הלכות זמן קריאת שמע ותפילת ערבית – עד מתי ניתן לקרוא שמע בלילה, מה הדין לאחר חצות ועמוד השחר, וכיצד לנהוג במצבי אונס כגון שיכור, חולה או נוסע

 

- - - לא מוגה! - - - 

המשנה במסכת ברכות בית המשנה נותנת לנו את לוח הזמנים

ממתי עד מתי אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע של הלילה. התורה אמרה בשוכבך,

בתורה אין פירוט ממתי.

על זה המשנה מתחילה.

ממתי קוראים את שמע בערבים,

משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן,

היינו צד הכוכבים מהזמן שיוצאים ידי חוות קריאת שמע לכל הדעות.

עד מתי

המשנה ממשיכה?

לפי רבי אליעזר, עד סוף השמורה הראשונה.

חכמים אומרים עד חצות,

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

לפי רבי אליעזר, פירוש המילה בשוכבך בזמן שבני אדם הולכים לישון.

מתי אנשים הולכים?

בתחילת המעילה.

בזמנם לא היה חשמל בעולם.

במקום לשבת לאור הנר הקטן ולהתאמץ,

אנשים היו יושנים מוקדם,

קמים בעמוד השחר, קמים מוקדם, ויש להם כבר את אור השמש.

כך היה העולם נוהג.

שמונה, תשע בערב, לזמן שבני אדם הולכים לישון.

אבל עשר זה כבר מאוחר, זה לא שעה שהולכים לישון.

זה שעה שהם כבר יושנים.

ולכן, לפי רבי אליעזר,

אתה מחלק את הלילה לשלוש משמרות.

בשליש הראשון אפשר לכתחילה לקיים את המצווה,

עבר השליש,

לא יוצא אחרי זה ידי חובה.

חכמים חולקים עד חצון, ורבן גמליאל אומר,

עד שיעלה העמוד השחר, כל הלילה זה זמנו.

והמשנה ממשיכה ומספרת לנו.

מה עשיהו באו בנם בבית אל שתיהם?

ועדיין לא קראו את קריאת שבע.

שאלו את האבא שלהם, שאלו את רבן גמליאל.

עדיין לא קראנו את שבע.

אמר להם, אם לא על העמוד השוער,

חייבים אתם לקרוא.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצון,

כמו הכתר חלבים, איברים וכולי.

גם בדברים האחרים,

זמנם כל הלילה. אם כן, למה אמרו חכמים עד חסוף?

כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

כמו שהגברה מפרטת, שלא יבוא אדם מן השדה העייף, יגיד,

אוכל קימה, אשתק קימה, עישן קימה,

חוטפתו שינה ונמצא בתה למקרא שמה ומהתפילה,

כדי שזה לא יקרה, לכן נתנו לנו חכמנו הגבלה עד חסוף,

ויזרז את האדם לקרוא מהר.

הגמרא, בדף ט', הגמרא מסבירה את השאלה.

מה שאלו בניו של רבן גמליאל?

הם שאלו אותו האם יש מחלוקת

מהותית בינך לבין החכמים?

אם אתה חולק עליהם,

אנחנו מצווים לשמוע לתברי חכמים,

יחיד ורבים,

הלכה כרבים.

כלומר, זה ענה להם רבן גמליאל. לא, אין מחלוקת.

בפירוש הפסוק,

גם חכמים סוברים כמוני.

פירוש המילה בשוכבך זה לא בזמן שבני אדם הולכים לישון,

אלא כל זמן שבני אדם ישנים על המטה.

מתי כל הלילה?

כל הלילה זה הזמן שבני אדם שוכבים,

ולכן גם חכמים מודיעים

שכל הלילה הזמן קראת שמה.

אלא מים, כן.

למה אמרו חכמים עד חסוף?

כדי להרחק את האדם מן העבירה.

ולכן הוא אמר להם,

אם לא הגיע עמוד השחר, חייבים אתם לקרוא עוד.

מרן כותב לנו את לוח הזמנים.

ההתחלה,

לכתחילה צריך לקרוא קריאת שמע, מייד בסדר כוכבים.

סוף הזמן מתי? מרן מסיים.

הוזמנה עד חצי הלילה.

במעבר ואיחר וקרע שלה עמוד השחר,

יצא ידי חובתו.

לפי

הרשב״א והראש,

ההלכה היא כרבן גמליאל,

שאין הגבלה עד חצו.

אין ההלכה כחכמים, כמו שגמרא שם אמרה בברכות ט, ההלכה כרבן גמליאל.

אבל, לא על אף כמו הרשב״א והראש, אלא

כמו הריף והרמב״ם. הריף והרמב״ם אומרים,

כמו הלכה כחכמים.

כמו שאמרנו,

אין מחלוקת מהותית ביניהם,

אלא גם חכמים מודים שזמנם לדאורה הייתה כל הלילה,

אבל להרחיק את האדם מן העבירה,

ולכן מרן מדגיש זמנה עד חצי הלילה.

בדיעבד, אם האדם הזה לא הספיק מי יתאחר, לא. בדיעבד,

עד שיעלה עמוד השחר יכול ללכת ולקיים את המצווה.

כדברי הריף והרמב״ם, כך גם דעת

הרמב״ן,

כך דעת הרבה מגדולי הראשונים,

ולכן מרן תמיד הולך בעקבות שני עמודי הוראה,

ולכן גם פה מרן החמיר שלכתחילה זמן כהדשמה של ערבית,

זמנה לכתחילה עד חצות.

בדיעבד, כל הלילה, אם לא הספיק לפני,

אז בדיעבד יש לה זמן, כל הלילה כולו.

במחלוקת הזו,

האחרונים דנו גם

לגבי אדם שאיחר.

לא הספיק להתפלל מוקדם,

ועכשיו הוא נמצא באמצע הדרך.

הוא יודע, עד שיגיע לירושלים, יהיה אחרי חצות.

הגיע עד 2330, יהיו אחרי זה.

בירושלים יש מנינים.

לצערנו, לשכת העצינים

של כל הלילה לביתרונוישה,

לא בשעה תשע,

ויש שם זה עדיין

לפני הצהריים אצלם.

תלכו ב-0100, ב-0200, תראו שם את המניין.

לא איזה עשירי בקושי,

לא מחפשים את העשירי הצנטר,

אלא יש שם מניין ברוב העם.

ב-0100, ב-0200, גם בכותל המערבי, באים.

אבל ברור שבלכתחילה לא טוב לעשות כדבר הזה.

עכשיו, האדם הזה נמצא בנסיעה.

הוא יודע, יגיע לירושלים ב-1130, יש מניין.

אבל 1130 זה אחרי החצות.

האם כדאי שיעצור בצילי הדרך,

ויעמוד ויתכולל ביחיד,

יחיד לפני החצות,

יותר טוב מאשר במניין אחרי החצות?

נכון שצריך מלכתחילה להתפלל מוקדם, לפני חצות, אבל כאן חבל להפסיד תפילה בציבור.

אור לציון חלק ב' אומר,

אנחנו שחוששים לדעת הריב והרמב״ם.

מרן הרי פסק את דבריהם שזמנה עד חצי הלילה,

יותר טוב שאעמוד ויתפלל באחיד.

יוריד את הרכב מהכביש,

יש לנו שוליים, ירד לשוליים,

ישים את אורות המצוקה, דינקר,

ויושב,

יקרא כהשמה בהלכותיה,

עד שאומר אבי ישראל עד,

אחר כך יקום,

יעמוד בצד ויתפלל את כל התפילה ביחיד,

מוטב יחיד,

אבל בזמן, לפני חצות,

ולא מאוחר

אחרי חצות ומניען.

אלה דברי אור לציון.

סוף הבירור הלכה חולק על זה, הוא אומר, לא, ייתכן שאפשר גם,

ולאחר מכן,

כדי שארוויח את הזמן של תפילה בציבור.

אתם רואים עד כמה הבעיה חמורה לאחר את תפילת הערבות.

ולכן, הפתרון הוא,

כל אדם שצריך לנסוע,

קודם כל,

תפילת ערבות.

צדק לפניו ילך

ויעשה בדרך פעמיו. אין דבר כזה שאדם

יאחר את התפילה, יגיד, אני אחר כך אתפלל.

לעם טובה לכשאפנה אשנה,

שמא לא תיפנינו.

