חובות הלבבות - שער עבודת האלקים - פרק ד'

 - - - לא מוגה! - - - 

פרק רביעי

 וראוי לנו לבאר צורת הערה תוריה בחלקי התורה ומעלות אנשי החוכמה ותכונתם באמונתם בקבלתם אותה.

אז ראוי לנו לבאר את הצורה של הערה התוריה דהיינו הערת התורה איך מהם חלקי התורה? המעלות של אנשי החוכמה, התכונות שלהם, האמונה שלהם בקבלה שלהם את התורה. [זו כותרת].

'כי הערת תורייה היא חזון מאת האלוהים על ידי איש מבני אדם במשהו טוב בעיניו מהם מעבודתו לגומלם על קבלתה גמול בעולם הזה ובעולם הבא, חסד ונדבה וטובה'

אומר רבנו בחיי: הערה תוריה, דהיינו הערת התורה, היא חזון נבואה שהקדוש ברוך הוא העביר אותה על ידי איש מבני אדם, זה משה רבנו שהיה שלוחו והוא זכה לזה משום שהוא היה טוב בעיני מכל האנושות, מעבודתו המיוחדת שעבד את השם יתברך ולכן שרתה עליו רוח הקודש והנבואה. ואז הקדוש ברוך הוא גמל לעם ישראל מקבלי התורה, על ידי עבודת השם שהם יעשו הכתובה בתורה, גמול בעולם הזה ובעולם הבא, שהגמול הזה הוא חסד מצד הנותן, הקדוש ברוך הוא ונדבה מצד המקבל וטוב, כיוון 'הטוב מטיב'. אז חסד ונדבה וטובה, הקדוש ברוך הוא עושה עם כל הברואים שנתן להם את התורה הקדושה.

בתורה חולקת מעשי בני אדם לשלושה חלקים: ציווי ואזהרה הוא ומותר. ציווי - זה מצוות עשה ואזהרה זה מצוות לא תעשה.

ומותר - זה מה שזה, לא זה ולא זה ויש לך רשות לעשות. הציווי מתחלק לשני החלקי: אחד מהם זה מצוות הלבבות והשני זה מצוות הלבבות והאיברים יחדיו.

מצוות הלבבות: המצוות שהן תלויות בלב, הן הדברים אשר ייתכנו באמונת הלב שהחובה הזאת נובעת מן הלב, כי ייחוד האל שאנחנו מייחדים את האל ויודעים שהוא אחד, יחיד ומיוחד שולט בשבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות השמים ואין עוד מלבדו והוא משקי על הברואים הוא מנהיג אותם הוא משגיח בהם ואין נעלם ממנו.

אז זה חובת הלבבות לדעת את ייחוד האל, שיהיה הלב שלם עמו, שהלבבות יהיו שלמים אתו, דהיינו אמונה שלמה ותמימה ובטוח עליו שיש ביטחון בשם יתברך בוטחים עליו ויודעים שהכול מאתו יתברך ובגזירתו ולהימסר אליו, אדם בלבבו מוסר את נפשו לשם יתברך ונמסר אליו לעשות רצונו ורצות בגזירתו ואם גוזר עליו גזירות טובות או רעות מקבל את הגזירות והאמן בנביאיו ובתורתו.

כל אלה מצוות בלב כשאדם מאמין בנביאים ובתורה, לירא אותו, יש לו יראת שמים ושמור מצוותיו וכשהוא קיבל על עצמו לשמור את המצוות של הקדוש ברוך הוא והמחשבה בפליאותיו, דהיינו אדם חי בהתבוננות ורואה את כל מה שלמדנו והבחינה בטובותיו כמו שער הבחינה שלמדנו כל הטובות שהקדוש ברוך הוא מרעיף על ברואיו והרבה כזה ממה שיארח סיפורם כל אלה נקראים חובות הלבבות. דהיינו, זו חובה שבליבנו להאמין בייחוד השם יתברך והלב שלם בוטחים בו, נמסרים אליו רוצים בגזירתו מאמינים בנביאיו ובתורתו, יראים אותו, שומרים מצוותיו, חושבים בפניותיו ובוחנים בטובותיו. כל זה בלב.

כל אלה זה מצוות עשה, מה שאמרנו, כן? מצוות עשה.

 השני: זה הציווי. השני זה מצוות הלבבות והאיברים יחדיו.

זאת אומרת: צריך לעשות את המצוות גם בלב וגם באיברים לא באיברים בלבד כמעשה קוף בעלמא, אלא צריך שהלב יהיה מחובר עם המעשה, כי ייחוד הלשון הם על הלב, כמו בתפילה: 'תפילה בלא כוונה - כגוף בלא נשמה' אז צריך לייחד את הלב עם הלשון.

בקריאת ספר התורה ולימודו: כשאתה קורא את ספר התורה, אתה צריך לדעת לא להגות רק צפצופים, אתה אומר אותיות ואתה גומר את ה... "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (שמות ו, כט) אמרת מילים וזהו. צריך להבין מה אמרת. קריאת הספר ולימודו צריך להיות העבודה נעשית בפה, הלימוד נעשה בפה אבל צריך כוונת הלב.

והתפילה והצום, הלשון עם הלב מה שאמרנו בתחילה זה שיהיה ליבו ופיו שווים. והצום, גם כשאדם צם, צריך שתהיה לו כוונת הלב.

דרך אגב, הרב מוצפי (הרב בן ציון מוצפי שליט"א) שאלו אותו על מה עושים בקשר לשאלה שעלת עכשיו לפני יום - יומיי. שאלו אותו: מה עושים בשביל חטאת נעורים? אדם שחס ושלום בא על אשת איש, נידה, גויה, כל הדברים מסביב לעניין הזה.

