דיני נטילת ידיים לעומק: כוונה, ברכה, ספקות והנהגה למעשה – בין לחם, טיבול במשקה ומצבי דחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

ואם לא יצליח ועצור, יטול ללא ברכה.

הדין הזה מקורו מדברי התוספות בחולים קטו.

התוספות אומרים חומרה גדולה.

אדם שרצה לאכול ענבים רטובים,

לקח את הכלי, נטל נטילה גמורה, כדת וכדים,

ניגב,

ניגש לשולחן, במקום לאכול ענבים,

הוא רואה, יש שם פיתה טובה, חמה,

החליט לאכול לחם.

הוא אומר, הרי נטלתי לפני רגע את הידיים, וכן לי, נטילה גמורה.

לא ברכתי? הרי ברכות לא מעכבות.

אף מצווה, אם אדם עושה אותה,

אפילו אם לא ברך,

לא מתחייב לחזור עוד הפעם ולעשות את המצווה בגלל שלא ברך. הברכות לא מעכבות.

אלא, קיימת את המצווה כדת וכדים,

ממילא אתה רשאי להמשיך הלאה,

יצאת ידי חוות המצווה.

אם כן, תגיד גם פה.

אבל התוספות אומרים שכל המצווה הזו של נטילת ידיים,

רק בלחם שייך לומר קידשנו במצוותיו.

היינו מצווה לשמוע דברי חכמים, דברי רב בן עזה בן עראר,

ולכן שייך הביטוי קידשנו. זה קדושה שאדם מקדש את ידיו ועושה כדברי חכמים.

אבל כאן לא.

כאן זה רק מניעה טומאה שלא יטמא את אותם הענבים.

אבל אין בזה מצווה. לפי התוספות אין חיוב ליטול את הידיים בדבר שבולו במשקף,

ממילא מה שנטל קודם זה לא היה לשם מצווה בכלל. זה אפס.

עכשיו אתה רוצה לאכול לחם?

אתה חייב לקום וליטול שוב פעם נוספת את הידיים.

טעם שני,

לפי חיוב התוספות,

אדם שבא ונוטל את הידיים ורוצה לאכול לחם,

צריך שיהיה שני הדברים סמוכים זה לזה,

שיהיה תכף לנטילה ברכה.

וכאן, אם עבר זמן מה זמן מסוים,

יכול להיות שזה לא סמוך,

ולכן יהיה צעד,

יהיה טעם לחייב אותו לחזור שוב וליטול את הידיים.

כשמרן העתיק את דברי התוספות,

מרן כתב אחרי זה עוד שתי תיבות,

וצריך עיון.

גם בשולחן ערוך,

מרן לא העתיק את דברי התוספות בסתם,

אלא מרן כתב, יש מי שנראה מדבריו.

השאלה היא האם מרן סובר כך או לא.

התז ומעריס הראג'י אומרים שמרן לא סובר כך.

דעת מרן להתיר שאין צורך לחזור וליטול את הידיים,

אותה הנפילה הראשונה עולה לו ויכול מיד לאכול לחם.

כי מרן סמך על מה שכתב בבית יוסף וצריך עיון,

וגם פה מרן סיכל את ידיו ולא כתב את ההלכה הזו בסתם,

אלא כתב בלשון יש מי שנראה מדבריו.

אמנם,

האבא בספרו חזון עבדיה חלק ב'

הוא חולק על דברי מעריס הראג'י. הוא אומר,

איך ייתכן להסביר כך בדעת מרן שמרן סמך על דברי הבת יוסף?

כל קיהה יבעלו לפרושי, היה מרן צריך להדגיש,

ולא לצתום את הדברים בלשון עמומה כזו.

אבל האמת שיש לנו כאן ארבעה ספקי ספקות בדר הבנן כדי להתיר.

קודם כל תתחיל לפי הסדר. אולי ההלכה היא,

כנראה רוב הפוסקים, שדבר שקבלו במשקה חיה מטילת ידיים.

אם חייב, לחם חייב וזה חייב. אם כן, יועיל גם לזה וגם לזה.

אסורים לומר לא חייב.

אולי מצוות לא צריכות כוונה.

זו מחלוקת בגמרא בראש השנה כח,

מחלוקת בראשונים ומחלוקת

גם באחרונים, ובדעת מרן,

האם בדר הבנן מצוות צריכות כוונה או לא.

כי הפסידים תאמר במצוות דאורייתא מצוות צריכות כוונה,

פה מטילת ידיים מדרבנן.

ואולי ההלכה היא כדברי הפרה חדש שאומר שרק במצוות דאורייתא מצוות צריכות כוונה.

במצוות דרבנן מצוות צריכות כוונה.

זה מה שמחדש ואומר הפרה חדש בסימן תפט סעיף ד' בדעת מרן.

לכן יש לנו כאן כמה וכמה ספקי ספקות מעיקר הדין,

אין חיוב לחזור ולטול את הידיים.

מה תאמר?

הרי אנחנו נוטלים את הידיים בליל פסח.

פעם ראשונה כדש ורחץ

רוחצים לדבר שציבולו במשקה.

פעם שנייה מגיד רוחצה, אתה נוטל עוד פעם את הידיים בשביל המצה.

למה אתה נוטל שם פעמיים?

מרן אמר שם בבית יוסף בסימן תע״ה שבליל פסח יש מצווה,

חכמים תיכנו ליטול את הידיים פעמיים,

או כדי שיראו תינוקות וישאלו, או מטעם אחר.

מרן חלק שם על דברי אלמרדכי שאמר שאפשר לכדם בנטילה הראשונה עד הסוף גם לצורך האכילה של המצה ולא ליטול פעם שנייה.

אלא מרן אמר לא,

אל תכדם בצורה כזו, אלא תיטול פעמיים.

אז שם בבית פסח יש לך זמן רב עובר מהרגע של הנטילה הראשונה,

קוראים בינתיים את כל האגדה,

שעה-שעתיים זה לוקח,

שם תאמר תכף לנטילת ידיים ברכה, ברכת המוציא, ועבר זמן רב.

פה, אם זה סמוך,

אז לא שייך הטעם הזה,

ולכן אין לנו הכרח מדברי מרן שם לומר גם פה,

שיתחייב האדם הזה לחזור פעם שנייה וליטול שוב את ידיו.

אלא יהיה לנו צעד להתיר בדבר.

הרי גם לגבי דין טבילת מידה,

אם האישה הזו לא כיוונה לשם טבילת מצווה,

הגמרא אומרת, מידה שנפלה לה מים נאמצה בטבילה,

הטבילה שלה טובה. אני אביא דוגמה.

אישה שעשתה את ההפסק בטהרה, שבעה נקים, הכל היה בסדר.

אבל בעלה נמצא במילואים, אי שם היא יודעת שהוא לא יבוא,

אבל אחותה צריכה להתחתן מחר בלילה.

אז היא הלכה יחד איתה, וכשהלכה איתה היא טבלה.

ולהפתעתה, בעלה באה.

היא טהורה, היא לא טמאה.

למרות שהיא לא ברכה,

היא לא התכוונה לשם טבילה,

היא יודעת בוודאי שלא הייתה שום חפיצה,

היא יודעת בוודאי שהכול היה בסדר.

אבל טבילה לא עשתה אפליה בין החיות,

אלא היא שמה לב על כולם.

אם כן,

גמרא מפורשת, מרן תעסק את זה בסימן קפסא דיק ח' וירדא,

שהטבילה בסדר. אם כן, למה נטילת ידיים שהיא דה רבנן,

לא כמו טבילה של מידה דאורתא, למה תהיה יותר חמורה?

זו עובדה, זו מציאות שהעלם הזה שפך מים בכלי על ידיו, וידיו נקיות וטהורות.

או אדם זרק סכין, והסכין הזו שחטה את העוף הזה.

העוף הזה כשר, אפשר לאכול אותו.

את הראיות האלה כותב מגן אברהם כדי לבסס את ההיתר,

כדי להתיר שלא יצטרך האדם הזה לחזור פעם שנייה וליטול את הידיים.

אפילו אם האדם הזה יגיד, אני רוצה להחמיר.

אני רוצה לחזור וליטול פעם שנייה.

אומרים לו, תיזהר, אל תברך על נטילת ידיים.

אם תברך,

אולי זו ברכה לבטלה.

מה הוא יגיד לך?

אבל מחלוקת במצווה ולא בברכה.

