קדושת קריאת התורה – איסור דיבור והקשבה מלאה לקורא

 

- - - לא מוגה! - - - 

משנה ברורה, חלק ב', תודה,

יישר כוח.

הגמרא במסכת סוטה בדף ל״ט עוסקת בהלכות קריאת ספר תורה.

והגמרא אומרת לנו ההלכה,

כיוון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה,

אסור לדבר.

הגמרא מביאה את הפסוק

וכפתחו עמדו, עמדו מלשון שתיקה.

אתה עוצר, אתה עומד מלדבר.

ברגע שברוך השם מקיימים את מצוות קריאת ספר תורה,

עד הסוף

אסור לנו לדבר דברים בטלים בין אם קריאת התורה נעשית בבית כנסת

או יש מקומות שאין להם בית כנסת,

אז הם קוראים בתורה בדירה שכורה,

למרות שהמקום שם לא קדוש בקדושת בית כנסת.

אפילו אחי,

בזמן, בשעת קריאת ספר תורה,

אין היתר לבוא ולדבר שם דברים בטלים.

הליבד יקולה עלמא הדבר אסור, אין בזה ויכוח, אין בזה מחלוקת.

הרב סענדיא גאון נותן לנו רמז יפה להלכה הזו,

שמונה מצוות, שמונה מקומות, מצאנו שאסור לדבר.

הסכת ושמע ישראל,

הסכת ושמע ראשי תיבות,

הסכת, הלל,

ספר תורה,

כהנים,

תפילה,

ושמע וו,

וידוי,

שופר, מגילה עומר.

אלה הדברים שאסור לדבר בהם, וכמו שמענו, כולל גם

קריאת ספר תורה,

שבכולם אין היתר להפסיק.

ולדבר.

ולכן, אם יש איזה אדם שחלילה מדבר,

צריך להשתיק אותו מיד.

פעם היה הדבר קל מאוד.

אנשים באים לבית כנסת לקיים את המצווה, לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראנו.

והשטן, היצר רע היה נשאר בחוץ.

אבל היום מכניסים את היצר רע בפנים. יש להם את הנייד, את הטלפון.

לפעמים אתה רואה אנשים באמצע קריאת התורה,

יש להם צלצול, פותחים ומתחילים לדבר.

אני ראיתי ביום חמישי

יהודי שקרא בתורה.

אותו החזן, באמצע קריאת התורה,

היה לו צלצול בטלפון והתחיל לדבר.

הוא אומר, צריך לענות, זה לא יפה, זה לא מנומס לא לענות לטלפון.

עד כדי כך יש אנשים משובשים.

לפני שאדם נכנס לבית השם,

דבר ראשון, צריך להשתיק את הנודניק הגדול הזה,

כדי שלא יפריע לא לעצמו ולא לאחרים.

כמו שמענו כאן,

זה איסור גמור מעיקר הדין.

הגמרא שמה אומרת, מוסיפה עוד משפט,

ועל המשפט שהגמרא מוסיפה יש מחלוקת עצומה בראשונים איך לפרש. שמונה פירושים יש בגמרא.

הגמרא ממשיכה ואומרת,

רב ששת,

מהדר אפה וגריס.

אני מתרגם את המילים.

רב ששת היה מגדולי האמוראים,

היה מסובב קצת את פניו מהספר תורה והיה גורס.

תודה.

למה?

מדוע היה מותר לרב ששת?

הרי אמרנו שאסור לדבר דברים.

מה קרה כאן?

יש כמה פירושים.

ומרן מביא חלק מהפירושים,

בשם יש אומרים.

יש מתירים לגרוס בלחש.

ראשי ותוספות שם על המקום מסבירים

כל האיסור הוא לדבר כשאני מפריע לאותו החזן שקורא בספר תורה

אבל רב ששת לא היה מפריע,

הוא היה קורא בלחש ולכן היה הדבר מותר.

לפי זה, לא רק לרב ששת גם לנו יהיה צעד להתיר גם אנחנו יכולים לקרוא בלחש אם נלך לפי ראשי ותוספות

מרן לא סובר כך.

להלכה דעת מרן כדעת הגאונים, הרעיף הראש והרמב״ם שהסבירו אחרת

הם הסבירו שרשת היה תורתו אומנותו ולכן היה מותר.

לפי זה אנחנו שאין תורתנו אומנותנו אז גם אם נגרוס בלחש גם כן הדבר אסור.

