נר חנוכה לאבל ולאונן – חיוב המצווה, מראית העין וספק ברכות

 

- - - לא מוגה! - - - 

מספדים אבל, כל דיני אבלות

נוהגים בימי החנוכה.

רק מועדים חגים שהם דאורייתא, כמו

פוסח שבועות סוכות, ראש השנה כיפור,

רק הם יכולים להוציא מידי שבעה.

אבל חנוכה,

כל הכוח שלו, כל הקדושה שבו היא רק דרבנן.

ולכן, אין היתר לאבלים לשנות מדיני אבלות.

הם חייבים להמשיך את דיני אבלות

גם בדברים שהם בפרהסייה,

הבגד הקרוע, ישיבה על גבי קרקע,

נעילת נעלי עור, כל הדברים האלה בלי שום שינוי.

אין כוח בחנוכה לשנות

אפילו דבר אחד, מדיני אבלות.

כך גם לגבי אמירת הקדיש.

היו מקומות, עמי ארצות,

שלא היו עושים את מה שההלכה אומרת,

ומגיעה חנוכה ומפסיקים את הקדיש.

והפוסקים התריעו נגד זה, אמרו שהמנהג הזה מנהג לא נכון, אלא צריכים להמשיך.

אמירת הקדיש צריכה להיות גם בימי החנוכה כרגיל.

ולכן, גם מאבנים בתוך שבעה ימי אבלות.

לא דליקים נרות חנוכה כרגיל, לא משנים.

הרי למדנו בסוכה כה שהאבל חייב בכל המצוות.

בין אם זה מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן, האבל חייב בכל,

ולכן חייבים לברך ולהדליק

את נרות החנוכה גם ביום הראשון שמברכים שהחיינו.

בבית-הכנסת יש שם שמחה יתרה, שמחה גדולה, ולכן שם לא רגילים לברך,

לתת לאבל שיברך שהחיינו.

אבל בבית שלו אמרנו שהוא חייב בכל המצוות.

תודה.

הוא מילא חייב גם במצווה האמורה,

מצוות הדלקת נר חנוכה, כולל גם שהחיינו.

הרי אביל, בתוך שבעה ימי אבלות, שנולד לו בן,

ועושה את הברית-מילה בתוך שבעה ימי אבלות,

מברך בשעת המילה שהחיינו, לא מפסיד את הברכה,

כי אחרת,

אם לא יברך באותה שעה, מתי יברך?

אם לא עכשיו, במתי?

אותו דבר גם לגבי זה.

ביום הראשון של שמונת ימי החנוכה, היינו ערב שבת זה,

צריך לברך את ברכת שהחיינו כרגיל.

רק אם הוא הולך לבית-הכנסת, כמו שאמרתי, שם לא כדאי לתת לו שהוא יברך וידליק,

תיתן למישהו אחר ולא לו.

השנה הזו,

כיוון שחל ביום הראשון בערב שבת,

בלאו הכי אנחנו לא מברכים שהחיינו בבית-הכנסת.

כולנו לא מברכים,

אלא רק ברכה אחת בלבד, ברכה עד להדליק נר חנוכה.

והסיבה היא,

קודם אנחנו מדליקים בבית, כולנו בירכנו שהחיינו בבית,

ומלמה אתה חוזר פעם שנייה בבית-הכנסת זה כבר מיותר.

אז השנה הזו אין נפקא מינה,

כמו שאמרתי, בלאו הכי אין שהחיינו.

אבל בשלים אחרות שיש נפקא מינה שמברכים ביום הראשון בבית-הכנסת שהחיינו ממילא אותו אבן, מן הראוי שיימנע בדבר הזה.

אבל,

כל זה לגבי אבל.

אונן שעדיין מתו לא נקבר.

שם הדינים של האונן שונים.

כיוון שהוא עסוק במצוות ככבוד תקברנו ביום ההוא,

במילא העוסק במצווה פטור מהמצווה.

ולכן האונן פטור מכל המצוות.

לא מניח תפילין,

לא קורא קריאת שמע,

לא עוסק בתורה,

אכל לא מברך המוציא,

לא מברך ברכת המזון, אלא אוכל בלי ברכה וכן הלאה.

השאלה היא,

מה יעדים לגבי נר חנוכה?

האדם הזה עדיין לא קבר את מתו, אונן,

והגיע הלילה.

האם ידליק ויברך או לא?

אומר האליער הבא,

שימנה שליח.

אם אשתו נמצאת בבית,

הוא אונן, אשתו לא אוננת.

אז היא יכולה לברך ולהדליק.

היא חייבת במצווה, היא תברך.

אבל אם אשתו לא נמצאת,

או אדם שהוא גרוש, אלמן, רווק, אין לו אישה.

במקרה הזה אומר האליער הבא,

שימנה שליח,

השליח יברך

והאונן יענה אמן.

את דברי האליער הבא העתיקו גם שאר האחרונים.

שואל המהריל דיסקין,

ולמה?

הרי אתה אומר שהאונן פטור מכל המצוות.

מה פתאום אתה מחייב אותו במצוות

נר חנוכה?

מה קרה?

למה מצוות דרבנן הזו שונה מכל התרייג מצוות?

ותרץ המהריל דיסקין,

יש כאן, חוץ מהמצווה,

יש כאן גם מראית עין.

למה הדבר דומה?

הגמרא בשבת כא אומרת,

חצר שישה שני פתחים,

צריך להדליק נר חנוכה בשני הפתחים.

למה?

מי שיעבור ולא יראה חנוכיה יגיד שהאדם הזה רשע ולא ידליק חנוכיה.

לפני מראית העין צריך להדליק בשניהם. כך פסק מרן, לקמאן בסעיף ח',

תרעא, סעיף ח'.

אז גם פה,

לא כל העולם,

לא כל האנשים יודעים שאותו אדם קרה לו אסון ואבא שלומת והוא אונן. לא כולם יודעים.

אז מי שיעבור ולא יראה חנוכיה שם,

יש כאן חשד, מראית עין.

ולכן, משום זה,

העלייה רבה לא יכלה לפתור אותו לגמרי.

מצד שני, גם לעניין הברכה אנחנו מסופקים,

ולכן מצאנו את הדרך על-ידי שליח, שהשליח יברך במקומו.

אבל האמת היא שגם בנושא מראית העין בזמן הזה, גם הוא שנוי במחלוקת.

