סימן רל"ט הלכות קריאת שמע שעל המטה – שמירה, זהירות ומנהגי המקובלים

 

- - - לא מוגה! - - - 

מפיל חולי שינה על עיניי.

אלה דברי הגמרא,

כך יקטפו לנו כל הפוסקים.

הגמרא מסבירה

יש מזיקים שעלולים להחזיק אותנו בלילה.

כמו שאנחנו אומרים במזמור יושב בסתר עליון,

יפול מצידך אלף

ורבבה במיניך.

כדי להגן מהמזיקים,

לכן אנחנו קוראים את קרשמה על המיתר.

טעם שני, המכובדים אמרו לנו,

כולנו בני אדם, אין צדיק בארץ

אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והעוון הידוע, זר לבט עליו, הוא דבר חמור מאוד,

שקשה מאוד להצליח לתקן.

הדבר הגדול ביותר

שיכול לתקן,

לימוד התורה וכרשמה על המיתר.

בעוד חודש אנחנו מתקרבים למאה שובבים,

וכולנו משתדלים גם במאה שובבים לתקן.

אבל,

מעלת קריאת שמה שעל המיתר היא עוד יותר מאשר

הלימוד בימי השובבים.

רק כדי כך המעלה היא גדולה,

ולכן כולנו מצווים בדבר הזה,

ואכן עם ישראל כולם עשינו את הדבר הזה.

טוב לחנך גם את הילדים הקטנים.

ילדים בני שלוש הולכים לתלמוד תורה,

יודעים כבר לומר קריאת שמה,

אולי לא את כל השלוש הפרשיות,

אבל את ההתחלה כולם יודעים.

ההבדל היחיד,

אנחנו אומרים קריאת שמה,

פעמים את היד ומכסים את העיניים.

הילדים בני שלוש לא מוכנים לכסות את הידיים לגמרי,

הם משאירים את היד פתוחה, הם רוצים לראות.

לא, אפשר להשאיר את היד פתוחה, סגורה,

העיקר שיגידו קריאת שמה,

וגם הילד יוכל לישון במנוחה,

ואל יביהלוני חלומות רעים, גיבורים רעים, שגם בילד

תהיה לו מנוחה, שגם הילד יישן בשלווה,

גם הנשים, גם הן חייבות.

דברי בעיה חיה, נשה, לא בעיה חיה,

גם הנשים מצוות לומר מדי לילה ולילה את קראת שמע על המיטה.

אדם שאמר את הכל כהוגן,

קראת שמע, חמפים, מרדם.

אחרי שעה-שעתיים,

הילד התחיל לבכות והתעורר.

או לפעמים אדם קם, הוא הולך לשירותים.

אחרי שחוזר,

האם צריך לומר פעם שנייה קראת שמע,

או אמרתי פעם אחת מספיק?

יש בעצם מחלוקת.

וספר ישי ישראל אומר, מספיק פעם אחת.

אבל הגאון על יהודה פתיה נפתר ספר מלחת יהודה.

הוא אומר,

את המפיל אל תחזור עוד הפעם,

אבל קראת שמע על המיטה צריך עוד הפעם לחזור.

אלה הדברים שהרב מצטט בשם גדולי המקובלים,

וכך המסקנה, כך ההלכה,

צריך עוד הפעם לחזור.

הסיבה היא,

אמרת קראת שמע על המיטה,

זה מהגן מהמזיקים.

לכמה זמן מגן?

זה לא חברת ביטוח לכל הלילה.

שילמת ביטוח כל הלילה, לא.

אלא

התחלת לישון עד

ברגע שהתעוררת, לא חשוב למה האדם הזה קם.

היה לפעמים רעש בחוץ, היו איזה שבאבניקים, צעקו, הוא התעורר.

היו ברקים לרעמים, הוא התעורר. לא חשוב מה.

קמת, התעוררת,

המשך,

משהו מתהפך על הצד השני וישן עוד הפעם,

וכאילו סיבוב חדש.

וגם על זה צריך את ההגנה מפני המזיקים,

שיש לנו מחלוקת בדבר כזה, הכלל בידינו.

חמירא סכנתא מי אסורה.

אנחנו חוששים יותר בעניינים של סכנה,

ובפרט כשאדם גדול אומר את הדברים האלה,

הגאון הוא ביהודה פתיה.

הרב,

בתחילת ימיו היה בבגדד,

בבבל,

שם למד תורה אצל רבינו יוסף חיים, בעל הבן איש חי.

סוף ימיו היה כאן בירושלים עיר הקודש.

היה גדול, עצום ורע.

אתה רואה מתוך הספרים את הגדלות שלו

בכלל ובפרט בענייני קבלה.

מספר הרוחות מסתפרות,

שם הוא מתאר גם איך הוא הצליח להוציא לא פעם את הרוחות הרעות מבני אדם.

תלך לבית משוגעים, יש שם לצערנו הרבה.

חלק מהם זה לא משוגעים מבחינה גנטית,

אלא נכנס בהם איזה רוח.

