איסור רמיזה בתפילת עמידה וההתמודדות עם ילדים מפריעים, גדרי מתן צדקה למחזרי פתחים ואנשים שאינם מוכרים, ומעלת זיכוי הרבים בתורה בהשוואה למסחר ביהלומים

 - - - לא מוגה! - - -

כל האבא שהוא העביר אותו יישא את אדונו, אתה רומז לאבא שלו שייקח אותו. לפעמים הוא נביא, לפעמים לא, לפעמים הוא נותן רומז לילד. אתה צורק עליו שקט, הילד החצוף הזה אומר לך אותו דבר, ואדונו עושה לך אותו דבר. אין לדבר סוף, לכן תתעלם ממנו, תסגור את העיניים ותמשיך בתפילה. ואם הילד הזה מפריע בקונה קונות, ואי אפשר, תעזוב את בית הכנסת כאן, תיכנס בפנים בתוך הבית מדרש, תגמור שם את התפילה בכוונה. עדיף כך מאשר להתעסק עם אותו הילד, אותו השובר. אבל בסיכום, כמו שאמרנו קודם, אסור לאדם אפילו לרומז באמצע העמידה, ואפילו אם הרמז הוא לצורך מצווה, גם בזה הדבר אסור. יש פעמים לפעמים ראיתי הרגיל את האיש ויש שתי דקות ולמחוזים יעדו על הפני שרימים האלה? בדרך כלל לא. בדרך כלל אנחנו לא חייבים לתת להם, אלא אם כן מוכר לך אותו נער שברמינן הוא יתון ואין לו לחם לאכול. אבל ברבע מקרים לא מדובר חלילה באסונות כאלה, אלא אם כן רוצים לקנות סיגריות. אמא שלו ייתן לו כסף לקנות סיגריה? אז מה הוא יוסף לו? יש לו עזות, עז פנים, הולך ואוסף כסף לאנשים, הולך לקונה סיגריות, אין להם תקין או דברים אחרים. לכן זה לא טוב, כשאנשים מרחמים ונותנים להם, לא עושים טוב, עדיף לא לתת להם. אני חוזר לנושא. אדם שראה שור בא כנגדו, הוא עומד בתפילה ורואה את השור מתקרב אליו, אז אין לו ברירה שמייזיק אותו, ולכן מותר לו להטות מן הדרך, להפסיק לרגע כדי שלא יגיע לידי נזק. היום יש לנו טרקטורים. היום לא רואים הרבה מהשברים האלה, זה לא כל כך מצוי. אבל עדיין יש. לפעמים יש שברים ופרות במושבים, ולכן אם הוא רואה דבר כזה מחשש נזק, מותר לו להפסיק להטות מהדרך. הגמרא מגדירה, מרחיקים משור תם, שעדיין לא הזיק לעולם, שור כזה, מרחיקים ממנו חמישים אמה. אבל אם זה שור מועד, שור נגח ומתמול שלשון, אחד כזה צריך להרחיק ממנו כמלוא עיניו. המכוניות של היום זה נקרא שור מועד. הוא עמד בתפילה, חשב שפה אין רכבים, זה דרך עפר שאף אחד לא יבוא. פתאום הוא רואה מרחוק שמתקרב איזה רכב. לך תדע, הוא יעצור או לא יעצור. לא תמיד יש להם זמן לעצור, הם ממהרים, צריכים לנסוע. הכביש של אבא שלהם, ולנו אין רשות אפילו לעבור שם, כך הם חושבים. ממילא, כאן אין לך פיקוח נפש גדול מזה, ודאי שמותר לו להטות מהדרך כדי שלא יבוא חלילה לידי נזק. זה מה שאמרת, שלא לוצאת. יש אנשים שלא גדולים לברעים לארץ ישראל, אז אפשר לעשות את הסחרה בכל תתכנס לזה. תעשה, למה לא? כי כך וכך וכך, לא להסתבב. למה לא? גם לסיפור לא לוצאת, לא לאחר כך. מסכים איתך, תעשה ותצליח, מסכים. אך חיי אדם דן באדם שנמצא באמצע התפילה. קרה לו איזה טעות בתפילה, והוא לא יודע איך ההלכה. אבל הוא זוכר שההלכה הזו כתובה בספר, בן איש חי, שולחן ערוך או ספר אחר. הוא זוכר, רק הוא לא זוכר מה הסיכום. עכשיו הוא תקוע באמצע העמידה. לא אמר יעלה ויבוא, או שלא אמר ברך עלינו, או באחד מהדברים האחרים. מה יעשה? אך חיי אדם אומר, כיוון שכאן הוא לא הולך, הוא לא מטייל סתם כך, אלא צורך התפילה. לכן מותר לו באמצע העמידה לגשת לארון הספרים, לפתוח את הספר, לראות מה הדין, חייב לחזור או לא חייב לחזור, אחרי שיראה מה ההלכה, ימשיך משם והלאה על-פי מה שההלכה קובעת. דברי חיי אדם הובאו גם בכף החיים למעלה בסימן צדי, ועוד מהאחרונים. אבל לעומתם, הגאון הוא בשלמה קלוגר בספר האלף לך שלמה, חולק עליהם ואומר לו, אסור, אין לעשות דבר כזה. אדם עומד בתפילה, הרי הוא מדבר לפני המלך, נכון? באמצע שאתה מדבר לפני המלך אתה הולך לארון, מתחיל לעיין באיזה הלכה, מתחיל לפלפל בלחש או בהרהור. מה אתה עושה הפסק באמצע, איך אתה עומד בצורה כזו? ולא שייך כאן היתר מהעניין כלל ועיקר. האמת שהמחלוקת שלהם תלויה גם במחלוקת היסודית, האם ברכה לבטלה אסורה מן התורה או לא. כי הגמרא בברכות ל.ג. אומרת האדם שמברך ברכה לבטלה עובר בלא תישא את שם ה' אלוהיך לשם. והרבה מהראשונים הסבירו שדברים כפשטם. כך כתבו רב פלטוי גאון, כך דעת הראב״ד בתמים דעים, ספר האשכול גאון. אבל לפי התוספות בראש השנה ל.ג כל הגמרא כאן אינה דרושה גמורה וזה לא דאורייתא אלא כל זה דרבנן. אם נאמר שהאיסור שהוא ימשיך להתפלל זה דרבנן, והאיסור לעיין בספר באמצע התפילה גם כן דרבנן, אז למה יעשה איסור דרבנן הזה, אולי שיעשה את האיסור דרבנן השני שימשיך הלאה? מי אומר שמתירים לו לעיין בזה בעיקר שורש המחלוקת, שורש הבעיה. יש לנו פתרון יסודי לבעיה הזאת, לעשות שלום בין החכמים, ואליבא דקולה עלמא לא תהיה לך שום בעיה. הפתרון הוא כך. כל אדם ילמד היטב את הלכות תפילה, ישנן היטב, וכל בעיה שתתעורר לו ידע מה עושים, איך עושים, איך לתקן, ולא יצטרך ללכת ולעיין באמצע התפילה. אבל לפעמים אין ברירה, כבר הגיע למצב ביש כזה, והוא זוכר, יודע איפה זה כתוב, רק צריך לראות את המילה, מותר או אסור, חוזר או לא חוזר. טוב, בלית ברירה, שילך לשם, אבל יגמור שם את העמידה. לא יחזור למקום הראשון שהיה, אלא יגמור שם, יסיים באותו המקום את העמידה, את התפילה שלו. איך? שוב, גם זה לצורך מצווה, כדי שלא יהיה ברכות ובטנה, מה הוא יעשה? ולכן, בחיי גוונא שעת הדחק, שוב אתה מתיר לו גם את העוון השני. אבל כמו שאמרנו, כל זה טלאי על גבי טלאי, היתרים בלית ברירה, כשאדם מגיע למצב ביש כזה. נפתור את הבעיות האלה, לכן התחילו לכתוב חלק מההלכות בסידורים. נניח בית-עובד היה לפני כ-150 שנה, הוא היה מהראשונים שכתבו לנו סידור עם הלכה. גם אצל אחרוני האשכנזים, סידור דרך החיים. יש הרבה מהסידורים שהיו לפני כ-100-150 שנה, התחילו לכתוב את ההלכות, ידעו שאנשים לא מסוגלים לזכור את הכול, ואז יש לאדם בעיה, במקום שילך לארון הספרים, לפעמים ההלכה הזאת כתובה לו בסידור. אבל לא תמיד, לא כל טעות, לא כל בעיה שיש כתובה לו בסידור. והוא לא יודע מה לעשות, הוא נבוך, אבל הוא יודע שבספר זה וזה אמר כך וכך. וזה הדיון וזו המחלוקת שאמרנו, האם יש כולה, יש היתר לבוא וללכת באמצע, לטייל כדי להגיע למנוחה והנחלה, שידע מה לעשות או לא. לכן, בלית ברירה, אנחנו יכולים להעלים עין שיעשה כך. אבל למה אי-אפשר ללמוד לאברהם אבינו שרק, אמר לחבר הכנסת ברכותו, רק רגע, נדמה לי לקבל את האוכל. זה בשביל בני-אדם, זה בשביל בני-אדם, זה בשביל, או, שם הגמרא למדה מזה, שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, כיוון ששם זה יותר. אבל פה אין דבר יותר חשוב ממה שאני עומד ומדבר לפני המלך. שם יש דבר יותר חשוב. פה אין. ולכן, כל אדם שיש לו טלפון או דבר אחר, ברגע שהוא מגיע לבית-הכנסת, בית-מדרש, לפני שייכנס, הדבר הראשון יכבה את המכשיר. זה הדבר הראשון. אחרת, פתאום באמצע השיעור או באמצע התפילה, וזה מטריד גם אותו וגם את האחרים, מסיח את הדעת, וזה לא בסדר. אדם מתורבת, כך ראוי שיעשה כדי שלא יפריע לעצמו ולאחרים. בכל מקום שפוסק, אם שעה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש, ואם לאו, חוזר לתחילת הברכה שפסק בה. אם פסק בשלוש ראשונות, חוזר לראש, ואם באחרונות, חוזר לרצל. הגמרא בכמה מקומות עוסקת באדם שמתחיל את המצווה, אבל לוקח לו הרבה זמן, היה לו הפסקות באמצע, ולא גמר מייד את התפילה, לא גמר מייד את המצווה. מה הדין כשאדם עושה מצווה בסירוגין, אם יצא או לא? מרן התחיל בנושא הזה למעלה בסימן סמיכי לגבי קריאת שמע. כמה זמן לוקח לך לקרוא קריאת שמע? שתיים, שלוש דקות? האדם הזה באמצע הפסיק כמה פעמים, במקום לקרוא את זה בשלוש דקות, גמר את זה ברבע שעה. האם יצא באמצע? עד שגמר הוא לקח להם 20 דקות. שעה לגמור את כולה או בברכת המזון, מראה נקמן בסימן קפג דן. האדם הזה הפסיק, היו לו הפסקות באמצע ברכת המזון. עד שמגיע האדם לסוף ברכת המזון, זה לוקח 4 דקות, 5 דקות. במקום זה אותו האדם, היו לו כמה וכמה פעמים הפסקות, עד שגמר את ברכת המזון לקח 20 דקות. כל הדברים האלה בדיעבד יצא. כך הוא הדין גם בהלל. אנחנו אומרים בראש חודש או בחנוכה או בשאר המועדים, הלל. כמה זמן לוקח הלל? 5 דקות? 7 דקות? האדם הזה, היו לו הפסקות באמצע. עד שגמר את ההלל לקח עש אישה, בדיעבד יצא. בסימן תקפח בהלכות תקיעת שופר, גם שם מרן מצטט להלכה את דברי הגמרא, שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, ביום ראש השנה, למרות שהתקיעות לא היו רצופות, בדיעבד יצא. כך גם לגבי מקרא מגילה. כמה זמן לוקח מקרא מגילה? חצי שעה? האדם הזה, אלו הפסקות. הפסיק באמצע או למשלוח מנות או לדברים אחרים. עד שגמר את מקרא המגילה עברו שלוש שעות. שעה כדי לגמור את כולה. אפילו אחי מרן פסק בסימן תרצ׳ הביא את דברי הגמרא, שבדיעבד יצא. אז לגבי שאר המצוות, סיכמנו את ההלכה. מה הדין לגבי התפילה, תפילת העמידה? האם גם שם זה דומה לשאר המצוות או לא? שלושה דעות יש בראשונים. קודם כול נתחיל בדברי הרשב״א, בדברי הרמה שהובאה למעלה בסימן סמכי. הרמה מחלק בין אם ההפסקות האלה היו באונס או ברצון. מה זה אונס? ילד לכנך באותו מקום, יש ריח רע. במושבים, המושבניקים