סימן קל"ה חטא שיזכה חבריך - כהן באמצע קריאת שמע ופסוקי דזמרה – כללי העלייה לתורה ומניעת ברכות לבטלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדם שקורא קריאת שמע,

אסור לו לדבר באמצע הדברים בטלים.

פעם היה דבר קל,

מובן מאליו,

יהודים באים לבית-הכנסת רק בשביל להתפלל ולא היית רואה אנשים שמדברים באמצע הקריאת שמע.

לצערנו, בדור הזה הצליח השטן להיכנס בתוך הנייד,

בתוך הטלפון הנייד.

אתה רואה לפעמים אנשים באמצע קריאת שמע,

יש להם שיחה,

או שבתוך בית-הכנסת, או יוצאים החוצה ומדברים,

וזה בוודאי גרוע מאוד.

אלא

אדם נכנס לבית-השם,

לפני שייכנס, קודם כול בראש ובראשונה יכבה את המכשיר.

כך עושים אנשים מתורבתים, כך ראוי לנהוג ולעשות.

אבל,

אם קורה לשעת-חירום,

המשנה נתנה לנו את הכללים מתי מותר להפסיק באמצע קריאת שמע.

באמצע שואל מפני העירה ומשיב מפני הכבוד.

בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

אלה הדינים שלמדנו בהרחבה למעלה בהלכות קריאת שמע, סימן סו'.

שם הובאה המחלוקת, ומרן חוזר על המחלוקת הזו פעם שנייה אצלנו,

בסימן קלדה, סעיף ה'.

מה יהיה הדין כהן שנמצא בבית-הכנסת וקורא קריאת שמע?

הכהן הזה קם מאוחר,

לא הספיק להגיע בזמן,

באמצע קריאת שמע, ושמתם את דברי אלה?

הציבור הגיעו לקריאת התורה.

האם מותר לו להפסיק ולעלות או לא?

ספר המנהיג אומר שכן, הרשב״א אומר שלא.

אומנם האיסור להפסיק באמצע קריאת שמע זה לא מדאורייתא, כי מהתורה, התורה אמרה ודיברת בם שיש היתר, אבל מה שאין כן לגבי דין דה-רבנן, עדיין יש בעיה.

אולי אסור מדה-רבנן לדבר,

אבל המחלוקת כאן בין ספר המנהיג לרשב״א היא בדה-רבנן. תאמר לך הוראה,

ספק דה-רבנן היא כולה.

עונה ואומר מרן בבית-יוסף,

הרשב״א היה מורה הוראה מובהק,

ולכן כשיש לנו מחלוקת בין ספר המנהיג לרשב״א אנחנו פוסקים הלכה כרשב״א.

ולכן מרן פוסק שאם הכהן הזה נמצא באמצע הקריאת שמע,

אסור לו לעלות לספר תורה,

אלא יביאו, יזמינו במקומו מישהו אחר, ישראלי אחר.

כותב הרשב״א,

נכון הדבר שיש לנו מצווה לכבד את שבט הכהנים, לתת לכהן על יד כהן,

אבל אנחנו מצווים וקידשתו,

אנחנו צריכים לכבד אותו.

הכהן לא חייב לעלות לספר תורה,

הכהן לא מצווה וקידשתו.

ולכן אם אין עליו שום חובה לעלות ראשון,

ממילא שבאל תעשה עדיף.

אלה דברי מרן בבית יוסף ובשולחן ערוך,

ולכן מרן מסכם שלא יעלה.

התורה זהב

חולק על דברי מרן בפרשנות בהסבר דברי הרשב״א.

הוא אומר, ולא פליגי,

אין מחלוקת בין ספר המנהיג לרשב״א, אלא

ספר המנהיג מדבר שקראו לו בשם,

אצל אחינו בני ישראל, האשכנזים,

התימנים והמרוקאים, יוצאי מרוקו,

אומרים לפני העלייה, יעמוד ראובן בן יעקב, אומרים את השם.

בזה אמר ספר המנהיג שיעלה ויברך.

הרשב״א מדבר שלא קראו לו בשם,

אלא הגבאי רומז לו שיעלה,

אם זה רק רמז זה לא מחייב,

ובזה הרשב״א אמר שאסור לו לעלות, שלא יעלה.

כך נותנת הפשרה הזו התז.

אבל הפרי חדש, רבי חזקיה דה סילבה, ראשי תיבות חדש,

הוא אומר שזה לא נכון. ההסבר בדעת הרשב״א זה לא כך,

אלא

הרשב״א שאסר לכהן לעלות ראשון באמצע הקריאת שמא,

כוונת הרשב״א, אפילו אם קראו בשם,

גם אם קראו לו בשם, זה עדיין לא מחייב כלל ועיקר.

כך הסכימו רוב האחרונים, כדעת הפרה חדש,

וכך אנחנו הספרדים נוהגים.

ולכן, אפילו אם קראו לו בשם אותו הכהן שהיה באמצע הקריאת שמא,

נמצא בשתיבלח אצל האשכנזים,

או נמצא בבית-כנסת של מרוקאים, ואם אמרו את השם שלו,

יעמוד ראובן בן יעקב, אפילו אחי,

לא יעלה.

אלא,

כדי שאנשים יבינו למה הוא לא עולה,

ייקח את הסידור ויגביה, יראה לכולם שהוא נמצא בסידור, ושמתם את דברי אלה, למען ירבו ימיכם,

כדי שיבינו למה.

ואז יעלו במקומו,

ישראלי אחר, זו המסקנה להלכה ולמעשה.

האחרונים דנו עוד מחלוקת

לגבי בין הפרקים של קריאת שמא.

אם הוא הגיע כמאה שמים על הארץ,

או נמצא האדם הזה בברכות קריאת שמא.

ואז הוא כהן יחיד,

ורוצים שיעלה לספר תורה.

האם יעלה או לא?

גם בזה יש מחלוקת בין המגן אברהם ושאר האחרונים.

הגאון עבי יוסף חיים בספרו רב-פעלים מסכם, הוא אומר,

אם לא קראו לו בשם, לא יעלה,

אם קראו לו בשם, יעלה.

ולמה? הוא אומר, יש לנו ספק ספקה.

אולי ההלכה כדעת ספר המנהיג,

שאם קוראים לכהן לעלות, רומזים לו, שיעלה.

אפילו אם תאמר הלכה כהרשב״א,

אולי רק בקריאת שמא עצמה,

קריאת שמא זה דאורייתא,

שם הרשב״א מנע שיעלה.

אולי ברכות קריאת שמא שהעמיד רבנן,

אולי גם הרשב״א מודה שאין צורך שיעלה,

אין חובה, אבל אם רוצה, יכול.

ולכן, על-פי הספק ספקה הזה, הרב התיר לו שיעלה.

מחלוקת נוספת, באחרונים,

בית עובד, שדה חמד, כף החיים ושאר האחרונים.

מה יהיה הדין אם הוא באמצע פסוקי דזמרה?

הוא אומר, יושב רוחו יזלו מים,

והוא כהן יחיד בבית כנסת,

מזמינים אותו שיעלה לספר תורה.

האם יעלה לספר תורה או לא?

שוב, עוד פעם, יש לנו מחלוקת,

והמחלוקת בעיקר,

בוא ונאמר שיש לו היתר, שכן יעלה.

