טעימה באיסור דרבנן להצלת ברכה לבטלה – עיון בפוסקים

 

- - - לא מוגה! - - - 

לי אין זמן לעסוק בזה, יש בתי דין. בשביל זה יש בתי דין או רבנים אחרים.

התחלנו ביום רביעי

בנושא שחכמינו, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו לנו לברך אך ורק על דברי היתר, על דבר שאסור באכילה,

אפילו אם הוא אסור רק מדרבנן,

לא תיקנו על זה ברכה.

ולכן גם אם הוא טעה וברך, לא יטעם,

כי בין כל הברכה למתנה, גם אם יטעם.

אבל כל זה כשהמאכל מצד עצמו אוכל איסור.

אם המאכל היתר,

יש צעד כולה בדבר. דוגמה ראשונה,

מי שאמר את החילוק הזה הראשון היה מאירי לגבי חולן שיש בו סכנה ביום הכיפורים.

גם אם אתה אומר, חולן שיש בו סכנה שצריך לאכול חזיר,

אתה לא נותן לו לברך, אתה אומר, לא תקנו חכמינו ברכה על החזיר.

אבל יום הכיפורים, האוכל מצד עצמו הוא היתר.

אם הוא אוכל בשר חלק, על זה כן תקנו חכמינו ברכה.

לכן המאירי אומר שבזה כן יברך.

כך כותב גם אב״ח בהסבר דברי הפוסקים,

כך המנהג וכך ההלכה למעשה.

אחרונים דנו לגבי אדם שטעה

וברך ביום הכיפורים על דבר מאכל. אדם בריא,

אין בו לא סכנה ולא דבר אחר.

ונזכר,

לא יטעם, אפילו טיפה אחת אסור לו לטעום.

ולמה?

ההלכה היא כרבי יוחנן שאמר ביומה ע״ג,

חצי שיעור אסור מן התורה.

ממילא,

מה אתה רוצה, להרוויח, להציל את הברכה, שלא תהיה ברכה לבטלה,

שלא יעבור על לא תישא?

תודה.

אם הוא יטעם, הוא יעבור על איסור כיפור.

איסור כיפור לא פחות חמור.

מוטב שיעבור על לא תישא בשב ואל תעשה,

ולא יעבור על איסור אכילה

בקום ועשה, אפילו אם זה פחות מקשה.

ובזה אין ויכוח, אין מחלוקת, הליבדי כול ענמא, ההלכה היא שלא יטעם.

איפה המחלוקת מתחילה לגבי צום, צום דה רבנן?

בעוד שבועיים,

יא באדר, יחול ביום חמישי,

יש לנו צום תענית אסתר.

אדם שכח שזה יום צום וברך,

ונזכר האם יטעם או לא. שם יש מחלוקת, שם הרבה פוסקים התירו,

כי שם האיסור הוא דה רבנן.

ואילו ברכה לבטלה,

אולי יש בזה איסור דאורייתא, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

כמו שאמרו רב האי גאון ורבנו מנוח בהסבר דברי הגמרא בברכות ל.ג.

הגמרא אומרת, אדם שמברך ברכה לבטלה עובר ולא תישא,

והם סוברים שזה כפשוטו, שזה איסור דאורייתא.

אז כדי להציל את איסור ברכה לבטלה, להציל אותו באיסור דאורייתא,

אולי כדאי שיטעם קצת שהאיסור לטעום הוא רק לרבנן.

מניין לנו לעשות את החשבון המסחרי הזה?

יש לנו גמרא במסכת שבת בדף ד',

שם הגמרא מדברת.

אדם שהדביק את הבצק,

הדביק פת ותנור ביום שבת.

עדיין זה לא נאפה.

הגמרא אומרת שאומרים לו מיד שירדה את זה.

למרות שרדיעת הפת היא איסור דא רבנן,

אף על פי כן אין לנו בעיה בדבר.

אומרים לאדם חטאו שיעשה איסור דא רבנן,

כדי להציל אותו מאיסור יותר חמור,

איסור סקילה של אפייה בשבת.

אז כמו ששם אתה אומר לו שיעבור בקום ועשה על איסור דא רבנן,

רדיעת הפת, כדי להציל אותו מדאורייתא,

כך נאמר אולי גם פה.

זה הרעיון שדנו בו הרבה מגדולי האחרונים.

זה לא מוסכם,

יש בו מחלוקת בין גדולי הפוסקים.

דנו בזה הגאון רבי יהודה עייש במטה יהודה,

בית יהודה, הגאון חידה ושאר האחרונים.

חלק דנו בדוגמה הזו.

חלק מהפוסקים דנו בדוגמה אחרת.

אדם צריך לקדש בליל שבת,

וכדי שלא יימשך באכילה ושתייה וישכח מלקדש,

לכן אסרו חכמינו אסור לאכול ולשתות לפני הקידוש.

אדם טעה,

לקח וברך,

אחר כך נזכר,

שוב, יטעם או לא יטעם?

גם שם אתה אומר, האוכל מצד עצמו,

האוכל הוא מותר, אז למה שלא יטעם?

זאת ועוד.

החוזקים דנו עם האדם הזה שכח וברך,

המוציא לחם מן הארץ ועדיין לא קידש.

וזה, אומר לנו הרמה, פתרון קל מאוד.

הוא לא צריך מצד אחד לבטל את הברכה,

מצד שני גם הוא לא צריך לאכול לפני הקידוש.

הרי אפשר לקדש גם על לחם, לא רק על יין.

תנו מיד את שני החלות ביד,

יברך את הברכה השנייה,

אשר קידשנו במצוותיו ורצו בנו יחתום מקדש השבת,

יבצע ויאכל.

אז הוא אכל אחרי הקידוש,

אלא שעשה את הקידוש על הלחם.

נכון שיותר מהודר לקדש על היין. אזכיר הדודיך מיין, כאן נאמר,

זכור את יום השבת לקדושו, זה הידור לכתחילה, אבל לא לעיכובה.

וכאן, כדי להציל,

שלא יהיה כאן שום עוון,

לא חלילה ברכה לבטלה, וגם שלא יאכל לפני הקידוש,

עדיף שינהג ויעשה כך.

זה טוב לגבי הקידוש.

לגבי ההבדלה, מה?

שם, אם הוא טעה ואמר המוציא לחם מן הארץ,

אי אפשר לומר לו שיעשה הבדלה על הלחם.

אין הבדלה על הלחם.

שם, שוב, אין ברירה אלא לומר לו שיטעם קצת.

ייתכן דוגמה ונגיד לו שלא יטעם.

כגון, האדם הזה שכח

ולא אמר אתה חוננתנו בתפילת ערבית.

טעות שנייה ברך המוציא לפני ההבדלה.

בלשון הגמרא, טעה בזו ובזו.

והלכה, אם מרן כתב בסימן רצע דגדלת,

חוזר עוד פעם את כל תפילת ערבית.

חוזר עוד פעם, ושם שפתי תפתח את כל העמידה כדי לומר, אתה חוננתנו.

והסיבה היא,

למה אני אומר, אם לא אמר, אתה חוננתנו, בדיעבד יצא?

יש לו תשלומין, יכול לומר אותה על הכוס,

אבל כאן הוא אוכל.

אם הוא אכל,

גמרנו, הוא עקר בזה את הכול, ולכן חוזר.

לפי זה,

אם אותו האדם ברך המוציא, ועדיין לא אכל, נזכר,

תגיד לו, שלא יאכל, שלא יטעם.

למה לא?

אם הוא יטעם,

כל התפילה, תשעה עשר ברכות הקודמות,

הכל הלך לאיבוד.

אז כדי שלא יפסיד תשעה עשר ברכות,

מוטב שיפסיד ברכה אחת את ברכת המוציא,

יגיד על זה מייד, ברוך שם, כבוד מלכותו.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות, לכפר על העוון ברכה לבטלה.