אם המקובלים היו היום, היו מוצאים מהם את הרוח,

היו יכולים להיות אנשים נורמליים.

עכשיו את הדברים האלה הוא עשה לא פעם.

אחד הדברים היה בבית כנסת שושנים לדוד.

סיפר לי את זה הרב משה חיים שרדני, עליו השלום,

וראיתי עדיין נער מי ראיתי באותו מעמד.

איך שהוא הצליח בסוף להוציא את הרוח על ידי השבעות, על ידי,

היה גדול לעצמי דבריו.

פעם ניגש אליו יהודי,

אמר לו חלמתי בלילה חלום כך וכך.

מה הפתרון של החלום?

והרב ענה לו כהרף עין.

מה לפתרון של החלום?

קח את הקטינים שלך למגיע,

בפסוק זה מזה יש שם טעות.

אדם מבאבה אלה, מה פתאום, איפה החכם הזה יודע, מה יש לי בתוך התפילים?

אבל היה ספק, אמר, טוב, ספק דאורייתא לחומרא.

הלך לו מגיע, אמר לו, תראה, אני חלמתי חלום,

והמקובל, חכם יהודה, אמר לי כך וכך.

לא כל כך ראה בדיוק מה שהיה אחריו.

כמו שאמר החכם,

בשביל זה צריך להיות בדרגה של רוח הקודש,

ולכן אם הוא אמר

שקריאת שמע על המיטה זה רק ההתחלה של השינה,

סיבוב ראשון,

אחרי זה קמת עוד הפעם צריך סיבוב שני,

כך אנחנו ננהג ונעשה, ולא נלך לפי מה שאמר בספר ישי ישראל,

אלא נחשוש למה שכתב בספר מנחת יהודה, שם הוא מצטט

כשאדם קם ומנו אלא צריך לומר קריאת שמע,

הפרוצדורה תהיה כך.

יקום, ייטול ידו

נטילת ידיים בברכה,

וציוונו על נטילת ידיים,

ואחרי זה ברכות התורה,

עד ואני אברכם,

ואחרי זה

כרענשמה על המיטה.

ואם הגיעה חצות לילה,

הגיעה 11 ו-20,

אחרי

שיאמר ואני אברכם, אחרי ברכות התורה,

נגיד קודם כל ככון כרענשמה על המיטה,

עושן ושכבת וערבה שנתך,

לא יבהילו אותו, לא חלומות רעים ולא שום דבר,

ממלא יישן עד קרוב לנצח המה,

לא יהיה חלומות רעים,

אז ממלא יוכל לישון בנחת,

זהו, זה מה שצריך לנהוד ולעשור.

את הדבר הזה מצטט מעתיק גם בספר שולחן ערוך המקוצר של הרב ורצבי.

הוא מביא בשם החברותא שלו, הוא אומר,

כל זה בחצי הלילה השני.

אבל בחצי הלילה הראשון,

אם הוא יתעורר בשעה עשר, הוא אומר, לא צריך עוד פעם.

כך הוא טוען, שכך צריך להיות.

אבל הדברים שהוא אומר כנראה אינם מדויקים על פי ההלכה.

דיברתי בזה עם המקוון הרב שמפלד, הוא אומר לי, אדרבה,

בחצי הלילה הראשון יש הרבה יותר סכנה,

יש את ההתעוררות הדין.

החתם סופר אומר,

הזמן הגרוע ביותר, המסוכן ביותר,

שעה שלפני חצי.

אדם שיכול להיות ער באותה שעה ולבנות תורה,

זו ההגנה הכי טובה.

אז אם האדם הזה קם בעשר וחצי,

זאת אומרת, אתה בטוח שהוא יחזור ויישן בלי קריאת שמע?

אתה בטוח שהוא ממוגן?

מי ממגן אותו?

יש לו הגנה,

כמו שעשו לראש הממשלה,

ואיזה מקלט אטומי, אני יודע מה?

דברים נתונים.

לכן לא כדאי להמר לקחת סיכון,

שכמו שאמרתי,

כשהוא קם,

יחזור ויאמר את קריאת שמע על המיטה,

אבל אסור לומר פסוק מבלי לומר קודם את ברכות התורה.

הרי האדם הזה ישר...

...שנה כתיבה,

ולכן הוא צריך לומר את ברכות התורה.

אלה הדברים שאולי מרן רמז אותם בסימן מ״ו סעיף ט׳.

יש מחלוקת בראשונים.

הראב״ד, הרמב״ם,

הרמב״ם לתשובה, העגוב,

יש מחלוקת בראשונים, מחלוקת גם לדעת מרן,

בין רבנו החידה לבין חקרי לב.

מה מרן מסכם שם בסימן מ״ו סעיף ט׳?

כאן, מי שמטעה את הקו זה הרמב״ם.

כותב בספר תעלומות לב

של הגאון רבי אליהו חזן.

יש לנו ספק בדעת מרן, אנחנו הולכים כמו הרמב״ם.

הרי קיבלנו הוראות הרמב״ם.