כשהוא עולה לתורה ואחרי הברכה אשר בחרבנו,

תמיד לעולם חייבים לקרוא מילה במילה עם החזן.

האם יקרא מילה במילה עם החזן באמצע פסוקי דזמרה?

מה זה קשור יושב רוחו יזלו מים לפרשת השבוע ויקח קורח בן יצהר בן קהד בן לוי?

מה זה קשור לפסוקי דזמרה?

זה הוויכוח.

הרב כף החיים אומר שלא יקרא עם החזן, יהרהר.

אסמוך על מאן דאמר,

על הרמב״ם והסמאג, שהרהור כדיבור דמה.

אולי מה שהחזן אומר אולי שומע כעונה.

אפילו אם נאמר הרהור לאו כדיבור דמה,

זה במקרה רגיל,

אבל במקרה אונס,

הרהור כדיבור דמה.

כך מרן כתב לנו למעלה בסימן סב את החילוק הזה.

ומרן כותב שם את דברי המדרש.

אומר דוד המלך,

כשאני יכול אמרי האזינה השם,

כשאני לא יכול בינה הגיגי.

ולכן מרן אומר, אדם שבר-מינן חולה,

יש לו מכשיר הנשמה בפה,

הוא לא יכול לדבר,

אז בזה גם לדעת הראש, התוספות,

לדעת הראשונים שאומרים שהרהור לאו כדיבור דמה,

כאן זה מקרה של אונס,

ולכן אין לנו ברירה אלא לומר לו שיהרהר,

וענידה הרהור ומקיימת מצוות קריאת שמע או ברכות אחרות.

אלה דברי מרן שם, גם פה.

הוא לא יכול לקרוא עם החזן בגלל שהוא עדיין באמצע,

במקום שאסור לו לדבר,

אז אולי אנוס על-פי הדיבור, גם זה נחשב כאונס,

ואולי אם אין ברירה אז נתיר לו גם שיהרהר את מה שאומר החזן.

זו הטענה של הרב כף החיים.

אבל יש חלקים.

יש אומרים לא.

ספק ספיקה בברכות לא עבדינן.

ולכן, איך תתיר לאדם הזה שיברך את הברכות אשר בחר בנו והוא לא קורא עם החזן מילה במילה?

כך שיש לנו בעיה בכל הדברים האלה.

ברגע שהוא התחיל, ברוך שאמר,

התחיל פסוקי דזמרה עד העמידה בכל הקטעים האלה,

בכל מכל כול,

יש לנו שרשרת של מחלוקות וויכוחים בהלכה.

פתרון קל.

בכל הדברים האלה יש פתרון קל.

הכהן, ברגע שרואה שהוציאו ספר תורה,

הוא מתבונן, ואיפן כה וכה,

וירא כי אין כהן אחר אלא רק הוא.

מה הוא עושה?

יצא החוצה.

יצא מיד החוצה, יברח,

ואז

הגבאי אומר, אין כאן כהן,

ישראל במקום כהן יעמוד בכבוד.

הישראלי התחיל את הברכה, מלך העולם אשר בחר בנו,

יכול מייד להיכנס וימשיך הלאה את תפילתו כרגיל.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות,

לא רק אם הוא נמצא באמצע הקריאת שמע בחוש לדעת ספר המנהיג,

אלא, כמו שאמרנו, גם אם הוא נמצא באמצע פסוקי דזמרה,

או באמצע ברכות קריאת שמע,

בכל המקומות, גם אם אמרנו ספק ספקה,

גם אם מצאנו פתרון לשעת חירום.

למה לך להיכנס למחלוקת?

הרי הוא עוסק במצווה, פטור מהמצווה.

אתה אומר עכשיו פסוקי דזמרה,

תצא החוצה, תמשיך בפסוקי דזמרה בחוץ ויעלו במקומו מישהו אחר.

זו העצה, הייעוצה מלכתחילה.

אבל לא עשה כן,

וכבר החזן הגבאי קרא לו בשם, אין לו ברירה, שיעלה.

אבל אם הוא נמצא בפסוקים,

יושב רוחו יזלומיים,

כדאי שבינתיים,

בדרך שהוא הולך ממקומו עד שיגיע לספר תורה שימשיך עוד שלושה פסוקים,

יסיים ומשפטים בא לדעום הללויה,

כדי שיהיה לפחות בין הפרקים.

בבין הפרקים של פסוקי דזמרה הרבה יותר קל,

ואז נאמר לו, לא רק שיעלה ויברך,

אלא גם יוכל לקרוא עם החזן מלה במלה.

זה הפתרון לשעת חירום.

אבל מתירים לו ההיתר כאן לברך ולקרוא,

אבל לא לומר אשכבה,

לא לומר מי שבירך.

לפעמים החזן מהמתחיל, מי שבירך אבותינו,

לא יכול להגיד לו שמתנדב 26 או 52. זה כבר לא קשור למצווה ולכן אין לו היתר.

לפעמים החזן לא יודע שהוא באמצע פסוקי דזמרה, והוא התחיל מי שבירך,

ולא נעים לו שלא יתרום. אחר כך יגידו עליו, תראה, הכהן הזה, קמצן בן קמצן,

הוא אוהב שייתנו לו עלייה מלא מופת,

הוא לא רוצה לשלם.

מה יעשה?

אז שירמוז לחזן, ירמוז לו,

כמה הוא רוצה לתרום, 26 או 52,

ירמוז לו עם הידיים,

ואז החזן יבין ויגיד כמה הוא רוצה לתרום,

אבל לדבר באמצע, לומר אשכבה, לומר מי שבירכים,

כמו שאמרנו, את זה ישיר, אחרי עלינו נשבח,

לא ייעשה באותה שעה, בזה אין מחלוקת, עליבדי כול האלמא אסור.

כל מה שהתרנו, חיפשנו דרך,

בקושי מצאנו היתר שבין הפרקים של פסוקי דזמרה יוכל לעלות, לברך ולקרוא מילה במילה יחד עם החזן,

אבל כל זה, כמו שאמרנו, בדיעבד.

המלצה, עצה טובה כמה שמונה,

שיצא החוצה.

יש את הנפקא מינה הזו גם לגבי ההלל,

וזה מצוי מאוד בימי החנוכה וכיוצא בזה.

לפעמים החזן הוא טייס,

רץ כצבעי,

גמר מהר את כל ההלל, והתחילו כבר בהוצאת ספר תורה.

ואילו האדם הזה קורא את ההלל לאט-לאט,

אז הוא מגיע,

הודו לה' כי טוב,

יאמרונה,

הוא נמצא באמצע, וכבר הגיעו, והוא כהן יחד.

יעלה או לא יעלה באמצע ההלל, שוב, יש לך בהתחלה,

וציוונו לגמור את ההלל, ובסוף ברכה אחרונה יהללוך.

האם הוא רשאי להפסיק באמצע אמירת ההלל כדי לקרוא בתורה?

הוא יעלה, אותו הכהן, יברך, יקרא,

כן או לא. שוב, עוד פעם,

שרשרת המחלוקות שאמרנו קודם מסתעף גם לכאן. ולכן, גם כאן, ולכתחילה,

אם הכהן הזה אדם בן תורה, עצה פשוטה מאוד,

יצא החוצה.

אתה רואה שאתה עדיין הודו לה' או מן המצר קראתייה, יצא החוצה.