הטור והרנה,

שם, בדף רעין א', סעיף ח',

כתבו,

שזה היה בזמנם, כשהיו מדליקים בחוץ.

אבל היום, כשכולנו מדליקים בפנים,

אין את הבעיה של מראית העין.

מי שיעבור ולא יראה חנוכיה בחוץ,

בפתח הזה או בפתח הזה, אז הוא יגיד,

סתמה הוא ידליק בפנים. הרי בשעת הסכנה ננחה על שולחנו ודייו.

ולכן,

הרמ״ב פסק לנו בסעיף ח',

שבזמן הזה אין בעיה, אין דין של מראית עין,

ולא צריך להדליק בשני הפתחים.

אז כמו ששם אין דין מראית עין,

לפי זה גם הרעיון, גם הדין של העלייה רבה נפל.

מה אתה אומר, שיחשדו בו? לא כולם יודעים שהוא אונן.

אבל בלאו הכי אנחנו מדליקים בפנים, לא מדליקים בחוץ.

באמת, אין היום דין של מראית עין.

זאת ועוד.

אפילו אם תאמר על זמנם,

שבזמנם כן היה דין מראית עין,

ומי אומר שאפשר לברך על מראית העין?

דיברנו לפני כמה חודשים בדוגמה אחרת, שנוגעת גם לכאן.

אתה לוקח

את העגל,

אתה מוציא אותו מהרחם של הפרה מייד אחרי השחיטה.

אתה מכין, מזמין את הווטרינר,

אתה לוקח אותו לבית-המטבחיים.

השוחט גמר לשחוט למעל הקנה בבשת,

הווטרינר קורע מייד את הרחם,

ומוציא משם עגל חי.

מהתורה לא צריך שחיטה. העגל הזה פתוח בבהמה,

כוללת, השחיטה של האמא כוללת גם את העגל,

ואפשר מעיקר הדין בלי שחיטה לאכול אותו.

אבל מצד מראית העין, בין פקועה חיה.

הרשב״א אומר שבין פקועה כזה צריך לברך

וציוונו על השחיטה.

אבל מעיר הגאון חידה,

לפי דברי הרן בשבת כא,

שהחצר שיש שם שני פתחים,

אנחנו לא מברכים על מראית העין, ממילא גם פה.

למה אתה מצריך שחיטה, את העגל הזה, מצד מראית העין?

מצד מראית העין אי-אפשר עדיין לברך.

אם כן, גם פה אצלנו באונן, כלומר גם פה, ספק ברכות לאכול.

דיברנו בזה גם לגבי קטן שנימול,

הכול היה בסדר 100%. אחר כך, כשגדל, השמין ונראה כאילו הוא ערל.

צריך לתקן.

אתה מנסה לתקן על-ידי תחבושת פלסטית, פלסטר אמריקאי.

כל התיקונים לא היו לו.

אם כן, הפתרון היחיד, מה הוא?

לחתוך.

הגמרא אומרת, קטן המסורבל, בצורה כזו הוא חייב לחתוך עוד פעם.

וכך פסק מרן ביורה דעה, סימן רסע ד',

כותב פחד יצחק,

יחתוך, אבל ללא ברכה.

למה זה מראית העין? בברית העין אין לברך,

מסתייע מדברי הרן בחצר שיש לה שני פתחים.

כך כותב גם הגאון רבי חיים בן-עטר בספרו הראשון לציון ועוד.

יש אומנם חולקים,

אבל ספק ברכות להקל.

דיברנו בזה גם בסוגיה בפסחים ו'.

שם הגמרא מדברת לגבי עיסת ארנונה.

היום יש הוצאות ביטחון, כל מיני הוצאות.

לוקחים מאתנו מס,

כסף.

מורידים לך ממון.

בזמנה הם לא היו לוקחים ממון. האנשים היו עניים, לא היה להם לתת ממון.

אלא,

הפלוגה נמצאת פה, נכון?

את הפלוגה הזו אנחנו צריכים להאכיל.

צריך לתת להם אוכל.

ועל זה הגמרא דנה.

למרות שאני לש ואופה את הלחם הזה בשביל הגויים,

ומעיקר הדין לא הייתי חייב להפריש מזה חלה,

אבל כיוון שהרועה,

מי שרואה אותי לש ואופה,

הוא לא יודע שזה מיועד בשביל החיה לגוי,

הוא חושב שזה בשבילך,

ולכן מצד מריץ העין צריך להפריש חלה.

מזה למדים הפוסקים בספר פרי-צבועה,

אם יש לי קמח מטולע,

קמח הזה לא ראוי לאכילה,

אבל יש לי פועלים מתאילנד,

ואני צריך לתת להם ארוחה צהריים.

הם הפועלים התאילנדים, הם אוכלים הכול.

כל מה שזז,

אין להם בעיה לאכול קמח עם תולעים.

זה מילש ועושה להם עוגה או לחם.

במקרה הזה, אומר הרב, זה דומה לעיסת הארמונה שחייב להוציא חלה.

מי שרואה מרחוק את העיסה הזו, הוא לא יודע שבפנים יש תולעים.

הוא חושב שזו חלה יפה,

כמו כל העיסות הרגילות,

ולכן חייב להפריש חלה מצד מרית העין.

אני מסיים.

אי-אפשר לברך על מרית העין, לא מברכים,

אלא הוא מציע שיגיד בריך רחמנה, או יגיד ברוך אתה ירהר שם ואלוקנו,

אבל לעניין ברכה, ספק ברכות להקל.

כך למדנו למעלה גם באורח חיים, סימן י״ד,

בגד שאול עד חודש פטור מציצית,

אחרי חודש מצד מרית העין חייב בציציות.

אבל למרות שחייב, אתה לא יכול לברך מציבנו להתעטף בציצית אם הוא לא נתן לך את זה במתנה על מנת להחזיר.

ולמה? גם שמה, זה רק מרית העין.

אחרי חודש, זה לא חייב מעיקר הדין.

זה עדיין שאול, ומהתורה עדיין אתה פטור, אלא רק מדרבנן.

בדבר כזה, שהוא רק מדרבנן משום מרית העין,

לא שייך לתקן על דבר כגון זה ברכה בשם ומלכות.

כך גם לוקט שכחה ופאה

של הפקר.

פטור, לא חייב.