אם מרן אלא פוסק, אני מסכים.

אבל מי אומר לך שמרן פוסק לחייב?

הרי בקוסוף מרן כתב וצריך עיון.

גם בשולחן ערוך מרן הנהל יש מי שנראה מדבריו. למה הוא אמר את זה בסתיו?

אם כן, איך האדם הזה יוכל לחייב את עצמו לברך?

רוצה לטעוד את הידיים, המחמיר, תבוא על הברכה. למה לא? סלנטו שיחמיר.

אבל ללא ברכה.

דבר שני,

יש לנו מחלוקת בדעת מרן,

אם מצוות צריכות כוונה בדווד דרבנן או לא.

כי לפי דעת הגאון רבי חיים אבולעפיה בספרו על מקראי קודש,

הוא אומר שדעת מרן,

שלא רק במצוות דרווייתא, אלא גם במצוות דרבנן,

מצוות צריכות כוונה.

הוא מוכיח את זה מדברי מרן בהלכות מגילה בסימן תרצ' סעיף יג.

שם מרן מדבר,

והאדם שכותב את המגילה דורשה, מגיעה וכיוצא בזה,

אם כיוון ליבו יצא, ואם לב לא יצא.

מה זה אם כיוון ליבו?

למקרא מגילה דרבנן, למה צריך כוונה?

אלא ודאי שדעת מרן שגם במצוות דרבנן,

מצוות צריכות כוונה.

אבל הגאון חידה בספרו יעיר אוזן ובספרו כיסא רחמים, דחה את הראייה.

אמר שאפשר לומר שמקרא מגילה יוצא מן הכלל דברי קבלה כדברי תורה דומה, ולכן אין ראייה משם.

דבר שני, שם אולי, וקורא להגיע,

מי אומר שהוא יקרא גם, כמו שצריך,

כמו בן אדם.

לכן אין לך הכרח גמור משם.

שם המצווה של מקרא המגילה זה עניין של פרסום הנס.

ואדם שקורא בצורה לא מדויוקת זה כאילו הוא קורא איזה מכתב.

אז זה פחות מדבר רגיל, כאן זה כאילו מתעסק.

ולכן שם זה יוצא מן הכלל.

מצוות רגילות? אולי לא.

הפריחדה שמוכיח לעומת זה בדעת מרן שבדרבנן מצוות לא צריכות כוונה,

מביא ראייה מסימן תפטט, סעיף ד', שם מרן כתב כך

אדם שואל אותו חברו,

כמה היום לעומר,

מרן אומר שייזהר לא לענות לו היום כך וכך.

אם תענה לו היום חמישה ימים לעומר, הפסדת.

אלא תגיד לו, אתמול היה ארבעה ימים.

שואל הפרי חדש, גם אם יטעה ויענה לו, היום חמישה ימים לעומר.

מה זה כך? הרי האדם הזה לא התכוון לשם מצוות ספירת העומר.

הוא התכוון לענות לו תשובה, לעבקן את חברו כמה היום לעומר.

אלא ודאי שבמצווה ד'רבנן, כמו מצוות ספירת העומר,

גם אם העלה עליה בלי כוונה, מצוות לצריכות כוונה. במציאות לא אמר, היום חמישה ימים לעומר.

שוב, גם שם, אולי מרן אמר שיפסיד את הברכה.

מרן אמר משום ספק ברכותי הכל, לא יוכל לחזור ולברך ולומר היום חמישה ימים לעומר.

אבל מי אומר שיצא את זה חובה? אולי יתחייב עוד פעם.

לכן יש מחלוקת בדעת מרן, מכל מקום.

היא גופה מחלוקת.

מחלוקת זה ברבנן, אז בדיעבד מה אומרים ספק רבנן לכולה.

קל וחומר כאן שיש לך ספק ספיקה בדרבנן להקל. ולכן, מעיקר הדין אינו חייב.

אם הוא רוצה להחמיר על עצמו, תבוא על הברכה.

אבל היזהר שלא לברך.

כל זה בדוגמה כזאת,

שנתן את הידיים לענבים ואחר כך התחרב ורוצה לאכול לחם.

אבל הפוך,

אם העלון הזה נתן נטילת ידיים ואכל קצת להם,

ובאמצע ההפעודה מביאים לו ענבים?

ודאי שידיו טהורות עליווה דיכול עלמא אוכל את הענבים,

ולא צריך עוד פעם לקום,

עוד פעם לטול את הידיים.

הרי על דרך הטהורות נטלת לה לחם,

וזה גם התוספות ידעו, שבוודאי אין צורך לחזור ולטול את הידיים מדבר שטיבולו במשקה,

אלא כל הבעיה היא רק אם נטל מעיקרה לצורך דבר שטיבולו במשקה.

שוב, גם לגבי ליל הסדר, הסיכום הוא,

לכתחילה לא כדאי לאדם לשמור את ידיו, אלא נטל את הידיים ואכל כרפס.

מרגע שגמא את הכרפס

עד שיגיע לסוף ההגדה שלא יחשוב על הידיים.

אם יחשוב הוא מסתבך,

אלא יציח דעתו,

ואז כשיגיע המגיד רוחסה יוכל ליטול את הידיים נטילה גמורה בזרעך.

זה מה שרצוי לעשות.

אבל כותב השולחן גבוה אם האדם הזה זקן או חולה,

וקשה לו לצאת ליטול את הידיים פעם שנייה.

היום אפילו לזקן לא כל כך קשה,

מהחדר עד המטבח זה שני מטר.

אבל תזכרו איך פעם היינו חיים וגרים.

המטבח לא היה בתוך החדר, בתוך הבית,

אלא היה בחצור, אז צריך לנסוע באוטובוס להגיע למטבח.

נו, מילא, לזקן הזה בליל פסח מסכן קשה לו,

לכן האדם הזה ירצה לסמוך על דברי הנורדכי,

שאמר שאפשר לכבד בנטילה הראשונה,

לפתור גם את הנטילת ידיים השנייה של אכילת הנצה, אין לכן המה, לאדם זקן וחולה כזה אפשר.

אבל אנחנו נזהרים, אדרבא דאידך גיסא כדעת מרן,

כי אולי יש חובה ואולי יש צורך ליטול באותו לילה, דווקא בהכרח ליטול את הידיים פעמיים.

ולכן, משום זה כדאי שיציח דעתו.

עבר ולא יציח את דעתו,

אז יחזוב וייטול לחוש את דברי מרן,

אבל ללא ברכה,

כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, אולי ההלכה כדברי המרדכי.

אדם שנגע באמצע הארוחה במקומות המטונפים כינס את ידיו,

או אישה שהלכה וחליפה לילד באמצע הסעודה כשחוזרת לאכול, חייבת קודם כל ליטול את הידיים בכלי נטילה גמורה, כדת וכדין.

מחלוקת בין הרמן לשאר הפוסקים אם יחזור לברך או לא, ההלכה יסתפק ברכות להקל,

יחזור וייטול אבל ללא ברכה.

מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידיים.

המקור להלכה הזו,

המשנה במסכת עירובין בדף יז,

המשנה אומרת שארבעה דברים פתרו במחנה.

מותר לאכול דמאי,

אין צורך לערב, עירובי חצרות.

דבר נוסף,

שאין צורך ליטול את הידיים. כל הדברים האלה שייכים היתר לאותם שנמצאים במחנה.

מה פירוש נמצא במחנה?

לפי דעת הרמב״ן והרשב״א,

אדם שנמצא במחנה, מקום שאין הרבה מים, קשה להשיג מים,

אז פטרו אותו חכמים מנטילת ידיים.

אבל רש״י לא הסביר כך.

רש״י אומר, אותם שיוצאים למלחמה,

זה לא סתם מחנה, הכוונה היא מחנה צבאי.

כך דעת רוב הפוסקים,

כך כדאו בפירוש הרטבע המאירי ועוד,

ולכן גם הרב המגיד ושאר הפוסקים סיכמו שרק אדם שנמצא במחנה צבאי,

רק עליו אמרו שפטור מנטילת ידיים.

אבל אדם שלא נמצא במחנה צבאי,

אלא הוא נמצא במחנה מוער, עושים קייטנה.

אז כל הכבוד לקייטנה הזו,

אסור לך לאכול, אלא אם כן תיטול קודם את הידיים.

