרים,

הלכה כסתם.

נכון שזה לא בסעיף אחד, אפילו הכי כותב נחפה בכסף,

שכאן דעת מרן בסתם שמים אחרונים חובה, מרן פוסק כדברי רוב הפוסקים,

ואי-אפשר להקל בדבר. מעיד רבי יונן נבון שהמנהג, כדברי מרן,

גם על-פי הקבלה יש חובה ליטול מים אחרונים, ולכן ככה מסקנה למעשה.

אדם ששכח לא זוכר לפני הסעודה ליטול מים אחרונים,

יכול גם אחרי הסעודה, אחרי ברכת המזון,

יוכל אז ליטול מים מהחונים. כי אם הטעם הוא משום מלח סדומית אז גם אחרי זה עדיין יש חשש.

אם לא יציל את עצמו לפני ברכת המזון, לפחות שיעשה את זה אחרי ברכת המזון.

מה תאמר? מלח סדומית לא מצויין בכל מקום בעולם?

אולי יש סוג מלח שטבעה כעין מלח סדומית.

אולי היא דומה למלח סדומית,

ולכן משום זה רבותינו חששו והשאירו את התקנה הראשונה במקומה, לא עקבו אותה,

כך שאין שום צד להקל בדבר ולעקור בכום ועשה את התקנה הזאת של המים האחרונים,

אלא בין איש לבין אישה, כולנו חייבים בדבר הזה בנטילת המים האחרונים.

כדאי גם להרגיל את הילדים שעשו נטילת ידיים במים האחרונים.

כשהילד מתרגל מקטנותו זה הולך קל מאוד ופשוט מאוד.

יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד,

וצריך לחזור עליו ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו, אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו,

ואפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת.

ולפי זה,

אם שניים אוכלים יחד, צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון.

ויש אומרים שאינה טעונה כוס אלא בשלושה, ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל אפילו בשלושה הגאה, ומצווה מן המובחה לברך על הכוס.

הגמרא,

גם במסכת ברכות וגם בפסחים קה,

דנה לגבי דין כוס ברכת המזון.

המשנה הביאה דוגמה כזו,

יש לי כוס יין, ועדיין אני לפני ברכת המזון.

אני רוצה כעת לברך ברוב פרי הגפן ולשתות את היין.

האם אני רשאי,

או שאומרים לי לא, אסור לך,

תשאיר את זה לברכת המזון,

תברך עליו כוס ברכת המזון, ואחרי ברכת המזון תשתה את זה.

כולם מודים, גם בית שמאי וגם בצילל מודים,

שמצווה מן המובחר לברך על הכוס. כולם מודים שיש מצווה.

אלא המחלוקת אם זה חובה או רק בגדר מצווה.

אם תאמר שזה בגדר חובה,

אם כן, אסור לו לאדם הזה לשתות כעת את היין,

תשאיר את זה לכוס ברכת המזון.

אלא אם כן, האדם הזה, ברוך השם, יש לו עוד הרבה יין, זה לא הכוס האחרון. אז הוא ישתה כעת כוס אחד, ואחר כך יעשה עוד כוס שני.

אז אין בעיה.

אבל אם אין לו אלא כוס אחד,

בזה קיימת המחלוקת בין בית שמאי ובית הילר.

וגם בראשונים יש מחלוקת איך ההלכה בעניין זה.

האם ברכת המזון טעונה כוס או לא.

מה הנביא? שלושה דעות בעניין זה.

אנחנו מברכים בליל הסדר,

כוס ברכת המזון הוא הכוס השלישי.

משם אין ראייה. הגמרא דוחה את הראייה.

הגמרא אומרת,

אפילו למאן דאמר שברכת המזון אינה טעונה כוס,

שם בלאו הכי צריכים לשתות ארבע כוסות, אז חכמינו תיקנו את זה שיהיה אחד מהם על ברכת המזון. כמו שאמרנו, הליבא דיקולי עלמא, מצווה מהאיכא.

ולכן משם אין ראייה.

משום זה דנו הראשונים איך ההלכה, האם זה חובה או לא.

לפי דעת התוספות,

ברכת המזון טעונה כוס, אפילו ביחיד. לפי אדם אוכל לבד, גמרת את האוכל,

אל תברך את ברכת המזון. אתה חייב קודם כול להביא כוס יין, ואחר כך יברך.

אפילו אם האדם הזה יודע מראש שאין לו כוס יין,

רק בעוד שעה הילד שלו יביא מהמכולת,

שלא יוכל. תגיד לו, תחכה, אל תאכל ארוחת צהריים,

קודם שיהיה לך יין כדי לברך עליו כוס ברכת המזון,

ורק אחר כך תוכל להתחיל לברך.

