הלכות ט״ו בשבט, ברכות, תרומות ומעשרות ועורלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ולכן אני אומר כמה דברים, כמה דיונים מהנושא של הלכות טו בשבט, ואחר כך נחזור

לנושא שלנו, סימן תנ״ג.

טו בשבט, ראש השנה על העידונות, כמו שלמדנו במשנה בראש השנה ב',

המשנה שמה מונה כמו ראש השנה א' תשרה,

כך גם טו בשבט הוא חג מבחינה מסוימת, ראש השנה על העידונות,

ולכן

מחרתיים יום רביעי בתפילת מלחה, לא אומרים וידוי,

כך גם ביום חמישי בשחרית ומלחה, לא אומרים וידוי.

אסור לצום ביום טו בשבט,

לא רק צום תענית רגיל, אדם שרוצה לצום בגלל ימי השובבים וכיוצא לזה,

אלא אפילו לאותם שנוהגים להחמיר לצום ביום החופה.

החתן הזה מתחתן יום חמישי בערב,

ולהרחיק כמו שזה יום טו בשבט ונראוי שיימנע ולא יצאו לה.

לפי הפשט אין שום חובה להביא מהפירות, מהירקות, מכל אותם המינים,

אבל על פי הקבלה כותב בני ישחרד

שנוהגים להביא מהפירות האילן או פירות הארץ, להביא ולברך עליהם.

וכך מוהגים כולם, כל עם ישראל,

גם אותם האנשים שלא תמיד מחמירים בחומרות שאינם מקובלים,

כאן בדבר הזה, ברוך השם, כולנו מקובלים, כולנו מחמירים.

אפילו אלה שאין להם כובע, אתה הולך מחר לשוק,

תראה גם אותם שהם גלויי ראש, ברוך השם, כולם מהדרים במצווה הזו, כולם קונים גם מזה וגם מזה, ברוך השם. אדרבה, מי ייתן,

ויזהרו תמיד ויעשו את הכול בצורה מושלמת,

מצווה גוררת מצווה,

ובזכות זה יתקרבו גם למצוות האחרות.

אבל צריך להיזהר בכמה פרטים. קודם כל, סוב מרע,

ואחרי זה, ועשה טוב.

סוב מרע, פירוש הדבר,

לא לקנות דברים שיש בהם חלילה איסורי אכילה.

חלק מאותם הפירות עלול להיות בהם תולעים,

תאנים,

או אם הצמרים האלה הם ישנים,

יכול להיות שבעל החנות

קנה את זה לפני שנה ורבע.

הוא לא הצליח למכור את זה בטוב בשבט שנה שעברה,

אז הוא מוכר את זה עכשיו.

בינתיים יש שם בוודאי תולעים.

ולכן, לפני שאדם מברך,

קודם כל יפתח את התאנה אחרי התמר,

יפתח ויבדוק היתר,

רק לאחר שהוא יודע בוודאי שאין שם תולעים,

יוכל לברך ולאכול.

גם בחרובים יש לפעמים תולעים, וכן כן יוצא בהם.

וכל אותם הפירות שעלול להיות בהם חשש כזה,

ינא ראוי שישים לב ויבדוק היטב, כדי שלא יבוא לידי תקלה או מקשור.

זאת ועוד,

אנשים רבים קונים לכבות טו בשבט,

או דובדבנים,

הדובדבן הזה הוא מסוכר,

כך גם הפאפאיה,

האננס, יש כמה מסוגי הפירות שהם מעבדים אותם בבית החרושך,

והם מתוקים, מסוכרים.

יכול להיות שתהיה בהם תערובת של דבר איסור.

הרי הפאפאיה הוא פרי,

כדי לשמר אותו ימים רבים,

בבית החרושך מעבדים אותו,

ולא רק עם הסוכר,

אלא יש שם כמה סוגי תערובות.

בין היתר, יכול להיות שתהיה בזה תערובת של שומן מן החי, חביר או דבר אחר.

אם כן, איך אתה יכול לקחת את הפאפאיה הזו או האננס המסוכר היבש,

לברך ולאכול.

אולי יש בו תערובת של איסור אכילה.

ולכן, כשאדם קונה דברים כאלה,

הדבר הפשוט שישים לב על החפיסה, על החבילה, יהיה הכשר בדת.

אם יש על זה הכשר בדת, הכשר מעולה,

אתה יכול לקחת,

לברך ולאכול,

אין לך רע לחשוש מאותם הדברים.

עליו אחי,

יכול להיות שיש בזה אולי תערובת דאורייתא,

אולי תערובת יין נסך, איסור ברבנן, או שניהם גם יחד.

ולכן,

כשהוא הולך לקנות,

ישים לב, לפני שהוא מכניס לסל,

ישים לב מה הוא לוקח.

גם אם אשתו הולכת לקנות,

יסביר לגברת הנכבדה, יאמר לאשתו את כל מה שאמרנו,

כדי שלא יקנו חלילה דברים שיש בהם תערובת איסור.

זה כלל בכל השנה,

זה לא רק בהלכות ובשבט, אלא הדבר מצוי גם בשבוע הזה או בשבט. אבל אני לא אגיד גם בכל ימות השנה,

מן הראוי שאנשים ישימו לב כדי שלא יכניסו לבית מאכלות אסורות.

אתה מאכיל את הילדים מאותן מאכלות אסורות,

אל תטמאו בהם ונטמטם בם, ומטמטם את גופו ונפשו של האדם.

ולכן, מן הראוי שכל אדם יקפיד וישים לב מאוד לדברים הללו.

סדר הברכות,

על מה מברכים?

הרי

בתורה בחומש בראשית כתוב,

הקדוש ברוך הוא קיבל את מלחתו של הבל,

כי הוא הביא מבחורות זונו ומחל בהן.

ולכן אנחנו משתדלים לברך על הדבר הטוב ביותר,

בסופו שלך עשרים סוגי בורא פרי העץ.

אסור לך לברך עשרים פעם, זו ברכה לבטלה,

אלא מברכים רק פעם אחת בורא פרי העץ,

ובזו הוא פוטר את כל סוגי הפירות.

והשאלה היא על מה יברך, מהו הטוב ביותר מכולם?

יש בברכות מי מחלוקת הנעים במשנה האם שבעת המינים או חביב עדיף.

כלומר, באורח חיים, סימן רשת א', מרן פסק,

שבעת המינים זה מה שעדיף יותר.

אם יש אחד מאותם סוגי הפירות דבר שהוא משבעת המינים,

מן הראוי לברך עליו ולפתור את הסוגים האחרים.

הדברה שם מסתכמת שהזית הוא הראשון.

ארץ זה שמן ודבש.

הזית הוא הראשון.

אין לך זית על השולחן.

דמרים יש, ארץ זה שמן ודבש. דבש הכוונה דבש דמרים, הוא המספר שניים.

אין לך גם דמרים, יש שם סימוקים, גפל,

אחרי זה תאנה ורימון. זה הסדר של שבעת המינים.

ואז תברך על אחד מהם, שיפטור את שאר סוגי הפירות.

כל זה בטח התחילה.

אם האדם הזה היה עם הארץ, לא ידע, לא שם לב,

ובירך בטעות בורא פרי העץ על התפוז.

נכון הדבר שהיה צריך להקדים את התמרה, אבל בלעבד בוודאי שפטר.

אסור בו לחזור עוד הפעם ולברך שוב בורא פרי העץ על הדבר השני,

אלא אמרנו ברכה אחת בורא פרי העץ,

מה שבירך באותו ערב פוטר את כל סוגי פירות העץ.

אלא שמלכתחילה ישים לב לב לברך על אחד מאותם

הדברים שהשתבחה בהם ארץ ישראל משבעת המינים.

אם הוא רוצה לאכול קודם,

המוציא הוא הברכה החשובה ביותר.

או אם הוא רוצה לאכול עוגה, שוב העוגה עשויה מחיטה,

ארץ חיטה ושעורה, החיטה היא הראשונה במעלה.

אז קודם כל הוא יברך בורא מיני מזונות,

ואחר כך את ברכת בורא פרי העץ.

אם האדם הזה רוצה גם לטעום מהיין, ברוך השם, מכין גם בקבוקי עין, עין ביתי, משובח,

השאלה, איפה אתה מכניס את היין?