וכאן הרמב״ם מתשובה אומר שצריך לברך

את ברכות התורה.

לא רק כשאדם רוצה לדמות תורה,

גם כשאדם אומר תיקון חצות,

אומר קריאת שמעת דרך פסוקים,

גם בזה יש את החובה של ברכות התורה.

מרן לא ראה את התשובה של הרמב״ם.

יכול להיות שאם מרן היה רואה את תשובות הרמב״ם,

אולי מרן היה מדגיש בצורה יותר מפורטת בשולחן ערוץ,

שחייב לברך את ברכות התורה.

ולכן אמרנו שבמקרה הזה,

שאנחנו מחייבים אותו לקרוא קריאת שמע על המיטה,

ממנה צריך לחייב אותו גם,

כמו שאמרנו,

את עילת ידיים בברכה,

ברכות התורה, אחרי שיאמר ואני אברכם,

אחרי זה יוכל לומר את קריאת שמע על המיטה,

ואז באמצעי השם,

ושחטת וערבה שנתת.

אם האדם הזה התעורר בחצות ואמר תיקון חצות הכל היה בסדר,

בשתיים בלילה עוד הפעם הילד שלו התחיל לנגן, עוד הפעם היה צריך לקום לתת לו מוצץ,

שם בפעם השנייה זה כבר פחות חמור. כבר אמר תיקון חצות, יכול להיות אולי שבחצי הלילה השני,

אולי זה פחות מאשר,

אבל בחצי הלילה הראשון צריך להחמיר לדבר,

זה מה שאמרנו בלכתחילה,

כמו שאמרתי, לא חשוב אם הוא קם בשביל הילד,

קם בגלל שהוא צריך ללכת לשירותים, לא חשוב לנו מה הסיבה.

ברגע שאדם מתעורר,

הוא הופך את עצמו לצד השני וישן,

זה לא טוב.

ההמשך של השינה הוא כבר בסימן שאלה,

מה שאמרנו קריאת שמע על המיטה,

זה לא על כל הלילה בבת אחת,

אלא זה עד שאדם מתעורר.

זו הנהגה,

כך כדאי לנהוג ולעשות מלכתחילה.

גם אדם שהלך לישון אחרי חצות,

אם הוא לא אמר תיקון חצות,

עוד פעם יצטרך לעשות את הפרוצדורה שאמרנו,

נטילת ידיים,

אחרי זה ברכות התורה,

ואחרי זה אמירת קריאת שמע פעם שנייה.

אבל אם הוא אמר תיקון חצות ב-11.23 אמר תיקון חצות ואחר כך הלך ישן,

וזה הדבר קל יותר. כיוון שהוא אמר תיקון חצות,

נוכל להקל יותר בדבר.

אדם שקם בעשר בלילה,

אסור לו בעשר בלילה לומר אנא תמסך וי דינא.

עדיין התרניגונו, אומר קוק וריקו.

אלא כל מה שאמרתי, רק

שלושה ברכות האחרונות,

וציוונו על גברי תורה,

והערב נא ואשר בחר בנו. זה מה שאפשר.

זה תלוי בשינה.

אדם ישן שנתקב על מותתו,

אפילו אם הוא קם בשעה,

עשר,

אחת עשרה,

לא צריך לחכות לבוקר כדי לומר את ברכות התורה.

אבל משאין כן לגבי ברכות השחר,

בשום אופן אי אפשר לומר לפני עשרות לילה.

לפני 11.23 אי אפשר לומר את ברכות השחר.

לכן,

מהקטע אלוהי נשמה שנותת אביב,

עד ברכת המעביר חבלי שינה,

עד ובין שם ובין ברית,

זה אשאיר לאחר מכן.

לכן אמרתי רק, אך ורק, את ברכות התורה.

אמר את ברכות התורה כהוגן, אמר קריאת שמע וחזר וישן.

בבוקר,

קם בשעה חמש, הולך לבית הכנסת.

האם כיוון שישר יחזור עוד פעם, פעם שנייה על ברכות התורה או לא?

גם בזה יש מחלוקת.

זה המסקנה.

לא יחזור על כל השלושה הברכות,

אלא בבוקר יחזור על הברכה האחרונה,

ברכת אשר בחר בנו.

כשהוא אומר בפעם הראשונה את ברכות התורה, יכוון.

הברכה הזו אשר בחר בנו,

אני מברך אותה לפתור עד הבוקר.

עד שאני אתעורר בחמש,

יש לו כוונה נגדית שלא לפתור את מה שיאמר בשעה חמש,

אז על ידי כל העלמא,

נוכל לומר את הברכה הזו פעם שנייה.

יש לנו כאן בדבר הזה ספק ספקה במצווה

שלפי הרמב״ן וסיעתו דרכות התורה הן דאורייתא, כמו שהגמרא דרשה,

שם ה' יקרא בו גודל אלוהינו,

ולכן

חי גוונה יהיה רשאי לחזור עוד הפעם על הברכה האחרונה,

ברכת אשר בחר בנו, זה מה שיוכל כל אדם לנהוג ולעסוק.