אבל דעת הרייף, הרמב״ם והשולחן ערוך,

שברכת המזון אינה טעונה כוס כלה.

לא חייב בכלל,

בין אם הוא ביחיד, בין אם יש עשרה,

אין חובה מעיקר הדין לברך על כוס ברכת המזון.

דעה הממוצעת, דעת הזוהר.

אם יש שלושה כדאי לברך, יש מצווה לברך כוס ברכת המזון.

אבל אם הוא יחיד אחד או שניים לא כדאי.

דעת מרן,

יש אומרים האחרון, זוהו דעת הריף והרמב״ם שאפילו בשלושה מעיקר הדין אין חובה.

אבל אם אדם יש לו כדאי להחמיר בדבר הזה בתנאי שיהיו שלושה.

אם אין שם שלושה לא כדאי לברך כוס ברכת המזון שב-אל תעשה עדיף.

הרי זו לא חובה אלא בגדר חומרה.

למה לך להיכנס נגד דברי הזוהר שכתב בפרשת תרומה שאין ברכת המזון אלא בשלושה?

לכן כדאי שיימנע.

אבל אם הם שלושה או יותר מזה,

כדאי לברך על כוס ברכת המזון, בין בחול בין בשבת.

זה מצוי הרבה.

אדם יושב בביתו, אוכלים ארוחת צהריים או ארוחת ערב וגם הבנים הגדולים נמצאים עמו. הם שלושה, או הבן או החתן, נמצאים שם שלושה ויש להם זימון.

כדאי לדבר שלפני ברכת המזון יביאו גם כוס יין כדי לברך עליו, לקיים את המצווה מן המובחר.

יש בזה הרבה מעלות, כמו שנראה בהמשך,

ובפרט לאדם שהוא חסוך בנים.

הגמרא אומרת,

אחת המעלות של כוס ברכת המזון היא שהאישה הזאת תיפקד בזרע קודש של קיימה.

וברך פרי בטנך, אין האישה המתברכת אלא מפרי בטנו של הבעל.

לכן, אחרי שהוא שותה מכוס ברכת המזון,

לא יגמור את הכול, ישאיר משהו לגברת.

זה דבר טוב, סגולה חשובה.

לכן, אדם שיכול, כדאי שירגיל את עצמו.

אפילו אם הם נמצאים בעבודה, אם אוכלים ארוחת צהריים בעבודה,

כדאי לדבר שכל אחד לפי התור שלו יביא יין.

הם מאה פועלים, זה לא יעלה להם הרבה כסף. כל אחד יביא לפי התור שלו והוא יזכה במצווה הזו.

לפני שיתחילו ברכת המזון, יזמנו ויברכו על כוס ברכת המזון. זה דבר חשוב, דבר טוב.

אם בעל בית החרושת או בעל הבית,

רוצה להתנדב להביא להם כל יום כוס יין שם בחדר האוכל שיזכה למצוות, אשרה ואשרה חלקו,

צריך יהיה לברך אותו אחר כך בסוף,

הרחמן הוא יברך בעל הבית ובעל הסעודה,

ויש שיביא להם את היין.

אבל אם הוא לא רוצה, אם הוא טמא,

הוא אומר אני אביא לכם גם יין,

זה לא כתוב בחוזה העבודה,

אפילו ההסתדרות לא מחייבת.

אז בכלל, גברתי, כדאי שהם יביאו דבר כזה, יש בזה מעלה, יש בזה מצווה, עליבדי כולן.

להחיד,

אם הוא לקח ועשה את המצווה הזו, כוס ברכת המזוה, עוון אין.

מעיקר הדין ההלכה לא כהזוהר,

כיוון שלפי דברי הפוסקים הגמרא שלנו חולקת על הזוהר. הגמרא לא מבדילה בין שלושה לאחד. אם כן, אם הוא ירצה, למה לא?

אבל לא כדאי, אמרנו, שווה אל תעשה עצה טובה, לחוש את דבריה המקובלים.

רבנו אריה הלך בעקבות הזוהר שרק בשלושה ולא פחות.

לכן, אם אחד או שניים, לא כדאי שיעשו.

הנפקא מינה במחלוקת הזו לגבי חובת טעימה מכוס ברכת המזון.

דן בנושא הזה הגאון רבי עקיבא איגר דקמאן בסימן קצס, סעיף ד' ומסביר אליבא דמרן, שפסק כדעת הריב והרמב״ם שברכת המזון אינה טעונה כוס אפילו בשלושה,

לפי זה אליבא דמרן,

אדם שכן רוצה לקיים את מצוות כוס ברכת המזון,

חייב לטעום מהיין.

ניקח קודם דוגמה אחרת לגבי מצוות קידוש.