ולכן להלכה

אדם שרוצה לשבת וללמוד תורה בתוך בית הכנסת

הוא התפלל כבר במניין הראשון והנצח אמה ויושב ולומד אחרי זה חוק לישראל,

דף יומי, יש לו את הקביעות שלו.

המניין השני הגיעו לקריאת ספר תורה.

גם אם ירצה להמשיך

את

הדף היומי שלו, את החוק לישראל,

הוא יקרא בלחש, רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע.

אף על פי כן אנחנו לא יכולים לסמוך

על דברי ראשים ותוספות.

מרן הביא את זה בלשון יש מתירים

מרן עצמו לא סבר כך.

עוד דעה נוספת יש,

מה שכתבו תלמידי רבנו יונה בשם בעל הלכות גדולות.

הם מפרשים למה לרב ששת היה מותר,

היה מניין בלעדיו.

כל האיסור שיש לך מניין מצומצם ואני הולך ולומד במקום לשמוע קריאת התורה,

אני לומד חוק חוק לישראל או קורא דף יומי. זה אסור.

כאן היו, חוץ מרב ששת, היו עשרה שהיו מקשיבים לספר התורה ולכן היה מותר.

שוב, גם בזה מרן לא סובר כדברי בעל הלכות גדולות,

אלא כמו הדעה שאומרת

רב ששת היה תורתו אומנותו.

בלשון מרן יש מתירים למי שתורתו אומנותו.

אבל אנחנו, אין לנו בדורות האלה אדם שתורתו אומנותו, לנו יהיה הדבר אסור.

בראשונים שדנו בסוגיה הזו,

לא רק הגאונים, הרייף הראש והרמב״ם, יש 26 ראשונים שהלכו בדרך הזו,

בשיטה הזו.

ממילא,

גם אם יש עשרה שבלאו הכי הם מקשיבים ושומעים היטב למה שאומר החזן,

לי, שאני האחד עשר או השנים עשר,

לי אין היתר לשבת וללמוד שם דף יומי, חוק לישראל, מעמדות,

או דבר אחר,

גם במקרה הזה אסור.

אבל למי שתורתו אומנותו הדבר מותר.

כגון,

הגמרא במסכת שבת בדף יא,

הגמרא שם עוסקת בהסבר דברי המשנה.

מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה.

הפוך.

זאת אומרת,

האדם הזה יושב ולומד תורה.

הגיע זמן קריאת שמע, הוא חייב להפסיק מלימודו,

לקרוא קריאת שמע.

אבל לתפילה לא.

על זה הגמרא אומרת שם.

על מי נאמר, אין מפסיקים לתפילה, אלא יכול להמשיך בלימודו?

דווקא רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שתורתם אומנותם.

אבל כגון אנו, הגמרא אומרת,

מפסיקים בין לקריאת שמע ובין לתפילה.

ולכן גם פה אצלנו, על פי זה,

כתבו אצל דל הדרך ועוד מהראשונים,

שאין היום בזמן הזה יהודי שתורתו אומנותו,

אלא היו היה, רב ששת היה האחרון.

שבהם לנו אין את זה ולכן לנו הדבר אסור

תראו בעיילי הרבה מביא כמה ראשונים שהולכים בדרך הזו על פי דברי הגמרא בשבת יא

כך שלנו אין בזמן הזה אדם שתורתו אומנותו

אבל מרן כנראה לא סבר את ההלכה הזו בפירוש זה

מרן בכסף משנה אומר שכאן אין ההגדרה תורתו אומנותו כמו שכתוב בשבת יא

זאת אומרת גם אם לא יהיה כמו רבי שמעון בר יוחאב גם כן יהיה מותר

הרי רב ששת היה אחרי רשבי

והגמרא אומרת כגון אנו מפסיקים אפילו אחי אתה רואה

שאנחנו מחשיבים את רב ששת כתורתו אומנותו לנושא שלנו כי כאן במקום לשמוע תורה שבכתב היו חיי שרה במקום זה הוא לומד דף יומי גם זו תורה מה יש