רבנו יונתן מילוניל ועוד מהראשונים,

הרמב״ם בפירוש המשניות, ועוד, הסבירו שלא רק אם זו מלחמת מצווה,

אלא גם אם יוצאים למלחמת הרשות לספח שטחים,

גם בזה יש להם צד כולה שאינם חייבים בנטילת ידיים.

אלא שלא רק אם האנשים האלה בפועל יוצאים כעת לקרב,

אלא גם אם הם נמצאים במחנה בכוננות,

גם כן יהיה להם צד היתר, כמו שמשמע מדבר רבנו יונתן,

לכל אותם החיילים יהיה צד היתר כולה בדבר.

הירושלמי, כשהסביר את המשנה,

שאל כמה אנשים יהיו במחנה כדי להחשיב את המקום הזה כמחנה,

כדי לפטור אותו ממצוות נטילת ידיים.

יש מחלוקת אם זה מאה איש, עשרה אנשים.

המסקנה היא, דעת רוב ככל הפוסקים,

צריך שיהיו לפחות עשרה אנשים במחנה,

אז יהיו פטורים ממצוות נטילת ידיים.

אם אין עשרה אנשים במחנה,

ממילא חייבים במטילת ידיים,

ואין לו פטור לאכול ללא מטילה.

שוב מסתיים החזון איש על זה.

אם יש שם האפשרה במחנה אבל האפשרה האלה מחללי שבת, מינים ואפיקורסים, זה לא שווה כלום.

צריך מניין אמיתי.

לפי זה נבין,

קיבלתי עכשיו צו 8, אני נוסע באוטובוס, מתגורס,

אסורים תומר, אני הולך ממש להילחם, פרצה מלחמה חלילה,

אבל אתה נמצא באוטובוס, אתה נמצא לבד.

תגיד, האוטובוס הזה הוא מחנה,

אם היה לך עשרה חיילים אחד איתך וכולם יוראי שמים, נו, החלשתי, תאכל בלי נטילה.

אבל אם אני נמצא באוטובוס בלבד,

לכן בוודאי שאני חייב בנטילת ידיים.

ואם האדם הזה נמצא בשעת הדחק,

שאין לו אפשרות לאדם הזה לטעוד את הידיים,

אז הוא חייב לעטוף את שדה במפה, כמו כל אדם שאין לו מים.

אבל אם הוא היה לו דין כולה לגבי האדם שנמצא במחנה,

היה לו היתר גם בלי נטילת ידיים ובלי לעטוף את ידיה במפה.

גם בזה היה צד להקל בדבר הזה, כמו שכותב עצי אלמוגים ועוד רבים מגדולי האחרונים,

שגם ללא עטיפה במפה, כיוון שכאן הוא מעיקרה פטור,

לכן יהיה לו צד כולה בדבר.

אלא אם כן,

יש הצעה מאורגנת בבנייני האומה.

אני הולך לשווא, אני רואה למזלי העסבות שלי כל החייבים האלה כולם ברוך השם דתיים.

אז בכלל גם לא יש לך מניין, ויוסעים כולם לקרב, הנה כנראה.

אותם האנשים, אם אוכלים, רשאים מעיקר הדין לאכול ללא נטילת ידיים.

אבל אם לא יוצאים לקרב,

בסך הכול יוצאים לאימונים,

הולכים לעשות מצווח או דבר אחר,

בוודאי שאין לו שום דין להקל על אותם האנשים.

יש תשובה בנושא הזה בספר היכל יצחק של הרב הראשי הקודם, הגואל רבי יצחק הרצוג.

הוא כתב תשובה בדבר הזה לגבי מחנות צה״ל.

הוא כותב בפירוש שכולם חייבים נטילת ידיים בברכה כדת וכדין.

הוא אומר, המחנות האלה, מה הם?

זה לא מחנה שהוא נמצא בכוננות, זה לא מחנה מבצעי.

ולכן אין לזה דין מחנה שאמרה הגמרא בערבים יז,

ושם בוודאי שחייבים לנטילת ידיים כדת וכדין.

כל הכולה, כל הפטור יהיה, כמו שאמרנו קודם, לגבי מחנה שיהיה בדרום לבנון. לא יבוא ולא יהיה. מי שנמצא שם, אה? תגיד, שמה, אם יש לה עשרה אנשים כשרים והוא לא נטיל את הידיים, זה יהיה שייך לסעיף הזה, שייך לדברי הגמרא.

אבל פה באמצע ירושלים, אז זה נקרא מבחינה משפטית, נכון, זה נקרא, הוא נמצא בשטח שיפוט של הצבא.

יש שם, ברוך השם, מים זורמים,

ואם אין, שילך להשיג מים ממקום אחר,

כמו שמרן קטן וכנן,

שצריך לטרוח עד 960 מטר כדי להשיג מים.

ולא רק אדם שנמצא במדבר או במחנה,

אלא הוא עדין כל אדם שנמצא במקום סכנה ואין לו מים, אנחנו לומדים זה מזה,

וגם בזה פוטרים אותו ממצווה וחובה נטילת ידיים,

אלא יכול לאכול ללא נטילה, כנל ועיקר.

אין לו לזה בין איש לאישה,

בכולם שייך את הכלל, שייך את הדין האמור.

באותם המקומות שהוא פטרור, אם ירצה להחמיר עם עצמו ולטול,

לפי דעת הפריח חדש,

רשאי.

המקור שלו,

הגמרא במסכת ארוזים בדף כא,

הגמרא אומרת שם על רבי עקיבא שהיה בבית הסוהר,

הביאו לו מים לטול את הידיים.

ראה השומר של בית הסוהר את המים,

ראה אישה מהרבה מים, והוא לא יודע שאנחנו נוטלים את הידיים.

לקח ושפך חצי,

למה הוא פחד שיעשו מחתרת ויברחו?

כשחופרים, אם יש מים מעט, יותר קל לחפור.

לכן הוא שפך חצי.

לקח רבי עקיבא את החצי הנשאר, ונטל לזה את הידיים.

אמר לו תלמידו, זה בקושי מספיק לי שתייה,

הטדה ונוטל את הידיים בזה?

אמרנו, מוטב שאמוד מיטת עצמי ולא אעבור על דברי חברי.

אז אצליח להשמעתיק, כמו שעשה רבי עקיבא,

ולא היה חייב.

זה דומה למה שהמרן אמר, אדם שנמצא במקום סכנה,

פצוף במגירת ידיים.

סליחה, רבי עקיבא החמיר גם אדם אחר שיוצא לדמות את עצמו,

גם אני,

כמו רבי עקיבא, אני מוכן להחמיר.

מותר לאדם הזה לסכן את חייו כדי לטול את הידיים,

כדת וכדין.

זו דעת הפרה חדש על פי דברי התוספות.

התוספות שם שאלו,

הרי למדנו קודם,

למדנו בדף י״ז שהאדם שנמצא במחנה פטור,

כתובר תוספות, רבי עקיבא מחמיר על עצמו היה.

אז מזה למד הפרה חדש והדין פה.

אבל האמת היא שיש בעיה חמורה לנו לדידן.

התוספות הולכים לשיטתם, התוספות תוברים כלל יסודי.

אמנם עבדה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ייהרג ואל יעבור,

על השאר, שאר התורה, אין דין ייהרג ואל יעבור,

היינו שאין חובה.

אבל אם האדם הזה רוצה להתנדב,

בא ואומר לו או תאכל חביר או אני אוהב אותך.

האדם הזה לא רוצה לאכול, הוא רוצה להחמיר בשביל התוספות,

אדרבה, שיחמיר תבוא עליו ברכה.

לכן, לפי דברי התוספות הוא רבין גם נתינת ידיים שעשה רבי עקיבא.

אבל הרבי לא כתב כך.

הרמב״ם בהלכות יסודי התורה אמר, אם האדם הזה מחמיר ולא אוכל אותה חזיר,

הרי הוא מאבד עצמו לדעת.

וכך פסק מרן ביורא דעה בסימן קנ״ו.

אם כן,

יחזור השאלה פה לדידן, למה רבי עקיבא החמיר על עצמו?

מי יציר לו להחמיר?

כל שכן, אם הגוי הזה לא מתכוון להעביר אותו על דתו,

שם הגוי התכוון שלא יעשה חתירה מחתרת,

הוא לא התכוון שיהרוג את רבי עקיבא בעניין נתינת ידיים.

יש כמה תירוצים, ושוב יש נפקא מינה בין התירוצים.

