דיוק בברכות והלכה למעשה – בין טעות בברכה, כשרות המאכל וזהירות מאיסור תולעים

 

- - - לא מוגה! - - - 

המשנה בברכות מ׳ אומרת לנו על דבר שאינו צומח, דבר שאין גאולו מן הארץ, שברך שהכל.

הגמרא והפוסקים מפרטים לנו את הדברים,

אדם שאוכל בשר, שר בהמה, בשר עוף,

מברך שהכל.

כך הוא הדין גם, אדם שאוכל, כלבים ופטריות.

גם הכלבים ופטריות, דבר שאינו צומח וגם הוא ברכתו שהכל.

כותב בספר שבט הנביא, חלק ח',

גם היום, בזמן הזה,

היום בעולם הרחב, בעיקר בסין,

זורעים את הפטריות בתוך המשטחים של העפר.

תפילחי, גם בלי העפר זה יכול לגדול,

ולכן עדיין הברכה שהכל נהיה בדברו,

לא משנים את הברכה,

כי הוא לא יונק כמו שעץ יונק מהעפר,

אלא כאן הוא יונק רק מהלחות,

ולכן הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

גדולי הפוסקים דנו לגבי טעות.

אדם שטעה וברך על הבשר, בורא פרי האדמה.

או טעה וברך על הקמיוני פטריות,

אמר בורא פרי האדמה,

אם יצא או לא.

הרשש בשני מקומות,

גם בברכות מ' וגם בערובין כ' ז',

הוא מסביר לנו יפה את השאלה.

כשאנשי כניסת הגדולה תיקנו לנו את הברכות,

האם הם התכוונו ברק פרי האדמה לביטוי של לשון בני אדם,

או לביטוי מה שהתורה מתכוונת?

זו הנפקא מינה במחלוקת הזו.

והרב בעל כף החיים הוא נוקט שהולכים בפי הביטוי של התורה,

ולא העברית המדוברת שלנו.

שם הגמרא עוסקת במסכת ערובין כ' ז', לגבו מצוות מעשר שני.

ומשם הרב במלוא לענייננו.

אדם שגר רחוק,

יש לו מטעים ויש לו כרם במטולה,

הפריש מעשר שני, או מיטע רביעי.

צריך להביא את זה לירושלים, לאכול את זה כאן, בקדושה, בטהרה.

כי ירחק ממך הדרך לא תאכל סטו, מה עושים?

מחללים את זה.

חיללתי על הכסף,

באתי עם הכסף לירושלים.

מה עושים?

התורה אומרת, תיקח את הכסף הזה, מנתת בבקר או בצאן, ויין ובאשיכה, וכל אשר תשאל לך נפשך,

וכולי.

אתה לוקח בכסף הזה וקונה,

ואתה אוכל את הכל בקדושת מעשר שני.

מה אפשר לקנות בכסף הזה ומה לא?

הסגנון לומדת את מה שאנחנו קוראים בכל בוקר. רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת,

כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כי אין הפרט.

מה הפרט מפורש? פרי מפרד לגידולי קרקע.

כך כל דבר ודבר שהוא פרי מפרד לגידולי קרקע,

אפשר לקנות בכסף הזה.

אבל אם הוא רוצה לקנות דגים,

האדם הזה אוהב טונה,

רוצה לקנות בכסף של מעשר שני דגים, אסור.

זה לא גידולי קרקע.

אבל הפסוק אומר, בבקר ובצום.

תודה.

הפסוק אומר גם, בשר בעונה.

הרי עלינו עכשיו, על בשר בעונה,

לא מברכים ברא פרי אדונם, מברכים שהכול.

אז איך הוא יכול לקנות בכסף הזה את הבקר והצום?

הסבירו לנו הראשונים,

הבהמה אוכלת עשבים.

הבהמה אוכלת גידולי קרקע,

ולכן גם היא נחשבת כאילו היא גידולי קרקע,

ולכן אין שום בעיה בדבר.

לוקח את הכסף מהעשר שני וקונה בזה את הבהמה,

יכול לעשות מזה קורבן שלומי, וכן הלאה.