ולכן אם תורתו אומנותו מה בכך

ההגדרה של המילים תורתו אומנותו פירושו

אדם שבא ולומד

תגיד לו תשמע יש יהלומנים בחוץ צריכים לתווך תעשה ביניהם תיווך

תרוויח מיליון דולר

מיד הוא יסגור את הספר ינשק וירוץ מיד יעשה את העסקה עסקת חייו מיליון דולר

אבל אדם שתורתו אומנותו תגיד לו דבר כזה

הוא לא יסגור את הספר אלא הוא ימשיך לעסוק בתורה

זו ההגדרה תורתו אומנותו

הדרשנים הסבירו את מה שאמר שדומו המלך

נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא

לפעמים בלהט הוויכוח שמתווכחים ביניהם

אז אחד לפעמים נותן מכה על הספר נאמנים פצעי אוהב

אבל אותו אדם שבשביל המיליון דולר סוגר את הספר ומנשק

תגיד לו נעתרות נשיקות שונא

אמנם הוא כוונתו לשם שמיים, פרנסה,

אבל לימוד התורה יותר חשוב

אם נלך לפי ההגדרה הזו,

גם בדור שלנו, אם יהיה אדם כזה שקוע במ״ט שערי תורה,

יכול להיות שכן יהיה מותר הליבה דמרן.

אבל כמעט ואין, גם בדורות האלה,

אין הווה מנה למצוא הרבה אנשים כאלה, ולכן כמעט ואין לנו את ההגדרה של אדם תורתו אומנותו, כך שלמסקנה.

הסיכום,

אין היתר לאדם ללמוד לא דף יומי ולא דבר אחר בשעת קריאת ספר תורה.

רבנו הארי,

כידוע,

היה צריך לכוון בתפילה, היה לו כוונות מיוחדות.

ולפעמים המניין היה בא לבית שלו, לא תמיד היו הולכים לבית הכנסת.

בימים שני וחמישי המניין גומר עלינו לשבח,

היו כולם הולכים לבית הכנסת לשמוע ספר תורה.

כולם,

חוץ מרבנו הארי.

רבנו הארי לא היה הולך.

ולמה לא?

אז יש שהסבירו יפה על פי דברי הרמב״ן.

הרמב״ן אומר, חובת ספר תורה זה לא יהיה חובה אישית, זה חובה על הציבור.

הציבור הלכו,

הם הלכו לקרוא ספר תורה, לכן הוא לא היה חייב.

כך הסבירו גם את דעת רבנו הארי, כך הסבירו את המעשה שלו.

אבל הלשם שבו והחלמה,

סבא של הרב אלישיב, ייבדל לחיים,

הוא דן בדבר הזה ואומר, זה לא נכון.

לא ייתכן שרבנו הארי יחלוק על תיקוני הזוהר.

תיקוני הזוהר משמע משם שהחובה, קריאת התורה, חובה אישית.

אם כן, למה הוא לא הלך?

אז הוא עונה ואומר יפה.

הוא אומר, רבנו הארי הייתה תורתו אומנותו.

אז אפילו כשנמצא ליד הספר תורה,

הוא יכול ללמוד את הלימודים שלו.

קל וחומר שלא חייב ללכת.

כך הוא מתרץ ואומר יפה שאין מזה ראייה שרבנו הארי סובר כדעת הרמב״ן.

יכול להיות שלא.

אבל אתה רואה.

שהוא מגדיר את רבנו הארי שהיה כאחד מראשוני הנביאים שאצלו כן היה שייך את המושג תורתו אומנותו ולא כמו שאמרו צידה לדרך וסיעתו אלא יש יוצאים מן הכלל יש בודדים אבל ערוך השולחן מסכם ואומר מה שראינו בעיניים ראינו גדולי תורה ויראי שמיים מעולם לא ראינו אחד מהם שישב וילמד דף יומי או דבר אחר

בשעת קריאת התורה אלא כולם יושבים ומקשיבים שומעים את קריאת התורה בהקשבה וכך ראוי לנהוג ולעשות כמו שאמרנו היום בתורות שלנו אין לנו הווה אמנה שאנחנו בגדר תורתו אומנותו.

עוד פירוש שהביאו תלמידי רבנו יונה מרן גם את זה מביא בשם יש מתירים למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה

אלא לקרות ומתחיל לקרות

הלשון של הגמרא

רב ששעת

מהדר אפה וגריס מה זה מהדר אפה?