תירוץ הראשון, אומר הגאון חידה בספרו, פתח עיניים שם בירובים,

אומר רבי עקיבא ידע בדווק אילו צריך למות.

בעיניים לא.

רבי אליעזר רבו, כשהלכו לבקר אותו כשהיה חולה,

אז שאלו אותו, מה יהיה?

ואז הוא אמר להם את הנבואה של החרבן,

שישמעאל ורשב״ג יהיו להריגה חלילה, ומעשרי הרוגי בית דין וכולי, אמר להם כמה דברי נבואה.

בסוף שאל רבי עקיבא, והוא, מה יהיה עליו?

אמר לו, מיתתו קשה משלהם.

וכך היה, בסוף שחקו את בשרו משגות של ברזל.

והרי נאמר במדרש

אך את דמכם ונפשתכם אדרוש,

ושם למדנו שאסור לאדם להתאבד ולאבד עצמו לדעת.

שואל המדרש, יכל כשאול בן קיש,

תן מדמר אך.

זאת אומרת,

שאול יודע, בניו הכי הוא אבוד,

הרי אמר לו יום קודם שמואל מחר אתה ובניך עימי, עימי במחיצתי,

ידע שהוא בלאו הכי ימות.

אבל עד שימות יבוא הערלים האלה הפלישתים ויתעללו בו.

לכן היום מותר לו.

אותו דבר גם רבי עקיבא ידע בלאו הכי יגיע לזל, כי למה יחכה עד שהם יתעלנו בו ויסרקו דו-סרם הסרקה של ברזל? שיערב את עצמו ויגמור.

אפילו אחי, רבי עקיבא רצה לקבל את הייסורים באהבה, לתקן בזה תיקון גדול,

ולכן לא ארג את עצמו, לא עשה כמו שאול המלך.

כל זה בתנאי,

אם אני לא עובר שום עבירה, לא עשיתי כלום.

ברגע שזה גובל כבר, אני מפסיד איזה מצווה, או אעביר איזה עבירה,

זה כבר לא שווה הכול.

לכן הוא הדגיש ואמר, מוטב שימות מצד עצמי, מה זה עצמי?

הוא ידע בלאו כאילו למות על ידי אחרים,

אלא הוא רצה למות על ידי אחרים על קידוש ה'.

לצבור את כל הייסורים באהבה, אבל אם זה כבר רק חשבון וצפה נטילת ידיים,

ויתר על הדבר הזה, ובלבד לא לעבור על דברי חבריו.

אז לפי דברי הגורם כידע יוצא נגד הפרה חדש.

רק ידע כידע יוצא מן הכלל, ולא הכי היה צריך להיהרג,

הוא היה יכול להחמיר על עצמו.

אבל אני ואתה, שברוך השם צריכים עוד לחיות הרבה שנים, עד מאז העשרים,

אז בנו אסור להחמיר. אם יש לאדם חשש סכנה, אסור לך. גם אם אתה רוצה להחמיר, לסכן את החיים,

וללכת תוך כדי ההפגזה כדי ליטול את הידיים,

הליבה דה חידה היא הדבר אסור.

והרי ספק נפשות להקל,

אסור לך להחמיר בסחק עם החיים בדבר הזה.

תירוץ נוסף, אומר התפארת ישראל, שגם הוא עומד להלכה.

הוא מתרץ ואומר,

מתי שייך לומר שאסור לאדם להחמיר כשהסכנה, המוות הוא ודאי.

כאן אצל רבי עקיבא לא היה סכנה ודאית.

עובדה,

איך בסוף מת רבי עקיבא הוא לא מת מעצמה בדבר הזה.

הוא מת בסוף, הרגו אותו, סחקו בפירים מסריקות של ברזל.

במקום ללמדים שהשומר ראה הוא צריך מים נטילת ידיים, אין כאן שום מחתרת.

ואז הוא הרשה להם להביא עוד מים.

אומנם יש סיכון קטן שאולי לא ירשה להם,

אבל על פי רבי ידע רבי עקיבא שמשתנא השומר בית הספר ירשה להם את הדבר הזה.

ולכן סיכון קטן אדם יכול לקחת על עצמו.

על כדי זה אמרה הגמירה בפתחים ח',

שומר מצווה לאודע דבר רע, ולכן אדם שהולך לבדוק את החמץ,

לא חוששים, אולי יהיה איזה נחש או עקיבא שמה. כאילו שזו סכנה קטנה, ולכן אדם יכול להחמיר על עצמו בדבר הזה.

רק איך הדשכי החזקה, ההיזק הוא גדול,

וזו הגמרא אומרת שלא רשאי להחמיר. כמו שאמר שמואל,

איך הולך ושמע שאול והרגני?

איך אתה אומר דבר כזה לקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא אומר לך, תלך, מה אתה שואל?

אלא בוודאי איך הדשכי החזקה מצווה הזאת אסור לי להחמיר, ודומה לאדם שמתאבד.

על פי זה גם תירוץ המגן אברהם למעלה בסימן קד את מה שאמרה הגמרא באזרחות ל' ב',

מעשה בחסיד אחד שהיה עומד מתפלל.

באמצע העמידה בא שר אחד ואמר לו שלום.

הוא לא החזיר לו שלום.

חיכה עצוב אמר, כשגמר אמר לו,

רקע, כתוב בצורתכם, רק ישמר לך משמור נפשך.

כשאמרתי לך שלום ולה ענית לי,

אם הייתי חותך נוריד ראשך מעליך,

מי היה תובע אדמך מידי?

אמר להם, תן לי עד שאפייסתך.

אמר לו, בבקשה.

אם היית מדבר עם מלך ואני באתי, אמרתי לך שלום. היית עונה לי?

אמר לו, לא.

אם לא היית עונה לי שלום,

היו חותכים ראשי מעליי.

אמר לו, גם אני דיברתי עם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, לכן לא יכולתי לענות לך.

ואז הוא התפלל.

שואל מגן אברהם, מי הצליח בו להחמיר על עצמו, לסכן את החיים שלו? הוא אמר לו, בכוונה ריקה, כי אדם שעשינו נרס מזכים מזכיותיו,

קטנתי מכל החסידים, וכן הוא הדגיש לו ריקה,

איך הוא החמיר על עצמו.

מצלץ על מגן אברהם, שוב, על פי מה שאמרנו קודם,

הוא יודע מראש, יש לו עסק עם שר, וחלילה אדם שהוא איש שר ואויב על מלך הרע הזה,

אלא מלך חסד סופר הוכיח על תחילתו ולכן סיכון קטן אדם יכול לקחת על עצמו.

גם בגמרא, ביגמות יב, הגמרא אומרת שלוש נשים משמשות במוף,

קטנה, מנקת ומעוברת.

החכמים אומרים לו,

אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו, שנאמר שומר פתעים ה'.

הרטבע והשתם כובסת שם שואלים,

הרי זו סכנה, איך אתה אומר ומן השמים ירחמו?

מצלץ מתורת חסד מלובלין אומר, כאן זו סכנה מועטת.

זו לא סכנה של חמישים, אלא של חמישים ואחד אחוז.

סכנה מועטת, זה בערך כל הארץ.

לכן, אי-שייך לומר, שומר פתעים ה' שלא מצווה, לא ידע דבר רע.

דווקא מינה חולה שיש בו סכנה,

שהרופא אומר לו, אתה יכול לאכול ביום הכיפורים.

הוא שואל את הרופא, אם אני רוצה להחמיר, אני רוצה לא לאכול ולא לשתות,

הרופא אומר לו, תראה, 99% נשארים חיים, 1% מתים.

בא החולה אז בן הרב אומר, נכון,

אני יודע שגם בספק סכנה, אפילו סכנה קטנה, מותר, לא יכול.

אני רוצה להחמיר, מותר או לא?

הרמב״ם כתב, אדם שמחמיר וצם ביום הכיפורים,

אם יש בו סכנה,

אז הוא עובר העל מאבן עצמו לדעת.

כמה?

שוב, הסכנה היא מועטת על פי הסוגיות של המאדיון,

זו לא סכנה ודאית,

אלא בסיכון קטן כזה מותר לקחת סיכון.

הגמרא אומרת יותר מזה, בנושא רבה כמה בדף קפט, הגמרא שם שואלת,

על הפסוק, ועוליו הוא נושא את נפשו.

מדוע אסור לאחר שכר שכיר מפני מה עליו זה בעילה מנתלה סיכן את חייו, לא על שכרו?