ואז הגבאי יראה, אין כאן כהן,

יעמוד ישראל במקום כהן, זה מה שרצוי בלכתחילה לעשות.

לא עשו כן, בדיעבד, מאי דהווה אהבה,

בפרט אם קראו לו כבר בשם,

שיעלה ויקרא, אמרנו שיש לו ספק ספיקה, שיברך ויקרא בלחש מילה במילה עם החזן.

מרן בבית אוסף לקמאן מביא את הלשון של הזוהר,

והזוהר אומר שאין צורך לקרוא עם החזן.

אבל מרן מפרש את דברי הזוהר,

שגם הזוהר מודה שכל אדם שעולה לספר תורה חייב לקרוא מילה במילה עם החזן.

מה שהזוהר מתכוון שלא חייב להשמיע לאוזנו,

אלא יכול לקרוא בלחש,

כך מרן מפרש את הזוהר.

זה לא מוסכם.

יש חולקים בפרשנות הזאת של דברי הזוהר,

ועל זה שמח הרב כף החיים.

אבל יש חולקים?

יש לך ספק ברכה לבטלה.

אם הוא לא ימלמל בשפתיו,

אם לא יאמר עם החזן. ולכן קשה לנו להתיר שיאמר את הברכה אשר בחרבנו,

ולא יקרא ביחד, יחד עם החזן.

אמת נכון הדבר שבכל התורה כולה יש לנו את הכלל לשומע כעונה.

כך הגמרא בסוכה ל״ח״ הביאה לנו דרשה מהפסוקים ממה שמסופר.

בספר מלכים ב',

אבל כל זה במצווה שאתה חייב בה,

ולא במצוות קריאת התורה.

וההבדל הוא כך,

אני חייב במצוות עשה דאורייתא של הקידוש,

כך חייבים כל עם ישראל. ולכן,

גם אם אני בעצמי כבר אמרתי קידוש, אני קידשתי,

אומרים לי, תבוא, השכנה רוצה שתבוא לקדש לה,

או השכן לא מרגיש טוב,

אני יכול, אין בעיה,

למרות שאני יצאתי, אף-על-פי שיצא מוציא,

למה? כי הקידוש זה דבר שבחובה.

אבל, לגבי ברכת הנהנים זה לא כך.

אם החבר שלי רוצה לאכול שזיף

והוא לא יודע לברך,

אז הוא אומר, אתה תברך בורא פרי העץ והוא יאכל את השזיף.

הגמרא אומרת שאי-אפשר.

פרן כותב את זה בהמשך לקמא בסימן קסז,

שאין דבר כזה שאחד יברך והשני יאכל. למה?

שם קידוש אתה חייב.

שזיף לא חייבים לאכול.

אתה לא יודע לברך?

אל תאכל את השזיף.

ולכן אסור לו לברך אם הוא בעצמו לא אוכל.

גם פה

מסביר מרן ואומר,

אין חובה לעלות לספר תורה.

אין חיוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

נכון שאומרים, על-פי הקבלה, טוב שאדם יעלה פעם בחודש.

אבל זה לא חיוב, זה דבר טוב.

אז אם אין חיוב זה לא דומה לקידוש,

זה דומה לשזיף, לברכת הנהנין.

כמו ששם אתה אומר לו,

אסור לך לברך אם אתה בעצמך לא אוכל.

אין דבר כזה שאתה תברך והשני יאכל.

גם פה אין דבר כזה שהכהן או הלוי או הישראל יברך אשר בחר בנו והחזן יקרא. אין דבר כזה.

אלא צריך מי שמברך, הוא בעצמו צריך גם לקרוא.

התפקיד של החזן רק לעזור לנו.

אדם שיש לו שבר ברגל, אז הוא לוקח קביים.

אז להבדיל, החזן זה כמו קביים, לראות לנו מורה דרך,

אני לא יודע לקרוא עם הטעמים, עם הדגשים,

עם המעמיד, הוא החזן לכין יפה ואני רץ, קורא אחריו.

זו המטרה, זה התפקיד של החזן.

אבל לא שרק החזן יקרא ואנחנו נחלום חלומות,

נסתכל במקום אחר,

וזה הברכה אולי חלילה לבטלה.

ולכן,

גם פה אצלנו כשהוא נמצא באמצע הפסוקי דזמרה, ברכות קריאת שבע, אמצע ההלל,

אם הוא לא יקרא מלה במילה עם החזן,

אולי הלווה דמרן זו ברכה לבטלה.

אתה לא יכול לסמוך על דברי החולקים, כמו שאמרנו תמיד,

בכל מקום הכלל בידינו תמיד,

ספק ברכות להקל.

אסור לאדם להביא את עצמו לספק ברכה לבטלה.

ולכן, בדברים האלה, כמו שאמרנו,

עצה טובה כמשמעלן, תמיד טוב ורצוי וראוי שהכהן הזה יברח החוצה,

אם הוא באמצע ההלל, באמצע פסוקי דזמרה,

כשהוא יוצא החוצה נמלט מכל המחלוקות הללו.

אבל לא שם לב, לא יצא החוצה וכבר קראו בשמו, אין לו ברירה, שיעלה ויקראו.

אתה רוצה לפתור את הבעיה שלו, אז בשלושה הפסוקים כבר יש לה ברכה על מה לחול.

אבל אתה צריך גם לזכות את הרבים,

שהרבים, תהיה להם קריאת התורה עם ברכה.

לכן עדיין יש לך סימני שאלה.

ולכן,

טוב יעשה הגבאי אם הוא רואה שהאדם הזה בא מאוחר,

שיסתכל לפני שהוא אומר את השם שלו,

יסתכל על הסידור, יראה איפה האדם הזה נמצא.

אם הוא נמצא במקום שאסור לדבר,

שלא ייתן לו עלייה.

אם הוא נמצא באיזוהו מקומן של צבחים,

שם מותר, תיתן לו עלייה, אין בעיה.

אבל אם הוא כבר נמצא אחרי ברוך שאמר,

אפילו שהכהן הזה בלי עין הרע עשיר גדול,

וכל פעם שהוא עולה הוא אומר להם עשרה פעמים הוויה,

הוא תורם כל פעם 260. והגבאי צריך את הכסף, הוא צריך לשלם מחר על החשמל,

אפילו אחי.

אף על-פי כן,

אם הוא רואה שהוא תקוע במקום אחר,

מקום שאסור לדבר, מן הראוי שלא יזמין אותו ולא יסבך אותו בכל המחלוקות האמורות.

אבל אם נזמין אותו כבר, אין ברירה,

אמרנו שיעלה. רק אם הוא נמצא באמצע הקריאת שמע,

שם הסיכום.

אנחנו הולכים אליבא דה פרי חדש, בדעת הרשב״ם ומרן,

שבאמצע הקריאת שמע, אפילו אם אמרו את שמו,

שלא יעלה.

לגבי ראוי שלא היו נשקעים במצוות ברכה שהיא ברכת הנהנים,

שם ברכת המצוות והצפוצים את זה פה,

זה לא ברור שברכת עצב וסמים במוצאי שבת היא נחשבת ברכת הנהנים. זה לא מוסכם.

זו מחלוקת, שם הדוגמה של הפוסקים,

אם אותו אדם המבדיל, האף שלו סתום, הוא לא מריח.

יש הרבה פוסקים שהתירו לו לברך, למרות

שהוא בעצמו לא מריח, יכול לברך, להוציא את האחרים.