היום יש לנו כאן, בירושלים, עניינים.

עשרה מארבע, פלג המנחה,

אתה יכול להיכנס למשרד,

או בתי כנסת של הבבלים,

ששונים לדוד,

מנחת יהודה,

אוהל רחל ברחוב דודיאנין,

כבר בעשרה לארבע,

ושם יחוץ קדשה ברכו, הרי אנחנו באים להתפלל תפילת ערבים,

שיתפלל יחד איתם,

וכשיהיה אצל הכוכבים, יחזור לא פעם על קריאת שמע בלי ברכות,

אחר כך ייסע לדרכו.

אתה יודע שברוך השם כבר התפללת, הכל בסדר,

לא ייכנס מעיקרה למחלוקת הזאת.

מה אדם סומך על הנס?

שיהיה לך שם מניין?

לא מצוי שם מניינים.

או שאדם חלילה עלול לשכוח לגמרי את התפילה. ולכן, אם הראוי שאדם בן תורה,

ישתדל להקדים, כדי שלא ייכנס,

לא יבוא לידי המחלוקת הסבוכה הזאת.

שאלה היא,

מתי חצות?

אני הבאתי דוגמה, 11 וחצי, זה לכל הדעות חצות.

שאלה היא, האם הוא יגיע בשעה 11 ועשרה?

הוא יודע, יגיע לירושלים 11 ועשרה,

יש מניין.

זה נקרא לפני החצות או אחרי החצות?

יש בזה מחלוקת גדולה בין הפוסקים.

מהרם קורדוברו אומר,

אנחנו מונים כך,

מהשקיעה

עד הזריחה.

אתה סופר את השעות,

בדיוק חצי.

חצי מזה, זה חצות לימה.

בימים האלה, לפי דעתו,

חצות הוא 11 ועשרים ושלוש.

לפי דבריו, כך כתבו רב הפוסקים.

כך כותב רשש

בנהר שלום, כך כותב רבנו החידה לבעלה בסימן א', לא.

רבי משחי כך כתב, וגם אחינו אשכנזים כך הולכים,

כך כותב במוח ארץ ישראל של הרב צוקצ'ינסקי.

גם בספר מלחת שלמה של הרב רויאבק, גם כן הוא הולך כך,

והם מעידים שכך הוא המדהג בארץ ישראל.

שמונים את השעות האלה מהזריחה עד השקיעה,

או בלילה מהשקיעה עד הזריחה.

כלום אדם. אתה מגיע לאברהם, הרבה מגדולי האחרונים אומרים לו,

צריך למנות את השעות האלה מעמוד השחר על צאת הכותבים.

אם כך,

אם תרצה להתחיל את נקודת הזינוק,

להתחיל מוקדם מעמוד השחר,

חצות בימים האלה יהיה בשעה 11,

כבר ב-11 בלילה,

כבר זה חצות.

זה הוויכוח הקשה שיש בין הפוסקים, ושוב,

מלכתחילה אנחנו חוששים.

ולכן כל אדם משתדל להקדים.

לא רק שלא יגיע ל-11.23,

אלא ישתדל להתאמץ שלא יגיע גם לשעה 11.23.

אולי זהו חצות לילה, כדי שלא יסתבך,

זו ההנחיה, זו ההנהגה שכל אדם ואדם צריך לנהוג ולעשות

מלכתחילה.

הגמרא מסיימת שם לברכות ט',

מביאה לנו דוגמה חריגה,

אדם שהיה חולה או שיכור,

וברוך השם התאושש,

ורוצה לקרוא קריאה את שמע בברכותיה,

ובא לשאול אותך בשעה חמש ורבע בבוקר

אחרי עמוד השחר

לא קראתי עדיין קריאת שמע.

האם אפשר או לא?

הגמרא אומרת שכן.

הקרואה קריאת שמע שמע רבי,

אחר שעלה עמוד השחר קודם בנצח עמד לא יצא ידי חובה,

אלא אם כן היה אנוס

כגון שיכור או חולה וכיוצא בהם.

זאת אומרת,

אפשר לקרוא גם בחמש ורבע בברכה.

כלומר, השם לגבוהם מערבים, כל זה אפשר.

ולמה אפשר? הגמרא מסבירה.

התורה לא אמרה לילה, לקרוא קריאת שמע בלילה,

אלא בשוכבך.

אם היה כתוב לילה,

ברגע שזה עמוד השחר, זה לא לילה, זה כבר יום, על איבדי כול עלמא.

אבל כאן, כיוון שכתוב בשוכבך,

פירוש המילה כל זמן שבני אדם שוכבים,

תלך ותעשה סקר מחר.

ב-חמש ורבע, מה קורה?

רוב האנשים עדיין במיטה.

רוב האנשים עדיין שוכבים.

אם כן,

ממילא, זה נקרא עדיין בגדר בשוכבך,

ולכן,

בדיעבד שעת הדחק לאותו האדם שהיה אנוס,

עד הנעץ החמה.

עד שש

וארבע דקות,

אפשר בימים האלה להתיר לו לקרוא את קראת שמה,

עם ברכותיהם.

זאת אומרת,

שאומרת גם אשר בדברו מערים ערבים, מאהבה את העולם, באמונה כל זאת, עד

ברוך אתה השם, גאל ישראל.

הגמרא ממשיכה, שכיבנו לא יאמר.

מה זה השכיבנו?

שאני הולך לשכב ואני מבקש להסר מהעניין.

מי הולך לשכב בשעה חמש ורבע, חמש וחצי?

אנשים כבר הלכו לשכב, בהווה לא.

יש תרקומנים שהולכים לשכב בחמש ורבע.

אנחנו לא סופרים אותם, לא עושים להם חשבון.

אינם מדברים על אנשים נורמליים.

אדם מהיישוב,

אנשים נורמליים לא הולכים לישון בשעה חמש.

הרוב הגדול לפניכם.

ולכן,

את השכיבנו אי אפשר לעמוד השחר,

אחרי עמוד השחר אי אפשר לומר.

במשחק בן-גיאת הוא מחדש ומסביר את הגמרא.

את המשפט הראשון,

השכיבנו אבינו לשלום, אי אפשר לומר אחרי עמוד השחר.

אבל להמשיך הלאה, בעמדנו מלכנו, את ההמשך כן.

רוב הפוסקים גם הקתוקה, יש לנו מחלוקת.

כמו בכל מחלוקת, ספק ברכות להקל, אוהדים גם פה.

אם האדם הזה ירצה לומר,

יגיד את כל הנוסח והסר מעלינו וכולי,

והוא יגיע לחתימה, יגיד ברוך אתה,

יהרהר שם שמיים ויחתום שומר עמו ישראל עד,

שאחוז של דעת רב יצחק ובן גאה, יעשה כך.

אבל להשכיר שם שמיים, בוודאי שלא,

אין אפשרות ספק ברכות להקלימנו.

אלה דברי הגמרא, וכך מרן פוסק לנו,

שבמקרה של אונס,

יש היתר גם אחרי עמוד השחר.

הרמב״ם, בהלכות תפילה, פרק ג' אומר.

כל זה לגבי קראת שמע, שהתורה לא אמרה לילה,

אלא בשוכבך, על זמן שבני אדם שוכבים.

אבל לגבי ערבית, לא כך.

ננחה

עד צאת הכוכבים, עד הלילה,

ערבית כל הלילה עד עמוד השחר.

נהיה עמוד השחר זה יום, אי אפשר להתפלל ערבית ביום,

ולכן לפי הרמב״ם אי אפשר להתפלל בתפילת ערבית את העמידה,

השם שפתה תפתח,

אי אפשר לומר אחרי עמוד השחר.

יש אמנם מי שחולק, אבל רוב ככל הפוסלים כך כתבו,

וכך

ההלכה שעד עמוד השחר אפשר להתפלל ערבית,

אחרי עמוד השחר אי אפשר להתפלל תפילת ערבית.

היה נפקא מינה.

האדם הזה נמצא בבית חולים ומחכה שהשכן שלו יתעורר. יצא מחדר ניתוח,

בינתיים הוא בהכרה מעורפנת, מחכה.

ורבע לחמש, ברוך השם, האדם הזה פותח את העיניים

ומחזיר נשמות נפגרים דתיים.

ברוך השם, חזר להכרה.