אמר: להתענות ארבעים (40) יום רצופים [אז מי שנכנס אצלו באתר יוכל לראות] 

הצום והצדקה - כשאדם נותן צדקה, צריך לתת את זה גם עם הלב, לא רק פעולה אתם יודעים, כשאדם נותן צדקה צריך לכוון כנגד שם הוויה כשהוא נותן את הצדקה הוא נותן מחמש אצבעות לתוך חמש אצבעות, עם היד שלו מטבע המטבע הזה כנגד היו'ד, ה'א וה'א זה חמש אצבעות וחמש אצבעות והיד שלו, שהוא מושיט אותה זה כנגד ה - ו'. שם הווי"ה. בשעה שאדם עושה מצווה הוא עושה דבר גדול מאוד.

והשביתה מן המעשים בשבתות ובמועדים ועשות סוכה ולולב וציצית והדומה לזה, כל אלה צריכים להיעשות עם לב ובאיברים.

אז אמרנו, בציווי במצוות עשה יש מצוות שהן חובות הלבבות ויש מצוות

שהן חובות הלבבות והאיברים יחדיו. אז זה מחולק לשני סוגי. האזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים: אחד מהם חובות הלבבות והשני חובות האיברים. שוב פעם אנחנו רואים זה מתחלק כך, 

אזהרה זה מצוות לא תעשה ואזהרה שבחובות הלבבות כשיתוף עם הבורא בסתר. יא בא ביי, מה שכתוב פה, יא בא ביי מה שאף אחד לא מבין ולא חולם, מי יודע מה זה 'שיתוף עם הבורא בסתר'? מה זה שיתוף? אתם יודעים?

ש: גם אני גם אני גם הבורא גם אני, זאת אומרת, אני והבורא ביחד שימח. 

הרב: יפה, שניכם אמרתם נכון.

שיתוף בדרך כלל מה שאנחנו יודעים, זה שיתוף שאדם עובד עבודה זרה ואת הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת הוא יכול לערבב את הכול כמו שהיה בזמן נביאי הבעל שהיו מאמינים גם באלוקים גם על הדרך היו עובדים עבודה זרה זו הייתה אופנה מקובלת אז זה נקרא בשיתוף. אסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף. לכן אומר הקדוש ברוך הוא "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב)

זה לא אני, בסדר, אתה מאמין, אבל גם יש לך, לא! אסור שיתוף.

אבל פה הוא אומר שזה גם שיתוף בסתר כמו שהוא אמר. אלוקים ואתה. אתה לא עובד רק את האלוקים, אתה עובד גם את עצמך. איך אתה עובד את עצמך? כי אתה דואג לכבוד שלך, אתה דואג להחניף את הבריות, אתה דואג אתה מבין שתהיה לך הנאה מעצם זה שאתה עושה את המצוות אתה לא עושה אותה לשמה גמור יש לך חשבון אישי למה אתה עושה, איך אתה עושה, מתי אתה עושה, בפני מי אתה עושה.

זאת אומרת: אם משתלם לך אתה עושה יותר, אתה עושה פחות. כמו שרואים שאדם, אומרים מה זה לקדש שם שמים? חושבים שלקדש שם שמים זה רק מי שנמצא בפרהסיה, אבל מקדש שם שמים לפי הרמב״ם זה גם אדם שנמצא בחדרי החדרים ועושה מצווה במתכונתה זה מקדש שם שמים. לכן הוא אומר שפה מדובר, שיתוף עם הבורא זה אזהרה שבחובות הלבבות שהשם יודע כמו שאמר ידידנו המשקה לרבים, ששיתוף עם הבורא בסתר, שיתוף עם הבורא בסתר, אז זה דבר שהוא פסול וזה בחובת הלבבות, שאדם ינקה לבבו מן השיתוף שיעשה את המצוות רק לשם ה'.

והחונף - זה האדם שמחניף לבריות, כבר למדנו על זה הרבה שזה יותר גרוע מעובד עבודה זרה בארבעה דברים. ואמרנו שכת חנפים אינה מקבלת פני שכינה וזה נכשלים רוב בני אדם שמחניפים לאנשים כדי לקבל טובות הנאה מהם, או ספק טובות הנאה שיצאו להם מהם, או שהם רוצים להיות בשלום עם כל הבריות, אז הם מכסים ככה וככה, או כמו שאומר יונתן זה פוליטיקאים כאלה.

ש: לצבועים אלה לא מהם. 

הרב: כן, אלה חנפים לא צריך להגיע לצבועים זה חנפים. 

אנשים עוד לא יודעים מה המשקל של המילה 'חנף'. לא יבוא לפניו חנף. המשקל של המילה הזו זה איום ונורא זה יותר מעבודה זרה יותר גרוע 'חונף'. הוא לא מאמין בקדוש - ברוך - הוא לבד הוא חייב לשמור על קשרים עם אנשים בצורה כזאת, שחס ושלום לא ייזוק או שלא יפסיד טובות לכשיהיו. אז הוא לא בוטח בשם הוא בוטח באנשים. זה איסור בחובות הלבבות!

'ואהבת עשות מה שהזהירם אל מעשותו' אדם אוהב לעשות דברים שהקדוש ברוך הוא לא אוהב שיעשו אותם. ה' אומר לא לעשות והוא אוהב כמו לא תחמוד, שהוא חומד בלב דברים שקדוש - ברוך - הוא לא אוהב - זה איסור בלבבות לא רואים את זה בעיניים. ה' יודע שבלב שלו הוא חומד כל מיני דברים.