משם לומד הרב בעל כף החיים.

הוא אומר,

גם פה אצלנו,

אם אתה הולך, נוסח הברכות הוא לשון תורה?

המילים ברא פרי האדמה,

אין הכוונה רק שהוא צומח מהאדמה,

אלא גם אותו השור,

אותה הפרה שאכלו עשבים מהאדמה,

גם זה נחשב כאן פרי האדמה.

כך כתבו בספר ארץ החיים,

העתיק אותם בספר שרגה אמיר ועוד.

כמעט כל הפוסקים חולקים על זה.

יש לנו את דברי הרטבע במסכת סוכה יא,

הוא אומר בפירוש שאם האדם הזה מברך על הבשר, בורא פרי האדמה לא יצא.

ואחריו, כך כתבו הלכות קטנות, העתיקו אותו כאן הבאר היטב על המקום, בעל בית עומד,

פתח הדביר.

יש לנו עשרות מהחוסקים שדנו בנושא הזה ובנושאים אחרים,

וכולם מצדדים שלא יצא.

יש לנו עוד דוגמה שגם היא מסתעפת מהמחלוקת הזו.

מרן בכסף משנה דן,

אדם שלקח לחם ובירך על הלחם במקום המוציא לחם מן הארץ,

אמר בורא פרי העץ.

יצא או לא יצא,

מרן מביא את הספק הזה ואומר,

הרי קראנו בחומש בראשית פרשת בראשית,

שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת.

מה היה עץ הדעת? למען הוא אמר חיטה.

אז אתה רואה שהחיטה נקרא בשם עץ,

ואולי יצאה על ידי חובה.

אלה דברי מרן בכסף משנה,

העתיק אותו נאמר על כף החיים בסימן קס ז.

אם תאמר הולכים אחרי לשון תורה,

אז תגיד, בכינוי שאמרה התורה,

עץ הדעת והכוונה היא לחיטה, זה יכול להתלבש יפה.

אם אתה הולך אחרי לשון בני אדם,

תשאל אדם באחור, והוא יצחק עליך.

מה, חיטים זה עץ? ממתי זה עץ?

אז אתה רואה שלא הולכים אחרי לשון בני אדם.

יש בדברים האלה כעין סיעתה לדברי הרב כף החיים, כך שאנחנו לא יכולים למחוק את הדברים האלה, לבטל אותם חלילה לגמרי מכל וכול.

ולכן, מה העצה?

אם הוא אמר,

בירך בורא פרי אדמה,

שלא יטעם מהקמהים לפטריות או מהבשר, אלא יעצור, יהרהר עוד ברכה.

יהרהר מההתחלה ועד הסוף את ברכת שעקול, ויטעם חתיכה.

אחרי שטעם משהו,

למדי אמר הברכה חלה,

או אדמה או שעקול שהורהר.

אחרי זה יאמר מיד,

ברוך שם.

תמרן כותב את זה כמובן בסימן ר״ו.

אדם שאומר, מברך ברכה לבטלה,

עבר בלא תישא, צריך לתקן. התיקון הוא לומר מיד,

ברוך שם, כבד מלכותו לעולם ועד.

אחרי שהוא יאמר את זה,

אחר כך ייקח סוכר,

או דבר אחר שברכתו שהכול,

יברך עוד פעם בפה שהכול נהיה בדברו,

וימשיך לאכול את הבשר או את הקמהים ופטריות.

זה הפתרון לשעת חירום.

כך גם באותו האדם שבירך על הלחם, לא פחות ולא יותר, אמר בורא פרי העץ.

היה לו טעות. גם שם יש את אותה הבעיה.

ולכן, שיהרהר אחרי שגמר את העץ בפה,

יהרהר את ברכת המציא לחם מן הארץ,

ויטען משהו, גרם אחד מהלחם.

אחר כך ייקח איזה גרם אחד של סוכר,

יברך על הסוכר שהכול, ויפטור גם את הלחם, ויוכל להמשיך ולאכול הלאה.

זה מה שניתן לעשה במקרה כזה של טעות.

