הלכות חנוכה למעשה – הדלקה, ברכות ומנהגים בבית ובבית הכנסת

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני אומר אותו לאחר רשימה, אני מתכוון שלא נוצא לידי חובה בהדלקה של האבא,

כוונה נגדית לא תעזור, כמו שכתב הרמב״ב יוסף בסימן תרעז שכאן הוא יוצא לידי חובה באופן אוטומטי, ברגע שהאבא הדליק בבית, יצא בזה ידי חובתו.

תחילה, הילד עשה בר מצווה, התחתן, הלך מהבית הזה. כן. אפשר לגנות ספרים בבית.

האבא יכול לתת ספרים למי שהוא רוצה או שזה שייך לבן.

שייך לבן.

שייך לבן.

כן, כי הספרים האלו, כבוד אותם במתנה לחתונה,

ממילא הם שייכים לבן. לא ספק על שולחן אביב.

היה, היה סמוך, עכשיו הוא כבר לא סומך על שולחן אביב. אתה סומך על שולחן אביב. ולכן, בחיי גוונה, כדאי שהוא יודיע לו, יגיד לו, תראה, הספרים שלך תופסים ממקום, אין לי מקום בבית,

אתה בוא תיקח אותה, ידיע לו, שבוא ייקח אותה. זה מבחינת ההלכה, אבל עכשיו הילד הזה, כל אחד שלו יתחתן, האבא יכול לקחת ספרים לתת למישהו, זה כן. אחרי שיתחתן כבר לא. כן, בדיוק.

מצווה בו יותר מבשלוחו, יותר מהודר, יותר טוב, שהוא בעצמו יזכה ויברך יותר טוב ממה שייתן,

לאחרים.

כן.

בחנוכה,

הוא יכול לגמור אהבה עולם, ועומס, הוא יכול להבטיח גם חנוכה? לא.

אלא ייתן את המפתח לשכן.

השכן שלו ייכנס בשעה חמש בערב וידליק בשבילו את נרות החנוכה.

לדוגמה, אחרי שהוא הולך, הוא יכול לנסות בבית שלו לדעתי?

שוב, אתה הולך לבקר את הבן שלך, אבל אחר כך,

שוב, אותו דבר. אז אתה תיקח גם לו את המפתח של הבית ותדליק בשבילו בכל אותם ארבעה ימים. הוא לא יכול להגיד את המפתח הזה.

לא, לא. צריך לכתחילה שיהיה בבית, כן.

האם בדורי מוטה, במחנה שלנו,

אין כל מה שקורה מתנהגת לעשות?

האם הילדים שלנו מסוגלים דעתי להתקווה שזכייתו ומציאתו שייכת להבאה למישות?

אם הוא לא מבין, זו בעיה שלו. אני אומר לך את ההלכה.

אנחנו מסבירים את מה שנאמר בגמרא.

הגמרא באבן צייעה, דף יב, הגמרא אומרת שם, אמר רבי יוחנן,

לא גדול, גדול ממש, ולא קטן, קטן ממש. אלא קטן ואינו סמוך על שולחן אביו, זה כמו גדול, מציאתו לעצמו.

גדול וסמוך על שולחן אביו, הרי הוא כקטן, מציאתו לאבא.

אז כעת מציאה, כך גם הפיס.

גם הפיס הוא דומה למציאה שלא טרח ולא רגע עליה,

ולכן גם שמע, מן הראוי שייתן את הכסף לאבא.

אז אם הילד הזה לא מבין את ההלכה ולא עושה כמו ההלכה, זו בעיה שלו.

אבל אם הוא כן נראה שמים, בא לשאול אותנו,

אז בוודאי שהכול שייך לאבא.

גם מבחינת החוק שלהם,

האבא נחשב אפוטרופוס, הם לא יתנו את זה לילד.

אפילו אם הוא יבוא עם משטר,

הם לא יתנו לו.

יבקשו שאבא שלו יבוא כדי שייקח את הכסף.

בן שיר, בן שיר, בן שיר, בן שיר שמע את המצאה בבית,

יכול לדחות אלמנה שאין לה מישהו את דעתי להדליק בשבילה.

יכול ללכת להדליק בשבילה? כן, אחרי שגמר בבית שלו, ילך לבית שלו, יברך וידליק לה, כן.

נר שיש לו אשתו פיות, עולה לו בשביל שניים.

יש הרבה מהחנוקיות שאין במכל שמונה תאים, שמונה מכלים, אלא הכול מכל אחד, התחתית הוא אחד אפילו, אחי, זה לא נורא,

כיוון שלמעלה הפתילות מחולקות, כל אחד בפני עצמו,

ולכן אין שום בעיה,

ויוצא בזה גם מידי חובת ההידור.

בכל הלילות יכול לכתחילה לקנות חנוקיה כזו,

אין בעיה.

מילה, קערה, שמן ויקיפה, פתילה.

אם כפה עליה כן היא כל פתילה עולה בשביל נר אחד, לא כפה עליה כן היא, אפילו לנר אחד אינה עולה,

לפי שהוא כנדורה.

אגב, ולכן יש להיזהר להעמיד הנרות בשורה שווה ולא בעיגול.

זה עבור כנדורה.

מותר להדליק בפמוטות שקוראים למפה,

מאחר שכל נר מבדיל, מובדל הרבה מחבורו.

היזהרו כשעושים נרות אפילו בשעבה,

כשאין לדבקן ביחד ולהדליקן,

דאבי כמדורה.

אפילו בשבת ביום טוב היזהרו שלא לעשות כן בנרות.

הגמרא בשבת כא אומרת שאם אדם אין לו חנוקיה ורוצה להדליק בכוס הזה,

גם כן אפשר.

אפילו בלילה השמיני יניח כאן שמונה פתילות וגם לזה יוצא ידי חובה בלכתחילה,

בתנאי שתהיה הפרדה בין הפתילות.

אבל אם הפתילות קרובות מאוד והשלהבת מתחברת למעלה,

זה נקרא אבוקה, ולא יוצא ידי חובה באבוקה.

אלא אם כן יהיה מרחק בין פתילה לפתילה לפחות שני סנטימטר,

ואז הנהבה לא מתחברת עם הפתילה השנייה.

כפה עליה כלי, ואז כל פתילה נשארת בפני עצמה,

רק בזה יוצא ידי חובות ההידור.

הלא וכי לא.

עגול לא טוב.

עגול לא טוב מלכתחילה, כי מרחוק זה לא נראה טוב.

מרחוק אתה רואה את זה ערימה של אש, אתה לא רואה את זה,

את מספר הנרות המדויק. אבל זה מלכתחילה מה שאתה אומר.

אנחנו מדברים על דאבד,

אין עוד דבר אחר,

אז גם בכוס שהניח שם את הפתילת,

גם בזה יוצא לחובה הראשונה.

בפרט במורות שעבר,

האחד מחמם את השני,

והמורות שבאמצע הם מתחילים להיממץ, לפעמים הוא נופל על השני וזה נעשה כאבוקה,

וגם זה לא טוב. לכן, גם החיילים בצבא חייבים גם הם לעשות את הכול על-פי ההלכה.

לפעמים יש חייל שההורים שלו או שלא דתיים או שהם אוהבים אימה, ואותו החייל כן חייב להדליק שם בצבא.

אז אין לו חלוקיה, מה הוא עושה?

הוא לוקח פגז או דבר אחר, ממלא ידי נפט,

מכניסים מתוך זה סמרטוט ומדליקים.

אין לך דבוקה גדולה מזו, בוודאי שגם לדיעבד לא יוצא ידי חובה,

אלא צריך להשיג נרות,

ייקח שמן, פתירות או לפחות נרות, כדי לקיים את המצווה, יכין לעצמו כבר בימים האלה. ברוך השם, בכל מטבח יש נרות, בדרך כלל האפסנאים ניתן לו, יכין את עצמו למים של ראש קודם, כדי שיוכל לקיים את המצווה כהלכתה בצורה מושלמת.

הרי למדנו עכשיו שאם האדם חניף אין לו, זה נר חגמיוס.

אז למה הוא בתיעבד שייראה כמו אבו גדל עליו? לא, זה גם אחד לא. זה לא נר.

המס בבית המקדש היה בנורה שהיה בה פתילה, זה היה נר.

לא הייתה בבית המקדש מדורה,

ולכן לא במדורה ולא באבוקה, בשניהם גם יחד,

לא יוצאים ידי חובה גם בדיעבד.

בסדר, אם הוא רוצה באחד אני מסכים,

אבל אם הוא רוצה להדר גם, אז בדרך כלל בכוס כזה אפשר.

ההיקף של הכוס הזה הוא 23 סנטימטר.

אז תעשה מרחק בין פתילה לפתילה 2 סנטימטר, זה בסדר, זה יהיה מפוזר יפה,

והשלהלת לא תתחבר, וגם בזה הוא יוכל לקיים את המצווה בצורה מושלמת.

אבל ההדגשה היא, הן בנורות שבת והן בנורות חנוכה,

צריך להיזהר שזה לא יהיה כאבוקה.

ולכן, אותם החבאבניקים שמדליקים את המנורה ברחבת המשביר,

אין לעמוד אחריהם אמן,

כי שם הם לא מדליקים בנר הם מדליקים בלפיד.

הרי עכשיו יש, ברוך השם, רוח שערה עושה דברו,

החורף התחיל, ברוך השם, ברצינות,

ואומרים להם, תשימו נר, זה יכבה.

מה הם עושים שזה לא יכבה?

הם לוקחים לפידים. הלפידים שאתה לוקח בשעת הכנסת סופר תורה,

את זה הם מביאים שם, ומזה הם מדליקים.

אבל לפי מה שקראנו עתה זה עוד לא טוב. זאת ועוד,

בכושר אנחנו מתאים לברך בבית-הכנסת.

שם, רחמת המשבר, זה לא בית-הכנסת, ואי-אפשר לברך שם.

מי שמברך, מברך ברכה לבטלה.

מגיל אבוקה יש שם שני אבוקות, שלוש, כל יום יש מספר אבוקות. זו לא אבוקה שהכול נהיה, בסדר, אבל גיל אבוקה אחת היא לא שווה כלום, כי זה לא נר.

צריך שיהיה נר, ולא אבוקה. אבוקה לא עולה אפילו לנר אחד.

זה לא שזה לא עולה ל-4 לפי מספר ה... אלא גם לאחד לא. למה? כמו שאמרנו, צריך שיהיה דומה לבית-המקדש.

בית-המקדש היה הנס בנר, ולא באבוקה.

לכן, דר אבוקה ודמי דוריו, ושם זה לפיד ועלמא.

כמה זה פרסומי נס?

אז הם יכולים לקחת חילוקיה קטנה? תראה, בואו נעשה פרסומי דמיסה במקום שמונה נרות,

או להדליק, במקום ביום ראשי מר אחד.

אני הכנתי 10 מיליון טון עצים, אני אדליק מדורה.

אני אברך, וצריך להדליק נר חנוכה.

זו מדורה יפה, הראו את זה מתל-אביב אפילו.

אתה צריך לראות מה היה בבית-המקדש, איך היה הנס,

ובזה נתרגם את המציאות, כך אנחנו עושים. כאן זה לא רק באונר.

ומה שהם עושים עם הלפיד, הם מברכים לך. הם מברכים, זו הבעיה.

אתה אומר בלי ברכה, אבל הם מברכים.

ולכן אני מדגיש, מי שיזדמן שם ייזהר לא לענות אחריהם. אמן? כיוון שהברכה היא ברכה על הנטלה.

יכולים לקחת חנוכיה קטנה עם זירות רגילים וצריך את זה אחרי זה להביא את ה...

כן, למה לא? סתם להדליק, למה לא? אין בזה. אין העוון להדליק גם את החנוכיה הגדולה. רוצה לפרסם את המס, מביא את המנס מחדר הארץ, זה יפה, הכול טוב ויפה.

אבל לברך על זה אי-אפשר. והבעיה היא שהם לא מדברים על חנוכיה קטנה כמו שאתה הצעת.

הם מברכים על הפידים האלה. זו הבעיה, ואמרנו שהברכה היא לבטלה.

אבל למה אתה מדבר על חנוכיה קטנה?

אפילו אם היתה חנוכיה קטנה, כיוון ששם זה לא בית-כנסת,

היו שם שתי חסרונות, גם וגם, ולכן אמרנו שאין לברך.