כאן לא קיימת הברירה, האלטרנטיבה,

לטעום אפילו משהו.

אבל בדוגמאות אחרות כן אפשר.

רבנו חזקיה מדיני, בעל השדה חמד, יש לו ספר מכתב מחזקיהו.

בסט,

בעשרה כרכים של השדה חמד, זה מופיע בכרך האחרון,

שם הוא דן אדם שלקח בתשעת הימים.

לקח בגימל אב בשר ברך.

אחרי שברך נזכר, אבל לא אוכלים כעת בשר.

שוב הרב אומר, יטעם משהו,

כי הבשר מצד עצמו הוא דבר היתר,

ולכן אין לנו בעיה.

יהיה אפשר בלכתחילה להתיר לו שיטעם מעט,

כדי להציל את האיסור ברכה לבטלה.

אותו דבר.

הוא הדין גם לגבי אדם שקם מוקדם.

אסור לו לאכול ולשתות לפני התפילה שנאמר לא תאכלו על אדם.

הפסוק השני, אותי השלכת אחרי גביך,

אחרי שהאדם אוכל ושותה, מתגאה, אחרי זה בא להתפלל.

מרן הביא את הגמרא בסימן פט, וככה הלכה.

אם האדם הזה טעה,

וברך,

האם נתיר לו לטעום או לא?

הטעות הזו מצויה דווקא בשבת.

מה שקורה,

הגבאים דואגים לנו, אלה שמתפללים במניין ראשון, נצח חמה,

אחרי שגומרים מוסף,

עושים קידושה רבה,

יש חכם שאומר דברי תורה,

ואנשים אוכלים קוגל, אוכלים סעודה.

אצל התימנים יקראו לזה ג'עלה וכו'.

האדם הזה עדיין לא יתפלל.

הוא צריך להתפלל במניין השני,

אבל עד שיבוא המניין, בינתיים הוא רוצה לשמוע דברי תורה.

בא המלצר, הגבאי, נתן לו צלחת, הוא לא שם לב, נתן לו צלחת.

ואותו האדם שכח שהוא עדיין לא התפלל,

נעץ את המזלג, מלך העולם, בורא מיני מזונות.

חברו אומר לו, עדיין לא התפללת, איך אתה אוכל?

טוב, הוא רוצה כעת לטעום משהו ומעט.

יטעם להציל את הברכה או לא? הכוגל הזה בהכשר הבדץ.

שוב, גם כאן יש מחלוקת.

תראו בספר, ברכת השם, חלק ב'

של הגאון רבי משה הלוי, הוא מוכיח מדברי הרעה והריטבה שלא יטעם.

הרעה סובר שזה איסור דאורייתא

לאכול ולשתות לפני התפילה.

כך משמעות הזוהר הקדוש.

אז אם כך,

אתה רוצה להציל ברכה לבטלה, לא תישא,

אז הוא במקום לא תישא, יעבור על הלאו,

לא תאכלו על הדם.

אז מן הפח אל הפחד הוא נפל,

ולכן דעת הרב, הוא מוכיח את זה מהרעה והרצפה שלא איתה.

יש חולקים, יש אומרים,

גם אם נאמר שהפסוק הזה כפשוטו,

הכוונה היא כשאדם אוכל ושבע,

אוכל הרבה,

אבל לא שהוא טועם גרם אחד או שניים.

ראיה לדבר,

מרן כתב לנו בסימן פט, סעיף ג',

אדם שהוא רעב וצמא ולא יכול לכוון טוב בתפילה,

מרן אומר שיאכל, שיאכל כדי שיאכל להתפלל בכוונה.

כאן אין סכנה, זה לא פיקוח נפש.

האם להתיר איסור דאורייתא שלא במקום סכנה בגלל שהוא קצת רעב?

אלא ודאי שכל העניין הוא כשהאדם הזה אוכל ושותה ומתגאה.

שני גרם הוא לא מתגאה, אלא רק שהברכה תאכל לחול,

ולכן גם בזה יש חולקים ויש תירו בדבר.

בכל הדברים האלה יש לנו צירוף של דברי הפרי מגדים,

אמרנו אותו פעמים רבות, ונחזור על זה בקצרה.

יש תרסר דברים שהפוסקים דנו וצירפו אותו לספק ספיקה.

נאמר חלק מהדוגמאות.

הפרי מגדים בפתיחה לאורח חיים באות יז מחדש.

מותר לתת לנזיר לאכול עשרה גרם ענבים.

תשאל, תקשה עליו, הרי כתוב בתורה,

מחרצנים ועד זג וכל מי ש...

ענבים לא יאכל, איך נתן לו,

איך דבר כזה נוכל לעשות?

מסביר עפרי מגדים ואומר,

המדרש בפרשת נשוא מסביר, מדוע התורה אסרה לנזיר לאכול ענבים גזירה שמשתי יין.

ממשיך הלאה ואומר,

נכון שההלכה היא כרבי יוחנן שאמר חצי שיעור עשו מן התורה,

כל זה למה? גזירה שמא יאכל שיעור שלם, חזה להצטרופן.

גם אם יאכל שיעור שלם ענבים,

גזירה שמא ישתי יין.

גזירה לגזירה, גם בדאורייתא לא גזרנה.

זה החידוש העצום של הפריא מגדים. ולכן, גם פה אצלנו נוכל לומר כמה.

תן לו שיאכל שני גרם מהקוקל.

מה אתה גוזר?

חצי שיעור שמא יבוא לאכול, שיעור שלם,

אבל גם מזה גזירה שמא, חלילה, יבטל את התפילה.

שמא לא יתפלל כמו שהתורה רוצה.

וכיוון שלדעת הרבה מהפוסקים האיסור הזה אינו דאורייתא אלא אסמכתא ודרבנן,

ממלאז זה גזירה לגזירה ואולי לא גזרנה.

זו הטענה של החולקים שמקלים לטעום משהו כדי שהברכה תוכל לחול.

כך גם לגבי הצומות.

הוטעה וברך ביום צום תענית אסתר.

גם שם אתה אומר לו, תשתה, שתי טיפות מהמים, מותר לך לשתות.

מה אתה גוזר?

שתי טיפות שמא יבוא לשתות רביעית, שמא יבוא לשתות כמלוא דוגמא.

גם אם ישתה זה לא דאורייתא, זה דרבנן, זה גזירה לגזירה.

ולכן, על-פי הפרי המגדים הזה,

בכל הדוגמאות הקודמות שאמרנו יש צד היתר בדר.

כך הוא הדין, אדם שאכל בשר,

בתוך שש שעות שכח שהוא אכל בשר,

לקח כוס חלב וברך.

אחרי שקבלת ברכה נזכר, אבל עדיין לא עברו שש שעות. מה יעשה?

גם כאן הפתרון הוא לטעום משהו.

כאן יש לנו עוד צד גולה,

כי דעת חכמי צרפת והתוספות אין צורך להמתין לשש שעות.

הם מפרשים את הלשון של הגמרא,

אני בסעודה הזאת לא אוכל, סעודה שאחריה אוכל,

מייד אחרי שיגמור ברכת המזון מותר לשתות חלב.

וכך היו נוהגים ההולנדים עד לפני דור אחד.

יהודי הולנד כך היו נוהגים.

נכון שאנחנו פוסקים כדעת הרמב״ם ומרן, צריך להמתין שש שעות,

אבל כל זה מלכתחילה. כאן כדי להציל,

שהברכה לא תהיה לבטלה, כדאי שיתאם.

הרי החלב עצמו הוא חלב כשר למהדרין,

ולכן גם פה יהיה לנו אותו ספק, ספקה,

גם כן יהיה לנו את הצד כולה להתיר.

אתה אומר,

אסור לך לשתות אפילו מעט חלב,

גזירה שמי ישתה, שיעור כמנה דוגמה.

גם אם ישתה הרבה, למה אסור?

הרי הוא לא אוכל ביחד את הבשר והחלב,

אלא גזירה שמי יאכל יבשל ויאכל ביחד.