טוב, שם הברכה עצמה, ההבדלה, היא ברכת המצוות.

שאלה, שתי הברכות, עצב וסמים מהורי האש,

אם הן מתחברים ביחד,

אם זה ברכת הנהנים, ברכת המצוות, אבל,

תעזוב את הוויכוח לגבי שתי הברכות האלה.

ברכת ההבדלה היא בוודאי ברכת המצווה,

ולכן אף על-פי שיצא ומוציא. שם אין לך סימני שאלה.

בכל ברכות המצוות יש לך את ההיתר לחזור. למה? כי אתה חייב.

אתה חייב והוא חייב.

אבל שזיף הוא לא חייב.

והשאלה היא, קריאת התורה, למה אנחנו מדמים את זה?

מדמים את זה לברכת המצוות לקידוש,

או לברכת הנהנים לגבי הדוגמה של השזיף?

זה הוויכוח שיש בראשונים.

וכמו בכל מקום, אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ולפי מרן,

אם אותו העולה לספר תורה לא קורא ביחד עם החזן, הברכות הן לבטלה.

פה במקום הזה, לפני חמישים שנה,

האבא היה החזן,

והיה איזה כוכב אחד, קרא את הברכות, אשר בחר בנו,

ואחרי הברכות התחיל להסתכל למעלה, איך הנברשת, איך המאוורר,

ואבא התחיל לקרוא, ראה שהוא לא קורא אתו,

אז אבא הפסיק.

אבא אומר לו,

לא אני ברכתי, אתה ברכת,

תקרא יחד איתי, תסתכל בפנים.

מייד הוא נבהל התחיל לקרוא יחד, מילה במילה.

צריך לומר, להסביר לאנשים.

יש אנשים שעשו דבר יפה,

הדפיסו על הברכון של ברכות השם המבורך,

לפני כן כתבו שורה באותיות גדולות.

העולה לספר תורה חייב לקרוא מילה במילה עם החזן.

זה טוב, צריך להסביר לאנשים את ההלכה, את חובתם,

שיקראו מתוך הספר תורה ביחד,

ולא מספיק מה שהוא מברך ברכות.

אתה רוצה להסתכל על הנברשת, על הדברים האחרים,

אחרי עלינו נשבח. תגמור את התפילה, תעמוד תסתכן מה למעלה, מה למטה, מה חסר,

תתרום להם עוד נברשת, עוד דבר אחר.

אבל לבוא ולחנום חלומות באמצע קריאת התורה, להסתכן במקום אחר,

בוודאי שזה פשע,

וצריך החזן לשים לב לאותם האנשים.

פה בארץ המצב שלנו הוא מצב מצוין.

פה האנשים יודעים לקרוא.

כולם יודעים את האלף-בית, זו השפה שלנו.

יש לנו חמישה מיליון יהודים, כמעט כולם יודעים לקרוא.

הבעיה היא בחוץ לארץ, שמה...

אנשים מסכנים, לא יודעים לקרוא את האלף-בית שלנו.

אפילו אם האדם הזה אדם מכובד מאוד,

הוא פרופסור באוניברסיטה שם, בסורבון,

אבל את האלף-בית הם לא יודעים.

אפילו את הברכות מביאים להם ברכון בלטינית.

שם הוא אומר את המילה ברוך אתה,

לפי האותיות של הם לא יודעים מסכנים את העברית,

אין להם הווה אמנה בכלל לקרוא ביחד עם החזן מתוך הספר תורה.

ולכן יש סימן שאלה גדול על האנשים האלה,

אם בכלל מותר להם לעלות לספר תורה.

דעת רב נטרונאי גאון, רב סעדיה גאון, רב האי גאון,

דעת הרבה ראשונים שאסור להם לעלות, הברכות הן לבטלה.

כך דעת מרן גם.

יש חולקים והמנהג הוא אחרת. טוב, השם ירחם עליהם, על אותם המסכנים.

אבל כאן בארץ, שברוך השם זכינו ואנשים כאן כן יודעים לקרוא,

אז מן הראוי שישימו לב

שכל אותם העולים,

לזרז אותם, לדרבן אותם, שיקראו ביחד עם החזן מלה במלה, כדי שהעלייה תהיה מושלמת לכל הפוסקים, לכל הדעות, הליבה דכולה עלמא.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

בדיעבד, טוב, נסמוך על המנהג, מאי דהווה, אהבה, מה שהיה היה.

אבל בלכתחילה,

טוב שהחזן ילמד את האנשים,

יסביר להם בלשון יפה את החשיבות.

אתה משלם, אתה תורם 101 שקל.

אתה בא לעשות את המצווה, תעשה את המצווה ב-100%.

אתה משלם,

אז תדע, אתה קונה, תדע מה הסחורה.

כדאי שיסביר לאנשים, שכולם ישימו לב לקרוא יחד איתו. ואז שבעה עולים עלו, כולם קראו יחד עם החזן.

קיימת את מצוות קריאת ספר תורה בצורה מהודרת,

בצורה מושלמת.

כולם בירכו, כולם קראו ביחד עם החזן.

אבל אם חלק קראו וחלק לא,

אלה שלא קראו עם החזן, אולי הברכות שלהם הן ברכות לבטלה.

אז אין לך שבעה עונים, יש לך רק ארבעה עונים, חמישה עונים.

ולכן, אם יש לאדם אפשרות ללכת להתפלל בכמה בתי-כנסת, יש לו בשכונה,

ברוך השם, אנחנו עשירים כאן, בשכונה הזאת, בבתי-כנסת.

איפה כדאי,

תגיד לו שעשה חשבון,

איפה קוראים יחד עם החזן,

שאנשים שם בני תורה,

תלך, תתפלל שם,

מקום שלא קוראים עם החזן,

יש לך ספק על הברכה.

אם הברכה שלו לבטלה,

איך אתה עונה אחריו, אמן? לפי דעת יותר מ-20 ראשונים ומרן,

הברכות שהוא אומר, אשר בחרבנו ואשר נתננו,

הן ברכות לבטלה.

עם ברכות לבטלה, איך אתה עונה על זה, אמן? אתה מסתבך.

ולכן, תבוא לכאן,

תבוא למקום שיש ציבור בני תורה,

הם קוראים יחד עם החזן,

אז בוודאי הברכות הן טובות, האמן שאתה עונה, היא אמן טובה.

אין לו.

אומר לך האדם הזה,

אין לי בעיר שלי בית-כנסת כזה, עדיין לא זכינו.

בית-הכנסת שאני מתפלל, עמי ארצות, כך וכך.

מה אני עושה, עונה אמן או לא?

תענה לו, שלא יגיד את האמן בצורה רגילה,

אלא יאמר את הפסוק, ברוך ה' לעולם אמן ואמן,

או שאגיד את הפסוק, ואמרה האשה, אמן, אמן. למה?

אם זה למטלה, חלילה,

אמן יתומה, חמירה סכנתה מייסורה, וצריך להיזהר בדברים האלה מאוד מאוד.

אלא יצטרך לענות אחרי כל אותם עמי הארצות שלא קוראים ביחד עם החזן,

לא יוכל לענות אמן רגילה, אלא יאמר את הפסוק,

הן על הברכה הראשונה והן על הברכה האחרונה,

כך יצטרך לנהוג ולעשות.