בייסודו לא משנה מי האדם הזה המברך,

אם הוא ספרדי,

אשכנזי,

הוא חבדניק או דבר אחר,

אין בזה ויכוח בפוסקים. הרי הכלל הזה שקראנו הרגע,

קראתי את דברי הרמה.

הרמה הוא שאמר שאין לברך.

גם על אבוקה וכיוצא בזה, כך שבזה, בפרט הזה אין לנו ספק, אין לנו מחלוקת ולכן להלכה ולמעשה צריך למחות בידם.

אין בן שתיים עשרה כזה, אין בן שתיים עשרה. אני הייתי שמח שהדליק יהוד בן שתיים עשרה אבל הם מביאים הנוף מחדש ברוב העם הדרת מלך והם נותנים או לראש העירייה או למישהו אחר, הם נותנים לאנשים גדולים

הם עושים מזה טקס גדול ועושים גם אדון גדול של ברכה לבטלה. בכותל נותנים לאדם מקצין משטרה שבכלל שבת לא זומם, וכל לילה, שם בכותל המעשים קודם כול היתה חובה בצורה מושלומת, הנר משמן זית, הנר הטוב, מדליקים בפנים, אני באתי לכולנו איזה טוב, אחר כך על הגז הם נותנים לקצין במשטרה הזו, זה בגללך, הקצין לא יודע לברך,

ומיכל אומר, כדאי שיהיה ככה או שיהיה כמו שאתה נר שעווה איש טוב, נר?

יותר טוב שיהיה הכול שעווה.

אפילו שיהיה אותו אחד מישומים זיים. אפילו אחי, אפילו אחי יותר מיודע שהכל יהיה אותו דבר,

זה עדיף יותר.

גם נר איש וביתו, נר אחד, מספיק,

אבל המהדרין מן המהדרין, הגמרא אומרת, מכאן ואילך נשיא ואילך, אחד בכל לילה,

עד שבלילה האחרון יהיו שמונה.

ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. אגב, יש אומרים, זה כל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט. היזהרו ליתו לכל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהיה הכר כמה נרות מדליקים.

מחלוקת בהסבר הגמרא שם בשבת כא.

הגמרא אומרת שהמהדרין מדליקים לפי מספר נפשות הבית.

יש לו חמישה אנשים בבית, מדליק בלילה הראשון חמישה.

ההמשך, מהדרין מן המהדרין, כל עילה מוסיף ועולה. לפי בית שמאי להפך, אבל הלכה כבת הלל, כמו שרמזו, חנוכה ראשית הולכת, חטא נורד להלכה כבת הלל.

השאלה היא, אלה שעושים מהדרין מן המהדרין,

שמוסיף ועולה,

צריכים לתת גם לבנים להדליק נר לכל אחד ואחד מבני הבית,

או הוא עושה מהדרין מן המהדרין והוא מוסיף ועולה כל עילה עוד נר,

אז ממילא הבנים לא צריכים להדליק כלל.

זו המחלוקת שיש בין התוספות והרמב״ם.

והאשכנזים נוהגים בזה כדעת הרמב״ם,

שלא רק האבא, בעל-הבית, מדליק, אלא גם הבנים.

אבל אנחנו נוהגים בזה כדברי התוספות ומרם.

מרם פוסק,

האבא, בעל-הבית, הוא מדליק,

ממלא הבנים אינם זקוקים, לא צריכים להדליק,

כי המהדרין אל המהדרין אינם צריכים לעשות את המהדרין,

אלא זה כולל את הכול והכל מכל כל,

כך שאין צורך שהבנים ידליקו.

גם אם ריבונו זה, ברוך השם,

יש לו חנוכיה והוא רוצה להדליק.

כסף יש לו, הכול יש, והוא רוצה להדליק, שידליק. אין עבוד להדליק.

אבל יזהר שלא לברך.

ברכה וציוונו להדליק נר חנוכה,

אינו רשאי לברך כיוון שהוא לא חייב.

הרי אבא שלו הדליק, הוציא אותו ידי חובה.

איך הוא יברך וציוונו להדליק נר חנוכה?

הדרכה היא לבת הנאה.

לכן, בין ילד,

בן או בת אחרי גיל בר-מצווה או בת-מצווה,

אסור להם לברך, כיוון שהאבא מברך, פוטר אותם, מוציא אותם ידי חובה,

כך שאין לו יותר לברך, ברכות לבטלה.

אבל אם ילד הזה, ילד בן שבע,

אולי את החברים שלו האשכנזים מברכים, גם אם יש לו חנוכיה הוא רוצה לברך.

טוב, ילד קטן, תעזוב אותו לנפשו,

לא צריך למחות בידו,

כיוון שיש מי שמתיר נגדו, אפילו אם ההלכה לא כן, סומכים על זה בילד קטן.

הרי כתבי התוספויות בעירובין צדק זין,

שאין חינוך בלא תישא את שם אשר לנערך אנשה, והאבא לא מצומם ומוזר על זה,

כך שאם הילד מברך, ילד קטן, אל תתעסק איתו.

אבל אם הוא אחרי בר-מצווה, צריך למחות בידו, להסביר לו שההסבר של התוספויות הוא העיקר להנחה לדידן, כמו שכתב מרן,

ואסור לו לברך ברכה לבטלה. בשביל האבא מותר לו לציין, אלא בין לברך ולנחה מותר.

למה לא, אין שום איסור, אתה יכול ללמד אותו את כל הברכות, גם את הברכה הזו. אמרנו שאין, לא תישא. אם אין, לא תישא, איזו ברכה שהיא, לאו דווקא הברכה הזו, בכל, מכל כול, הכול מותר.

כאן אני יושב בחדר שלי,

אני שומע מכבילה שרים את שבע הברכות.

מי חתן? מי התחתן בבניין שלי? ירדתי לראות, ראיתי שם הצגה שלמה.

השכנים כנראה היתה להם איזו חתומה,

והילדים רצו הלכה למעשה.

אחד מהנערים שם שיחק את התפקיד רב,

לקח בידו כוס קוקוקולה,

ואמר להם סבי מרנן, הוא העמיד שניים מהחברים שלו, אתה חתן, אתה קנא,

ושר את כל השבע ברכות בשיר ומלכות. הוא לא אמר להרהר שם לאלוקנו. והם שרו יחד אתו, אשר ברע ששם לשמחה, הכול.

לא לחיתי בידם, לא אמרתי להם איזה ברכות לבטלה,

אין כאן חתן, אין כאן קנא,

דברים בטילים, הכול מותר. הם ילדים קטנים, מה אתה רוצה להם?

התורה לא אסרה עליהם נמר ברכה לבטלה,

וחכמינו נתנו לנו מצוות חינוך על כל התרייג מצוות,

חוץ מעליו לא תישא את שם ה' אלוהיך על השם, לפי דברי התוספות, בזמן את החינוך. אז הם רוצים להתאמן. כנראה הילד הזה החליט להיות רב בישראל,

הוא רוצה להתחיל תרגיל ביוש חיה,

אחרי זה הוא שתה את הקוקולה ושבר את הכוס בב.

הם אמרו, אם ישכחך ירושלים והיה כוס מפלסטיק, שבר את הכוס, לקחת.

טוב שעשו את הכול, מה יש בזה? אין שום עוון, אין כאן איסור ברכה לבטלה, אם זה שבע הברכות,

אם זה ברכת החנוכה, או דבר אחר, תעזב אותם לנפשם. עד בר מצווה הדבר מותר. אחרי בר מצווה תמחה בידו,

כי בזל את עידן זה יהיה ברכה לבטלה.

גם אם יהיה להם ארבעה דורות, אסור לבנים לברך. יש להם שלושה מפלסים, ארבעה, והילדים נמצאים במפלס הזה, העליון, התחתון. כל הדברים האלה יפים יכולים להדליק בכל הקומות,

אבל ברכה, יש רק ברכה אחת,

רק האבא, בעל הבית, מברך. כולם סמוכים על שולחנו, ואסור להם לברך.

אפילו אם הבן לא נמצא, נמצא בישיבה או שנמצא בצבא וכיוצא בזה,

האבא מברך, פוטר אותו, מציע אותו לידי חובה.

אבא חתונה הוא סמוך על שולחן אביב, נו נו נו, אסור לה לברך.

אפילו שרב הימים הוא בישיבה,

אף על-פי כן לא מסתכלים על ההובר,

מסתכלים על העתיד,

ולכן הוא נחשב כסמוך על שולחן אביב ואסור לו לברך.

את ההגדרה הזו, שהוא נקרא סמוך על שולחן אביב,

כך הסביר ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה,

והוא למד את זה מהגמרא במסכת כתובות מז.

שם הדוגמה של הגמרא,

אמה העברייה מציאתה לאביה.

מזה אתה לומד שהיא נחשבת סמוכה על שולחן אביה,

המציאה לאבא,

ומונה לה גם פה.

הרי כולנו יודעים,

כשאבא מכר את ביתו לאמה, מי נותן לה אוכל?

האדון, לא האבא.

אז אם האדון נותן לה את האוכל,

מה פתאום שהמציאה תהיה לאבא?

הרי בהבן מציאה ומדברת אמר רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול בסמוך על שולחן אביב נקרא קטן,

קטן ולא סמוך על שולחן אביו נקרא גדול.

עכשיו, מבחינה ממונית היא לא מקבלת מלה אבא אוכל,

אז מה פתאום שאת המציאה תיתן לאבא? הרי היא לא סמוכה על שולחן האבא.

הגמרא מסבירה משום איבה.

אומר השיעי,

אם היינו נותנים ללה אבא את המציאה,

כשתגמור את השש שנים היא תרצה לחזר לאבא, הוא לא ירצה לתת לה אוכל.

ולכן על שם העתיד כבר בהווה אנחנו מחשיבים אותה סמוכה על שולחן אביה,

והמציאה לאבא היא נקררת סמוכה על שולחן האבא.

אז מה שהיא תשתחרר בעוד שש שנים אתה כבר מחשיב אותה היום סמוכה על שולחן אביה.

הבחור בישיבה הזה לא צריך לחכות שש שנים.

יגיע החופש עוד שבוע-שבועיים, שבת חופשית,

הוא ילך הביתה.

או מגיע חודש ניסן בין הזמנים, הוא ילך לבית. מה, האבא אז לא נותן לו לאכול?

ולאשר נותן לו? כל שכן אם האבא גם משלם בעדו שכר לימוד בישיבה,

אז אין לך סמוך על שולחן אביו גדול מזה,

ומי ממה שהוא נמצא בינתיים בארבע הקירות של הישיבה וכיוצא בזה,

זה לא מפקיע את המהות שלו,

הוא נחשב כסמוך על שולחן אביו.

זה מביא גם הלאה להגיע אצל הטוב וסוף טופוי.

כן, לפי הקבלה יותר טוב שיקדים, כן.

ההלכה הזאת טובה גם בשביל החייל, גם החייל הזה.

נכון שבינתיים הוא נמצא בצבא,

אבל בואו נאמר, מחר יחליטו שהיחידה שלו מיותרת,

שהצבא לא צריך אותה. אם יש להם עודף חיילים, מפרקים את היחידה שלהם, אומרים לו, תלך הביתה.

הוא אומר, אבא שלו, הוא יקבל אותו. בוודאי שהוא יקבל אותו בזרועות פתוחות,

אז הוא נקרע עדיין בגדר סמוך על שולחן אביו. כשיש לו חופשה מהצבא, כל שבועה אם הוא בא,

אבא מקבל אותו. ולכן לא צריך לראות אם באותו לילה, בליל החנוכה, הוא נמצא בבית או לא.

מסתכלים באופן כללי על העניין.

כמו שלמדנו את הנושא, מדינה מה העברייה, ולכן אסור לו לברך. אפילו אם הוא רוצה להדליק בצבא, שם לחומרה, יש לו נרות והוא רוצה להדליק. למה לא? שידליק, אין אף אחד להדליק בצבא.

אבל לעניין ברכה, עד החתונה ועד בכלל, עד אותו הלילה,

אסור לו לברך, וציוונו להדליק נר חנוכה.

האם אביב לא כל כך בקיא בהלכה,

ונגיד הוא ידליק אחרי הזמן שהרמב״ם אומר כבר שלא ידליק? לא נורא, לא נורא. בדיעבד הוא יוצא, ועדיין אסור לו לברך. אלא אם כן אם אבא שלו חילוני.

אבא שלו קיבוצניק והוא, ברוך השם, זכה וחזר בתשובה,

אז בוודאי שהוא כן חייב לברך, כי אבא שלו לא מדליק. אפילו אם תאמר הוא סמוך על שולחן אבי,

אבל אבא שלו לא מדליק כדי שיפטר אותו.