זה גזירה לגזירה ולא גזרנן. שוב, על-פי הפרי מגדים יהיה לנו צד כולה,

צד היתר בטובה.

אמרנו את הרעיון של הפרי מגדים הזה גם בהלכות שבת בכמה דוגמאות. דוגמה ראשונה, שטפתי את הכוס, אני רוצה להכין כוס תה. מה אדם אומר לי? תשמע, יש פה טיפת מים.

כשאתה תערה את המים הרותחים, אתה תבשל את הטיפה הזאת.

הרי מרן כתב בסימן שייח' סעיף י' היראו מבשל כדי קליפה. אתה מבשל את זה, איך אתה שופך?

אז מה לעשות?

הוא אומר לך שמיטת השבת,

תיקח מגבת או נייר תישעו, קודם תנגב ואחר כך תשפוך ואין.

האם באמת כך הוא חובה מעיקר הדין?

הרבה פוסקים אומרים לא.

אפשר לשפוך ישר ואין חובה לנגב.

הטעם של המתירים שוב הם אומרים ספק ספקה.

שם ההלכה כרשב״ם שעירוי לא מבשל.

זה לא דבר מוסכם, לא כתוב בפירוש בגמרא, אלא זה מחלוקת בראשונים.

ורשב״ם אומר, דין העירוי כדין כן היא שלי.

אפילו אם תמצא לומר הלכה כי אחיו רבנותם, רבי יעקב,

הוא שאומר שהאירוי מבשל,

אולי זה רק לרבנן.

הרמב״ן, בחידושיו לעבודה זרה ענוו, מצטט לנו את דברי רבנו יונה שבירושלמי שאומר כך,

עשו הרחקה לכלא ראשון, לא עשו הרחקה לכלא שני.

גירוש המילים.

הורדתי את הדוד של המים החמים מהאש שנמצא כאן על הרצפה.

אני לוקח כוס מים ורוצה לשפוך מים קרים, אסור.

למה אסור? אומר לך הירושלמי, עשו הרחקה,

למרות שזה בא על האש, גזירה שמהדוד הזה יהיה על האש.

אם זה בכלא שני, לא עשו גזירה.

אתה רואה שאפילו כלי ראשון שהורד מהאש,

עשו הרחקה זה רק דרבנן. קו בחומר עירוי.

אז אם זה רק דרבנן, עוד הפעם זה יהיה גזירה לגזירה,

אתה גוזר חצי שיעור עד שיעור שלם.

גם בשיעור שלם, בעירוי, זה רק דרבנן.

אז גזירה נגזרה, לא גזרנה.

זאת ועוד.

הרדבז אומר,

מתי שייך בישול בבשר, בביצה, דבר שאי-אפשר לאכול אותו כמות שהוא חי?

את המים אתה יכול לשתות כמו שהוא.

ולכן יש מקום לומר שאין איסור דאורייתא בבישול מים.

הרמב״ם לא אומר ככה. הרמב״ם בפירוש אומר, מי שמבלשל מים בשבת חייו סקילה.

ואנחנו מצרפים מדברי הרדבז כאן אצלנו. לומר, בשעה שאני בא להראות את המים הרותחים,

האם אני מתכוון לבשל את הטיפה הזאת? לא.

מה תגיד, זה פסיק רש״ה? אבל זה פסיק רש״ה, זה לא אכפת לי.

לפי דעת ערוך לרעביה, מותר.

אפילו אם תאמר הלכה כהתוספות,

הראש והשולחן הערוך בסימן שכסעיף יח״, שפסיק רש״ה, דלא ניחלה בדאורייתא, אסור.

אולי כאן זה דרבנן.

כמו שאמר הרדבז, כאן זה מים, במים אין בישול מהתורה.

זאת ועוד, מתי יהיה חייו סקילה?

רק אם יבשל כמות מים כדי לרחוץ אבר קטן,

בטיפה אחת בגרם אחד, אין שהוא.

לפי דעת החכם צבי, בדעת הרמב״ם,

חצי שיעור בשבת זה רק דרבנן.

מנין לא?

הוא מביא את התוספתא והרמב״ם שאומרים.

אדם שכותב שתי אותיות חיה מהתורה, אות אחת דרבנן.

פטור, אבל אסור מדרבנן.

למה דרבנן? תגיד, בכל התורה, הלכה רבי יחנן, חצי שיעור אסור מן התורה.

אלא ודאי, רק בענייני אכילה למדנו כל חלב וכל דם לא תאכלו, שם למדנו שחצי שיעור אסור מן התורה.

אבל שבת זה לא ענייני אכילה, לא היה דבר כזה במשכן.

ממילא אין כאן איסור דאורייתא, אלא דרבנן.

אז אתה גוזר בחצי שיעור שמייעשה שיעור שלם.

אז כמו שאמרנו, כל זה גזירה נגזירה ולא גזרנן לגבי הדוגמה של מים, או מצד הנקודה שזה העירוי,

שהעירוי אינו ככלי ראשון לעניין זה.

זאת ועוד.

גם אם נאמר שחצי שיעור אסור גם בענייני שבת, כמו שאמר ראשי בשבת ע' ד',

כל זה כשהוא עושה שיעור שחזה להצטרופה בדבר דאורייתא.

אבל כאן,

הרי לדעת רוב הפוסקים,

כיוון שהאדם הזה לא מתכוון,

ממילא זה נקרא פסיק רשי דלא אכפת לבי דרבנן,

ולכן אין מקום לחייב מעיקר הדין. מעיקר הדין יש מקום להקל בדבר.

היסוד של הסברה האחרונה שאמרנו זה הרב המגיד,

הוא שאומר את הדבר הזה.

זאת אומרת, למה פסיק ראשי אסור?

הכול זה עניין של הערמה.

אדם הזה אומר, אני חותך את הראש של העוף,

מי לא רוצה שהוא ימות?

אני רוצה שהילד ישחק בזה.

מה, אתה תמים?

סוף מעשה במחשבה תחילה.

אתה חותך את הראש, הוא ימות.

ראית מימיך עוף בלי ראש?

פוליטיקאי, בלי ראש היינו.

אבל עוף בלי ראש לא ראינו.

לכן, כיוון שהאדם הזה מערים, אומר רבנו חננאל בסוכה ל״ג,

הוא אומר, לכן חיה מדאורייתא. זו דוגמה של פסיק רשי.

אבל כאן עם הטיפת המים, האדם הזה מערים ומערים.

בוודאי שהוא לא מתכוון כלל,

ולכן אין איסור מעיקר הדין בצירוף הקלעים מגדים שאמרנו, יש מקום, יש לנו ספק ספקה בדרבנן כדי להקל בדבר.

עוד נפקא מינה, הפוסקים דנו לגבי ברית מילה ביום שבת.

המוהלים רגילים לעשות בכל השנה כולה, כפי דעת הזוהר והמקובלים.

מכינים לפני המילה,

מכינים צלחת מלאה עפר.

מניחים את העובלה על העפר, לא רק את העובלה,

אלא כשהמוהל מבצע, מקיים מצוות מסיצה,

הוא שותה מעט מהיין ועם היין הוא מוצץ את הדם ויורק את הדם על העפר.

זה הסדר שעושים בכל ימי השבוע.

השאלה היא, יום שבת, מה עושים?

העפר הרגיל הוא מוקצה,

ולכן אני הולך בערב שבת ואוסף מעט עפר בתוך הצלחת לצורך זה.

בזה פתרנו את הבעיה של המוקצה.

אשאל אותך המוהל, כשאני יורק את הדם והיין ואני לש, מגבל, האם יהיה מותר?

גם בזה דנו גדולי האחרונים,

הבן-חיים בן-עטר, בלשון-לציון ועוד,

ושוב, גם בזה יש מחלוקת.

והמסקנה היא גם כאן לעתיד.