תגיד, בכלל, מי התיר לו לעמוד על הפיגון? אולי פרוורלות? לא מתאבד?

אלא ודאי,

פרנסה זה מצווה, שלא סתם. הוא לא סתם מתאר שמה.

לכן, לצורך פרנסה מותר לו לקחת סיכון. אףי זאת דן הנודע ביודע ואומר שאם האדם הזה מתאים לפרנסה, הוא הולך לצוד חיות.

אז אומנם יש בזה רווח גדול, לסוף אריה וממר וכן הלאה,

אבל יש גם סכנה,

אולי תוך כדי חילוץ מהמלכודת,

אולי האריה ייתן לו איזה מכה, אולי יהיה לו איזה משהו.

אפילו, אחי, זו סכנה נועה יותר, מותר לקחת סיכון בדברים האלה.

או אדם שאין לו פרנסה,

פרנסה יחידה שלו אומר, אני אהיה נייד מונית ובזה אני אתפרנס.

אבל זו סכנה?

הוא יוסע קודם לירושלים תל אביב, אולי איזה אדם מסומן יאבד את השליטה על ההוגן וייכנס בו. אתה יודע מה יכול להיות? יש הרבה משוזרו על הכבישים.

אפילו להתחיל, אתה אומר, על פי רוב,

זה סכנה לא אפס, אלא פחות מזה, אפס פסיק פסיק.

ולכן בחיי גב נהר,

מותר לו לאדם להתפרנס מהמקצוע הזה של הנהיגה,

כי בכל הדברים האלה יש סיכון קטן.

בין ולא, נבין מזה, בדברי התפארת ישראל,

שרבי עקיבא החמיר כי היה סיכון קטן.

אז יהיה סיכון גבוה,

אסור לאדם בשום אופן להחמיר על עצמו,

ללכת לתוך כדי הפגזה, ללכת כדי ליטול את הידיים.

בזה לא מתירים לו כלל ועיקר.

צריך להיזהר בנטילת ידיים, שכל המזלזל בנטילת ידיים חייב מידון,

הוא בא לידי עניות ונעקר מן העולם.

הדין הזה נאמר בגמרא גם במסכת עדויות במשנה שם, וגם בגמרא, בברכות יח,

עד כמה המצוות בנטילת ידיים חשובה שהאדם שבה הוא מזלזל, עוקר את היסוד הזה,

ממילא חייב בית הדין לנדות אותו,

דבר שני בא לידי עניות, דבר אחרון גם נעקר מן העולם.

יש לנו 24 דברים שחייבים עליהם נידון, שבית הדין מנדה,

וזה אחד מה-24 דברים.

אין ספק שפה לא מדובר באדם שפעם אחת יתעצל. המים קרים מאוד בחורף, הוא מסכן, קר לו, אז פעם אחת זה נותן ידיים.

על פעם אחת לא עושים דבר כזה גדול.

אבל אם האדם הזה ברשעות יכול לקום ולטול את הידיים והוא מזלזל, אומר, תעזוב אותי, אני לא רוצה.

וכי הגוונה, אם הוא עושה את זה במזיד,

ברשעות,

וכי הגוונה, בית הדין רשאי לנדות אותו.

המקור לעניין נידוי, ראינו בספר שופטים, פרק ה', בשירת דבורה וברק בן אבינם,

שם נאמר, אורו מרוז, ואמר מלך השם אור, אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת השם בגיבורים.

יש בגמרא שני פירושים, מי זה היה מרוז.

דעה ראשונה,

שם של כוכב.

כי מן השמיים נלחמו הכוכבים ממסילותם עם אותו יבין מלך חצור, עם אותם הרשעים.

הם הניחו ממסלולם, יצרו חם טבעי,

ואז היו צריכים החיילים של האויב להיכנס לתוך נחל קישון כדי להצטנן.

ואז נחל קישון ירפעם.

כולם צייתו, כולם הנמיכו את המסלול,

חוץ מאותו הכוכב,

מרוז,

ולכן נידה אותו.

מנדה אמר השני, זה היה אדם חשוב שהיה לו צבא,

ובמקום לשלוח תגבורת לברק בן אבינם הוא שמר על הצהרה שלו,

ולכן בא ברק בן אבינם יחד עם זוהר אספו ארבע מאות איש עם ארבע מאות שופרות ועשו לו את הנידוי והחרב.

משם אמרה למדה את כל העניין הזה,

ורבותינו במשך הדעות השתמשו בנשק הזה.

יש שלושה שלבים, שלב הראשון נזיפה,

שלב השני נידוי, שלב החמור ביותר זהו חרם.

אלא שבזמנם הנזיפה הייתה שבוע, בזמננו זה יום אחד.

כך גם לגבי הנידוי והחרם,

זה קצת יותר קל.

אבל אם יידוי את האדם הזה לשלושים יום ולא יעיל הדבר,

חוזרים בית הדין ומנדים אותו לעוד שלושים יום.

אם נשבר ולא ביקש סליחה, איננה טוב. אם לא ביקש סליחה,

חוזרים ועושים לו אחרי אותם שישים הימים,

עושים לו חרם, מחרימים את אותו האיש.

בלשון הגמרא, הגמרא מכנה את החרם בשם שמיטה,

תרמוז שן מיטה.

כך גם בעניין זה הגמרא מספרת שאלעזר בן חנוך,

פיקפק, זלזל בנתינת ידיים, נידו אותו ומת בנידויו.

לא אומרים, טוב, הוא נות כבר אחרי המועד קדושים,

אלא בתדים שמו אבן על ארונו.

לומר לך, אדם שמתנדה ומת בנידויו, בתדים סתכלים את ארונו. עד כדי כך הדבר רודף אחריו, גם אחרי שימות. והגמרא שם סופרת חלק ממתם 24 דברים,

שבית הדין מנדה עליהם.

גם מרן ביהודה בסימן ש״ל פירט בהרחבה את כל אותם 24 דברים,

כגון אדם שמכה בנוי הגדול.

הבן אוזנה עלול להכות אותה בחזרה,

אם כי אם הוא יכשיל אותו באיסור ומכה אביו ואומו בתלומת,

נמצא שהאבא עובר על הלאו ולפני האיזור ותיתן מכשל,

ולכן בית הדין מנדה אדם כזה.

כך עשתה גם שפחתו של רבינו הקדוש,

וחכמי ישראל נזהרו באותו הנידוי.

או אדם שמנדה את חברו בחינם, שלא לצורך,

אז הוא בעצמו נלכד באותו הנידוי.

הגמרא מספרת שם על רבי טרפון שהיה לו איזה גנב שגונב מהפרדות שלו.

אז הוא ארב לו,

בלילה בא הגנב הזה ורבי טרפון הרגיש בו,

אבל הוא לא עצר,

הוא ברח, התחיל לברוח.

ואז צעק לו רבי טרפון שהוא יהיה בנידוי.

צעק להגנה וחזרה, אמר לו אדרבא, שהוא יהיה בנידוי.

אם נמון התחייבתי לך, נידון, מי התחייבתי לך?

בא לבוקר רבי טרפון ושאל,

מה הדין?

אמרו לו, מה שאתה נידית על אותו ארץ זה לא תופס.

הוא צודק, לא חייב לך נמון, אבל לא נידוי.

אבל מה שהוא אמר עליך, אמר אדרבא, זה כן תפס.

למה? כי אתה נידית שלא על פי הדין.

אחד מ-24 דברים שלוכדים את האדם בנידוי, זה הדבר הזה, אדם שמנדה שלא כדין.

לכן צריך להיזהר,

לא להשתמש בנשק הזה, כי זה חרב דתיות.

דבר נוסף, אדם שמזלזל בקדושת יום טוב שלי של גלויות.

או אדם שאומר ביום שבת לגרוי שיעשה לו מלאכה, זה איסור לרבנם.

גם על הדבר הזה, גם כן מי נדון.

וכן כל כיוצא בזה.

כל שכן אדם שמבזה תלמידי חכמים,

שחייבים בתדים להתייחס בחומרה רבה לדבר הזה ולנדות את אותו האיש.

מרם לא כותב בשביל

מערוך דברים שאינם להלכה ולמעשה, אלא הלכתה למשיכה.

כאן נרן כתב ופורט את הכל,

חלנו שגם בזמן הזה יש תמכות תוקף וכוח רע ועצום לחכמים גם בזמן הזה לנדות.