זה משהו אחר.

אבל אם אבא שלו, ברוך השם, מראש המאים ומדליק את נרות החנוכה,

מדקדק בהלכה בדיוק או לא, אבל עקרונית הוא מדליק,

אם אלא הוא פוטר גם את הבנים,

ואסור להם לבנים לברך, בין מהם בישיבה או במקום אחר.

הוא מברך ומדליק בלי ברכה, זאת אומרת, ברכות אינן מעכבות.

נכון, ברכות לא מעכבות. אפילו אם אבא שלו לא ידע לברך, סוף-סוף במציאות, ברוך השם, הוא הדליק. ברגע שהדליק, הוא זכה וזיכה את כל הבנים,

והוציא גם אותם ידי חובה למנה.

אסור לבן הזה לברך, אסור לבן הזה לברך.

המרשם מוסיף יותר מזה, על פי דברי המרשם ועוד מהאחרונים.

אפילו אם תאמר הוא לא סמוך על שולחן אביו, תתעלם לרגע מהגמרא הזו.

הרי ראש הישיבה דואג לבחור הזה די מחסורם, נכון?

ברגע שראש הישיבה הדליק בבית המדרש,

אז הוא נחשב כאחסימאי אורח אצל ראש הישיבה,

אז ראש הישיבה פטר אותו.

אם לא האבא, אז ראש הישיבה. ממה נפשך יש לו מישהו שדואג לו? הוא עדיין לא עצמאי.

מי ממה? ממה נפשך, או האבא או ראש הישיבה פטר אותו, ואם הוא יברך, הברכה תהיה לבטלה.

זו הטענה של המרשם ועוד מגדוני האחרונים. ולכן אמרנו, לעניין ברכה כדאי שהאדם הזה ייזהר ולא יברך ברכות שאין ספק ברכה לבטלה.

נור שיש לו שתי פיות עולה לו בשביל שניים.

יש הרבה חנוכיות שהמכלים לא מופרדים. אין שם שמונה מכלים מופרדים,

אלא יש שם שמונה הורים ששם אתה שם את הפתלה.

למטה המכל של השמן הוא אחד.

אף על-פי כן זה נחשב כשמונה ולא כאחד.

לא חייבים לקחת שתהיה חנוכיה עם שמונה מכלים פרודות,

אלא גם אם זה מכל אחד וכשר בלכתחילה.

יותר מזה מרם אומר, הרי בזמנם היו מדליקים בחוץ.

יש שני שכונים.

אני שם בקצה האחד בחנוכיה כאן פתלה בשביל ראובן,

בקצה השני של החנוכיה בשביל השכן השני שמעון.

למרות שהמכל השמן הוא אחד,

אפילו האחי, שני השכונים, כל אחד יכול להדליק בקצה השני של החנוכיה הזו ולצאת בזה יהודה חובה. קל וחומר אחד שמדליק בלילה השני או השלישי ועושה את נורות ההידור, לא אכפת לנו אם זה מכל אחד,

שניים או שלוש. בכל מקרה הולכים לפי הפתילה, וכל פתילה ניכרת בפני עצמה.

בזה אין שום בעיה.

מילה קערה, שמן והיקפה, פתילות.

אם כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר אחד,

לא כפה עליה כלי אפילו אם נר אחד אינה עולה, לפי שהוא כמדורה.

אם הפתילות קרובות מדי והשנהבת מתחברת,

זה נחשב כמדורה, כאבוקה,

וזה פסול במצוות הדלקת נר חנוכה.

צריך שיהיה מרחק לפחות שני סנטימטר בין פתילה לפתילה,

ואז גם השלהבת לא תתחבר ויוכל לקיים את המצווה כהלכתה.

אני קורא סימן, תרע',

סעיף ה'.

מרן בסעיף הזה מפרש לנו היכן מניחים את נרות החנוכה,

איפה החנוכייה צריכה להיות,

מה ההיבור מלכתחילה ומה בדיעבד.

נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ.

אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו.

אם יש לו חצר בפני הבית, מניחו על פתח החצר.

זאת אומרת, אם אין לו חלון שפונה לרשות הרבים,

אז לפחות יניח את זה ליד הכניסה בצד שמאל,

אבל בחוץ היינו בחדר המדרגות.

לפחות בחדר המדרגות העורדים ויורדים יראו לפחות את החנוכיה.

אין כאן הרבה אנשים, אבל מעט לפחות כנראה.

אם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים,

מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים.

בשעת הסכנה שאינו יכול לקיים המצווה,

מניחו על שולחן.

זאת אומרת, כל זה מלכתחילה כשאפשר.

אם אי אפשר, הגמרא מסיימת,

שגם אם יניח את הנורות על השולחן שאין בזה בכלל פרסומי דניסה, אפילו אחים יניח על שולחנו ודיו.

הרן והרצפה שואלים.

מתי אנחנו אומרים שרק על שלושה העבירות החמורות עבודות זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים?

רק עליהן ייהרג ואל יעבור.

אבל נבלה, טרפה, חזיר או דבר אחר, אתה אומר לו שאוכל יעבור ולא ייהרג.

כל זה בזמן רגיל.

אבל בזמן שיש גזירות, יש מד,

שם על הכול,

לא רק בדאורלתא,

אפילו בדברים דרבנן, אפילו על מנהג,

אפילו על רקתא דמוסנא, ייהרג ואל יעבור.

תודה.

הגמרא דנה בזה בפסחים קפה, בסנהדרין, בכמה מקומות.

אפילו אומרים לו, לאדם מזול,

תחליף את השרוך. השרוך צריך להיות אדום, לא שחור.

אם לא תעשה כך, אם לא יחליף את השרוך משחור לאדום, יהרגו אותו.

ימסור את החיים שלו ולא ישנה את השרוך, עד כדי כך.

אז כאן, גם פה אצלנו, מה אתה אומר, בשעת הסכנה,

מניחו על שולחנו ודיוור.

כשהוא יעמוד יהיה גבר וימסור את החיים שלו ויעמוד בניסיון.

למה התירו לו לעשות כך?

איך?

אוכל את המצווה, בסמין.

בסדר, אבל הוא מוריד את דרגו, את המצווה.

טוב, הרן והריטבא אומרים,

תירוץ אחר, הם מסבירים שיש הבדל בין דבר שאני עושה, פעולה בכום ועשה, אוכל את החזיר או מחליף את השרוך,

לבין פעולה שהיא בשב ואל תעשה.

רק בלאו איסורי דאורייתא או דרבנן,

בזו שיורך למה וישעת השמד יהרג ועני עבו.

אבל כאן זה רק עשה.

מה ההבדל? מה אני אעשה ומה היא לא תעשה?

כאן, מה הוא צריך לעשות? להדליק את החנוכיה?

אם הוא ינסה להיות גיבור, ינסה להתגבר עליהם,

מה הוא יגיד?

אני אדליק בחוץ.

יכולים לקחת אותו מייד לבית-הסוהר, הרי הוא אדם תקיפה בשעת הסכנה,

לקחו אותו לבית-הסוהר. אם הוא שם בבית-הסוהר אתה תדליק,

אתה לא תדליק, לא בחוץ ולא בשלום. אז מה הוא עלתה?

ולכאן, בעשה לא נאמר הכלל הזה של ייהרג ואל יעבור.

דוגמה שנייה,

הגמרא מספרת בשבת מט,

תפילין צריכים גוף נקי כאל אישה בעל כנפיים.

למה קראו לו אישה בעל כנפיים? הגמרא מביאה את המעשה.

המלכות הרשעה גזרה שלא ללכת עם תפילין,

והוא הניח תפילין והלך,

ראה אותו השוטר ברח ממנו.

עד שהשיג אותו, הוריד את התפילין מעל ראשו.

ואללה, מה זה בידך?

אמר לו, כנפי עונה.

וכך היה נעשה לו נרס והיה בידו יונה. ולמה הוא ענה לו יונה? הגמרא אומרת, כמו שהיונה כנפיה מגינים עליה, כך גם עם ישראל וכו'.

זה המעשה של הגמרא.

שואל הרם,

מה זה אתה,

אלישע בעל כנפיים משבחים אותך חכבים, נותנים לה שם צלש?

איך הוא עשה דבר כזה? הרי בזמן השמד אפילו ערקתא דמוסנאי ייהרג ואל יעבור, על השרוך.

קל וחומר כאן על מצוות תפילין דאורייתא,

אז למה אתה פחד?

למה אתה בורח מהשוטר?

אם השוטר הגיע אליך, תגיד לו, דודלי, מי מניח תפילין? שימסור לו את החיים שלו. זה הדין, ייהרג ואל יעבור.

שוב, אומר הרן, זה בלווין.

כאן,

אם ייקח אותו השוטר לבית-השר, שם בבית-השר ייתנו לו להניח תפילין? ודאי שלא.

ואז בעל כורחו הוא יתבטל מהתפילין, בלאו הכי, הוא מסיר בידם.

אז בכיגון זה,

בביתול העשה,

לא נאמר את הכלל, ייהרג ואל יעבור, אלא דוגמאות שהביאו הראשונים,

הריטבע בדוגמה של נר חנוכה והרן בדוגמה של תפילין, וכן על זה הדרך.

דווקא מילה,

היום, ברוך השם, אין לנו בעיה לא עם נר חנוכה ולא עם תפילין,

אבל יש לנו בעיה אחרת.

לפי הרמב״ן,

אחת מהתרייג מצוות, והורשתם את יושבי הארץ.

מצוות עשה, להתנחל, להיות כאן בארץ-ישראל,

והיום כופים עליך הדוד מאמריקאי אומר,

אם אתה רוצה דולרים,

תחזיר. תחזיר. תן להם לגויים, ואתה מפסיד את מצוות והורשתם.

תגיד,

האם צריך גם לסכן חיים בשביל זה,

או לא צריך לסכן חיים?

לפי דברי המנחת,

נמוך בדעת הרמב״ם, צריך לסכן חיים.

תסביר את הפסוק, מה זה והורשתם.

אתה בא לארץ,

בארץ-ישראל היו אז 31,000,

מלכי כנען וכו'.

אתה צריך להילחם אתם, נכון?

הרי בכל מלחמה יש מחיר.

כזאת וכזה תאכל החרם.

תפילה אחרת, אתה לא אומר שזה פיקוח נפש,

אנחנו נשאר בעבר הערבד. אין דבר כזה.

אלא בני גד, בני ראובן היו החלוצים, ואחריהם כל עם ישראל הלכו ולחמו,

למרות שהיו אבידות. כל מי שקורא את ספר יהושע היו אבידות, לצערנו.

אם כן, איך אתה עושה דבר כזה? זה הפשט של הפסוק בוורשתם.

אתה צריך להילחם גם אם יש מחיר. ולכן במנחת חינוך בדעת הרמב״ם נוקם שכאן המצווה הזו שונה מכל הדברים האחרים.

אז אם כך, כמו שאז, אולי גם היום בזמן הזה יש את החיוב הזה,

ולכן אפילו אם יהיה לך חישוב של פיקוח נפש אתה לא יכול להחזיר.

קל וחומר, אם יש לך רק חשבון של דולרים, כסף וכיוצא בזו, זו טענה אחת.

טענה שנייה, הרם והרדבא, מה שאמר מהרגע,

שנחשיב את המצווה הזו כמו המצווה של תפילין, נר חנוכה וכיוצא בהם, ובדברים האלה, בשווי אל תעשה,

אתה לא חייב לסכן חיים,

למה לא שירך בזו אפילו בשעת השמן, כיוון שבזו בכלל הגבלה וביטול עשה, לא אומרים ניירק ואני אעבור.

זו המחלוקת שמסתעפת מהדוגמה שלנו כאן.

אין פה קום ועשה של נתינת.

יכול להיות.

יכול להיות שכאן אנחנו, איך אומרים, בלכתחילה אל תכבוש,

זה נקרא השווה אל תעשה.

אבל כבר כבשת, כבר הכול בידך, אתה נותן להם את זה,

הנתינה היא באמת בקום ועשה, זה לא בשווה אל תעשה. זה לא בשווה אל תחונן? כן, כאן יש את הבעיה היותר-חמורה,

זאת ועוד, יש מחלוקת אם יש בזה גם לא תחונן.

האם בישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה, האם יש לו תחונן או לא,

גם זה עצמו מחלוקת.

נכון שבזה אנחנו פוסקים הלכה כדעת הרמב״ם וסיעתו. משמע, מהרמב״ם שבישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה יש היתר לדובה.