יש לי איזו שכנה זקנה שלא יודעת לקדש, מבקשת, תבוא, תעשה לקידוש.

בסדר, אני הולך, עושה לה קידוש,

קשה לי לשתות הרבה כוסות יין.

אני גם בבית אצלי שותה, גם אצלה, קשה לי.

אני רוצה לקדש ולא לטעום כלום, אלא היא תטעם מהיין.

מרן כותב לקמאן שמותר הדבר לכתחילה.

למה?

כאן זה לא כוס של ברכת הנהנין,

אלא כאן זה כוס של מצווה,

לא רק בקידוש של...

שבת אלא גם בקידוש של יום שבת בבוקר יש שם סך הכל ברכה אחת בלבד רק ברכת הגפן אין ברכת הגפן שם ברכת הנהנים אלא ברכת הגפן שם היא ברכת המצוות וברכת המצוות אף על פי שיצא המוציא גם אם לא טועה מהיין גם כן הדבר אפשרי מרן הזכיר את הנושאים האלה למעלה בסימן קסז סעיפים יטכ שם מרן דן

בפרטים הללו אילו היה חובה מעיקר הדין כוס ברכת המזון כמו שאמרו התוספות אם כן אדם שרוצה לברך כוס ברכת המזון הוא יברך הגפן ולא יטעם אפילו טיפה אלא ייתן למישהו האחר הילד שלו טעם זה מותר לכתחילה אין שום בעיה אבל אם תאמר לא ברכת המזון לא טעונה כוס זה לא חובה אם כן אם האדם הזה

רק מברך לאחרים הגפן והוא בעצמו לא טועם זה דומה לברכת הנהנין אם אני בעצמי מברך שהכול ולא טועם זה ברכה לבטלה אפילו אם כוונתך להוציא אחרים ידי חובה אסור לך אינך רשאי לעשות כן כי נשת דמות ברכת הנהנין רגילה לבין כאן עניין כוס ברכת המזון אומנם רבי עיר ההלכה אומר כיוון שאני באדי כולי עלמא מצווה מהאיכה אפילו אם לא יטעם זה לא נורא אבל כלל גדול בידינו

ספק ברכות להקל וצריכים להחמיר ולחשוש לדברי הגאון רבי עקיבא איגר שנקט בדעת מרן שאם האדם הזה לא יטעה מהיין חלילה ברכתו תהיה ברכה לבטלה ולכן אם האדם הזה אומר תראה היין הזה בשבילי זה חריף מאוד אני לא יכול לשתות יין ביתי אפילו טיפה אני לא יכול לטעום אז לא יתנו לו שיברך כוס ברכת המזל

יאמר מראש שהוא לא יכול יעבירו את הכוס לאדם אחר הוא יכול שהוא יברך למה יעשו דבר כזה ייכנסו בספק ברכה לבטלה ואחר כך ספק על האמן אם האמן יתומה

לא עשו דברים כאלה, אלא התנאי היסודי הוא שחייבים לטעום מהיין.

אם לא טעם הרבה, נניח היה לי קשה לטעום הרבה,

אני טעמתי קצת,

מייד חברי לקח ושתה רביעית, בזה זה בסדר, אין לך בעיה של ברכה לבטלה כי הוא לפחות טעם משהו, אז הלבדי כול העלמה זה טוב.

אבל מה שאין כן אם האדם הזה לא טועם כלום,

האדם הזה אומר קשה לי לטעום, קשה לך אז למה אתה עושה כוס ברכת המזון? למה אתה מברך ברכות לבטלה?

חיי גוונא, ברור שצריך להיזהר בדבר.

נעבור לסעיף ב' כוס ברכת המזון אינו אלא של יין ולא משאר משקים, ואפילו קבע סעודתו עליהם.

כוס ברכת המזון לא יכול להיות על חמר מדינה, על בירה, אלא דווקא על יין,

כך הגמרא אומרת, בפסחים קז.

כותב הראש, אפילו אם האדם הזה קובע סעודתו, זאת אומרת,

הוא כל הסעודה שתה בירה, הוא אוהב בירה לבנה.

הוא חסיד של בירה לבנה.

לא רק אם כעת הוא רוצה, אחרי ברכת המזון, להביא את הבירה, זה לא טוב, אלא אפילו אם קבע על זה ושתה את זה הרבה באמצע הסעודה,

גם כן זה לא טוב.

אלא כוס ברכת המזון צריך להיות דווקא על יין.

הגמרא רומזת את העניין הזה בברכות ל.ה.

אין אומרים שירה אלא על היין.

תמיד כשאדם בא לשבח את הקדוש ברוך הוא,

כוס ישועות עשר, ובשם ה' יקרא. ייקח כוס ויודה להשם.