הרי גם כשהוא יורק הוא לא לש, הוא לא מערבב את זה ביד.

יש לנו מחלוקת רבי יוסף ורבי יהודה ברבי יוסף,

האם כשהאדם לא מערבב אלא רק שופך מים על הקמח,

האם יש בזה איסור לש או לא?

מחלוקת גם בראשונים,

ספר התרומה ועוד,

מה הדין כפי מי ההלכה, כמו רבי יוסף ורבי יהודה או לא.

כאן הוא לא מערבב,

הוא אולי זוהק דלבנה, זאת ועוד.

האם הוא צריך כאן לגבל? זו מלאכה שאינה צריכה לקופה.

בוודאי שאין כאן דאורייתא.

זאת ועוד.

הוא לא עושה הרבה.

מה שהוא יורק כמה טיפות זה סך הכול חצי שיעור.

מה תגיד לי, חצי שיעור גזירה, אטו שיעור שלם?

גם בשיעור שלם, אם יעשה כמות כדי לעשות ביקור של צורפי זהב,

אבל כאן זה לא דאורייתא, כאן הוא לא יגיע לדאורייתא אלא דרבנן, כיוון שהוא לא מערבב.

דבר שני, מלאכה שאינה צריכה לקופה.

ולכן, מעיקר הדין,

יש מקום להתיר לאותו המועד גם בשבת,

יכול לירוק את הדם והיין ביחד על העפר. אין בדבר הזה חשש מעיקר הדין.

גם זה יקרה דבר שאין מתכוון, אין לו כוונה לקבל.

מפסיק רשת ולא אכפת לבטרי ברבנן לצורך מצווה,

גם בזה יש לנו צד היתר ולכתחילה בדבר.

שוב הרעיון הקודם שאמרנו, מה שהזכרנו את הרב המגיד,

שכשהוא לא מתכוון כלל מותר,

גם פה אין לו שום כוונה, הוא לא מערים.

שם בדוגמה שהוא חותך את הראש של העוף, הוא מערים.

כאן הוא לא מערים, אין לו באמת שום עניין שזה יתקבל.

מצידי, שהרוק,

הדם והיין יישארו בצד,

והעפר יישאר כמו שהוא שלא יתקבל. מצידי, אין לי שום עניין,

אני לא צריך את הגיבון הזה כלל ועיקר.

מה אני רוצה לבנות?

לצערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס, מה אני צריך לגוון את העפר הזה, לבנות בניין?

אין לי שום עניין.

ולכן, כיוון שאין לו שום כוונה, יש לנו, כמו שאמרנו,

ספק ספקה כדי להתיר גם בזה.

דוגמה נוספת,

דוגמה אחרונה, כמעט ולא מצויה לנו כאן, בשכונות האלה, ברוך השם, יש לנו עירוב מצוין,

עירוב של הבד״ץ, אנחנו מעיקר הדין רשאים לטלטל. אבל החלו בני ישראל החיילים בצבא,

נמצאים בשטח, על פני השדה,

והרבה פעמים האדם הזה צריך לעשות קידוש או דבר אחר,

ובחדר אין לו יין. הביאו יין, אבל היין נמצא ברכב, במשאית.

להוציא את זה משם, להעביר לכאן, הוא מטלטל בתוך כרמלית. המדבר שם הוא כרמלית, שעשו מדרבנה מטלטל.

בא גאון רבי יצחק אלחנן מספרו, באר יצחק, ומציע, הוא אומר,

זה עוקר וזה מניח בכרמלית, יהיה מוטהר לשחולקין.

הוויכוח הוא האם האיסור דאורייתא לעשות עקירה והנחה ברשות הרבים,

וכשאני בא ועושה רק עקירה, רק הנחה, זה בגדר חצי שיעור או חצי מלאכה?

זה הוויכוח שיש.

גם פה, לענייננו, נוכל למצוא עוד צעד אחד. למה?

אתה אומר, למה אסור העקירה שמעשה גם הנחה?

גם אם יעשה הנחה, שם זה כרמלית.

כרמלית גזירה שמייעשה ברשות הרבים.

זה גזירה לגזירה ולא גזירי עינם,

ולכן יש מקום להתיר לאותו החייל שיעשה כדבר הזה, אחד יעקור, השני יניח,

גם לזה יהיה מוטהר.

כל זה כשאין גוי.

אם יש גוי, פתרון קם מאוד, יש שם גוי דרוזי או גוי רוסי,

תגיד לגוי, תביא לי משם את היין, שבו די שבו לצורך מצווה.

ההיתר הוא פשוט, כמו שכתבו הרמב״ם ומרן בסימן שז סעיף ה',

בזה אין לנו בעיה.

אבל לפעמים אין גוי.

לא בכל היחידות יש גויים,

יש יחידות שהם ניזהרים מהם.

בסיירות

מסננים אותם.

בסיירת מטכ״ל או בסיירות אחרות,

הם בודקים בשבע העיניים, לא תמיד יש שם את הגויים האלה,

הם פוחדים מהגויים.

ולכן באותם המקומות,

אם הם נמצאים על פני השדה,

בלכתחילה יכין את הכול מערב שבת,

אבל אם היתה תקלה,

הפתרון לשעת-חירום זה עוקר וזה מניח,

זה הפתרון שניתן לעשות.

אתה יכול להתתרבות על השאלה רגע? לא.

השאלה מרשות היחיד מרשות היחיד.

הנה כאן האמת, תצרף גם את זה.

הרמב״ן הוא שאומר מרשות היחיד לרשות היחיד, דרך כרמלית מותר לך תחילה,

כיוון שלא היה הנחה, הוא לא נח באמצע.

יש חולקים, גם זה לא מוסכם.

אין לכם באמת, תצרף את זה גם כדי להתיר בשעת הדחק, אבל שוב תגיד שאחד יעשה כך והשני יעשה את ההנחה.

עוד דוגמה נוספת שעליה עדיין גדולי הפוסקים,

גם באורח חיים סימן תרעג הלכות חנוכה,

זה מופיע גם ביורי דעה. הדוגמה היא כך

אני חימאי ירא שמים,

הבד״צ נותן לי שוקולד, אומר לי תיקח שוקולד עלי, תבדוק

אם יש כאן

תערובת של איסורי אכילה.

טוב, אני מוכן לבדוק, אבל איך החימאי הזה בודק?

מה אתה חושב, יש לו רוח הקודש?

הוא עושה שאלת חלום, מה יש כאן,

והוא עונה לה בד״צ?

הם לא בא באותו החימאים האלה, עדיין לא למדו את המקצוע הזה.

אלא

הוא צריך לחמם את זה, להרתיח, ואז הוא בודק ממה זה מורכב.

ואז הוא יודע אם יש שם דבר היתר או דבר איסור.

שכאן הוא שואל אותך, החימאי,

תראה,

פרשת השבוע, פרשת משפטים, אנחנו נקרא

לא תבשל גדי בחלב אמו, אסור לבשל בשר וחלב.

אולי, בשוקולד הזה אולי יש בשר וחלב, איך אתה מכשיל אותי?

ואתה עונה לו, יש לפניך כמה דרכים.

העצה הראשונה,

אם יש שם גוי,

הוא מכין את הכול בתוך הסיר,

אומר לגוי שאניח את זה על הסיר.

לגוי מותר לבשל בשר וחלב, זה הפתרון הכי כאן.

אם מתו כל הגויים,

אין גוי.

מה יעשה?

יכין שעון שקע.

יכין את השעון שבעוד רבע השעה התנור החשמלי או הפלטה תדלק,

ואז בגרמה נוכל להתיר.

אבל יש לנו לפעמים שעת הדחק, הוא ממהר, אין לו זמן לחכות,

ואין שם גוי. מה יעשה?

תגיד לו, אל תבשל הרבה, רק עשרה גרם מהשוקולד,

ואז נוכל למצוא צעד היתר.