אבל הבעיה היא, שוב, אתה מסכן.

כאן השיקול כבר יהיה הפוך. אדוני היושב-ראש, כשאתה מחזיר להם אתה מסכן את אותם האנשים שגרים באותם היישובים,

ולא רק אותם, אתה מסתכל בעקיפין את כל עם ישראל, את כל יושבי ארץ-ישראל.

ב-20 השנה האלה,

כל כמה שנים אנחנו, עוד נסיגה ועוד נסיגה,

מטפלים אותנו, לאט-לאט זורקים אותנו לים.

יהיו לנו הרבה דברים כשנגיע לים, האמריקנים ייתנו הרבה כסף,

אבל להישאר פה אתה רואה שלאט-לאט הם דוחפים אותנו.

היום זה שם, מחר זה כאן, וכן על זה אדוני.

הם לא מסתפקים במעט, הרי הרשע הזה אומר, ול״ג בעומר הזה, עוד חמישה חודשים הם יודיעו, מדינה פלסטינאית והבירה שלה כאן, ירושלים. הרי עכשיו הקרב התחיל, לא מדובר על חברון או על שכן,

שם מדובר על ירושלים.

ואחרי שתיתן לו את ירושלים, נניח שתוותר לו, תן לו את המזרח,

ותוותר על המערה, יגיד גם קטמון שלי,

גם דיר יוסין, גם זה שלו. אתה יודע איפה זה דיר יוסין? ארלו. ארלו. בכלל זה אין דרך.

ואידך זיל גמור.

אז אצלם התרבון אף פעם לא ייגמר,

הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שלא יראו כאן אף יהודי. ולכן הטענה היא, ואידך גיסא,

שכאן כשאתה נותן להם זה לא רק בעיה של עשה או לא תעשה,

אלא הבעיה היא כאן, אתה מסכן את האנשים פה, כשאתה נותן להם, שהם ישלטו למעלה על ההר,

ואנחנו בשפונת החוף, הם למעלה ואנחנו למטה.

זו סכנה גדולה שאין כדוגמתה.

זה למעשה הוויכוח שיש בין חכמי דורנו לצערנו.

יש פתרון קל מאוד וטוב מאוד.

נתפלל טוב, יבא מחר מלך המשיח, ייתקן ענם במלכות שדי,

והרשעה כולה בעשן תכלה, הם יעופו מכאן, יתנדפו, יעיף את כולם,

הכול יבוא על מקומו בשלום,

בלי שסערת ראשו של יהודי תיפול ארצה.

זה הדבר הקל ביותר, וזה תלוי בנו. כוחנו, כמו שנאמר בפרשת השבוע,

יעקב אבינו הכין את עצמו,

דורון, תפילה למלחמה.

צריכים להתכונן לשלושה דברים,

אז הצארם יכין את עצמו למלחמה, אנחנו נכין את עצמנו לשני הדברים האחרים,

והשם יעזור, ייכפר על עמו ישראל ויציל אותנו מידם.

אני מסיים את סעיפים.

כשאדם מדליק את החנוכיה צריך גם להדליק שמש וצריך נר אחד להשתמש לאורו, כדי שלא יבוא ליהנות לאור אמירות.

הרי הנורת הללו, קודש היום, אין לנו רשות להשתמש בהם,

לכן צריך שיהיה השמש. ואם יש מדורה אין הוא צריך נר אחר. זאת אומרת, יש לך חשמל ולא יהיה חשמל מעיר טוב,

אז מעיקר הדין לא חייב להדליק את השמש.

בוא תגיד שומר יכבה החשמל זה דבר שלא מצוי ולכן הוא לא חייב.

הוא אמר, אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאורך המטורף, צריך נר אחר.

מניחו למעלה משלושה טפחים ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים, ומניחו למעלה מיעוט טפחים יצא.

אבל אם מניחו למעלה מ-20 ממעלה יצא, גם אפילו לקחה כך דלוק והניחה למטה מ-20 לא יצא, דהדלקה עושה מצווה.

אדם שיכול לפרסם את הנס ברבים,

אמרנו שיניח את זה בחלון וכייצא בזה שהרבים יראו.

אבל אדם שבלאו הכי אין לו חלון, גר במרתף ובמחסן,

אז הוא מניח את זה בטפח הסמוך לפתח.

כדאי שזה יהיה נמוך, שלא יהיה גבוה מדי.

הנר שאדם שם כדי להאיר מניח את זה במקום גבוה כדי שיאיר את כל החדר.

אין דרך להניח נר למטה מ-80 סנטימטר, למטה מעשרה טפחים.

כאן אני רוצה להמחיש שהמרית הללו קודש ה'

ולנו רשות להשתמש בהם. זה לא בא להאיר אלא זה בא לפרסם את הנס.

לכן בכוונה אני מוריד את זה למטה מעשרה טפחים.

גם לא יהיה יותר מדי למטה על הקרקע, אלא למעלה משלושה,

בין שלושה לעשרה טפחים.

זה ההידור מלכתחילה.

אין לו אפשרות, לפעמים אין לו ברירה, יכול להגביה.

אדם שברוך השם יש לו ילדים,

ילד בן שנתיים לא יודע שזה מסוכן,

הוא יכול לבוא ולנגוע בנריות או שיכבו את זה.

אז אם יש ילדים קטנים בבית ואין בו אירה, טוב, תגביה את זה, שים את זה על הארון, מקום גבוה.

אבל כשאפשר, זה ההידור בלכתחילה.

וכשאין לך פרסומי דין ישראל, לפחות שיהיה בין עשר לשלוש טפחים.

זה המקום שראוי להניח את נרות החנוכה.

אני יודע שהוא צריך להוסיף את זה כבר רבים.

הם שומעים מה עבור מאחד מהבית.

תכף, תכף נראה המשך הסעיף.

הגמרא דנה שם לגבי אדם שהיה,

הולך עם הגמל. הגמל שלו היה טעום פשתן,

והפשתן נכנס לתוך החנות,

היה שם נר,

הפשתן התחיל להיסרב ושרף את כל,

צריך לשלם.

אתה אשם בדבר,

אתה בעל הגמל עם הפשתן, אתה צריך להיזהר שלא יגרום חלילה לשרפה.

אבל אם הניח חנווני נר מבחוץ,

אז בעל הגמל הלך בסדר, בעל החנות הוא חיה.

זאת הגמרא דנה שם.

אם יש הידור להניח את הנר,

למטה מעשר הצפחים, אז תגיד, בנר חנוכה הוא יהיה פטור.

אבל אם אתה אמר שאין הידור,

אז היית מחייב אותו שיניח את הנר חנוכה למעלה מגמל ורוחבו.

זה דיון ההשוואה שהגמרא מנסה לעשות.

המסקנה היא שחייב, כך פסק מרן בחוש המשפט,

גם בנר חנוכה היא מניח חנווני נרו מבחוץ.

אומר לך, אני התכוונתי לשם שניים לעשות מצווה.

בסדר, כל הכבוד במצווה,

היה צריך לעשות חנוכיה מזוגגת או דבר אחר כדי שלא תהיה חלילה סכנה.

גם כשאדם עושה מצווה הוא לא יכול לסמוך על הנרס שאומר מצווה לא ידע דבר רע.

אחד השכיח חזקה, בוודאי צריך להיזהר. ולכן גם כשאדם מניח בחוץ,

בדוגמה של הים שהיה מצוי מאוד,

היה צריך להיזהר בדבר.

היום אין לנו את הדוגמה הזו.

גמלים שטעונים פשתן לא עוברים בשכונותינו, ולכן אין את הדוגמה הזו.

אבל במקום שעלול להיות חלילה חשש נוזק,

אז גם אדם שמתכוון לשם שמים ובא להדליק נרות חנוכה צריך להיזהר כדי למנוע שרפה, למנוע,

אם זה לבובה שם את הים.

אם הים למטה מגמל ורוחבו. זאת אומרת, אם אנחנו מחייבים אותו, כיוון שהוא שם את זה קצת נמוך,

אבל אם האדם הזה לקח סולם ושם את החנוכיה שלו למעלה מגמל ורוחבו,

נגיד שהגמל ורוחבו מגיעים שלוש מטר,

הוא שם את זה שלוש מטר וחצי,

בזה ודאי פטור,

בזה אין טענות.

אבל אם היה למטה מזה,

וזה מרן פסק בחושן משפט,

שבעל הנר, בעל החנוכיה,

הוא חייב לשלם את הכול.

זה מה שהגמרה מנסה להשוות.

האם אומרים כך או כך, והגמרה דוחה.

לאללה, אני אגיד לך,

נכון שיש הידור, אבל תשמור על זה.

אתה רוצה להיעדר בבקשה? שב ליד, זה ותשמור. אם עובר כאן גמל, אז באותה השנייה שהגמל יעבור, תוציא את זה משם, או תעשה דבר אחר.

אבל לא בגלל שהוא עשה מצווה יכול להפקיר את זה וללכת.

זה מוסר אזכרה לאנשים שבאים להדליק נורות בבית-הכנסת.

יש לו אזכרה של הסבא שלו, או לילי משפט, או לרפואה, או כל דבר אחר.

כנראה אתה משם שמים,

אבל לא פעם הנורות האלה שרפו לצערנו הרבה בתי-כנסת, הרבה ספרי תורה.

אתה אומר לו, טוב, תדליק, למה לא? יש כאן חלון, תדליק. לא, לא מספיק לו החלון.

אין דעתו מתיישבת עד שישימו את זה קרוב לאחד שיהיה קרוב לספר התורה.

ולפעמים את הרוחם מתחילה להישרף, אחרי שאנשים הולכים.

לכן החובה על הגבאי,

אנשים יצאו החוצה,

תחבא,

אל תפחד מאף אחד, או שתיקח את הנרות האלה, תשים אותן מקום רחוק על הרצפה,

פה יש לכם מקום רחוק על המדרגות האלה, רחוק, שהנר, גם אם יפול הנר,

יפול על הרצפה וגם יהיה חשש לשרפה,

ולא יחשוש, יגיד,

אבל האדם הזה אמר לה היא לא נשמט,

אז אם אני מרחיק את זה מההיכל,

אז אולי הנשמה לא תעלה מספיק, אולי תהיה ירידת נשמה, אני יודע מה.

לא צריך לחשוב, צריך לראות את הנולד.

אפילו בדיני מאמונות מרן אומר כך,

קל וחומר כאן בדברים שבקדושה שאסור לעשות חשבונות כאלה,

ולכן הם הראו שישמרו לנו על בית-הכנסת.

לא תמיד הפלדלת יכולה להועיל במקרה זה. לפעמים, גם אם ההיכל, חלילה, לא יקרה שום דבר,

אבל בית-הכנסת יכול לעלות בלעבוד, וראינו, לצערנו, מספיק אסונות בדברים האלה,

מספיק די ויותר, ולא צריך להוסיף עוד.

לא, אולי לבד עזבני,

לא הוא עושה חייבים, כבר הוא עושה בבית.

פה בחנות הוא רק עושה בשביל שיהיה תחומה עזבני. לא, הוא לא דומה.

היום אתה רואה את החנויות לבד, יש מרכז מסחרי והבית לבד.

אבל עד לפני 60-70 שנה לא היה כך,

אלא הסגנון היה אחרת לגמרי.

היו האנשים קונים דירה, חמישה חדרים,

מעיקרה היה קונה חדר אחד,

זה הקצה הקיצוני ביותר של יד הרחוב,

היה הופך אחד מהחדרים, זו הייתה החנות.

אז מילא חנווני זה גם נר החנוכה שלא בבית, זה אחד קשור בשני, זה לא רזרבה,

אלא זה היחיד הראשון והאחרון.

ועל זה הגמרא דנה. אין הרבה כמורים ביהודה.

אין ההלכה כרבי יהודה, אלא מרן פסק שחייב, הלכה כתנקמה.

אני חוזר לנושא, למעלה מ-20 אמה אין העין שולטת,

ולכן אין לאדם להגביה את הנר למעלה מ-20 אמה.

כל אמה 48 סנטימטר, 20 אמה 9.60 מטר,

עד 9.60 מטר יש תועלת שאתה שם את הנרות במרפסת,

בחלון,

אבל אם האדם הזה גר בקומה שישית, שביעית,

20 מטר מעל הקרקע,

אנשים לא הולכים עם העיניים בשמים,

אלא אדם נורמלי הולך עם העיניים רגיל,

ולכן בלאו הכי אף אחד לא יראה את זה,

אין תועלת שתניח את זה בחלל,

אלא תניח את זה בטפח הסמוך לפתח בצד שמאל.