אבל אם עשן גורל מצד מרית העין, אנחנו כן מחייבים.

שוב, גם שמה, אין הווה ממנה לברך,

אם תרצה להפריש מזה תרומות ומעשרות מפני מרית העין,

יהיה לנו קשה להתיר לברך

במקרה כזה.

גם שמה, כל העניין הזה, גם כשעשן גורל,

זה רק עניין של מרית עין ולא חיוב אמיתי.

במילים אחרות,

זה לא חפצה אלא רק גברה.

ועל דבר כזה לא שייך לומר את המילה,

וציוונו להדליק נר חנוכה אצלנו או בדוגמאות האחרות,

בברכות האחרות,

על המילה וכיוצא בזה.

חבר הכנסת לוי, הבנתי, לפני לאומן,

כמו שבמצווה עוברת, אמרנו דווקא שחיינו במשנה שאם באנו לירושה לברך דווקא שחיינו,

זה היה נעלה כפי שהוא עונן.

כן.

אבל כאן אצלנו המצווה אינה עוברת.

כאן הוא יכול לברך ביום השני את שהחיינו.

אם אדם לא בירך ביום הראשון שהחיינו,

יש לו רשות גם ביום השני. הוא לא מפסיד.

הוא יכול לברך אחר כך.

אז זה לא נקרא, לא נחשב כמצווה עוברת.

ולכן הוא בעצמו ודאי פטור.

אלא כל הוויכוח עם העניין הבא על כל מה שגדולי האחרונים מתווכחים אתו,

איך הוא יכול למנות שליח, והשליח יברך.

אם העונן עצמו לא יכול לברך,

אז מה הכוח של השליח?

אתם מכוח גברה שהוא עצמו,

השאלה אם הוא עוסק מהמצווה, פטור מהמצווה.

אז נמצא דין נר חנוכה, הוא פטור.

מה שיש כאן, מרית עין. מרית עין כמו חסר שש שנות מפתחים.

אבל כמו שאמרנו, כאן הוא יכול לברך את השיח יענו למחרת.

הוא יכול לומר את ברכת שהחיינו במקום ביום הראשון, הוא יכול לומר ביום השני.

הוא לא חייב לומר את שהחיינו דווקא ביום הראשון.

זה הקושייה שמקשה המערם שיק.

הוא שואל על העניין הרבה,

הרי מרן כתב למעלה באורח חיים, סימן עין א',

שהאונן לא רק שפטור מהמצוות, אלא אפילו לענות אמן אחרי ברכה הוא לא רשאי.

וכן, מה זה שווה שהוא יעמוד לידו,

ישמע את הברכה ויענה אמן.

אז הוא מנסה לתרץ, הוא אומר שמדובר כאן שאולי הוא לא נקרא ודאי אונן. כגון,

יש כאן חברה קדישה.

חברה קדישה, אנשים מסודרים שעושים את הכול.

הבן לא צריך לעשות שום דבר.

הן יביאו את הגופה מבית-החולים,

הן יעשו את הרחיצה של המת,

הן מארגנים את הלוויה,

עושים את הגבורה.

מההתחלה עד הסוף הוא סומך עליהן.

ממילא כאן, במקרה הזה, אולי הוא לא נקרא אונן.

זה הספק, ולכן, בגלל הספק הזה,

לכן התיר העליין הרבה לענות את האמן.

אבל גם זה לא מוסכם.

האחרונים לא הסכימו עם התירוץ של המערם שיק,

כי הלשון של העליין הרבה לא משמע כך.

לא משמע שזה בא מכוח ספק,

אלא משמעות הדברים שזה בא מכוח ודאי.

ולכן, לא כל האחרונים הלכו בתירוץ הזה.

למעשה, לדינה,

אם ישאלו אותנו,

ההלכה היא כדברי הפרי מגדים, ולא כדברי העליין הרבה.

אלא,

אם האונן הזה נותן לאדם אחר לשליח

שידליק נרות החנוכה,

השליח

לא יברך.

כי אם כל הבסיס, כמו שאמרנו,

מצד מראית העין,

מראית העין אין ברכה.

אמרנו, ספק ברכות להכיל.

אשתו כן.

על אשתו אין מחלוקת.

על אשתו, בוודאי שהיא מצד עצמה היא חייבת, היא לא אוננת,

ולכן היא או אחד מבני-הבית,

אחד מהבנים שלו או הבנות הגדולים,

יכולים להדליק ולברך, עליהם אין שאלה.

אנחנו מדברים כשאין לו אף אחד,

רבה, גרוש, אלמן,

על זה כל השאלה והוויכוח, ובזה אנחנו מסכמים להלכה.

ספק ברכות להקל, ובפרט אם אותו המנוח מטופל בידי חברה קדישה טובה,

שמארגנים את הכול, אז יהיה לנו עוד יותר קל בחיי גוונה לאפשר לו לתת לשליח,

אבל גם אם השליח יעשה את הדברים, אנחנו נחייב אותו שיעשה,

ירהר שם ואלוקינו.

לעניין דרכה, עדיף יותר, שו ואל תעשה עדיף.

אבל מאיזו סיבה הוא מתחייבת לנו במקורת כזאת?

זה לא מספרים שלנו. היום זה נגמר לתת לאחרונה, נכון?

ולא רק במקרה הזה. כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, שכח ולא אמר שאחיינו ביום הראשון,

יש לו תשלומים ביום השני.

לא, לא אפסיק.

למה?

כי המצווה מתחדשת מדי לילה בלילה, ולכן אפילו ביום השמיני,

מוזכר שלא אמר שאחיינו ביום הראשון, יכול לברך. כך כתבו הפוסקים לקמאן

בסימן תרעו, לכן מצד זה אין לנו בעיה.

אלא השאלה היא, כמו שאמרתי, באותו לילה שהוא עדיין אונן,

זה כל הוויכוח,

אם הוא רשאי,

אותו השליח, לבוא ולברך בשבילו את כל הדרכות,

או ששב ואל תעשה. המסקנה היא, כמו שאמרנו, אנחנו חוששים בכל מקום לספק ברכה לבטלה.

גם פה הדבר לא יצא מידי מחלוקת.

גם כשיש חברה קדישה טובה,

לא תמיד החברה קדישה יודעת איפה להדביק את המודעות.

עדיין יש לבנים מה לעשות.