כל מצוות שאנחנו רוצים להודות להשם, לשבח, אתה לוקח כוס לקידוש, להבדלה, לאירוסין, כוס לברכת נישואין, כוס ברית מילה, פדיון, כל הדברים האלה,

כשבאים לשבח את השם, באים גם ועושים את הדברים האלה על הכוס, כוס יין,

כי היין הוא מעורר את האדם,

מחזיר אותו לצלילות הדעת.

כאדם חצי רדום, חצי ישן, בפרט אם הוא עייף,

היין הוא מפקח מאוד, ולכן כדאי הדבר שאדם תמיד ירגיל את עצמו, יברך את כוס ברכת המזון, אבל דווקא על יין ולא על שיכר.

אבל אם אין יין מצוי באותו מקום,

והשיכר ושאר משקיעי נבוא חמר מדינה,

מברכים עליהם חוץ מן המים.

אז מרן נוקט להקל כדברי הראש, אם אין יין אפשר לעשות, לברך את כוס ברכת המזון גם על בירה.

אבל לפי הקבלה זה לא כך.

לפי הקבלה כוס ברכת המזון דווקא על יין.

אין לך יין? אל תעשה בכלל.

אל תעשה על בירה, זה לא טוב.

וכך המסקנה למעשה,

כלל גדול בידינו שווה אל תעשה עדיף.

למה לעבור על דברי המקובלים?

הרי בלאו הכי, ברכת המזון לא טעונה כוס.

אז כל זה לא בגדר חיוב אלא בגדר חומרה.

אם יש לך יין אתה עושה את החומרה כדת וכדין, כן.

אין לך יין, תוותר, אל תברך. אלא אם כן, לפעמים יש הכרח, כגון ישבנו בביתו של החתן,

יש שם מניין, שניים מתוכם פנים חדשות,

ורוצים לברך שבע ברכות.

אין יין, גמרו את היין.

אם יכולים להשיג בקלות רבה מהשכנים יין, הנה מתום.

לפעמים אין, לפעמים גמרו את שבע הברכות, גמרו מאוחר מאוד, ב-01 בלילה,

מי יעז לדפוק אצל השכנים, תן לי בקבוק יין.

לכן, אין לך ברירה,

שם, כדי לברך את שבע הברכות אפשר לכתחילה לקחת קוס בירה לבנה,

אתה אומר את כל שבע הברכות, אתה מתחיל,

סבי מראנן,

במקום בורא פרי הגפן, שהכול נהיה בדברו, וכן הלאה.

תמיד אנחנו מחמירים,

לוקחים שתי כוסות,

כוס אחד לברכת המזון וכוס שני לשבע ברכות. כאן לא. כאן היות שברכת המזון צריכה להיאמר דווקא על יין, אז לא כדאי לעשות שתי כוסות שיהיה אחת מהן ניכר בפני עצמו לכוס ברכת המזון. לא.

תיקח לך כוס אחד, תאמר עליו את כל שבע הברכות. ואז ממה נפשך?

אם ברכת המזון טעונה כוס, היה כאן גם כוס.

אם לא טעונה כוס, אז זה היה בגלל שבע הברכות.

לכן, כדאי הדבר ש...

שם לא ייקחו שתי כוסות, אלא ייקחו רק כוס אחד.

מרן כתב באבן-עזר, סימן סב' תמיד אפשר לברך את שבע הברכות על כוס שיכר, אם אין יין באותו מקום.

קורה לפעמים כשהחכם מגיע לאולם החתונות ושם הוא לא מוצא יין טוב.

הוא בא לשם, רואה יין של שור, יין קונדיטון.

הוא יודע שזה לא יין, זה בסך הכל שישה אחוז יין, אין בזה הרבה.

אפילו אחי, אין בעיה, הוא לא צריך לעכב את החתונה,

והוא צריך להגיד להם, אם לא תביאו לי יין של כרמל אני לא אעשה לכם חתונה.

למה לא תעשה? יכול לעשות.

אלא מה, אם הוא יתחיל לברך שהכול נהיה בדברו,

אנשים לא יבינו מה יש כאן.

הם חושבים, כנראה, חכם איזה מסכן מבולבל, טעה, כולם יצעקו לו, הגפן, הגפן, אבל יודיע להם, לפני שיתחיל לסע בברענן, יגיד להם,

אני תופס בידי כוס שיכר ואני מברך, ברכה ראשונה,

שהכול, אל תתקנו אותי, אני לא טועה, אני אומר כהוגן.

כולי ואולי, אני חושב שגם אחרי זה עדיין יהיה מי שלא שמע ויצעקו אחר כך באופירי הגפן.