לגבי קריאה שבה וברכותיה אין לנו בעיה,

נכון לומר.

השאלה היא,

יכול לומר גם השם שפתיו תפתח או לא?

כאן הוא נכנס למחלוקת קשה בין גדולי הפסקים.

האם הגיע עמוד השחר וממילא אסור לו להתחיל את השם שפתיו תפתח,

אלא יגמור עד ברוך אתה השם גאל ישראל, זהו זה?

ראש

עמוד השחר מאוחר יותר.

לפי חלק

מהלוחות שאתם רואים,

כתוב שם עמוד השחר א',

עמוד השחר ב'.

עמוד השחר ב' זה 4.58 אז יש לו עוד עשר דקות עד עמוד השחר,

אז זה יכול לומר לעמוד ולהתפלל, תפילת ערבית.

אבל כל זה למאן דאמר,

זה לא מסתכל.

במה זה תלוי?

הגמרא במספר פסחים בדף צדד, הגמרא מביאה שם

שלפני הנצח אמה,

מתי עמוד השחר? זמן כדי הילוך 4 מילים.

זו גרסה אחת.

גרסה שנייה,

כדי הילוך 5 מילים.

אם אני אומר שכדי הילוך מיל זה 18 דקות,

18 כפול 4,

72 דקות, זמניות.

זמניות זה כשמהזריחה עד השקיעה 12 שעות, כמו שהיה לפני חודש.

הימים האלה, היום הוא קצר.

היום,

מהזריחה עד השקיעה,

יש לך 10 שעות ו-48 דקות.

אם כך,

אתה צריך לקצץ מ-72...

שתיים דקות, אתה צריך להוריד שבע דקות.

נשאר לך שעה וחמש דקות

לפני הזריחה,

זהו זמן עמוד השחר, לפי אותה גרסה,

שארבע מילים מעמוד השחר עד הנץ.

זאת אומרת, עמוד השחר מחר לפי הדעה הזאת,

שתי דקות לפני חמש,

זהו זמן עמוד השחר.

אבל

אם נלך לפי הגרסה השנייה,

חמש מילים,

חמש כפול שמונה עשרה,

תשעים.

תשעים דקות, שעה וחצי זמניות.

אם כך,

אז זה לא שתיים, שתי דקות לפני חמש, אלא

רבע לחמש ששואל אותנו אותו אדם,

עדיין לא הגיע,

עדיין כבר הגיע הזמן עמוד השחר.

אם אנחנו קודם, לפי שבעים ושתיים דקות זמניות,

יום אלה עדיין לא הגיע עמוד השחר, יוכל להתפלל גם את העמידה של הערבית.

אבל אם אתה גורס חמישה מילים,

אם כן, רבע לחמש כבר הגיע הזמן עמוד השחר,

ולא יוכל להתפלל את השמונה עשרה,

אלא יאמר לא רק את קריאת שמעה וברגותיה,

אלא ברוך אתה השם, גן ישראל.

זה ההבדל הגדול שיש בין שתי הגרסאות.

זאת ועוד.

הזכרנו לפני שבוע,

יש ארבעה דעות,

כמה זמן זה כדי עילות מיל.

דעה ראשונה, 18 דקות.

דעה שנייה, 22.5. דעה שלישית, 24. דעה אחרונה, 27 דקות.

יש לנו ארבעה דעות.

כשאר אדם שלא למד מימיו כלום,

אני אגיד לך, מה הבעיה?

בוא נעשה ניסיון.

בוא נלך.

נעשה הליכה רגילה ונראה.

נסתכל על הסטופר, נסתכל על השעון.

השאלה היא, חכמינו דדרוג,

כשיש לך כביש

סלול,

הליכה כזו?

אולי רבותינו דיברו, הליכה על גבי הסלעים,

הליכה בערים.

אף אחד לא יכול לדעת למה התכוונו בדיוק חכמים.

ולכן אתה רואה שיש מחלוקת בראשונים.

מחלוקת לא רק בראשונים.

גם בדעת רמב״ם אתה רואה,

מקום אחד הוא כותב בפירוש המשניות,

שכדי הילוך מין 24 דקות.

מקום שני בהלכות תמונות,

אחת הגרסאות שם 27 דקות זה המין.

כך דעת השמאק ועוד.

עכשיו, אם נלך לפי הקצה,

27 כפול 5, כמה זה?

135, שעתיים ורבע לפני הנץ.

זה הקצה האחרון.

אם תלך 4,

אל תגרוס 5 מילים אל 4. 4 כפול 27 יצמצם לך את הכול, יהיה 108. בסדר, אבל גם 108 זה הרבה זמן.

כך גם אם תיקח את המיל שהוא 24 לדעת הרבה ראשונים,

וכמו שאמרנו, גם הרמב״ם בפירוש המשניות עוד איך כך.

אם אתה הולך כדי 4,

24 כפול 4, 96 דקות.

אבל אם אתה הולך לגרסה 5,

5 כפול 24,

120 דקות, היינו שעתיים לפני כן.

אז כבר שעתיים לפני כן יהיה אסור לו להתחיל על שם שפתיים תפנח,

וכבר לא לילה זה יום.

אתה רואה את כל הסיבוכים,

את כל שרשרת המחלוקות.

מתי זה זמן עמוד השער?

גם לדעת מרן יש מחלוקת.

גם לדעת מרן זה לא מוסכם.

תראו בספר קול אליהו, הוא מביא שם את הדעה שדעת מרן שעה וחצי

שמרן גורס 5 מילים, דעת מרן אמנם שהמיל הוא 18,

אבל 18 כפול 5 זה 90 דקות.

אז אם כך,

דרבע לחמש,

כבר הגיע הזמן עמוד השחר,

והלבד הרמב״ם לא יוכל להתחיל ולומר, השם שפתיים תפתח.

אלה הדברים שבהם דנים גדולי הפסקים.

מה לעשות?

לפעמים יש לנו פתרון.

שיאמר,

והוא רחום יכתר עוון עד גן ישראל.

אחרי זה יאמר כך.

אם זה לילה, תהיה תפילתי לשם ערבית.

ואם זה כבר יום, תהיה תפילתי לדבר.

יכול לעשות את התנאי הזה,

יכול להקנות דין דבר.

אם קרה לו האונס הזה, המקרה הזה, ממוצאי שבת עד חמישית בלילה, זה הפתרון.

יכול לפתור את הבעיה על ידי תנאי דין דבר.

אבל

אם אותו החולה עבר את הניתוח,

והשכן מחכה מתי הוא יחזור להכרתו, זה קרה,

בליל שבת.

ליל שבת ב-4-5.

מה הוא יגיד?

אני עכשיו מתפלל ערבית.

אם עדיין זה לילה, יהיה לשם ערבית. ואם זה יום, נדבה.

זה שבת, אין תפילת נדבה, ואין קורבן נדבה.

לא יעשה תנאי אחר.

אם זה לילה, אני מתכוון לשם ערבית.

ואם זה יום, אני מתכוון לשם שחרית.

התפילות הן לא אותו דבר.

בלילה אתה אומר, אתה קידשת,

ביום אתה אומר, אשמח משה.

ולכן שמה עמצה לא תופסת,

שיגיד את התפילה בהרהור שם השם,

אבל להתפלל, להגיד שם שמיים ביום שבת, ליל שבת במקרה כזה,

כיוון שהגיעה לרבע לחמש בימים האלה, זה כבר ספק אולי הגיע הזמן לעמוד השחר, ולכן הספיק שיאמר עד ברוך אתה ה' קהל ישראל.

לא יוכל להמשיך,

לא יוכל לציין עד הסרורים.

קיבלנו על עצמנו את תפילת הערבית כחובה?

נכון שפעם היה,

אבל עכשיו בעובר

קיבלנו על עצמנו את התפילה הזו כחובה.

ולכן לאותו החולה,

יגיד לו, שיגיד בפירוש,

אם עדיין זה לילה יהיה לשם ערבי,

ערבי, פירוש, לא מעניין לדבר. אין לך בעיה לגבי ימי החול,

בכל השעות שדיברנו, שעליהן יש לנו את הספק.

אולי זה יום,

הגיע עמוד השחר, אולי לא.

אז אם הוא שואל אותך בשעה ארבע, ארבע וחצי, רבע לחמש,

תגיד לו, כן, אתה יכול לומר אחרי געל ישראל,

יכול לומר גם את העמידה, על ידי תנאי נמדבה.