ולכתחילה צריך להיזהר,

לא להסתבך בדברים האלה, שלא יבוא חלילה לידי ספקות, אולי חלילה ברכה לבטלה, אולי יעבור על לא טיסה,

ולכן יהיה זהיר בדברים האלה,

אבל תראו את הרשש,

הוא כתב את זה פעמיים באהבה,

גם בברכות מן וגם בחידושיו לעירובים כז.

יש שני חכמי ישראל המקובל, רבי שלום שעבי.

מה שהזכרנו עתה זה לא הרשש המקובל,

אלא רבנו שמואל אשתו ראשון,

בסוף הגמרות,

בגמרות הגדולות אתה רואה חידושי הרשש.

על זה אני מתכוון,

ולא כל הפוסקים ציינו.

את דבריו, והוא אמר יפה את השאלה, הציג יפה את השאלה, את המחלוקת,

סגמל את זה בסגמל נפלא,

הוא גם הביא שם את דברי הצלח,

משמעות הצלח

שלא יוצא ידי חובה אם ברך על הבשר בורא פרי האדמה.

הוא מציין גם את הצלח,

אבל כמו שאמרתי,

יש הרבה מאחרונים שהעריכו בדבר הזה,

ולכן יעצנו את העצה היומצה כדי שאולי זה יציל את המצב.

אללה קיימנו פטרויות אמן ומברך שהכול, בתנאי שהפטרויות נקיות מתולעים.

אם חלילה יש בפטרויות האלה תולעים,

אז אין ברכה.

אחד מהבתחנים אמר לי,

אומר, התולעים לא גדולים על העץ, אז גם על התולעים שהכול.

טוב, זו בדיחה בשביל יום פורים,

אחרי שהוא שתה עד ולא ידע בנאור אמנה ברוך מרדכי שיגיד את הבדיחה הזו.

אבל אנחנו נזהרים מאוד בכל ימות השנה,

נזהרים מאוד מהפטריות שהן שורצים עם תולעים.

היום זה בא בקופסאות שימורים.

קופסאות שימורים שאין עליהן הכשר בדץ,

קופסת פטריות כאלה אסור לאכול בשום אופן, גם לא בשעת הדחק.

מה כן מותר?

יש פטריות בהכשר הבדל.

מה ההבדל?

למה אתה אומר, זה מותר וזה אסור?

ההבדל הוא כך.

איפה מייצרים את הפטריות האלה?

בארץ זה לא כל כך מצוי,

אלא בעיקר בסין.

ושם, באותם בתי חרושת לפטריות,

הם שמו את המשטח מיום שפתחו את בית החרושת עד היום,

לא החליפו את המשטח הזה, זה נמצא באותו מקום,

וכולו שורץ תולעים.

גם לגויים מותר לאכול תולעים,

מין במינו, להם אין בעיה.

אבל אנחנו, לנו עם ישראל קדושים,

התורה אסרה לנו את השורץ השורת על הארץ,

על כל תולעת יש לך איסור דאורייתא, חמישה לוין,

חמישה מלקיות.

אדם אוכל כזית מהחזיר,

יש רק לב אחד, ופה יש חמיש.

ויש שם הרבה תולעים,

שם רחם איזה גאונם גדול יש לאותו האדם.

ולכן באותן הקופסאות שמגיע אותו משלוח פטרויות שאין שם שום השגחה, שום הכשר,

זה בוודאי שורץ תולעים.

אתה לא יכול לשים את זה לא באמה,

לא במה חומץ, לא יעזור שום דבר.

צריך למכור את זה מיד, ישר לגוי. זו התקנה לאותה קופסה.

אז שאין כן, אם יש הכשר בדץ,

הם שולחים לשם את המשגיח.

דבר ראשון, המשגיח מחליף את המצע.

יש מצע חדש.

אחרי שעושים עוד גידול חדש,

אחר כך המשגיח בודק.

זה היה.

אם זה הצליח, הם שולחים לנו את זה שנוחה על הבריאות.

לפעמים זה לא מצליח.

לפעמים זה לא רק המצע הוא מעופש, כולו מעפן,

לפעמים כל בית החרושת מעפן.