הרי הפסוק, כשאמר גפן, הוא מספר שלוש, כמו שאמרנו.

זית מראה בחזק גפן.

האם גפן הכוונה היא רק ענבים,

אבל בורא פרי הגפן כיוון שקבע הברכה לעצמו צריך להקדים אותו, או לא?

דן בנושא הזה רבנו פרץ.

ברן הביא אותו בבית יוסף, והרמה הביאה אותו ברש יא, סעיף ד'.

השאלה היא, מה המסקנה?

יש בזה מחלוקת,

דעבד כמו עבד, דעבד כמו עבד.

זה לא ברור גם בדעת מרן מה המסקנה.

יש שנותנים רמז יפה כדי שהאדם יזכור את הסדר,

ראשי תיבות, מגע אש,

מזונות הגפן,

עץ אדמה שעקום.

אבל זה רבן לנדא אמר,

אם הפך את הסדר, אמר קודם העץ ואחרי זה בורא טרי הגפן.

גם כן יצא,

חבל שלכל אחד יש ברכה בפני עצמה,

ממלא אין בזה כל כך כפידה,

אלא כל השאלה,

כל הוויכוח הוא, כמו שאמרנו, מה יותר מהודר,

ולכן הם הקדימו את הגפן. יש לו על מי לסמוך, אם הקדימה עץ,

יש לו על מי לסמוך, הדבר לא יצא מדי ספק.

ואם אין לו משבעת המינים,

כל סוגי פירות האדמה שיש לפניו, כולם הם סוגים אחרים.

יש לו גם פאפאיה בורא פירי האדמה,

וגם תות שדה, וגם מילון, וגם אבטיח, ברוך השם, הוא שמר גם אבטיח, יש.

שאלה על מה יברך,

וזה, אליבא דקולען מההלכה כדעת רבי יהודה,

חביב עביב.

מה הדבר הכי טוב שיש לך?

החביב העלב, עליו יברך בורא פרעי האדמה,

ויפתור את האחרים.

כשיש לפניו שבעת המינים,

אנחנו מעדיפים שבעת המינים על דברים אחרים, אפילו על מין חביב.

אבל כשאין כאן שבעת המינים, כולם בורא פרעי האדמה ואינם שבעת המינים,

לברך כמו שאמרנו על מה שחביב לו, ויפתור גם את האחרים.

אם הוא יודע מראש

באותו ערב אשתו גם קונה תות שדה, תות שדה זה חדש, יש שהחיינו.

יש עוד שלושה-ארבעה סוגים כאלה,

הוא לא יכול לברך שלושה וארבעה פעמים שהחיינו.

הוא יודע מראש שאשתו ברוך השם קונה מכל תאום,

נתנה צ'ק פתוח, לא הגזיל אותה עד והיא קנתה.

למה שיברך פעמיים ושלוש יחיינו?

הרי הוא יודע מראש

שיביאו לפניו.

ולכן פעם אחת יברך שהחיינו ויפטור את כל אותם הפירות החדשים.

אם היה חביב לו יותר, האבטיח,

וברך על האבטיח הישן רק בורא פראי האדמה,

אחר כך הוא בא לאכול גם מהתות שדה,

אז יברך על התות שדה רק ברכת שהחיינו.

אין לו ברכת בורא פראי האדמה כי הוא כבר ברך את האדמה,

אלא יש לפניו רק ברכה אחת,

ברכת שהחיינו בלבד.

אתה יודע, יש לו גם חביב וגם שבעת הלמינים.

הוא אוהב, נגיד את התמרים הוא אוהב וגם חביב עליו.

הגן ושבעת הלמינים.

והוא לקח תפוס ולא היה מורא פראי האדם. בידי עבד יצא.

אפילו שהיה כאן תרתי, איפה היא ברכה, בידי עבד יצא. כל הדברים האלה שאנחנו אומרים,

כל זה בלכתחילה בלבד,

ובהם הדברים האלה מעכבים.

סיים לאכול את הכול, יברך ברכה אחרונה,

קודם בורא נפשות ואחר כך ברכת מעין שלוש.

סימו אכל גם כזית עוגה וגם צימוקים ותמרים וגם שתה רביעית יין,

כולל את כולם בברכה אחת

על המחיה ועל הכלכלה, על העץ ועל פריה העץ,

על הגפן ועל פריה גפן.

צריך לכלול את כולם בברכה אחת, לא לברך שלושה פעמים מעין שלוש.

כך גם בחתימה.

ונודה לכאן שם אלוהינו על הארץ, על המחיה,

על פירותיה ועל פרי גפנה, ברוך אתה השם,

גם בחתימה, נשלב את כולם ביחד.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשור.

נכון, נכון, אבל השאלה היא אם מרן במסקנה בבית יוסף, דעתו כדעת רבנו פרץ שלו.

כי בשולחן ערוך מרן השמיט את זה, ולכן אין ידיעה במאה אחוז. לכן אמרנו דאבת גמור רבה.

אבל אם לכן, ולכתחילה,

אני מסכים שמגע אש יותר טוב. יותר טוב להקדים את הגפן,

בפרט אם האדם הזה חביב ליין,

הוא אוהב את היין, אז הנה כן הזה, יקדים אותו.

אבל אם הוא ישינה, אם הוא הקדים בורא פרי העץ, זה נורא.

כי מרן אומר, אם אין ברכותיהם שוות,

אז אין עדיפות.

מברך על זה ומברך על הדבר השני, אין בזה עדיפות. כל העדיפות מין שבעה אוחבים כשברכותיהם שוות.

אז מברך על האחד, הוא פטר את כולן, או שבעה או חבים.

אבל כאן אין ברכותיהם שוות,

זה הגופן וזה העץ.

ממלח אין עדיפות, יוכל לברך קודם על זה או קודם על זה. זו הטענה של החולקים.

ולכן אמרנו, אם שינה, לא נורא.

אין בדבר הזה חשש.

לא נחרב העולם בגלל זה. לא צריך לצעוק עליו.

נחילה, אם עכשיו יש סתם ילדים בתוך השלכה,

ואחד מהילדים הוא משוויין, בגלל זה אדם ההוא נמצא? כשמברכים בסדר שאמרתי, הסדר הזה טוב לכולם.

גם לנו, לגדולים וגם לקטנים.

לכולם יש את ההלכה הזו. אין שולחן ערוך אחר לאישה או לילד או למישהו אחר.

ומלכתחילה לכולם מין שבעה עדיף,

אין מין שבעה חביב עדיף. לכולם שייך את הכללים שאמרנו,

ולא ישנו מאחד לאחד.

אם שכה,

אם שכה, אם שתה ליעין,

ושהתה להגיד, זה חוזר עוד פעם.

נברך שוב עוד פעם את ברכת מעין שלוש פעם נוספת.

הדין של טו בשבט ראש השנה ואילנות,

כאן בקטע הזה, מה שאמרנו עד עכשיו,

כל זה בגדר מנהג.

מה שהמשנה התכוונה טו בשבט ראש השנה ואילנות,

הדברים נוגעים לדבר שהוא דאורייתא,

והגמרא במוסרת ראש השנה במקומות אחרים מפרטת בהרחבה,

א' לגבי דין עורלה,

ב' לגבי דיני

תרומות ומעשות'.

אתחיל קודם לפרש

את הנתקמינה בדין העורלה לגבי עת ובשבח.

בחומש בה יקרא, פרשת קדושים, התורה אומרת

כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל העץ מאכל,

שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.

תורה אסרה לנו פירות עורלה.

מה שהעץ נותן פירות

בתוך שלוש שנים לנטיעה,

עד שלוש שנים, הפירות האלה אסורים,

לא רק באכילה.

בפסחים כא' הסבירו את המילה יאכל,

פירוש הדבר שלא יאכל וגם לא יהיה להן ממנו.

אסור לך גם לאכול את אותן פירות העורלה לגוב.

זה הדין שנוהג בכל ימות השנה,

ואדם שנטע פרדס או כרם חדש,

עד שלוש שנים אסור לאכול מהפירות.

והשאלה היא איך מונים, איך סופרים את השלוש שנים הלכים.