הרבה פעמים כשרוצים שיבואו קהל שיבואו לתת למנוח את הכבוד האחרון,

החברה קדישה לא יודעת באיזה בית-כנסת הוא היה מתפלל.

הבן יודע.

הבן יודע שהאבא שלו היה מתפלל במוסיוף.

אז הוא ילך להדביק את המודעות ליד בוסיוף וכן הלאה.

אז הוא יודע איפה להדביק כדי שיבואו אנשים.

קשה למצוא חברה קדישה שיודעת את הכול ועושה את הכול במאה אחוז,

מהדבר הראשון עד הדבר האחרון,

עד זיבולה בתרייתא, שהכול יהיה במאה אחוז,

זה דבר שהוא נדיר.

ולכן עדיין הוא בגדר אונן.

אם הוא בגדר אונן, כמו שאמרנו, חששנו יותר לספק ברכה לבטלה,

ולכן גם השליח הזה ממראוי ולכתחילה שלא יברך.

נכון. לפעמים גם צריך להרים טלפון אם חלק מהמשפחה לא גרים פה, גרים מחוץ לעיר.

נרים טלפון, מודיע להם כדי שיבואו להלוויה וכן הלאה. נכון. כל הדברים האלה מצריכים את השיתוף פעולה של המשפחה והחברה.

הקדישא,

הם עדיין לא יכולים לפתור לנו את הבעיה בשום אופן בקטע הזה.

הקבורה יפה.

הקבורה יפה.

הקבורה ודאי. כל השאלה היא רק לפני.

אבל הם לא יכולים להגיד שהעובד חתום מהמצוות של חמת הצערות והצער שלו, ולא יכולים להגיד שהנקודה של הצער, הגמרא אומרת בסוכה כה שהאבלים חייבים להתרכז,

לרכז את דעתו, להשיח דעתו מהצער לכמה שניות ולבצע את המצווה.

כמו אדם שטבע את ספינתו בים,

הפסיד את המניות שלו,

יש לו גם כן צער גדול, אפילו להכריח חייב.

אותו דבר גם פה, אם מצער הצער לבד, היה צריך לחייב.

אלא כל מה שאנחנו מפוטרים, את האומן מצד העוסק במצווה, פטור מהמצווה, בגלל שהוא עוסק במצווה ככבוד יקברנו.

אבל אם הוא לא עוסק במצווה,

חברה קדישא עוסקת במצווה הזו.

זה השיקול שיש לנו כאן,

האם אפשר לעלות אמן אחרי אותה הברכה או לא,

או אם בכלל השליח הזה,

אם בכלל הוא יכול לברך.

אבל יש עוד אנשים שמצוותים את המצווה והשיקולים שיפסיקו את המצווה שלנו ואת המצווה הזו.

אני לא חייב,

הבן חייב, מצווה ככבוד יקברנו ביום ההוא לא מוטלת עלינו,

מוטלת רק על הבן.

הבנים, המשפחה, אלה שיושבים שבעה,

רק הם חייבים במצווה הזו,

ולכן רק הם עוננים.

אנחנו מתנדבים, באים ועוזרים להם בהתנדבות,

אבל זו לא חובה אישית עלי.

ולכן אנחנו לא פטורים, אלא רק הם פטורים.

אי-נכן המה, במקום שאין מי שיודע לקבור,

רק אלה ואלו יודעים לקבור, באותו מקום, אי-נכן המה, הם יהיו פטורים,

כמו שהמשנה אמרה,

אלה שחופרים את הקבר פטורים, יקרא את שמע, וכן הלאה.

אבל בדרך כלל יש מי שידאג, יש חברה קדישה,

ולכן היום אנחנו בוודאי, אנחנו כן חייבים בכל המצוות.

רק הם, המשפחה, יש להם דין אונן שהם פטורים.

גם העצה שאומר האליה רבה למנות שליח,

גם זה לא דבר חלק.

הבית חדש, לא כאן בדוגמה של אונן,

אלא באופן כללי,

הבית חדש מסופק אם אפשר לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה על-ידי שליח.

ניקח משון אחר, דוגמה אחרת, לא בדוגמה של אונן.

אני נוסע לנהרייה, מחר יש לי נסיעה לנהרייה,

ואני רוצה למנות שליח שידליק לנו את הנרות.

כולנו נוסעים יחד, כל המשפחה, אף אחד לא נשאר.

אם אני אצא בשעה 1700,

אנחנו נגיע לחתונה ב-2200,

כבר יגמרו את השניצל, יגמרו את הגלידה, לא יישאר שום דבר.

לכן הוא רוצה לצאת מוקדם, הוא רוצה לצאת בשעה 1500 ו-1500,

כדי שיספיק להיות מהעשרה ראשונים שם,

ואז השאלה, מה יהיה עם נר חנוכה?

אז הוא נותן את המשפח לשכן כדי שהשכן ידליק בשבילו את נרות החנוכה.

האם זה מועיל?

לפי הבית חדש, זה לא טוב.

מה החיסרון?

הוא מדמה את זה למצווה שבגופו.

אם אני קושר לו על היד את התפילין,

מי מברך להניח תפילין?

אני הקושר?

מה פתאום.

הוא חייב למצווה תפילין והוא מברך.

מה שאני עוזר לו ואני קושר את התפילין על היד שלו,

אני לא יכול לברך. מצווה שבגופו רק מי שעושה את המצווה, בעל המצווה.

אני הקושר, אסור לי לברך.

אז כמו הקושר,

פה המדליק,

מי שמדליק את החנוכיה של השכן,

השליח הזה,

הוא לא מקיים את המצווה, אלא בעל-הבית.

בעל-הבית צריך להדליק ולברך.

אני לא יכול לברך.

זו הטענה של הבית חדש.

הוא מדמה את זה למצוות שבגופו.

את דברי הבית חדש העתיק להלכה המגן אברהם לקמאן בסימן תרעש, סעיף קטן, דלת.

אבל זה לא מוסכם.

הרן והמאירי בפסחים זין הם נוקטים שאפשר לעשות שליח.

עכשיו הם דנים מה יברך השליח.

להדליק נר חנוכה או על הדלקה.

ואומר הרן, כיוון שהשמן צריך להיות משל בעל-הבית,

אז גם השליח יברך להדליק ולא יאמר על.