יש להם הרבה פעמים בעיה, יש ריח רע שבא מבחוץ. אז עד שהוא יצא החוצה שרף איזה סמרטוט כדי לדחות את הריח רע. עד שהריח רע נדחה, אז בינתיים שעה נגמור את כולם. אז הרמה מחלק בין אונס לבין רצון, אם היה הדבר הזה בעל כורחו לו. מרן לא נוקט כך, אלא מרן הולך לפי שיטת תעריף הרמב״ם, והם נוקטים שיש הבדל בין כל המצוות לבין מצוות התפילה, ולא שיש הבדל בין אונס לרצון. ולכן, בקריאת שמע, ברכת המזון, כל אותן המצוות, בין אם היה בשוגג, באונס, במזיד, לרצון, שלא לרצון, בכל מקרה עשה את אותן המצוות לאט-לאט לסירוגין, בדיעבד יצא. כאן, בתפילה, עם שעה כדי לגמור את כולם, לא יצא, ושוב, לא יהיה הבדל, לא חשוב לנו מה הסיבה. אונס, רצון, השם, לא השם, לא מעניין אותנו. לעולם, בתפילה, חוזר לראש. ולמה? מדוע יש הבדל בין תפילה לבין שאר המצוות? תסביר לנו מרן בבית-יוסף, בדעת תעריף הרמב״ם. כשאני עומד בתפילה, אני עומד לפני המלך. אתה הפסקת לדבר עם המלך? אתה רוצה עוד הפעם לדבר? תלך עוד הפעם למזכיר, תבקש ראיון מחדש, שיקבע לך המלך שעה אחרת, ועוד הפעם תבוא אליו. המלך הוא לא חבר שלך, זה לא צחוק שאתה בא, מדבר איתו, מפסיק, ועוד הפעם אתה חוזר מדבר איתו. מה אתה עושה צחוק? המלך, אין לו זמן בשבילך. וכאן התפילה היא חמורה יותר משאר המצוות, כיוון שבתפילה אני עומד ומדבר לפני המלך. ולכן, אם האדם הזה הגיע, ישיבנו הבינו לתורתך, והרגיש ריח רע, כמו שאמרנו, הפתרון הקל, יצא החוצה לשרוף איזה סמרטוט כדי לדחות את הריח הרע הזה שבא, עד שחזר עברו בינתיים יותר מחמש דקות, שהיה כדי לגמור את כולה, אין לו אפשרות להמשיך, השיבנו הבינו לתורתך באותו מקום, אלא חוזר לראש. למרות שהאדם הזה אומר לך, תראה, אני לא עשיתי את זה סתם, אני לא הלכתי לטייל והפסקתי בגלל שהיה לי כיף להפסיק. לא הייתה לי ברירה, לצורך, ואני הצלתי רבים מעוון, עשיתי את זה גם בשביל הציבור. לא חשוב לנו מה הייתה הסיבה, מה הרקע, אונס, רצון, שוגג, מזיד, וכל אחד מהדברים הללו, ההלכה היא שהה לגמור את כולה, חוזר לראש התפילה. האם לפני דבר עצמם הוא אמר אמן? בדיעבד, לא חוזר. לא חוזר. כמו שאמרנו, אנחנו קיבלנו הוראות מרן, וכך ההלכה, האשכנזים הם שמחלקים בזה לפי שיטת הרמה, אנחנו לא נוהגים כדעת הרשב״א או כדעת רבנו יונה. רבנו יונה לא מבדיל בין כל המצוות לבין התפילה. אם בקראת שמעו ברכת המזון דאורייתא, הוא הדין גם בתפילה דרבנן, שהיה לגמור את כולה לפי רבנו יונה, לא חוזר. אנחנו לא פוסקים כך. קיבלנו הוראות מרן, והרי ספק ברכות להקל בתפילה לא אמרנן, ולכן ההלכה היא כדעת הריף, הרמב״ם הוא מרן, שהיה לגמור את כולה, חוזר לראש ברכת המזון. אבל יש עוד דיון, עוד מחלוקת נוספת בפוסקים, והמחלוקת הזאת היא גם בדעת מרן. מרן נקמן בסימן קמ בהלכות קריאת ספר תורה בבית-הכבית, מרן כותב כך כתב רבנו גרשום בר-שלמה, כל מה שאמרנו, שהיה לגמור את כולה, חוזר לראש, כל זה, כשדיבר, יצא החוצה, דיבר, איפה יש כאן סמרטוטים, למי יש גפורים, דיבר באמצע, אז אתה אומר, שהיה לגמור את כולה, חוזר לראש. אבל אם האדם הזה לא דיבר כלום, ברוך השם, יש לו גפורים בכיס או מצית, הוא מכיר את המחלה של המושב, הוא יודע מראש מה יהיה, יצא החוצה, הדליק את המדורה וחזר. אומנם הוא שעה יותר מחמש דקות, שעה לגמור את כולה, אבל הוא לא דיבר אף מילה, אלא שהה בשתיקה. לפי דעת רבנו גרשום בר-שלמה, כיוון שזה היה רק בשתיקה, לא חוזר לראש, אלא ימשיך השיבנו אבינו לתורתך, ימשיך מאותו מקום. בדעת מרן יש מחלוקת. אומנם שם מרן כתב כן בבדק-הבית. השאלה, גם בשולחן ערוך מרן לוקט כך או לא? נווה-שלום מסביר שגם דעת מרן היא כך. גם הפרימגדים אבירו הלכה ועוד מאחרונים הזכירו את החילוק הזה. לעומת זה, יש אומרים לו, למרן אין את ההבדל הזה. איך ההלכה? אתה אומר, יש לנו כאן ספק ספקה. הספק הראשון, אולי ההלכה כרבנו יונה, שגם בתפילה, כמו בקריאת שמע וברכת המזון, שעה נגמור את כולה, לא חוזר. אפילו אם תאמר ההלכה חוזר, אולי ההלכה כמו רבנו גרשון בר-שלמה ונווה-שלום בדעת מרן, שזה דווקא אם דיבר, אם לא דיבר אלא בשתיקה יצא, יש לך, אם כן, ספק ספקה. ולכן עדיף יותר שלא יסתבך בספק ברכות ובטלה במה שיחזור אחורנית, אלא עדיף יותר שימשיך הלאה על הסדר. זה עדיף יותר. כך הסכימו הרבה מגדולי האחרונים על-פי הספק ספקה האמור, ולכן שב ואל תעשה, לא כדאי שיחזור אחורנית. ויש מרפוא במחורש, תלוי על המסתר, כמו מרן ולהשיגוי. מסתבר. מסתבר לומר שמה שמרן כתב בפירוש בבדק הבית בשם רבנו גרשון בר-שלמה, מסתבר, כן, יגלה לנו שם, על כאן, ילמד הסתום כאן, מהמפורש, שם. למה לומר שמרן חזר בו ממה שכתב מרן בבדק הבית? מה, מרן, חלילה, ילד קטן, היום הוא כותב כך, מחר הוא יכתוב אחרת? לא מסתבר לומר שמרן חזר בו. לכן דברי הנביא שלום הם מוכרחים. הרבה מגדולי האחרונים הסכימו, ובפרט שיש לנו, כמו שאמרתי, ספק ספקה, ולכן יותר קל לומר כן, עדיף יותר שימשיך. הכי טוב, באותם המקומות שמועדים לפורענות, מראש אדם יודע שזה עלול להיות, תלוי רק איך תנשב, רוח צפונית, מזרחית, מערבית. מראש, לפני שמתחילים את התפילה, שיהיה להם שם איזה גלגל של רכב, איזה טייר, באים להתפלל, לפני התפילה קודם כול ידליקו את הגלגל הזה, ואחר כך יתחילו לתפילה, כי שם במושבים יש תמיד ריח רע, לצערנו, מהרפתות וכיוצא בזה, שם אין להם פתרון אחר גם בחורף, לא רק בקיץ. לצערנו, יש בכל מצב. לכן, עדיף יותר שיעשו את התקנה הזאת מראש. הגבאי, יהיה לו תפקיד נוסף שם, חוץ מלאסוף כסף, גם לבזבז את הכסף על המדורות, אין לו ברירה. אבל מה שהם כן בדיעבד, כבר קרה מה שקרה. הם חשבו שבחורף אין בעיה, ופתאום נהיה ריח, אז אין לו ברירה, הוא יוצא באמצע עבה. אז גם בזה בין הברירה. אם שהה לגמור את כולה בשתיקה, לא יחזור נפקא מינא גם לגבי הילד שהבאנו קודם והילד הזה מפריע ואני הוצאתי אותו החוצה. עד שהוצאתי אותו החוצה והגיעו לחוף מבטחים, שמנו את הילד במקום, סידרנו אותו, חזרתי למקום שהיה כדי לגמור את כולה. האם יחזור או לא? גם כאן יהיה תלוי אם דיברת עם הילד, אם הפסיק בדיבור או שלא דיבר. לפעמים לא היה צריך לדבר עם הילד. הייתה לי סוכרייה בכיס, נתתי לו מייד סוכרייה ולקחתי אותו. אומנם עד שהלכתי וחזרתי, בינתיים עבר יותר מחמש דקות, אבל לא דיברתי שום מילה. אז גם בחיי גוונה יהיה רשאי לכתחילה להמשיך הלאה, השבאנו אבינו לתורתך, ואינו חייב לחזור לראש. מה יש לך להם רשאי? תני לך, חצי שעה, שעה. אפילו חצי שעה, שעה. אפילו חצי שעה. אפילו בזה. לא יבוא ולא יהיה אדם חולה. אדם לפעמים שוכב על ארץ דווי אחרי ניתוח. הוא חשב שהוא יכול להתפלל, שיש לו כוח. הוא התחיל. הוא בשוכב התחיל. הגיע השבאנו אבינו, מסכן תש כחו, לא יכול, אז הוא חיכה. אחרי עשרים דקות, חצי שעה, ברוך השם, מתאושש, ועכשיו הוא רוצה להמשיך. האם יחזור השם של שפתי או אשיבנו? פה הוא לא דיבר שום מילה, הוא שתק, יכול להמשיך. או לפעמים הוא בסדר, אבל בחדר החולה לידו לא היה נקי, היה ריח רע. עד שקראו לאחות ועד שהאחות סידרה וכו' וכו', בינתיים עברו עשרים דקות. אז גם בזה. כיוון שהוא שתק, הוא לא דיבר שום מילה, יוכל להמשיך הלאה. אבל אם לא היה ברירה, היה צריך גם לדבר. לחץ בפעמון, קרא לאחות, תנקי אותו, נהיה כך. היה צריך גם לדבר, הפסיק גם בדיבור. בזה אין ברירה, כיוון שהה לגמור את כולה, חוזר לראש. אתה גם יקצר שירותי ולא יסתכל. אותו דבר. גם בזה שהה לגמור את כולה ולא דיבר שום מילה, גם בזה ימשיך הלאה. הרמ״ה אין לו את החילוק בין תפילה לשאר המצוות, אלא הם מאחדים את הכול, שהכול שווה. כדי להסביר את הסוגיות אז הם מחלקים לא בין קריאת שמע לתפילה, אלא בין אם היה הדבר הזה באונס או לא. אני קורא לך את לשון הרמ״ה, סעיף א׳. ד׳מיה, נו סביב שיא כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. לא היה ראוי האדם הזה, כיוון שהיה אנוס, היה ריח רע. בזה היה חוזר לראש. אם היה רוצה, לא יכל. אבל אם לא היה אנוס, היה יכול להמשיך. הייתה לו אפשרות והוא לא המשיך. בזה גברה עליו דחויהו. כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. זו הטענה של הרשב״א והרמ״ה. אבל מאמר מרדכי אומר שהרשב״א היא חידאה בדבר. נכון שהאשכנזים נוהגים כדעת הרשב״א והרמ״ה. אנחנו לא פוסקים כך, אבל הם, לפי שיטתם, הם הולכים בדרך הזו. בכל מקום, לנו, לדידן, אנחנו קיבלנו הוראות מרן, וכמו שאמרנו, אם הפסיק בדיבור בתפילה ושהה כדי לגמור את כולה, בין באונס בין ברצון, חוזר לראש. ולכן, אם היה איזה עם ארץ, היה לו טלפון באמצע העמידה. יש אנשים, יש להם נימוס ההנהגה בין אדם לחברו אצלהם, ואת עלית על כולנה. אבל באמצע הטלפון יצא ודיבר וכו', ואחר כך חזר. זה הליבדי כולה עלמא, שאל לגמור את כולה, וגם דיבר. בוודאי שחייב לחזור עוד הפעם לראש, כן, מה שאמר את כל אותן הברכות, עד חונה לדעת, כנראה שלא היה לו דעת, האדם הזה, שמרחם עליו. אבל אדם בן תורה צריך לדעת, אני עומד לפני המלך, אמרנו, אפילו המלך שואל בשלמה לישיבנו, קל וחומר הטלפון, איזה מודניק מטלפן לו באמצע התפילה, קל וחומר שאסור לענות לו לגמרי, בכל מכל קול, אין היתר. כל לא שאסור, למה אתה