הכולה שהתורה הקלה בעניין הזה,

הכולה היא כך

נטעתי את העץ י״ד מנחם אב תשנ״ח שבועיים לוקח עד שהשרשים של האילן נקלטים באדמה

נשאר לך אחרי זה חודש שלם, חודש אלום

חודש בשנה הוא נחשב לשנה תמימה

אם כן תשנ״ח 1

תשנ״ט 2 תשס״ט 3 עברו שלוש שנים

השנה הזו תשס״א יכול להיות שהפירות יהיו מותרים בתנאי

שהחנתה הייתה אחרי טו בשבץ מראש השנה לאילנות ואז הפירות שיצמחו לך באדר נשאר תוכל לאכול מאותם העננים.

מה זה חנתה?

נפילת הפרח

ומייד אחרי זה מתחיל הפרי לצמוח.

ויוצא פרח ויוצא צית

תחנה סופית ויגמול שקדים.

וכאן, בדקתי בקרן וראיתי.

הגעתי בי״ד שבט והיה שום דבר.

לא פרח ולא פרי, לא כלום.

אלא כל הפרחה התחילה אחרי טו בשבט.

בזה, כמו שאמרנו, למרות שעדיין לא עברו שלוש שנים מעת לעת,

אף על פי כן התורה הקלה בדבר הזה,

ומותר לך בלכתחילה בחודש ניסן או אייה לאכול מאותם הענבים.

לאו דווקא הענבים אוהדים גם לגבי שאר הפירות.

אבל אם החנתה הייתה לפני כן, יהיה אסור.

כותב הראש,

כאן בארץ ישראל,

במקומות הללו, בדרך כלל החנתה היא אחרי טו בשבט.

ולכן, אם לא הלכתי לבקר,

לא הלכתי לטייל בפרדס בי״ד בשבט.

אני לא יודע אם הייתה חנתה לפני כן, לא הייתה חנתה.

אני הולך אחרי הרוב.

כמו שאמרנו, על פי רוב אותם הפירות חונטים רק אחרי טו בשבט,

ולכן רק מכאן ולהבא יש מקום להתיר את אותם הפירות על ידי שיחלל.

התורה אמרה, בשנה הרביעית יהיה פרי קודש הילולים להשם.

בברכות ל״ו אמרו, אל תקרא הילולים אלא חילולים.

אתה מחלל את זה,

ומייד אחרי זה אתה יכול לקחת ולאכול.

יכול להיות שיש אולי פרי אחד שהוא יוצא מן הכלל.

האפרסק או השסק,

יכול להיות שאם הוא נטוע באצבע הגליל,

אולי שם יכול להיות שהוא יקדים, אולי החנתה שם עלולה להיות לפני טו בשבט.

רש״י מסביר לנו שם

למה טו בשבט ראש השנה לאילנות.

מה הקשר בין הכנתה לבין זה?

הסביר ראשי, ירד הרבה גשם.

51% מהגשם ירד לפני טו בשבט,

כלומר עצר בתוכו העט,

עצר בשורשים את כל כמות המים שהוא צריך,

וכתוצאה מזה אחר כך הוא ייתן את הפירות.

ולכן הוא נותן כבר את הפרח,

ומתחיל כבר הפרי לצאת.

אבל כאן, במקומות הללו,

יותר מ-51% מהגשם יורד אחרי טו בשבט,

ולכן בדרך כלל החנתה פה היא מאוחרת.

אלה דברי הראש.

במציאות, כך אנחנו רואים בכל המקומות האלה,

אולי באצבע הגליל לפעמים יכול להיות, כמו שאמרתי, באפרסק או בשסק,

אולי שם יכול להיות שיקדים קצת,

אולי הפריחה תהיה יותר מוקדם.

זה תלוי בגשם. אתנן התחיל הגשם בשמחת תורה.

לפעמים שם כבר בתחילת תשרי מתחיל היום גשם.

אם ירד הרבה גשם בחודשי תשרי חשוון כסלון,

אז יכול להיות שכבר בטבע תהיה הצריחה.

שם יכול להיות מקרה בודד יוצא מן הכלל בעגלים באזור הצפוני.

אבל במקומות הללו בוודאי שאין מה לחשוש.

אם הוא לא בזק בפרדס או בכרם, מן הסתם שהכול חנת אחרי טו בשבט,

ולכן זה כבר לא עורלה.

עברו שלוש שנים, ויהיה מותר לאכול מאותן הפירות.

ולכן כל חקלאי ישים לב להלכה שאמרנו,

וכשהוא רוצה להעביר

את העציצים, יש לו במשתלה עציצים,

הוא רוצה לנטוע את אותם עשי הפרי.

מן הראוי שישים לב שקודם כל נזכור את התאריך, אמרנו יד אב זה התאריך האחרון כדי לנטוע,

ואז הוא ירוויח שנה שלמה ולא יצטרך להתעכב עוד.

אם במקום יד אב הוא יבוא ביוז יח אב,

הוא יפסיד שנה שלמה, כי לא נשאר לו שבועיים וחודש,

מן הראוי הוא איבד את השנה. לכן, אם צריך לשים לב,

יסמן לעצמו ביומן את הימים שלפני טו ואב,

שהם התאריך האחרון שיעביר את כל השתילים לקרקע.

לפעמים יכול להיות שגם אם הוא יעביר אחרי זה, עדיין זה טוב. כגון,

הוא לקח את העצית וחפר קודם את הבורות.

חפר את הבור,

ולקח את העצית הזו,

הכניס אותו לתוך הבור עם העפר שהיה לו.

ושם, לתוך הבור, הוא לקח סכין וחתך

והוציא את הפלסטיק.

כך שכל העפר בשלמות נכנס לתוך הבור ולא התפזר העפר,

אז יש רצף המשך.

כאן הזמן הוא היה במשתלה, שנה, שנתיים,

אתה יכול לצרף את מה שהיה עם מה שיהיה.

אבל אם בשעה שהוא בא להניח

כל העפר התפזר,

וכשהוא הכניס אותו לתוך הבור החדש,

הוא מביא עפר חדש,

ממילא צריך להתחיל לבנות מחדש.

קורות לפעמים תקלות כאלה, אתה לא יכול לדעת בוודאי איך זה יהיה.

בפרט לפעמים יש פועלים ערבים שעובדים בלי שכל,

ממילא יכול לקרות תקלות כאלה,

ולכן כדאי להקדים שיהיה הכול לפני טו באב,

כדי שירוויח את השנה הזו מצד עניין של עורלה,

וזה שייך לכל סוגי פירות הילד.

הרב, אם הוא יחר, למשל, באלף אלול נטה,

אז איך הוא מונה את העורלה עכשיו?

הוא מונה שלוש שנים עגול עד א' אלול? בדיוק, בדיוק, כן.

זה כל מה שהעץ

ייתן פירות עד א' אלול לכל עשור, ייקח וישמיד אותן.

מה שיתחיל להצמיח פירות חדשים אחרי א' אלול, אז יהיה הכול מותר.

זה הכלל, כל זה מרן כתב,

מקמן וסימן רשת צדק ד', סעיפים ג' ד',

שם מרן הסביר את ההלכות האמורות.

ואין הבדל אם זה מטעים של יהודי או גוי.

דין עורלה יש גם בפירות, גם במטעים של הגוי.

אם אני השכן שלו, אז ראיתי מתי הוא נטע.

ואני יודע בוודאי שהפירות האלה הם עורלה.

אני רוצה אחרי שנה לקנות ממנו,

אתה לא יכול לקנות ממנו, עורלה שייך גם בשל גוי, לא כמו תרומות המעשרות שרק ביהודי יש,

אלא עורלה שייך גם בשל גוי.

אפילו בחוץ לארץ יש דיני עורלה, כאן וחומר כאן, בארץ ישראל.

הייתה לפני גבלת שבט,

אנחנו אומרים שהאסור עוד שנה.

נכון.

אם החנתה של השסק או האפרסק הייתה לפני טו בשבט,

ממילא זה שייך עדיין לשנה הקודמת,

ולכן יש על הפירות האלה דין עורלה שאסור באכילה ובהנא.

כך גם לגבי שנה הבאה.

גם בשנה הבאה יש לך את הספק הזה,

ואתה לא יודע אם זה שנה רביעית או שנה חמישית.