אמרנו,

כשהוא קם, נניח להתעורר ב-10.11,

ליטול ידיים בברכה,

אבל

בפעם השנייה, נאמר האדם הזה,

להתעורר פעמיים.

התינוק בחה בשעה 10,

ישן, עוד הפעם, סיבוב שני,

עשר וחצי.

כשהוא נוטל ידיים בפעם השנייה כבר לא יברך.

על נטילת ידיים זה פעם אחת.

אין יותר מאשר פעם אחת.

גם ברכת המפיל לא יברך פעם שנייה.

אמרנו על קריאת שמע שצריך,

אבל על ברכת המפיל?

על זה בוודאי הרב,

גם רבי יהוטף סייה במנחת יהודה, גם הוא לא חייב לומר את ברכת המפיל פעם שנייה.

אין דבר כזה.

ברכת המפיל זה דומה

כל ברכות השחר.

על מנהגו של עולם אתה מברך הנותן השכמי

ושאר הברכות.

אין פעמיים להגיד.

פעם נגיד בשעה 4 בבוקר.

אחר כך יגיד בשעה שש

נכון התרנגור אומר קויקוריקו פעמיים

אבל אנחנו לא מברכים כל פעם שהוא יגיד

לכן גם פה ברכת המפיל על מנהגו של העולם

ואי אפשר לברך אותה יותר מאשר פעם אחת כל מה שאמרנו הוא פעם שנייה סיבוב שני כל הדברים אמורים רק על קריאת שמע

אם האדם הזה מסוגל יאמר את כל קריאת שמע עד עמי השם אלוהיכם

אבל פעמים ככה יש כל כך מותש לא יכול

אפילו אמר עד וים שמוע נרדם פעם השנייה סדר שיישן אין בעיה בדבר

רבנו יעקב חיים סופר בעל כף החיים אומר

שיש ימים שאי אפשר לברך את ברכת המפיל על פי הקבלה

בימי ספירת העומר או בלילות שבת

כך גם בליל הסדר

הוא מצטט אותו בספר תשובות והנהגות של אחד מחכמי דורני

והוא מתקיף אותו

הוא אומר לא כל אדם שיבוא ליטול את השם לאכול ולא כל אדם יקרא את עצמו מקובל ויגיד דברים על פי הקבלה וכו'

הוא דיבר דברים קשים נגד הרב כף החיים

אותו אדם יודע הרבה הלכות, יודע הרבה שס

אבל לא למד כלום קבלה והוא לא יגיע לאחד מאלף מחוכמתו של בעל כף החיים

ולכן לא צריך לחשוש למה שהוא מקשקש בדבר הזה

במקומות אחרים הוא כותב דברים בטוף טעם ודע

בנושא הזה במחילה מכבודו הוא קשקש הוא לא יודע מה זה קבלה בכלל,

לא למד חוכמת הקבלה הוא לא הביא לדברי הרב כף החיים ולכן להלכה

אנחנו לא מברכים באותן הלילות אנחנו באמת חוששים לדברי המקובלים

והרב כף החיים היה גדול עצום לרב

גם בחוכמת הקבלה יש אנשים שלא זכו ללמוד מי שלא זכה ללמוד

אז לא מצאתי גוף טוב אלא שתיקה זה מה שהיה צריך להיות היה יותר יפה שאותו האדם היה שותק ולא היה נכון

לדבר קל וחומר שלא היה מעז לכתוב את השטויות האלה בספר שלו. חבל שהוא כתב.

אנחנו לא חוששים,

ומה שאמר הרב כף החיים,

בוודאי שהדברים האלה דברים נכונים ומדויקים.

הרב למד קבלה,

אמר על כף החיים, קודם כל אצל רבינו יוסף חיים,

בעל הבן-אנשחי שם בבגדד,

סוף ימיו היה כאן בירושלים.

בית הכנסת בביוב, זה נקרא בית כנסת מכוונית,

שם היו גדולי המקובלים.

היה רבי שאול דבייק הכהן.

היו שם תלמידי חכמים גדולי תורה ליראי שמיים,

והרב היה יחד איתם מאותה חבורה קדישה.

היה גדול עצום לרב גם בחוכמה הקבלה.

אנחנו ברוך השם זוכים ליהנות

מתורתו של הנין. הנין, לא יודע יעקב חיים סופר שעוד כמה דקות הוא ייכנס. אנחנו זוכים לראות את הבבואה של אותו הרב הצדיק, אותו הרב הקדוש.

איך אפשר לכתוב על דברים קשים כאלה?

אדם יבוא ויכתוב כשהוא בעצמו רחוק עם תחבי קשת מאותו הרב.

לכן אני מדגיש את הדברים כדי שאדם ידע להלחם

בין הקודש לבין

ימי ספירת העומר או לילות שבת.

שמעתי סברה על פי ספר שולחן הטהור של אחד מהמקובלים בדורנו.

הוא טוען כך, הוא אומר,

אפשר לומר גם באותם הלילות את ברכת המפיל.