והגאווה - לפעמים לא רואים את הגאווה כאילו לא רואים שיש לו גאווה, הוא יודע להסתיר אותה, הוא אפילו הולך עם ידיים שלובות ועם ראש מורכן "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (ישעיה נח, ה) טרינג, הוא מוריד את הראש ככה ועושה ככה וכולם מתפעלים מחיאות כפיים יא בא ביי איזה צדיק. אני אומר לך בן אדם לא, משפיל את עיניו, אף פעם לא תראה מרים את עיניו.

היה פעם אחת שהיה מבוגר מאוד קרוב למאה (100) והיה יושב אחרי בית הכנסת יוצא מחוטף בטלית ותפילין והכול ברוב ענווה הייתה איזו אבן גדולה סלע כזאת בחוץ לזה והיה יושב עליה וכל הציבור היו עוברים והוא מברך אותם 'מי שברך' וזה וזה בסבלנות והכול ופה ושם.

וכולם דיברו עליו שהוא וואו וואו, איזה ענייו בגיל הזה איזה סבלנות איזה אכפתיות. אז דיברו בפני איזה תלמיד חכם ואמרו שזה וזה וזה.

 אז הוא אמר להם, אתם חושבים שזה ענווה?

 אמרו לו בטח, מה זה כולם מכירים אותו ויודעים וזה. 

אמר: תוציאו את האבן משם מחר אל תשאירו את האבן. 

הוציאו את האבן. הוא ראה שאין אבן מת. מה שהחזיק אותו זה היה אבן מהכבוד שהוא יושב וזה 'מי שברך אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב...' אנשים לא יודעים מה זה גאווה בכלל. לא יודעים אפילו שיש להם. אני בעל גאווה?! אומר לך. אני. אני בעל גאווה? כל מי שכועס הוא בעל גאווה. חוץ ממי שכועס על עבירות שעושים כנגד השם 'ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה' (תענית ד, א) אדם שבוער בלבו אהבת השם והכול, הוא לא יכול לראות עוולה לא יכול לראות דבר שהוא נגד השם. זה דבר שמותר זה בלתי נשלט! 

כמו פנחס ("פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר" במדבר כה, יא) כן, כמו פנחס 'קנאי לשם' אבל זה לא חייב להיות מלווה בכעס דווקא שהוא משתגע. אבל בדברים חומריים ודברים כאלה זה גאווה. וגאווה למדנו שאדם יכול להפסיד את כל העולם הבא שלו בשביל זה. נגיע לזה. אבל בסך הכללי, גאווה זה מחובת הלבבות שאדם ייזהר בזה.

הגובה והגאון, אלה שלושה ביטויים שהמפרשים פה אומרים שהגאווה זה כנגד החוכמה, אדם שהוא חכם מתגאה בחוכמתו. הגובה זה בגבורתו. והגאון זה בעושרו. וכתוב: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח השם" (משלי טו, כה) הקדוש ברוך הוא מתעב בעל גאווה "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י, ד)

יִסַּח זה - ימחה, יִסַּח וימח. אז אלה דברים שהם מחובות הלבבות.

לבזות בני אדם. זה גם כן בלב שלו, אההההההההה! כל האנשים אצלו זה אההההה! ככה הוא משחרר אותם. מבזה בני אדם. 

ולעוג לנביאים ולדברים הבאים האלוהים על לשונם, אז הוא לועג לעצם היותם נביאים וגם לועג מה שהם אומרים בשם השם.

'ומאוס בטוב אנשיו' רואים שזה הולך ומידרדר, כן? ומאוס בטוב אנשיו;

 אחד, הוא מואס גם בטוב. 

ושתיים הוא מואס גם באנשים שעושים טוב. כמו שאתם רואים היום את החילונים שונאים את החרדים שזה כתוב שיהיה באחרית הימים. 

בסוף מסכת סוטה כתוב 'וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ' (סוטה ט, טו) שישנאו את החרדים. אז לכן 'מאוס בטוב אנשיו' ומצד שני 'מוצא קורת רוח במרעים'. הולך בחברת זמרים פסולים ומתחבר אליהם ועושים חאפלות ועושים אירוסין וכל מיני דברים ובאים כל הקלי דעת האלה כל המרעים ומתאספים יחדיו. אז הוא אומר גם כן, זה כל אלה מוצאים קורת רוח במרעים.

והקנאה והחמדה - כל אלה בלבבות אלה איסורים 'לאוים שבלב'. ואהבת הרע לבני אדם, אוהב להזיק לבריות להרע עליהם לדבר עליהם ללכלך.

להתקצף על גזירות הבורא - אדם שלא מקבל את גזירת הבורא ומתקצף מדבר, מטיח דברים כלפי מעלה והרבה כזה. זה סוג של לאווים שנקראים בחובות הלבבות.

ויש חובות האיברים - שהוא מוזר בהם, זה השיתוף עם הבורא בגלוי. קודם דיברנו על שיתוף עם הבורא בסתר. אבל פה הוא עושה גם פעולות בגלוי, אם זה שהוא גם עושה עבודה זרה או שהוא עושה דברים עיני עינק כשהוא דואג לעצמו.

ושבועת שקר אדם נשבע על השקר. זה מסוג הדברים שבועת שקר, יש הרבה אנשים שנשבעים על הכל 

'אני נשבע לך אני נשבע לך...'

 מי שצריך שבועה הוא רמאי. אם היית איש אמת וכולם יודעים שאתה איש אמת, למה אתה נזקק לשבועה? אם אתה מורגל בשבועות סימן שאתה רמאי ובפרט שאתה יודע שזה איסור, שזה לאו מן התורה החמור ביותר. אז אדם כזה עובר על לאו מן התורה ואם זה בשם, רחמנא לצלן! אז הוא עובר על "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ו).