שוב אתה מתבונן, מתי הייתה החנתה? אם החנתה הייתה לפני טו בשבט,

שייך לשנה הקודמת,

ממילא זה פירות נטע רביעים,

צריך לחלל את זה על שווה פרוטה.

אם חנת אחרי טו בשבט,

זה פירות של השנה החמישית,

ואין צורך לחלל.

כמו שהסברנו,

יש לזה קדושה.

קודש הילולים להשם,

אחלה והדר אחלה.

ולכן אתה לוקח חמישה אגורות,

ואתה אומר,

יש לך שם בפרדס 100 טון.

כל הפירות האלה הם וחומשם.

אתה רוצה לחלל את הכול על הפרוטה הזו על חמישה אגורות.

כשאתה בא לקיים מצווה, אתה צריך גם לברך.

וציוונו על פדיון כרם רביעי,

או אם זה פרדס של תפוזים,

על פדיון נטע רביעי.

אחרי שהוא מברך את הדרכה, הוא אומר,

כל פירות האלה וחומשם מחודלים על שווה פרוטה.

את הפרוטה הוא משמיז, ואז כל הפירות האלה יוצאים לחולים.

יש מחלוקת בין הרמב״ם לשאר הפוסקים,

האם צריך אחרי זה להפריש תרומות ומעשרות,

או כיוון שהיו מעיקרה קדושים,

ואחר כך חיללתי ממילא פטורים מתרומות ומעשרות.

מחלוקת בין הרמב״ם לראב״ם ושאר ראשונים, והמסקנה היא,

מעיקר הדין,

ספק דה רבנם נקולה,

אין חובה להפריש מזה תרומות ומעשרות.

ולמה אני אומר ספק דה רבנם?

כיוון שרוב העם לא נמצאים פה,

רוב העם ישראל נמצאים בגולה, למעלה מ-10 מיליון,

אנחנו פה פחות מ-5 מיליון,

ולכן אין חובה תרומות ומעשרות בזמן הזה מן התורה, אלא רק מדה רבנן,

כמו שכתב מרן בסימן ש״ל סעיף ב׳.

ולכן המחלוקת כאן שנוגעת לדין תרומות ומעשרות היא בדה רבנם,

וספק דה רבנם בכולה.

לכן הקלנו בדבר לספק,

שאם חילל את זה,

פירות של השנה הרביעית שחילל אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

אבל עברה השנה הרביעית, הגיעה השנה החמישית,

חייב להפריש תרומות ומעשרות, ואין צורך לחלל על מטבע.

דין עורלה בחוץ לארץ אסור מן התורה,

אלא שהגמרא בקידושים למדחת אומרת שיש רק הבדל

אחד בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בדין ספק עורלה.

הלכה למשה מסיני.

ספק עורלה בארץ ישראל אסור, אסור מדאורייתא.

ספק עורלה בחוץ לארץ התורה היא טירה. זה כל ההבדל.

וכשאתה יודע שזה בוודאי עורלה,

גם בחוץ לארץ יש דין עורלה,

ולא רק פה,

בארץ ישראל.

היום, בזמן הזה,

בדרך כלל, רוב ככל הפירות שנמצאים בשוק,

99% מהפירות הם בדרך כלל מתוקנים,

ואין בהם חשש תערוג אשר עורלה.

ולכן, מעיקר הדין, אדם שהולך בשוק וקונה,

לא צריך לחשוש, אולי הכנתה הייתה לפני ט׳ בשבט,

אולי זה היה עורלה, לא צריך לחשוש לדברים הללו.

כמו שאמרתי,

הולכים בכל דבר אחרי הרוב.

והרוב בארץ,

רוב ככל הפירות, אינם עורלה.

לא נטעו את הפרדסים לפני שנה או שנתיים.

ברוך השם, הפרדסים קיימים בארץ ישראל שנים רבות.

ואם יש איזה מישהו שהלך

ונטע פרדס חדש,

בדרך כלל יש פיקוח עליו מטעם הרבנים,

הבד״צים או הרבנות, ודואגים בדרך כלל להשמיד את אותן פירות העורלה.

יש בודדים שלא שומעים את דברי חכמים,

אבל העץ לא נותן פירות בשנה הראשונה,

אלא אם ייתן, בשנה השנייה הוא נותן מעט,

בשנה השלישית קצת יותר.

אבל רוב הפירות הם בדרך כלל באים מהשנים שאחרי.

ולכן לא צריכים לחשוש למיעוטה דמיעוטה.

אילו היו כל הפרדסנים,

כל הסבלים והקוטפים, כולם היו יהודים,

אז היה הווה אמנה לומר,

אולי זה נחשב קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמה.

יש מחלוקת בזה בין הגאון רבי שלמה פלוגר לבין הגאון רבי חיים איתן וספרו דברי חיים.

אבל היום במציאות של ימינו יש הרבה מהפרדסים והכרמים שהם באים ממטעים של הגויים.

יש להם גם באזור המשולש, גם בגליל, גם בדרום,

יש להם הרבה מטעים וכרמים.

אז מה שהם מביאים, שמה אין ספק, שמה בוודאי שזה לא קבוע,

אלא כמחצה על מחצה, זה לא קבוע כמחצה על מחצה, אלא זה בוודאי נחשב כרוב, וכל דפריש לרובת פריש.

גם אם זה מטעים של יהודי,

הרי הקוטפים הם גויים.

איזה יהודי הולך היום לעבוד בכרטיס? כמעט ואין, רוב רובם או שבאו מהפיליפינים או גוי ממוצא אחר,

ולכן יש לנו צדדים, יש לנו ספק ספקה להקל,

ואין חובה מעיקר הדין ללכת לחנויות שבהכשר הבדאנץ ולקנות משם את הפירות,

אלא יכול לקנות בשוק מחנה יהודה או במקום אחר,

לקנות סתם פירות,

ולא צריך לחשוש אולי הן מעולה.

אלא אם כן, כמו שאמרתי, הוא נטע בגינה שלו עץ,

יודע בוודאי את התאריכים,

ואז נוהג לפי הכללים, לפי הדינים שאמרנו קודם.

בארגזים כתוב כל אחד מאיזה מושב בא, אבל כל הארגזים האלה הם בדרך כלל בלוף אחד גדול.

הבעיה של החקלאים היום, בדרך כלל,

הבעיה של מס הכנסה הוא ערך נוסף.

ולכן,

אם הארגז הזה כתוב עליו, גוש קטיף, תדע שבוודאי זה לא משם.

יכול להיות מכל הארץ, חוץ משם.

אם אתה לוקח ארגזים של קוממיות,

מן הסתם זה בא מהצפון, וכן הלאה.

הם מדפיסים בכוונה שמות של אחרים.

אם המושב שלי הוא קוממיות,

אני כותב מושב שגב,

כדי שלא יחפשו אותי מס הכנסה.

הם יגיעו למושב שגב,

אנחנו בכלל לא זרחנו עגבניות, על מה אתה מדבר?

וכן הלאה. יש בלבוב שלם. תשאל בשוק הסיטונאי,

תשאל את אותם האנשים שמבינים בדבר,

כולם יגידו לך שאין שום ראייה מהקרטונים. כל הקרטונים האלה סתם מטעייה דמה,

ואין שום קשר בין העגבניות שגדלו במקום פנומי לבין מה שכתוב על הארגז.

בדרך כלל זה בלוף, זה שקר,

בפרט בארגזים שאינם מקרטון אלא ארגזים שעשויים מקרש,

בוודאי ששם אין שום ראייה,

המדבקה והסטיקר, פעם כך, פעם אחרת,

ולכן זה עדיין לא מהווה ראייה,

אלא חזרנו עוד פעם לספק, אני לא יודע מאיפה זה בא.

מי סתפק?

אנחנו אומרים בכל הספקות הללו,

הולכים אחרי הרוב, כל די פריש מרובם פריש,

ולכן אין איסור לקנות סתם פירות מהשוק,

אין את החובה להקפיד לקנות אך ורק מהחניות שלו בדת.

אדם רוצה להחמיר על עצמו, למה לא? המחמיר...

תבוא עליו ברכה, גם עכשיו? לאחר יום שלישי, יום הבחירות,

רוב האנשים יש להם חופש.

שעובדים במשרד הפנים, שמעתי שצריכים לעבוד.