אלא שדן החבות יאיר והחכם סופר ושאר האחרונים,

מה הדין באדם שאם לנדה אותו,

זה לא לשבור אותו,

לא יקוים בו שבור זרוע הרשע,

אלא עד הבא הוא מבעט ולהתרחק לגמרי.

האם בכל זאת מנדים אותו או לא?

המסקנה היא שכן. לא חוששים מה יהיה בסוף,

אל תעשה חשבון מסחרים, אלא תנדות.

אבל מסיים החתם סופר,

למה דברים אמורים אם התוצאה תהיה רק בו?

אבל אם ברגע הזה האדם הזה, ברוך השם, יש לו בנים בתלמודי תורה,

על ידי שתנדות או הוא יתרחק מאיתנו,

גם את הבנים שלו יעביר לבית ספר ממלכתי,

או יעביר אותם לבית ספר פרדס וכיוצא לזה.

נו, נו, נו, הילדים שלא התקלקלו, יגיעו לתרבות רעה.

ואם הוא חטא הילדים, מה חטאו?

לכן, כדי שלא נצפיד את נפשות בניו ובנותיו,

מצד זה בית הדין מעלימים עין, ולכן משום זה בתקופה האחרונה, בשנים האחרונות, אנחנו רואים שבתי הדין לא משתמשים בנשק הזה לנדות את אותם הרשעים שמתנהגים בגאווה ובוז, מדברים על השם ועל משיחו,

והיה צריך לנדות אותם מעוד פעמים. אפילו, אפילו בית הדין שותק.

בית הדין היחיד בעולם שמשתמש בנשק הזה זה הבג״ץ.

הם שמשתמשים בנשק הזה, עושים מה שלבם חפש כי אצלם, מי בא?

לא באים אצלם אנשים שאולי ייקח את הבן שלו לפרדס.

שם באים אנשים בוסים,

שאם לא ישלח לכאן, ישלח למקום השני. אולי יוצאו אותם מתלמוד תורה של סאטמר ויוצאו אותם מתלמוד תורה של חב״ד. לא הכול, זה מה שיהיה.

לכן, הם לא חוששים לדבר הזה.

אצלם הבעיה שמעורר החתם סופרת, נראה, היא לא מצויה, לא שייכת. ולכן מדי פעם, אם יש איזה חצוף שמתחשף כנגד בית הדין וכיוצא ועוזר,

אז הם לפעמים מנדים.

העבר הזה אוכל שירותיהם בעולם עוזר יש לו כמה וכמה דינים כעין עוול.

כמו שמצאנו שם,

כשרבי אלעזר לא רצה לשמוע את דברי החברה ועבר על מה שנאמר אחרי רבים נהטות,

אז הנשיא ושאר החכמים החליטו להרחיק אותו.

ומי שבא לומר לו את זה זה היה רבי עקיבא.

פחדו שיבוא איזה אדיוט ויאמר לו ויהיה חלילה אסון.

לכן,

כשחלק רבי עקיבא ילבו שחורים ויתעטף שחורים,

וישב רחוק ממנו ארבעה עמות.

אמר לרבי אלעזר, עקיבא, מה יום יוניים?

ענה לו, אמר לו, כמדומני שחבריך בדלים ממך.

ואז רבי אלעזר קרע את בגדיו וחלט את נעליו. כמו אדם עזה, לא יבוא ולא יהיה,

כך גם עושה אדם שחלילה וחס קרה לו דבר כזה. אם הוא ירושמים ומקבל את הדין,

מצדיק עניו דינו יתברך, אז מייד חייב קודם כל לעשות את זה. דבר שני,

הוא משתדל מייד לבטל סליחה מהחכמים שחטא על אותו אחר, מה שעשה עשה, וממילא, אז רק אותו בית הדין יוכל להפר לו את אותו הנידון, תות עשר, תות שרר, ואז יוכלו עוד הפעם להחזיר אותו. אבל בינתיים צריך להתרחק מאותו האיש,

לא לשבת, לאכול ולשתות אימו, כמו שהפסוק מסיים.

אוו ארור יושביה,

לא רק מרוב עצמה, אלא מי שיושב ומתקרב בתוך ארבע עמותיו, גם הוא עצמו מולכד בזה. כל שכן בחרם, שהוא הרבה יותר חנור ויותר שאת, לכן כולם צריכים להתרחק ממנו.

אם הוא בא לבית הכנסת,

קודם כל לא יושבים איתו יחד,

אלא הוא יושב שם בפינה, אנחנו מתרחקים מארבע עמות.

דבר שני, אם האדם הזה חונה,

נפל ומחליו, עומד למות.

בא אדם של עמות, תגיד מי שברך בשעת פתיחת הארחל.

נאמר עליו, ונבדילו השם לאהה.

לא אומרים על רשע כזה,

לא אומרים מי שברך. לכן ארצה הדרך.

הוא מרוחק, מנודה מהקהל, מהציבור, לגמרי, מכל רפון. אז אם האדם הזה שפוי, נורמלי,

צריך מייד להתרכך, לשנות את הנהגתו,

לבוא לבקש סליחה, לבקש מחילה מהחכם.

אבל כל אותם הדברים שהגמרא אומרת,

וכולם,

אך ורק אם בית הדין נבא.

אם בית הדין לא נבא, אין בעיה.

יש רק שני דברים יוצאים מן הכלל,

שגם אם בית הדין לא נבא, האדם הזה נתפס בניבוי.

דבר ראשון, אדם שמערע הרעורי עבירה, מקשה עצמו לדעת.

דבר שני, אדם שמכה יהודים. הוא עשה את זה במזיד, ברשעות, ולא חשוב מי היהודי הזוהה. אם זה אדם זר, או שהוא הכה את אחיו או את אשתו,

לא מצטרף למניין עד שיעשו לו התרעה. שילך ביום שישי לאברהמוס,

שם עושים מטרה אחרי התפילה בנס,

רק אז, מאותו רגע והלאה, יתחיל להצטרף למניין. עד אז הוא לא מצטרף כמה שננכנס בחרם, כמו שאמרו הכבדים, הגאונים, ולכן נראו לי שייזהר, שלא יצטרפו אותו לעצירים.

קל וחומר,

שלא יולך להיות עד, איש חתונה מחר, ומזמינים אותו, מכבדים אותו, שהוא יהיה עד.

קודם כל, שעשו להצהרה, ורק אחר כך יהיה עד.

דבר שני, בא לידי עניות.

רמז יפה, אומר הפלאי העץ, על נטילת ידיים, ראשי תיבות, עני, לרמוז, אם האדם מזוד, לא נוטל ידיים,

חלילה וחס יבוא לידי עניות, ועני חשוב כמת,

ואחר כך, סופו ואחריתו, נעקר מן העולם.

ולכן כל אדם יהיה זהיר מאוד במציבת נטילת ידיים.

קודם כל, ליטול,

ב. ליטול כדת וכדין בצורה מושלמת, כמו שנראה לכמם את כל הדומים והפרטים בעניין זה.

אני עובר לסעיף י.

אף על פי ששאולן ברביעית

יוסיף ליטול בשפע. דאמר רב חכדא,

ענם רשאי מלא חופניי מיה, יהבו לי מלא חופניי תיבותה.

הגמרא במסכת שבת בדף צדיק ב',

הגמרא אומרת, למרות ששיעור נטילת ידיים המינימום רביעית, 87 גרם, אפילו להגיד, כדאי שיוסיף.

כמו שהיום אומר רב חסדה,

אני נוטל ידיים מלא חופניים מים, שופך הרבה,

ונותנים לי גם מלא חופניים טובה מאשר מים.

היום זה קל מאוד, יש לך מים דורמים מהברז, אתה שותף את הידיים בשפע, זה קל.

בזמנם היו טורחים הרבה להרים את המים,

היו צריכים לדלות, דלו דלה לנו וכו',

לכן היה קושי מסוים. אפילו אחי,

אדם השתדל לקיים את המצווה הזו בצורה מהודרת ומושלמת ואוכל קורת היום בעולם הזה מידה כנגד מידה,

הוא שופך בשפע, גם בשמיים יפתחו לו את היד וייתנו לו גם כן בשפע.

אלא שכותב השלוח,

מעיר על זה דברי המשנה במסכת הזאת,

אל תהיו כעבדים המשתמשים את הרב על מנת לקבל פרס,

אלא היוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

בכל מקום, פתח הדביר אומר, על פי דברי מהרש פרימו,

שאין הדברים סותרים.