מתי אי אפשר?

אם הוא שואל אותך בשעה חמש.

חמש, כבר אין מחלוקה.

הלבן יקבל עלמק, כבר הגיע הזמן

עמוד השחר,

אחרי עמוד השחר, כמו שאמרנו, אי אפשר להתפלל תפילת שחרים.

אלא,

גם אם היה אנוס,

באונס אפשר רק את קריאת שמע וברכותיה, שם לא כתוב לילה,

שם כתוב אשוק בך.

ועדיין, גם אחרי עמוד השחר, אנשים שוכבים ויושנים,

ולכן בחיי גוונה,

זה מה שניתן לומר לו להלכה ולמעשה לאותו האדם.

כמו הדין גם לגבי אדם שהיה שיכור.

מרן, גם את השיכור אומר ברשימה אחת יחד עם החולה.

היה שיכור,

עד שהתאושש מהיין,

עד שהאלכוהול נספג בגופו, עד שחזר לעצמו,

שוב נעשה עמוד השחר.

בכל לקיים את מצוות כהרשמה וזרחותיה,

יגיד השם בדברו מערבים, כל זה אפשר,

אפילו שהגיע כבר זמן עמוד השחר,

אבל את התפילה,

השם ספתי תפתח אחרי עמוד השחר, אי אפשר לומר,

אלא במקום זה יתפלל שחרית שתיים.

אדם שהיה אנוס ולא יתפלל ערבית,

יכול במקום ערבית לחזור על העמידה של שחרית פעם שנייה,

יתפלל ערבית שתיים,

ובזה יצא ילדי חובתו,

והוא הנהגה במעשה, זה מה שצריך לומר לו,

שימעד דעשני אל ערך.

הדבר יכול לקרות אצלנו,

השנה יחול, יום פורים,

יום שישי.

אנשים מסודרים, מה עושים?

קמים מוקדם,

מתפללים בנצח אמה.

שבע, שבע וחמישה

גומרים את התפילה,

מחלקים מתנות לאביינים, לשלוח מנות,

יושבים מיד סעודת פורים.

בתשע גמרת סעודה, מברך על כוס ברכת המזון.

אחרי זה שותה לא רק את הכונס, את כל הבקבוק,

השתכר,

נכנס לו מיתר לישון.

באחת, אחת וחצי, ברוך השם, מתרשש כבר מהיין,

הוא קם, הולך למקווה, לכבוד שבת,

ואין עוד היום גדול,

יכול ליהנות מיום התורים, יראה את כל השיכורים,

יסתכל, ירים את העיניים, יראה מה קורה מימין ומשמאל,

יש לו זמן.

אין לאדם הזה בעיה להתפלל ממך ערבי,

הכול מסודר.

אבל

קראת האצילים לא הולכים בשיטה הזו.

מה, מי יקום בנצח? מה, מה, השתגעת?

הוא רק מתהפך על הצד השני, ובאמצע החלום המתוק,

איך הוא יפסיק את החלום בשעה ארבע וחצי?

איך ילך להתפלל כל כך מוקדם?

מה קרה לך?

ביום פורים, ביום פורים קמים מוקדם, כך הוא שואל אותך.

קמים מאוחר,

מתחילים מאוחר,

ואז האדם הזה בשעה ארבע אחר הצהריים הוא עדיין באמצע הסעודה.

עדיין באמצע שתיית הכוס יין.

אז מגיע ערבי,

הוא לא מסוגל

לעמוד להתפלל, לא יכול לעמוד לדבר לפני המלך, הוא הולך לישון.

ושוב, עד מתי?

כמה שהוא שתה יותר, צריך

לישון יותר.

אם הוא שתה מאה גרב,

כשמאה גרב תשען חצי שעה, תקול זה מספיק.

אבל אם הוא שתה שניים-שלושה בקבופים, יש אנשים שאוהבים את הטיפה המרה או חברותה של הבקבוק,

ואז

כמעט כל הלילה היה ישן, התעורר, דרבע לחמש.

ואז הוחלו הדינים שאמרנו,

לקראת שומע וברכותיה כן,

עד ברוך אתה ה' גם ישראל ערבית לא.

מתי זה מוצאי פורים השנה אצלנו, אצל הירושלמים? ליל שבת.

ליל שבת אי אפשר להתנות, לעשות תנאי לנדבה.

כמו שאמרנו עם החולה, כך גם לגבי השיכור לשעבר,

גם בו תחול ההלכה שאמרנו.

סיפר לי אדם שהיה שיכור.

לפני כמה שנים גם כן היה יום קוראים ליום שישי.

הוא אומר לי, הוא השתכר והלך לישון.

אשתו לא חיכתה לו, הגיעה לצאת הכוכבים,

אמרה שלום עליכם על אחי השרת,

עם כל הבנים עשו קידוש,

אכלו סעודת שבת, שרו פיוטים,

והוא יושב, הוא לא שומע שום דבר.

הוא קם לפנות בוקר,

הלך נורא צפון, אמר המתפלל לפחות ביחיד במקום קדוש.

ואני נכנס שם, אני רואה בית הכנסת מלא.

כל אלה היו שיכורים לשעבר.

הוא אומר, התפללנו ערבית בניגון, שעה אחת בלילה.

טוב,

יש בירושלים,

לא תחסר כל פעם, יש בה כל מכל כל,

כל סוגי האנשים,

וגם כת עצילים יהיו כבר אימפריה גדולה,

בפרט מוצאי פורים, ואין תקושיות עליהם.

זאת אומרת, התפללתי ערבי,

גמרנו עליהם לשבח, הלך לבית, עשה קידוש,

אכל, עשה חבוציה, לחם משנה, קיים את המצווה כהלכתה, טוב,

באחת בלילה זו עוד טוב.

עדיין הוא יכול גם להתפלל תפילת ערבית בדאמר.

אבל אם אותו השיכור יקום ברבע לחמש,

זה כבר יהיה מאוחר מדי,

בקושי יכולים להתיר לו כהאשמה וברכותיה.

אבל מה שאם כן לגבי ערבית,

לא יוכל להזכיר שם שמיים, אלא רק בערבו,

שמא חלילה ברכותיו יהיו ברכות לבטלה.

ורק יגלמד, ורק ציבה יש לך את הלילה?

כל אדם כזה שהלך לישון וקם באחת בלילה,

יטילת ידיים כשהוא נוטל בברכה.

אחרי יטילת ידיים, אם הוא יצא ממקווה ויגיד אשר יצר,

אם לא, יעבור מיד לברכות התורה.

כלומר, ברכות התורה,

אם זה בלילה רגיל, צריך להגיד מיד אחרי זה, תיקון חצות.

אם זה לא בלילה רגיל, אלא ליל שבת שאחרי הפעורים,

אז אחרי זה ילך להתפלל.

יתפלל תפילת ערבית, וכמו שאמרנו,

אחרי שיגמור תפילת ערבית של שבת, אחרי זה נעשה קידוש,

תעודת שבת, זה מה שצריך לומר באותם השיכורים לשעבר,

אבל לילך התפילה,

לא טוב שאדם יגיע לדבר הזה,

גם אם הוא יתפלל,

היה לו מניין באחת בלילה.

אבל אחת בלימה זה עליבה בכל העלמה אחרי חסור.

אמרנו קודם שכתחילה חייבים לקרוא את ההנשמה המוקדם,

ולכן אמרנו,

אדם רוצה להיות מסודר,

שיקדים.

בכל שנה יש את החובה להקדים את צעודת פורים.

כך כותב תרומת הדשא,

מרן הבית יוסף,

הרמה ועוד.

כך דעת המקובלים, כמו שאמרו הרשש,

כף החיים ושאר המקובלים.

ולכן, מן הראוי שאדם יקדים.

בכל שנה צריך להיות לפני הצהריים.

קל וחומר, השנה ומפני כבוד השבת,

הפוסקים הדגישו ביתר שם,

שחייב להקדים את צעודת הפורים מוקדם,

ולא לעכב את המצווה,

ואז

מתחיל מוקדם, מסיים מוקדם, ולא יגיע לכל השאלות האלה.

אבל בשעת חירום, כמו שאמרתי, אנשים עצילי לא שואלים אותנו, ואז קורה מה שקורה.