אבל אתה רואה מילים מפורשות בדברי הרן והמאירי,

שכן אפשר למנות שליח נגד דברי הבית חדש והמגן אברהם.

האמת היא שגם בבית חדש עצמו, בסימן תרעש בהמשך,

הוא כן מודה שבדיעבד השליח מועיל,

אלא כל מה שהוא עורר בלשון לכתחילה.

ולכן, אם אדם יכול בעצמו להדליק, זה הכי טוב.

יתעכב עד שעה חמש,

יברך, ידליק ועיטו בזמנו.

שעת הדחק גדול, אין ברירה, טוב, שימנה שליח,

בדיעבד יוצא ידי חובה.

השליח, אסור לי אם תאמר, הוא לא מברך,

הבעיה היא כאן לא על הברכה בלבד,

אלא

אם הוא יכול להוציא אותי ידי חובת המצווה.

מחר אין לי זמן להניח תפילין.

אני נותן לך 2,000 דולר,

מחר תניח פעמיים, תניח פעם אחת בשבילי.

מועיל?

לא, מצווה שבגופו. אני לא יכול לעשות שליח,

אני בעצמי חייב להניח תפילין, ואין אפשרות להתחמק.

האם נדמה גם פה?

זהו, זה הדיון, זו השאלה, ולכן סיכמנו.

מלכתחילה עצה טובה שהאדם בעצמו ידליק את נרות החנוכה, יתעכב קצת,

אפילו אם יגיע רק לעוגה ולכוס קפה,

שווה.

כדאי להתעכב, לקיים פה את המצווה,

ויגיע מאוחר, ישאלו אותו למה באת מאוחר,

יגיד להם, קיימתי נר חנוכה, יגיד להם את האמת, זו לא בושה,

זו מצווה חשובה שכדאי להתעכב.

אבל בשעת הדחק לפעמים האדם הזה פוחד,

יש שם חשש, מחלוקת, דרכי שלום.

מי שמארגנת שם את השמחה זה השוויגר שלו, חמותו.

ואם יתראה שהוא בא בעשר,

היא כל החיים לא תסלח לו על זה, היא תשגע אותו כל החיים,

היא תראה לו את הכוכבים ביום כל החיים בגלל,

אז הוא פוחד בפני דרכי שלום. טוב, אין ברירה,

לפעמים בזכות נשים צדקניות כאלה, טוב,

ימנה את השליח הזה שהוא ייכנס וידליק בביתו, בשעת הדחק יסמוך על דברי הרן ועמיר.

אבל כשאפשר בקלות,

אם חמותו אישה שמבינה מה זה הלכה,

היא לא עמת הארץ, ברוך השם, היא מבינה,

יסביר לה, יגיד לה את האמת.

אני מתעכב כאן עד שעה 17 כדי להדליק נרות חנוכה.

אתה יודע, אתה מדבר, כבוד אמרתי גם?

איך?

כן, ודאי.

לא,

אסור לפצל.

צריך להגיד, זה היה בטלפון?

לא, צריך אותו אדם, כן. הבן נמצא בבית, אני אתן לו.

אם הבן הגדול נמצא בבית, אין שום שאלה.

אם אחד מהמשפחה נשאר,

או האישה או אחד מהבנים הגדולים,

עליבא דקול עלמא, הוא יברך, הוא ידליק, מוציא את כולם ידי חובה, בזה אין מחלוקת.

להבדיל, גם בארננה אמרנו שבזה עליבא דקול עלמא יכול לברך,

אין שום בעיה.

הבעיה היא אם האדם הזה נוסע עם כל המשפחה,

יש לו טרנזיט,

בנערינו ובזקנינו נלך.

הוא פוחד מחמותו. תגיד לו, מה, אתה בא לבד? לאיפה הילדים? היא רוצה לראות אותם.

אז הוא לוקח את כולם, מעמיס את כולם,

והבית נשאר ריק.

מה יהיה עם בני החנוכה?

טוב, שעת הדחק.

ייתן את זה לשכן, כמו שאמרנו, שהוא ידליק,

הוא יעשה בשבילו את המצווה.

לנו זה גם חסתה וגם גברה. רק בדוגמה של מראית העין, שם הסתפקנו.

אבל כאן אין ספק, זה גם וגם. שני הדברים. אם הבן שלו נשוי, נשוי.

אבל בוא תחטש שבת כזה, אני הולך עם המשפחה.

אתה תעטש את התלמיד שלו, בסדר?

עוד פעם, איפה אבא שלו הולך? אבא שלו, עם אחים שלו, הלכו לחתן. הולכים לאיזה מלא? לחתן, כן. הלכו לחתן.

הוא אומר, בטוח, אני לא עשיתי את המצווה, בוא, אתה תחטש שבת לפנייה. הוא לא חייב.

כאן במקרה שלך, הוא לא חייב במצווה. הוא עוזב את הבית

והוא מדליק נר חנוכה במלון. במלון שהוא נמצא, הוא מקיים שם.

בסדר? אם שם הוא יכול לקיים את המצווה,

אז החובה שלו היא שם,

ממילא בבית אין שום חובה. הבית יכול להישאר ריק.

לא חייב שום דבר.

אם לא נותנים לנו להדליק שם נרד חנוכה, שלא ילך.

איזה מין מלון זה שלא נותנים נר חנוכה?

זה מלון של גויים? או כמו גויים?

אולי זה מלון של סדאם חוסיין? אני יודע מה.

מי זה הבוס? צריך לבדוק, לעשות חקירה ודרישה.

לכתחילה,

לא טוב שאדם יעזוב את ביתו שמונת ימי חנוכה,

איך אומרים, לא כל יום פורים?

לא כל יום חנוכה אנחנו לא תמיד זוכים למצווה.

חשובה ולמה לאדם לנטוש את הבית ללכת עדיף כל הימים כולל גם שבת עדיף שלא ילך למלון יש שם הרבה תקלות גם במלון הסברנו בהרחבה את כל הבעיות ואני אביא דוגמה אחת שעכשיו מצויה במלון מביאים שם סופגניות נכון?

אדם חושב מה יכול להיות סופגנימה מה זה זה בשר טרף?

צריך שיהיה כשר חלק? לא סופגניה אדם

לוקח מברך בורא מיני מזונות זה נראה חם חם נראה טעים

אדם תמים לא יודע מה יכול להיות

אבל גם בסופגניה יכול להיות הרבה בעיות ויכול להיכשל בהרבה איסורים.