גם אחרי חצות אפשר לומר את ברכת המפיל.

אלא מה?

לפני חצות צריך גם לומר עם כוונות רבינו ארית, לומר את ברכת המפיל.

אחרי זה תגיד אבל בלי כוונות.

כך הוא מחדש.

סומסם. הוא המשיך ואמר לי אותו המקובל,

אנחנו מברכים ברכת האילנות רק בחודש ניסן.

לפי הקבלה אסור לומר את ברכת האילנות בחודש אייר.

אדם שלא מצא אילונו, כנראה בלב לב, ורק בחודש אייר.

תברך לו.

הוא אומר לי, כן, אבל המקובלים אומרים שלא.

הוא אומר לי, הכוונה היא,

בחודש ניסה, נגיד את הברכה עם כוונות רבנו הארי,

אבל אם זה באייר, יברך, רק בלי כוונות.

אחר כך הוא ממשיך, הוא אומר לי, על פי הקבלה,

אין לקיים מצוות שלוח הקן בימי ספירת העומר.

הוא ממשיך ואומר, לפי שיטתו, הוא אומר,

יש כוונות, על פי רבנו הארי, מה עושים,

מה מכוונים בשעת מצוות שלוח הקן.

זאת אומרת, גם בעומר עושים כדי שהוא לא חכה. מה, הוא יעקור לך מצווה מן התורה?

הכוונה היא שבעומר לא אומרים את הכוונות.

אבל בחילת מכבודו זו המצאה.

רבנו חכם מציון לא נקט כך. היה כפשוטו,

שלא מברכים,

וזהו זה, אנחנו נמנעים בעניינים של ברכות.

אנחנו חוששים מאוד.

ההמצאה שהוא אמר על פי ספר שולחן הטוב,

המצאה יפה, רעיון יפה,

אבל להלכה ולא למעשה, למעשה אנחנו חוששים

בדברים האלה מאוד.

הגמרא ממשיכה שם בברכות ד',

אדם תלמיד חכם,

לא חייב לומר קריא השמה על המיטה,

אלא יכול במקום זה לומר פסוק

בידך הפקיד רוחי, פדית אותי השם אלינו.

דברי הגמרא העתיקו אותם להלכה,

האור זרוע על ידי רבנו יונה,

הקשבץ והמאיר.

כמובן,

שאר הראשונים לא העתיקו את הגמרא.

הרמב״ם ומרן השולחן הארוך לא העתיקו את הגמרא.

ולמה?

התשובה לדבר,

רבנו מארחו, משאר הכוונות, אומר.

זה היה מה שהגמרא אומרת לאותם התלמידי חכמים שבאותו הדור יהיו גדולים ענקים בתורה,

להם זה היה.

היום אין לנו את אותם התלמידי חכמים שהיו אי פעם.

ולכן, היום גם תלמיד חכם

צריך לומר את קריאת שמע על המיטה כדי להגן מעל המזיקים,

לבחה אותם מעל הער.

זאת אומרת, בזמנם ובדורותם אותם תלמידי חכמים,

היו שקועים במ״ט שערי תורה.

גברת, אולי תרגי למטה, תלכי.

תדברי כאן,

את לא רוצה לשמוע דברי תורה, תלכי הביתה.

שמע את באה להפריע.

אני חוזר לעניין.

אותו תלמיד חכם היה שקוע בממקד שערי תורה,

ומן אלא

היה האדם הזה הולך לישון,

כל הזמן במחשבה שלו התורה הייתה רצה.

ולכן במקום קריאת שמע על המיטה, יש דברי תורה אחרים שיכולים להגן עליו,

ולכן היה מספיק שיאמר את הפסוק,

לידיך הפקיד רוחי.

אבל, שאם כן היום, גם התלמידי חכמים לא תמיד הם מרוכזים רק בתורה.

לפעמים יש כל מיני טרדות, עסקי ציבור וכיוצא בזה,

ולכן

הפוסקים האחרים השמיטו את דברי הגמרא, את החילוק בין תלמיד חכם לאדם רגיל,

אלא המסקנה היא שגם תלמיד חכם צריך לומר כראשמה העלמית.

אלה דברי רבנו מערכו בשם רבנו ארי,

בשאר הכוונות,

וכך המסקנה הזאת. בדברים אחרים זה לא כך.

בדברים אחרים, מרן פסק,

יש דין תלמיד חכם בזמן הזה,

ובהרבה הלכות אנחנו פוסקים,

מה שהיה גם הווה,

יפתח בדורו, ישבוה בדורו.

רק פה, רק בדבר הזה,

אנחנו חוששים שמחלילה יירדם אותו החכם, וזה לא היה מתוך דברי תורה,

וממילא חלילה וחס יבוא לידי איזה נזק, שוב אנחנו חוששים חמירה סכנתה מייסורה,

ולכן המלצנו שגם החכם יאמר את כהאשמה על המיטה, בפרט מה שאמרנו קודם,

שזה סגולה לתקן את העוון הידוע,

אתה לא יודע מי היה הגלגול הקודם של החכם הזה,

ולכן כדאי אדמה שיאמר כהאשמה על המיטה ולא יחסיר.