יוצא חוץ? אתה תכוון, זו בעיה שלך, נכון? זהו, נכון, היה צריך לכבות, נכון, היה חייב לכבות, ולא היה לו היתר. אם הוא רק דיבר ולא שהה לגמור את כולה, בדיעבד לא חוזר. גם בזה יש מחלוקת בפוסקים. מרן ממשיך, זה הסעיף הבא, אני קורא את הלשון. אדאמרנה נמשאה כדי לגמור את כולה בקורא משערינן אם סח בתפילה, דינו לעניין חזרה כדין להפסקות האמורות בסימן זה. זאת אומרת, אם דיבר אז אם לא שהה לגמור את כולה, לא חוזר לראש. נכון שהוא עשה שלא כהוגן, אפילו, אחי, לא כנסו אותו לחזור לראש, כיוון שלא שעה כדי לגמור את כולה. דברי מרן, כך דעת הלבוש, עולה תמיד, התז, דרך החיים, הגרע ועוד. אומנם יש חולקים. חלק מהאשכנזים לא ילכו בדרך הזו, אבל אנחנו לדידן קיבלנו הוראות מרן, ואפילו שאותו האידיוט עשה דבר גרוע מאוד שדיבר באמצע התפילה, אף על-פי כן לא נחזיר אותו לראש, כיוון שלא שעה כדי לגמור את כולה. אבל אם שעה לגמור את כולה, בזה אמרנו, לבדי כולה עלמא, חוזר לראש. מה נקרא שעה לגמור את כולה? אם הוא יגרע, שים שלום. ושם קראנו הדבר הזה. כמה זמן לוקח לומר שים שלום עד הסוף? חצי דקה, דקה, כמה זמן לוקח? וכאן הוא הפסיק יותר מדקה. אף על-פי כן לא יחזור לראש, אלא ימשיך שים שלום. והסיבה היא, שעה לגמור את כולה, פירוש הדבר. אם היה מתחיל השם שפתי תפתח, עד השם צורי וגואלי. כמה זמן לוקח? חמש דקות? זה נקרא שעה לגמור את כולה. לכן, אפילו אם ההפסקה, אפילו אם הבעיה התעוררה כשהתחיל שים שלום, ושם הקטע הוא קצר, לא מסתכלים איפה הוא נמצא. מסתכלים מההתחלה, העיקרון שבדבר ששווה לאדם הזה, כל העמידה כולה. ולא מסתכלים על אדם אחר. אתה לא לוקח ממוצע איך כל העולם מתפללים. מסתכלים על האדם עצמו. יש אנשים, ארבע דקות גומרים את הכול. יש אנשים, לוקח להם שבע דקות, שמונה דקות. אז מה אכפת לי אם הוא גומר בארבע דקות? לי לוקח שמונה דקות. וכאן ההפסקה הייתה רק חמש דקות. זה נקרא, לא שעה לגמור את כולה ולא חייב לחזור לראש. לא אומרים, בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא כל אחד ואחד באופן אישי. מה שהוא רגיל בתפילה, זה מה שקובע לנו. כך כתבו הרשב״א, מרן השולחן ערוך ושאר האחרונים, וכך ההלכה, גם הרמה למעלה בסימן סמיכה, גם הרמה ציין את ההלכה הזו, וכך ההלכה למעשה. למה הקשר לרפצות? אם יש ריח, מה קבל השיטה? חדיציה, זה לא כזה. יש לך גלגלים של אוטו? לא. מה, שכחת את ההפגנות לפני שנה וחצי? כן, אז ברגע שאתה שורף גלגל, הריח של הגלגל השרוף דוחה את הריח של הרפת והלול. אתה לא מרגיש כבר סירחון של הלול, יש סירחון אחר. ישן, מפני חדש תוציאו, יש סירחון חדש, ואז אתה יכול להתפלל. גם ספרי אפשר. הבעיה בספרי היא אם החלון פתוח, אחרי עשר שניות הספרי התנדף, ועוד הפעם חזרה חנה לשחרוריתא, עוד הפעם הריח חזר, ואין לדבר סוף. אבל כשאתה מדליק את הגלגל הזה, מרגע שהדלקת ותתפלל חנה, אתה יכול להתחיל תפילת חנה, עד עלינו לשבח, הגלגל הזה ימשיך להפיץ ריח לחוה. אתה מדבר על רעיל, אני מדבר אתך על פתרון טכני. אתה רוצה להביא ספרי? אני לא מתנגד. אם בית-הכנסת עשיר ורוצים לחלק להם ספרי, שכל התפילה יהיה בית-הכנסת מלא ספרי, אין שום בעיה. אבל זה יקר, זה פתרון יקר. לשרוף גלגלים זה כאן, אתה זוכר איך היינו עושים בהפגנות, אף אחד לא הביא שם ספרי, שם שרפו גלגלים. רבי חנה בן-הכשר אומר. בדאבד כן, יצא. אני קורא בסימן קד סעיף ז' אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוון למה שאומר השליח ציבור, ויהיה כעונה. אגב, היה עומד בתפילה וקראו לספר תורה, ואינו פוסק. אפילו המלך שאל בשלומו לא ישיבנו. הגמרא דנה לגבי ענייה תהיה שמרבה. תודה. האם רשאי באמצע התפילה לענות תהיה שמרבה או לא? המסקנה היא שלא. אינו עונה, לא קדיש, לא קדושה, אפילו עוסק במעשי מרכבה, וכיוצא בזה, כמו שאמרנו, אין לו רשות. ולכן, אדם שמתפלל שחרית, בנחה ערבית, מוסף, או כל תפילה אחרת, מרגע שמתחיל השם שפתי תפתח. עד יהיו לרצון הראשון, אין לו היתר לענות, לא קדיש ולא קדושה ולא דברים אחרים. בעל הלכות גדולות, שהובא שם בתוספות בברכות כא, מחדש ואומר כך, אמנם אינו חייב לענות, אבל יש לו רשות להרהר. זאת אומרת, ימתין רגע, בשעה שהחזן אומר יש הימר רבה, גם הוא ישמע ויהיה שומע כעונה, כך גם לגבי קדוש קדוש. תוספות שואלים, ממה נפשך? אם אתה אומר, הרהור לאו כדיבור דמה, אז זה אפס. אם אתה אומר, הרהור כדיבור דמה, וזה נחשב לו למצווה, שהוא אומר, יש הימר רבה מברכ, אם כן, זה יהיה גם הפסק. אפילו אחי התוספות מסיימים שהמנהג כך, ולכן, כך כתבו רוב ככל הפוסקים, ולכן גם מרן בשולחן ארוך כתב, שלא עונה בפה, אבל במחשבה, בהרהור רשאי. והסיבה היא, הגמרא במסכת קידושין ל״ט עוסקת בנושא, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, אבל מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ולכן גם פה. לגבי ענייה, זה נחשב כאילו ענה. קדוש, או יהיה שמרבה. אבל להחשיב את זה כהפסק, חלילה, זה לא נחשב לו להפסק. בתורת יקותיאל מביא רמז יפה ממה שנאמר בתהילים פרק סו. אבן אם ראיתי בליבי, לא אשמע השם. מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא לא מצרפה למעשה. זה לא נחשב להפסק כאן. אכן, שמע השם, הקשיב בקול תפילתי, זה נחשב כאילו אמרתי קדוש קדוש או יש מרבה מברך. ולכן כך הוא המנהג, ואין אחר המנהג כלום, אנחנו יכולים, רשאים לעשות כן. אגב, הגמרא שם מחלקת בין סוגי העבירות. לא כל העבירות שוות, ויש מחשבה רעה שהקדוש ברוך הוא כן מצרפה למעשה. קודם כל, לגבי עריות, מחשבה, חלילה, באותם הדברים, הרהורי העבירה קשים מהעבירה, או כפירה. אדם שחלילה חושב, אפילו במחשבה, גם שם זה כבר נחשב כעוון. או אדם שהוחזק, גנב מקצועי, שנקרא, גנב שלושה פעמים. עכשיו הוא עדיין לא גנב, הוא רק תכנן איך נגיע לבית, איך אנחנו פורצים, איפה נמצא הכסף, איך לוקחים, איך ניסוגים. הוא עדיין לא עשה, אבל כיוון שהוא הוחזק, אצלו כבר המחשבה גם תופסת. טוב, זה הדברים הבודדים היוצאים מן הכלל, אבל בדרך כלל, מחשבה רעה, הקדוש ברוך הוא, לא מצרפה למעשה, כי בנים אתם להשם אלוהיכם, ואין האב מעיד על בנו. הרי את המחשבות אף אחד לא יודע. אפילו מלאכי השרת, לדעת התוספות, לא יודעים את המחשבות שלנו. רק הקדוש ברוך הוא יודע. אדם יבוא לדין, יגידו לו, אתה חשבת לגנוב. מי אומר? מי יכול להעיד נגדו שהוא חשב לגנוב? רק הקדוש ברוך הוא. רק הוא בוחן ליבו תוכליות. הקדוש ברוך הוא לא יכול להעיד עלינו, האבא לא יכול להעיד על בנו, בנים אתם להשם אלוהיכם. ולכן, משום זה, מחשבה רעה, הקדוש ברוך הוא לא מצרפה למעשה, הוא הדין גם פה. הגאון הוא ביוסף חיים, בספרו הרב עוד יוסף חי, הוא מעיר ואומר כך, בזמנם החזנים בין אלה שהיו קבועים בין החזנים שלא קבועים היו מכוונים מצוין. אתה שומע קדוש-קדוש, מן הסתם הוא מכוון עליך. אז יש כאן כוונה גם של החזן שהוא משמיע וגם אני שומע, שומע ומשמיע יחדם מכוונים, בזה באמת המחשבה, הכוונה מועילה. אבל היום, בזמן הזה, אותם החזנים שאינם קבועים בדרך כלל לא שמים לב להוציא ידי חובה אחרים. הלוואי ויכוונו על עצמם. אתה חושב שיכוונו על האחרים? ולכן, בחי גוונה, אין תועלת להמתין לאמירה, תראה שמרבה קדוש-קדוש, מסתמא, הוא לא מכוון עליך. כל וחומר, אם האדם הזה נמצא בשטיבלך אצל אחינו האשכנזים, שם בכלל הם לא אומרים בקול רם קדוש-קדוש. אלא הוא צועק בקריאה זה זה זה ואמר, האנשים צועקים קדוש. אחר כך הוא אומר, לעומתם משבחים ואומרים, כולם צועקים ברוך כבוד השם במקומו, הוא בכלל לא אומר. אז מי יוציא אותך את החובה, הצועקים, האנשים? לכן, שם אין תועלת, שם בוודאי עדיף שימשיך הלאה ולא ימתין. אבל חוץ מהנקודה הזאת, כמו שאמרנו, דברים אחרים לא יענה, אפילו קראו לו בשם. יעמוד ראובן בן יעקב כדי שיענה לספר תורה, אפילו לצורך זה לא יפסיק, כיוון שהוא באמצע העמידה, הרי הוא כי עומד בפני המלך ואין לו רשות להפסיק. שם יש תוצאות, הרהורה עבירה קשה מהעבירה, כי יש תוצאות. הוא בא אחר כך לעוון החמור וכולי, ולכן שם הדבר שונה. אחר שסיים שמונה עשר ברכות קודם אלוהי נצור, יכול לענות קדושה וקדיש וברכו, ועיין סימן קכב. אחרי שגמר, חתם, יהיו לרצון הראשון. נכון שעדיין לא פסע, אפילו אחי, עיקר התפילה הוא גמר. ולכן, אם שם הוא שומע קדיש או קדושה, שם בוודאי שרשאי לענות יש מרבה, קדוש קדוש וכיוצא בזה. אלא שהשואל ומשיב דן לגבי יום ראש חודש, אדם שלא אמר יעלה ויבוא במנחה או בשחרית. כל זמן שעדיין לא גמר את התפילה יכול לחזור לרצה. הוא הגיע עשה למען שמך, הוא שומע את החזן אומר וקרא זה אל זה ואמר. אבל הוא נזכר שלא אמר יעלה ויבוא. אם הוא יענה יחד איתו קדוש, סימן גילה דעתו שהוא גמר את התפילה, ואז הוא חייב לחזור לראש. ולכן אומר השואל ומשיב, עדיף שלא יענה, אלא יהרהר, כמו שאמרנו בסעיף הקודם, יהרהר ולא יענה בפה. ואז הוא עדיין לא גמר את התפילה, הוא יכול לחזור לרצה. מוטב שיוותר על אמירה בפה של הקדוש והקדושה ולא יגרום 16 ברכות נוספות לבטלה. זה מה שיש הדין היוצא מן הכלל לגבי ראש חודש. המתפלל, שתי תפילות, זו אחר זו, צריך להמתין בין זו לזו כדי הילוך 400, כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון חינם. הגמרא בברכות ל אומרת שאסור לאדם לחבר את התפילות, שיהיה רצוף מייד בזה אחר זה, אלא צריך להמתין קצת. כגון, האדם הזה לא התפלל מנחה, היה אנוס, מתפלל עכשיו ערבית 2. הוא גומר השם צורי וגועלי, לא יכול מייד להתחיל עוד הפעם השם שפתי, אלא צריך להמתין בין הראשון לשני שלוש שניות זמן כדי הילוך 400, או אדם חולה שוכב על ערש דווי ביום שבת לא בא לבית-הכנסת להתפלל. מייד אחרי שגמר את העמידה הראשונה של שחרית, הרי אין לו ספר תורה, הוא רוצה להתחיל מייד מוסף. לא מייד. צריך גם הוא להמתין לפחות שלוש שניות כדי הילוך 400. כל זה כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחילה, שתהיה לו תפילה מושלמת בכוונאב. מה אני רוצה בשביל מה הכולל? שם אני יכול לכבד כל מיני כוונות, זה לא יכול לעשות כדין. יש ספר, תולדות זאב, של הגאון הרב זאב פרנק, והוא אומר את החידוש שלך. הוא אומר, אם אדם יכול לבקש על הפרנסה ועל כל הדברים האחרים, קל וחומר לבקש, יש מרבה מברך. אבל רוב הפוסקים חלקו עליו בדבר הזה, והרי הכלל בידינו. העוסק במצווה, תתורמי המצווה, מעיקר הדין, לא חייב, ולכן שב ואל תעשה עדיף. בלחש. לא בלחש, אלא בהרהור. כמו שאמרנו, בהרהור יהיה מותר, אבל בלחש. פרנסה זה עניינים אישיים של ענייני העולם הזה. ענייני העולם הזה, כן, שאין אדם צרחה בשומע התפילה, כמו שאמרו בעבודה זרה ואב. אבל עניינים רוחניים זה לא שייך לענייני התפילה, זה לא קשור, ולכן אי-אפשר לנו להיכנס בספק, בחשש, הפסק. אדם שטעה וענה, למדנו למעלה שבדיעבד יצא ידי חובה גם אם הפסיק שלא כהוגן. אבל מלכתחילה, שב ואל תעשה, סוף-סוף רוב הפוסקים חולקים על תולדות זאב. כל הפטורים מקריאת שמע פטורים מתפילה, וכל שחייב בקריאת שמע חייב בתפילה, חוץ מהמלווי נתעמת שאין אמיתת צורך בהם, שאף-על-פי שהם חייבים בקריאת שמע פטורים מתפילה. אתה שופט לחברים שחברים עליהם בקריאת שמע פטורים. כן? למה לא? אפשר. למעלה, בהלכות קריאת שמע בסימן עין, למדנו את הדינים של אונן שפטור מקריאת שמע, או בהמשך דין חתן או עוסק בשאר מצוות, מתי אדם חיה בקריאת שמע ומתי פטור. אז הכלל, בדרך כלל, ורוב ככל הדברים, דין תפילה ודין קריאת שמע שווה. ולכן, אדם שפטור ממצוות קריאת שמע בגלל שנפטר לו אחד משבעה הקרובים, הרי הוא אונן ויש על המצווה תקבור תקברנו ביום ההוא. והעוסק במצווה פטור מהמצווה, כמו שפטור מקריאת שמע, פטור גם מתפילה. לא רק פטור, אסור לו גם להתפלל, אפילו אם הוא רוצה להחמיר על עצמו, נראה כמזלזל באותו המת, כאילו לא אכפת לו מקבורת אותו המת. ולכן, עד הקבורה לא יתפלל. כך גם לגבי שאר אנשים שעוסקים במצווה, מצווה עוברת, שאי-אפשר לעשות על-ידי אחרים, בוודאי שפטור גם מתפילה. יש דוגמה אחת, למרות שחייב בקריאת שמע פטור מתפילה, והיא, אותם האנשים שמלווים את המיטה, שאין למיטה צורך בהם, המשנה אומרת בברכות יז שחייבים בקריאת שמע. אף על-פי כן המשנה מסיימת, אלו ואלו פטורים מהתפילה. למה? מה ההבדל? שם, לגבי מצוות קריאת שמע היא קצרה יותר. שתי דקות אתה גומר את כל קריאת שמע, והכוונה לעיקומה רק בפסוק הראשון. ולכן, אם הכתפים האלה, אין למיטה צורך בהם, אולי יצטרכו אותם בעוד כמה דקות, בינתיים הם יכולים להספיק את קריאת שמע, חייבים. אבל התפילה צריכה יותר ריכוז, יותר כוונה, ולכן, כיוון שהם סוף-סוף בכוננות מסוימת, שהם יצטרכו אותם, ולכן אלו ואלו פטורים מהתפילה, גם אותם הכתפים שאין למיטה צורך בהם. היום, בסלנג בעברית, אותם שמרימים או חולה באלונקה, או להבדיל, מרימים את הארון המתים, קוראים להם מלשון אלונקה, אלונקאים. זה הסלנג. אבל בלשון חכמים קוראים להם כתפים. אז היו מרימים את הארון, היו מרימים בכתף. לא נוח להרים ביד, כמו שאנחנו מרימים היום את האלונקה, אלא יותר נוח, עם ארבעה מרימים, שמים את זה על הכתף, הרבה יותר קל להרים, ולכן, בלשון הגמרא, כתפים, כך נקראים אותם אנשי חברה קדישה. היום, בזמן הזה, בדרך כלל, רוב ככל אנשי חברה קדישה אין להם בעיה בכל ימי השבוע, חוץ מיום ראשון או יום שישי. אלה הם הימים הבעייתיים לאנשי חברה קדישה, ולכן העצה היא, יש, ברוך השם, צוות גדול. חייבים כל אותם האנשים לא לחכות לרגע האחרון. יש כבר באחת ורבע מניין לתפילת מנחה, שישתדלו ללכת. אלה ילכו באחת ורבע, אלה ילכו בשתיים, אלה בשלוש, שלא יחכו לרגע האחרון. בדרך כלל סמוך לערב ידיהם מלאות עבודה, בפרט ביום ראשון. לצערנו, יום ראשון ידיהם מלאות עבודה, כי כל הנפטרים מליל שבת עד יום ראשון בערב, יומיים, ואין להם מספיק רכבים. עיקר הבעיה שלהם, היום מסיעים את הגופות לבית-הקברות ברכב, במקום 30 לוויות יש להם רק עשרה רכבים. אז הם צריכים באותם הרכבים שלושה וארבעה לוויות. ממילא, כל חצי שעה יש להם לוויה, ועיקר העומס זה סמוך לשקיעה. אז אם הוא יחכה עד הסוף, הוא לא יוכל להתפלל, אותו איש חברה קדישה, לא יוכל להתפלל כי הוא עסוק או בקבורה או בלוויה או בדבר אחר. ולכן חייבים מלכתחילה להקדים. וכך הם עושים היום, רובם ככולם מסודרים מבחינה זאת, הם עושים את הכול על הצד היותר טוב. גם ביום שישי רובם יודעים את מה שעתיד להיות, חלילה, ולכן הם הולכים בצהריים כבר מתפללים מנחה. יש בכותל, יש במקומות אחרים, מתפללים מוקדם. הולכים למקווה, מתרחצים, מתלבשים אפילו, לבשים לכבוד שבת הכול, ואז אם יש להם לוויה אפילו בשעה 1800 הם עושים את הלוויה, הולכים עם בגדי שבת, ואז הוא גומר את הלוויה, הוא ישר גומר, בא לבית-הכנסת להתפלל, תפילת ערבית, אחד עודי לקראת כלה. זה מה שהם עושים, וכך רצוי לעשות. אבל אם חלילה וחס, כמו שאמרנו, ידיהם היו מלאות עבודה. מאחת בצהריים עד שמונה לא התפנה, לא היה לו זמן להתפלל. העוסק במצווה פטור מהמצווה, אנוס רחמנה פטרי, ולא התפלל ערבית שתיים, כי העוסק במצווה פטור מהמצווה. כך אמרנו גם לגבי אדם ששומר בחברון. האדם הזה התחיל באחת. היו צריכים לבוא להחליף אותו בארבע-חמש, לא באו. עד שמונה, שמונה וחמישה היה שם שומר. אז בחיי גוונה, גם הוא עוסק במצווה פטור מהמצווה, ולכן גם בזה בחיי גוונה יש לו היתר. זה לא שהוא עשה חלילה איזה עוון שלא התפלל מנחה, כי הוא היה עוסק במצווה אחרת. הוא לא היה יכול להפקיר את העמדה שלו. ולכן בחיי גוונה אין לו צורך להתפלל תפילת ערבית שתיים. אבל אני הבאתי בכוונה דוגמה מתחילת זמן מנחה עד הסוף, כל הזמן הוא היה שומר. אבל אם האדם הזה לא התחיל באחת, התחיל בשעה ארבע, הוא יכל להתפלל מנחה קודם. אלא מה? מארבע עד שמונה הוא היה מרותק שם לעמדה. האם בחיי גוונה פטור או לא פטור מתפילת התשלומים? יש בזה מחלוקת. מחלוקת תלויה. אנחנו מתחילים את נושא התפילה, לומדים מנושא הקורבנות. עם ישראל איבד את דוד המלך בחג השבועות. האם עם ישראל יכלו להביא את הקורבן, תגיד, חג השבועות היו אוניינים, אבל למחרת, בגלל שלא יכלו יום קודם למחרת להביא, או מעיקרה היו פטורים באותו יום, ממנה גם למחרת פטורים. זה הוויכוח איך להשוות את הדברים בין שם לכאן. והמסקנה היא, יעשה תנאי לנדבה ויחזור עוד הפעם תפילת התשלומים, הן לגבי דוגמה ששמר בחברון או לגבי איש חברה קדישה וכיוצא בהם, תאמר לו שכן יתפלל תפילת תשלומים, כיוון שסוף כל סוף האדם הזה חלק מהזמן כן היה ראוי, כן היה יכול להתפלל. לא שמעתי. יש לך יותר מילואים? זו השאלה. מילואים למה? תשלומים למה? אם היה חיה ביום חג השבועות, אז יש גם תשלומים. אבל אם אתה אומר, העוסק במצווה פטור מהמצווה, ואותם האנשים, הרי נשיא שמת, מלך שמת, הכול קרובה, כולנו כאילו האחים שלו, כולנו בנים שלו. ממילא, כמו עונן אתה אומר, אין תשלומים, אז גם שם לא יהיו תשלומים לקורבן. זו השאלה. או נאמר, דוד המלך לא נפטר מייד עם עמוד השחר בהתחלה, הוא נפטר באמצע היום, כמו שמשמע מהגמרא בשבת ל'. ולכן, התחייבו באור היום כבר בקורבן, מה שבאמצע היה איזו הפסקה, זה לא נורא. ולכן היה עליהם את החיוב להביא את הקורבן בשאר הימים, ימים שאחריהם. אז מילא גם פה, נכון הדבר שבסוף הזמן, מ-16' עד שמעון הוא לא יכול להתפלל מנחה, אבל כיוון שהיה עליו חיוב כבר ב-16' ואז הוא כן היה יכול להתפלל מנחה, אז החיוב הזה נותן לו להתפלל, חובה להתפלל ערבית שתיים. אדם שלא התפלל ממך, הוא לא ידע, הוא ידע, הוא ידע שמישהו לא משופט או, לא משנה, ידע, לא ידע. היה חיוב, היה, גברה בר-חיובה. אז גם כן, כן, תאמר לו, כיוון שסוף כל סוף המת לא נפטר בשעה 13' אלא אבא שלו נפטר ב-16' אחר-הצהריים, חוזרים מהלוויה בשעה 2030-15', תאמר לו שהתפלל ערבית שתיים, את השנייה עם תנאי לנדבה, שגם בזה יעשה תנאי לנדבה, זה ההבדל. זה קרה ביום שישי. ביום שישי הם עושים כך, גומרים את הקבורה, יוצאים לבית-הקברות, עומדים ומתפללים שם מנחה. זאת אומרת, האבלים לא חוזרים, הרי ברכב אי-אפשר לחזור, גמרנו, סמוך לשבת. אז קודם כול מתפללים מנחה ביציאה, ברחבה שם, ליד בית-הקברות. אחרי שגומרים מנחה, מסיימים בואי ייקלה שבת מלכתה, אחרי זה הולכים ברגל חזרה לביתם, ואז יתפללו, כמו שאמרתי, ערבית שתיים, אבל אין להם ערבית שתיים בצורה רגילה, למה? כי שם בליל שבת אי אפשר תפילת תשלומים לנדבה, אבל