זה ההידור מלכתחילה.

יש מחלוקת בין חכמי דורנו.

הראשונים והאחרונים לא דנו בדבר הזה כי זה לא היה מצוי. עד הדור שלנו לא הייתה אפשרות מבחינה טכנית לבנות יותר מארבע קומות.

בדורות ההם בקושי היו מגיעים לארבע קומות.

אבל, ברוך השם, ב-50 השנה האחרונות המהנדסים למדו איך לבנות לגובה,

מערבבים, פלדה וברזל וביטון, ויכולים להגיע ל-100 קומות, 120 קומות.

כל הדברים האלה יצרו את השאלה הזאת. נכון הדבר שאני גר בקומה שמינות, בקומה עשירית.

אצלי לא יראו את הנרות מהקרקע, כי אני למעלה מ-20 אמה.

אבל יש עוד בניינים, יש עוד חמישה בניינים ממול.

אז האנשים אומרים, יושבים לא יראו,

אבל התושבים והצדדים כן יראו.

האם כיחידים דמו או כרבים דמו? זו המחלוקת שיש בין חכמי דורנו.

חכם מנציון דעתו שכדאי להניח את הנרות בחלון כדי שהשכנים ממול יראו. יש בזה עדיין תועלת רבה.

הגאון הרב קניאבסקי, זכר צדיק לברכה,

הוא סובר אחרת. אומר לו, זה כיחידים דמו, תשים את זה טפח הסמוך לפתח.

אחד נשאר לדעתו, למעשה עדיף יותר להניח את זה בחלון כדי לפרסם את הנס ברבים

מי?

מעלה מעשרים אמה,

אבל יש עוד בניינים, יש עוד חמישה בניינים ממול,

אז האנשים עוברים ישבים ויראו,

אבל התושבים מהצדדים כן יראו.

האם כיחידים דמו או כרבים דמו? זו המחלוקת שיש בין חכמי דורנו.

חכם מנציון דעתו שכדאי להניח את הנורות בחלון כדי שהשכנים ממול יראו. יש בזה עדיין, אם תועד או יותר רבה.

הגאון הרב קניאבסקי, זכר צדיק לברכה,

הוא סובר אחרת. אומר, לא, זה כיחידים דמו, תשים את זה טרפח הסמוך לפתח,

כל אחד נשאר בדעתו.

למעשה, עדיף יותר להניח את זה בחלון כדי לפרסם את הנס ברבים.

מי?

אז הוא מדליק הרי בתוך הבית.

בתוך הבית הוא מדליק. אין הווה אמנה להגיד שלא יצא.

כל האיסור למעלה מ-20 אמה, כשאני שם את החנוכיה מבחוץ,

אני שם את זה דופק מסמר ומשיט את היד, מדליק מבחוץ.

אבל אם אני אגע בקומה עמיהה,

בתוך הבית אני מדליק, אפילו שאני אגע בקומה עמיהה,

אבל הקרקע שאני עומד עליה,

אז החנוכיה היא בסדר, על זה אין הווה אמנה לפסול.

אז כשאני אמיח את זה, את החנוכיה ליד החלום מבפנים,

אז מהקרקע עד החנוכיה יש סך הכול מטר וחצי.

אלא מה, השאלה היא מצד התועלת.

יש תועלת שיראו את זה הבנייני מימון,

זה העדיף עוטף הסמוך לפתח,

שיהיה מסובד המצווה, אולי זה יותר טוב.

זה השיקול שיש בין החכמים, זו המחלוקת שיש בין חכמי דורנו.

ואמרנו המסקנה, עדיף יותר להניח את זה ליד החלום,

זה יותר טוב כדי שיהיה כמה שאפשר יותר פרסומי דניסה.

בזה כבר ספק אם יצא.

כאן הוויכוח יהיה הידור,

אבל בדוגמה הזו שאתה אומר, אם אני אשימי את זה מבחוץ,

מושיט את ידו מבחוץ,

אז תחת החנוכיה, מתחתיה, יש תהום עד הקרקע, יש עמה 400 מטר,

וזה, לפי הרב קניאבסקי, הברכה שלו לבטלה.

מרפסת.

עם מרפסת כן. אבל אם אין מרפסת, אלא חלום, אם הוא מושיט את ידו מהחלום ודופק ויעשה את זה,

אז בזה כבר יש ספק בברכה לבטלה. בזה אני לא אמליץ.

כל מה שהמלצתי,

שיניח את זה או במרפסת הסגורה או מבפנים,

צמוד לחלום, שיראו את זה.

בזה חשש ברכה לבטלה אין כאן אלא בהידור, הוויכוח בהידור, ובזה אנחנו נלך לפי הפסק של חכם בן-ציון.

אדם שהדליק חנוכיה למעלה מ-20 עמיו, ואחר כך נודע על הדין,

צריך לכבות, לחזור עוד הפעם ולהדליק את זה במקום הנכון.

מה תגיד, הרי עכשיו זה מונח במקום הטוב,

אבל הדלקה עושה מצווה, וכמה שהדליק את זה כשזה היה למעלה מ-20 עמיו, לכן לא יצא,

לכן אמרנו שצריך לכבות ולחזור ולהדליק.

מחלוקת אם צריך לברך או לא. לפי רבנו לא צריך לברך,

אבל מרן סובר שצריך לברך. מחלוקת במצווה ולא בברכה, זה הבעיה.

מצווה להניחו בטבח הסמוך לפתח משמאל,

כדי שתראה, מזוזה מימין, נר חנוכה משמאל.

אם אין מזוזה בפתח,

הרי בחוץ-לארץ אדם ששוכר דירה עד חודש פטור מהמזוזה.

אז אם בחודש הזה הגיעה חנוכה,

אז צריך להניח את נר החנוכה בצד ימין.

ואם יניחו בדלת עצמו, יניחנו מחצו של הכניסה לצד שמאל.

אגב, מיהו בזמן הזה שכולנו מדליקים בפנים?

ואין היכר נהנה רשות הרבים כלל. אין לחוש כל כך אם אין מדליקים בטבח הסמוך לפתח,

למה? כי זה ניכר לכל בני הבית.

כל מה שצריך בטבח הסמוך לפתח זה כשיש הרבה שכנים בחצר. אתה רוצה לגעת למי שייך את החנוכייה הזו,

אז זה צמוד לדלת, אתה יודע למי זה שייך.

אבל היום כשמדליקים בפנים,

אין דווקא מינה אם זה יהיה צמוד ממש בטבח הסמוך לפתח או לא.

בכל מקום, למרות שאין את החיוב הזה מצד הדין,

המנהג להדליק בטבח הסמוך לפתח כמו בימיהם ואין לשמות. למה? כדי שיהיה מסובב במצוות,

שיהיה אומר חנוכה משמאל מזוזם ימים והתנית שעליו, אומר השאילתו דרווח ההיגאון,

שיהיה חוט המשולש, לא במורה וינתק.

מחלוקת בין המרשל והטז, אדם שיש לו שני חדרים. הוא לא יכול להניח את זה בטבח הסמוך לפתח, מבחינה טכנית הוא לא יכול.

צריך להניח את זה בתוך החדר.

איזה חדר יותר טוב? חדר האוכל,

מקום שנמצאים בו באותו רגע בשעה חמש או חדר השינה?

מחלוקת איפה יותר טוב.

הנפקא מינה,

נניח בין ישיבה יתום, אין אבא שיברך וידליק עליו. אז היתום הזה בישיבה הוא מברך ומדליק.

איפה יברך? האם יברך בחדר האוכל או בחדר השינה?

גם זה תלוי במחלוקת האמורה.

לפי דעת הרב אלישיב, הוא הולך לפי מנדמה שבחדר האוכל יותר טוב.

יש חלקים שאומרים בחדר השינה יותר טוב.

המסקנה היא חדר השינה עדיף. ולמה?

חדר השינה מושכר, מושאל, לתלמיד 24 שעות ביממה.

מתי שהתלמיד בא, יש לו את חדר השינה, זו הדירה שלו.

לפעמים יש מפתח, אפילו אם אין לו מפתח,

מתי שהוא רוצה הוא יבא לשם.

חדר האוכל, הוא לא מושאל להם כל היום.

אם הוא בא לאכול,

יושב עד 14, 14.5 הוא רוצה לגמור בסעודה את הדף היומי שלו, ואחר כך להגיד ברכת המזון.

יתנו לו משבת? ב-14.30 בא הפועל ורוצה לנקות. הנה, תזוז מכאן, אנחנו באים לנקות.

יעיף אותו יחד עם הכיסא שלו, עם הגנרה שלו, תלך כלבד בבית-מדרש.

לא נותנים להם רשות לשבת שם כל היום. זה לא מושאל להם כמו החדר.

מה שנחלקו המרשן והטז זה בבית שלי. בבית שלי אני יכול לשבת מתי שאני רוצה בחדר השלון,

במטבח, או מתי שאני רוצה אני יכול לשבת גם בחדר השינה.

השאלה, מה עדיף?

אבל פה זה לא מושאל להם במידה מושלמת חדר האוכל. ולכן יש מקום לומר שכאן התחייב להדליק בחדר השינה.

זה מה שהיה ראוי מבחינת ההלכה,

אבל מבחינה טכנית לא מרשים כדי שלא ישרוף את הישיבה.

כי היה מעשה, לא פעם ולא שניים.

הרי התלמידים, כשמדליקים את הנר החנוכה, לוקחים גפרור מדליקים.

הוא רוצה שהגפרור שנכבה,

שלא ילכנך את הרצפה, שלא יעשה פחן את הרצפה,

אז יש לו סלסילה.

ילד מתורבד לוקח, שם את זה בסלסילה כדי שלא יתלכלך.

וקרה, הוא חשב שהגפרור נכבה,

אבל העמד הגפרור עדיין היה בוער, היה שם בסלסילה ניירוק,

והניירות ראו לו התחילו לאט-לאט לבעור. הוא הדליק את החנוכיה והלך,

והסלסילה התחילה לבעור, הצרפה את המיטה, ואחר כך כל החדר כולו, כל הישיבה.

אז זה בעיה.

שמי יבואו חלילה לידו סכנת נפשות. לכן,

גם לרשבת, גם לרחנוכה, הם לא יכולים להרשות להם מהסיבה הזו.

אז בלית ברירה הם מדליקים את הכול שם בחדר האוכל. אבל חוץ מהחיסרן הראשון שאמרנו, שזה לא מושאה להם הרבה,

זה נכנס לחדר האוכל. אתה רואה שם 200 חנוכיות.

ישיבה שיש בה הרבה תלמידים 200 או 300 חנוכיות.

לא ניכר שזו החנוכיה שלו וזו החנוכיה שלי.

אין כאן היכר.

אז יש כאן עוד חיסרן בפרסומות דניסא.

ולכן,

אם הוא היה לו רשות להדליק בחדר,

היה לו מגש מנורסטה, מגש טוב,

שאין חשש שיהיה שרפה,

הוא ישיג רשות מהמהל או עששית, אם הוא ישיג עששית חנוכיה מזוגגת,

אם הוא יצליח לעשות דבר כזה,

בוודאי שנפסוק לו מלכתחילה.

שיברך על נורת החנוכה, אותו היתן, שיברך בחדר השנה.

שלום ונבהרים, לא להכניס פרסומות.

שם באמת קובעים רק דברי תורה.

או מנוח שהלילה פטיעתו של הגאיין רבי צבי פוסח פרנק.

יש לו את הספר, הר-צבי, אחד מגדולי הדור, אז הם רוצים לכתוב עליו סקירה על החיים שלו,

איך היו החידושים שלו בהלכה,

מי היו התלמידים שלו וכן הלאה, אתה מפרט. דברים כאלה זה דבר שהוא גובל בדברי תורה,

מסביב לזה, ישר לעניין וכן הלאה.

דברים כאלה אתה יכול לכתוב באותה חוברת הקטנה.

אבל שם לא יכתבו לך על הביזנס, לא על הישראל ולא על רבנם ולא על תלמידיהם.

שום דבר מסחרי אין שם.

ולכן הם בכוונה עשו את הדבר הזה כדי שיהיה מה לקרוא גם בשבת. יש אנשים לקרוא בספר כבד עליהם, ספר כבד נורא להביא את זה.

אבל את החוברת הזו יותר קל,

כשאתה קורא את זה לפעמים זה גם משולב כאילו זה סיפור.