אבל מה שאין כן לגבי דינים אחרים, אמרנו פעמים רבות,

יפתח בדורו

כשמואל בדורו.

אתה רואה את זה בדברי מרן לאורך כל הדרך,

עשרות מקומות בשולחן ערוך, בבית יוסף,

סוגו על שאלות ותשובות דווקא תוכל.

כל המקומות מרן נוקט שיש דין תמיד חכם בזמן הזה,

של האשכנזים.

ראינו עליבה דה רמה,

חלק מהמקומות כן,

חלק מהמקומות לא.

חלק מהמקומות הוא פוסק שאין דין תל אביב חכם בזמן הזה,

כי אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם,

אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי תלחס לנעיך, כמו שהגמרא מפרטת,

ולכן הם חששו בחלק מהדברים האחרים.

אצלנו כמעט בכל המקומות אנחנו אומרים שיש דין תל אביב חכם גם בזמן הזה,

חוץ מהדוגמה שהבאנו בעניין קריאת שמע

שעל המיטה.

אני אביא כמה דוגמאות שיש דינתא מחכם גם בזמן הזה.

דוגמה ראשונה,

יש לך סעודת מצווה, סיום מסכת וכיוסף הזה,

מיד אחרי זה אומרים ברכת המזון,

כוס ברכת המזון על הכוס.

למי מכבדים? למי נותנים?

לחכם.

יש כהן, עולה הכהן הראשון לספר תורה. אין כהן.

יש לך תלמיד חכם.

יש מצווה מדאורייתא,

והדרת פני זקן, זקן זה כנה חוכמה, לתת את העלייה הראשונה לאותו תלמיד חכם.

גם ברשת כד מרן כתב לגבי ברכת שחלק מכבודו לרעיו, גם שם מרן פסק את זה להלכה.

בהפקת רופן, מרן מדבר שם לגבי תלמיד חכם, שנדע,

שגם בזמן הזה העידוש שלו תופס,

וצריך להיזהר מאוד בדבר.

מרן מדגיש,

מי נקרא תלמיד חכם, אדם שברות השם למד את רובע שס,

בקיא בדברים האלה להלכה למעשה הליבה בהלכתה,

יודע לגמור דבר מתוך דבר ויראתו קודמת לחוכמתו,

את הדברים שמרן כתב בארכת תוחל,

מצטט אותו הפתחי תשובה, ויורד היה סימן רמ״ג,

שם הביא את עיקר התשובה להלכה למעשה.

גם בסימן ש״ט, גם שם

מרן מביא לנו את דברי הגמרא בשבת קלט,

בשני דברים,

שינו חכמנו את ההלכה מאדם רגיד ותמיד חכם.

הערמה בדרבנן שריה באותו תמיל חכם, שאין חשש שיבוא לזלזל.

אם יש חור בחבית,

יכול לסתום את החור על ידי השום,

או,

דוגמה שנייה,

יכול לעבור את הנהר בסירה, כשהגוי מוביל את הסירה, הוא אומר, אני צריך לישון.

כמובן, הגוי לא לוקח ממנו כסף.

גם שני הדברים האלה,

מרן כותב אותם בבית יוסף להלכה למעשה,

לומר שיש דין תמיל חכם גם בזמן הזה.

כך גם בהמשך.

גם בהלכות חול המועד, סימן תק בז,

וגם בהלכות חנוכה תרע,

מרן כותב,

אסור להספיד בחול המועד או בחנוכה וקוראים.

למבחקם בשעת הלוויה אנחנו כן מספידים אותו.

כאן זה לא עניין אישי הכבוד של אותו אדם,

אלא כאן זה עניין של כבוד התורה,

ולכן יש דין תמיל חכם.

גם שם ביורד יען סימן, רמ״ב, רמ״ג,

בכל אותם המקומות,

מרן מפרט בהרחבה את ההבדל שיש בין פני חכם לאדם רגיל.

התורה שמצווה אותנו מפני שרה תקום,

לא רק מפני זקן,

אלא והדרת פני זקן, זקן זה קנה חוכמה,

שיש לנו מצוות עשה מדאורייתא לעמוד לפני החכם.

והכבוד הזה לא רק לעמוד, אלא זה מתבטא גם

בדברים אחרים.

לפעמים החכם הזה לא רוצה לעלות מכתרה של תורה,

החכם הזה רוצה לעבוד, להתפרנס.

והגמרא ממחישה דוגמה שגם היא מוחשית מאוד בדורות שלנו.

החכם הזה יש לו מה למכור.

הוא יבוא לשוק למכור מהבוקר עד הלילה עד שיגמור למכור.

מה עושים? הגמרא אומרת,

סוגרים את השוק, אומרים לכולם לסגור.

מי שצריך לקנות, יבוא לחכם, יקנה.

ואז עשר דקות הוא מכר את הסחורה,

ומיד אחר כך ילך ללמוד תורה.