אבל רוב האנשים יש להם חופש.

גם ברוך השם מתחילים ללמוד בתשע בבוקר,

הזדמנות לשבת וללמוד תורה מהבוקר עד הערב.

הלוואי שהיו כל חודש בחירות. היה חופש, היה אפשר לשבת ולמוד תורה,

היה מצוין.

לכן כל מי שיש לו זמן, בעזרת השם,

יבוא לכאן מהבוקר עד עשר וחצי בלילה.

יהיו כאן תלמידי חכמים גדולי תורה, כמו שתמיד יש בכל ימי שלישי.

ברוכים הבאים. אצלנו כאן לא מוכרים כרטיסים ליד הדלת.

הכניסה חופשית מהבוקר עד הלילה.

כל הדלת ברוך הלילה.

מי שלא יתקבל תפילת ערבי, תיכנס לבית-מדרש בפנים.

בעיקר הדין גם בצביתה, אני יכול לקנות מסתם בסטה בשוק?

אנחנו בוחרים בשעה שבע. אתה גורר את התפילה בשבע אחרי מרצה חנה,

אתה יצביע בשבע, שבע וחמישה נגמר, זהו. כמה זמן לוקח להצביע?

בשבע אין תור, אף אחד עדיין לא מגיע,

אתה תהיה הראשון, דקה אחת אתה נכנס, גומר. אז מה יעשה משבע בבוקר עד עשר בלילה?

עד שהגיע הזמן של המדגר, ויש לו הרבה זמן.

יבוא לכאן, ילמד תורה, יפיג את המתח, ילחוד בשרו מרצה, זה הכי טוב.

הרב, בדמיתה יכולה גם לזמות ולגנות בסטה בשוק?

כן, אותו דבר.

גם בדמיתה? כן, גם שם אתה אומר את הכלל הזה, ולכן גם שם יש לנו ספק ספקה כדי להקל בדבר.

דין שני שנוגע לטו בשבט, ראש השנה והאילנות, לגבי דין תרומות ומעשרות.

בחומש דברים, פרשת ראה, אמרה לנו התורה,

עשר תעשר את כל תבואת זונעיך,

היוצא השדה שנה-שנה.

למה הפסוק כופל פעמיים שנה-שנה?

התורה באה להדגיש

אסור לך להפריש

מפירות שנה זו על פירות של שנה אחרת.

ולכן, אם כתבתי ארגז אתרוגים או לימון היום,

אחרי יומיים, יום חמישי ובשבט,

הלכתי וכתבתי עוד ארגז לימונים.

אני לא יכול לחבר את כולם ביחד ולהפריש תרומות ומעשרות על כולם ביחד.

אלא, את הארגז שכתבת לפני טו בשבט

אתה מפריש כמו שנה שעברה,

והארגז שכתבת אחרי טו בשבט כמו השנה הבאה.

צריך להפריד, להפריש מיניה וביה,

כל אחד לבד, כמו שאמרנו,

טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ולכן צריך להפריד בין זה לזה.

הסדר במצוות על פרשת תרומות ומעשרות הוא כך,

מפריש קודם כל תרומה גדולה,

אחרי זה מעשה ראשון,

אחרי זה תרומת מעשר ואחר כך מעשר שני או עני.

יש לנו שש שנים שבהן אתה חייב להפריש תרומות ומעשרות,

ולא בכל השנים יש את כל סוגי המעשר,

אלא רק מעשר ראשון בלבד הוא קיים בכל השש שנים.

לעומת זה,

מעשר שני קיים רק בשנות אבידה,

ראשון ושני לשמיטה,

וכן ד' וה' לשמיטה.

אבל בשנים שלישית ושישית במקום מעשר שני צריך להפריש

מעשר ראשון ומעשר עני,

זה הסדר באותן השנים.

ולכן,

כשאני בא כעת להפריש תרומות ומעשרות,

נניח עשיתי יין,

סיננתי את היין, ואני בא כעת להפריש מהיין הזה תרומות ומעשרות,

זה שייך לשנה שעברה,

וכי הענבים האלה גדלו לפני שעתיים,

כל זה היה תשס.

מה היה תשס?

שנה שישית לשמיטה,

ואז היה צריך להפריש, כמו שאמרתי, השנתון הוא מעשר ראשון ומעשר עני,

זה הסדר, ולכן כל אחד שבא להפריש ישים לב לסדר השנים הללו.

ולכן התורה מקפידה,

ההקפדה היא שאל תערב ותפריש מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת.

בירקות ובתבואה ראש השנה הוא א' תשרה.

אם כתבתי צלון או עגבניות בכ' ט' אלון, ערב ראש השנה.

הלכתי בג' תשרה אחרי ארבעה ימים, כתבתי עוד עגבניות,

אסור לך לחבר להפריש ביחד.

העגבניות האלה לפני ראש השנה שייכות לשנה שעברה,

וג' תשרה זה כבר שנה חדשה,

תפריש זה לבב וזה לבב.

זה לגבי הירקות והתבואה.

אבל באילנות, כמו שאמרנו, טו בשבט ראש שנה לאילנות,

ולכן מה שקובע לך אם זה שנה שעברה או השנה,

התאריך של טו בשבט.

בדרך כלל רוב הפירות הולכים בהם אחרי הכנתה.

אתה רוצה לדעת אם זה שייך לשנה שעברה או לא?

תבדוק אם השצק הזה,

נפילת הפרח הייתה לפני טו בשבט,

אז זה שייך לשנה שעברה, המעשר עני.

אם אחרי טו בשבט זה שנה אחרת.

אבל יוצא מן הכלל האתרוג.

המשנה במסכת ביכורים, הגמרא מביאה את זה בקידושין דף ב',

הגמרא אומרת שהאתרוג הוא יוצא מן הכלל.

נכון שהוא אילן,

אבל כיוון שרגילים גם הרגילות להשקות את אותם הפירות, אותם הפרדסים,

בדרך כלל עצי פריד אין צורך להשקות אותם,

אלא הוא גדל רק על מי גשם.

אבל הירקות, צריך להשקות אותם. נשקית ברגליך כגון הירק,

כך גם פירות הדר.

גם הם רגילים להשקות אותם,

ולכן גם בהם הולכים לפי הלקיטה, בשעת לקיטתו,

איסורו.

כותב נהרש טריליו במסכת שביעין,

שלא רק האתרוג,

אלא הוא הדין גם לגבי התפוז, הלימון.

פירות הדר, המשפחה הזאת,

כולם זקוקים גם למים של השקעה וממלא,

הולכים בהם לפי זמן הלקיטה ולא לפי זמן הכנתה, כמו שאר הפירות.

ולכן המחשתי ובאתי דוגמה,

כתבתי היום פירות מהפרדש, תפוזים, אשכוליות.

אחר כך אני הולך ביום חמישי טו בשבט ואני כותב עוד,

זמן הקטיף הוא שקובע.

נכון שההכנתה בשניהם הייתה אותו דבר.

בשניהם ההכנתה הייתה תשרי תשס״א.

לא מסתכלים מתי הייתה הכנתה.

הכנתה נפילת הפרח לא קובעת כאן עניין זה,

אלא הלקיטה.

כיוון שהלקיטה הייתה בחודש

שבט לפני טו בשבט,

אתה כותב את זה לפני טו בשבט,

ממנה זה שייך לשנתון הקודם.

ההפרשה היא מעשר ראשון ומעשר עני,

ומה שלקטת אחרת ובשבט זה שנתון אחר.

ואסור לך להפריש מזה על זה,

אתה חייב להפריש כל אחד בפני עצמו, כל אחד לחוד.

זה הדין שהתורה מדגישה לנו,

היוצא השדה שנה-שנה,

שרצו להפריש מפירות שנה זו על פירות או ירקות של שנה אחרת.

הנה עשה את זה במי שכותב לימונים אחרת ובשבט,

מה הוא אמר לך לעשות?

הרמב״ם דן גם לגבי דין שביעית,

והכלל הוא, השביעית תשמטנה ונטשתה.

כולנו בערב ראש השנה אמרנו שכל הפירות שיצמחו בכרם או בפרדף,

הכול יהיה בעזרת השם הפקרת.

ממילא, מה שצמח לאחר מכן,

הלבד יקול עלמא, לא צריך להפריש לא תרומות ולא מעשרות.