מספרים על הרב את החיים שלו ובתוך זאת אתה גם מדבר על המחלוקת הפוסקים בעניין זה וזה.

הרב, היה דעתו כך וכך. זה מרתק מאוד, אנשים אוהבים לקרוא את זה בסגנון כזה.

איך אמרו? דיברה תורה כלשון בני אדם, כמו שכתוב, הרי מלבירות ומצורד בשמים. ולכן בחיי גבלה אין בעיה. גם אתה, כשבעזרת השם תעשה את העיתון שלנו, גם כן תעשה בדרך הזו, בשיטה הזו.

יש סיפור השם?

אני חושב בסימן ת'-שעיון א' סעיף ה' נר חנוכה מנהל פתח הסמוך ברשות הרבים מבחוץ.

מצוות נר חנוכה עיקרה היה כדי לפרסם את הנר

נס ברבים.

ולכן שם את זה ליד הפתח כדי שידעו שזה הנר שלי אבל מבחוץ,

כדי שכל העוברים ושבים כולם יראו את אותם הנרות ובזה יהיה פרסום הנס.

המילה הנסיונת היא בשעת הסכנה שאינו רשב לקיים את המצווה מנהל שולחנו ודיו.

אז היה לנו סכנה גדולה להדליק בחוץ.

הגמרא לא מפרקת לנו את הסכנה בדיוק מה אבל יש במדרש סיפור כשעם ישראל היו בגולה והיו תמיד מסתימים באו ואמרו למלך היהודים האלה שונאים אותך וכן הלאה.

המלך לא נותן להאמין כל כך מהר הוא יודע שההלכה עשה

שונא את יעקב, כך קראנו שלשום,

רש״י על התורה, על הפסוק לא ישקר לי וכו',

אבל מצד שני, כשמביאים להוכחות אז אין לו ברירה, הוא כל כך מאמין.

בשביל ההתפעול הערבית התחילו כעת ערבות בבית מדרש בפנים.

אז אמרו לו, תשמע, היהודים שונאים אותך.

ראויה לדבר,

נולד לך היום בו, נכון? לך תראה מה היהודים עשים.

אמר, אין לו מאמין. בוא נראה, חנך בעצמו עשה סיור.

מה זה היה בעיתון לילה שנולד לאדון?

מלצ' אדם. רואה כולם יושבים על הרצפה, בוכים אחד-שהוא אבדד,

חיבו את ההוראות, סך הכול אחד.

טוב,

אמרתי, רק במקרה.

אחרי ארבעה חודשים וחצי,

חנוכה, אדון מת.

שוב באו עצמו הסטנים ואמרו לו, תשמע,

היהודים שמחים שהבן שלך מת.

והוא אומר, מה אתה, תבוא איתם בית העשה סיור.

והוא רואה, כולם מדליקים נורות חנוכה,

שרים, הנורות הללו, מה עשור ישועתי?

ואז, כשהוא ראה כך, פשט עליהם והרב בהם.

זה הרמז בשעת הסכנה מנחה על שולחנו ודיוץ. ולכן, מאז ועד היום אין חובה.

אין את החובה האמורה לבוא ולהדליק מבחוץ.

אבל גם אם אין חובה, מצווה בוודאי יש.

ולכן, אדם שיכול להבר,

בוודאי טוב שישתדל להדליק את החנוכיה במקום שיראו אותה הרבה בני אדם. לדוגמה,

נניח שהחדר הזה הוא בית פרטי ואפשר להדליק ליד הדלת,

אבל אפשר להדליק גם על החלום הזה.

כשאתה מדליק את החנוכיה על החלום הזה,

כל מי שבא מרחוב דוד,

אלה שבאים משוק הבוכרים לכאן,

מרימים קצת את העיניים, כולם רואים את מרות החנוכה.

זה מראה מרהיב עין שאתה רואה את מרות החנוכה, זה פרסום נוס עצום.

מי שיורד את הירידה של רחוב יחזקאל,

אתה יורד משוק הבוכרים ואתה יורד למטה.

אם אתה יורד בשבוע הבא בשעה 17 ברבע,

אתה מרים את העיניים, מה אתה רואה מול העיניים?

כמה אלפי חנוכיות.

זהו פרסום הנוס, זה מה שרצו חכמינו שמעשה.

ולכן,

גם היום, מי שמסוגל,

בוודאי שכדאי מאוד שהוא ישתדל לפרסם את הנוס. כאן, ברוך השם, אין לנו חשש מסכנה,

ולכן כדאי שהאדם ישתדל לא להניח את החנוכיה ליד הדלת,

אלא אם יש לו חלום, הוא יניח את זה על החלום או ליד החלום.

העיקר שיראו את זה רבים.

אם יש לו כמה חלונות, גם פה יש לנו כמה חלונות.

איפה הכי טוב?

בחלום שיראו את זה יותר בני-אדם.

כאן, במקום הזה,

זה החלום שמקסימום בני-אדם יראו.

מפה יראו פחות.

מפה יראו פחות. למה? מי שעובר רק יראה כשהוא קרוב.

אבל כשאתה שם בחלום הזה,

גם אלה שבאים למרחק 100 מטר, 200 מטר, גם מי שייכנס לבית-מדרש של הרב כדורי, מחלת יצחק,

אפילו אם הוא לא יבוא לכאן,

אבל הוא יורם את העיניים והוא רואה את החנוכיה שלנו.

ולכן, אל תשימו את החנוכיה פה ליד ההיכל,

אלא שימו את זה ליד החלום.

איזה צד אנחנו נמצאים פה ליד החלום?

צד דרום,

פה מזרח,

שם הערב,

וכאן החלום להיכל שלנו זה דרום, זה בדיוק כמו שאמור בשולחן ערוך.

אז יש לך גם צד דרום שראוי להיות בבית-הכנסת,

זוכר במקדש, כמו שהמנורה במקדש הייתה בדרום,

גם אנחנו שמים את המנורה בדרום בבית-הכנסת.

וכמו שאמרתי, יש לך גם תועלת רבה ועצומה.

אלפי אנשים שאהבו במשך החצי שעה,

כולם יעברו ויראו את נרות החנוכה,

זה מה שרצוי לעשות.

כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, ישתדל לעשות כן. אגב, אדם שאין לו דירה גבוהה,

הוא גר במקלט, במחסן,

שם אין לו שום חלום, אין לו אפשרות להראות לאנשים,

אין לו דירה, טוב, שם עד בשעת הדחק אתה אומר לו שאעשה את המצווה,

כמו שאמרו חכמים הוא טפח הסמוך לפתח בצד שמאל.

למה בשמאל? נר חנוכה הוא בשמאל, ואילו המזוזה בצד ימין.

אם הטלית קטן שיש לנו, שלושה דברים,

חוט המשולש, לא במהרה ונותק, כמו שאומר השאילתו דרבחי גאון,

ישימו את זה למטה מעשרה טפחים. למה למטה?

כשאדם רוצה להאיר ומירום את הנר, אז לא היה להם חשמל.

איך היו מאירים את הבית בנרות?

אתה שם את המר קצת גבוה כדי שיאיר.

וכאן אני רוצה להדגיש שהמר הזה לא מלא העיר.

הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.

ולכן בחוואללה אנחנו מנמיכים את זה שהשנהדה תהיה לא מטה מעשרה טפחים,

יותר גבוה משלושה טפחים מהקרקע,

כי בתוך שלושה טפחים כנבוד,

אלא בין שלושה לעשרה זה הגובה ששם הנרות יהיו.

שוב, זה טוב לאותו אדם שגר במקלט.

אבל לנו, שיש לנו חלום, כמו שאמרתי, חלום יותר טוב.

יש אנשים שברוך השם, בין פירה לסוף יש להם ילדים קטנים.

יש להם על גבות שנתיים.

נקווה, תראו את הנרות האלה, תתחיל לשחק עם הנרות,

תעשה להם שרפה.

לכן, אין אפשרות מבחינה טכנית להדבר,

לכן עשינו את זה גבוה.

אפילו שאין לו חלום,

אבל אין לו אפשרות לשים את זה נמוך,

כי הילדים יבואו וישחקו בזה,

או שהוא יחדה או שיבוא אחד מהשניים. הם לא ישאירו את זה ככה.

יש ילדים פחדנים,

נכוו פעם, ולכן הם זהורים מהאנש.

אבל הם הילדים, אדם, ברוך השם, לא קורא להם קביעים,

והם לא פוחדים,

והם יבואו שם מאמץ, לך תדע מה יעשו לך. ולכן שימו את זה על הארון הגבוה, כדי שהחנוכיה הזו תישאר שלמה.

תשים לה כבר איום ותלך לחדר השני לאכול.

הם לא יפתחו את הדלק לראות מה יש בפנים, לראות מבחוץ במספיק. הם ירצו גם לפתוח את הדלק ולנסות גם להדליק מזה איזה גפרור,

ולפעמים הם ניסו להדליק גפרור אחד, וכל הקופסה נדליקה בבת אחת.

לא קורה לילדים תאונת עבודה כזו? קורה.

הם יעשו את כל הקופסים ואז אתה פתאום מרגיש את הריח של השרפה.

ולכן כשיש ילדים קטנים אין על מה לדבר,

אין אפשרות כזו, שימו את זה במקום גבוה.

אבל אדם שחיתן את כל הילדים, הנכדים לא יודעים לצלוד בין חמש לחמש וחצי,

הוא לא מזמין אותם.

רק אחרי חמש וחצי תבואו והכול ספגניות, לפני זה אין כניסה.

טוב, אז הוא יכול להניח טפח סמוך לטפח במקום נמוך כזה.

אבל רבע אנשים יש להם בין פרעת יוסף ילדים,

ולכן עדוף שיהיה מקום גבוה, כדי שאמירות ידלקו מההתחלה עד הסוף בצורה נכונה ולא תהיה חלילה שום תקלה.

אם הגמרת הלוואי זה בתקנה, אמרה, אשה בתקנה, אם מבטל היום ככה בתקנה, למה לא מחבירו את זה? ראשונים כבר באנו את הדבר הזה, האם אומרים, בטל הטעם, בטלה התקנה, או שחוששים שלא יחזור דבר לקדמותו ועדיין נשאר אדמה. כמו שלמדנו גם נגדי שופר,

תקום בבוקר השכם, יוצא חמה תתקע.

תעשה את המצווה, זה מביא בקביעים המצוות.

אלא הגמרה עומדת בגלל הסכנה,

ככה בתוך התפילה, מבינים שאתה לא מתארגן למלחמה,

מבינים שזה חלק מהתפילה.

היום מסך את הטעם הזה, אנחנו ברוך השם בערב ישראל רחוקים מכל החשש הזה.

אף על-פי כן, למרות הכול, אנחנו לא משנים.

אותו דבר גם פה, קשה לחייב מעיקר הדין, אבל אדם שיכול אמן לו, יש לך את האקראיום הזה,

להניח לתוכו את החנוכיה, אתה יכול להניח את זה בחוץ,

יש לך מרפסת,

תעשו את זה על המרפסת,

שכל העולם יראה עם החנוכיה, המחמיר,

תבע על הברכה,

אבל אין הדבר בגדר חובה,

אלא רק בגדר הידור מצווה בלבד.

עשרה ספחים, 80 סנטימטר.

שהשמהביה תהיה ממטה מ-80 סנטימטר, זה ההידור.

אתה יכול להתארג שהסכוכית תהיה ממטה בשקנה עד דקה.

נכון.

בהחלט, כן.

יוצא, יוצא. זה רק הידור.

נכון.

נכון.

כשאדם מגליק את נרות החנוכה,

צריך להדליק אותן במקום שראוי שיהיה דולק חצי שעה.

לא מספיק שיהיה שמן שראוי שיהיה דולק חצי שעה,

אלא גם נפצה במקום.

אם המקום הזה הוא פתוח,

יש שמה חלומות לידות פתוחות.

הרוח הפרצים עלולה לכבד את הנוראות אחרי דקה-שתיים,

אז בוודאי שאין בזה שום ערך.

הברכה שלו ספק וברכה לבטלה.

ולכן, לפני זה,

נסגור את החלום. באותו מקום שהוא דעתו להניח את החנוכיה,

שם יקפיד שהחלום תהיה סגור עד חמש וחצי.

החלום הזה הוא סגור, ידוע לכולם, שאף אחד לא יפתח,

כדי שלא תהיה שום תקנה.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אם הדלת גם יכולה לכבות, גם אם זה לא טוב, אז ירחיק את זה כמה שאפשר מהדלת,

כדי שהנורות האלה יישארו דולקים לפחות חצי שעה.