הגבאי שהוא אחראי

על בית-הכנסת,

כשאנחנו באים לבחור גבאי, יש אנשים חושבים,

מה התפקיד של הגבאי?

צריך לשלם מחר 10,000 שקל על החשמל. מי יביא לנו את הכסף?

אז ברוך השם, יש לנו אדם שמוכן להיות גבאי,

הוא יודע לספור כסף.

דברים אחרים, אנשים לא מודעים.

אבל התפקיד של הגבאי לדעת את ההלכות האלה שאנחנו אומרים,

לדעת את מי להזמין לעלות לתורה,

מתי אתה מזמין את הכהן, את הנביא ישראל, מתי לא.

הוא צריך להיות בקיא גם בהלכה.

אדם כזה שעבר את הקורס הזה יכול להיות מועמד,

יכול להיות גבאי של בית-כנסת,

הלאה וכי לא.

רב, לגבי האמן, ברוך השם לעולם האמן והאמן, איזה האמן יכבד? האמן או באמן?

על שניהם.

לא, הוא קומד אבך את מה היתה.

כשיתחיל את הברוך לפני.

כשהאדם הזה אומר, ברוך אתה השם, הוא כבר יתחיל את ברוך השם לעולם.

כשאותו אדם סיים, נותן התורה, אז אתה עונה, אמן ואמן.

טוב, זה הפתרון.

ואז, אם חלילה הברכה היתה לבטלה, אין כאן אמן יתומה,

כי הוא אמר פסוק.

אמר בפסוק, ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן, וזה היה מצוין.

לכן, זה פתרון, זו העצה.

בכל מקום שיש לנו ספק ומחלוקת,

ואם הוא מסופק על כל השבעה העונים, אם הם לא קוראים,

מקום שכמעט כולם, שם עמי ארצות,

אז יחזור שבע פעמים על הפסוק, ברוך השם לעולם.

תראה, ביום כיפור באים גם עבריינים, מתפללים אתנו.

אתה עושה עטרה, אנחנו מתירים להתפלל את העבריינים.

והעבריינים האלה לא באים כל השנה, הם באים פעם בשנה,

אז הם צריכים לתרום פעם בשנה כנגד כל השנה.

הגבאי נותן להם עלייה, הוא יתרום אלף שקל, או פחות, או יותר,

ולכן, שוב, האנשים האלה, מסתמא, לא יקראו.

ולכן, כשיש לך ספק,

עדיף מספק לומר את הפסוק, אין לך מה להפסיד,

זה חברת ביטוח מפני סיכון,

אמן יתומה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

למה הוא לא אמר גם את ברכות השחר?

יכול להיות.

יכול להיות שהוא לא אמר את ברכות השחר,

לא אמר את ברכות התורה? ייתכן, אבל יכול להיות שכן אמר.

אז יש לך ספק, עוד פעם. מי ספק? למה לך להיכנא את זה? ספק אמן יתומה.

עדיף שתאמר את הפסוק. מה יש לך להפסיד לומר את הפסוק הזה? זו העצה,

גם במקרה שלנו, גם בדברים אחרים.

יש לנו, לצערנו, מאות מחלוקות בהלכות ברכות,

ובכולם שייך את הכלל הזה,

את החידוש הזה.

אתה לא יודע איך ההלכה, על הבמבה אומרים שהכל או אדמה,

אני שמעתי שדרן אחד שלקח עטרה לעצמו, והשדרן הזה פסק הלכה.

הוא אומר, אני לא מבין, מה הבעיה שהכל או אדמה?

תגיד את שניהם, גם שהכל וגם אדמה.

טוב, מי אנחנו שנחלוק על השדרן? בוודאי הוא קיבל את זה בת-קול,

הלכה למשה מסיני.

אבל אדם שלא יודע הלכות, לקח ואמר בורא פרי אדמה.

אתה חושב שהברכה היא שהכל?

אולי הברכה, האדמה, לא טוב? או הפוך, אמר שהכל?

תגיד, ברוך השם לעולם. זהו. ואז, אפילו אם חלילה הברכה, האדמה, היתה נבטלה,

אפילו אם אתה חושש,

אמרת, ברוך השם לעולם, אין לך חשש לאמן את עומה,

וכן על זה הדרך.

בכל המחלוקות אנחנו ממליצים על הפתרון הקל הזה,

ואז יבוא בשמים,

יכניסו אותו ישר לגן-עדן,

ויגידו לו, תלך קודם לגיהינם, אמרת אמן את עומה,

אין לו מה לפחד.

היה לו חברת ביטוח שניצול מכל הספקות הללו.

לא קראו בשמו, עדיין זה לא נורא, זה לא מחייב, רק הם אמרו את השם, הלאה וכי לא.

טוב, תשאיר את הבמבה להלכות במבה, הלכות ברכות,

עכשיו אנחנו בהלכות קריאת התורה,

ותראה כמשל ודוגמה שגם שם יש לנו את הבעיה בעניית אמן,

ולכן גם שם יש לנו פתרון,

וכן כיוצא בזה.

על שהכול אין ספק, הספק הוא רק על האדמה.

רק על האדמה, אם בירך, על זה יש לנו את המחלוקת.

אבל על שהכול בוודאי בדיעבד יצא ידי חובה.

הרמ״ה כותב,

בתענית שלאחר פסח וסוכות

שקוראים והיכל,

אם אין הכהן מתענה, קוראים לישראל, וטוב שילך הכהן בבית הכנסת.

בתעניות אנחנו מוציאים ספר תורה וקוראים ויכל משה.

לפעמים יש שם כהן יחיד, והכהן הזה לא צם.

הוא קיבל היטב מהרב, הוא לא מרגיש טוב, ואין בדעתו לצום.

אסור לו לעלות לספר תורה. נכון שהוא מותר לו לאכול, אין לנו טענות עליו,

אבל העלייה לספר תורה לקרוא ויכל משה נתקנה אך ורק לאדם

שצר לא רק במנחה אחר הצהריים אלא אפילו בבוקר,

למרות שבינתיים עדיין הוא לא הכהן, אבל דעתו לאכול.

כיוון שדעתו לאכול, לכן אין לו היתר לעלות לספר תורה.

ואם הוא כהן יחיד,

מה עליו לעשות?

שוב יצא החוצה כדי שהגבאי לא יקרא לו בטעות לעלות לספר תורה.

אם הגבאי יודע הלכה

יודע שהאדם הזה לא צם ויודע שאסור לתת לו עלייה,

אלא הוא מזמין במקומו ישראלי.

האם יכול הכהן להישאר בבית הכנסת

והגבאי יגיד,

אף על-פי שיש כאן כהן ישראל במקום כהן יעמוד בכבוד,

או שחייב הכהן לצאת החוצה?

מרן עוסק בהלכה זו בבית יוסף,

ומרן עושה את ההשוואה

בין ברכת כהנים לבין עלייה לתורה.

שם הכהן חייב לצאת החוצה.

למה?

אם הכהן נשאר בבית הכנסת בשעה שאומרים כהנים והוא לא עולה,

אז חלילה הוא עובר עוקר את תעשה כה תברכו את בני ישראל,

אמור להם,

ולכן אין לו ברירה אלא לצאת.

מה שאין כן לגבי עליית ראשון לספר תורה.

מה הוא אומר לו?

אם הוא היה בבית הכנסת ולא עלה,

הוא לא עקר את העשה.