טוב, יכול לברך הברכה הראשונה שהכול נהיה בדברו, השנייה שהכול ברא לכבודו, וכן הלאה,

כי גם על כוס שיכר,

גם על זה תקנו חכמינו אפשר מעיקר הדין לברך את שבע הברכות.

צריך שלא יהא פגום, שאם שתה ממנו פגמו,

אבל אם שפך ממנו לתוך ידו הרכה לי, אין בכך כלום.

אפילו שתה מהכד או מחבית קטנה הווה פגום,

אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה,

אין להקפיד.

יש מי שאומר שאפילו מים פגומים פסולים למזוג בהם כוס של ברכה.

הגמרא בברכות נא נביאה שם הרבה דינים ששייכים לכוס מצווה, כוס ברכת המזון או קידוש או הבדלה.

עשרה דברים נאמרו בכוס,

הם בגדר מצווה, כך גם לגבי זה,

וכולם הדינים שווים.

הדין הראשון שמרן מפרט כאן,

צעיר שהכוס שהוא בא לעשרה דברים,

עליו את מצוות ברכת המזון, יהיה שלום ולא פגום.

מה זה פגום?

אם שתיתי מעט מהיין, אפילו אם נשאר רביעית,

היין שנשאר הוא נקרא יין פגום.

תרצה לתת מתנה כזו למלך,

תיתן לו יין ששתית ממנו ויקדם ממך.

הקרבהו נע לפחתיך, הירצחה או הישא פניך? בוודאי שלא.

ולכן לא ראוי לבוא ולקדש עליו או לעשות מזה כוס ברכת המזון.

מסיים רשב״ם,

אין ספק שאם האדם הזה רוצה לשתות אותו כעת,

לא למצווה, לא קידוש להבדלה ולא ברכת המזון, אלא הוא רוצה לשתות יין.

אלוהדיכולאללה חייב לברך עליו בגפן, אתה נהנה, חייב לברך הגפן, אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. העתיקו אותו מרן אבית יוסף בשאר הפוסקים,

בזה ודאי שצריך לברך,

אבל אתה רוצה לקיים בו מצווה,

מצוות קידוש, שעבי אלוהד כוס ברכת המזון?

בזה ודאי ייזהר להימנע, כי אם שתה ממנו, פגם. ואין הבדל אם שתה מזה אדם גדול או ילד.

פעמים רבות אבא מזג את כוס היין ויצא רגע אחד לשירותים או למקום אחר.

הילד שלו ראה כוס יין מזוג ברכת גפן ושתה קצת.

אין הבדל.

זה נקרא פגום ואסור לקדש עליו, אלא אם כן יתקן אותו, כמו שנראה בהמשך, אם יוסיף עליו מעט יין רק אז יהיה אפשר לתקן ולקדש עליו.

מרן ממשיך, כל זה דווקא אם שתה ממנו,

אבל אם לא שתה אלא הכניס את האצבע כדי לטעון אם היין הוא טוב או לא.

בזה מרן אומר, אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי,

אין בכך כלום.

שפך לתוך כלי אחר או שפך לתוך היד, אין בזה שום חשש.

נשאר רבעית יין, לכן גם בזה יהיה מותר לכתחילה.

זה לא נחשב ליין פגום, יהיה אפשר לברך עליו כוס ברכת המזוג.

אבל כל זה מעיקר הדין.

לכתחילה כדאי להיזהר בדבר שאפילו להכניס את האצבע בתוך היין יהיה הדבר אסור.

המתירים בעניין זה הם רבי דוד אבו דיראה,

המגן גיבורים, עינייה רבה והמשנה ברורה.

אבל מהרשב״ם אשמע שגם אם נכניס את האצבע בתוך היין,

גם זה לא כל כך טוב.

רבי דוד אבו דיראה, שמביא ראיה להתיר, הוא אומר,

הרי בכוס המילה מכניסים את האצבע ושמים בפי התינוק,

משמע שזה לא פוגם את היין.

אבל אני גופה על השוואי החלוק גם על הדבר הזה, ולכן, אם אפשר, כדאי הדבר שיחכו עד סוף הברכה.

כשיתחיל קיים את הילד הזה לאביו ואמו, אז יתנו לילד.

אם האולד בוחר צועק, תשפכו מעט מהבקבוק, יש שם עוד יין. מי אמר שדווקא מהכוס הזה חייבים לתת מייד?

יתנו לו בינתיים מהיין של הבקבוק,

וכשיגיע בדמיים חיי, טפטף לו גם מהכוס של המילה.

אבל לא כדאי לפגום את הכוס, ואין הבדל אם הוא עושה את זה באצבע או תודו וצמר גפן.

בכולם על איבת הרשב״ם לא יהיה הדבר מהודר.

אבל אמרנו קודם שאין זה כדין אלא כחומרה.