יש ברכת מעין שבע. אז החזן שאומר מעין שבע אומר לאבלים שהוא מתכוון לפתור אותם, להוציא אותם ידי חובה, ספק אולי הם חייבים במנחה, אז יוציא אותם בצורה הזו, גם לשבת. תקנה. איך? אם יתפללו ברחבה אין הם עטום. לא יתפללו ברחבה, לא עשו כמו שהוא אמר, אז בזה יש להם את העצה של ברכת מעין שמה. אבל כל אחד יכול לחזור לבית ולרגל, וזה היה מסתכל עליהם ופניהם המוכרים. הם רק ברגל? אם גמרו את הקבורה בשעה מאוחרת, ב-1930 גמרו את הקבורה, סתימת הגולל. אתה רוצה שהוא ימשיך לנסוע בשעה וחצי? אסור. גמרנו. ולכן הם עושים כך, הם סוגרים את הכלים, קנה החפירה, סוגרים את הכול בניידת של חברה קדישא, מעלים את הכול, כל מי שיש לו חפצים של מקצוע או דבר אחר, משאירים שם, וכל אנשי חברה קדישא, כולל גם המשפחה, חוזרים כולם ברגל. הם לא חייבים ללכת בבת אחת את כל הדרך. אם קשה להם לצעוד כל כך הרבה בבת אחת, שייכנסו לאיזו ישיבה ויחנו בדרך, יעשו תחנה, ינוחו קצת עד שיגיעו לביתם. אבל עדיף זה מאשר לדחות את הלוויה ליום ראשון, כי אדם שנקבר ביום שישי ניצול מחיבוד הקבר. הרבה איסורים, הרבה פורענות, שהיה צפוי אותו הנפטר. כל זה, הוא נפטר מזה על-ידי שזוכה ונקבר ביום שישי, ולכן בשום אופן לא לדחות. אפילו אם הנפטר הזה מת בשעה 1700, 1730, אפילו בזה עדיין יש אפשרות להציל את המצב, אפשר לעשות את הקבועה. נכון שלא יבואו הרבה אנשים. ב-1730 אנשים עסוקים להכין לקראת שבת, וכמה יבואו? במקום 200 איש אולי יבואו 20 איש. יהיו לו פחות אנשים, פחות כבוד, אבל פחות דברים אחרים. מה כדאי? שיהיה לו ביום ראשון הרבה כבוד, ויעשו לו חיבוד הקבר, ינערו אותו שמה, נכונו ללצים שבטים. מי צריך את הכבוד הזה? ולכן, בכל מקרה, יעשו את הלוויה, יפה שעה אחת קודם. הבעיה היא כך. חברה קדושה אצל הספרדים, אם אתם ערים טלפון, אף אחד לא נמצא. יש שם מזכירה אלקטרונית, עונים לו, תשאיר הודעה ביום ראשון, אנחנו נטפל בעניין. אם גם מלאך המוות היה מתואם איתם, גם הוא היה מפסיק לעבוד, באחת היה סוגר את המשרד. הייתי מאוד שמח. הבעיה היא, הם לא מתואמים עם מלאך המוות, עדיין אין להם תיאום מלא, ולכן הבעיה היא שאנחנו לפעמים נזקקים ללוויה. ולכן, הפתרון הוא. יש, ברוך השם, חברה קדישה שעושה את מלאכתה באמונה, קהילת ירושלים. אנחנו לא צריכים את הספרדים. יש חברה קדישה טובה יותר, אז תפנה לקהילת ירושלים. לפני כן אתה מודיע להם בשעה 1700. כמו שאמרתי, ברגעים האחרונים יש להם צוות מיוחד, הם בכוננות למצב הזה, יש להם קבר מוכן, יש להם הקול בכול מכול קול, ואז הם יכולים לבצע את כל הדברים האלה על צד היותר טוב. יותר מזה, לפעמים יש פקקים בדרכים. הם מקבלים ניידת מהמשטרה, הם מרימים טלפון למשטרה כדי שיוכלו לעבור רמזורים, אפילו שהרמזור אדום, כל השיירה של אנשי חברה קדישה והמשפחה יכולה לעבור בהליכה, בחזרה, כדי שיוכלו להגיע מהר. עד כדי כך הם מסודרים ומתואמים. אשריהם, הם עושים את הדברים האלה, יש להם שכר רע ועצוב. לכן, אם קורה דבר כזה ביום שישי, צריך להאיר את העיניים של המשפחה, להגיד להם, אתם רוצים שיבואו אנשים? שיפרסמו על-ידי רמקול. אין זמן להדפיס מודעות. מי יראה גם את המודעות? אולי יראו את המודעות בשבת או ביום גרושה. ייקחו רדיו, יש רדיו היום, או שרמקולים יסתובבו באותה שכונה, מי שיבוא יבוא, אבל עקרונית חשוב מאוד למהר. ואם חלילה יהיה איזה משהו, איזה פשלה, אתה לוקח על עצמך אחריות? ירדו. אתה יודע שאנשים, כשאתה אומר לו, נותן לו אצבע, לא תמיד הנהג מבין טוב, זה לא אדם צדיק יסוד עולם. ולפעמים הם יכולים, חלילה, להמשיך בנסיעה גם אחרי השקיעה, כמו שקרה לאיזה אנשים. ולכן, לא כדאי. עד 20 דקות מקסימום, 20 דקות לפני השקיעה, עדיף שילכו ברגל ועשו סייג לתורה, כדי שלא יבואו, חלילה, לידי מכשול, לידי תקלה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. אז אמרתי שישבו שם בבית-הקברות. יישבו אפילו דקה אחת בבית-הקברות. עשו להם שם את הקריאה, ממילא זה נחשב כבר ליום, ואז הם יכולים לקום ביום חמישי בבוקר. לעניין אלה שסופרים שיום שישי יהיה פגישות את הקבר, מה עם אלה שיום חמישי נפטר ומשלים אותו ליום שישי? יש בזה מחלוקת. תראה, בספר ים הטוב חלק ב', גם בספר שער הגלגונים, בסופו יש את הקונטרס, מערב ניסים, הוא דן, מביא מחלוקת בדברי המקובלים בדבר הזה, האם אדם שנפטר ביום חמישי, האם יש תועלת אם נשהה את הקבורה עד יום שישי והוא ינצל מחיבור את הקבר, או קבר שנפטר ביום חמישי, זה כבר לא יעזור לו, יש בזה מחלוקת. תראה, קושיות, תירוצים, בדברים האלה, רחוב דוד, 19. פה אנחנו מדברים שם. ובאותו דבר יהיה לי גם חילונים ואני מגשה את זה מהחילונים, הם את ההלכות לא הביאים. בעניין הזה הם תופסים את זה. הם תופסים? הם מודעים? למדו קבלה. לא היה חילון. אם קרה להם, זה חושים אותו, טוב, הלוואי יהיה כן, עינינו לא צרה ברשעים, כבי שברכו לא חפץ במיטתם, ולכן הלוואי, מקווה שכן, אבל כמו שאמרת, אנחנו לא מאן דאמר לחווה דעה, זה מחלוקת בדברי המקובלים. תראה שם את כל הדעות, את כל מגוון הדעות. למה בהלכה? למה? כי האם אפשר להלין או לא? אם שואלים למעשה, תאמר שלא, שלא ילינו. אם אדם נפטר ביום חמישי, שואלים אותך, תענה שיעשו את ההלוויה ביום חמישי ולא ישבו. עברו ביום שישי, ניצול מחיבוד הקבר או לא, זו כבר שאלה על בית דין של מעלה. זה אמרנו. טוב. יש גם בזה מעלה, אבל לא כמו יום שישי אחר הצהריים. עיקר המעלה זה יום שישי אחר הצהריים. אומרים שיש הארת שבת, אז שוב, גם זה לא דבר ברור. ודעת שזה הרבה פחות מאשר יום שישי. אבל יש משהו, הארה, אבל כאן זה דבר שהוא שונה בתכלית מן הקצה אל הקצה. לפני 34 שנים, כשנפטר הגאון הצדיק רבי יעקב עאדס, זכר צדיק לברכה, הוא נפטר ביום שישי, שעה אחת לפני כניסת השבת. עדיין היה חי הגאון רבי עזרא תהיה. אז הלכו הבנים, חכם יוסף עאדס ואחרים, רצו מיד לחכם עזרא, מה לעשות? אמר להם שיקברו אותו מיד. למרות שלא יהיו הרבה אנשים, יהיה פחות כבוד התורה. אמרו לה, אבל לא נספיק לעשות רחיצה טהרה. אמר להם, מוטב לוותר אפילו על הטהרה, על רחיצת המת, ובלבד שיקבר יום שישי לפני כניסת השבת. אבל הם פנו לחברה קדישה של הספרדים, כי הרב שמה קנה את הקבר. אמרו להם, להם אין קבר. עד שיחפרו את הקבר כבר יהיה שבת. אז לא הייתה ברירה, לכן דחו את הלוויה למוצאי שבת. אבל אתה למד מהעניין שאפילו טהרת אמת אנחנו מוותרים. טהרה, טבילה, כל הדברים האלה מוותרים, ובלבד שיקבר לפני כניסת השבת. עד כדי כך הדבר חשוב. אני חוזר לנושא. תודה רבה. אתה מספרדי, אין קבר אצלנו. אצלם דחשא וקהילת ירושלים. הם מכינים, כן, הם מכינים. הבולדוזר שבא לחפור, אצלם הבולדוזר לא עובד אף פעם בחפירת קבר אחד או שניים, אלא הם חופרים בסיטונות. והרי יש בצוואת רבי יהודה החסיד שאסור להשאיר קבר פתוח, אז הם סוגרים את זה באיזה קרש. ואז, כדי לפתוח קבר כזה, זו עבודה של חצי דקה, ומייד אתה פותח את זה בקלות רבה. זה מה שהם עושים. הם תמיד נמצאים לפחות ביום שישי בכוננות מסוימת בגלל הבעיה הזו. הם מודעים לחשיבות הדבר. הם גומלים חסד עם המתים ועם החיים. זה לא רק עם המתים, זה גם גמילות חסד שאין כדוגמתה גם עם החיים. החי הזה, המסכן, הולך, הוא אומנם לא אונן מבחינת ההלכה, אבל הם מצפים להלוויה ביום ראשון. והם כל הזמן, לא כך ולא כך. מסכנה גם המשפחה. כשמזרזים ועושים את הקבורה ביום שישי, בוודאי שגם למשפחה יש מנוחה על-ידי זה. ולכן זה דבר שהוא שכר רע ועצוב. יש להם צלב גדול של מתנדבים שמסייעים באדם. לכל המתנדבים האלה יש טלפון, מכשירי קשר וכיוצא בזה. כשאם חנינה קורה משהו בשעה שש מייד מודיעים להם, וכל אחד יודע מה תפקידו. הצוות הזה עוסק בטהרה, הצוות השני כבר מארגן את הקבורה, וכן זה הדרך. כל אחד עושים את תפקידם בד בבד כדי להגיע מהר ככל האפשר לתחנה הסופית, למה שצריך. אני חוזר להלכות תפילה. נשים ועבדים שאף על-פי שפטורים מקריאת שמע, חייבים בתפילה, מפני שהיא מצוות העשה שלא הזמן גרמה, וקטנים שהגיעו לחינוך חייבים לחניכם. המשנה דנה בחיוב נשים בתפילה, והנשים חייבות. יש שתי גרסאות בגמרא, והנפקא מינה בהסבר חיוב הנשים. האם הנשים חייבות בתפילה אחת, שתיים, שלוש? יש שתי גרסאות שם. והגרסה האחת, נכון שהתפילה היא מצוות העשה שהזמן גרמה, ערב, הבוקר, בצהריים, השיחה ואמה וישמעקוני, אבל כיוון שהתפילה היא בקשת רחמים, לכן גם הנשים חייבות. זאת אומרת, אתה מבקש בתפילה חננו מאתך חכמה, בינה ודעת. רק אנחנו צריכים שכל. הנשים, חלילה, לא צריכות להיות עם חכמה, בינה ודעת. אתה מבקש רפואה שלמה. אנחנו צריכים להיות בריאים. הנשים, חלילה, צריכות להיות חולות. הן לא צריכות פרנסה טובה, וכן הלאה. כל הדברים אנחנו צריכים, גם הן לא פחות מאתנו. כמו שאמרנו במצוות מזוזה וכתבתן, למה הנשים חייבות במזוזה? כי סמוך לו. ומען ירדו ימיכם וימי ביניכם על האדמה, כי בזכות המצווה הזו, מצוות מזוזה, אדם זוכה לאריכות ימים. גברי באי חייה נשה לו באי חייה, לכן בוודאי שחייבות בתפילה. או לפי ההסבר של הרמב״ם למרן. מהתורה, מה שאמרנו לעובדו בכל לבבכם. דרשו לטענית בעת איזוהי עבודה שבדוב זו תפילה. אין