אנחנו הישראלים מצווים וקידשתו לתת לו את הכבוד לעלות ראשון,

אבל הכהן לא חייב לעלות.

זאת ועוד, מה אתה אומר?

שיגידו עליו חלילה שהוא בן גרושה או בן חלוצה?

כולם רואים שהכהן הזה לא צם, יהודי זקן בן 90,

ולכן אם הוא לא צם הוא לא חייב.

זאת ועוד,

אם זה לא בתעניות שהן חובה כמו 17 בתמוז, אלא בתעניות שאחרי פסח וסוכות,

התעניות של שני וחמישי ושני,

למילא יודעים כולם שיש חלק מהאנשים שלא צמים,

ואנשים ידונו אותו לכף זכות, למה לא עלה הכהן הזה?

בגלל שהכהן הזה לא צם.

ולכן דעת מרן שמעיקר הדין הוא לא חייב לצאת החוצה, אלא יכול להישאר בפנים,

ואגב, ויאמר, על-פי שיש כאן כהן, ישראל במקום כהן יעמוד בכך. יש חולקים.

במחלוקת הזאת אנחנו חוששים ולכתחילה לדעת החולקים, ולכן גם בתעניות ביום 17 בתמוז וכיוצא בזה שאין בדעתו של הכהן לצום,

לא כדאי שהכהן הזה יישאר בבית-הכנסת אלא יצא החוצה.

אם יש עוד כהנים, אין מחלוקת.

אתה נותן לכהן האחר שהוא צם,

והכהן השני יכול להישאר על מקומו,

ובזה אין שום ויכוח, בוודאי שהוא יכול להישאר כאן.

אלא כל הוויכוח,

כל הספק, כל המחלוקת מתחילה כשהוא כהן יחיד.

ועל זה אמרנו המלצה,

כדאי שיצא החוצה,

הוא לא חייב להישאר בחוץ בכל הענייה,

אלא ברגע שהישראל שבמקומו התחיל את הברכה, מלך העולם אשר בחר בנו,

מייד הכהן יכול לחזור למקומו.

כך הוא הדין גם לגבי לוי.

לוי יחיד, שוב, גם כאן, אין לו ברירה,

אלא מלכתחילה כדאי, יעשה חסידות, יצא החוצה.

אבל אם הוא נשאר בבית-הכנסת, אין שום חשש,

והכהן יעלה במקומו פעמיים, יאמר הגבאי,

אף-על-פי שיש כאן לוי,

כהן במקום לוי יעמוד בכבוד ויתחיל ויאמר את הברכה, פעם שנייה, עלייה שנייה,

כך יעשו בימי תעניות.

זו ההנהגה,

אין הבדל בזה, בין אם זה 17 בתמוז או 10 בתבת, וכיוצא בזה, בכולם הכלל שעבר.

איך לעלות ברכת כהנים בבוקר, עדיין הוא בצום, כן יעלה.

ברכת כהנים אחר-הצהריים, כיוון שהוא כבר רחב,

אז יש הגזירה של שכרות,

ולכן אחר-הצהריים לא יעלה במנחה ברכת כהנים,

כיוון שהוא אחר. לגבי ברכת ספר תורה, כמו שאמרנו,

לגבי העלייה לספר תורה, בין בבוקר ובין במנחה אסור לו לעלות לספר תורה,

ואין הבדל בזה בין כהן לבי או ישראל.

הבאנו את הדוגמה אפילו בכהן יחיד, אבל הוא עדין גם ישראלי.

אם האדם הזה היה אנוס על-פי הדיבור והרב התיר לו, והוא אכל, אסור לו לעלות בשום אופן לספר תורה.

אפילו אם הוא אומר, תראה, אבל יש לי יורצאית, יש לי אזכרה.

אז מה בכך?

יש לו אזכרה שיקנה את העלייה, ייתן את העלייה לרב,

ואחרי שהרב יסיים יגידו אשכבה, יעשו לו מי שבירך אבותינו, שיהיה בריא ויוכל לצום. זהו, אין כאן ברירה,

אבל לעלות אחרי שאדם אוכל ושותה,

יש כאן, חלילה, ספק על הברכה כשהוא עולה לספר תורה.

אני עובר לסעיף ו׳.

אם נכנס הכהן לבית-הכנסת לאחר שהתחילה ישראל לברך ברכת התורה,

אינו פוסק, אבל ברכו,

לא הווה התחלה.

ועומד ישראל בתיבה עד שישלימו כהן ולוי, ואז יקרא.

אם אין כהן בבית-הכנסת, קורא ישראל במקום כהן,

ולא יעלה אחריו.

הרבה פעמים יש תקלה,

והגבאי חושב, הגבאי טעה,

וחשב שאין שם כהן.

ולכן הוא אמר, ישראל במקום כהן יעמוד בכבור.

והישראלי הזה התחיל כבר, ברכו את השם המבורך.

אחרי שהתחיל ברכו,

אז הכהן התחיל לצעוק, אבל אני כהן.

התעורר מהחלום שלו.

ואז, הישראלי הזה נבוך, מה עושים?

תגיד לו,

שיעצור.

הוא אמר, ברכו את השם המבורך, אנחנו ענינו, הקהל ענו.

השם המבורך לעולם ועד יעצור כאן ויביאו מייד את הכהן שיבוא ויברך.

אסור לכהן לחזור פעם שנייה את ברכו.

הכהן אמר, הישראלי אמר את ברכו, גם בזה יצאנו ידי חובה.

ברכו זו הקדמה לברכות, ההקדמה הייתה בסדר,

ולכן הכהן שיבוא כעת לעלות יתחיל את הברכה,

לפעמים הכהן הזה הוא לא תלמיד חכם או עם ארץ,

אז החזן צריך ללמד אותו, להגיד לו,

כיוון שהישראלי כבר אמר ברכו,

אל תחזור עוד הפעם על ברכו אלא תתחיל את הברכה, ברוך אתה השם יאמר מייד את ברכת אשר בחר בנו.

כך הוא הדין גם לגבי לוי. לפעמים הלוי היה חצי יושן והגבאי חשב שאין לוי,

אמר כהן במקום לוי יעמוד בכבוד.

והכהן התחיל, ברכו את השם המבורך,

ואז הלוי צועק, אבל אני לוי.

התעורר מהחלום שלו, חלמת הבא חזאי,

ואז אין לנו ברירה אלא לעצור את הכהן.

תעצור אותו, אל תמשיך,

ותיתן ללוי שימשיך מהקטע ברוך אתה השם,

ולא יחזור עוד הפעם על ברכו את השם המבורך,

כדי שלא יגרום אזכרת שם שמים לבטלה.

אומר ברכו את השם המזכיר שם שמים,

גם בזה יש חשש שם שמים לבטלה,

כמו שכתב בספר אור לציון,

גם בחלק א', גם בחלק ב', שם הוא מביא את דברי כף החיים וחלק על דברי הרב,

ולכן ייזהר שלא לכפול, לא יחזור פעם שנייה על ברכו.

הבעיה הזו קיימת לא רק לגבי הכהן והלוי,

אלא לפעמים הגבאי לא מכיר את המתפללים.

לפעמים שבת חתן הרבו שמחות בישראל, באה עם משפחה גדולה,

הוא לא מכיר אותם,

ואז הוא נתן לשני אחים בזה אחר זה.

האח הגדול ראובן עלה,

ואחרי שהוא סיים הוא לא ידע שזה אחיו,

הוא ראה אחד בהיר ואחד כהה.