הרמב״ם הסביר לנו למה התורה אסרה גם את הבישול,

כי דרך אדם שמבשל גם לטעום.

מסביר לנו מרן בקסם משנה את דברי הרמב״ם, שתק הכתוב ואיסור אכילה,

כי כמו שאמרנו, גזירה שמיוכל.

אז אתה אוסר עליו עשרה גרם לבשל גזירה שמייבשל כזית שלושים גרם.

גם אם יבשל שלושים גרם, גזירה שמיוכל.

גזירה לגזירה, לא גזרנן, אפילו בדאורייתא, לפי דברי הפרי מגדים.

זאת ועוד.

הרי זה לא ודאי שיש שם בשר וחלב. אולי לא.

והרי הרמב״ן והמאירי כתבו ספק, פסיק רשם מותר.

מתי אני אומר אסור? אתה חותך את הראש של העוף,

זה ודאי הוא ימות.

כאן אולי אין כאן בשר וחלב.

ולכן ספק? מי ספק? כיוון שהוא לא מתכוון,

יש מקום לאתר. דברי הרמב״ם והמאירי כתב להלכה,

הביאור הנחה בסימן שטז, סעיף ג' בהגהה.

שם הוא כתב את הרעיון הזה,

את הנושא שם בסגירת תיבה, שאולי יש שם זבובים.

זו הדוגמה שם,

שם נלמד גם פה בענייננו,

ולכן מותר לאותו הכימאי,

מותר לו לבוא ולבדוק כל דבר,

ולא חוששים,

אולי על ידי זה הוא יבשל בשר בהמה וחלב חלילה,

אלא בחיי גוונה.

יש לנו צד כולם בדבר,

על פי דברי הפרי מגדים שהקדמנו.

עוד דוגמה נוספת, שבזמן, בדור האחרון, נהיית מצויה.

יש הרבה ישיבות, יש להן בעיות קשות של תקציב.

אנחנו מה עושים? מוכרים נר אחד.

כמה אתה מוציא? 101 או 200. אבל יש אנשים,

יש להם משכורות, בשבוע הבא, ראש חודש,

צריכים לתת לכל מורה 5,000 שקל,

חוץ מהמים, חשמל, ניקיון,

איך הוא יבוא ויסדר את כל העניינים?

היום מצאו פטנט,

מביאים איזו גלימה של צדיק.

וכל מי שלובש את זה, שים לו מי שבירך,

מבטיחים לו, בני חיי הוא מזונן, שיהיה לו ברפואה שלמה.

כל ההבטחות שאתה רוצה יש.

הוא לובש את הגלימה 5 דקות,

ושם 1,000 שקל, משכיב את העלפייה על השולחן.

כך הם עושים, מביאים הרבה אנשים, הרבה תורמים,

ומשתדלים גם להביא תזמורת.

באמצע מי שבירך שהתזמורת תלווה,

אולי ההתלהבות של המוואל,

אולי הוא ישכיב עוד 1,000,

אולי ייתן להם עוד אלפייה.

זו השיטה, היום הרבה אנשים עושים את זה.

מגיע ראש חודש, ברוך השם, יש משכורת לכל המורים.

אבל,

לפעמים באה איזו אישה חשוכת בנים, עדיין אין לה ילדים,

היא באה, שמה על השולחן 1,000 שקל,

גם היא רוצה ללבוש את הגלימה.

צועק עליה המנהל, אומר לה,

לא יהיה לי גבר על אישה, אז הגלימה הזו של צדיק, לא של צדקת.

עדיין הוא לא הכין גלימה של אישה, עדיין אין את ה...

מותר לה, אסור לה, היא מתחילה לבכות.

היא רוצה בכל מחיר,

היא בטוחה, אם היא תלבש את הגלימה,

יהיה לה שנה הבאה בן זכר.

זה הדמיון שלה.

מותר או לא, שוב, גם בזה יש מחלוקת.

מחלוקת היא,

מה שאמרה התורה לא יהיה לי גבר על אישה,

שאסור לאישה ללבוש את המקבעת, נעליים, מכנסיים, מעיל של הגבר, זה אסור.

כאן היא לא לובשת את כל הבגדים של הגבר,

אין לה מגבעת על הראש.

היא לובשת מטפחת ראש אדומה, נעליים אדומות,

אין לה מכנסיים, יש לה שמלה.

היא לובשת רק את המעיל. מותר או לא?

מחלוקת.

גם האוסרים, למה הם אוסרים? אומרים לך,

אנחנו גוזרים.

בגד אחד מעיל, עטו שאר הבגדים.

גם אם יהיה עטו שאר הבגדים,

היא לא לובשת את זה בקבע.

סך הכל כמה דקות ערי.

למדנו בגמרא, במסכת שבת סב,

שבערי אין את הבעיה הזאת.

שם הדוגמה של הגמרא.

הטבעת של האישה נשברה.

רוצה לקחת את זה לצורף.

מותר ללבוש את זה בינתיים על האצבע, למרות שהטבעת הזאת של אישה,

עד שיגיע לצורף, כיוון שזה ערי.

גם פה היא לובשת את זה כמה דקות,

ולכן אין איסור מעיקר הדין. אם היא בוכה, בסדר, תיתן לה.

אבל אני אומר את כל זה מצד דין לא יק לי גבר על אישה.

האמת היא שיש מקום לאסור את כל הפרויקט הזה מדין אחר.

התורה אסרה לנו לא רק לגנוב כסף, אלא גם גניבת דעת.

וכל זה בגדר גניבת דעת. מה אתה צוחק מהאנשים?

אתה עושה להם מי שבירך, אתה מבטיח להם הבטחות,

בני חיי ומזונה, פרנסה טובה,

רפואה שלמה, כל ההבטחות הוא מבטיח. מי אמר לך?

מי נתן לך את ההבטחה הזו,

שמי שילבש את הגלימה הזו יהיה לו כך וכך?

זה רמאות.

ולכן אנשים בני תורה לא מתעסקים עם הדבר הזה.

אלא אם כן, אם תנסח להם, תגיד להם כך.

תראו, לתמוך בלומדי תורה,

אנחנו כאן משלמים 5,000 שקל על החשמל, זה דבר גדול, מצווה גדולה.

בזכות זה יהיה לך אריכות ימים ושנים,

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.

תסביר יפה.

את כל הנושא של ישכר וזבולון, בצל החוכמה, בצל הכסף,

תעשה לו דרוש, מסביב לזה הכל כן.

גם, דרך אגב, גם ילבש את הגלימה או שתיתנו עזק עמי, אני לא מתנגד.

אבל למקד את העניין, להסביר יפה את החשיבות של תמיכה בתורה.

כמה זה חשוב, התורה שלנו היא חיינו ואורך עמנו,

ואם אין כן, מה אכן תורה?

אם ינתקו את החשמל, אם לא נשלם על החשמל,

אז אי אפשר ללמוד בחושך.

ולכן, האנשים בקטע הזה, כשיתרמו,

זה בסדר.

לא רימנת אף אחד.

אבל רוב רובם של אלה שעוסקים בביזנס הזה, הביזנס של הגלימות,

הם לא מתארים את מה שאני תיארתי.

הם שמים לב בעיקר לגלימה.

אומר לך, מי שלובש את הגלימה הזו,

יש לה שפע כך וכך, מהשפע הזה יהיה לו.

וזה, כמו שאמרתי, לא תמיד זה אמת.

אפילו אם תאמר, בגלימה של צדיק יש את הסגולות האלה.

כל זה אם לא לבש את זה אדם רשע.

הרי אפילו במזבח נאמר, ובאו בפריצים וחיללוה.

והיו צריכים לגנוז את זה.

רק כאן אם היה איזה רשע מהעולם העליון, מהעולם התחתון,

שלבש את המעיל הזה,

מי אמר לך שהקדושה שהייתה נשארה?

אולי הכל פרח, על אף הלך לו.