כל החיוב בהפרשת תרומות ומעשרות,

שייך אך ורק בפירות ששייכים לי.

אבל אם זה הפקר, כל אחד יכול להיכנס לתרדף ולקחת.

הדין של הפקר פוטר מתרומות ומעשרות בכל השנים,

וכאן, כמו שאמרתי, בגלל שזו שנת השמיטה,

השביעית תשמטנה ונטשתה,

ולכן הכול היה בחזקת הפקר.

גם אם אני בעל התרדף,

גם לי יש היתר, גם לי יש רשות ללכת ולקטוף שם לימונים,

תפוזים, עוד דבר אחר,

בכל הדעות אין בזה בעיה, לא צריך להפריש לא מעשר ראשון, לא מעשר עני ולא מעשר שני, לא תרומה ולא מעשר שום דבר.

אתה כותף

ואוכל מיד, מותר לך בלכתחילה.

הבעיה תהיה אם הפרדף או הכרם הזה שייך לגוי.

זה גמר המלאכה היה על ידי יהודי,

אז יכול להיות שתהיה בעיה שיתחייב להפריש תרומות ומעשרות.

כן, בעל הכרם הוא גוי, אבל הגוי הזה אין לו זמן להתעסק עם הענבים.

אני קניתי את הענבים ואני עשיתי מהם יין.

הגמר המלאכה היה אצלי כשנעשה יין.

בזה אני חייב להפריש תרומות ומעשרות.

אבל כשחייב להפריש תרומות ומעשרות, רק מפריש את התרומה,

אחד ממאה וקצת יותר הוא מפריש מהיין ושופך,

אבל מעשר ראשון לא צריך לתת ללוי,

מעשר עני לא צריך לתת לעני.

כך כתב מרם בסימן ש״ל סעיף ד׳.

אם היית הולך לגוי, הגוי הזה נותן לך מעשר ראשון.

אני בא מכוח אדם שלא היית יכול לקחת ממנו,

ולכן גם אם אני חייב להפריש בפה כדי להוציא אותו מתבן,

תשאיל אחי, אין צורך לשלם ללוי ולעני. לכן,

אותם האנשים שקנו מהערבי לפני ארבעה חודשים ליד מוסאיוב, קנו ממנו ענבים.

יש איזה ערבי שבא עם המשאית, הוא יודע שאנחנו עושים יין בבית,

היה מגיע כל יום ומוכר ארגזים של ענבים.

הרבה אנשים עשו יין ביתי והפרישו מזה כדת וכדין תרומות ומעשרות.

עכשיו הוא שואל אותך, הפרשתי,

יש לי מאה בקבוקים יין,

האם אני צריך לתת מעשר ראשון ומעשר עני ללוי ולעני?

הוא אמר לו לא.

כיוון שהענבים הללו באו מהגוי,

לכן אתה מפריש בפה, אתה שופך את התרומה הגדולה ותרומת מעשר, קצת יותר מאחד ומאה,

אבל אין צורך לשלם בפועל ללווי ולעני,

אלה דברי מרן שם, זו הכולה שיש,

בלי קשר שהשנה הזו שמיעית.

גם אם לא היה שמיעית, בכל השנים יש את הפסק הזה שכתב שם מרן.

ולכן יגיע פסח תשס״א,

יום האחרון שביעי של פסח,

ותפילת המנחל מוציאה השנה שני ספרי תורה.

ספר התורה הראשון, פרשת השבוע.

ספר התורה השני נקרא בו בפרשת כיתה זו, פרשת וידוי מעשר.

אדם ששילם ללווי, שילם לעני,

יכול לקרוא את הפרשה הזו.

מי שלא שילם,

אולי יכול להיות שקרן, איך הוא יגיד,

וגם נתתיו ללווי, נגר ליתום ולאלמנה.

כאן במקרה הזה,

שהוא עשה את חובתו, אפילו שהוא לא נתן ללווי ולעני בפירות האלה שלקח מהגוי,

יכול לקרוא פרשת וידוי מעשר ביום שביעי של פסח,

שיחול השנה ביום שבת,

ואין מה לחשוש,

כיוון שלא היה חייב.

מה שחייב הוא לא נתן, אז יש לו בעיה.

כאן הוא לא היה חייב מי קרה,

ולכן בחיי גוונה יכול לעשות את חובתו כדת וכדין ולקרוא את פרשת וידוי מעשר. אלא שפרשת וידוי מעשר נקראת בלי ברכה.

כשלא מעלה עולה רביעי לברך אשר בחר בנו,

קוראים לזה ללא ברכה.

זה הדין, ולכן כל אדם שיש לו חובות מעשר ראשון ללווי או מעשר עני לעני,

משתדל במשך החודשיים האלה.

התאריך האחרון לתשלום הוא כ' בניסן יום שישי תשס״א.

הרבים הערבים של קבוצה יבואו עכשיו בשמיתה, זאת אומרת, אחרי,

בגידול הבא,

איך מתייחס לערבים שלו?

שמיתה, קבוצת ראית ומה?

מחלקת בפוסקים, והמסקנה היא שאין בזה קדושה שביעית.

כך למדו ממה שאמרה התורה בחומש ויקרא פרשת בהר,

והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה. מה זה לכם?

הדיוק הוא דווקא אם הקרן הזה שייך בי, ליהודי.

אבל אם הקרן הזה שייך לגוי,

יש קניין לגוי להפקיע מקדושת שביעית,

כך שבאותם העלבים אין בהם קדושת שביעית.

או שאר פירות וירקות שהגוי זרע או נטע בשנת השמיטה,

אין בהם קדושה, זו דעת מרן וכך המסקנה. אמנם יש חולקים,

יש מפרשים את הפסוק אחרת,

אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן,

וכך הוא המנהג מדורי דורות.

אתה נכנס לחנות של הבדק ואתה קורא משם עכשיו עגבנויות.

אומרים לך בעגבנויות האלה אין חשש איסור שביעית.

אז אם אין חשש שביעית, מאיפה זה בא?

העגבנויות האלה באו מהירח?

הרי אסור לבוא ולזרוע בשנת השביעיתה, מאיפה זה?

פשוט הם קנו את העגבניות האלה מהגוי.

קנו את זה מהגוי שזרע או מאום אל-פחם או מקום אחר,

בהם אין קדושת שביעית. מזה אתה יכול לקחת, לאכול, אליבא דקוללנא, מותר לאכול.

וכמו שאמרנו,

השאלה אם יש קדושת שביעית לגבי הקליפות,

בעיקר הדין אין. אתה רוצה להחמיר,

תעטוף את זה קודם בניימון או בנייר ותזרוק לאשפה,

אל תזרוק את הקליפות כמות שהן,

אלא אם אתה רוצה לחוש, אולי יש בהן קדושה שביעית,

אז כדאי שתעטוף אותן, זו כל החומרה שיתכן לנהוג ולעשות בכל זה.

לגבי תרומות ומעשרות, התורה אמרה לנו,

ואספת דגניך דיגונך ולא דיגון גוי, היינו פירות או ירקות שהגוי

גידל אותן, גבר מלאכה היה אצל הגוי.

בכל השנים, כולל גם בשנת השמיטה,

אין צורך להפריש מהם תרומות ומעשרות, יש כנראה להפקיע.

רק אם הגמר מלאכה היה אצלי, כמו הדוגמה של היין,

אז אני חייב.

אבל אם הגמר מלאכה היה אצל הגוי, אין צורך להפריש תרומות ומעשרות.

וכאן,

הוא אסף את העגבניות, מילא את הארגזים, הכל היה גמר מלאכה אצלו.

אני הבאתי וקניתי מהחנות,

בזה, הלבד יקולה אלוה,

אין צורך להפריש

תרומות ומעשרות מאותן העגבניות, אני רשאי לאכול ללא הפרשה.

אני חוזר לנושא שלנו,

סימן סג, דין בשר שנתעלם מן העין.

לא רק בבושר שנתעלם מן העין יש בעיה, אלא גם בדברים אחרים.

והגמרא מונה כמה וכמה דברים שעשו לי להעביר אותם על ידי שליח גוי,

אלא אם כן אני עושה היכר כדי שלא יזייף

חותם בתוך חותם.