הכוונה הוא היה קצת משפע את עצמו הוא לא עומד פנים אל פנים מול הספר תורה וקורא שנראה כאילו מזלזל בספר תורה קצת מטעה את עצמו כאילו הוא בחדר אחר במקום אחר ולכן היה מותר לו אז גם אדם אחר שירצה לעשות כמוהו גם כן יהיה הדבר מותר

שוב גם בפירוש הזה אין ההלכה כן למה? יש לנו שוב עוד פעם רוב הפוסקים ומתוכם מרעיף הראש והרמב״ם שאומרים שאין זה הפירוש אלא רק בגלל שתורתו אומנותו

ולכן אנחנו צמודים להלכה הזו

יש מחלוקת בפוסקים איך נפרש את הסעיף הזה

האם היש אומרים שמרן מביא

מרן מתכוון שככה הלכה סבירה לב או שיש כאן סתם ויש שומרים גם בזה הגאון הוא יעשה

בספרו שארית אוסף, הוא אומר אין כאן סתם ויש ולכן הוא כן סומך על דברי היש שאומרים

אבל המשנה ברורה משמעה מדבריו אחרת

דברי המשנה ברורה משמעה שמרן סובר בסתם נגד דברי היש שאומרים מרן מסיים ולקרוא את שניים מקרא ואחת ארגון בשעת קריאת התורה שרה ומרן אומר

והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוון דעתו ולשומעה מפי הקורא אם כן אתה רואה שמרן סובר להחמיר

זו הטענה של המחמירים בדבר ולכן רצוי מראש אדם כזה יודע מראש שאם הוא יישאר שם יהיה אסור לו להמשיך וללמוד

שיקשיב באותו רגע לקריאת ספר תורה או מעיקרה לא יושב במקום כזה

בשני וחמישי בדרך כלל עזרת הנשים ריקה

בדרך כלל נשים עסוקות בבוקר צריכות לשלוח את הילדים לישיבה לתלמוד תורה אין להם זמן לבוא לבית הכנסת

אז אם עזרת הנשים ריקה במקום שיישאר בבית הכנסת במניין השני ויילכד בתוך המחלוקת הזו

יעלה למעלה, עזרת הנשים היא חדר בפני עצמו,

שם גם בשעת קריאת התורה הוא יכול להמשיך וללמוד את החוק לישראל, את הדף היומי שלו,

זה הפתרון.

אותה בעיה יש גם בכותל, יש אנשים רבים

באים מתפללים בנץ החמה בכותל המערבי,

אחר כך הוא לא הולך הביתה, יושב ולומד, חוק לישראל, דף יומי,

ושוב באים עניינים אחרי זה בשני וחמישי,

ואותו אדם עוד פעם ייכנס למחלוקת האמורה.

מה עושים?

גם בכותל המערבי, גם שם הוא יכול לעשות את העצה שאמרתי.

בתוך המנהרה, קשת וילסון,

איפה שארונות הספרים, בצד שמאל,

יש שם חדר בתוך חדר,

תיכנס בחדר הפנימי שם,

אתה לא שומע לוקס.

ספר תורה, אין לידך את כל הבעיה הזו, אתה נמצא בחדר אחר, אתה יכול להמשיך וללמוד את הדף היומי,

להיכנס באותו חדר,

זה המקום, זה הפתרון,

כדי שלא יבואו לידי השאלות ותשובות האלה. לא עשה כן,

והוא יושב ולומד, והנה המניין שלידו, אלה שבאו מאוחר,

התחילו כעת לקרוא והיו חיי שרה,

חייב להפסיק, אין מה להתפשר, אמרנו גם דברי תורה, מרן מדגיש,

אסור ללמוד באותה השעה.

מחלוקת גדולה באחרונים,

כשאומרים מי שבירך,

בין גברה לגברה, מותר או לא?

הרי מרן כתב בסעיף הקודם שלצאת החוצה אסור, אבל בין גברה לגברה מותר, האם גם בזה נשווה את הדברים או לא?

מחלוקת גדולה, והמסקנה היא,

גם בין גברה לגברה אסור לדבר בדברים בטלים,

והטעם הוא,

אדם יכול להיסחף.

מתחילים לדבר, אתה יודע איך אתה מתחיל, אתה לא יודע אם יגמור בכלל לפטפט.

ואז תוך כדי קריאת ספר תורה הוא ימשיך לדבר עם חברו, והדבר אסור.

אבל בדברי תורה,

בזה יש לנו ספק ספקה כדי להתיר,

והעיד הגאון חידה בספרו לדוד אמת שהמנהג הוא להקל בדבר הזה בדברי תורה.

בשעה שאומר החזן אשכבה, מי שבירך,

לפעמים זה לוקח שתיים-שלוש דקות,

בין אם זה בחול או בשבת,

יכול באותה השעה ללמוד תורה.