ולכן דעתנו לא נוחה מהדברים האלה, אנחנו לא אוהבים את ההצגות האלה,

אבל אם ישאלו אותך מצד איסור לא יהיה כלי גבר על אישה,

אז אם מצד זה נתנו להם סמך על פי הפרי מגדים,

אמרנו שיש צד כולה, יש לנו ספק ספקה בדרבנן,

ולכן אמרנו שיהיה הווה אמנה להקל, להתיר בדבר.

זה ודאי שלא. כאן, כמו שאתה אומר, היא לא מתכוונת.

היא לא מתכוונת, אין לה כוונה להידמות לגבר,

ולכן, כמו שאמרנו, יש כאן ספק ספקה, ולכן משום זה יש לה על מה לשמוח, תעלי מים.

עוד דווקא מינה, דיברנו פעם לגבי אדם שרוצה לעלות במעלית,

ונכנסה אישה.

עוד מעט הדלת תיסגר והם לבד.

יש כאן איסור יחוד או לא?

מחלוקת גדולה בין הפוסקים, בעיקר בין חכמי דורנו.

האוסרים אומרים,

כאן יש איסור יחוד.

בשעה שהמעלית עולה או יורדת,

אי אפשר לאדם מבחוץ,

אף אחד לא יכול לפתוח או לסגור את הדלת.

אמנם, בגמרא כתוב שהזמן של איסור יחוד הוא כדי טיגון ביצה.

כמה זמן לוקח לטגן ביצה? יש מחלוקת.

יש שהגדירו את זה חמש דקות, יש אומרים שלושים וחמש שניות,

וכאן אני עונה סך הכל קומה רביעית,

וכל זה לוקח תריסר שניות.

אפילו אחרים אומרים, האוסרים,

חצי שיעור אסור מן התורה,

ואז איך נוכל לסמוך להקל בדבר?

זו הטענה של החולקים.

אבל,

תראו בספר הלכה של הגאון הרב הורביץ,

הוא היה גיסו של הרב אוירבך,

הוא דן מביא באריכות את הצדדים להקל בזה,

גם בהסכמה של גיסו הגאון הרב אוירבך,

גם שם הוא מדבר בנושא הזה.

וגם שם יש לנו את המהלך, על פי הפינוי מגדים,

להקל בדבר.

אתה אומר כך,

למה אתה רוצה לאסור לנו עשר שניות גזירה,

חצי שיעור, עטו גזירה שיגיע לשיעור שלם,

שמא יתייחדו 35 שניות?

גם אם יהיה ייחוד 35 שניות, למה התורה אסרה לנו את הייחוד?

גזירה השמי יפתה אותה לקיים יחסים.

אז כל זה גזירה לגזירה ולא גזרנה.

ולכן גם שם, עיקר הדין,

יש מקום להתיר. עד כאן,

מעליות בארץ ישראל.

פה המעליות, כולם נגמרים בחצי דקה.

אפילו בניין של עשר קומות יגיע לקומה העשירית לפני שיעבור 35 שניות.

אבל אלה שגרים בארצות הברית, מנהתן וכיוצא בזה,

שם יש בניינים מעל 80 קומות.

המעליות אקספרס

שעולות בבת אחת 80 קומות,

זה לוקח יותר מדקה.

שם אין מקום להתיר בדבר הזה.

שם זה כבר שיעור שלם, אין על מה לדבר.

כל מה שחיפשנו לצדד כולה בשעת הדחק,

כל זה רק במעליות כאן בארץ ישראל,

שהזמן הוא לא ארוך,

יגיע בקושי ל-30 שניות ולא יעבור את ה-35.

רק בזה מצאנו צעד, כולה צעד היתר בדבר.

אבל מה שאין כן לגבי מעלית שלוקחת יותר מ-35 שניות,

יהיה צעד ל-10.

אולי בתל-אביב יש שם מגדלה יזרעאלי,

אולי שם, זה 30 קומות,

אולי שם,

לא, יש, לא, יש קומות,

יש קומות, יש קומות 90. כן. אז יכול להיות, אולי, ששם המעלית ייקח יותר זמן.

לא, אבל ההגדלה עולה 40 קומות מכה.

אז אם זה עולה 40 קומות מכה אחת, זה יכול לקחת 40 שניות.

בואו ונאמר שכל קומה שנייה אחת,

אז אם הוא ישהה 30 ו-40 קומות האלה יגיע יותר מ-35 שניות, יהיה צעד להחמיר.

אז רק באותו מקום, בניין אחד בארץ, יהיה לך צעד להחמיר.

חוץ מאותו בניין, כל הבניינים האחרים בירושלים או מקומות אחרים,

אמרנו את הצעד ספק ספקה בדרבנן כדי להקל בדבר.

תגיד, תגיד, תגיד, שזה יותר מ-35 שניות.

נו. אני לא אזכיר שאני פה, יש לך זוקר, כי זה בין 35 שניות ל-5 דקות. זהו, אתה מתחיל.

אתה מתחיל כך, שמע,

כמה זמן זה כדי טיגון ביצה? 5 דקות.

אפילו אם אתה אומר 35 שניות, פה אצלנו זה רק רבע דקה.

מה אתה אומר לי? גזירה, שמע יהיה שיעור שלם?

גם אם יהיה שיעור שלם, גזירה, שמע יפתה אותה לקיים יחסים.

אז כל זה, כמו שאמרנו,

גזירה נגזירה ולא גזרנה. זה המהלך, זה הרעיון של הפוסקים שהקדו בדבר. ולכן מי שצריך, לפעמים אין ברירה,

יש לו היתר על מה לשחוק. לפעמים הוא יכול לעלות ברגל.

יש אדם קל ברגליו,

אז הוא עולה 2-3 קומות ולא צריך את הטובות של המעלית.

אבל לפעמים קשה לו לעלות 10 קומות בבת אחת,

הוא חלש.

טוב, שעת הדחק שאני...

היא גופה, יכול להפנות גב, הוא לא חייב להסתכל עליה. מה, אם הוא נמצא לבד איתה במעלית, הוא חייב להסתכל עליה? יכול להפנות גב,

תסתכל על הלוח של המכשירים.

אז שיסתכל על הלוח, כמו שאמרתי, הלוח של המכשירים, של הקומות,

יראה איזה קומה הוא,

יסתכל על הכפתורים, על הדברים האחרים, יסיח דעתו.

כשאתה נמצא באוטובוס, מה אתה עושה? אתה מסיח את הדעת,

מסתכל לכיוון אחר, גם שמה.

ולכן מצד דיני איחוד, אין כאן מקום מעיקר הדין לאסור.

אדם יכול בקלות להחמיר, כמו שאמרתי, המחמיר תבוא על הברכה.

אצלנו בבניין המעלית סך הכל לוקחת

רבע דקה.

יש לנו סך הכל חמש קומות,

ולא יותר מרבע דקה. ואף על פי כן,

השכנים כולם מראי שמיים בני תורה,

אף אחד לא עולה עם אישה במעלית.

אלא אם יש שם אישה, בבקשה, שהיא תעלה.

אחרי שהיא תעלה,

תחכה, תזמין עוד הפעם את המעלית, ייקח לך עוד דקה.

עדיף המחמיר, תבוא על הברכה, כשאפשר בקלות, למה לא?

אבל לפעמים אין ברירה, כמו שאמרנו, שעת הדחק, שאני...

בסדר, אז תגיד, בכל קומה יהיה לך שלוש שניות עד שתגיע לקומה השנייה והדלת תיפתח.

גם בשלוש שניות, חצי שיעור למאן דאמר, עדיין הסוף.

אז צמצמת לי במקום תריסר,

הורדת את זה לשלוש שניות,

אבל עדיין.

ולכן,

בכל מקרה, שייך לומר, המחמיר תבוא על הברכה.

אבל, אמרנו, בגדר החומרה, אין הדבר בגדר דין.

סיכום,

אדם שטעה וברך על דבר שאסור מדרבנן, אין מקום להתיר.