זמן קבוע מהתורה אף פעם ביום. חכמים שבאו ועשו שלושה תפילות עם זמנים קבועים לא באו לעקור לאנשים את המצווה. כיוון שאתה אומר מהתורה פעם ביום ואין זמן קבוע, אז זה לא זמן גרמה, נשים חייבות. כשבאו חכמים והוסיפו במקום פעם, שלושה פעמים. והשלושה פעמים האלה יש להם זמנים קבועים, הם לא באו להפקיע לאנשים את המצווה. זה הטעם של הרמב״ם ומרן, והנפקא מילה, כמו שאמרנו, בין שתי הגרסאות, לפי מה שגורס המאירי בדעת הרמב״ם והריף, או לבין מה שגורסים הרמב״ם ושאר הפוסקים, אם הנשים חייבות רק בתפילה אחת או יותר מזה. המגן אברהם מסביר לפי הרמב״ם ומרן, שמספיק פעם אחת ביום לא חייבות יותר. יותר מזה, בזמנם, עד לפני שתי דורות, רוב הנשים לא הייתם קרואות כתוב. אלא, איך הייתה יוצאת את החובה במצוות התפילה? הייתה ניגשת בבוקר למזוזהה, מבקשת, הקב' ברוך הוא, לשלוח ברכה, רווחה והצלחה לבעלה, שיצליח בכל אשר יפנה, ישכיל ויצליח, שהילדים שלה, הבנים שלה, תהיה להם פרנסה טובה, רפואה שלמה. בזה יוצאת ידי חובה, מספיק מהתורה. או הפוסקים, הרדב״ז ועוד, הביאו דוגמה. היא נוסעת, היא אומרת, תפילת הדרך. את זה היא יודעת גם בתפילת הדרך, גם בזה יוצאים ידי חובה מהתורה. לאו דווקא המסגרת של התפילה חונן הדעת, הרוצה בתשובה. אלא כל דבר ודבר שאנחנו פונים לבורא עולם, גם בזה היא יוצאת ידי חובה. אבל אין ספק שאם ברוך השם האישה הזו יודעת להתפלל, יודעת לקרוא, בוודאי שחייבת. והמינימום, נניח בשחרית, יש לה מעט זמן, תאמר ברכות השחר, שמע ישראל והעמידה זה המינימום. יש לה זמן גם אחר הצהריים, תתפלל גם את העמידה של מנחה. היא לא חייבת להתחיל, פתח אליהו הנביא זכוי לתור, ולסיים, והיה השם המלך על כל הארץ, זה היא לא חייבת, אלא מספיק את העמידה בלבד. כך גם לגבי ערבית. האמת היא שלגבי ערבית הדבר קל יותר מהכול. למדנו בגמרא בברכות כח את המחלוקת אם תפילת ערבית רשות או לא. אנחנו הגברים קיבלנו על עצמנו כחובה. מי אומר שאנשים קיבלו? ולכן, קשה לחייב אישה להתפלל תפילת ערבית, דעת רואה פוסקים שאנשים לא חייבות בערבית. אף על פי כן, אם האישה הזו, ברוך השם, יש לה זמן. כל הילדים שלה ילדים טובים. שמונה, שמונה ורבע, כולם כבר ישנו, הלכו לישון. ויש לה זמן. במקום שתשב, תבלה את הזמן בשטויות, תיקח סידור, כמה דקות, תתפלל ערבית, בוודאי שהדבר טוב ומועיל, ותבוא עליה ברכה. כך גם לגבי התפילות. אני מאוד מסופק לגבי אישה שאומרת לך מראש, אני יכולה להתפלל, יש לי זמן, אין לי שום בעיה, אני יודעת לקרוא. אבל היא מודיעה מראש. אני לא מסוגלת להתרכז ולכוון. אצלי הכוונה זה דבר שהוא כמעט לא בידי. כך היא אומרת. אם אנחנו מתפללים ולא מכוונים בברכה הראשונה ברכת אבות, לפי דעת הרבה פוסקים זה ספק ברכה לבטלה. מרן אמר שאם לא כיוון באבות לא יצא ידי חובה. השאלה, מה התועלת שאתה אומר לאשה, תתפללי, והיא לא מתכוונת באבות אפילו, הכול מן השפה ולחוץ, היא יודעת אם התפילה הזו יש לה ערך. לכן, התשובה לאותה אישה, את לא יכולה כל התפילה, לפחות תתפללי את הברכה הראשונה, תגידי לאט-לאט, כדי שתהיה לך כוונה מושלמת שתעשה כל מאמץ לכוון לפחות בברכה הראשונה, ותסביר לה את ההלכות שיש מסביב לזה. אפילו הגיעה לסוף. מלך חזור עם משה הנגן, עדיין היא יכולה לחזור, קרל שלא כיוונה מה שהיא אמרה כאילו לא אמרה, תחזור עד הפעם לקטע אל עליון גומל חסדים טובים. אפילו אמרה ברוך אתה השם, עדיין לא חתמה מגן אברהם, עדיין ניתן להציג את המצב. לגבי אדם שלא אמר יעלה ויבוא, אמר ברוך אתה השם, עדיין לא חתם במחזיר שכילתו לציון, מה אתה פוסק לו? שלא יגיד במחזיר, שלא יבירך לבטלה, אלא יגיד במדיני חוקיך, יחזור לבוא, יעלה ויבוא, וימשיך. בדיוק גם פה, אותו דבר. הרי אמרנו, לפי דעת מרן זה חמור מאוד. אומר רבנו זלמן, זה ברכה לבטלה, כל העמידה שהוא אמר. ולכן, אפילו אמרה ברוך אתה השם, לא תחתום מגן אברהם, היא יודעת שהיא לא כיוונה כלום, תאמר למדיני חוקיך, לא תחזר עד הפעם מההתחלה ברוך אתה השם, אלא רק לקטע אל העליון גומל חסדים טובים וקונה הכול. תמשיך משם והלאה על הסדר, ונקווה שבפעם השנייה כן תצליח בכוונה, וכזה שההמשך יהיה טוב. הדברים האלה אמרנו גם לנו, גם לגבוהים, אבל גם לנשים אין הבדל בכל הדברים הללו. ולכן, נשים שברוך השם מתפלנות חייבות לדעת היטב את כל הלכות תפילה, את כל הדינים האלה, כדת וכדין. להבדיל, תראה מה יש בארצות הברית. שם בבתי ספר תיכון, לא כמו בארץ, בארץ מרחפים, לא יודע מה לומדים, מה לא. שם הם יותר תכליתיים. כל נער או נערה בגיל 16 בבית-ספר תיכון שמה מלמדים אותם איך להחליף גלגל של אוטו. לכולם יהיה אוטו, וכי לנשים אין אוטו שם? גם לנשים. אז למה שכל פעם שיהיה לה איזה פאנצ'ר תביא גרר ובעלה ישלם את הנזק? למה? מלמדים אותם דברים פשוטים. אתה יודע מראש, יהיה אוטו, לאוטו גם יש מדי פעם פאנצ'ר, יש תוקר, ולכן לומדים את זה. להבדיל, גם פה. אם אני מתפלל, אדם שמתפלל, לפעמים שגיאות מיובין. יכול לקרות תקלות. שאדם ידע איך לתקן את התקלה שיהיה לה בתפילה, ולכן גם הנשים שברוך השם מתפללות, חשוב מאוד שגם הן תדענה את כל הלכות התפילה. לא אמרה מרוד הטל, אלא אמרה בקיץ נשיב הרוח ומרוד הגשם. מתי חוזרת לראש? מתי יכולה לחזור לה את הגיבור? וכן כיוצא בזה בכל דיני תפילה. אנחנו לומדים כאן, משננים את ההלכות האלה. חשוב שכל אחד ואחד ילמד גם עם אשתו, בן אותה. חבל שבבתי-הספר לא מספיק לומדות הבנות את ההלכות האלה. לומדים הרבה שטויות, הרבה דברים. לומדים ביוגרפיה, היא צריכה לדעת, כמה מיליונים יש בסין, וכי מה שהיא למדה זה נכון? אומרים לה, היה מיליארד. היה. אחרי שלמדה את זה, ומאז ועד היום, נולדו עוד כמה מיליונים בינתיים. זה כבר לא נכון. בשביל מה הן לומדות את זה? וצריכות לשלם ולהיבחן. מה העבודה הזאת לכם? אם היא תדע או לא תדע כמה מיליונים יש בסין, מה זה ייתן לה בחיים? כלום. זה סתם דברים בטילים. אבל כך גזרה חוכמתם של משרד החינוך. מי אנחנו שנחלוק עליהם? הם אנשים, ברוך השם, אנשי חזון וכו', ולכן כך עושים. אבל את המינימום שבמינימום, בהלכות שהבנות האלה צריכות לדעת, הלכות תפילה, הלכות עולמיים, דברים אחרים, את זה אפילו בבתי ספר שלנו, בתי ספר החרדים, לומדות קצת על קצה המזלג משהו. טוב, הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו, השאירו לנו את המלאכה בשבת, בחור, כשיש לאדם זמן, יושב יחד עם אשתו, בנותיו, יסביר להם את כל ההלכות האלה, ויש היום גם קלטות, שישמעו את הדברים האלה וידעו כל דבר הלכה למעשה. אם היה הדבר, אליבא דקולה עלמא, שאפשר בין ברכה לברכה לומר, יעלה ויבוא, אז הייתי אומר כמוך, אבל זו מחלוקת. יש הרבה ראשונים שאומרים, לא, בין ברכה לברכה זה כבר מודיעין, ואז הברכה היא דבטלה. בלית ברירה, אני כך אומר, אבל כשאפשר להציל את המצב, אליבא דקולה עלמא, הוא לא יכול להיכנס בשום חשוש ספק ברכה לברכה לברכה, עדיף יותר שאומר לו, מדיני חוקיך. כן. גם בזה כדאי שתחזור. לא, השאלה היא שהיא תחזור, היא רוצה, כלומר, משחררת מוכרחה, או שהיא תחייבת תפילה אחת על עמי. אם אפשר, שהאויב יצווה לא משערנן, שתחזור מייד. אבל שוב תבדוק אם היא מסוגלת לכוון באבות. אם אתה יודע על בטוח, אין על מה לדבר, היא לא תכוון באבות. אז תעלים עין, מה שהיה, היה. אבל אם היא מסוגלת לפחות ברכה ראשונה, היא מבינה את חשיבות הדבר והיא כן תכוון באבות. אם הכנאמה, תגיד לה שמייד תחזור את התפילה. ותראו במחלוקת אדם שלא אומר יעלה ויבוא כאילו לא יתפלל כלום, הכל לבטלה, חלילה, או לא. מחלוקת בין חכמי פרובינציה, תוספות ועוד. נראה את זה לכמם בסימן קח בסוף השבוע, בעזרת השם, בהמשך ההלכות. יש לזה לא יכולה לכוון אף תפילה עד שיהיה קריאות להם? למה גם? הגמרא שואלת את זה לגבי אדם שלא יכול לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע. מה, יהיה פטור מקריאת שמע? אז הגמרא עונה בלשון, בבדיחותה תביא את הפטיש של הנפחים, תרביץ לה על הראש עד שיכוון טוב. אותו דבר גם פה, מה זה לא יכולה לכוון? אם אתה מסביר לה את חשיבות הדבר, כשהיא הולכת למכולת, הראש שלה עובד, היא עושה חשבון כמה כסף היא נותנת, כמה כסף היא מקבלת, היא לא קוקו. היא לא תיתן 200 שקל ותבוא בלי עודף. היא עושה חשבון, נכון? היא מבינה את המינימום, שזה מגיע לכסף והכול בסדר. למה כשהיא מדברת עם בורא עולם, למה שמה היא אומרת שהראש שלה קוקו? לא, אסור לומר דבר כזה ואל תאמין לה. תגיד לה שתגיד את זה לאט-לאט. איך אומרים כלשום עמוד? תגיד את זה לאט-לאט, מילה במילה, וחדה וחדה, ואז כן תוכל לכוון טוב ולעבוד, בעזרת השם, הכל יהיה בסדר. תגיד לה, יש לך ילדים טובים, לא מגיעה להם פרנסה טובה, לא מגיעה להם רפואה שלמה, והנה, יש לך, הקדוש ברוך הוא נתן לך אפשרות לדבר איתו ישר ולבקש ממנו. הם רואים איזה רב, רצים אחרי הרב, תברך את הילדים שלי, לפעמים מרימים טלפון, זה יפה מאוד, אבל כאן זה לא רב, ואת מדברת ישר עם הקדוש ברוך הוא. לא צריך לקבוע רעיון או פרוטקציה. למה תוותר על הדברים האלה? הגאון רבי אהרן עזריאל, בספרו, כפי אהרן, אומר מלה קשה על אנשים שהיו בזמנו. הוא אומר, אז אנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב. זאת אומרת, היו חתובות מעצי היער. עצי היער יודעים לקרוא ולכתוב, כך הוא דימה. היום, ברוך השם, הנשים שלנו כולן ידעות לקרוא ולכתוב, כולן למדו בבית יעקב, ברוך השם. אז יש לך אפשרות לקרוא את העיתון בלי נקודות, שם היא יודעת לקרוא, שם היא לא אומרת. אני לא מבינה את העיתון, אין לי כוונה, אני לא מבינה. שם אתה רואה, לוקחת את העיתון, הפוך בה והפוך בה, העמוד הראשון עד העמוד האחרון. אז למה חלילה בתפילה לא תהיה כאלה כפונדקית? נכון שיצר רע גדול. אין יצר רע להפריע את הכוונה בעיתון, שם יצר רע ייתן לך כוונה טובה. אבל כאן יש יצר רע, אנחנו יודעים, יודעים שיש שיעור שבעיסה שמעכב. תפיל אחי, תתאמץ, וזה כדאי מאוד, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, יהיה לה בעזרת השם נחת מהילדים, מהמשפחה, ולכן צריך להמריץ את האישה, להסביר לה את חשיבות התפילה, שבעזרת השם תתפלל טוב, והקדוש ברוך הוא יקבל את כל תפילת עמון ישראל ברחמים. עוד זה מירוצה. מירוצה לא חייבנו, אבל אם מירוצה מותר, אין שום בעיה בדבר. לא חייבת לבוא להתפלל במיליין. אליבא דקולה אלמא, חובת התפילה במיליין זרק לנו, לגברים. נשים לא חייבות להתפלל במיליין. לא בחול, לא בשבת, וגם לא בימים הנוראים. לא חייבת, זה רק מנהג באלמא. היא רוצה, יש לה זמן. בפרט אישה מבוגרת, ברוך השם חיתנה את כל הילדים וחלק מהנכדים גם חיתנה אותם. אז יש לה זמן, מה היא תעשה בבית? אז בכלל היא גוונה, היא יכולה לבוא לכאן, יכולה לשמוע דברי תורה, דברי אלוקים חיים, או להתפלל במיליין. למה לא? אין שום בעיה. יכולה, כל הדברים האלה אינה חייבת, אבל היא באה בקולה אלמא. אם רוצה לעשות, תבוא עליה ברכה, אין לי שום בעיה בדבר. לא חייבת. תראה, בסוד ישרים, גם לתורה נשמע, נדבר על הדברים האלה. יש דברים שהן שייכות להן, נידה חלב, לקטנר, ולא שייך לנו הנושא של נידה וכו'. יש דברים הפוכים, יש דברים ששייכים לנו, לגברים, ולא שייך להן על-פי הקבלה. טוב, אלה דברים מהפרטי-הפרטים האחרונים. אבל מוצוות תלמוד תורה, בדברים שנוגעים להן, להלכה למעשה, שתדע טוב את כל ההלכות תולעים, זה בוודאי שיהיה חייבת. הייתי מארגן חידון לכל הבנות החרדיות בכל הארץ. היינו עושים חידון על כל הסימן הזה, שידעו אותו ישר והפוך. עושים חידונים על כל מיני דברים אחרים, עושים פה עושים ועושים הכול. נעשה חידון ונראה כמה נשים, כמה מהבנות האלה, יודעות היטב את כל הלכות תולעים על בוריהן. הלכות תולעים זה רק לנו? לאנשים מותר לאכול תולעים? מותר להאכיל תולעים? אדרבה, הפוך, הן נמצאות במטבח, הן חייבות בזה יותר, ולכן הן צריכות גם ללמוד. יש לאמשלה הזו קצת פנאי וזמן, חשוב שתלמד ותשנן את כל הדברים האלה, ולכן הן מברכות מדי יום ביומו וציוונו על דברי תורה. יש לך תקציב אני ארגן? לא בגלל. הנה, מוציא שם. תביא מיליון דולר, אנחנו נעשה מייד חידון ארצי, אין שום בעיה. כן, זה לא בעיה. אם יהיה יותר מיליון אנחנו נעשה מייד. הנה, שלמה כבר מתכונן לחתום על הצ'ק. כן, כדאי שתחזור מייד כדי שתצא ידי חובה בצורה משלמת. לגבי תפילת מוסף, יש מחלוקת גדולה בפוסקים. הנודע ביודע בספרו, צלח, ציון לנפש חיה, כותב שהנשים קטורות ממוסף. מה ההבדל? שם עיקר התפילה, החוכמה בינה ודעת, או פרנסה טובה, גם הנשים צריכות פרנסה. אבל מוסף, עיקרה איננה בקשת רחמים, אלא בזמן שבית המקדש קיים היה קורבן מוסף. היום אין בית המקדש, במקום זה קורבן מוסף. עכשיו, אנחנו הגברים היינו חייבים בקורבן, נתן לשלם מחצית השקל. מהכסף שנתת מחצית השקל קונים קורבן. הנשים לא היו חייבות לשלם מחצית השקל. אז האישה פטורה מהאחריות, מחובת הקרבת קורבן מוסף, אם אלא גם בתפילה היא לא חייבת. זו הטענה של הצלח והרבה מאחרונים. אבל, מגן גיבורים אומר, לא, הן חייבות. וגם שם יש בסוף תפילת מוסף של שבת. אלוהינו ואלוהי אבותינו, רצינה במנוחתנו, קדשנו במצוותיך, שים חלקנו בתורתך, שבענו מטבעך, גם שם יש בקשה. נכון שלא זה העיקר, אבל יש גם שם, כך גם אמרנו היום, חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, וששון ולשמחה וכולי, אז יש משהו. ולכן המסקנה היא שיכולה לומר. אומנם יש מחלוקת, לא שייך לומר בזה ספק ברכות להקל. כי לא מבעיה לדעת המגן גיבורים שחייבת, וכך נשמע גם את דברי הרמב״ם, אלא דן לדעת החולקים, הרי רבנותם אומר, שאנשים במצווה שהזמן גרמה יכולות לברך. גם לדעת הרמב״ם אומר הסמאג, למה אסור לאישה לברך במצווה שהזמן גרמה? איך היא תאמר, וציוונו על נטילת לולה? אבל פה במוסף אין לשון וציוונו. שם תאמר זה שקר, אין לה מצווה. פה אין לשון וציוונו. ולכן יש לנו כאן ספק ספקה ויכולה לומר. אומנם האבא כתב תשובה ארוכה באביע עומר חלק ב' שאסור לאישה לומר תפילת מוסף של ראש חודש או שבת, ורק ראש השנה בכיפור מותר. אבל האבא אחר כך בספר האחרון חזר בו ואמר שכן יכולה רשאית להתפלל תפילת מוסף גם אם לא חייבת, אבל בוודאי שיכולה. יש לנו ספק ספקה, ולכן אין שום חשש בדבר. יש לה מעט פנאי וזמן. מי מסוגלת לכוון היטב לפחות בברכה הראשונה בברכת הזאת? אין לכן למה שתעמוד ותתפלל גם תפילת מוסף. אין שום בעיה בדבר. עיקר המחלוקת בפוסקים היא אם הנשים חייבות בשתי תפילות, שחרית ומנחה או מספיק תפילה אחת ביום. כמו שאמרנו, הרבה מהפוסקים לומדים בדעת מרן שמספיק תפילה אחת ביום, אבל גם זה לא מוסכם בדעת מרן. באר יהודה הרבה מהפוסקים אומרים שגם מרן יודע שחייבת בשתי תפילות, וכך פוסק חכם בן ציון באור בציון, שאנשים חייבות לפחות שתי תפילות, שחרית ומנחה. אבא כתב תשובה ביביע עומר חלק ו', והביא את דברי שאר הפוסקים שאומרים שמספיק תפילה אחת ביום. אז כמו שאמרנו, המסקנה, תשתדל באמת אם היא יכולה. זה לא הרבה זמן, מה' שפתי תפתח עד עושה שלום בממוצע חמש דקות. תמצא לה פנאי בין 01.15 ל-08, תמצא לה חמש דקות שתעמוד בעמידה, תשתדל לומר גם את מנחה. אם לא יכלה, לפעמים יש לה ילדים שובבים, וגם שתי דקות היא לא יכולה לעמוד, הם באים ומנדנדים לה. טוב, אנוס, רחמנא פטרי. הרב הגיע, ברוך אדוני לעולם, אמן לאדוני. מי שתורתו אומנותו, כגון רשבי וחבריו, מפסיק לקריאת שמע ולא לתפילה, אבל אנו מפסיקים בין לקריאת שמע ובין לתפילה. הדין הזה מופיע במשנה בשבת א' א'. המשנה אומרת, מפסיקים לקריאת שמע ולא מפסיקים לתפילה. אלא שהגמרא מפרשת את דברי המשנה. מה שאמרנו, שלא צריך להפסיק מלימוד תורה כדי להתפלל, אמר רבי יוחנן כל מיני דווקא על רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שתורתם אומנותם, אבל כגון אנו מפסיקים בין לקריאת שמע ובין לתפילה. פירוש הדבר. אצל רבי שמעון בר יוחאי, אצלו היה העיקר בחיים תורה. תגיד לו, תפסיק עכשיו באמצע הלימוד, בחוץ יש איזה סוחר, תוכל להרוויח ממנו מיליון דולר. אפסיק, לא מיליון ולא מאה מיליון, זה לא מעניין אותו. אצלו יש רק תורה. אצלם התורה הייתה קבע, ומלאכתם ערי כדי שיהיה להם לחם לאכול. וזה וזה נתקיים בידם. ולכן, אחד כזה, מעיקר הדין, פטור ממצוות התפילה. כל התפילה היא בקשת רחמים, לימוד התורה שלו חשוב, לא פחות. אבל אומר רבי יוחנן, כגון אנו, אצלנו, אם תגיד לאדם, יש מישהו בחוץ, אתה יכול לעשות עסק מיליון דולר, לא רק מיליון דולר, גם במיליון אגורות, גם כן הוא יוצא החוצה ויעשה את הביזנס. אז אצלנו אנחנו לא לומדים כל היום, ואין תורתנו אומנותנו. מילא חייבים להפסיק זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. אלה דברי הגמרא שם, וכך פוסק מרן כאן ב'שולחן ערוך' וכך ההלכה. בדורות הללו אין מי שיהיה פטור ממצוות התפילה. גם החכמים, גם גדולי הדור, כולם בלי יוצא מן הכלל, חייבים במצוות התפילה. אפילו רבי שמעון בן יוחאי, שמעיקר הדין היה פטור, משמע מהגמרא בשבת דג שרבי שמעון היה מחמיא על עצמו והיה מתפלל. שם הגמרא מספרת שכשברחו למערה, אפילו לנשים שלהם לא אמרו. למה? פחדו אולי תפסו אותם מלכות הרשעה, ייעלמו אותם עינויים קשים, ואז לא הייתה להם ברירה, יגלו איפה הם. לכן לא גילו גם לנשים, ולכן לא היה מי שיכבס להם את הבגדים, מי שיחליף להם. כדי שהבגדים לא יתבלו, כשהגיעו שם למערה פשטו מעליהם את הבגדים, היו יושבים כל היום בחול כדי לכסות את גופם, וכך היו למדים. כשהיה מגיע הזמן לתפיליה, היו מתכסים, לובשים ומתפללים. אם תאמר שלא בכלל לא צריכים להתפלל, אז למה הם צריכים להתלבש? משמע מזה שגם רבי שמעון, למרות שמעיקר הדין היה פטור, אפילו אחי היה מחמיר על עצמו והיה מתפלל. אז קל וחומר אנחנו, כמו שאמרנו, אין לנו היום בדורות הללו אנשים שתורתם אומנותם, ולכן זמן תורה לחוד, זמן תפילה לחוד. כולנו חייבים במצוות התפילה, שלוש תפילות ביום, שחרית, מנחה ערבית, וכיוצא בהם. הרמת דן, ואם לומד לאחרים אינו פוסק, כמו שנתבהר לעיל, סימן פטט. בכל מקום פוסק וקורא פסוק ראשון של קריאת שמע. אם אין השעה עוברת ויש לו שהות עדיין להתפלל ולקרוא קריאת שמע, אינו פוסק כלל. למעלה מרן כתב את דברי רבנו יונה. והדוגמה שם היא כך. כשאדם רוצה לשבת ולעסוק בתורה, והגיע זמן התפילה, אנחנו חוששים, אולי הוא יימשך. התורה מושכת מאוד, בפרט אם הסוגיה יפה, והוא מבין, ואז