רוצה לקרוא את הדף היומי, את החוק לישראל, בזה הדבר מותר.

אבל בשעה שהחזן קורא,

גם אם הקריאה הזו היא גם העולה.

יום שמחת התורה,

יש בתי כנסת שחוזרים חמישים פעם ולאשר אמר.

יחזרו גם מאה ואחת פעם,

אסור לך לעסוק לא בדף היומי ולא בדברים אחרים.

מחלוקת גדולה בראשונים,

האם מותר לקרוא שניים...

מקרא ואחד תרגום או לא.

גם בזה מרן עוסק.

מרן מביא לנו את דברי רבי יהודה החסיד, אור זרוע,

הגאות השרי, אמורדכי ועוד.

ומרן כותב כך

ונקרא עוד שניים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרה.

ואחר כך,

למרות שמרן פוסק מותם שמותר,

אבל סוף סוף גם בזה יש מחלוקת.

ולכן מרן כותב בבדק הבית הוא בשולחן ערוך,

והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו,

לכוון דעתו ולשומעם לפי הקורא.

מרן ממליץ שגם זה לא כדאי.

אלא שהגאון רבי יהודה עייש בספרו במטה יהודה ועוד מאחרונים מעירים מרן נקמן בסימן רפה בהלכות שני המקרא ואחד תרגום.

גם שם מרן מתייחס להלכה הזו ושם מרן מביא את ההיתר הזה בצורה פשוטה בשם רבי יהודה החסיד וסיעתו,

ושם מרן לא סיים את המילים והנכון.

או שמרן סמך על מה שכתב כאן,

או ששם מרן חזר בו.

משנה האחרונה, הסוגיה בדוכתא עיקר.

אם תאמר שניים יקרא ואחד תרגום מותר,

אז גם רשי בכלל זה, גם זה יהיה מותר.

ולכן,

כשקורא לאשר אמר והוא רוצה להציץ לראות מה רשי אומר בינתיים,

או לקרוא את התרגום או את רשי,

מי שירצה לעשות כן,

יש לו על מי לסמוך.

מרן מדבר על כל קריאת התורה,

מבראשית עד שמחת התורה שאחריה.

על כל זה יש את כל מה שקראנו עד עתה.

אלא שמרן הדגיש ואמר,

הוסיף לנו עוד שורה,

וכל זה אינו עניין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוון ולשומעם מפי הקורא.

על זה אין ויכוח,

על זה אין מה לדבר, פשוט שהדבר אסור, הליבה דכולה עלמא,

חייב כל אחד להקשיב, לשמוע, זה ודאי.

אלא מאי, שאר הפרשיות שבכל השנה הבאנו את מגוון הדעות,

ועל מה שמרן סיים בנושא שניים מקרב אחד תרגום,

על זה מרן מסיים, והנכון שבכל הפרשיות ראוי לו מדקדק בדבריו,

לכוון דעתו לשומעה מפי הקורן.

זה הפירוש בדברי מרן.

ולכן, כמו שאמרנו, ההמלצה היא שכל אדם מרשמיים,

גם בדברי תורה הוא לא יכול לדבר.

ולכן, תלמיד חכם שתורתו אומנותו.

אותו החכם באים מדי פעם, שואלים אותו שאלות.

ואיזה נודניק אחד נכנס באמצע קריאת התורה, ויש לו שאלה.

אז הרב ירמוז לו שיחכה.

אפילו אם האדם הזה ממהר, אין לו סבלנות.

הרב לא יכול לשמוע אותו ולא לענות לו.

גם זה דברי תורה וגם זה אסור.

אלא אם כן זה פיקוח נפש.

אם יכול למות אותו האדם, פיקוח נפש,

בוודאי שזה דוחה, שיצא איתו החוצה.

אבל אם אין סכנה שהוא ימות, השואל הזה,

אסור לו להקשיב לשאלה שלו.

עד שיגיע בין גברה לגברה בשעה שהחזן אומר מי שברך,

רק אז יהיה אפשר להקשיב ולשמוע את השאלה בין גברה לגברה.

גם הרב יוכל לענות לו את התשובה בקצרה.

אבל באמצע הקריאת התורה,

גם זה אסור, אין היתר בדבר.

אבל אם אני אדבר עכשיו על העניין הזה, למה שיהיה אסור לי?

אני לא שאל במניין הזה. למה שיהיה אסור לי ללימון?

אני פה מהמניין הראשון.