מהרש פרימו מקשה מדברי הגמרא הפסחים ח',

אדם שאומר,

סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני,

הרי זה צדיק עבור, גם בראש השנה הגמרא מזכירה את זה.

ואילו כאן המשנה אומרת,

שאדם יעשה רק לשם שמיים,

היוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

פה האדם הזה עושה מרש תנאי, הוא אומר, על מנת שיחיה בני.

הוא אומר, לא מוכן לתת.

אפילו כשאתה אומר, צדיק גמור, איזה צדיק גמור זה? זה עושה שלא לשם שמיים.

מתרס מהרש פרימו,

כשאדם חיה במצווה,

אני בא להניח צילין, אני אעשה את זה רק לשם שאקבל שכר,

בזה זה לא טוב. על זה המשנה אומרת, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב, על מנת לקבל פרס.

אבל אם האדם הזה נתן את חובתו, נתן את שלישית השקל,

מייצר על ידי חובת המצווה. עכשיו הוא בא להוסיף עוד לא לעזור לצדקה על מנת שיחיה בני,

בזה ארזת זה די גמור.

לפי זה מסביר פתח הדיביר גם פה.

חובת נטילת ידיים המינימום רביעית.

אני בא ונוסיף עוד, בזה אני רשאי אפילו אם זה על מנת שייתנו לי בשמיים גם מלוא חפמיים טובה, אין בזה חלילה ייצור, ואין זה כעובר על דברי המשנה, כך אוהדים גם לגבי שאר המצוות.

מברך קודם נטילה שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתם.

ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה משום דפעמים שאין ידיו נקיות,

ומפני כך מברכים עליהם אחר שישפשף ידיו שכבר ידיו נקיות קודם שיטיל עליהם מים שניים.

יש מחלוקת בראשונים מתי מברכים את הדרכה על נטילת ידיים.

דעה ראשונה דעת רבנו חננאל,

כך נשמע גם מדברי הרמב״ם,

ספר המקצועות והראב״ד,

שלפני שישפוך את המים,

לפני כן קודם כל מברך על נטילת ידיים.

אחרי שסיים את הדרכה מתחיל בקיום המצווה,

מתחיל לשפוך מים,

כמו שהגמרא אמרה בפסחים ז', כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתם קודם,

גם פה נעשה קודם,

מיד הוא מתחיל בצורה הזו.

דעה שנייה שלא ייעשה בצורה כזו זה יותר מדי מוקדם,

זה לא עובר לעשייתם, זה עובר ועובר לעשייתם,

אלא קודם כל תשפוך מעט מים פעם ראשונה,

תברך,

סיימת את הברכה, תשפוך פעם שנייה.

זו דעת הטור, וגם מרן פסק כך.

מרן מעיקר הדין דעתו שלא יחכה לסוף,

אבל דעת רבנותם, דעה השלישית,

כך דעת התצפות והראש בברכות נא,

והיא העיקר למעשה שמברך רק לאחר שסיים לשפוך את כל המים.

אחרי שגמר ליטול, משפשף,

לפני הניגוב, אז מברך את הברכה על נטילת ידיים.

מרן עצמו נתה אומנם לסברה הקודמת,

אבל מרן יודע שכך הוא המנהג,

ולכן סיים בסוף הסעיף,

נהגו שלא לברך עד אחרי הנטילה,

לפני הניגוב, אז הזמן לברך על נטילת ידיים.

גם בדעת הזוהר הקדוש יש מחלוקת באחרונים.

שם מסופר שהיה ינוקה קדישה בן חמש,

ולידו היה רב יהודה שנטל את הידיים אחרי שברך.

קודם ברך,

ואחרי זה נטל את הידיים.

ואז הוא העיר לו שהיה צריך קודם כל לשפוך מים, לטהר את ידיו,

ורק אחר כך לברך על נטילת ידיים.

ההמשך שם של הזוהר בפרשת בלק,

שהוא העיר להם למה הם לא קראו קראת שמע באותו יום.

הוא הריח ידם מהריח שהם לא קראו קראת שמע ולכן הם רצו לדבר איתם.

עד שהם בסוף אמרו לו שהם היו שליחי מצווה,

ולכן הפסידו באותו יום את מצוות קראת שמע.

אחר כך שאלו אותו, בן כמה אתה? אוי, ילד קטן עם נשימה כל כך גדולה אמר להם, אני בן חמש ולא משום עין הרע אני אומר את זה, שאלו את האמא שלי זה הגיל המדויק אלו דברי הזוהר נחלקו האחרונים האם הזוהר מדבר באכילת לחם?

שאכל לחם יותר מקבצה חיה במצילת ידיים וזה המעשה של רבי יהודה שם או שאכל עוגות ורק מפני כבוד הברכה היה צריך קודם כל לנקות את ידם כדי שההברכה תהיה בניקלון זו המחלוקת שיש בדברי הזוהר

כנראה שמארחו וגם בשאר המצוות כתוב שצריך לברך אחרי שישפוך את המים לפני הניגון הרי על פי הקבלה צריך ליטול, לשפוך שלושה פעמים ולשפשף אחרי השפשוף

צריך לברך את הדרכה על נטילת ידיים וכך הוא מנהג העולם כמו שאמר רבי נותן ולכן משום זה לא מברכים בהתחלה אלא לפני הסוף למרות שמהרמב״ם נשמע שלפני השפיכה גם התימנים נוהגים כמונו כך הוא מנהג כל העולם לרבות גם התימנים גם הם לא נוטלים בצורה שונה מאיתנו מה תאמר הרי כל המצוות נברך עליהם עובר לעשייתם פה האדם הזה עדיין לא ניגב עדיין לא סיים את המצווה

סיום המצווה הוא רק לאחר הניגוב ולכן משום זה עדיין לא סיים עדיין רשאי לברך. הלו מה הדבר דומה?

בירכתי להניח תפילון זה מצוין אתה מברך בהתחלה זה הכי טוב שכחתי לברך

גם אם נזכרתי באמצע אני יכול לברך זה יחול לא על העבר על ההמשך עדיין לא סיימתי את המצווה כך אוהדים גם פה אבל רבותינו דייקו בלשונם לא קבעו לנו לשון ברכה ליטול ידיים אלא על נטילת ידיים

כמו שקבעו לנו על נטילת דולב לא אמרו נטול דולב למרות ששם אני לא יכול לעשות שוליח שייקח במקומי את הדולב או שוליח שייטול נטילת ידיים במקומו נטילת רפורמי אחד לאוסן היה בחתונה ראה שאנשים טורחים מקבלים נטול ידיים אמרו לו תשבו תשבו אין צורך אתם לא צריכים לטורח נטול ידיים אני כוהן אני איטול בשביל כולם את הידיים אני אלך לטיור ואני אהיה שליח של כולם טוב זה בדיחת תפילה

של אותו השכם במקום חכם, אבל עקרונית, כל אחד ואחד חייב.

אם כן, נוסף הלשון על,

על הגלילה אתה עושה שליח מוהל, פה לא.

התירוץ הוא כשהתחלת כבר בעשיית המצווה,

לקחתי כבר את הדולב בידי,

התחלתי משהו בקריאה במצווה, עוד לא סיימתי,

עוד לא לקחתי את האודרנט, לכן שייך לומר על גם פה.

התחלתי כבר בשפיכת המים, התחלתי קצת במצווה, עדיין לא סיימתי,

לכן הלשון,

נוסח הדרכו, על נטילת ידיים, כך הוא המנהג וכך חייבים כולנו לעשות.

פה הדין גם, אדם ששופך רבעית מים או מטביל את ידיו, גם בזה אין הסבול, לא פלוג רבנן,

כמו שהסביר אדונתן.

מפני שלפעמים אין ידם נקיות,

אם כן לא מתאים שיברך לפניכם.

לא טוב שאדם יברך וידם מסואבות,

לכן גם אם אני יודע שידיים נקיות,

אפילו אחי, לא פלוג רבנן, נניח בשפיכה ראשונה שפכתי רבנן, כבר ידיים יותר ירוק, אז אני יכול לפנות שפיכה שנייה כבר לברך.

אפילו אחי,

לא עושים חכמים הבדל, פעם כך ופעם כך, אלא בכל מקרה קודם כול לגמור את כל שפיכות המים, רק אחר כך יברך וינגב את הילה. כך גם בבוקר.