ארבעה דברים הם חתיכת דג, בשר, יין, תכלת.

אלה הדברים שצריך חותם בתוך חותם. הלאה וחי, יכול להיות שזה ייעשה.

לכן הערנו לאותם האנשים שיש להם בבית משרת או משרתת רומני או פיליפיני, לפעמים הוא נשאר בבית לבדו,

ואז הוא יכול להחליף לכך או את הדוצר או לשתות מהיין קצת,

בפרט אותם שיש להם יין ביתי,

הבקבוקים לא סגורים הרמטית,

ואז הוא יכול לקחת ולשתות קצת.

וכי הרומנים הם נזירים,

הרומני לא אוהב לשתות יין,

הם אוהבים את היין, את הטיפה המרה,

ואז הוא ישתה קצת,

מה שיישאר בבקבוק אסור בשתייה ובהנאה, זה נקרא יין נזך,

כדי שלא תרגיש שהוא שתה הוא ימלא קצת מים.

ואז בטבע אתה חושב שלא קרה כלום, בפועל היין הזה נאסר,

ולכן אסור לך להשאיר את הגוי הזה בבית לבד. לפעמים יש לזה חתונה,

או מסיבה אחרת,

כולנו הולכים ומשאירים את הרומני הזה בבית לבד,

שמים את החתול שישמור על הגבינה.

איך אפשר לשמוך עליו שהוא לא יחליף לך את הבשר או את היין או דבר אחר?

ולכן צריך לשמר את אותם הדברים,

באותם הארבעה צריך חותם בתוך חותם,

חן פג, יש דברים שהחשש בהם הוא רק מי לרבנן,

מספיק חותם אחד.

אין הבדל בזה אם הוא גוי או גויה.

שניהם שווים לעניין זה,

וכי רק הגויה עלול להחליף, הגויה לא עלולה להחליף.

יביא איזה בשר מאפרם, יביא מעיר העתיקה, שם זה עולה חמש שקל,

יכניס לך בתוך המקרר,

שלא תרגיש שהוא לקח לך את הבשר הטוב. לך יש בשר א'-א' מעולה,

לקח את הבשר שלך, תיגן ואכל,

ואם הוא יביא את הבשר שהיה לו, שהביא מעיר העתיקה, הוא יכניס לך בתוך המקרר.

מי אומר שלא החליף?

יש בזה את הבעיה של בשר שיתעלם מן העין,

ולכן הדגשנו קודם שאסור להשאיר את הגוי לבד.

אם אתה רוצה לקחת את כל המשפחה לחתולה, תדאג לשלח גם את הרומני,

שגם הוא לא יישאר בתוך הבעיר.

יש עליהם בדיחה מפורסמת

שאנחנו אומרים שמע ישראל, שמים את העדיים על העיניים, מכסים את העיניים.

יש ברומניה, בכנסת, יש שם שלט.

מי שעוצם את עיניו ישמע ישראל,

עושה זאת על אחריותו.

למה אולי יבוא הרומני הגוי ויגנוב? בינתיים עד שתפתח את העיניים, התעיף עיניך בוא ואיננו.

נכון.

אם יש על הדג קסקס אחד, אתה בטוח שהדג הזה הוא כשר.

זה הסימן הכי קל, הכי פשוט לכל הדעות.

אבל כשזה חשיכת דג שאין שם קסקס,

יכול להיות שהוא לקח את הדג שלך שהיה כשר בתוהום והחליף את זה. אולי במקום זה הוא שם איזה דג אחר, דג מעפן,

ולכן גם בזה יש את הצורך,

את החיוב שיהיה חותם בתוך חותם.

לגבי לחם,

בלחם החשש הוא בלרבנן, ולכן מספיק חותם אחד.

מחלוקת יש בין השח להפרה חדש,

במה חששו חכמים.

שמא יחליף לי את זה בפת בעל הבית או בפת פלתר.

נפקא מינה באדם שמקל בפת פלתר.

המסקנה לענייננו עכשיו בזמן הזה,

אין נפקא מינה במחלוקת הזאת.

בזמנם היה נפקא מינה, אתה אומר, יש לך ספק ספקה להקל.

שמא לא יחליף, אפילו אם יחליף, פת פלתר מותרת.

זה היה בזמנם שפת פלתר הייתה באמת מותרת.

היום בזמן הזה גם פת פלתר אסורה,

ולכן שוב אם אתה שולח פיתות על ידי שליח גוי,

אתה צריך לסמן את זה, שיהיה חותם בתור חותם, כדי שלא יחליף לך את זה.

מה נשתנה? למה פעם פת פלתר היה מותר,

ולמה כעת נעשה איסור?

ההבדל הוא כך,

הגויים פעם היו נזהרים לנפות את הקמח.

הלחם שלהם היה נקי בלי תולעים,

ועל זה אמרו חכמים, פת פלתר מותרת.

אבל היום, בזמן הזה, הם לא דואגים לנפות את הקמח.

עד לפני שלושים שנה משרד המסחר והתעשייה היה שולח למאפיות,

היה הולך הפקח ובודק אם הם מנפים את הקמח או לא, היה מגיע לכל התנורים, לכל המקומות.

אבל מאז שהתחילה האינתיפאדה,

הפקחים פוחדים, אם הוא יגיע לתנור לבדוק, הכניסו אותו לתוך התנור.

ואז,

לכן הם לא מעזים להגיע לשם,

אין שום פיקוח על המאפיות שלהם.

מי שיבקר שם יתחפש לגוי כמו המסתערבים,

ילך לשם ויראה, אתה תמצא שם תולעים וג'וקים ועכברים, הכול מסתובב שם,

אתה רואה את הערבי העופר בלי נעליים, בלי ראש,

אתה רואה את הכול בזוהמה, אין להם תרבות ניקיון.

ממלח,

הפיתות שלהם, העוגות שלהם, או הבה גמר, האפס הגדול,

הכול מלא תולעים, הכול מעפן.

ולכן, בכל הדעות ובכל השיטות,

אסור לאכול את אותם הלחמים.

כשאני לוקח לחמים טובים, קניתי פיתות מחבא,

לחבא יש לו הכשר בדנת, אין בעיה.

אבל אתה נותן את זה לגוי שיעביר את זה, אתה אומר לו, כיסר לתל אביב,

אתה מגיע לאחי, תיתן לו את הפיתות האלה.

מי אומר שהוא ייתן את הפיתות האלה שנתת לו, הפיתות של חבא?

אולי הפיתות הטובים האלה הוא ייקח ויוכל,

ויביא לו איזה פיתות אחרים, איזה משהו מאפן,

יביאו מבית צפאפא, מהעיר העתיקה או ממקום אחר.

ואז אתה מכשיל את החבר, אתה מכשיל את אחיך,

באיסור אכילת לחם ותולעים.

ולכן, משום זה צריך להיזהר לסמל את זה.

איך אני מסמן?

אני אורז את זה בניילון,

אני מדביק את זה בנייר דבק ואני חותם על הנייר.

כשאחי מקבל את הפיתה, הוא רואה,

הנייר דבק מושלם עם החתימה שלי,

אם הוא היה רוצה לפתוח,

להוציא את הפיתות,

הוא היה קורע את זה, ואז היית תופס אותו על חם, כמו שאומרים.

יש בינך לבינו סימן, יש קוד,

הכול בסדר. אם אין שום קוד אל שום סיסמה בינך לבינו,

מי אומר שהוא לא יחליף לך את הפיתות?

ולכן, בכל הדברים האלה צריך להיזהר בדבר.

עברתי פעם בעיר העתיקה,

חזרתי מהכותל,

ראיתי איזה חייב עומד בתור לקנות לחם מהאפייה שלהם.

לחשתי לו באוזן, אמרתי לו, הפיתות שלהם מלא תולעים,

הכול מעפן.

הוא לקח את הרגליים וברח, הוא נזהר.

אנשים לא מודעים לדברים האלה,

אבל אדם חכם ונבון,

אם הוא לא רוצה לקדל מחלות מעיים,

לא רוצה לסבול, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לנהל עונה מבאה,

כדאי שייזהר מאוד מהלחמים שלהם, הבגלה וכיוצא בזה.

אנשים רבים רוצים לעבודה בבוקר,

לא תמיד הוא אוכל ארוחת בוקר בבית.