הסברה בדבר, כשאדם מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה.

כשהאדם הזה מפנה גב לספר תורה,

והעוסק בדף היומי חלילה ומזלזל במה שהם קוראים והיו חיי שרה.

רק אם אני שייך למניין הזה,

אלא לפי דעת הגאונים,

גם כשיש עשרה חוץ ממנו.

יש עשרה ואני כבר יצאתי ידי חובה,

אף על פי כן יש כאן זלזול בספר תורה.

ולכן החמרנו מאוד,

למרות שהאדם הזה גם עוסק בתורה, הוא לא מדבר דברים בטלים אלא לומד דף יומי,

גם בזה המסקנה היא להחמיר ולאסור.

אם המשמעות של מראה ניקח,

בוודאי שאין לנו צד כולה בדבר בשום אופן,

ולכן אמרתי מראש,

הוא יודע שיש לו בעיה בימים שני וחמישי ושבת.

אם הוא רוצה לשבת וללמוד,

אז שלא ישב בבית הכנסת במקום שיביאו עוד מעט את הספר תורה,

אלא לפני כן שיעבור למקום אחר.

יש לנו הרבה ישיבות, הרבה בתי מדרש, הרבה מקומות,

שהוא יכול לשבת שם במנוחה ולעסוק בתורה,

אבל אין אפשרות להתיר לו בשעת קריאת ספר תורה.

בחיי גוונה הדבר אסור.

גם בתפילת החזרה, גם שם,

אדם שמתפלל ובשעת החזרה,

במקום להקשיב לחזן, במקום זה,

לוקח ספר ומעיין,

גם בזה גדול עוונו מנשוא.

מרן כתב בסימן קכד,

אם אין תשעה מכוונים לברכותיו של החזן,

קרוב להיות ברכותיו לבטלה,

ועליהם רמזו בגמרא בברכות ה'.

הגמרא שמה אומרת,

אדם שרואה שאיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו.

הקדוש ברוך הוא לא שולח סתם כך איסורים.

לא עביד קודשה בריך ודינה בלא דינה.

פשפש ולא מצאה, יתלה בביטול תורה.

המפרשים שואלים,

אם האדם הזה, חלילה,

יש עליו עוון של ביטול תורה.

אז איך מעיקרה אתה אומר פשפש ולא מצא?

הרי הנושא של תלמוד תורה כנגד כולם, גם ביטול תורה כנגד כולם.

אם יש עליו את העוון הזה, איך אתה נותן כותרת קודם?

פשפש ולא מצא.

הסבירו ואמרו,

האדם הזה צדיק יסוד העולם,

שגם ביטול תורה אין לו, לא ביטל כלום.

אלא מה?

יש רגעים שהיה צריך לבטל מהתורה בשעת חזרת השעץ או בשעת קריאת ספר תורה.

היה צריך לבטל והוא לא ביטל, הוא למד,

ולכן באים עליו איסורים.

יתלה בביטול תורה פירוש של דבר שהיה צריך לבטל ולא ביטל.

שבוע שעבר הסביר הגאון הרב תולדן לפירוש אחר.

אמר, אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו,

כי יש אדם שעמל בתורה ולא עושה נחת רוח ליוצרו, איך יידמה?

לומד בשעת חזרת התפילה או בשעת קריאת ספר תורה.

ולכן צריך להרחיק את היצר הרע,

שבו ויעשר השטן מלפנינו ומאחרינו.

יש דברים שהוא דוחף אותנו לעשות עבירה,

ויש דברים שהוא עוצר בעדינו שלא נעשה מצווה.

אז בכל היום כולו הוא יעשה את כל המאמצים שלו נלמד.

יביא לנו כל מיני טרדות, כל מיני עיסוקים.

מתי התאווה הגדולה, החשק הגדול, הסקרנות לדעת איזה הלכה?

בדיוק, החזן מתחיל, השם זה ודאיין,

יש לפניו איזה ספר יפה,

ואז הוא סקרן ללמוד באותו הספר.

זה כוחו של היצר הרע,

אבל אדם צריך לדעת את החוכמה הזו ולהיות זהיר,

אחרת חלילה וחס יבואו עליו ייסורים. לא כדאי,

חבל שיבואו עליו ייסורים ואחר כך יגידו לו את הדרשות האלה,

אלא ידע בחזרת השעת צריך להקשיב למה שאומר החזן.

איך?

אפילו אחיה, מה נעשה?