אדם קם, עושה נטילת ידיים בבוקר שלושה פעמים בסיווגין כדי להגיד רוח העם מעליו,

הוא הדין גם שם, קודם כול לשפוך את המים,

שלושה פעמים בסיווגין,

ורק לאחר מכן יהיה רשאי לברך על נטילת ידיים לפני שנגב.

מה יאבין אם האדם הזה כבר נגב את ידיו?

בזה דנו הגואט השירי ואור הזרוע,

כותב הרמר,

גם יכול לברך עליהם קודם ניגוב,

שגם הניגוב מן המצווה הוא מרך עובר לעשייתן. אם שכחנו לברך עד אחר הניגוב, נברך אחר כך.

זאת אומרת, הוא מקל אפילו אחרי הניגוב.

אבל בהזמרה מנקין, אם האדם הזה ניגב, גמר ונחסיד.

אין לו אפשרות לברך אז,

משום שהאדם הזה חייב לברך עובר לעשייתן. כאן זה לא עובר לעשייתן,

כאן הוא כבר סיים את המצווה לגמרי מכל וכל,

ולכן אינו רשאי ואינו יכול לברך על נטילת ידיים.

כך הוא הדין בבוקר.

אין הבדל בין נטילת ידיים של הבוקר לבין נטילת ידיים של הארוחה, של האכילה.

שניהם שווים לעניין זה.

ראינו נגבם היטב קודם שיבצע שהאוכל בלי ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא.

זאת אומרת, כל אדם ואדם שבא לאכול קודם כל חייב לנגב,

רק לאחר הניגוב יהיה רשאי לכתחילה לברך על עצי ולהתחיל לאכול.

כי לפני כן עדיין ידיו טמאות, כמו שאומר רבנו חננאל,

עדיין לא עברו המים האלה לגמרי מן העולם,

הרי הטומאה שיש על ידיו במקום היד נתפס במים.

כשהוא מייבש את המים, אז יהיה רשאי.

הנפקא מינא,

אם נאמר את הטעם הזה,

לפי זה אם הוא שפך רבעית או הטביל את ידיו,

אינו חייב במקרה זה לנגב את ידיו.

אבל אם תאמר מהטעם משום מאיצותה,

האדם הזה לוקח את הלחם בידיים רטובות,

זה מגעיל את כולם, הלחם מתלחנף, מתרטף.

לפי הטעם הזה,

אומר נפקא מינאי, אם האדם הזה הטביל את ידיו במקווה,

שפך רבעית, לא שפך, בכל מקרה עדיין יהיה הדבר אסור.

ולכן ראוי לכתחילה בכל מקרה לייבש. אפילו רק היא, מרן מסיים, המטביל ידיו יכול לאכול בלא ניגוב,

והוא עדין לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רבעית מים בבת אחת, או שנטל ידו אחת ושפך עליה רבעית וכן שופך על חברתה,

שבכל פעם העיקר הדין אינו חייב בייבוש הידיים בניגוב. למה?

כעיקר הטעם, כמו שאמר רבינו חננאל, זה עניין של טומאה בלבד, וזה לא שייך.

שפכת על היד 80 גרם מים,

אז הטומאה של היד עברה למים.

אבל אם שפכת בבת אחת 87 גרם, שפכת רבעית,

אז דומה מלח, הידיים נטהרו,

והמים האלה לא נתפס בהם הטומאה,

כי היו בבת אחת רבעית.

קל וחומר אם זה מקווה, המקווה יכול להיות טמא, חלילה.

לכן גם המים האלה שעל ידם נשארו בחזקת ההורים,

אם כן, הוא לא יטמא את הלחם, מפלים ידיו רטובות.

בכל מקום כדאי לחוש לכתחילה, כמו שאמרנו, כדי שלא ימאיס את הלחם,

ולכן כדאי לייבש את ידו.

אבל לפעמים אין לו מגרות,

או לפעמים הוא נמצא בעזרת נשים, אפשר להם לשבת לאכול.

והמגרת של בת כנסת היא לא מייבשת,

אולי אפשר ליטול בה את הידיים, לראש ימין, מלוכלך, ארץ ורטובה.

טוב, אז אין לו ברירה,

כרם ששפך רבעית מהם, מעיקר הדין.

יש לנו צעד להקל בדבר, כדעת העולם, אבל אם יכול להמתין קצת,

להמתין דקה או שתיים עד שהידיים יתייבשו,

ואחר כך יתחיל באכילתו.

אני קורא סימן קנט סעיף א'

אין נופלים לידיים אלא בכלים, וכל הכלים כשרים,

אפילו כלי גללום,

חירוש כלים העשויים מרפש, בקר ועפר,

כלי אבנים,

כלי אדמה,

שצריך שיהיה מחזיק רביעית,

ואם ניקב בכונס משקה, דהיינו שאם ישימו אותו על משקים,

ייכנסו בתוכו דרך הנקב,

והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו,

אז בטל מתורת כלי, והם נוטלים ממנו לידיים,

ואפילו אם הוא מחזיק רביעית, מן הנקב ולמטה.

במצוות פרה אדומה נאמר שם בימי החטאת

מים חיים אל כלי.

נוזכר שם עניין של כלי.

גם הכהנים שהיו באים לעבוד עבודה בבית המקדש,

היו קודם רוחצים את ידיהם ורגליהם,

קידוש ידיים ורגליים היה צריך להיות מקלי, מהכיור,

ולא ללכת סתם לאיזה מקום מהברז,

לשטוף סתם.

לכן,

גם לגבי מצוות

נטילת ידיים, טהרת הידיים יכולה להיות רק על ידי כלי.

אם הוא נוטל מתוך כלי כוס וכיוצא בזה,

אז ידיו טהרות.

אבל אם הוא לא נוטל בכלי,

ידיו נשארו טמאות כבראשונה.

אלא שהקלו חכמינו מאוד בעניין זה ואמרו שכל הכלים כשרים לנטילת ידיים.

לא צריך שיהיה דווקא כלי חשוב מאוד, יקר מאוד,

כלי כסף וכלי זהב,

אלא כל סוגי הכלים למיניהם אולם כשרים.

לדוגמה,

כלי גללים.

בזמנם העניים לא היה להם כסף לקנות כוסות רגילים מברזל או זכוכית או פח,

אלא היו לוקחים את הגללים של הבהמות,

יש לזה חומר דביק באופן טבעי,

מכניסים את זה לתנור בתוך החום ונדבק טוב יחד עם קצת עפר,

ואז זה היה נעשה כלי גמור.

כשזה יבש, ממילא אין בזה ריח,

לכן היו יכולים להשתמש בו גם ככלי שתייה.

לעניין דיני קבלה טומאה,

זה לא נחשב לכלי.

כלי כזה יכול לקבל טומאה,

אבל כלי גללים לא מקבל טומאה.

למרות הכל, כאן לעניין דין נטילת ידיים בכלי,

לעניין זה זה כן נחשב לכלי, ואפשר מעיקר הדין ליטול בזה את הידיים.

כך גם אם יעשה כלי מאבנים או ייקח חמר אדמה ויעשה ממנה כלי,

גם מזה אפשר לכתחילה ליטול את הידיים.

ולכן הוא עדין גם לגבי כוס שאדם יעשה מקרטון או נייר,

או יש היום כוסות מפלסטיק דק,

קוראים לזה חד פעמי,

גם מזה אפשר לכתחילה ליטול את הידיים, כמו שכותב הגאון מפאפא,

מביא ראייה גם בדברי הרמב״ם,

כך פוסק גם בספר צית אליעזר וכך הסכימו שאר אחרוני דורנו.

לגבי קידוש יש מחמירים,

כי הגמרא אמרה בברכות נ', צריך שיהיה כלי נאה כוס ברכת המזון, כוס קידור, שם אולי יותר חמור קצת,

אבל לגבי זה אמרנו כלי גללים זה טוב, אם כי היינו עדין גם פה.

אלא שהגמרא בסוכה ל״ג אמרה לגבי מיעוט ענבים של הדס.

אם יש לך יותר ענבים מאשר עלים בהדס,

זה פסול.

אבל אם נעטת את זה, לקחת וחתכת מהענבים הללו,

ההדס הזה כשר ויוצאים בידי חובה ביום הראשון של חג הסוכות.

אבל אסור למעט

ביומתו עצמו.

היית צריך לעשות את זה לפני החג.

ביום טוב עצמו. אם אתה עושה, אתה מתקן, לפי דעת הראשון.