זה מה שהיה בזמנם לדורותם.

היום אין מי שידאק לעשות את הדברים האלה, אבל

תלמיד חכם שהגיע לבית הדין.

אפילו אם יש שם תור גדול,

לא מרשים לו.

להישאר מעבר לדלת כל כך הרבה זמן, שלא יהיה ביטול תורה,

מכניסים אותו מיד.

כמו הדין גם בבנק, נניח אני מנהל הבנק,

והגיע תמיד חכם,

יש שם תור גדול, עד שיגיע התור שלו ייקח עוד שעה.

זה ביטול תורה, חבל.

ולכן גם שם באותם המקומות אתה נותן לו לדלג על התור.

לפעמים יש שם אנשים שלא מבינים מי זה, מה זה, לא יודעים מה זה תמיד חכם, לא למדו את הגמרות,

אבל במקום שיעקוף את התור,

יקרא לו המנהל לחדר שלו.

תבוא הנה, אני צריך אותך רגע לחדר,

ושם בחדר יסדר לו את הכל, מה שהחכם צריך,

וישלח אותו אחרי חמש דקות שיחזור חזרה לישיבה,

כדי שלא יהיה ביטול תורה.

כל זה בכלל המצווה והדרת פני זקן,

גם שם יש עלינו את החובה הזאת.

כמו שאמרנו, לא רק לקום,

אלא גם לתת לחכם את הכבוד הזה,

למה ממשיכה צריך גם להפך בזכותו בתותם הדיינים שדונים,

גם את זה הם חייבים.

זאת ועוד,

כשבאים בפני בית הדין ועמדו שני האנשים אשר נאמרים,

צריכים לעמוד בפני הדיינים.

כאן, לפני כבוד התורה, אחרי דכמות תורה עדיף,

צריך לתת לו לשבח.

כדי שהאדם השני לא יגיד,

יאמר מה, כל אבוד אל החברים שלו,

בטח אם ילכו לטובתו יעשו לו פרוטקציה.

כדי שזה לא יקרה,

לכן, מה אנחנו עושים?

משווים, צריכים גם לשני.

גם השני זוכה לשבת בזכות החכם,

משווים את שניהם, כדי שיהיה שוויון בדין,

אבל אתה רואה,

ובטלים את העשה ועמדו שני האנשים אשר להם הרים,

לפני עשה

לכבוד תורה.

עוד דבר, מרן כותב עם אליעזר, סימן ב',

מרן מצטט לנו את דברי הגמרא בפסחים מט,

ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא

בתלמיד חכם,

או נשיא ביתו לתלמיד חכם,

כדי שבעזרת השם יהיה לו את ההמשך, את השלשלת,

שגם אם יהיו בעזרת השם, יראה שמיים לתלמידי חכמים.

את כל זה באבן העזר סימן ב'

ולכן הוא הדין לא רק בימים ההם אלא גם בזמן הזה כמו שכותב הגאון חידה בברכי יוסף שם שבזה הלווה לכל עלמא בזה גם הרמב״ם מודה שיש דין תל אביב חכם בזמן הזה מה תגידי אבל

אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם יש ירידה

לא רק אנחנו ירדנו לא רק החכמים ירדו

גם עמי הארץ ירדו גם הם כמה דרגות ירדו

ולכן בוודאי שצריך האדם להשתדל

גם להיעדר בדבר הזה עד כמה שהוא יכול.

פעמים יש כמה הצעות שידוך

ואחד מהם אדם שעמל בתורה תלמיד חכם אלא מאי?

כסף אין לו ולרש אין כל ממילא כל העול יפול עליי

והאדם הזה עושה חשבון בשידוך השני שם הוא מביא מאה אלף

כאן בשידוך הזה אין כלום אני צריך לשלם הכל

כמו שאמרנו למכור כל מה שיש לו ויקח את החכם

זו ההשקעה הכי טובה

כסף הולך ובא אתה משקיע היום יש מחר אין אבל את החוכמה קשה לקנות

את הדבר הזה קשה להשיג אם עכשיו לא אם לא עכשיו ומתי

ולכן אלא ראוי שגם בדברים האלה אדם יש סימן

הדברה במסכת

תרבה מציעה בדף כב' ת' ה' אדמה אומרת

אדם שמצא אבידה שאין בה סימן הרי אלו שלא

אבל אם הוא מצא את זה במקום שיש תלמידי חכמים

לפעמים החכם מזהה

בלי לתת סימן אבל מזהה על פי תביעות עין שזה שלו

לאדם רגיל לא נותנים תלמיד חכם כן נותנים ומרן פסק את כל זה בחושר משפט סימן רב שס' ב'

ולכן שם שוב דוגמה יוצאת מן הכלל וגם את זה מרן כותב בהלכה למעשה אתה רואה שמרן לאורך כל הדרך מרן סובר

שיש דין תלמידי חכם בזמן הזה ולכן לגבי כל הדברים האחרים

אנחנו לא חוששים הולכים כמרן כמעט בכל הדברים

עליו יש מחלוקת.