והכזב, יוו הכזב, כמה מחריטים יש יא בא ביי בחבילות והם לא יודעים אפילו שהם משקרים. לא יודעים. 

היה לי עובדים, היום ברוך השם זה כבר פחות, אבל היה לי עובדים כשהייתי שואל אותם שאלה הם יודעים למה אני שואל, 

אומרים לך 17 דברים מסביב ולא נוגעים לנקודה. 

אני לא שאלתי את זה אני שאלתי את זה מה היה בדיוק, תגיד? 

והוא אומר לך מסביב וכן ככה וככה וככה. לא אומרים לא אומרים תשובה ישירה והם לא מבינים שזה שקר. אתה מנסה, מה? אתה מנסה להתחמק ממתן תשובה ישירה שואלים אותך: 'היית או לא היית?' 

ש: למה זה שקר? מה? למה זה שקר? 

הרב: כי אם אדם לא רוצה לומר לך את האמת, הוא מכזב זה נקרא כזב. לכזב. תגיד את האמת ואל תכזב. אתה רוצה לכזב אותי אתה לא רוצה להגיד לי את האמת, זה כזב זה אסור.

רכילות כשאדם מרכל על אנשים שאסור לרכל עליהם, הולך במקום זה ומספר מה ראה ומה שמע ומה זה ואל תשאל ומה היה, כמו רוכל שהולך ומציע את מרכולתו ממקום למקום זה איסור לאו "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז)

ואכילת האסור. אדם אוכל מאכלות אסורות. יש בעיה היום. אנשים רואים אוכל, אתם כבר לא יהיה לכם בעיה ברוך השם, אבל יש אנשים שרואים אוכל לא יכולים להתאפק. זאת אומרת: נגיד אדם הולך לחתונה, אני יושב ליד מישהו ואני שואל אותו תגיד לי של מי ההשגחה?

הוא אומר, לא יודע, אני חושב של זה וזה וזה.

מה זה אתה חושב?

אתה אוכל לפני שביררת?

לא, מה אתה, רוצה להגיד לי שפה לא יהיה כשר לה... הגזמת. אה אה אה 

למה הוא לא בירר?

הוא חושש אולי יתברר שזה לא לפי ההשגחה שהוא רגיל, אז הוא לא יכול לאכול זה נראה כל כך נראה טוב וטעים אז למה לשאול שאלות מיותרות? אדם צריך לדעת מה אתה אוכל. איפה אתה אוכל? איזו השגחה וכו' אל תסמוך על סמוך. תברר.

אז מאכל אסור זה בעיה. אני לא אפתח את הנושא, אבל יש בעיות גם בהשגחות מסוימות. אז לכן צריך לדעת שאכילת האסור זה דבר שצריך להקפיד עליו. או לדוגמא: אדם אוכל נגיד היה טו' בשבט. טו' בשבט אוכלים, אוכלים

תאנים. תאנים זה מנוגע מאוד. זה מנוגע מאוד וקשה מאוד להבחין אם יש תולעת או משהו אם בן אדם ייקח לדוגמא תאנה ישים אותה בתוך מים, ישהה אותה, יראה שאחרי כמה זמן יצופו לו תולעים מתוך התאנים.

 וגם המריחה שיש על זה, לפעמים נדבקים לזה גם מעופפים שהם בפנים, נמצאים.

 אנשים אוכלים לדוגמא תמרים. לא בודקים שיש תולעים. 

אנשים אוכלים קשיו ולא יודעים שצריך לפתוח אותו לשתיים ויש תולעים. 

אנשים אוכלים שקדים ולא יודעים שגם הם אם הם ישנים הם מנוגעים. 

אנשים אוכלים גרעינים ופתאום יש להם כמו אבקה ולא יודעים שיש תולעים. ואין דבר היום שלא מנוגע. וצריך לפתוח כל דבר ולהסתכל לפני שאתה מכניס לפה. 

'אבל מה אני אתחיל עד שזה מתי אני אוכל מתי אני' ... 

אז אודרוב הוא מכניס את זה בפנים 

'זה טרי?' הוא שואל: 'זה טרי?' 

אומרים לו, יאללה, טרי הוא מסתמך על המילה טרי ומכניס את הכול.

אתם יודעים שגם בפלפל חריף יש תולעים? פלפל חריף. אז זאת אומרת אין היום דבר אי אפשר כבר אין דבר,

[אי אפשר לשתות יותר - למי שמתענה...]

אין דבר רבותיי שהוא לא מנוגע היום בתולעים. אז לכן זה נקרא מאכלות אסורות. אם אתה חושב שאתה אוכל דבר איסור ברור, כאילו אוכל בלי הכשר בכלל או משהו, זה מה שמדובר? לא, מדובר על הכשר של בד"ץ והרב לנדא והכול, הכשר.

כתוב, 'אין חשש תולעים' אז מה אם כתוב?! תבדוק! למה אם זה שוהה הרבה זמן, קמח שעומד הרבה זמן, שעועית, דברים כאלה, פול, יאבביי, אתם יודעים מה יש שם? צריך להשרות את זה שעות רבות בשביל שהמים יתפיחו את הפול את השעועית ואז לפתוח אחד - אחד, לפתוח, לפתוח, לפתוח, אחד - אחד, לראות. אם לא בפנים אם יש נקודה שחורה בשעועית לבנה - זה מנוגע.

אז יש כאלה שקונים דבר כזה, שזה פלטה כזאת עם פלורסנט מלמטה, שמים את הכול על הזכוכית ורואים את הכול, זה משקף את הכול ואז רואים את הדברים שווה להשקיע בזה או לבדוק מול פלורסנט ולהסתכל.