קודם כול מי אומר שמנפים את הקמח?

אם לא מנפים את הקמח

יש תולעים בסופגניה ואז יש איסוד דאורייתא לאכול את הסופגניה.

מי אומר לך שהריבה ששמו בתוכה הריבה הזו דבר כשר?

אולי לא כשר.

לפעמים שמים תמציות

או אלכוהול.

שמים אלכוהול בסופגניה כדי לדחות את השמן,

שהשמן לא יהיה ספוג.

מי אומר שהאלכוהול הזה כשר?

הם שמים שמרים כדי לנפח, להטפיח את העיסה.

מי אומר שהשמרים האלה הם חומר כשר?

מי אומר לך שהריבה ששם בתוכה, הריבה הזו דבר כשר? אולי לא כשר.

לפעמים שמים תמציות

או אלכוהול.

שמים אלכוהול בסופגניה כדי לדחות את השמן,

שהשמן לא יהיה ספוג.

מי אומר שהאלכוהול הזה כשר?

הם שמים שמרים כדי לנפח, להטפיח את העיסה.

מי אומר שהשמרים האלה הם חומר כשר?

מה תגיד לי, יש הכשר של המלון?

פעם היה הכשר.

עכשיו, בזמן הזה, לצערנו,

הרבנות פשטה רגל.

ברוב המקומות,

ברוב המקומות, לצערנו,

אין תקציב, וממילא כשאין תקציב המשגחים לא כולם באים למקום,

נעשתה מלאכת השם רמייה.

נשאר רק התעודה על הקיר. חוץ מהתעודה אין, לא כשרות ולא דבר אחר,

ככה זה רוב המקומות.

ולכן, אם אין הכשר בדעת,

אדם ירשמים לא יכול לנגוע בסופגניות האלה.

נוסף לכל הבעיות, יש גם חשש בשולי גויים.

אולי מי שטיגן את הסופגניות האלה היה הגוי,

הוא המדליק, הוא המטגן, הוא עושה את הכול.

יש כאן, אם כן, שרשרת של כמה וכמה בעיות ושאלות,

ולכן, אין הווה אמנה להתיר לאכול סופגניה,

לא במלון ולא במסעדה ולא במקום אחר.

אם אתה לא יודע אם יש על זה הכשר בדעת,

מספק אדם צריך למשוך את ידו.

מה התוצאה, אדם ירשם? פשוט, כן. יש לנו בעיה של חשבון שהרבי אדם ירשם על הספגניות האלה. נכון.

אמרת מדויק.

כן.

לגבי שאדם יכול לציבור בכתוב ולא להקים בבית ולא מתאים במקום אחר, אבל הוא מקבל לעבוד שלא הספגניות אלא מורך העמדה, אז הבית חייב שיהיה גם אפשר מעניין של הבריאה.

זה לא רק ברחוב ההגרה על האדם, אלא גם על הבית.

אז אתה לא יכול לעזור את הבית.

בסדר, אז הבית שלו, אם נאמר הוא נמצא בבית אחר בשבת,

אז הבית שלו באותה שבת זה המקום השני.

הוא החליף את הבית הזה, הלך כאילו לבית אחר,

במקום השני הוא כן מדליק נרות חנוכה, זה בסדר.

ולכן,

אם הוא מדליק במקום השני, אין שום בעיה, הדבר הוא טוב,

אין שום שאלה, לבדיקו לעלמא זה בסדר.

אפילו על הסופגניות של הבדד, אפילו שם צריך לבדוק.

מותר להציץ, להסתכל מה קורה במטבח,

איך מתגנים.

אפילו שם לא תמיד זה חלק,

לא תמיד זה מהדרין מן המהדרין.

ולכן, כדאי שאדם יחקור וידרוש.

אז קודם כול, מותר לשאול, יש לכם נפה, אתה נכנס בפנים, איפה הנפה, רוצים לראות את הנפה, וכן הלאה.

גם בבד״ץ לפעמים יכול להיות תקלה.

בדרך כלל המצב הוא טוב.

ברוב המקרים אתה מוצא, יש שם נפה,

אין שם בעיה עם הריבה, הריבה יש עליה הכשר בד״ץ,

גם השמרים, בדרך כלל הדברים האלה הם בסדר.

אבל,

אתה מגיע לתחנה הסופית,

מי המתגן?

או איזה רומני או איזה פיניפילי.

אתה רואה, אין שם יהודי שמתגן,

וגם על זה יש מחלוקת.

אנחנו סומכים בשעת הדחק להטיל, יש לנו ספק ספקה בדרבנן,

אבל גם זה לא מהודר.

זה טוב, בדיעבד.

אבל אם אדם שואל אותנו, עצה טובה שאדם יימנע.

קשה מאוד למצוא יהודי שיעשה את העבודה הזאת.

מי שמכיר את העבודה,

הם צריכים לספק לחנויות,

ב-06 בבוקר החנויות כבר מקבלות סופגניות חמות.

אם יביאו את הסופגניות ב-10 בבוקר, מי יקנה אותן? אנשים כבר אכלו,

אינם מביאים אותן בבוקר.

כדי שהסופגניה תהיה מוכנה ב-06 בבוקר,

הם צריכים להתחיל ללוש בשעה 02-03 בלילה,

להתחיל את הלישה,

לשים בזה את השמרים שזה יטפח,

עד שיטגנו את הכול. זה לוקח זמן.

ולכן, בשעות האלה,

בין 02-03 בלילה עד 06 בבוקר, מי עובד את העבודה הזאת? זה רק הגויים.

היהודים הולכים להתפלל. צריכים להגיד תיקון חצות וללכת להתפלל בנצח המה.

איזה יהודי הולך לעבוד עם השמן והסופגניה הזאת?

מה, הוא צריך לבוא לבית-הכנסת עם חולצה של שמן?

אף אחד לא הולך לעבוד עבודה כזו, היהודי משלנו,

אלא רק הגויים כמעט.

ויש כאן את הספק, אולי יש כאן בעיה של בשולי גויים. למה אני אומר אולי?

כי הספק הראשון, הרי הגוי הזה זה לא גוי שמזמין אותי בביתו,

שיש חשש שאני אעשה את ביתו,

אלא הוא עבד, הוא עושה את הדברים דרך עבדות.