אפילו שאמרנו את כל מה שאמר הפרי מגדים,

ההלכה לא כן. מרן בבית יוסף,

יורד דעה סימן ס׳ח, פסק שגם חצי שיעור בדרבנן אסור.

ולכן, אם הוא לא ידע שאסור לאכול שוקולד עילית,

הוא לא מבין, הוא עולה חדש.

הוא חשב,

פה בארץ ישראל הכול טהור, הכול קדוש.

הוא בירך שהכול, אפילו אחי, תגיד לו,

שלא יטעם.

הוא אומר לך, הוא רומז לך, גרם אחד הוא רוצה לטעום, שהברכה תחול.

הברכה לא תחול.

גם אם הוא יטעם,

אמרנו שאסור לברך על דבר שהוא איסור דה רבנן וכן כל כך יוצא בזה.

כל מה שחיפשנו צדדים להקל זה לגבי תענית דה רבנן, כמו תענית אסתר,

כשבירך על כוס מים היתר שהאוכל כשר,

עכשיו חיפשנו צעד שיטעם גרם אחד או שניים.

אבל כשהאוכל מצד עצמו הוא אוכל אסור, אין על מה לדבר.

בזה בוודאי שגם טעימה, גם גרם אחד לא נתיר לו בשום אופן שיטעם.

ובכל הדברים האלה אין הבדל בין איש לבין אישה.

לגבי תענית דה רבה הבוקר,

למה שלא נגיד שיטעם גרם אחד,

אז ממילא אין לבין לזה את הדין שלו. מי אמר בכלל שאם הוא טעם ופנת, הברכה חלה. הרי הגמרא בברכות י' דנט, הגמרא אומרת, מטעמת אינה צריכה ברכה.

נראה נקמן בסימן רי' מרן כותב את זה להלכה,

והרבה פוסקים אומרים שאם הוא טעם ופלט זה לא נקרא אכילה, ברכה לבטלה.

ולכן כאן לא הייתה לי ברירה אלא לומר לו שיטעם משהו מהחלב,

למרות שהוא עדיין בתוך שש שעות לאכילת הבשר, שיטעם משהו כדי שהברכה תאכל לחול. כל זה משום חומר איסור ברכה לבטלה,

להציל אותו מעליו של לא תישא את שם השם אלוהיך לשער.

אמרנו שגם על בישולי גויים אסור לברך,

ומי שבירך על דבר שהוא בישולי גויים,

אז גם על זה אין לו היתר לטעום אפילו גרם אחד.

יכול להיות אולי שאם תהיה דוגמה שהרמ״ה התיר בה,

בסימן קי״ג סעיף ז, הרמ״ה כותב

שאם היהודי הדליק את האש והגוי בא והניח את הסיר, הרמ״ה השווה בין אפייה לבישול בדוגמה הזו.

ויש אומרים כיוון שהגוי הזה הוא לא גוי מכובד,

זה לא עבדלה מלך ירדן שהאדם הזה יתגאה לקחת את ביתו,

אלא איזה גוי פלח,

איזה נרקומן שבוודאי אף אחד לא יתחתן איתו,

אז יכול להיות אולי שבזה יהיה לנו ספק ספקה בדרבנן. שוב, יכול להיות שאם מותר במקרה הזה שיטעם משהו על פי הספק ספקה הזה בדרבנן.

אבל כל זה בדיעבד שכבר בירך.

לברך לכתחילה, לאכול לכתחילה בוודאי שלא,

כיוון שכל צד מהספק ספקה הזה הוא מיעוט.

ספק ספקה בתראי מיעוטי לא עושים.

צריך שיהיה לפחות ספק אחד שקול,

50-50 אחוז,

ואז אתה מוסיף את הספק השני, זה שובר את ה-50 אחוז של האיסור,

זה הכוח של ספק ספקה.

אבל אם שניהם שני מיעוטי,

אז יהיה לך מיעוט אחד עשרה אחוז,

עוד מיעוט עוד עשרה אחוז.

עדיין אתה רחוק מההיתר,

ולכן מלכתחילה ודאי שלא, אין היתר,

אי אפשר לסמוך על זה. אבל כמו שאמרנו, בדיעבד אם כבר בירך.

בסדר, שיטעם משהו, אולי על ידי זה יציל את הברכה, אבל שאחרי זה יגיד גם ברוך שם.

יגיד מייד.

אני יודע שאנשים שמסכנים לא אכלו כמה חודשים רעבים, גם צמאים, נפשם בהם תתעטף,

אז הם אומרים את זה לכתחילה,

זה ספק ספיקה על זה למהדרין מן המהדרין.

אני יודע, אני מכיר את החבר ליצנים האלה.

הם מתחילים בזה, ממשיכים אחר כך עם הקוניאק, עם הוויסקי.

תראה מה הם עושים בסוף.

תראה אותם, תראה מה אחריתם.

אז הוא לא מתקן את הברכה ממש, אלא מחליש את העוון, זה התיקון בערך.

כמו שאתה אומר הרעיון שאמר רבי יוחנן, למה אסור לאכול עשרה גרם חזיר?

שמא יבוא לאכול כזית ויגיע ליליו.

גם פה, אם הגמרא נותן לנו שיעור של ייחוד כדי טיגון ביצה, אפילו שהייחוד, האדם הזה, מתייחד רק עשר שניות,

גזירה שמא יגיעה לחמש דקות,

כדי טיגון ביצה,

ואז הוא יבוא לידי איסור דאורייתא.

דעת הרמב״ם למרן בסימן כב סעיף ה' באבן העזר,

שאיסור ייחוד הוא דאורייתא. כך הגמרא למדה ממה שאמרה התורה בחומש דברים פרשת ראה.

כי יסיתך אחיך בן אמך,

והגמרא שואלת וכי דושין פה,

וכי בן אם מסית בן אב לא מסית, אלא הבן מתייחד עם האמא,

אבל עם אישה זרה אסור להתייחד.

אז הם עומדים שזה דאורייתא.

ולכן הם החמירו מאוד בדבר.

אילו היה רק דה רבנן, היה לנו יותר קל במחלוקת.

אבל כאן, שזה דאורייתא, בקושי מצאנו צד לכמה שניות,

אמרנו ספק ספקה להתיר בשעת הדחק.

כשהדלת פתוחה, בכל רגע האדם יכול להיכנס,

אז גם שנייה אחת אין איסור ייחוד. הדלת פתוחה.

כל הזמן אפשר להיכנס.

אבל כאן, כשהמעלית עולה,

עד שתגיע לקומה מסוימת,

כמה שניות אף אחד לא יכול לעצור אותה בין הקומות.

והדלת נעולה.

אם תאמר שהאיסור ייחוד לא רק כדי שיפתה אותה לקיים יחסים,

אלא שמא יחבק אותה.

הרי לפי הרמב״ם והרבה מהראשונים,

מה שאמרה התורה,

לא תקרבו לגלות ערווה, מה זה לא תקרבו שגם חיבוק ונישוק גם זה דאורייתא.

ולהרבה פוסקים,

זה נקרא בכלל הביזרעיו דגילוי עריות, ייהרג ואל יעמור.

יבוא אדם עם אקדח שלוף ויגיד לך,

יש כאן מעגל של נשים, או שאתה נכנס לרקוד אתן או שאני הורג אותך.

אפילו שהוא רציני, הוא דרך את הנשק.

אתה אומר, יהרג ואל יעמור.

אז אם אתה אומר שגם זה דאורייתא,

אז לגבי חיבוק ונישוק לא צריך להגיע לזמן כדי טיגון ביסה.

זה יכול להיות בשנייה אחת שהוא ישים את ידו עליה.

ולכן, בחיי גווניי, יש שהחמירו מאוד בדבר.

ולכן אמרתי, שומר נפשו ירחק מהם.

התקנון שיש לנו בבניין, תעשה גם אצלכם בבניין, תאמץ אותו.