הוא שואל אותך,

אולי אתה הולך כבר להתפלל שחבית בנצח המה,

הלכת ברבע לחמש בבית הכנסת,

ואז פוגש אותך בדרך, אותו השיכור לשעבר,

אני עכשיו קמתי,

עכשיו אני יכול, לא יכול?

אז תיתן לו הנחיה שיכול להתפלל עד גל ישראל.

משכמנו אבינו לשלום לא יכול להגיד שם שמים, גם את התפילה לא יכול להגיד שם שמים,

כאן בדיעבד, מאי דאבה אבא.

ועל כל ימות השנה אנחנו אומרים, והוא רחום וכתר עוון,

אבל בליל שבת הוא לא יכול להגיד והוא רחום.

אין והוא רחום יכתר עוון,

צריך לחכות עד שחרית לשחרית,

אחרי ברוך שאמר יש עכשיו והוא רחום יכתר עוון.

יכול להיות שכן, אם הוא ישן כל כך הרבה שעות,

אז יכול להיות שכן יהיה מסוגל להתפלל אחרי שעה-שעתיים לתפילת שחרית, הוא כבר צלול.

כלומר, לא, לא, לא, כן. אם הוא כבר סבע שינה,

אין לך שום בעיה, יהיה מוצא. אלא שהגמר מבלישה.

בשעת הדחק

פועלים

שמנהלים מאוד לעבודה, בכל בוקר אנחנו מתירים להם לקרוא קריאה.

קריאת שמע, לא רק אחרי הנץ, אלא גם לפניכם.

לאותו אדם שהיה חולה או שיכור,

הם לא יכולים להתיר לו שיעשה.

מצד אחד, בשעה חמש ורבע הוא אמר קריאת שמע של הלילה.

אחרי רבע השעה הוא יגיד קריאת שמע של הבוקר, אי אפשר. תחליט, או שזה בשוכנך או בקומך.

זה מה שאי אפשר, זה מה שהפוסקים מסכמים שם.

אבל כשהוא אומר את קריאת שמע, עם הנץ החמס.

סמוך שתי דקות לפני הנץ,

זה כן, זה הוא יכול לומר.

נהיה, כמו שאמרתי, בסוף תפילת שחרית,

לפחות יהיה לו שחרית שתיים,

כדי להשלים את מה שלא יכל להתפלל במלאת ערבית לאותו השיכור, כך צריך להנחתו.

שם בדי רבנן, שם אתה מתפלל גם מנחה וגם ערבית, שתיהן,

שתי התפילות הן דרבנן.

או שתי קריאת שמע זה דורי רייתא, ולכתחילה ודאי

שעשוי לעשות כדבר הזה,

כמו שהרמ״ה כותב,

אבל שעה בקודם השתן שלפני קריאת שמע,

בברכת אמת ואמונה עד אשכיבנו אומר,

נעיין להם, כמו שאמרנו, שלא יוכל לעשות תרתי דספי.

מרן בכסף משנה את דן הוא עושה את ההשוואה,

ומרן מסכם בדעת הרמב״ם

שמדאורייתא זמנה כל היום,

ובקומך לא רק עד שלוש שעות,

אלא מדאורייתא כל היום,

די דרבנן עד שלוש שעות.

חכמים הם שבאו ואמרו, כמו שכאן אצלנו אמרנו, עד חצור,

שמה עד שלוש שעות,

אבל

לדאורייתא כן, עכשיו אם לדאורייתא כן, אז הם מתחילים האחרונים לדון,

אם מהתורה כן, אולי שיברך את הברכות קריאת שמע, לא רק עד שלוש שעות,

אלא גם עד ארבע או יותר, זה המחלוקת.

אבל לדאורייתא כן, מי בכלומה, זה מה שמרן בכסף משנה מחדש,

ויש חלקים. גם על זה יש מחלוקת בין גדולי התוספים האלה.

לא, לא, לא. אל תחבר את

תפילת ערבית רשות עם המילים נדבה.

אלא קודם היה בגדר רשות, עכשיו אני עובר לתפילת נדבה.

אז גם אם נאמר לגבי שחרית ומלחה שיפסיק מיד,

ברגע שנזכר שכבר יתפלל,

אבל לגבי ערבית, כיוון שהיא רשות, ממלה זה קצת קרוב לתפילת נדבה, יכול לעשות כך.

זה החידוש של חלק מהפוסקים.

גם על זה יש מחלוקת.

גם זה לא פשוט ולא מוסכם בין כל גדולי הפוסקים.

כותב הלבוש,

אדם שלא התפלל מנחה,

יכול להתפלל ערבית שתיים.

אם היה במזיד,

ידע שהגיע הזמן, לא רצה להתפלל. לא חפץ בברכה ותרחק ממנו.

על מזיד אין תשלומים, אסור לו להתפלל לערבית שתיים. על זה אמרו, ערבית שתיים עוונו כפליים.

אבל אם היה אנוס או שוגג, כאילו שוגג,

יכול להתפלל ערבית שתיים.

כאן אצלנו,

אומר הלבוש נו,

כאן בשוגג לא יכול לקרוא קריאת שמם בברכותיה אחרי עמוד השער,

אלא רק אנוס.

מי נקרא אנוס?

שיכור או חולה.

אלה דברי הלבוש,

ככה העתיקו לשער החונים וככה ההלכה.

זה לכן.

האדם הזה, כמו שאמרתי, השתכר ביום פורים.

ביום פורים, חיה ויהי שבעשומה בפוריה עד דלא ידע, ולכן זה נקרא אונס.

ולכן יתר לו,

אפילו שיבוא בחמש, חמש ורבע, יקרא קראת שמם בברכותיה.

אפשר, אין לנו בעיה.

אבל אם האדם הזה לא היה אנוס, אלא שוגג.

מה פירוש המינים שוגג?

האדם הזה חשב, אני אתפלל אחר כך.

הוא לא זוכר את המשנה,

ואל תאמר לפני שני השמל לא תיפנה,

אלא כל פעם כשאמרו לו, כן, יש זמן, אני יכול אחר כך.

ובסוף התעכב עד שהגיע לחמש ורבע.

כאן זה לא אנוס, הוא לא היה, לא חולה ולא שיכור.

כאן זה בגדר שוגג. גם אם נאמר, הוא לא רשע,

הוא לא עשה את זה במזיד,

אלא הוא חשב שיש לו עוד זמן.

לא היה לו שעון על היד.

צריך להרחיב.

זה לא אונס, אלא שוגג.

ובשוגג,

אומר הלבוש,

אין לו אפשרות לבוא ולומר כאשר מה בברכותיה,

אחרי עמוד שחר אלה דברי הלבוש,

ולכן הרמב״ם ומרן דייקו.

הביאו לנו את הדוגמה של שיכור או חולה, כדי להדגיש.

דווקא באדם שהיה לו אונס

וזה אתה אומר, יכול לומר כאשר מה גם אחרי עמוד השחר,

אבל אם לא היה אונס אלא בגדר שוגג,

וכגבנה לא יוכל לומר אחרי עמוד השחר את כאשר מה בברכותיה.

ולכן צריך לדון כל מקרה לגופו.

אי אפשר לומר בצורה גורפת שלעולם אדם יכול לומר אחרי עמוד השחר את כאשר מה של הלילה בברכותיה,

וואלה, צריך לדון כל מקרה ומקרה לפיכו,

כדי לדעת אם כן, אם לא.

למה שיכור זה אונס?

אמרתי דוגמה, אמרתי שהאדם הזה ביום פורים, ברוך השם, קיים את המצווה,

ויש כאלה כל השנה מחכים מתי תבוא המצווה הזו לידי ואקרמנה,

והם עושים את זה למהדרין מן המהדרין.

אם אתה רוצה לראות חוק חזה, מה יעמד אבר?

תטייל ברחובות ירושלים ביום פורים ותראה את האנשים האלה?

הרבה פעמים האדם הזה מתחיל, הוא חושב שהוא ישתה רק כוסית קטנה.

גם אם זה גורר,

לאט לאט הוא נמשך.

עוד ועוד ועוד, והוא לא שם לב על עצמו

אם היה מתכנן.

קנה חמישה בקבוקים והחליט לשתות את כל החמישה. אתה צודק.