אבל פול, חייבים לפתוח אותו חצי - חצי, למה הוא כהה. אתה לא יכול לראות. אתה צריך לפתוח חצי - חצי בשביל לראות את הדברים וכן הלאה.

פטרוזיליה וכל שאר הדברים, אפילו אם זה 'חסלט' ודברים כאלה, יש ברחשים שבאים מבחוץ ומתערבבים. גם בחסות של חסלט תמצא הרבה מעופפים בפנים. אז צריך לשטוף את זה ולשטוף ביד וצריך לראות ולבחון להסתכל מול השמש או מול הפלורסנט - לא אבלע לפלף ישר. אז לכן צריך לבדוק אכילת האסור.

והבעילות האסורות - השם ירחם!

אז זה יכול להיות גם באיש ואשתו, לאו דווקא בזה שלא מקפידים על מה שצריך להקפיד.

שופך דמים - 'ומלבין פני חברו ברבים גם שופך דמים' אז כל אלה הם איסורים שהם לאווים בחובות האיברים

כן, מה השאלה?

ש: לגבי כעס, לא ראיתי שיש חילוק כעס לכבוד השם, קנאות להשם, אסור לכעוס נקודה, לא ראיתי חילוק בנושא הזה לא כעסתי, נקודה, כאילו לכעוס מה זה שמעתי לא ראית, 

הרב: לא נורא, אני ראיתי וזה כתוב

ש: איפה, זה כתוב? 

הרב: איפה לא? כן לא משנה, אין שום בעיה זה שלא ראית, זה לא נורא אני ראיתי עכשיו תשמע ואמרתי לך אם לא שמת לב 'האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה.' מה זה 'אורייתא הוא דקא מרתחא ליה.'? אסור לכעוס, מה 'זה דקא מרתחא ליה'? מה זה התורה מרתיחה אותו? 

המותר זה החלק השלישי,

מתחלק לשלושה חלקים והמותר מתחלק לשלושה: די הסיפוק, הריבוי והקיצור. די הסיפוק - זה מה שאדם צריך להסתפק בו מה שצריך בדיוק.

הריבוי - זה מה שאדם מרבה מן ההיתר הרבה יותר ממה שצריך. כמו ריבוי המאכלות, צריך לעשות על זה תשובה. אדם שמרבה לאכול צריך לעשות על זה תשובה וזה נקרא עוונות מכלל העוונות הגדולים. וקשה לאדם לפרוש מהן ככה אומר הרמב״ם בהלכות תשובה.

אז זאת אומרת, אהבת הממון ריבוי הממון יותר זה גם העוונות הגדולים. אדם שאוהב ממון ואוסף ממון לשם ממון לא לשם עשיית מצוות. אדם כזה הוא עושה עוון גדול הוא צריך לעשות תשובה.

ש: תקשיב, שיש לו יותר מדי צורכו.

הרב: מי שיש לו ברכת השם, אז הוא לא מרבה ועובד בשביל זה במיוחד ועושה בשביל יותר מסיפוקו. מתנת אלוקים היא, אבל הוא מחויב גם להשתמש בזה לפי מה שהתורה מנחה אותו. 

[אנחנו נראה עוד מעט מה קורה עם אלה שאוספים ואוגרים את זה...]

ש: בשביל הילדים?

הרב: ויש כאלה שבביטחון לא עושים זאת ויש כאלה שיש להם חששות ועושים זאת. בעיקרון אין איסור אבל אם אדם עושה את זה מצד חשש שמא לא יהיה וכו' מי שיש לו ביטחון, אז הוא לא דואג. 

רבי מאיר לדוגמא, לא אסף לאף אחד מהילדים שלו כלום. הוא גם לא נתן להם כלום. 

אז שאלו אותו, למה? 

אז הוא אמר: אם הם יהיו צדיקים "וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם" (תהלים לז, כה) ואם הם יהיו חוטאים חס ושלום אז אני אתן להם ממון אני אשמור להם ממון על מה אני צריך לתת להם ממון? שישתמשו בו לרעה?!

 אז זאת אומרת ממה נפשך? אם הילדים יהיו צדיקים, השם לא יחסיר מהם כמו שלא יחסיר ממך. ואם הם לא היו צדיקים אז מה אתה טורח בעבורם? מכל מקום יש ויש כמו שאמרנו תחליט איפה אתה אוחז.

עכשיו, אז יש די הסיפוק אמרנו ויש הריבוי שאדם מרבה ויש הקיצור שאדם פחות, פחות מכדי סיפוקו. אוכל פחות לובש פחות הכל פחות. השאלה אם זה קמצנות או זה פרישות [תכף נראה]

ש: אבל למה שלושתם? אם אומרים די הסיפוק הזה, אני כבר מבין שזה לא להרבות עם מה שאני צריך וזה גם מקצר מה שאני צריך.

הרב: כן, אבל יש שלוש חלוקות שעל כל אחד יש בהם גנאי ושבח, עוון ומצווה, אז צריך לדעת על כל אחד מהצדדים האלה אם אתה עובר או לא עובר. אבל צריכים לפרק לנו אחד לאחד ולראות מה הבחינה בכל דבר, בשביל שנדע מותר או אסור.

אז עכשיו, עכשיו אנחנו מפרקים את די הסיפוק. מה זה די הסיפוק? למדנו במצוות עשה שיש חובות הלבבות ויש חובות הלבבות והאיברים במצוות עשה. למדנו במצוות לא תעשה שיש חובות על לבבות ויש חובות האיברים ולא תעשה. עכשיו אנחנו לומדים, יש היתר, היתר לא עשה ולא לא תעשה איברים מותרים. אבל זה מתחלק לשלושה חלקים. סיפוק, ריבוי, קיצור, או מיעוט בלשון אחרת.