האם גם בזה יש את הדין של בשולי הגוי? מחלוקת בראשונים.

מרן פסק להחמיר.

ואנשי מצטרפים לסניף את המקלים בזה.

דבר שני,

כאן הם מדליקים את האש

לא על-ידי גוי, אלא הם דואגים שהיהודי ידליק את האש.

המחוות החשמלי הזה דולק על-ידי היהודי, והגוי ממשיך לטגן שם.

גם בזה יש מחלוקת מרן והרמה, ויורד היה סימן ק.ג.

אחינו אשכנזים סומכים על הרמה.

גם הבדץ, עדה חרדית,

לפעמים אין להם ברירה והם סומכים על הרמה בעניין זהה.

אז יש כאן גם ספק ספקה בידי רבנן,

ולכן האבא כתב בספרו יחווה דן,

אמר בשעת הדחק אנחנו סומכים להקל.

זאת ועוד,

הרי חשמל אמרנו שהוא מתחדש בכל שנייה.

לפי דברי הגאון חכם מן ציון,

אין כאן בעיה של בישולי גויים.

בחשמל אין את הדוגמה, זה לא דומה לגז.

יש לנו, אם כן, שלוש נקודות,

ועל זה סומכים הבדצים להקל.

אבל כל נקודה בפני עצמה, יש עליה הרבה חולקים.

רוב הפוסקים אומרים, אין הבדל בין בישולי גויים שאני מתארח אצלו בארמון לבין אם הוא בא כפועל למגדניה. בכל מקרה, הדבר אסור.

דבר שני,

מרן הרי פסק שגם הדלקת האש לא תועיל,

רק באפייה זה מועיל. פה זה לא אפייה,

פה זה טיגון.

ולכן ההיתרים האלה הם לא מהודרים.

אם אתה רוצה לקנות סופגניה מהודרת,

תחפש מקום מגדניה שיש שם פועל יהודי.

אם תמצא פועל יהודי,

תקנה משם את הסופגניה בהכשר הבדצ,

שם זה מצוין, שם אני מסכים.

אבל הלאה וכי, הנה ראוי להימנע בדבר.

אפשר לפתוח את החלון קצת?

אם אדם יגיע אחרי חצי שעה ויגיע אחרי חמש וחצי, יותר טוב שישתו תדליק את הנרון.

טוב, שיאמר לשליח, אין לו ברירה. אם הוא יגיע כל כך מאוחר,

שימנה שליח יותר טוב.

לפעמים קורה שהאדם מגיע בבוקר אחרי התפילה,

הוא לא אכל בלילה ארוחת ערב.

הוא עובר דרך המגדניה בבוקר,

הוא רואה שהכול מהודר, הכול בסדר. יש שם פועל יהודי, והוא רעב.

קנה ארבעה סופגניות,

הלך עם זה לעבודה.

הוא רוצה לאכול את כל ההרפעה.

הוא לא אכל ארוחת ערב, והוא רעב.

האם יברך מזונות או המוציא?

יברך ברכת המזון או על המחיה?

גם בזה יש מחלוקת אם הוא אוכל יותר מ-209 גרם.

בארבע סופגניות יש יותר מ-209 גרם.

בכל סופגניה יש 70-80 גרם בדרך כלל.

ולכן יש מחלוקת,

כיוון שכאן הבלילה היא עבה.

זאת אומרת העיסה היא לא עיסה רכה כמו של זנגולה.

בפסחים ל״ז הביאו מחלוקת בין רבנותם לרבנו שמשון,

האם בבלילה עבה חייב בחלה או לא.

והמחלוקת שם,

הבהתליא גם לפה.

וגם בזה יש מחלוקת גדולה בין האחרונים,

בין נגינת ורדים לבין הגאון רבי יונה נבון בספרו נחפה בכסף.

הוא מביא שם את התשובה בשם רבי אפרים נבון ועוד.

ולכן, למסקנה,

מלכתחילה, עצה טובה,

לא לאכול הרבה סופגניות.

עדיף שהאדם יאכל עד 150 גרם.

תאכל שני סופגניות, מספיק.

אל תאכל יותר,

תשאיר את השני סופגניות לארוחת צהריים.

הרופאים אומרים גם שזה לא כל כך בריא, זה גם משמין.

אתה יודע, לפי המחלוקת הקודמת,

צריך להמחיש את זה,

אם ההצהרה הזווחרת לזכות, לא יתכנסו ממנו.

ולכן, עצה טובה, כמו שאמרנו,

עדיף יותר שהאדם יאכל קצת פחות מקשר.

אבל אם כבר האדם הזה אכל

שואל אותנו, בידי עבד, מה?

בידי עבד תגיד לו, יברך רק על המחיה, כיוון שהדבר לא יצא מידי ספק.

חלה הם כן מחייבים מספק, אבל מפרישים חלה ללא ברכה.

אבל זה לא נלמד מהמחלוקת הקודמת. זה כשגורי גויים והמחלוקת הזו. הבעיה תליה.

אם תאמר שזה נחשב כעין אפייה,

הטיגון כעין אפייה ולא בישול,

ממילא יהיה בזה תקולה של בישולי גויים. נכון, גם מזה אתה יכול לצרף.

כל זה קשור, כבודו אמר, זה דווקא הבישול. כל זה קשור באותה המחלוקת, כל זה הווה תליה, ויש לך כמה צירופים לגבי הבעיה של בישולי גויים.

הצירפנו ארבעה נקודות ביחד.

ולכן שם,

אם יש הכשר הבדה,

רק הנקודה היחידה, הבעיה של בישולי גויים, טוב, החרשתי.

אבל כשיש לך גם בעיות אחרות,

בזה אי-אפשר לסמוך על הרבנות, וכמו שאמרנו, צריך יהיה להיזהר מאוד בכל זה.

סליחה, הבד״ץ עובר רק שיש בגין היהודי, זה לא, לא לעומת זמן.

הדרישה של הבד״ץ, בדרך כלל, בכל המסעדות, בכל המגדניות, הם דורשים שהמטגן של הפלאפל, המטגן של הסופגניות, הם דורשים שזה יהיה יהודי.

נכון.

זה התקנון שלהם, כך הם דורשים.

לא תמיד מצליחים לעמוד בזה.

הם מוצאים את ההכשר?