יש שם החרקים, בתקרה, מאיפה לא.

וגם מה שהוא החליף זה עדיין לא תיקן.

אתה בודק אחר כך את הסהרה, את הפטריות, אתה רואה גם זה נגוע,

אז הוא פוסל את כל הסהרה.

ולכן, אין הווה ממנה לקנות פטריות אם אין על זה את ההכשר של הבדץ,

תנאי בל יעבור.

כך שעד שאתה שואל מה הברכה,

קודם כל תשאל אותו איזה סוג פטריות יש לך,

אם יש הכשר בדץ או לא,

אם הוא אומר לך אין אפשר בדץ,

תענה לו,

שלא יפתח, אל תפתח את הקופסה הזאת,

תחזיר את זה לסופר.

כמה שילמת על זה? עשרה שקלים?

תלך, תחזיר את זה,

שתיקח במקום זה דברים אחרים, תקנה אקונומיקה, תקנה דברים אחרים,

תיזהר, לא תיגע בזה, כל זה אסור באכילה,

יש כאן איסור דמור מדאור רייטא.

אני לקחתי דבר,

שהוא בחזקת מקח טעות.

מעיקרה, אם הייתי יודע שזה שורץ תולעים, הייתי לוקח, נכון?

אז זה שייך לאותו האדם, אותו בעל החנות, זה לא שייך לי.

מה הוא יעשה, זו בעיה שלו, אחריות היא שלו.

כשאני מוכר דבר, יש לי אחריות.

פה אני לא מוכר, לא, לא.

פה אני פשוט אומר, מעיקרה זה היה מקח טעות,

אני מחזיר לו את זה, ולכן אין כאן שום שאלה.

אתה לא צריך לעשות חשבון מה יהיה עם אותה הקופסה.

ולכן,

ברור לדבר שהחזיר זה תנאי בל יעבור כל יהודי או יהודייה.

צריכים לשים לב מאוד לדבר הזה.

ולצערנו,

הרבה אנשים לא מודעים להלכות האלה, לדינים האלה.

הפי החדש, באירי דעה סימן פדלית.

הוא כותב תוכחה לאותם הדרשנים.

אותם הדרשנים יודעים לומר את כל המדרשים של חכמינו.

פה מפיק מרגניות, תענוג לשמוע אותם.

אתה יכול לשבת חמש שעות רצוף

ולהמשיך להיות מרוכז לאותו הדרשן.

הוא אומר לך את כל המדרשים על פרשת השבוע,

פרשה שלנו, דצח עדש באחיו, יש שם הרבה מלא וגדוש.

תראה ספר מעם לעז, חצי מהספר עוסק בנושא הזה,

מה אין שם?

יש שם הרבה מאוד מדרשים וכו'.

אדם שמבלה את החיים שלו רק בסיפורים ובמדרשים,

אומר הפרה חדש,

ההלכות האלה, דיני תולעים הוא לא יודע.

אם אדם לא יודע,

הוא עלול להיכשל ולאכול את אותן מאכלות אסורות.

ולכן הוא מוכיח את אותם הדרשנים.

מדוע אותם הדרשנים לא מלמדים דעת

את אותם האנשים שיודעו להישמר ולהיזהר בנושא התולעים.

אני מביא את הדוגמה לגבי הנושא שלנו, הפטריות,

אבל לאו דווקא זה, ואידך זיל גמור.

יש עוד הרבה דוגמאות,

הרבה ירקות העלים וכיוצא בהם,

שגם בהם יש את הבעיה האמורה.

היום בדור שלנו יש הרבה נשים צדקניות.

אתה רואה, האישה הזו למדה קורה תהילים,

השנייה קורה התיקון הכללי או האישה השלישית יש לה של.

הצדקות האמיתית נמדדת.

לא עם מי לומדת כל יום את התיקון הכללי אלא התיקון האמיתי שהאוכל שהיא מגישה יהיה אוכל כשר ולכן האחריות היא שלנו.

התפקיד של הבעל הוא לא רק להביא לבית כמה שקלים כדי שיהיה אוכל אלא התפקיד של האבא, של הבעל,

בראש ובראשונה ללמד דעת את אשתו, בניו, בנותיו גם בהלכות האלה.