הוא חשב שאלה אנשים זרים.

רק אחרי שהתחילו ברכו את השם המבורך,

אז צעקו,

אבל זה אחיו התאום.

גם בתאומים לפעמים יוצאים שני צבעים,

לא תמיד הצבע הוא אותו דבר.

ואז, מה יעשה האח הזה? יש בעיה,

מצד עין הרע.

מרן כותב בסימן קמ״א סעיף ו׳ שאסור להעלות ביחד בזה אחר זה שני אחים,

או אב ובן, סבא ונכד.

כל זה חשש עין הרע.

אבל כאן כבר התחיל ברכו את השם המבורך, מה עושים?

תעצור אותו, עדיין הוא לא התחיל את הברכה,

תגיד לאח השני, תעצור כאן.

תביא אדם זר, אדם אחר.

האדם האחר לא יתחיל עוד הפעם את ברכו,

גם כאן יתחיל ישר את הברכה אשר בחר בנו,

ואחרי שיגמור האדם הזר, הישראלי האחר,

אחר כך תעלה את האח השני.

כשהם עולים בזה אחר זה, יש חשש עין הרע. אם יש באמצע מישהו שיפריד ביניהם,

בזה אתה מתקן את הכול.

ולכן,

אל תוריד את האח השני מהתיבה. אל תוריד אותו.

תגיד לו, ואתה פה עמוד עם הדין. תחכה.

ואז ייתנו לאדם זר שיקרא, יקראו לו את העלייה,

ואחר כך בסוף ייתנו לאח השני את העלייה.

בדרך כלל גבאי חכם ונבון, כשיש שבת חתן,

אז הוא שואל, כדאי שישאל.

זה שאלה זה אחיך?

הוא אומר, לא, זה לא אחי, אני מהצד של הכלה.

הוא אח של הכלה, וזה אח של החתן.

זה מצוין, תעלה פעם מכאן, פעם מכאן, זה הולך מצוין.

אותו דבר גם,

שני כהנים, אסור להעלותם זה אחר זה מפני פגמו,

או שני לוויים.

וגם בזה, לפעמים הגבאי הזה לא בקיא במשפחולוגיה,

לא בקיא בשמות המשפחה של האורחים,

ולפעמים הייתה תקלה. והוא מעלה את השני, כהן אחר כהן.

וכשהתחיל, ברכו את השם המבורך, אנשים צעקו מייד.

אבל הוא כהן, איך אתה נותן לו?

אז שיעצור את הכהן השני,

לא יוריד אותו מהתיבה,

אלא יעצור אותו,

יביאו ישראלי,

יברך את הברכה, יתחיל את ברכת אשר בחרבנו,

אחרי שיסיים הישראלי,

אחר כך ייתנו לכהן השני, יגידו גם שהוא כהן, יעמוד בכבוד,

ואז ייתנו לו את העלייה השנייה, לעולם יעשו את הדבר הזה,

וייזהרו לא לכפול פעם שנייה עד ברכו את השם המבורך.

יש ברעיטה, חיה אחת,

עומדת ברקיע וכולי,

הברעיטה המפורסמת,

שחלק מהסידורים העתיקו אותה אחרי ברכת השתבח,

שאם אין מניעה, יכולים לומר את הברעיטה הזו ויגידו ברוך השם המבורך לעולם ועד.

יש מי שחשב שאפשר לומר גם שם שמים, וזה יהיה תחליף,

וזה לא נכון.

רב נחשון גאון אומר שאסור לומר שם שמים כשאדם קורא ברעיטה,

אומר את הברכות במשנה במסכת ברכות,

אולי יכול לומר על פירות האילן אומר,

יגיד שם שמים בורא פרי עץ. חס ושלום, זו ברכה לבטלה.

אומנם באחרונים יש מי שהתיר,

אבל אם היו רואים האחרונים את דברי רב נחשון גאון,

היו חוזרים בהם.

וגם לגבי ברוך השם המבורך לעולם ועד,

גם על זה יש איסור שם שמים, כמו שאמרנו,

בשם אור לציון ועוד.

ולכן,

מי שנמצא באחיד אנוס אין לו מניין,

גומר מלך אל חי העולמים, אמן. ימשיך הלאה את הברכה יוצר אור,

ואסור לו לומר את הבריתה הזו.

יש כאן חשש איסור שם שמים לבטלה.

והקהל לא חלו לו, ועכשיו הכוהן נכנס.

טוב, יכול להיות שבזה כן.

בדרך כלל הקהל עונים, בדרך כלל הקהל לא שמים לב. באופן אוטומטי הוא צועק, ברכו את השם המבורך, אנשים בדרך כלל עונים.

מה שאתם שוענים זה לא מציאותי.

זו שאלה בתיאוריה, שאלה יפה מאוד,

אבל במציאות אנשים מייד עונים.

וקשה לנו לסמוך על הנס ולומר שלא היה אפילו מניין שגם עשרה לא ענו, זה דבר שהוא כמעט לא מציאותי.

ולכן,

אתה מביא אחריו את הישראלי להפריד בין שני הכוהנים,

אז כמו שאמרנו,

תדריך אותו שלא יחזור עוד הפעם על ברכו,

גם אם יש לך ספק מספק לא יאמר, ספק ברכה לבטלה,

שם שמים לבטלה,

ולכן יתחיל מייד את הברכה, ברוך אתה ה' אשר בחרבנו.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות כל הימים כשיש לנו בעיה כזאת.

יכול להיות, יכול להיות.

כן.

הוא לא חייב להגיד לו דני חוקיך,

הוא יכול להמשיך.

זו בעיה של הכוהן שחלם חלומות,

ולכן יכול להמשיך, זהו זה, גמרנו.

זכה מן ההפקר.

לכן, עצה טובה לאחינו הכהנים והלווים שיעמדו סמוך לספר תורה. הוציאו ספר תורה שיעמוד ליד זה,

ואז הוא עומד ליד הספר תורה,

הגבאי רואה אותו, יזמין את הכוהן.

למה גם לעשות אורח ציבור?

עד שיגיעו ויגידו כהן יעמוד בכבוד ואז מסוף בית הכנסת הוא יבוא.

כדאי שיעמוד סמוך, גם הלוי.

למה שיחלום חלומות?

יעמוד סמוך, הכהן כבר מסיים ברכה אחרונה, הוא עומד ליד זה.

ואז הגבאי רואה אותו, הוא לא יפסיד, לעולם הוא ירוויח.

אבל אני אומר המלצה יפה, אבל יש גם חולמים חלומות.

יש חולמים רק בשינה,

יש מוסיפים מחול על הקודש,

גם באמצע קריאת התורה חולמים.

ואז עד שהאדם הזה נזכר שהוא לוי וצריך לתת לו עלייה,

כבר הכהן התחיל. אם התחיל,

הוא לא חייב לסיין לו מדי נחוקיך,

כבר זכית,

תמשיך עלי את הברכה השנייה, מאי דאבה הבאה.

אבל אם זה חצי פסוק לא לגמרא, זה לא משנה.

חצי פסוק יותר קל, אפשר להקל בזה במקום צורך.

אבל משנה כן לגבי ברכות שבגמרא,

הדבר אסור.

יש מחלוקת בפוסקים.