אבל בדרך כלל השיכורים לא מתכננים בצורה הזו את כל המהלכים האלה.

ולכן, בדרך כלל,

בפרט אם האדם הזה היה בסעודת חתן וכלה.

אז כדי לשמח את החתן והכלה,

ראית רכב שנוסע בלי בנזין?

ראית בנזין, לא?

מה הבנזין של הגוף שלהם?

הם שותים,

ואז הוא יכול לרקוד, לשמוח, לשמח, לשמח גם את החתן, גם את עצמו.

ולכן, בדרך כלל,

הנושא של השיכור, בדרך כלל, ברוב המקרים הוא קרוב לאונס.

ולכן, במקרה הזה עדיין עוד אפשר להעלים עין,

אפילו אחרי עמוד השחר הוא יכול עדיין לקרות האשמה ולפתח.

אבל מה שאין כן לגבי מקרה של שוגג או שוגג קרוב במזיד, כל שכן בחיי גוונה לא יהיה על מה לדבר.

אין צד פעולה בדבר. הבעיות האלה מצויות גם לאותם האנשים שטסים.

מלכתחילה, אדם שצריך לטוס,

אתה שואל אותו מתי המטוס יוצא? אומר לך, מחר בבוקר, ב-07, ב-07 ורבע,

אמרו לנו להיות בטרמינל מוקדם.

מצוין, אמרו להיות מוקדם, תבוא מוקדם,

ויש שם בטרמינל בית כנסת.

בית כנסת, שיש שם מניינים.

יש מניין ראשון של הפועלים.

יש שם את הסבלים, והרבה מהעובדים שם,

שהם מתפללים במניין הראשון כבר ב-17.

יש מניין שני, בנץ החמה.

אז אם הוא יכול, בנץ החמה יעלה מטוס.

ואם זה מאוחר לו, כבר צריך לעלות למטוס.

שיתפלל בצורה מסודרת, בניין ראשון, אפילו לפני הנץ החמה.

איך קוראים לזה אנשים, מניין תרח?

מוטב שיתפלל כך, אבל בצורה מסודרת.

אחר כך יעלה למטוס וייסר

לחיים טובים ולשלום.

אבל לא תמיד זה מסתדר בצורה הזו. לפעמים לוח הזמנים צפוף יותר.

יש הבדל אם האדם הזה טס

לכיוון השמש או לכיוון...

כשהאדם הזה טס לכיוון האור, לפעמים היום נהיה ארוך.

במקום שהיום שלנו הוא פחות מ-11 שעות, בעצם נהיה היום יותר ארוך. הוא נוסע לכיוון אירופה והיום יתארך.

לפעמים הוא חוזר מארצות הברית לכאן ולפעמים הסיפור הוא אחר.

ולכן צריך לשים לב,

קודם כל לפני התסיסה, מה אני עושה עם התפילה.

נניח, אם יש שם מניין עשרה לארבע אחר הצהריים, תפילת ערבית,

פלג המנחה,

אפילו אם תמיד הוא לא מתפלל כך, הוא מהדר להתפלל ערבית עם צד הכוכבים,

אז כאן אתה צריך לטוס עוד כמה דקות,

שהוא יתפלל ערבית מוקדמת,

עשרה לארבע, וייסע לחיים טובים ולשלום,

שם במטוס,

כשנהיה צד הכוכבים יוכל לקרוא עוד פעם קריאה שמה.

זו הנהגה שצריך לעשות בלכתחילה.

לפעמים, יש מקרים יוצאי דופן,

אלה שטסים לאומיהם לפני ראשי שנה,

כל הנוסעים של המטוס כולם דתיים.

אין לך בעיה, הם יכולים להתפלל במטוס עצמו.

לפעמים אין להם בעיה,

ברגע שהמטוס

קיבל את הגובה שהוא צריך,

אין כמעט כיסא אוויר, אין כמעט בעיות,

ואז מרשים להם הדיילים לעמוד, יכולים לעמוד, להתפלל,

הכול אפשר, רק לא לרכוד.

אם ילכדו במטוס,

הוא יכול ליפול.

יכולים להפיל אותו.

אבל עקרונית, יכולים להתפלל שם, אין לך בעיה.

אבל כשאדם נוסע במטוס של גויים,

גויים, גויות, בפרט בקיץ,

הגויות עדיין לא שמעו מהמושג צניעות. המילה הזו עדיין לא מופיעה במילון שלהם.

ולכן, איך האדם הזה יכול לעמוד להתפלל,

מימין, משמאל, מלפניו, יש כל מיני מראות ניגעיים,

יש בעיה. ולכן, כמו שאמרנו,

מוטב שאדם יעשה כל מאמץ,

לפני הטיסה,

שישתדל,

תן לי להתפלל.

בסדר, מי שנמצא ליד החלון כן, מי שנמצא בקצה, בפינה,

אבל לא כולם, לא כל המניין שאתה רוצה לארגן,

לא כולם יעמדו ליד החלון כמוך, לא לכולם יש מקום שם.

לכן צריך לדעת למי יש עסק,

בפרט כשכמעט כל הנוסעים הם גויים,

ספק גדול אם תשיג שם מניין,

שתוכל להתפרל שם במניין. ולכן איזור חכם רואה את הנולד,

לגבי שחרית ממחה ערבית, תמיד לפני שיצא בטיסה,

השתדל לעשות את המצווה כהלכתה.

ולכתחילה אנחנו משתדלים תמיד להתפלל,

נייראוך עם שמש ולפני ריח דרדרים.

אבל שעת הדחק ותראו חכמינו,

יכול אדם להתחיל ברוך שאמר מיד עם עמוד השחר, יכול להתחיל ברוך שאמר,

זה לא כמו שבע,

שבע זה הרבה יותר טוב.

להתפלל בשעה שבע אחרי הנצח המה זה יותר טוב מאשר לפני.

אבל הפועלים אין להם ברירה.

הפועל הוא צריך להיות בעבודה בשעה שש.

אם ירצה להתפלל בנצח המה,

הוא יבוא בשבע וחצי שמונה, יגרשו אותו, תלך הביתה, מי צריך אותך בשעה שמונה?

אבל,

ככאילו חכמים לאותם האנשים שהם אנוסים,

מותר להם מלכתחילה להקדיל.

אצלנו כאן, בימים האלה, כמו שאמרתי, עמוד השחר,

מחר

4.58. אבל, כל זה כאן,

באזור מישור החוף,

שם נצח המה מאוחר מאיתנו, 9 עד 10 דקות.

במילה,

הם לא יכולים להתחיל מחר, ברוך שאמר,

בשעה 4.58. הם יכולים להתחיל, ברוך שאמר, רק

בשעה 5.8 דקות.

זה מה שצריך להנחותם הדרך.

ברכת להתעטף בסיסית להניח תפילין,

גם ב-5.8 דקות לא יכולים, אסור להם,

כי הסבר של קריאת שמע מאוחר יותר.

היינו,

אחרי השתבח, מלך אל חי העולמים אמן,

רק אז למשמש בטלית ובתפילין, ויברכו להתעטף בציצית, להניח תפילין,

זה מה שצריך להנחות את אותם הפועלים.

אני אומר מחר,

אבל הזריחה לא נשארת כל הימים הבאים אותו דבר, אלא

הזריחה והשקיעה משתנים.

יהיה לך בעוד חודש וחצי,

הזריחה תהיה

6.38. אם הזריחה תהיה 6.38,

הזריחה יתקדמה עוד יותר מחצי שעה,

גם הזמן שאני אומר שיכולים מחר להתחיל ב-5.8 דקות זה כעת,

אבל בעוד חודש, בעוד חודש וחצי,

יצטרכו להמתין עד 5.40, רק אז להתחיל את התפילה.

זה טוב?

בית כנסת שיש להם רב.

יש להם רב, יש להם מנהיג,

יש מי שיאמר להם מתי להתחיל,

הכול יהיה מסודר על פי כללי ההלכה,

ולא יברכו ברכות לבטלה.

יש, לצערנו, בתי כנסת רבים,

כצאן אשר אין להם רעי.

הכרנו בית כנסת אחד, היו מתפללים כל השנה,

גם בחול וגם בשבת.

מתחילים שחרית בבוקר, שעה 4. אתה אומר ב-4 זה מוקדם.

למה מוקדם?

הזקנים האלה, אין להם הרבה שעות שינה.