יעבור כמה שעות, פותח את העיניים, שמונה וחמישה, עבר זמן תפילה. כדי שלא יבוא לידי זה, לכן אסור לו לשבת לבד וללמוד אם אין שומר שיזכיר לו. אם יהיה שומר, יטלפן לו, יזכיר לו איזה משהו אחר. אם אין שומר, אסור לו. אבל אם הוא מלמד לרבים, אין חשש כזה ותראים לו. כיוון שזכות הרבים דבר גדול ובהשעה עוברת, לכן כתב רבנו יונה שרשאי ללמד גם אם עדיין לא יתפלל ולא חוששים שמא ישכח, אלא תודה. אלא אחרי שיגמור את הלימוד, יעמוד ויתפלל. אלה דברי רבנו יונה, מרן כותב את זה שם בסוף סימן פטט. גם כאן הרמ״ח חוזר על הנושא הזה. אלא שיש מחלוקת גדולה באחרונים בהסבר דברי הרמ״ה. מה יהיה הדין אם הוא יודע בוודאי שיעבור זמן מנחה. דבר שמצוי הרבה, כשאנשים מארגנים אזכרה וכיוצא בזה, עושים יום שכולו תורה, אז אמרו לחכם הזה, אתה דורש מישרש עד שבע. אז הוא עדיין לא התפלל מנחה. הוא חשב, אני גומר את השיעור שלי בשבע, אני יכול אחרי זה ללכת להתפלל. כאילו לפעמים ברגע האחרון בשבע מקבלים הודעה, הרב השני שצריך לבוא בשבע נתקע. באיזה מקום? יש פקק? לא יכול לבוא. יש שם מאה אנשים, אז הוא ממשיך. שבע, שבעה וחצי, שמונה. אם לא יפסיק בשמונה, נשאר לו עוד דקה-שתיים, יצא את הכוכבים. והשאלה היא, לעשות ביטול תורה ברבים? יש שם מאה איש. כל דקה שהוא מלמד זה כפול מאה, זה מאה דקות. האם חשוב יותר שיתפלל תפילה של יחיד שלו חשובה יותר, או תורת הרבים יותר חשובה? זו המחלוקת שיש בהסבר דברי רבנו יונה והרמה כאן. לפי דעת הלבוש, הוא אומר שיותר טוב שימשיך אותו החכם וילמד. שיוותר על תפילת המנחה, ואפילו אם יהיה תורה דרבים לא מוותרים בשום אופן, והוא חייב לעמוד בתפילה. לפעמים יכולים לזעיק איזה חכם אחר. אם הוא רואה בשעה שבע שהחכם השני לא יבוא, אז אגיד להם, אני עדיין לא התפללתי מנחה, שילכו לחפש עוד חכם. בירושלים יש הרבה חכמים, יביאו איזה חכם אחר בשבע וחצי, שמונה, כדי שהוא יוכל להתפלל. אבל נמצאים במקום שאין חכמים, וזה מה יש, כמו שאומרים. הברירה היחידה, או שהוא יתפלל ויהיה ביטול תורה דרבים, או שיוותר על התפילה. מה עדיף יותר? המסקנה, כמו שאומר הלבוש, ביטול תורה דרבים זה דבר חמור מאוד, ולכן עדיף יותר שימשיך. אפילו אם יש להם במקום, בבית-הכנסת, קלטת, יש להם רמקול, והם יכולים להדליק את התאפ, אפילו אחי אינו דומה תא חזה לתא שמה. במציאות תראה, תסתכל, מה קורה ברגע שידליקו את הקלטת. כל אחד פונה לדרכו, חלק הולכים. גם אלה שיושבים לא שומעים טוב את הקלטת. אנשים רוצים, וכל העם רואים את הקולות, רוצים שידור חי, זה מה שאנשים אוהבים. אז במציאות, כיוון שככה המציאות, אנחנו יודעים שיהיה כאן ביטול תורה דרבים, ולכן אין מנוס אלא להעמיד את החכם הזה על קו הדין. צריך להשתדל, צריך להתאמץ, לא להגיע למצב ביש כזה. בכלל, החכם גם, הכוחות שלו הם לא כמו מלאך. כמה הוא יכול ללמד, שעה, שעתיים, בלי סוף. הם צריכים גם לרחם על אותו החכם, להשיג לו ממלא מקום יד. אם אותו החכם נתקע, יביאו חכם אחר. אבל כמו שאמרתי, לא כל העולם ירושלים. בירושלים אתה יכול להשיג חכם אחר, במקומות אחרים לפעמים קשה להשיג. ולכן, כשהשאלה העומדת על התורק או-או, המסקנה היא תורה דרבים יותר חשובה. אנחנו רואים בגמרא, במסכת דובה מציעה, בדף פח, את מה שמסופר על רבי חייא. רבי חייא היה מרביץ הרבה תורה בעם ישראל, וכשאמר לו חברו, אם תשכח התורה, אני יכול להחזיר את התורה בפלפולי, ענה לו, אני עושה שהתורה לא תישכח מישראל. מה היה עושה? היה לוקח צבי, שוחט אותו, מחלק את הבשר לעניים, מהעור היה מעבד וכותב חומשים, והיה מלמד את ילדי ישראל. הולך לכפר שיש שם חמישה ילדים, את הראשון מלמד בראשית, את השני ישמוט, וכן הלאה. אחרי שחמישתם, כל החמישה הילדים, כל אחד יודע חומש אחד, היה אומר להם, כל אחד מכם מלמד את השני, והיה הולך, ממשיך והילך למסעיו, הולך למושב השני והשלישי. כך היה עושה כדי שלא תישכח התורה מעם ישראל, כל כך מסר את נפשו על לימוד התורה, לימוד תורה דרבים. ולכן, כשרצו לראות אותו, איפה הוא, איפה המדור שלו בגן-עדן, אז אמר לו, רמז לדבר, אתה תראה, כל החכמים, כשרוצים ללכת ממקום למקום, המלאכים מובילים אותם. את החללית שלהם צריך מנוע של המלאכים. אבל הוא, רבי חייא, לא צריך עזרה מאף אחד. החללית שלו עולה ויורדת, נוסעת לבד. הוא נהג לבד, לא צריך תורות של החיים כל כך מעלתו גדולה ועצומה. וזה גם רומז אור החיים הקדוש על תחילת פרשת בחוקותיי. אם בחוקותיי תלכו, שם הרמז שתהיו עמלים בתורה, מה זה תלכו? החללית שלך תלך מאליה. אתה לא צריך אפילו סיעתה של מלאכי השרית. תוציא הכר מזולל כפי תהיה. הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, אותו הצדיק מבטל את אותה הגזירה. והמדרש אומר שאותו החכם שיושב ולומד, מלמד תורה ברבים, הרי זה כאילו מקריב חלב לדם לפני הקדוש ברוך הוא. היום אין בית המקדש. זה התחליף וזה במקום אותם הקורבנות. והגאון חידה בספרו כיסא רחמים מביא רמז יפה לדבר מהפסוק שאנו אומרים בשיר השירים. כחוט השני שפתותיך ומתברך נבא. בזמן שהיה בית המקדש קיים, ביום הכיפורים, היו מביאים שתי קורבנות, אחד להשב ואחד לעזאזל. איך היו יודעים אם העוונות של עם ישראל התכפרו? היו שמים את החוט השני, את הצמר האדום הזה, זה סמל העוונות. ואם האדום היה הופך ללבן, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבילו, סימן שנמחלו עוונותיהם של עם ישראל. היום אין בית המקדש. אתה לא יודע מה יקרה, אומר הפסוק, כחוט השני שפתותיך, השפתיים הם אדומות ומתברך נבא. על ידי הדיבור, דברי קודש שאומר אותו החכם ברבים, מרביץ תורה ברבים, כמו שאמרנו, זה כאילו הקריב חלב אדם על המזבח, 

מיליונר המרגליות מול אימפריית הזינגו: הסוד הרוחני של מכירה בסיטונאות

עד כדי כך מעלת אותו החכם שיושב ומלמד, מרביץ תורה ברבים. בעל חובת הלבבות, רבנו בחיי, כדי לסבר את האוזן, מסביר לנו, מביא לנו משל יפה! למה הדבר דומה? הוא מביא קודם, אדם שהוא לומד תורה בעמקות, כמו שהמלאכים לומדים, כך הוא לומד, אבל הוא לומד לבד. לעומת זה יש אדם שהוא לא לומד באותה עמקות, אבל לומד ומרביץ תורה לרבים. מי יותר חשוב? 

אז מביא משל חובת הלבבות, למה הדבר דומה? שני (2) בני אדם, שניהם בחרו לעצמם מקצוע למכור יהלומים. אבל באיזו שיטה? יש אחד (1) הלך לשיטה לא להתעסק עם כל העולם, אין לו ראש בשביל כל העולם. הוא קונה רק יהלומים גדולים. כל יהלום, כמו ביצה, כמו זית, פחות מכזית? - אין אצלו, וכל יהלום כזה שווה מיליונים. מי נכנס אצלו? אנשים בודדים, אולי מלכת אנגליה שלא יודעת מה לעשות בכסף, או אחרים כיוצא בה, הם באים אצלו. אז פעם בחודש (30 יום) ימכור מרגלית אחת, כמה ירוויח? אלפים דולר? (2,000$) 5,000 דולר? זהו, חזק וברוך. אבל אנשים פשוטים "עמך" אין להם כסף לשלם מיליונים על היהלומים האלה. 

לעומת זה, חברו, הוא לא הלך בשיטה הזו, אלא הוא לקח את היהלומים הקטנטנים. הקטנטנים האלה שמים אותם בטבעת או דבר אחר. כל יהלום כזה, חמש מאות דולר (500$), 600 דולר, אז אפילו אנשים פשוטים, יש לו חתונת הזהב, אחרי חמישים (50) שנה רוצה לקנות לאשתו מתנה, או חתונת הכסף, או חתונת הזינגו, רוצה לקנות לה משהו, כל אדם יכול להיכנס ולקנות את זה בהישג יד. ולכן, הרבה אנשים נכנסים ויוצאים אצלו. 

ההוא מחכה עד שיבוא אליו קליינט "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר" (אסתר ב, יב) עד שימכור מרגלית אחת. זה בכל דקה (60 שניות), בכל שתיים, מוכר. נכון שמהיהלומים הקטנים אין הרבה רווח. אם אתה מוכר יהלום ב-500 דולר, לא מרוויחים על זה 400, מרוויחים 50, 20, אבל במשך היום נכנסו אצלו אלף (1,000) איש, 500 איש, בסך הכול זה מצטרף ולכן היה מרוויח טוב. 

החנות שלו היתה קטנטנה, לא מספיק, כל כך היו הרבה קליינטים. פתח עוד חנות ועוד חנות, היה לו בסוף רשת חנויות, וכן על זה הדרך. אז נכון הדבר שהשני, על מרגלית אחת מרוויח הרבה, אבל כמו שאמרנו, ההוא לא עושה את היומית שלו כמו שאותו האדם שירד ל: "עמך" כמו שאומרים, ומכר בסיטונות. 

גם אותו האדם שמזכה את הרבים. מלמד תורה "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב" (תהלים מ, י) מלמד תורה לרבים, אז כל דקה שלו, יש שם עשרה (10) אנשים, כל דקה אצלו זה עשר דקות, וכן על זה הדרך. בין אם הוא מלמד ילדים קטנים "הבל פיהם שאין בו חטא!" מה שהיה עושה רבי חייא, או שזה מבוגרים, בין כך ובין כך "הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו" (ישעיה סב, יא) יש בדבר הזה שכר רב ועצום. 

ולכן כל אדם ואדם ישתדל להעריך את המצווה הגדולה הזו. יש אנשים שמסוגלים לזה, יש להם סבלנות. פעם הוא היה מורה, יודע מה זה. יכול ללמד ילדים או בשבת או בחול. החופש הגדול, לצערנו, כבר התחיל. מה עושים הילדים? מסתובבים ברחובות. אם יהיו מורים מדריכים כאלה, יתפסו אותם, ישבו יחד עם אותם הילדים, ילמדו או משניות או הלכה או תהילים (... תהילים בשבת בקפז'...) או דבר אחר - אין לך הצלה גדולה מזו! "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד, טו) אין לך דבר גדול מזה. ולכן כל אחד ואחד מאיתנו חייב בדברים האלה!