אצלך אין מעלית עדיין, אבל מקום שיש,

אז כדאי, המחמיר תבוא עליו ברכה.

לא כולי עלמא, אבל אנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם ומרן.

ומרן בסימן, בבן עזר סימן כב, סעיפה,

מרן דעתו שזה דאורייתא.

לא, גם זה דאורייתא.

לא, לא סעיף. קיבלת הוראות מרן.

אם קיבלת, אז זהו זה. קיבלנו, ויש כאן צעד חומרה בדבר.

אלא מאי, כשזה פחות מ-35 שניות,

אז אנחנו מחפשים את דרכי ההיתר,

על פי הספק ספקה, גזירה לגזירה, לא גזרנן.

אחרי שדברך במזכר כרגע, אז הוא לא יאכל.

מה הוא עושה כשהוא דומם?

הוא ניסה להחליף דומה עם יכולת החלל.

הוא אכל אחרי הרבשות מרן.

יברך ברכה אחרונה בורא נפשות רבות וחסרונה. יברך.

שוב, כמו שהטענו לטעום לגבי הברכה הראשונה,

אותו יסוד, אותו מהלך, אותו רעיון, יהיה גם לגבי ברכה אחרונה,

ולכן אם הוא אכל כזית וחי גוונה,

תאמר לו שיברך את ברכת בורא נפשות. כל זה,

כמו שאמרנו בדיעבד, ולכתחילה אדם שאכל בשר

ישים לב להיזהר.

יש אנשים שלא רגילים לאכול בצהריים בשר.

הם אוכלים את הארוחה הבשרית בלילה.

האמריקאים,

בעיקר הארוחה הבשרית אצלהם בלילה. בצהריים הם לא אוכלים בשר.

אבל להזדמן לו היה סעודת מצווה, ברית מילה, ואכל.

כאן הוא לא שם לב.

הוא לא רגיל לאכול בצהריים בשר, והוא שכח שאכל בברית שהוא אכל בשר.

כאן כדאי שישים לב על עצמו,

כדאי שיקשקש על הזרוע כדי שיזכור שהוא אכל בשר, כדי שלא ישכח,

יעשה לעצמו איזה סימן כדי שלא יבוא לידי תקלה. אבל אם קרה מה שקראנו,

שיטעה משהו.

כאן הבעיה בשוקולד של העילית זה לא רק החלב נוחי שיש שם. זה דוגמה אחת שכתוב.

זה מודה במקצת הטענה. יש עוד הרבה בעיות קשות, ולכן אמרנו שייזהר שלא יטעם כדי שלא יסתבך.

אני עובר לסעיף י' דבש דבורים, הרי הוא כשאר דבש

ואינו מברך, אלא שהכול נהיה בדברו.

הדבש הדבורים לא הוזכר בתורה,

בחומש לא מצאנו,

אלא זה רק בתנ״ך.

בחומש, מה שנאמר, ארץ זה שמן ודבש, הכוונה היא דבש תמרים.

היו התמרים שלהם כל כך מלאות קלוריות,

כל כך היה מלא דבשושית,

שהיה זב מהעצים, מעצי התמר, היה מטפטף הדבש.

ארץ זבת חלב ודבש.

ושוב, הכבשות,

העיזות,

הפרות היו מלאות חלב, החלב היה מטפטף

והיה מתערבב נחל של דבש דמרים עם החלב, זו הברכה של ארץ ישראל,

ארץ זבת חלב ודבש.

גם במקומות אחרים, מה שהתורה מדברת, כמעט בכל מקום הכוונה היא דבש דמרים.

אבל גם הדבש, הדבורים,

גם הוא מוזכר בתנ״ך,

וגם הוא מותר באכילה לכל הדעות,

כמו שאמרה המשנה במסכת עבודה זרה, פרק ב'.

מצאנו פעם ראשונה את הנושא של דבש דבורים בתנ״ך.

ספר שופטים, החידה של שמשון הייתה

מאז יצא מתוק,

מי עז יותר מהאריה, מה מתוק יותר מדבש, זו הדוגמה הראשונה.

מקום שני,

גם בספר שמואל א', פרק י״ד,

גם שם נאמר על יונתן שטבל את קצה המטה אשר בידו ביערת הדבש.

יונתן ונשק אליו הם שהתחילו במלחמה,

נתנו סיסמה, אם יגידו עלו אלינו וכו',

ואז הם פרצו, התחילו להילחם.

שאול לא ידע מזה.

היום יש מכשירי קשר, אפשר לדווח, אז לא היה.

ולכן שאול גם הכניס מייד את הצבא למלחמה, אבל

כדי למגר את האויב עד הסוף, ארדפה אויבם ואסיגם,

ולא אשוב עד כלותם,

לכן הוא השביע שאף אחד לא יאכל.

יונתן לא ידע מהשבועה הזו,

וכשהגיע למצב שהיה תש כוחו קרוב לאחזו בלמוס,

ראה את הדבש,

לקח את המקל וטבל ואכל ואורו עיניו.

מה זה? קצה המטה אשר בידו.

הוא לא לקח את הצד התחתון,

הצד התחתון של המקל הוא מלוכלך.

מה, אדם יכניס את זה לפה?

אלא קצה המטה אשר בידו,

החלק העליון שנמצא ביד, זה נקי.

הפך את המקל, טבל אותו בדבש,

ולקח ואורו עיניו.

ואז אמרו לו, אבא שלך השביע.

בסוף, ויבדו העם את יהונתן, זה מה שקרה שם.

על מה מדובר שם?

מדובר שם על דבש דבורים,

כך הגמרא אומרת לנו במסכת שבת בדף צדיק ה'.

שם הגמרא מסבירה את הפסוק.

ויטבול אותה ביערת הדבש.

מה עניין יער לדבש?

אז רבי אליעזר אומר, אנחנו משווים.

כמו אדם שקוצר תולש מהיער מקום גידולו,

כך גם אדם שלוקח את השפכטל ורודה חלות דבש ביום שבא,

גם זה המקום שנוצר הדבש,

חלת הדבש נוצרה באותה הכוורת.

גם כאן הוא עוקר דבר מהמחובר. לפי רבי אליעזר חייב מדאורייתא.

יש מחלוקת שם אם זה דאורייתא דרבנן. בכל מקום,

אתה רואה בפרשנות שהמדובר הוא על דבש דבורים.

על חלת הדבש.

כך הסבירו גם רבנו גרשום מאור הגולה, רבנו ישעיה ועוד את הפסוק שאמרנו. יש מי שפירש גם שם בדבש של תמרים.

אבל הגמרא, כמו שאמרתי, הגמרא שלנו אומרת בעדיה שהמדובר הוא על דבש דבורים,

כך שהדבר ברור שאם שמשון, יונתן, אם יונתן אכל,

בוודאי שהדבר הזה מותר לכתחילה, אף אחד לא יגיד לך אסור,

אלה דברי המשנה, כך פסקו הרמב״ם, הראש, הטורה, שולחן ערוך, כל הפוסקים.

אין מי שיאמר שהדבש דבורים אסור.

כולם יודעים שהדבש דבורים מותר בלכתחילה.

תודה רבה. צריך לחזור בלמוד.

אמרתי... גם אם הוא ידע שאביב עבר.

לא, חזור בלמוד.

אמרתי קרוב.

לא היה ממש, היה קרוב לזה,

ולכן היה צורך ויפדו העם את יונתן.

אתה רואה שכן היה צריך כפרה,

כדי שלא יהיה גם חילול השם.

לא יגידו, הפרה של הרבי מותרת, זה הבן שלו, לכן הוא כן יכול לאכול.

כדי שלא יהיה גם הבה אמנה דבר כזה, לכן ויפדו העם את יונתן.

זה מה שעשו, וכך היה ראוי לעשות.

כן, אי אפשר היה. רבי חנניה בן העקשווה אומר.

אמן.