לפעמים מתעוררים, ב-4 מתחילים את התפילה.

מה שאמרו להם, לא רוצים לשמוע.

אבל אם יש חכם,

עושים כל דבר על פי הוראות החכם,

אז הם מבינים,

יש הבה המלך להתחיל ב-4 בקיץ.

בקיץ,

4 ו-9 דקות, עמוד השער,

מתחיל אלוקינו לפני כן, אין שום בעיה.

אבל בימים האלה,

שתי ברכות לבטלה, הם מתחילו בשעה 4. צריך להסביר לו,

אותם האנשים בנחת,

ולדאוג להם באופן זכוף

שיהיה להם רב, שיהיה להם מנהיג.

בלי רב, בלי מנהיג, זו התקלה הראשונה שיכולה להיות.

מתחילים את היום ברגל שמאל. במקום מצרים.

כבר חלילה עושים עבירה, ברכות ובטלה.

לכן צריך להסביר להם בנחת,

לדבר עם הגבאי שיאמצו להם את הנית חכם,

כדי שהכול יהיה על פי כללי ההוראה,

גם הדין הזה וגם דברים אחרים, כדי שלא יצא חלילה תקנה מתחת ידם.

בכל הדברים האלה, לפעמים הפתרון מוקל יותר.

אתה אומר לו לאדם הזה, איפה אתה עובד?

הוא אומר לך, אני עובד בתעשייה אווירית בלוד,

ולכן אני צריך להתפלל מוקדם.

לכן הוא רוצה להתפלל בחמש, בבניין ראשון.

הוא אגיד לו, לא, אל תתפלל בבניין ראשון.

תצא בשעה חמש,

בחמש הכביש ריק.

חצי שעה הוא כבר שם,

אין לך שום פקק, שום דבר,

ואז תתפלל שם,

בבניין נץ החמה.

יש בלוד הרבה בתי כנסת שמתפללים עם הנץ החמה,

גומר את התפילה,

סיים את התפילה רבע לשבע, עשרים לשבע,

אחרי שתיים-שלוש דקות הוא נמצא בתוך העבודה.

אם יכול לנסוע לפני, להתפלל שם,

אין לך דבר יותר טוב מזה, זו ההנהגה, כך צריך לומר,

לכל אותם הפועלים.

אבל לפעמים זה לא מסתדר,

ולכן הקל לחכמינו שבשעת הדחק נותר להם להתחיל את

ברוך שאמר,

שוב, לא לפי עמוד השחר א',

אלא עמוד השחר ב'. קודם אמרתי שלבנדה אמר,

חצי, שעה וחצי, 90 דקות לפני הנץ, זה עמוד השחר.

לא נוכל לפסוק ללכת בדרך הזאת.

גם אם תרצה לומר שמרן סובר כך,

אבל ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

אלא נצטרך ללכת לפי החשבון, 72 דקות זמניות,

וכעת זה סך הכל שעה וחמש דקות בימים האלה,

רק מאז, מאותו רגע והלאה,

כמו שאמרתי, מחר

458, רק אז יהיה אפשר להתחיל את ברוך שאמר והלאה,

זה מה שהרב צריך להכתיב להם כדי שיקבעו את המצווה כהלכתה.

פעם היה במוסיוט, היה להם עניין ראשון.

היו מתפללים גם עניין של פועלים.

בשכונות שלנו אין הרבה פעמים שקיימים מוקדם והמניין הזה התבטל.

נשמע כמה מניינים מהנצח חמה והלאה.

אין שם מניין שלפני.

ביזדים גם, פעם היה, אני לא יודע, ממשיך עדיין? יש.

טוב, אז ביזדים צריך להנחתם לדרך להדגיש להם שישימו לב לנוח מדי יום ביומו,

שלא יתחילו ברוך שם מוקדם אלא מאוחר ככל האפשר כדי שלא יבואו חלילה לידי מכשול.

כל זה,

לאדם שהוא בפועל אנוס, היינו פועל.

אבל אם האדם הזה זקן, כבר פנסיונר,

לא צריך ללכת לעבודה,

אז הוא לא יכול להתפלל בשעה 17. מה לך ולפועלים?

אתה לא פועל, אלא

מתפלל עם הנצח חמה. יש, ברוך השם,

לפועלים יש 30-40 איש, יש להם עניין גדול, הם יכולים, להם מותר.

אתה לא אנוס,

אסור לו לכתחילה להקדים,

אלא שיתפלל עם הנצח חמה.

הוא אומר, אין לי מה לעשות,

אני התעוררתי בשעה 15. שייקח ספר ונלמד, יקרא בינתיים חוק בישראל,

תראה ליועץ, יכין את הדף היומי,

ילמד בינתיים דברים אחרים.

אבל להקדים להתפלל מוקדם לאדם שהוא לא פועל, לאדם שהוא לא אנוס,

אין לו היתר מלכתחילה לנהוג ולעשות כן.

זה רק קצת ללכתחילה ללכתחילה, הוא כבר חיים אלפי מילים.

טוב,

אם יש להם תלמיד חכם,

שיש חכם לכל התלמידים, כל האנשים שם שומעים לדברי החכם, מבינים מה פירוש המילה ההלכה אומרת, ההלכה פוסקת,

מבינים את הדברים, שומעים לחכם, זה מסוים.

אנשים פלחים, צריך להיכמל עליהם,

וחוננו מאתך חוכמה בין עבודת, כדי שישמעו בכל ההלכות, כולל גם בהלכה הזו, ישמעו לדברי החכמים.

אני עובר לסימן ר' למיקווה סעיף א'.

בערב נברך

שתיים

לפני קריאת שמע ושתיים לאחריה.

הגמרא בברכות י״א, הגמרא מביאה את הפסוק

שבע ביום היללתיח.

יש לנו שבעה ברכות

שצנודות למצוות קריאת שמע בבוקר ובלילה.

בבוקר אנחנו מתחילים

יוצר אור וגורא חושך,

חותם יוצר המערות.

הברכה השנייה אהבת עולם.

השלישית, אחרי קריאת שמע ויציב, חותם גהל ישראל.

הנה, אמרנו שלושה ברכות.

בלילה.

יש לנו עוד ארבעה, והם

אתה מתחיל לשבת בדברו מעריב ערבים, חותם ברוך אתה השם מעריב ערבים.

הברכה השנייה אהבת עולם.

הברכה השלישית ואמונה.

הברכה

האחרונה הרביעית

היא אשכיבנו.

שלוש וארבע ביחד זה שבע,

זה שאמרנו שבע ביום ידלתיך.

אלה הן הברכות שאנחנו אומרים בכל יממה.

למה אתה לא מתחיל בתחילת הברכה, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, אהבת עולם?

כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה,

זאת אומרת שהיא סמוכה לחברתה,

היא סמוכה ליוצר המאורות.

גם ביציב סמוכה בברכת אהבת עולם.

כל ברכה שהיא אחת אחרי השני לא צריך להתחיל עוד הפעם בברוך. לכן גם בתפילת השמונה עשרה,

זה לא מתחיל ברוך אתה השם, אלא אתה מתחיל ישר, אתה חונן אדם דעת. ולכן על זה הדרך.

אלה הן הברכות שכולנו חייבים באמירתם מדי יום ביומו.

הליבדי כולה עלמא,

אנחנו מברכים את הברכות האלה, ספרדים, אשכנזים, תימנים, כולם חייבים במינימום הזה.

יש כאלה מוסיפים גם יראו עינינו.

אבל תכף נראה בסעיף הבא שעדיף

שלא לומר את יראו עינינו בשם השם, יש כאן עדיין

חשש כל דברי של ספק ברכה לבטלה.

אבל חוץ מהברכה הזאת,

שאר הברכות כולם,

אין בהן מחלוקת, כולם מודים שיש חובה באמירתם.

יש הבדל קטן בין הנוסח שלנו, של הספרדים.

לבין הנוסח של האשכנזים.

בסוף הברכה הראשונה,

בוא נגיד, אשר דברו מערים ערבים, כולנו אותו דבר.

בסוף הברכה יש הבדל קטן.

אנחנו צמודים בכל התפילות,

כולל גם בערבית,

לפי הנוסח שאמרו לנו גדולי המקובלים.