אחרי חצי שעה אין לך את הגבלה.

המנהג הוא שמברכים ומדליקים על נורות חנוכה גם בבית הכנסת.

לא כתוב בגמרא את המנהג הזה. אין לזה שום רומז בגמרא.

אלא הראשונים הם שכתבו לנו את המנהג הזה.

מהרן מרוטנבורג,

רבי עקמי מרוויש בספרו שאלות ותשובות מן השמיים,

שיבולי הלקט,

ספר המנהיג, אורחות חיים, הכול בו, ספר תניא,

שהוא קיצור שיבולי הלקט,

אלה הראשונים שהזכירו לנו את המנהג.

זאת אומרת, זה מנהג של 800 שנים בערך,

אבל מאז ועד היום כל עם ישראל, בלי יוצא מן הכלל,

כולנו מקיימים את המנהג.

צבדים, אשכנזים,

תימנים, כולנו מדליקים גם בבית הכנסת.

והשאלה היא למה?

אם בגמרא לא כתוב, אם בגמרא לא מחייבת,

למה נהג לי כן?

יש כמה טעמים בדבר,

יש עמים מפקמימה בין הטעמים.

הטעם הראשון אומר הריבש,

הריבש ראשי תיבות, רבי יצחק בר שישת,

היה גדל רבנו אל-ג'יר לפני 600 שנה,

הוא אומר, כדי לפרסם את הנס ברבים.

ועכשיו, בשעת הסכנה, ממיחל שולחנו מדבר.

מה אנחנו עושים תחליף לפרסומי דניסה שהיה אז?

לפחות מדליקים בבית-כנסת, מקום שיש ציבור גדול.

אבל, ניסיון הרב,

כיוון שכל זה נעשה רק בפרסומי דניסה,

לא יוצאים בזה לידי חובה. גם המדליק עצמו שבירך והדליק בבית-הכנסת,

הוא עצמו לא יוצא בזה ידי חובה.

אבל יש טעם שני שכתבו המנהיג ועד,

שלהוציא ידי חובה את אותם העניים מרודים או מי שאינו בקי,

בזמנם לא היה בתי-מלון.

יהודי שבא, איפה היה מתאכסן?

בעזרת נשים של בית-כנסת זה היה כמו בית-מלון.

ולכן,

כדי לזכות את אותם העניים מרידים שאוכלים, שותים ורשמים בעזרת נשים של בית-כנסת,

וכן היו מברכים ומדליקים לאיזה כנסת על-ידי ההברכה וההדלקה, אתה פוטר אותם, מוציא אותם ידי חובה.

תגידו היום, אין לנו עורכים, אין לנו אנשים כאלה.

אפילו אם בתי-בתאום לא בטלה תקנה,

הם מביאים על זה את המשל המפורסם,

קידוש בליל שבת בבתי-כנסת,

גם כן נראה אותו דבר פעם היו עורכים, היום אפילו אם אין עורכים, אפילו אחי.

יש מקומות שעדיין ממשיכים באותו מולג, ואוהדים גם פה.

שאלות ותשובות מן השמים הלך בטעם הראשון כדי לפרסם את הנוס במקהלות ברכו אלוקים. זה הפסוק שמביא שאלות ותשובות מן השמים.

טעם אחר, הנוס היה בבית-המקדש.

בית-הכנסת הוא מקדש מעט, ולכן אנחנו מברכים ומדליקים בבית-כנסת.

החכם צבי שואל,

איך זה שגם הספרדים מברכים על ההדלקה בבית-כנסת?

הרי למדנו בסוכה מ'-ד',

כשחובטים את הערבה עד היום השענה רבה,

כיוון שזה רק מנהג נביאים,

לא מברכים, חבית-חבית ולא מבריך.

כך פסק מרן בסימן ת'סד.

מזה למדנו עוד דוגמה.

אסור לברך על האלון במאה ראש חודש.

מי שמשתמש אשכנזים שמברכים על האלון בראש חודש, מברכים על מנהג.

תגיד, גם על המנהג איזה מברכו?

אבל אנחנו הספרדים והתימנים שלא מברכים על האלון בראש חודש,

איך זה שפתאום כאן אנחנו כן מברכים?

הגרע רגיש בקושייה הזו והגרע מתרץ.

יש הבדל בין מנהג למנהג.

מנהג לפרסם נס

הוא חזק מאוד.

יש לו עוצמה גדולה שאפילו לברך אפשר.

ורעיון הדבר,

אין חובה לומר הנן בבית-כנסת בנן הסדר.

לא כתוב בגמרא שלנו, אלא זה מנהג על-פי הירושלמי.

ואפילו, אחי,

כולנו מברכים בנן הסדר בבית-הכנסת,

מייד אחרי שגומרים את תפילת הלחש,

ערבית, לא לסדר,

מברכים בשום מלכות,

וציוונו לגמור את ההלם.

אתה רואה, כמו ששנה מפרסם את הנס של גאילת מצרים, מברכים?

גם פה מברכים.

יש עוד תירוצים,

ולכן המסקנה היא שגם אנחנו,

הספרדים והתימנים, מברכים.

התימנים לא רק במנהג הזה,

מנהג של אמירת ההלם בראש חודש לא מברכים,

אלא התימנים גם, הבלדים,

לא מברכים ביום שמחת תורה על ספר תורה השלישי האחרון,

חתן בראשית.

הם אומרים, לא כתוב בגמרא, זה מנהג מאוחר, המנהג לא מברכים.

אז איך הוא יכול למרח אשר בחרדן על חתן בראשית?

הם לא מברכים,

אלא קוראים את זה על סמך הברכה של ספר התורה הקודם.

אפילו ששם על מנהג לא מברכים, אז כמו שאמרתי פה,

זה מנהג חזק יותר שיש בפרסומי דמיסה.

וכאן, כמו שאמרנו, בנור חנוכה כולנו מברכים ומדליקים בבתי הכנסת,

וככה ההלכה.

פעם ראשונה נזכה ונברך השנה הזו,

יום שישי זה, נור ראשון של חנוכה, בערב שבת נברך ונדליק.

פעם אחרונה, נור האחרון, שבת הבאה. שוב, ערב שבת זה הנור האחרון,

זה הסדר של השנה.

ואם לא יהיה אבו משיח,

גם שנה הבאה אותו הדבר בדיוק.

ראש השנה יחול בשבת,

סופות ושמחת תורה בשבת, וגם שמחת תורה יהיה אותו דבר.

אם לבוא משיח יחזיר האתרה ליושנה יקדישו את החודש על-פי הראייה.

אז אולי יראו העדים יום אחד קודם, או יום אחד אחרי זה את הנולד, אולי יהיה איזה שינוי בראש חודש, אולי זה שינוי.

אבל אם לא יהיה אבו המשיח,

או שהעדים ימשיכו לראות בדיוק כמו שיש לנו בלוח,

אז גם שנה הבאה נזכה יהיה כך.

כולנו מברכים בבית, נניח בארבע, כולנו זכינו וקיימנו את המצווה.

אנחנו באים אחרי זה לבית-הכנסת,

עוד פעם חוזרים, מברכים ומדליקים,

אבל בבית-הכנסת ביום שישי מברכים רק ברכה אחת,

רק ברכת להדליק נר חנוכה.

שעשני סימי שיחיינו, לא נברך. מה ההבדל?

הברכה הראשונה להדליק נר חנוכה היא ברכת המצווה,

אבל שעשני סימי שיחיינו זה ברכת שבח,

כיוון שכולנו ביחד כבר בירכנו בדית, אין צורך לחזור.

דישלמה ביומים הבאים,

יום ראשון, שני, שלישי,

אז איך אתה מתחיל?

קודם כול בבית-הכנסת.

אף אחד עדיין לא אמר בבית שעשה מסים. אתה מתחיל בבית-הכנסת, אתה אומר, גם להדליק וגם שעשה מסים.

אבל ביום שישי שזה הפוך,

כבר אמרנו בבית את שעשה מסים ושיחיינו,

לפי שיטת זרע אמת,

אם יחזור ויברך בבית-הכנסת עלול להיות שהוא מברך ברכה לבתנאה.

כך כותב אבי משחי גם לגבי ברכת שיחיינו,

כולנו ברוך השם בירכנו,

אז מי מנה זה לא חדש?

אתה מברך עוד הפעם שהחיינו.

אלא אם כן,

אם יש בבית-הכנסת איזה אדם שלא זכה לקיים את המצווה.

לא ולא ולא יהיה, יש אדם שאין לו בית,

איך קוראים לזה באנגלית? הומלס.

ההומלס הזה אומר, תשמע, אני לא זכיתי לקיים את המצווה.

אז החזן, הגבל, הרב אומרים לו, אנחנו מזעקים לך מהשמן, אתה שותף.

תן לו, הוא יכול לברך את כל השלושה ברכות, זה מצוין.

כך גם לנו יש את הבעיה הזאת במידה מסוימת.

הרי כאן, במקום הזה, סדר התפילה בשבוע הבא,

מתפלמים,

מדביקים מרד חנוכה ב-1640 ואחרי זה מתפלמים ערבית והולכים הביתה.

חוזרים חזרה, חמש וחצי, חוזרים חזרה ללמוד.

יש פה עוד פעם תפילת ערבית בשעה 17, מי שלא הספיק להתפלל ממיון ראשון,

יש גם בשעה 17. עכשיו, לפני הערבית השנייה,

האם יברכו ברכה אחת או שתיים?

גם זה תלוי בדברי הרב זו האמת,

וגם בזה ההלכה היא, יברכו רק ברכה אחת. למה?

להדליק בשעה 17.20 כבר שנה, או ב-25 או כל אחד ואחד בביתו.

לכן יברכו רק להדליק.

אבל יש אחד כזה שעדיין לא בורך, לא היה בביתו,

לא בירכו הלאה וגם הוא לא בירך,

הוא בא ב-1750 ישר מהחלוט,

אז אחת כזו, הוא יוכל לברך גם את הדרכה שעשה הניסים, הוא יוכל לומר בקול רם,

ואז אנחנו שומעים והעמים אמן. אז נמצא יום שישי זה ויום שישי הבא,

ואת הכנסת מברכים רק להדליק נר חנוכה ולא יותר.

כן, אדם. אבל ברכו אותם לברך ברכות.

טוב, שוב, אם יש להם בני בית אז לברך עוד פעם את כל הברכות בשביל אשתו ובניו.

אבל הם יוצאים לברך, אז מה העניין? אז אם הם יודעים יותר טוב שהם לברך בהם, אבל הם לא יודעים לברך בשבילם.

אבל אם האדם הזה רווק, שוב תהיה אותה הבעיה.

לפי הריבש צריך לחסור את הכול,

אבל לפי דברי החלקי,

לפי דברי המנהוג שאומר שהמטרה היא להוציא ידי חובה עת,

אז אולי הוא יוצא ידי חובה בהדלקה.

אז איך הוא לחזור לברך שעשה ניסוי ושיח'-יאני?

ולכן אותו האדם לא יוכל לברך הרווק הזה, אם הוא בא לביתו.

אותו האלמן, הרווק יברך רק ברכה אחת להדליק מי חנוכה, כיוון שהוא כבר ברק והדליק בבית-הכנסת.

אומנם, הרן הלך כאויבה, אבל כיוון שיש מחלוקת,

כלל גדול בידינו,

ספק ברכות לעכל.

המפקמינו עוד.

אדם שהולך לעולם שמחות.

ערבו שמחות מישראל,

יש ברוך השם כל ימי החנוכה חתונות במצוות ועוד.

אין ספק לערב שמחה ושמחה עם חנוכה, זה לא כמו חול המועל, זה עיקר יותר.

עכשיו,

יש מנכ״ל, מנהל כללי לכל חתונה.

אתם יודעים מי זה המנכ״ל?

שרה.

הוא נותן לראות לחתן.

תעמוד כך, תגיד כך, תחייך.

לא, אוי ואבוי, החתן, מה ישמע לו? אחר כך הוא יצעק עליו, ייתן לו מזובה חזורה.

טוב,

הוא בין היתר רוצה גם שידעו שהחתונה היתה בימי החנוכה.

במה הוא רדע איפה?

אז הוא אומר לו לחתן,

הנה הוא יוזם לחנוכיה,

תברך ותדליק.

פעם, אם היית אומר לו ספק ברכות לעכל, אני לא רוצה לברך, טוב, זה נורא.

העיקר שיש תמונה שהוא הדליק.