בעיקר הדין יכולים לסמוך להקל,

כדיבר רבי דוד אבו דורון,

היות שהאחרונים נמשכו אחריו.

אבל בדוגמה שמרן כתב,

בזה בוודאי שזה הרבה יותר קל. אני לוקח בכפית, מוציא קצת מהיין,

ומהכפית אני מתאדל ושם בפי התינוק, זה בוודאי הרבה יותר טוב. אתה מכניס את האצבע לתוך היין, זה עוד יותר חמור.

אדם שרוצה לדעת אם היין הזה טוב, חומר, איזה דבר אחר,

אז לא כדאי להטביל את האצבע ולטעום,

אלא תיקח כפית,

תוציא משהו בכפית ואז תוכל לטעום,

ואז לא פגמת את היין שנמצא בכוס,

היין נשאר בחזקת היתר.

אפילו אם יש לך קש,

הפוסקים לא אמרו קש, אמרו כמה...

זה חלול, ואתה רוצה לשאוף בזה, אפילו בזה כותב השבות יעקב, לא כדאי.

גם זה יכול להיחשב כפגום שיצטרך להוסיף עליו יין טוב כדי לתקן אותו.

לכן העצה היחידה היא תוציא מעט בכפרית,

ואז תוכל לטעון לדעת אם הוא טוב או לא. אבל אם אתה שותה מהיין עצמו,

הרי היין הנשאר יהיה פגום,

ואז אתה פוסד אותו לכוס ברכת המזון בקידוש או הבדלה.

אפילו אם הוא לא שותה מהכוס,

אלא שותית ישר מהבקבוק.

גם בזה זה נחשב לפגום, אלא אם כן יש לך חבית גדולה כמו החביות שיש לך על הגג, חבית מלאה, יין,

ובזה אפילו אם שתית, לא נורא, זה כבר מתבטא לא בשישים אלא גם יותר מזה,

ובזה אף אחד לא נמאס, רק בזה יהיה צעד להקל בדיעבן.

אבל מה שאין כן לגבי בקבוק הטעם,

עליבדי כולי עלמא אם שתה מהבקבוק,

הרי הוא פוגם את הבקבוק,

כל הבקבוק הזה כולו נאסר לקדוש עליו עבודה ודין,

אלא אם כן יוסיף עליו יין טוב ממקום אחר,

בינתיים אותו הבקבוק, באשר הוא שם הוא פגום.

אני עובר לסעיף ד' אם היו הכוסות המסובים פגומים, צריך לתת מכוס הברכה לתוכם, ויש מי שאומר שאין צריך.

הדין הזה בזמנם היה מצוי מאוד כי לכולם היו מניחים כוס ברכת המזון, ולא רק לפני בעל הבית.

בזמנם הוא לא מצוי אלא רק בליל פסח.

אז הדבר מצוי. נניח לפני יש כוס, אבל הכוס הזה פגום.

לא אני מקדש, בעל הבית מקדש,

אז בחיי גוונה האם הכוס שלי,

אני יוצא בו ידי חובה או לא,

הדבר תלוי במחלוקת הראשונים.

לפי דעת הרעה,

זה טוב, זה בסדר, כיוון שבעל הבית יש לו כוס מצוין, לא חשוב מהו הכוס שלך.

אבל נרן לא הלך כפי הרעה,

אלא כפי דעת אורל מועד והרשב״א שגם אם כוס בעל הבית הוא לא פגום אבל שלי פגום ממילא זה לא טוב אלא אני חייב לתקן אותו ורק לאחר מכן להתחיל את הקידוש וככה המסקנה.

מרן הוביל את שתי הדעות והדעה של אוהל מועד היא הדעה שהובאה בסתם סתם ויש אומרים הלכה כסתם ולכן ייזהר מאוד שהאדם הזה לא יעשה את המצווה בצורה חסרה אלא קודם כל יתקן את כוס היין שלו.

אם החזיר יין של כוס פגום לקנקן היין שבקנקן כשר משום דקמה קמה בטיל.

הלשון של מרן, אם החזיר, משמעה בדיעבד.

בדיעבד, אם הלך והחזיר מה שנשאר מהכוס, החזיר את זה לבקבוק,

כיוון שהרוב בבקבוק היה יין טוב שלא פגום,

התוספת שהוסיפה עליו מהיין הפגום לא פסלת הכול.

אבל לכתחילה בוודאי שלא יעשה כן, אלא אם הוא אומר,

אני לא רוצה לשפוך את חצי הכוס הזה, חבל עליו,

שיעשה כך, ייקח מהבקבוק, ישפוך עליו מעט,

תיקן אותו, על-ידי זה הכוס הזה אינו פגום, ואחר כך יחזיר אותו חזרה לבקבוק.