שיפתח יורא דעה חלק א',

סימן פדלית, וילמד אותם.

יקרא סעיף אחרי סעיף גם בספרי האחרונים האחרים שכתבו את ההלכות הללו,

שישב ויקרא וילמד אותם כדי שידעו מה מותר ומה אסור,

באיזה דברים אנחנו יכולים לנגוע ולאכול ומה לא.

הרבה פעמים אדם הולך לעולם שמחות,

הוא בדק, שאל, אמרו לו, אין כאן בשר חלק,

זה נזהר, הוא לא אוכל.

אבל יש שם סלט.

הוא אומר, סלט זה בסדר,

סלט אין כאן חשש שזה נבלות, טרפות,

הוא אוכל מהסלט.

הרבה פעמים בתוך הסלט הם שמים מהפטריות האלה.

יש הרבה אולמות שמערבבים לתת טעם טוב,

גם את הפטריות.

אז אם בעל האולם, אם אותו מקום,

אין לו הכשר של הבד״צ עדה חרדית,

הוא יכול לקנות מהפטריות בקופסאות הרגילות,

שהכול שורץ דולן.

אז איך אדם לרשמה ואיך אדם בן תורה יכול לאכול מאותו הסלט.

זה לא משנה אם שמו את הפטריות האלה בתוך המרק,

בתוך הסלט או דבר אחר.

ולכן אסור לך לנגוע ולאכול.

כל זמן שלא ברור לך שזה כשר למהדרי שאין בו חשש תוליים.

לא רק עצם האולמות, הרבה פעמים מזמין אותך חבר.

החבר הזה אדם משמיים גדול,

תענוג לראות אותו, איך הוא מתפלל. באיזה התלהבות, באיזה שמחה הוא עובד את ה' מניח תפילין ראשי ורבנותיו.

צדיק יסוד העולם, מזמין אותך,

יש לנו שבת ברית מילה, תבוא אצלי, תתארח.

נכון שהוא כולו מוחמדים,

אבל לפני שאתה עונה תשובה כן או לא,

לפני זה תבדוק מי זו אשתו.

מי מנשל? מי מכין את כל הדברים?

עוד מעלת הגברת.

לפעמים אשתו בנושא הזה,

המסכנה הזו,

לא למדה את הנושא הזה.

היום בבתי ספר תיכון לומדות הבנות הכול, חוץ מזה.

הן לומדות כמה מיליונים יש בסין,

כמה מיליונים יש בהודו,

איפה הנהר הכי גדול בעולם, הכי קטן,

את כל הדברים, את כל השטויות האלה הן לומדות.

קצת מהלכות תולעים, שידעו מה מותר ומה אסור, זה לצערנו חסר מאוד.

לפחות אנחנו, אני כאבא,

אני כבעל, חייב ללמד,

כמו שאמרנו, בשבתות, ימים טובים,

בארוחת ערב מדי פעם, שיאמר את הדברים האלה.

במציאות לא כל הנושים יודעות.

הנה, אם היא לא יודעת, אולי היא קנתה איזה פטריות כאלה או ירקות אחרים, פטרוזיליה, חסה או דברים אחרים שאין עליהם שום הכשר,

כולו שורץ תולעים,

אתה תבוא לשם בשבת,

תוצא משם עם חבילות-חבילות של עוונות,

מי יודע כמה שנים מגעיניו יהיה האדם הזה כדי לכפר על אותה השבת.

אולי אחר כך יצטרכו לקחת את נשמתו לישיבת השלום, יצטרכו להוציא את הדיבוק.

בשביל מה לך? מה לך ולצרות האלה?

עדיף יותר,

שייזהר,

לא ילך לשום מקום אם הוא לא יודע מה הוא אוכל,

אם המאכל הזה הוא נקי מתולעים, אם לא.

העדה החלבית, הסורים,

דווקא הם בנושא הזה הם מצוינים מאוד,

הם יודעים להיזהר ולהישמר.

האימהות שלהם, האימהות היו מסבירות לילדות.