על פי דברי רבנו הארי והרשש רבי שלום שרעבי,

מה שהם אמרו לנו כך אנחנו נוהגים ועושים.

ועל פי זה כמעט כל הסידורים שלנו,

כולם ויש להם את הנוסח המדויק,

כל אדם משתדל להתפלל מתוך הסידור ולדייק

גם במילים וגם בניקוד.

יש כאלה שאומרים את כל המילים שאנחנו אומרים,

אבל כיוון שמתפללים בעל פה, לפעמים משבשים את הניקוד.

שוב, על פי הקבלה יש גם חשיבות רבה לניקוד,

שאדם צריך לומר את הכול בצורה מדויקת, בצורה מושלמת,

ולא ישנה אדם מהמסורת.

יש כאלה,

הם לא באים עם סידור, אלא היא סומכת, יש בבית הכנסת סידור.

מגיע לבית הכנסת של אשכנזים, שם יש נוסח אשכנז,

ואז הוא הולך לפי הסידור.

פעם מתפלל נוסח סברד, פעם אשכנז,

וזה לא טוב.

כל המשנה, ידו על התחתונה.

לא טוב. אדם צריך להיות

מדויק ללכת לפי המסורת של אבות אבותינו.

על פי הקבלה יש בנוסח הזה מעלות רבות,

ההגדרה בכל הדברים האלה.

רבינו ארי אמר,

יש תריסר שבטים שבטיה.

יש גם תריסר נוסחאות בתפילה.

כל שבט

מגיע לתפילה שלו, מגיע לחלון, מגיע לאותו מקום, ונכנס.

נוסח סברד שלנו בוקע בכל מקום.

אם בטיל שלך שלחת אותו, חשבת שהיה שבט ראובן או שמעון,

מגיע לשבט בנימין.

גם לשבט בנימין, יהודה,

בכל המקומות זה בוקע. אלה דברי רבנו הארי, כמו שאמרו לנו אחרוני המקובלים והדגישו שהנוסח הזה,

מה שאמרנו,

רבנו הרשש בסידורו הוא העיקר ולכן לא טוב שאדם ילך לפי הסידור של אבות הכנסת שיש שם אלא ידבק במסורת של אבות אבותיו יש חלק מבתי הכנסת יש גם סידורים כאלה וגם סידורים כאלה תחפש בארון לפעמים אתה מוצא את הסידורים שלנו אם זה תפילת ישרים או סידורים אחרים כדי שיהיה הכל בצורה מדויקת ולא יעשה זיגזגים יום אחד כך יום אחד כך

אלא לעולם יהיה קבוע בנוסח המסורת של אבות אבותינו זה מה שצריך לנהוג ולעשות

אין לספר בין גאולה בערבית לתפילה

הגמרא בנוסכת ברכות בדף ד'

הגמרא אומרת שאדם מתפלל תפילת שחרית בבוקר

אסור לו אחרי המינים געל ישראל לדבר דברים בטובים אלא יד אחרי שאתה חותם ברוך אתה השם געל ישראל

ויד אחרי זה להתחיל השם ספרתי תפתח.

הגמרא מביאה לנו אסמכתה מהפסוק

השם צורי מגואלי וסמיך ליענך השם ביום צרה

אלה הדברים שהגמרא מחייבת וכך מראה נפסק למעלה אין בזה מחלוקת לגבי שחרית

אליבא דקול עלמא

ולא רק שאסור לדבר דברים מטילים

אלא גם לומר קדיש קדושה

סוף אמרת את המילים בעל ישראל תמשיך מיד השם ספרתי תפתח

אין לו היתר לבוא ולענות לא האמן של ברכות לא קדיש לא קדושה לא ברכו

אפילו המלך שואל בשלמה לא ישיבנו אלא צריך להמשיך מיד

את התפילה.

השאלה איך הוא אומר את הפסוק השם ספרתי תפתח למה זה לא ייחשב כהפסק?

אלמר אומר זה נחשב כתפילה ארצתא דמיא, פירוש הדבר

אדם שעשה עוון

אם זה בשוגג

יכול להביא קורבן חטאת ומתכפר לו

אבל אם זה מזיד, לא.

על זה אומר דוד המלך בתהילים.

שלא תחפוץ דבח ואתנע. על מזיד

אין את הקרבן.

שלארכי השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

זה הקדמה לתפילה.

כלומר שהתפילה כוחה הגדול העצום בעם

גם לדברים שהם היו קרוב למזיד,

ולא רק על הדברים שהם שוגג, ולכן הפסוק הזה לא מהווה הפסק,

אלא כתפילה אריכתא דמיאה.

הגמרא שואלת,

אם נרצה להשוות את ערבית לשחרית בין גאן ישראל לעמידה,

אתה אומר, השכיבנו הבינו לשלום.

למה השכיבנו לא יהיה הפסק?

שוב הגמרא אומרת, כיוון שחכמינו תיקנו את השכיבנו,

כי גאולה אריכתא דמיאה.

המדרש מספר לנו מה היה לפני 3,300 שנה,

מתי אמרו לראשונה את השכיבנו.

באותו לילה שעם ישראל יצאו ממצרים, ליל טו בניסן,

הייתה מכת בכורות.

ועם כל עשרה מכות הייתה מכת דבר,

היו הולכים לשירותים, פולטים דם עד שהיו מתים.

עם ישראל פחד יותר מהדבר.

לפי מכת בכורות, לא היה פחד.

למה? ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. מי?

אני השם, אני ולא שליח,

רק הקדוש ברוך הוא יכול להרחיב מי זה בכור ומי לא.

כי אותן המצריות היו נועפות,

ואולי היא חושבת שיודעים שרק הגדול שלה הוא הבכור לאביו.

אבל כשהיא הלכה עם רווקים,

אז גם השני,

גם הוא נקרא בכור, לאבא הרווק הוא נקרא בכור.

היא יכולה לדעת אם זה מרווק, אם זה הקדוש ברוך הוא,

הוא היחיד שיכול לדעת,

ולכן מכת בכורות לא הייתה על ידי מלאך, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ועצמו.

אבל

מכת דבר שמה הייתה הבעיה שזה ניתן גם

למלאך המשחית,

ולכן היה צריך לבוא ולצבוע את המשקות ואת שתי המזוזות,

ומזה עם ישראל פחדו,

כיוון שניתן לרשות המשחית אינו מבחין בין טוב לרע.

ולכן אמרו באותו הלילה,

השכבנו אבינו לשלום, עמדנו במלכנו,

והעשר מעלינו, מכת אויב, דבר, חרב,

כל זה נתקן,

כל זה אמרו באותו הלילה.

ליל הגאולה, באותו לילה אמרו השכבנו,

זה מה שהגמרא אומרת אצלנו,

כגאולה אריכתא דמיה,

ולכן אין בעיה עם ברכת השכבנו, או כמו שאמרנו קודם, עם השם סופתיו,

הפסוק השם סופתיו אפילו בשחרית אומרים,

קל וחומר בערבית,

ולכן על הדברים האלה

אין שאלה, אין מחלוקת, זה הליבה לכול עלמא.

מחלוקת היא,

האם יש חובה להסמיר גאולה לתפילה?

גמרתי שומר עמו ישראל עד.

יש לי שיחת טלפון, אני רוצה לדבר.

אני יכול לדבר מי נמצא בחצר,

מי לא נמצא בבית הכנסת.

ויש לי יותר לדבר עודו, מחלוקת.

מחלוקת בין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

איך הייתה הגאולה שם במצרים?

האם עיקר הגאולה הייתה רק ביום?

בעצם היום הזה יעשו כל צבאות ה' מערך מצרים רק ביום,

או הגאולה התחילה כבר בחצות הלילה.

גם בלילה הייתה הגאולה.

אם כן, אם גם בלילה הייתה הגאולה,

גם בלילה אסור להפסיק

בין גאה לישראל, בין גאולה לתפילה.

וגם אם יש לך שיחת טלפון,

שישאיר הודעה בתקולים,

יהיה אסור לנו לבוא ולדבר, לענות.

זה הוויכוח שיש בגמרא.

מחלוקת בגמרא,

מחלוקת בפוסקים,

מחלוקת בין הפוסקים למקובלים,

והמסקנה היא,

גם בלילה אנחנו נזהרים לא לדבר שום מילה.

גם בלילה אסור להסמיך ואולי לתפילה.