די הסיפוק, מה שאי אפשר לאדם לעמוד בלעדיו בתקנת גופו והנהגת ענייניו. מה זה די הסיפוק? כדי שאדם יוכל לעמוד בתקנת גופו בריא ושלם לעבודת הבורא ובכל ענייניו שיוכל להנהיג את עצמו, צריך להיות די סיפוק, כמו: מאכל, צריך לאכול די סיפוקו, מה שיספק את גופו, להבראתו ולחיות על הסיפוק. משקה, מלבוש, מכסה.

אז יש שאומרים מלבוש זה החלק הפנימי ומכסה זה הכיסוי החלק החיצוני כמו מעיל וכו' ויש שאומרים מחסה, שזה דירה.

והדיבור, מה שהוא צריך אליו, כמה לדבר? לדבר בלי להפסיק, לדבר מעט, כמה לדבר? אז הוא אומר מה שצריך זה סיפוקו למה שצריך מדבר מה שלא צריך לא מדבר. הרמב״ם אומר: יש חמישה סוגי דיבור, בשביל שאדם ידע מה מותר לדבר. 

ובסדר ענייניו ובעילותיו ופעולותיו וסחורותיו והשתמשו בכל מיני תנועותיו, צריך שייקח מהם כדי הסיפוק לא ירבה בשום דבר ולא יקצר משום דבר מה שראוי ונכון על פי התורה לבריאותו כלכלתו וענייניו והנכונה אשר בהם יכון עניינו. צריך ללכת בדרך הנכונה.

כמו שאמר הכתוב: "טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט" (תהלים קיב, ה) אז זאת אומרת, האדם הזה מכלכל את כל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט וצדק, איך צריך להיות והוא חוֹנֵן וּמַלְוֶה. זאת אומרת, הוא גם יודע להשתמש במה שיש לו כדי לחון אחרים ולהלוותם ולא עושה הכול לצורך עצמו בלבד. אז זה נקרא די סיפוקו כדי לקיים את עצמו על מתכונת התורה כראוי.

החלק השני בענייני ההיתר זה הריבוי, שהאדם מרבה דברים ונראה עכשיו למה זה מתחלק.

והוא עבור גבול די הסיפוק אל התוספת. זאת אומרת, הוא עכשיו מוסיף על העניין שהיה מספיק לו אשר אין צורך בזה לאדם כמו ריבוי המאכל והמשתה. 

'תביא עוד תביא עוד מנה. יש עוד מזה?...'

 וככה. כל היום אדם מלפלף, מנשנש וטוחן כמה שאפשר. האדם הזה מכלה את גופו זה נגד הבריאות זו המחלה הכי גדולה שיש היום בעולם שגורמת למחלות לב ללחץ דם להרבה צרות ומרעין בישין, ריבוי אכילות. גם סוכרת. אומרים הרופאים שאם אדם יעשה פעילות ספורטיבית וימעיט באכילה ויהיה כמו שהגוף שלו צריך להיות במשקל ויעשה את זה כמו שצריך, יוריד את הסוכר רמת הסוכר בדם. 

אבל העולם רובו נפוח. רוב העולם נפוח מריבוי המאכלות. אז זה נקרא ריבוי. וכאשר הזהיר ממנו החכם באומרו: "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ" (משלי כג, כ)

 אל תהיה מאלה אנשים שאומר: 'אנחנו עושים היום על האש, אתה בא? אתה בא?...'

 אתה מקבל אס. אם. אסים. (SMS) 'יש אצלנו על האש? 20 איש. אתה בא? יש "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס" (אסתר א, ח) אתה בא? כן. יש נרגילות, אתה אומר...'

ובכן וכן שיפליג להתקשט במלבושים. אואה! כמו אישה... יש לו מלתחה מחליף יש לו 10 - 20 זוגות נעליים, יש לו 50 זוגות גרביים, יש לו חולצות, סטים שלמים, הוא מקפיד על מותגים, הוא הופך להיות שלט מודעות, 

מתפלל 'שמונה עשרה' וכתוב לו מאחורה על הסוודר קסטרו, או שכתוב לו על החליפה פה, צ'מפרו או כל מיני שמות. והוא לוח מודעות, החולצות שלו עם הודעה הגופייה שלו עם הודעה בכל מקום יש הודעות. 

אז לכן הוא אומר: אדם שמפליג להתקשט במלבושים, יש כאלה שלא מספיק להם הלבוש, הם גם שמים תכשיטים טבעות וצמידים ושעונים מיופים וכל מיני קשקושים, יש כאלה שרשראות זהב

אני לא מדבר על נשים, כן? אני מדבר על גברים עכשיו יש כאלה שגם זה לא מספיק להם, שמים באף איזה משהו או באוזן, או בגבה או בעוד כל מיני מקומות.

וכן, מרחיב במשכנים ללא דוחק, גם כן. מרחיב את הדירה בלי סוף, חדרים על חדרים, קומות על קומות, למטה באדמה כמה שאפשר עמוק, אם יכול, עוד עוד עוד עוד עוד, מרחיב מרחיב מרחיב. בקיצור, מכלה את ימיו ושנותיו בהבל. יגיע על דבר שלא יוותר לו וייתן את הדין על כל ריבוי שהיה מיותר. ומותרי הדברים אשר איננו בוטח, שלא ייכשל בהם וגם הרבה דברים שעלולים להכשיל אותו.

כמו שאמר החכם: "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע" (משלי י, יט) אדם מדבר מדבר מדבר מדבר מדבר מדבר מדבר. ברוב דברים כשאדם מרבה "לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע" יתפסו אותך בכמה מילים שאמרת מיותרות ואתה תיפול. אז לכן צריך אדם לצמצם בדיבורו.