אם יגוי יתגן את הסופגניה, ייקחו את התעודה.

ייקחו.

ייקחו את התאונה. טוב, מצוין. הלוואי, הלוואי ויהיה כך תמיד.

טוב, מצוין, יופי.

אבל לא בזה, לא בזה. מי ששם את הבצק,

מי ששם את כדור הבצק של הסופגניה,

הוא אומר לך,

היהודי. אני קורא סימן תרעב.

אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה,

אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים.

יש מי שאומר שיהיו מותרות לכל ההקדים מפלג המנחה ולבעלה.

ובלבד שייתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק.

הזמן של הדלקת הנרות,

נר ראשון של חנוכה, יום שישי זה.

שבוע הבא, נר אחרון, נר שמיני, גם כן בערב שבת.

יש לנו השנה שני ערבי שבת, פעמיים באהבה, אנחנו מדליקים בשעה 1600. פלג המנחה.

אי-אפשר להדליק בשעה 1700, זה חילול שבת.

לכן, שם התקנה של חכמינו, אליבא דקול עלנא,

מברכים ומדליקים להדליק נר חנוכה בשעה 1600. הגיע הפלג המנחה, מברכים, אין בזה שום ספק, אין שום מחלוקת.

אבל

בשאר הימים,

יום ראשון, יום שני הבא, האדם הזה רוצה לנסוע לנהרייה.

יש לו חתונה, צריך לנסוע מוקדם.

עכשיו, הוא רוצה לברך ולהדליק בשעה 1600.

האם רשאי או לא?

מה שכתוב בגמרא, הגמרא אומרת בלשון סתמית, אסור להקדים.

אדם שרוצה להדליק בשעה 2300, אי-אפשר.

אפילו אם בשעה 2300 הוא מדליק והוא שם כל כך הרבה שמן,

זה ידלוק מ-1500 עד 0300. אפילו אם הוא ישים גלון של שמן, לא יעזור לו כלום.

כיוון שהוא מדליק מוקדם מדי, זה אפס.

הכלל הוא,

שרגה בטהרה, מהי מענה?

אתה בא להדליק,

ההדלקה עושה מצווה. באותה שעה שאתה מדליק,

זה לא נראה הדלקה, שמש מסנוורת,

לא רואים את הנר הזה.

בלילה אתה מדליק, אז נראה פרסום הנס,

אבל ביום זה לא נראה.

ולכן,

אם הוא מדליק בשעה 2300, לכל הדעות זה אפס.

השאלה היא, האדם הזה לא מדליק ב-300, מדליק ב-400.

האם יפלג המנחה בשעה 1600?

אז זה כן טוב,

כמו יום שישי,

גם פה בשעת הדחק אני ממהר לנסוע,

גם אם זה טוב או לא, זה הוויכוח שיש בראשונים.

רבי יצחק אבו אבו אומר שכן, אתה שם הרבה שמן.

כמו שבערב שבת אני שם שמן שיהיה דולק עד 1730, זה טוב.

גם פה אותו דבר.

אני יכול לברך, אין שום בעיה.

אני מברך ב-1600,

שם נר גדול או הרבה שמן ונוסע לחיים טובים.

אבל,

לפי דברי מסכת סופרים, זה לא טוב.

וכך פסקו להלכה

בעל הלכות גדולות והרמב״ם,

שאם הוא מדליק בשעה 1600,

לא יוצא ידי חובה, לא מקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה,

גם אם היה הרבה שמן.

מרן כתב לנו כך,

לא מאחרים ולא מקדימים.

כתב לנו את המילה לא מקדימים.

מה פירוש המילים לא מקדימים?

מרן מתכוון על שעה 1400-1500 אפשר,

או שמרן מתכוון לא מקדימים על שעה 1600. מרן ממשיך אחר כך, ויש מי שאומר,

שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המלחה ולמעלה.

מה שמרן ממשיך אחר כך את דברי רבי יצחק אבוהב בלשון יש מי שאומר.

מרן לא סובר ככה?

הלשון קודם ולא מקדימים סתם,

ואחר כך יש מי שאומר, סתם ויש הלכה כסתם.

אם כן דעת מרן שאסור להדליק בשעה 1600,

או שמרן מתכוון, לא מקדימים, עד שעה 1400-1500.

אולי ב-1600 כן אפשר.

מה שמרן כתב, יש מי שאומר ולא כתב את זה בסתם.

מה שמרן הביא דיבר על יצחק אבוהב,

שאם הוא טרוד יכול להדליק מפלג המלחה,

בגלל שלא כתוב הדין הזה בגמרא, לא כתוב הדין הזה בארי והראש.

ולכן מרן אמר, יש מי שאומר.

ולעולם, מרן כן סובר כך.

זה הדיון שדענו גדולי הפוסקים בדעת מרן, מה מרן סובר במחלוקת הזו.

הרבה האחרונים אמרו,

אפשר בשעת הדחק מותר להדליק בפלג המנחם.

וכך כתב הגאון חידה בספרו ברכי יוסף,

משנה ראשונה של הרב,

שאין כאן סתם ויש דעת מרן להקל.

אבל הרבה האחרונים חלקו על זה,

וגם הגאון חידה בסוף ימיו כתב ספר, כיסא רחמים.

הספר הזה על עבוד רבי נתן, על מסכת סופרים,

וכשהוא הגיע לקטע הזה של מסכת סופרים, לא מאחרים ולא מקדימים,

הוא מפרש את מרן,

שלפי דעת מרן אסור להדליק בכל השבוע בשעה 16 גם בשעת הדחק.

מה שמרן מתכוון, לא מקדימים,

גם שעה 16 זה נקרא מוקדם,

ומי שיברך אז, הברכה שלו היא ברכה לבטלה.

אז אם כך, אם זו המסקנה של דעת הגאון חידה,

אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות החידה.

אם כך,

ספק ברכות לעקם.

הוא לא יכול לברך בשעה 16, אם יברך.

הברכות שלו הן ספק ברכות לבטלה.

לא רק בבית,

אלא גם בבית-כנסת.

יש במוסאיוף בניין ראשון של תפילת ערבית.

אז הם באים בימי החנוכה,

בשעה 16 רוצים להתחיל גאור החום מחפר עוון.

לפני שמתחילים תפילת ערבית,

בימי החנוכה רוצים להדליק מרחנות.