אבל היום זה וידאו, בכל העם רואים את הקולות. צריך גם, הוא לא יבטא לך, הוא יגיד לך, לא, אתה חייב לברך.

עכשיו תתווכח איתו.

צריך או לא,

אם תלך לפי הפעם שפעם היו הולכים לבית כנסת ולכן היה פעם

יאללה לברך, ואנחנו ממשיכים את זה.

באולם שמחות אף פעם לא היו אורחים שאוכלים, שותים ויושבים שם. מישהו יושב שם, שולח נושא אורחים כמו בית הכנסת.

או לפי הטעם, המסר יהיה במורה בבית המקדש.

אנחנו עשוי זכר מקדש מעט.

האם אילן שמחות הוא נקרא מקדש מעט?

לא מעט ולא הרבה.

אם המקום היה קדוש,

היה אסור לאכול מי לשתות שמה, היה אסור לדבר שמה דברים נתונים.

אולם השמחות הוא לא קדוש.

אז אם כך, יש כאן ספק ברכה לגתנה.

מה עושים?

להתקוטט עם הצלם זה לא טוב. אני לא ממליץ לחתן להתקוטט איתו,

אחר כך התמונה תישרף אולי.

ולכן ההמצאה היא,

תחפש את המנצרים.

כשאתה מגיע לעולם, תשאל.

אם יש איזה מנצר שלא קיום את המצווה וגם לא הדליקו עליו בבית,

אם השתה דליקה עליו בבית אז הוא יצא ידי חובה, לא עשינו כלום.

אלא צלם שלא הדליק ולא מדליקים עליו בבית.

תאמר לו, אנחנו נזכר אותך כאן במצווה, אתה נותן לו שותפות בהדליקת הנורות שם באולם,

והוא עומד לפניך,

או שהחתן יברך ויוציא אותו ידי חובה, או שאותו המלצר יברך אחד משניהם.

בזה אתה עוקף את המחלוקת,

גם אם תאמר אין חובה, אבל בשביל המלצר יש חובה. כותב בסדר בית-שערים, אדם שאין לו בית,

הוא נמצא ברכבת בשעה 15,

האם נוסף הזה יכול לברך אצלי ברכבת?

זו לא חובה דווקא בבית.

אז גם פה האולם שמחות הזה יכול להוציא אותו ידי חובה,

בזאת אוכל לצאת ידי חובה למען דרמה.

מפקנינה עוד בין הטעמים.

האם צריך שיהיה דווקא מניין עשרה אנשים כשדן להדליק לבית-הכנסת או לא?

אם תלך לפי הריבוש כדי לפרסם את הנוס,

פרסומו בניסה צריך להיות דווקא מניין, פחות מזה לא.

מניין למי?

כך למדנו מההלכות מגילה,

סימן תרשתבי, סעיף יח.

שם מראה המלך שמלכתחילה צריך לקרוא את המגילה בפרסום המלך, היינו במניין גם פה.

המפקנינה בעיקר ימי שישי.

כל ימי השבוע זה קל מאוד, אנחנו התפעלים מנחה בערבות, מביקים את המראות, ודאי שיש מניין.

אבל מה שקורה בימי שישי,

כולנו מתפללים ממחה מוקדם, כמו שאומרים מזורות שמשון,

ואומרים ב-4, 4 ו-10, אין מיליון.

הגבאי צועק, אסורי, אין אסורי, אפילו חמישי אין עדיין.

אז מה יהיה?

שדליק לומה ברכה.

נכון שעתידים לבוא עשרה,

אבל עדיין זה לא מאפשר לך לברך, ספק ברכות לעכל.

מזורות שמשון מתבסס על מה שלמדנו במסכת ברכות כזב,

קודם בבית-המקדש היו מקיימים את מצוות קורבן תמיד של גום הערביים,

ואחר כך היו מדליקים את המנורה.

אנחנו הולכים לפי הסדר הזה גם פה, לכתחילה, תפילת מנחה שהיא כנגד קורבן תמיד של גום הערביים, ואחר כך הדלקת נורת החנוכה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. אבל הסדר הזה לא מעקד. לפעמים אדם לא יושג מניין, שיתפלל אחר כך.

אבל בלך התחילה יותר מהודר, בגלל העיבור הזה, מה שקורה,

אנשים לא מגיעים ב-16 וחמישה כמו בכל יום שישי.

אנשים באים ב-17.

אי-אפשר להדביק ולברך ב-17 וחילול שבת,

ולכן אין לו ברירה,

מוותר, כיוון שאין לו מניין ידליק בלי ברכה.

הרבי נשחי דן בספרו הרב-פענין אם אפשר לצרף למניין את המשים, הרי גם נשים חייבות במצווה הזו אם יכולות להצטרף למניין הזה או לא.

הגם רבי יוסף יגיד בספרו ברכת יוסף חלק ג' מביא את הדברים וחולק על זה בתוקף.

הוא אומר שאי-אפשר וכך ההלכה, כלל גדול בידינו, ספק ברכות לא אכל.

לכן צריך שיהיו עשרה גברות נוטו.

הרי נשים חייבות בזימיון, אפילו אחי,

אם יש עשר נשים הן לא אומרות נברך אלוקינו שאכלנו, רק נברך שאכלנו.

גם פה איך תגיד שם שמים?

אצלם אין את המושג בימיין, כמו בזימיון עדין גם פה.

ולכן שם ואל תעשה, נאמר ברוך אתה,

יהרהר שם ואלוקנו, אלא אם כן אם זכה אותו בבית והוא מארח בבית-הכנסת את ההמלס הזה.

אז אם הוא ייתן לו, אז בבקשה, הוא יוצא ידי חובה,

גם בלי בימיין הוא יכול לברך.

אבל אם לא זכה, אין לאדם בבית-הכנסת שלו כוכב כזה,

אין לאדם כזה,

אז אין לו אפשרות לברך,

ידליק ללא ברכה.

יש פה הודעה,

ביום חמישי בלילה אנחנו רוצים לארגן סליחות.

קודם יהיו דרשות מכמה רבנים,

יהיו שם הרב שכטר, הרב לוגסי, הרב ברוך שרגא ועוד.

יתחילו באולם חפצדו לשעבר וחלו השמחה בשעה שבע,

ימשיכו את זה עד חצות ב-11.20,

אפילו יתחילו שמחות.

מי שיש לו שופרות יביא גם שופרות לשם, כדי שהקדוש-ברוך-הוא ירחם עלינו שלא יהיו יותר פיגועים.

אפילו אם אני בירכתי בבית-הכנסת אני חוזר לבית כדי לברך ולהדליק לכל המשפחה.

בזה אין בעיה.

אבל רווק או גרוש או אלמן שאין לו בני בית,

האם הוא רשאי עוד הפעם לחזר ולברך בבית?

הוא כבר ברך והדליק בבית-הכנסת.

כיבדו אותו והוא עשה את המצווה שם.

האם הוא רשאי עוד הפעם לחזר ולברך ולהדליק בביתו בברכה או בו?

הוא שלוי במחלוקת האמורה.

לפי הרבוש לא יוצאו ידי חובה,

אבל לפי דעת ספר המנהיג והקולבו,

שכל התקנה להדליק בבית-הכנסת כדי להוציא את האורחים,

הזמן עולה כן מוטעים בזה ידי חובה.

אני לא אוכל להגיד לו אל תדליק בכלל, כי מרן לא הביא את דברי המנהיג.

מרן הביא רק את דברי הריבש.

אם כן, מרן פוסל כהריבש שלא יוצא ידי חובה בהדלקה תמורת בית-הכנסת,

ולכן חייב לחזור ולהדליק.

אבל הבעיה היא לגבי הברכה.

איך הוא יוכל לברך עוד הפעם ברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם,

בזמן הזה?

אולי הברכה היא ברכה לבטלה.

ולכן נאמר לו שיהרהר את הברכה השנייה.

לברך אותה בפה? לא כדאי.

מייד אחרי שהוא אמר את הברכה הראשונה, ידליק.

אחרי שהמר הראשון דלק,

את הברכה השנייה הוא יהרהר וימשיך את ההדלקה במרות האחרות.

זו המסקנה באדם כזה.

התקנה שלו היא שיתחתן מהר,

שיהיה לו בעזרת השם, יישב ועודדים.

זה הפתרון, צריך לברך אותו.

תודה.

נכון שהתקנה הייתה מכוח מנהג.

למה הונהיגו?

בשביל מה הונהיגו? סתם מנהגים?

זה טעם אחד.

ספר המנהיג לא אומר מצד פרסומי דניסה. הוא אומר, בגלל האורחים.

היה להם כמו בית מלאם בבית-הכנסת.

תמיד היו באים, אוכלים, שתים וישנים בעזרת נשים.

היו האנשים האלה עניים מרודים.

כדי שהעניים מרודים האלה יוכלו לקיים את המצווה,

לכן היו מדליקים לזכות אותם.

אז אתה רואה שמוציאים אותם בזו ידי חובה. אז האדם כן יוצא לידי חובה בהדלקת המרות.

אז מה לי אורחים?

מה לי אותו הרווח?

אותו דבר. זו הבעיה, זו הנפקא מינה.

אמרנו גם לגבי עולם שמחות.

בעולם שמחות יש לנו פיטרן להביא איזה אדם,

הומלס, אדם שאין לו,

שהוא יבוא ויוצא בזה באותה הדלקה בידי חובה, ומלהדרכות יכולים לחול עליו.

בזה נוכל לחמוק מסלע המחלוקת.

נפקא מינה עוד לגבי מקום שיש שיעור לילדים.

אני מכיר מרות חנוכה, מתפללים ערבית,

ב-1700 הם יוצאים,

בא המורה עם הילדים ולומדים בבית הכנסת.

לפעמים יש מורה טוב שהילדים פוחדים ממנו.

מבטיח להם בסוף,

מי שיהיה לו ילדתו יקבל קרמבו, מי שלא, לא יקבל.

ואז הם פוחדים ממנו, יושבים בשקט,

אז המורות יכולים לדלוק, הכול דולק יפה בצורה כזו כאן,

והם לומדים בצד, אגב אולי אין להם מה לפחד.

אבל לפעמים המורה יותר מתוק מהקרמבו,

והם עושים מה שלבם חפץ.

אין לו שליטה עליהם.

הוא ישאיר כאן את נורות החנוכה,

הם יתחילו לשחק עם זה, יישרפו את הפרוכת, יישרפו את כל בית-הכנסת,

ויחזר הגבאי אחרי שעתיים עם בית-כנסת.

לכן מה רוצה הגבאי בשעה 1700, לפני שבאים הילדים,

לכבות?

האם גם בבית-הכנסת חייבים לשים שמן ולהדליק בו לפחות חצי שעה כמו בבית,

או שבבית-הכנסת, עם כל זה פרסומי דמיסה,

בירכנו, הדלקנו קשיי האנשים,

אחרי ארון משליח אנשים הלכו, כבר אין תפיס שום פרסומי דמיסה,

לא מלא יכולים לחבק.

זו נפקא מינה בין הטעמים. אבל אם תאמר כמו המנהיג שבאים להוציא את אותם הערכים לידי חובה,

כמו האדם בביתו חייב שיהיה חצי שעה,

גם פה חייב שיהיה שמן חצי שעה.

זו הנפקא מינה בין הטעמים.

יש לנו עוד צד להקל,

לעשות ספק ספיקה כדי להקל את הדבר.

האורזריה אומר, כל מה שהגמרא אמרה שצריך שמן חצי שעה,

זה בזמנם.

בזמנם הם מדליקים בחוץ.

ועד חמש וחצי יהיו אנשים עוברים וישבים,

אתה חייב לשים שמן שיהיה דולק עד חמש וחצי.

אבל עכשיו, בשעת הסכנה המניחה על שולחן הגדול,

בזמן הזה שאנחנו מדליקים בפנים,

כל פרסום הנס רק בהדלקה. כל בני הבית ראו בשעת ההדלקה.

ממילא זה מיותר שיהיה חצי שעה, אין חווה שיהיה חצי שעה.

כך כותב גם אלסנג ועוד.

כך דעת רבונתן ועוד.

שאלה היא,

אני לא שמח על זה מלכתחילה,

כי אם מרן אמר צריך שישים שומן שיהיה דולק חצי שעה, גם עכשיו בזמן הזה שמדליקים בפנים צריך חצי שעה.

אבל כאן לגבי מר בית כנסת מחבר את שני הדברים, אין לנו ספק ספקה בדרע בלון,

אבל עדיין ספק ספק...