וכן אמר ברוב הבעילות - מצוי אצל אשתו כתרנגולת... או בעוד מקומות אחרים... ועליו נאמר: "וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כט, ג) ואמר שלמה המלך: "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ" (משלי לא, ג) זאת אומרת, את כוחך למה אדם מקצר את ימיו? כי זה כוחו. ואמר במלך: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" (דברים יז, יז) אז זאת אומרת, צריך אדם לדעת את עונתו. אם יש עונה לכל אחד ואחד, עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. הספנים, הדייגים, הסוחרים, כל אחד כתוב בהלכה מהי עונתו. 

והשתדלות ברוב הקניין וקיבוץ הממון. זאת אומרת, אדם שמשתדל יותר מדי לקנות קניינים ולקבץ ממון זה נקרא ריבוי. ועל זה נאמר: "אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל" (משלי כג, ד) אסור לאדם להתייגע לעשיר, כי אם השם רוצה שהוא יהיה עשיר, גם אם הוא לא יעשה משהו לעשיר הוא יהיה עשיר.

ו: "מִבִּינָתְךָ חֲדָל" תפסיק להפעיל את המוח שלך והבינה כל הזמן איך להרבות נכסים. תרבה מצוות! מה אתה מרבה נכסים?!

ואמר במלך: "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, יז) אז אפילו במלך כתוב שלא ירבה לו מְאֹד כסף וְזָהָב, אלא רק לצורך העבדים וכלכלת המדינה אבל לא יותר מזה.

מכל מה שזכרנו בתקנת הגופות והנאותם מגונה באחרונה, מפני שמביא האדם אל מה שהזהיר הבורא ממנו ואסר אותו.

כל מה שזכרנו בתקנת הגופות, שאדם צריך ללכת בדי סיפוקו, באכילה ומשתה ומשכן וכו' אם הבן אדם לא מתקן את גופו ולא נהנה רק ממה שצריך די - סיפוקו, אלא מרבה - סופו שיהיה מגונה באחרונה וזה יביא אותו לידי כך שהוא יעבור על כל איסורי התורה. אז לכן הריבוי הזה הוא גרוע. 

נכון שזה היתר, אבל על זה אומר הרמב״ן 'אל תהי נבל ברשות התורה' "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) מה זה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"? פרושים תהיו תפרשו מה היתר. נכון שהתורה לא אמרה כמה לאכול בשר. התורה מתירה לאכול בשר כאוות נפשך תאכל בשר. אבל היא אומרת, "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ" (משלי כג, כ) זאת אומרת, אל תרבה יותר מדי מכשיעור מדי סיפוקך.

ולכן אדם צריך לשים לב שהדברים האלה לא יחרוג מהם. והרמב״ן, בפרשת קדושים, מסביר את זה ש: 'לא יהיה נבל ברשות התורה' התורה מרשה אבל היא גם קוראת לך: 'נבל!' אתה מנצל את התורה שהתירה לך והתורה רוצה שאתה תלך בדרך של פרישות תפרוש גם מן המותר. אז לכן הריבוי הזה אפילו שהוא היתר יכול להביא את האדם ולגרור אותו לעבור על איסורים.

ואמרנו שהרמב״ם קורא לזה עוונות גדולים וקשים יותר מגזל עריות וגניבה, כי קשה לו לפרוש מהם. כשאדם מחובר לאלו קשה לו לפרוש מאלה.

ואני אפתח לכם רגע בשביל שתשמעו פעם אחת את הלשון הקדוש שלו של הרמב״ם שאומר את הדברים. 

אומר הרמב״ם: 'אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל...' (הלכות תשובה ז, ג) 

- ליצן, היום יש רבנים ליצנים תפקיד ליצן...

'וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד' (שם).

 'וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן' שמעתם!? 'וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה'. 

'קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה'. למה? שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו...". 

אז זאת אומרת, אני חוזר עוד פעם: לא רק 'זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה...' אלא גם בְּדֵעוֹת רָעוֹת, כעס, איבה, קנאה, היתול, רדיפת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת... צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה על זה. 

לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה זה לא רק להגיד: 'שאני חוזר בזה...'

 גם להפסיק מזה, כן? וא וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם'.

הבנתם?

אז לכן אדם צריך לדעת שהריבוי יכול להביא את האדם לאיסורים דאורייתא.

החלק השלישי: זה המותר שיש בו מן הקיצור. למדנו - שיש דברים של היתר שאדם יכול כמו מאכל ומשתה ומשכן וכו' די סיפוקו.

למדנו - שיש מן ההיתר שהאדם מרבה וזה לא טוב כמו שאומר הרמב״ם, או כמו שאומר רבנו בחיי וזה גם יביא את הבן אדם לעבור עבירות ואיסורים.

ויש את החלק השלישי, שדברים של היתר שהאדם מקצר בהם, לא די סיפוקו, פחות. והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הסיפוק במאכל ובמשתה ובמלבוש ובמשגל ובדיבור ובשינה ובעסוק בצורכי המזון והדומה לזה. זה נקרא שהוא מקצר וזה נחלק לשני החלקים:

שיהיה חסידות או לעניין העולם. יש אחד שמקצר בדברים המותרים, ממעיט בדברים המותרים בגלל חסידות הוא רוצה להיות חסיד להיות פרוש.

ויש אחד, הוא עושה את זה מסיבות העולם, לא בגלל שהוא רוצה להיות חסיד. תכף נראה מה החילוק ביניהם.