היום גרושלמי אומר,

אדם שמבזה חכם,

אחרי שביקש ממנו מחילה, אחרי שהתפייס אחרי הכל,

צריך לתת פיצוי לחכם תרכבה דינראה.

זה סכום עצום.

שאלה, מרן לא כתב את זה לאללה.

למה מרן נשמיד?

בגלל שלא מצוי או בגלל יש מחלוקת אם יש חכם או לא?

פעם אלה מוצאים מחברה עליו הראייה.

זה הוויכוח על הדוגמה הזו, יש מחלוקת,

מחלוקת גם בדעת מרן,

אולי מרן סובר כן או לא.

אבל בדברים האחרים אין לנו סימני שאלה,

אין מחלוקת, אנחנו נוקטים, קיבלנו הוראות מרן,

וכמו שאמרנו,

יש דין את המחכם גם בזמן הזה, בכל אותן הדוגמאות שהבאנו.

ורודיע סימן שעמד ד',

מרן שמה כותב,

אדם שמבזה את המחכם, צריך לנדות אותו.

אין בזה שום ספק

שלא רק היה בימים ההם,

אלא גם בזמן הזה.

ולכן, אם אותו אדם חצוף,

אותו אדם,

אתה מטרה בו, משתיק אותו, הוא חוזר, מבזה,

מחרף ומגנף.

ואז, כששומעים,

יכולים לגשת מיד לבית הדין, בית הדין,

תעשו לו את הנידוי והחרם לאותו אדם.

שלב ראשון נידוי.

אם הוא חוזר בתשובה, הוא הולך ומבקש מחילה.

החכם מחל, לא כן.

אם לא, הופכים את הנידוי לחרם,

צריך להתרחק מהאדם הזה 400,

לעמוד פסול לעדות, לא מצטרף למניין, וכן הלאה.

כל הדברים האלה מרן כתב להלכה ולמעשה בי יורד לין סימן שימה לד' שעית ל' ג',

וכך ההלכה, כמו שאמרנו,

מרן נוקט את כל הדברים האלה להלכה ולמעשה. זה לא רק היה,

אלא גם בעובר.

אחרי שאדם גמר, קרא שמע על המטרה,

אחרי שגמר את ברכת המפיל,

צריך להיזהר לא לאכול ולשתות ולא לדבר דברים בקדימים.

יש אומרים שהוא ידבר דברים בקדימים,

ברכת המפיל הרי חלילה ברכה לבטלה.

זה לא מוסכם, אם נאמר שעל מנהגו של העולם

מברך על אותם הראשונים ואותם הפוסקים זה לא נורא.

אבל כמו בכל מחלוקת, בכל דבר, אנחנו חוששים מאוד לספק ברכה לבטלה גם פה.

ולכן כל אדם שרוצה לזכות ולא רק לקרוא את האשמה אלא גם לברך,

ישים לב שאחרי שגומר את החתימה על ברכת המפיל,

יותר לא ידבר דברים נתנים. אם האדם הזה מכיר את עצמו,

הוא לא מסוגל לשתוק.

יש אנשים

לוקחים גם את הנייד, גם את הטלפון למיטה.

נהיה זו שיחה שחלילה וחס לא יפסיד לדבר.

הוא לקח כנראה או באשראי או במזומת את התשעה קביל של אשתו.

לקח והוא ידבר יותר ממה שצריך.

ודאי שאחרי ברכת המפיל,

עיניו אמינה לבוא ולדבר, תנאי בל יעבור.

אתה רוצה לזכות ולברך את הברכה הזו?

בתנאי שהאדם הזה ייזהר שלא נדבר אף מילה, אלא מייד אחרי ברכת המפיל, בדום מסלע,

ראינו שישתוק, יעשה את העלי דיבור עד הבוקר.

אפשר לחיות עם זה.

הרבה אנשים, תשאל אותם, עושים את זה כל לילה.

לא קודם כל, נשארים חיים את הימים.

ולכן גם האיש, גם האישה, ינהגו ויעשו כך.

אבל אדם שיודע את עצמו, או אישה שיודעת את עצמה,

גם אם היא תברך ברכת המפיל, היא לא מסוגלת

לשמור את עצמה שלא תדבר. טוב, אם לא,

מי שלא יכול,

עדיף שב ואל תעשה יאמר את ברכת המפיל בצורה כזו.

ברוך אתה,

יהרהר שם ואלוקנו, וימשיך גם בפתיחה, גם בחתימה,

כדי שלא ייכנס בשום ספק של ספק ברכה לבטלה,

עדיף יותר שלא יגיד של שמיים.

אבל אדם שברוך השם יודע שהוא בוודאי ייזהר ולא ידבר,

יכול לומר את ברכת המפיל, כיוון שהוא יירדם,

קרוב לוודאי שהוא ישן להירדם לפני חצות לילה,

אין שום בעיה יכול לומר את הרשימה,

כולל גם את ברכת המפיל, אין שום חשש וכל הסדר.