לפעמים ליל טז בחודש עדיין לא עברו שבעה ימים מעת לעת

מהזמן שהתחיל, שהתחילה המצווה של ברכת הלבנה.

האם אפשר לברך? אי-אפשר?

ואז אחד מהאחרונים המציא המצאה,

אמר, אל תקרא את זה מתוך הסידור, אלא תפתח מסכת סנהדרין דף מ״ב ותקרא את ברכת הלבנה בשם ה' מתוך הגברה.

אתה קורא,

אם לא,

אם אתה לא חייב,

זה לא ברכה לבטלה, אתה קראת מתוך הגמרא.

אבל כל העצה הזו איננה נכונה להלכה ולמעשה.

כמו שאמרנו, רב נחשון גאון אומר שאסור לברך.

אדם שפותח מסכת ברכות דף ס',

שם הגמרא מביאה 18 ברכות ברכות השחר.

יעלה על הדעת שאדם שכעת, בלילה הזה, רוצה לקרוא,

הוא לומד דף יומי.

האם יכול לברך את הברכות האלה? חס ושלום, הוא לא יכול.

מה תגיד לי, יש מחלוקת?

בכל מחלוקת ספק ברכות להקל. קל וחומר כאן,

שאותם האחרונים שאמרו לברך,

הם לא ראו את דברי רב נחשון גאון. אם היו רואים את דבריו,

היו חוזרים בהם. ולכן אסור בשום אופן,

לא בברכת הלבנה ולא בברכות אחרות,

אם אלא גם פה אצלנו ישימו לב כדי לא להסתבך.

אם הוא קרא את הגמרא הזו,

העיקר של אותו סגן ושלום, הוא חלק מתיקות השחר.

טוב, בסדר. אם הוא לא בירך בבוקר,

טוב, אם הוא חלם בבוקר, אני מסכים אתך, בסדר. טוב, אז יש לו תשלומים.

אתה מדבר איתי? אני לא שומע אותך.

מה הוא אמר?

הוא אומר ששני כהנים כולם,

אתה מדבר על ברכת התורה, ספר תורה.

מניין של כהנים,

ואין שמה ישראלי,

ודאי שאחד מהכוהנים יעלה,

וימכרו את עליית כהן כדי שלא תהיה מחלוקת.

אבל אם יש שם ישראלי אחד, יש מחלוקת.

לפי דעת מרן,

מרן הלך בשיטת הירושלמי שמפני דרכי שלום יעלה הישראלי.

תמיד אנחנו אומרים שיש הרבה ישראלים ורק כהן אחד,

ומפני דרכי שלום המשנה אומרת בגיטי נט שיעלה הכוהן ראשון. פה הפוך.

שלא יתקוטטו הכוהנים, ועמך כמרבה כהן.

לכן הגירושלמי אומר,

צריך שייתנו לישראלי שהוא היחיד, שהוא יעלה ראשון.

זה לא מצוי כאן. כאן במקומות האלה יש, ברוך השם, הרבה ישראלים.

זה יכול לקרות באומן. מי שמכיר, מי שיודע,

יש שם מקום שהיה פעם בית-קברות,

ושם נמצא הציון של הרב נחמן.

אסור לכהנים להיכנס סתם, אלא הם בנו להם גשר צף,

והגשר הזה, כמו עזרת נשים, שנכנס לתוך בית-המדרש.

ושם נמצאים רק אחינו הכוהנים.

אז אם יש שם ישראלי,

לפני שבאים לעלות לתורה,

לפי מרן צריך לתת

לישראלים, מפני דרכי שלום.

אבל לפי הרמב״ם ורבינו הארי,

שבקידשתו,

מה שאמר רבי יצחק נפחה בגיטין נט,

שמצווה לתת לכוהנים עליית ראשון זה מצעד וקידשתו,

שיקרא בתורה ראשון,

אם זה דאורייתא,

אז אין הבדל אם יש שם הרבה כוהנים או מעט.

מה עושים במחלוקת הזאת?

מה הפשרה? מה הפתרון?

לצד ידי חובה הליבה דכולה עלמא, יש לנו עצה פשוטה מאוד.

תאמר לאותו הישראלי,

אדוני, תעשה טובה, תצא רגע החוצה,

ואז נוכל הליבה דכולה עלמא לתת לכוהן. לאיזה כוהן? אמרתי, שימכרו.

מפני דרכי שלום, שימכרו את עליית כוהן,

ואז הישראלי יצא החוצה כדי לחוש את דעת הרמב״ם ורבנו הארי. אנחנו קיבלנו הוראות רבנו הארי,

ואז אם הוא יצא החוצה, גם על הליבה דמרן, מה שנתנו לכוהן זה בסדר,

זה הפתרון לשעת-חירום, זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

מילא הוא לא רוצה לצאת.

זה בעיה. אם הוא לא רוצה לצאת, הוא מסבך אותנו. מצד אחד קיבלנו הוראות מרן,

מצד שני קיבלנו הוראות רבנו הארי, כשזה מתנגש,

כשהם חולקים מה עושים במקרים כאלה.

ולכן,

אם יש כוהן כזה, צריך להזעיק באופן דחוף

פסיכולוג או פסיכיאטר.

למה שלא יצא? למה שלא יעזור לנו? הוא רואה אם בסדר, הישראל רוצה לצאת.

כן, זהו, אני מדבר על הישראלי.

עליו אני התכוונתי.

אם הוא לא רוצה לצאת,

הוא לא רוצה לשמוע לחכם, לעצה של החכם,

כנראה יש לו איזה סעיף,

יש לו בעיה.

שטח אותו ישר למשכן הכנסת.

יש הרבה מקומות מתאימים לאנשים כאלה,

גם הם לא רוצים לצאת. הם תופסים, אוחזים בקרנות המזבח, אתה רואה,

בשום אופן לא רוצים לזוז. זה מתאים לו. מה אנחנו מכירים?

אמרנו, אמרנו עצה, אמרנו פתרון, וכך ראוי לנהוג ולעשות.

הגמרא ממשיכה ואומרת

שאם אין כהן בבית הכנסת,

אפילו אם יש שם לוי, נתפרדה החבילה.

פירוש הדבר.

למדנו מהפסוק הכהנים בני לוי, שאחרי שהכהן עולה,

צריך להעלות אחריו את הלוי.

אבל אם אין כהן,

הלוי לא יכול לבוא ולדרוש, לומר,

אני רוצה על יד שני, אני לוי.

מה אני אשם שהכהן לא בא?

הוא לא אשם, אבל אין לו את הזכות.

זאת אומרת, הלוי מצד עצמו אין את החובה לכבד אותו,

אלא ברגע שהכהן עלה,

אז הוא יכול לזכות גם בעליית שני, הלא וכי לא.

אם אין כהן, התפרדה החבילה,

ואסור להעלות את הלוי מספר שניים עליית לוי.

למה?

האנשים שרואים שהלוי עלה,

מה יגידו האנשים?

זה שהיה ראשון, כנראה הוא כהן.

יטעו בו וייתנו לו חמישה סלעים בפדיון הבן וכיוצא בזה.

כדי שלא תהיה חלילה טעות, אי-הבנה כזו,

לכן בשום אופן אין היתר לתת לו על יד שני,

אלא שידאג להעיר את חברו הכהן, יטלפן לו, שיבוא מוקדם.

אנחנו מקדמים בברכה את מורנו ורבנו, רבנו יעקב חיים סופר.