בזה יש לו יין טוב שאינו פגום.

אבל אם לא ידע את הדין, ויחזיר אותו חזרה לבקבוק מייד,

בדיעבד, כמו שאמרנו, זה בסדר, כמה כמה בטיל.

יכולים לתקן כוס פגום על-ידי שיוסיף עליו מעט יין.

אם יש לו יין זה טוב.

אם אין לו יין,

גם מים בשעת הדחק גם כן יכול לתקן.

אבל כמו שאמרנו, זה רק בשעת הדחק.

לכתחילה בוודאי שעדיף יותר להוסיף עליו מעט יאי. הגמרא ממשיכה לגבי שאר התנאים שיש בכוס ברכת המזון,

עשרה דברים שנאמרו בו.

הדבר הראשון, כוס ברכת המזון טעון שטיפה והדחה.

מה זה שטיפה והדחה?

הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ.

אלא שבתוספתא כתוב, אם הוא נקי ואין בו שיעורי כוסות, אין צריך.

אבל מעיד רי, שהמנהג שאפילו אם הוא נקי,

שוטפים אותו, עושים בו שטיפה והדחה.

כך הוא על פי הקבלה, כמו שכתבו חסד לאלפים בין איש חי וכף החיים, וכך המנהג למעשה.

אפרים הכוס נקי ממוצאי שבת שעבר.

זה נשאר בארון וזה נשאר נקי, אפילו אחי, כדאי שלפני הקידוש יעשו בו שטיפה והדחה.

כך גם לגבי ליל פסח.

כותב מרשל,

אם הכוס שקידשתי בו נשאר לידי, לא יתערב בין הכוסות האחרות,

כך שאינני,

אני לא חייב לקום לעשות לו שטיפה והדחה,

כי הכוס הזה נשאר במקומו.

אפילו אחי,

על פי מה שאמרנו בשם המקובלים,

כדאי שאעשה לו בין כוס לכוס גם שטיפה והדחה.

אם הוא לא רוצה לקום כל פעם לכיור למנוע טרחה,

יביא סיר מלא מים,

וכל פעם גמר את הכוס הראשון של הקידוש, ייקח את הכוס הרעק, יכניס אותו לתוך הסיר מים, יכניס ויוצא, יעשה לו שטיפה והדחה, בזה הוא סיים את העניין.

אין צורך יותר מזה.

כדאי להחמיר לכתחילה, לנצל ידי חובות המקובלים לעשות כזה. לא עשה, לא נורא. כל זה חומרה ולא חובה מעיקר הדין.

דין שני ייתן היין לתוכו חי,

עד שמגיע לברכת הארץ.

ואז,

כשמגיע לסוף הברכה השנייה, נודה לך על הארץ הטובה אשר נתן לך,

ואז מוזגו להודיע שבח הארץ שארץ-ישראל יש לה יין טוב, יין חזק,

שאי-אפשר לשתות מהיין הזה מבלי למזוג אותו במים.

ארץ זבת חלב ודבש וזה פרייה.

אבל היום אפשר להמשיך אפס,

כי בעלי היקבים רוצים להרוויח הרבה, לא מעט,

ולכן מקוים בנו, מה שהגמרא אמרה בסוף סוטה,

יש הרבה סימנים לביאת המשיח.

קודם כול, פני הדור כפני הכלב.

אין מה להסתפק.

בזה כולם רואים שאולי הכלב יותר טוב מהם.

דבר שני, יש ענבים הרבה, יין הרבה, אפילו אחי, היין ביוקר.

זהו דבר שעל פי הטבע לא מובן. אם יש הרבה ענבים, שפע של ענבים,

אם כן, היין צריך להיות בזול,

אבל זה חלק מהמשחק.

כל זה סימנים של המשיח.

אבל אנשים שעושים יין ביתי בביתם, רואים שברוך השם ענבים טובים, יוצא להם יין ביתי משובח וטוב, לכן...

יגיעו לברכת הארץ, יוסיפו עליו מעט מים, ואם אין לו מים לא יקום, יפסיק באמצע ברכת המזון לרוץ להביא מים, חס ושלום, תיקח מהטמפו, גם הטמפו זה מים, מה זה הטמפו אתה חושב? יש בו מים לקצת סוכר, אז מה קרה? הסוכר זה העוון שיהיה ביין, לכן תוסיף מהטמפו הזה,

גם זה בכלל מה שאמרנו, גם זה מוסיף כדי להודיע את שבח הארץ.