הילדה כבר בגיל צעיר, האימא אומרת לה, בואי אני אראה לך, אני בודקת את האורז.

כל דבר ודבר היו האימהות מלמדות,

ולכן בדור הקודם אותן הנשים יוצאי סוריה החלביות כולן היו מבינות היטב בדברים האלה והיו נזהרות מאוד בנושא של הלכות עוליים.

אז אפילו עם האישה הזו, היא לא לומדת כל יום את התיקון הכללי.

איך נקרא לה? היא מזרחניקית,

אבל היא יודעת להיזהר מאוד בנושאים האלה.

אני אוכל מהאוכל שלה ולא מהאוכל של אותה אישה עם חמישה שלים,

שלא יודעת כלום בין אימה לשמאלה בנושא הלכות עוליים.

כל הכבוד לצניעות, כל הכבוד לתיקון הכללי ולכל הדברים האחרים.

אבל לפני שלומדים תיקון הכללי, קודם כול צריכים ללמוד את הלכות עוליים.

היא אחראית על המטבח, היא צריכה לדעת את הכול.

ולצערנו, התקלות האלה נמצאות לא רק בבית פרטי של איזה חבר,

לפעמים גם בישיבות קדושות.

לפעמים מזמינים אותנו למסיבת שבע הברכות באיזה ישיבה.

התלמיד הכי טוב בישיבה, התחתן, מזמינים אותנו, אנחנו הולכים בשמחה.

ושוב, אם ראש הישיבה,

אדם ידען בהלכה,

מיישם את הכול הלכה למעשה,

למה לא תאכל תהנה מהחיים, סעודת מצווה?

אבל לא פעם, קורה שראש הישיבה הוא העסוק בלימוד.

הראש שלו להכין שיעורים, להרביץ תורה, זה התפקיד.

הוא נתן לאיזה אדם שהוא יהיה מנהל,

שינהל את העניינים.

המנהל הזה עם הארץ, בהלכות האלה של התולעים הוא לא יודע.

בא אליו טבח,

אומר לו, אני עברתי קורס במשרד המסחר והתעשייה.

או, מראה לך תעודה, אני הייתי בצבא, הייתי רסר של המטבח.

אז הוא לא יודע בין ימינון ושמאלה בהלכות האלה או בהלכות תולעים.

אבל הוא מראה לו תעודה שהוא טבח, הוא יודע להוציא מתחת ידו אוכל טיים,

נותן לו להיכנס והוא עושה מה שלבו חפץ.

לפעמים, שוב, אותו מנהל המשק שהולך לקנות,

הוא עושה חשבון.

למה אני אקנה את הפטריות האלה בהכשר הבד״ץ? זה ביוקר.

הקופסה השנייה היא יותר מזול.

אני אמעל בהקדש אם אני אקנה מהקופסה שהיא ביוקר.

זה הראש שלו, הראש של האדם הזה שהוא חסר דעת,

שלא יודע את ההלכות האלה, לא מבין בין ימינו ושמאלו.

כוונתו לשם שמים, כדי שהישיבה לא תפסיד.

מסכנים הם עניים.

אבל מצד שני, הוא מפיל את התלמידים האלה בגיהינם.

אוכלים מהתולעים האלה, מי יודע מה יהיה להם באוכל.

וכן, על זה הדרך.

מה אתה חושב?

שהתולעים מגיעים לפתח של הישיבה,

הם פוחדים מהקדושה, כולם בורחים.

כל התולעים בורחים. או אם זה בצבא,

מגיעים לש׳ ג',

רואים את הרובה שלו, כל התולעים בורחים אחר הפני.

זה לא הספרבים של מצרים, ואם זה בורחים,

הם נכנסים אחרי העמדה של הש׳ ג',

נכנסים לתוך הצלחות, לתוך הסירים של הצבא. ולצערנו, גם שם יש גם חיות בתוך אותם המאכלים, לצערנו.

ולכן, אסור לך ללכת לשבת ולאכול מייד. תבדוק.