מגיע לתחנה המרכזית, יש שם איזה אוכל גול שמוכר את הבגלה,

את הביצה וכו',

הוא לא שם לב, הוא לא חושב,

הוא קונה, לוקח ואוכל.

בוודאי שכל זה אסור באכילה מעיקר הדין.

הוא לא יכול לומר, זה פת פלטר, זה לא נעשה בבית בעל הבית.

כל ההבדלים האלה, כשמנפים את הקמח,

אבל אם לא ניפו את הקמח וזה שורץ בפנים תולעים, ג'וקים או דבר אחר,

איך תוכל לאכול מדבר כזה? לצערנו,

גם החנויות שמוכרים לנו פיתה פלאפל,

לא מעט מהם גם כן מכשילים את האנשים בכל זה.

אם אתה קונה פיתות מאנג'ל,

הפיתה שם, המחיר שלה כפול מהפיתה בעיר העתיקה,

ולהם אין כמעט קליינטים. אז מה עושה בעל החנות של הפלאפל?

בטלפון הוא מזמין, אני צריך 200 פיתות.

ואז במקום לשלם מחיר כפול לאנג'ל,

הוא מקבל את הפיתות מעיר העתיקה, חצי מחיר.

אם הוא אדם לא דתי, אדם שם ומספורים,

לא אכפת לו,

אין לו שום מצפון כדי לומר,

האנשים האלה יאכלו דבר שיש בו תולעים, אין בו תולעים, מה אכפת לאדם הזה?

אז איך תוכל לקחת פיתה פלאפל ולאכול? אולי הפיתות האלה מגיעות מעיר העתיקה וכיוצא בזה.

זה לא ההבדל של חצי אגורה בין פיתה לפיתה,

אלא ההפרש בין הפיתות הטובות של אנג'ל לבין עיר העתיקה, כמו שאמרתי, הוא מחיר כפול,

ולכן רוב רובם של בעלי החנויות פלאפל,

לצערנו, מכשילים את האנשים בזה.

ולכן, אם אתה הולך בעיר ואתה רואה חנות,

אל תיגע בפיתה פלאפל, אלא אם כן אתה יודע.

יש להם תעודה, הכשר בדף, עדה חרדית.

הבד״ץ מפקח עליהם שהפיתות יגיעו ממקום טוב,

הכול כשר, הכול בסדר, אז אתה יכול לקנות.

אבל סתם חנות שאין עליה שום פיקוח, אין שם הכשר בדף,

שוב, יכול להיות שהפיתות האלה אסורים באכילה מדאורייתא,

ולא רק הפיתות,

גם הבגלה,

כמו שהבאתי משל ודוגמה, וכן עמדי הדרך, כל סוגי המאכלים.

יש אנשים שאוהבים הרבה את העוגה שנקראת באלהווה.

גם הבאלהווה הזו, אומנם היא מתוקה,

אבל גם התולעים אוהבים את המטות, לא רק אנחנו.

אז מי אומר שהם ליפו את הקמח של הבאלהווה לפניכם?

אז איך תוכל לקחת ולאכול מהבאלהווה הזו?

וכן כיוצא בזה, אתה נכנס למסעדה.

לפי מה שאתה מבקש, מביאים לך.

אתה נכנס למסעדה, אתה אומר, אני רוצה פיתה,

תביאו לך על השולחן פיתה, אתה משלם.

שוב, אם בא למסעדה אדם הגון, ישר, אתה מכיר אותו, ירושלים,

הוא יקנה לך פיתה מאנג'ל, הכול על טהרת הכשרות,

למה לא, תאכל יותר עוול, יאכלו ענבים וישבעו.

אבל כשבעל המסעדה הזה לא מוכר לך, שוב אנחנו צריכים לדאוג ולחשוש.

אולי הפיתות האלה באו ממקור לא טהור, מקום לא טוב,

ולכן לא אתה ולא הילדים.

תיזהר, אל תאכל. לפעמים מזמין אותך חבר,

אתה צריך לסגור עסק בינך לבנון,

איך קוראים לזה היום? סעודת עבודה?

בוא נשב במסעדה ונגמור.

הוא אומר לך, אני משלם במסעדה, זה על חשבונו, על הכיס אחבו.

אז לא חושב שזה מלא מוס, זה כדאי, זה בחינם.

והוא לא יודע איזה פיתה הוא אוכל, לא יודע מה הוא.

כל הדברים האלה, דברים שאנשים לא שמים לב,

נכשלים בהם מחנת חסרי נדיעה,

וכדאי להעיר את תשומת לבם של האנשים,

אפילו בירושלים, עיר הקודש, יש את הבעיות האלה.

קל וחומר מחוץ לירושלים, זו בעיה בכל העולם.

בעולם הבעיה מסובכת יותר, פה החשש הוא רק מתולעים.

אם אתה נמצא בצרפת או במקומות אחרים, שם יש בלחם גם שומן חזיר.

פעם היה לחם עשוי מ-99% קמח ומים,

ומוסיפים צהור עוד 1%. היום בקושי יש 80% קמח.

השאר מערבבים בו כל מיני דברים אחרים.

וכדי שהלחם יהיה טעים, יהיה מבריק,

הם מורחים אותו בשומן מן החי, שומן של חזיר.

פה אנחנו מורחים את הבצה על זה כדי לתת לו הזרקה בצורה יפה.

שם לא מסתפקים בביצה, שם שמים את השומן מן החי, שומן של החזיר,

ואז ללחם שם אסור באכילה מדאורייתא.

מה שאיך לומר, פטפלטר מותר,

וכי התורה התירה לאכול חזיר אם זה טבול בלחם,

ולכן צריך להאיר את תשומת לבם של החברים. לפעמים החבר הזה, יש לו נסיעה,

הוא אומר לך, אני צריך מחר בבוקר לטוס לצרפת, אני הולך לשם יומיים.

תסביר לו את ההלכה,

שייזהר לא להיכשל באכילת לחם מטמא,

אלא אתה מגיע לשם ואתה הולך לבית-הכנסת.

דבר ראשון, תשאל את החכם,

איפה יש כאן לחם כשר?

מאיזה חנות אני קונה מאכלות שלא יהיה בהן חשש איסור?

הוא יכוון אותך איפה הוא קונה, גם אתה תלך ותקנה,

אבל אל תקנה מנבל היד בחנויות, במסעדות או במקומות אחרים.

לעולם יש איסור בכל אותם הלחמים,

כך שהדוגמה של פת קלתר,

מה שנאמר בשולחן הערוך, סימן קי״ב,

היום בזמננו כמעט וזה לא שייך.

ובזמן הערבים שומעים את הפיתות, הערבים מאזינים. לא לטלפונים של הרבטנים? אין בעיה, שם, אין בעיה.

ההסבר הוא, מרן כותב וכנון בסימן קי״ח,

כיוון שהגוי הזה לוקח את המגע של הפיתות מהמאפייה,

מהמאפייה של חבא עד החנות.

הוא לא הולך בינו לבין עצמו. זו רשות הרבים שכולם רואים אותו.

אם הוא ירצה להחליף,

כולם יראו אותו, ירצו לספר לחבא, יגידו לו, בעל הבית,

הערבי שלך כך וכך עשה,

ואז הוא יפקר אותו.

כיוון שזה מקום מעבר לרבים,

הוא פוחד שלא ייתפס בכלכלתו,

על זה לא תקנו חכמים, על זה אין מה לחשוש.

עיקר החשש שלנו, אתה אומר לטיסה לתל-אביב,

בדרך הוא יעשה תחנת ביניים או באבו-גוש או בבית-צפאפה או במקום אחר,

ויאכל את הפיתה הטעימה שלך, יכניס פיתה אחרת, משהו מעפה, ניתן לאחיך.

ועל זה אמרנו, צריך שיהיה פגירה טובה,

היינו שיהיה לפחות חותם אחד,

כדי שלא יבוא לידי תקלה ונפשול.

זו התקנה של חכמים,

בדברים דרורייתא צריך חותם לתוך חותם, בדברים דרבנן צריך חותם אחד, אבל בכל מקרה צריך שיהיה סימון כדי שהגורד לא תהיה לו אפשרות לבוא ולזייף ולהחליף.