אום נועם הרמב״ם כותב שאם היין אינו חזק אין צריך במוזגו,

גם לגבי קידוש והבדלה, מעיקר הדין לא חובה,

אפילו להכריע על-פי הקבלה, כדאי למזוג כדי למתק גבורות שבחסדים. כל זה בקידוש או כוס ברכת המזון, כשמגיע לברכת הארץ,

אבל בהבדלה אין צורך להוסיף כלל ויקר.

ויוציאנו מן החבית לשם ברכה, היינו שמראש יהיה מיועד לזה, למצוות כוס ברכת המזון או קידוש והבדלה.

ונראה זה לדידי אנשיין להרבה יין, אין צריך רק לשופכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה ויחבית להם דווקא. וכן נוהגים במדינות אלו, וכוס של ברכה ימלא לנו שיהיה מלא על כל גדות האב.

דין שני, הגמרא אומרת שם,

שיהיה גם הכוס מלא, לא יעשה כוס חסר. אפילו אם נאמר הכוס שלו כוס גדול מאוד, הוא מכיל 300 גרם, אפילו הכי כדאי למלא אותו, ולא יעשה בכוס חסר. ואם קשה לו לשתות הרבה,

אז זה יקרה, כדאי שייקח כוס בינוני,

לא ייקח כוס ענק, כוס של אחשוורוש,

אלא ייקח כוס בינוני.

צריך לחזור אחר כוס שלם.

ראינו שהכוס לא יהיה שבור. פעמים רבות, אם שוטפת הכלים לא נזהרת, אז פה הוא מקבל מכה למעלה בשפת הכלי ושבור קצת.

אז לא כדאי לקחת כוס כזה, לברך עליו, קידוש הבדלה או כוס ברכת המזל.

גם אם הוא יכול, לא טוב לשתות בכוס כזה, זה מביא לידי שכחה.

טוב, אם האדם הזה קמצן, לא רוצה לזרוק את הכוס הזה,

אבל לפחות שלא יעשה בו קידוש הבדלה או כוס ברכת המזל.

יש מחלוקת האם על פי הקבלה טוב יותר כוס כסף או כוס זכוכית.

הרב בעל כף החיים בסימן תע״ב כתב שכוס כסף, כסף זה חסדים,

הוא טוב יותר מדברים אחרים.

לעומתו הגאון רבי חיים פלאצ'י בספרו ראש יוסף אומר שטוב תמיד לעשות קידוש הבדלה וכיוצא בזה על כוס של זכוכית. אני מכיר הרבה חכמים שיש להם בבית כוס כסף, אפילו אחי את הקידוש שעושים על כוס כזה, כוס זכוכית. טוב, מי שרוצה לעשות כרבי חיים פלאצ'י, בוודאי שזה טוב. קל וחומר אדם עני שעדיין אין לו כוס כסף, ודאי שטוב הוא רבי חיים לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק. לכן יעשה על כוס זכוכית, אין שום בעיה בדבר.

לכן אם נמצאים בסופר סעודה ולפעמים זה שכיבדו אותו לברך כוס ברכת המזון, אז הוא אומר להם, תביאו כוס כסף, אז הם הולכים לחפש ועושים בינתיים טורח ציבור ובינתיים שזה לא טוב. תגיד לו רבי חיים פלאצ'י אומר, על-פי הקבלה, כוס זכוכית. יאללה, שיעשה מייד ולא יגרום טורח ציבור, לא יעכב את הציבור יותר מדי. אני עובר לסעיף ד', דין נוסף שהגמירה מביאה שם, באותם עשרה דברים שנאמרו בכוס ברכת המזון, מקבלו בשתי ידיו.

וכשמתחיל לברך, נטלו בימינו ולא יסייע בשמאל.

על-פי הזוהר, לא רק שצריך לקבל אותו בשתי ידיו, אלא המוסר שמושיט לו, גם כן יושיט את זה בכבוד בשתי ידיים,

יקבל את זה קודם בשתי ידיו ואחר כך יתפוס ביד ימין, השכינה בצד ימין.

כל דבר של מצווה שהאדם עושה, יעשה תמיד ביד ימין.

כאן, בעניין כוס ברכת המזון, קידוש, הבדלה,

או בכוס של חתן מקלה,

או אדם שבא לקיים מצוות כיסוי דם בעפר,

תופס את העפר ביד ימין ומכסה את הדם,

וכן כל כך יוצא בזה, כל המצוות שהאדם עושה, תמיד יתרגל לעשותן ביד ימין ולא ביד שמאל.

הגמרא הסתפקה האם יד שמאל יכולה לסייע ליד ימין או לא,

והמסקנה היא, הגמרא פושטת את העניין לחומרה,

וזה מה שמרן פוסק,

שלא יסייע בשמאל. המדובר הוא,

זה מה שאתה רוצה לעשות ביד ימין ולא ימין ולא ימין ולא ימין ולא ימין ולא ימין.