לא מיותר לשאול, לא מיותר לחקור ולדרוש מי הטבח לדעת אם הוא ירא שמים, אם הוא יודע את ההלכות האלה.

או יראת שמים, כמו שאמרתי, לא נמדדת,

אם הוא מניח רשי ורבנותם, רק תפילין דה רשי, אם הוא מתנענע הרבה בתפילה או שהוא לא מתנענע.

יש כאלה שואלים, הוא נוסע לאומן או לא נוסע?

אם הוא לא נוסע לאומן, כן, הוא לא דתי,

לא יוכלו מזה.

אם הוא נוסע בטח מחלו לו שם את כל העוונות, רבינו כבר אמר.

כל הדברים האלה, דבר שהוא לא מגיע, אל תערב מין לשון המינו. כאן צריך להיות טבח מקצועי. מה זה מקצועי?

לא רק שיהיה אוכל טעים, בראש ובראשונה שיהיה אוכל כשר.

כולנו יודעים להיזהר, לא לאכול בשר כשר אלא רק חלק.

את ההלכות האלה אנשים מזהים.

שם אם אתה אוכל כזית אחד עד שתגיע אלילה.

פה בתולעים האלה לפעמים יש עשרות ומאות תולעים בצרחת אחת,

שעלול האדם הזה להיכשל.

ולכן הבאנו את הדוגמה כאן בנושא של האטריות,

ואידך זיל גמור גם בדברים האחרים.

זו לא בושה לשאול על הדברים האלה.

כמו שאמרנו, החובה שלנו בראש ובראשונה ללמד דעת גם את האישה, הבנות והבנים,

וגם כשאדם הולך להתארח במקומות אחרים,

שישים לב לדברים הללו.

יש מקומות בודדים שיש להם, זכור, יש להם טבחית,

יראת השם, אישה מקצועית בנושא הזה, יודעת כל דבר ודבר.

הכול הוא נעשה על טהרת הכשרות,

אתה יכול לסמוך עליה, אתה יכול או לא יכול.

אבל אלה הם מקומות בודדים.

ברוב המקומות יש בעיות קשות בנושאים האלה,

כולל גם בנושא שהבאנו לגבי הפטריות.

והיום ממשיך ואומר, על הקורה נברך שהכול.

מה זה הקורה?

הגמורה, בנוסכת דרכות בדף ל״ו, עוסקת בנושא הזה, מביאה מחלוקת בין שמואל לרב יהודה.

היום בעברית שלנו קוראים לזה לבבות דקל.

זו הקורה שהגמרא מדברת על זה.

עץ הדקל כל שנה מקבל עוד קליפה.

הקליפה הזו של הגזע בהתחלה זה רך מאוד, רך וטעים.

אחר כך הוא מתקשה.

הלבבות דקל האלה,

על זה הגמרא אומרת שמברכים על זה שהכול.

למה שהכול? הרי זה גדל יחד עם העץ.

מסביר ואומר שמואל שאדם נוטע את הפרדס של התמרים, כוונתו,

כדי לאכול תמרים.

הוא לא נוטע את העצים האלה בשביל לאכול את לבבות הדקל. ולכן הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

כך כתבו כל הפוסקים שהנחה כשמואל וכך פוסק לנו מרן להלכה.

זה היה,

אבל לא הווה.

מה הווה?

אדם שהולך היום לחנות,

וקונה קופסה של לבבות דקל.

זה בא היום בקופסאות שמורים.

דבר כזה, יברך עליו בורא פרי האדמה.

שאל אותך האדם הזה, מה אתה אומר בורא פרי האדמה? מרן אמר שהכול.

מי נתן לך רשות לחלוק על מרן? כך הוא ישאל אותך.

תענה לדברי רבנו ירוחם. רבנו ירוחם אומר, אם הנטיעה הייתה בשביל לאכול את אותם לבבות הדקל,

ממלא הברכה היא בורא פרי האדמה.

כך משמעות המהירים ושאר הפוסקים, וכך ההלכה למעשה.

אנחנו מקבלים בברכה את מראנו לרבנו ראש ישיבת קו החיים,

רבנו יעקב חיים סופר.

יעבי מה יום המלך טובים,