מה שיש ממנו לחסידות: אדם שמקצר במאכל, במשתה, בדיבור, בשינה, במשגל, בעשיית צרכים דהיינו צורכי מזון, אם זה לחסידות להתקרב אל השם יתברך על דרך הפרישות הרי זה משובח ויש עליו גמול. כמו שאמר החכם מכל אדם: "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה" (קהלת ז, ד) החכמים שיש להם לב הולכים לבתי אבלים באשר שם הם יודעים מה סופו של האדם ויש להם הרבה לקח לקחת משם.

בעוד שלב כסילים לב הוטל... הותל??? הולכים לבית שמחה איפה שיש חאפלות שם הם הולכים. אז לכן מישהו מקצר וממעט במאכל, במשתה, בדיבור, במלבוש, במשגל, בשינה ובעשיית הצרכים למזון דהיינו לחפש לו מזון, הרי זה על דרך הפרישות והוא רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא איזהו משובח ויש לו גמול.

אז זאת אומרת, אם אדם ממעט בשינה, כמו שאנחנו קצת חוסכים מן המוות וחיים יותר יש לו גמול הוא מקבל שכר. וגם אנחנו ממעטים מן האוכל וגם ממעטים מן העבודה אז כל זה על דרך החסידות להתקרב אל השם.

זה נקרא: מדרך הפרישות, משובח ויש עליו גמול, מקבלים על זה שכר. ומה שיש ממנו לעניין העולם, אחד מקצר וממעט מענייני העולם מכדי סיפוקו, בגלל העולם והוא רוצה להותיר ממון מה זה להותיר ממון? אוסף, אוסף, אוסף, אוסף מה, דהיינו מקצר מלהשתמש בממון? רק אוסף אותו לא נהנה ממנו.

אדם יש לך כסף? כדי סיפוקך מה שאתה צריך תשתמש.

זה לא - ממעט עוד ועוד בשביל להותיר מה שאנחנו קוראים קמצן.

או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו.

אבל יש אחד שהוא לא מתענה או שהוא אוכל פחות, או שהוא מתלבש פחות בגלל שהוא רוצה להיות חסיד ולהתקרב אל הבורא. הוא רוצה שיחשבו אותו כזה והוא עושה את זה רק בשביל שישבחו אותו. והוא פורש מן המותר ומסתפק מן העולם פחות ממזונו - זה מגונה! למה? הוא יוצא מנתיב הבחינה. 

אדם צריך לבחון את מצבו וללכת בדרך הבינוני. והוא חומס את גופו, הוא ייתבע על זה למה אתה לא אוכל!? למה אתה לא מתלבש כיאות? אה, אתה רוצה שישבחו אותך כאילו אתה צדיק כאילו אתה חסיד? אבל בשמים יודעים שאתה עושה את זה בשביל לקבל שבח, אתה מאנה את האנשים. ידונו אותו על זה שהוא חומס את גופו ולא מהנה את גופו!

אתם שומעים? הרי זה מגונה והוא חומס את גופו וזה מפני רוב אהבתו בעולם. הוא אוהב את העולם מה זה אוהב את העולם? 

הוא אוהב את השבח והכבוד ובשביל זה הוא מוכן להשקיע הוא מוכן לאכול פחות שיחשבו שהוא צדיק, שיחשבו שהוא חסיד, שיחשבו שהוא פרוש. הוא אוהב את זה הוא חולה על זה הוא אוהב את העולם. אדם כזה אמרו קצת החכמים, אמרנו זה בן סירא אמר: 'מי שפורש מן העולם לאהבת העולם זה כמי שמכבה את האש בתבן.'

אפשר לכבות את האש בתבן?! מה זה עושה? מדליק את האש עוד יותר. אדם שהוא אוהב את העולם, אדם שהוא אוהב את העולם והוא עושה את זה מרוב אהבתו את העולם, הוא ממעט כאילו מן העולם, כאילו הוא בא למעט מן אהבת העולם. אבל לסיבת אהבת העולם דהיינו, הוא ממעט באכילה ובביגוד ובכול, וזה בגלל שהוא אוהב את העולם. מה אוהב? את השבח שיצא לו מזה זה כמכבה את האש בתבן ומרמה את עצמו וידון אותו על זה.

כי אדם שהקדוש ברוך הוא ברא דברים נפלאים בעולם והוא לא נהנה מהם כדי סיפוקו כמובן כן, אז הוא חוטא! ידונו אותו על זה...!

אם כן, מזה אנחנו רואים שגם מי שמקצר יש שני סוגים: יש שעושה את זה לצורך החסידות והפרישות, זה מעולה. ומי שעושה את זה בשביל העולם הנאות העולם שיקבל שבח וכו' זה מגונה.

אבל הדיבור שימו לב, אבל הדיבור והשינה - הקיצור בהם משובח!

יא בא ביי, ראיתם? ראיתם? מי שמדבר פחות וישן פחות - הקיצור בהם משובח!

הדיבור - מפני שהשתיקה אחרית יותר טובה. כל זמן שהאדם לא הוציא את הדיבור מהפה הוא מלך. מרגע שהוא הוציא את הדיבור הוא עבד. כל זמן שהדיבור בפה שלך, אתה מולך ושולט עליו, הוא לא יכול להזיק אותך. אבל מרגע ששחררת אותו אתה כבר עבד למה שהוצאת מהפה. עכשיו כבר ידונו אותך לפי מה שאמרת.

אז לכן הדיבור, השתיקה, אחריתה יותר טובה. כמו שאמר החכם: "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה, א).

אדם פותח את הפה שלו והוא שוכח דבר אחד: אתה קטן ואזער... הקדוש ברוך הוא גדול והוא מעליך. בטבע העולם אפילו אם הגיבור נמצא למטה והחלש נמצא מעליו יש יתרון לחלש על הגיבור בגלל שהוא למעלה. אז כל שכן הקדוש ברוך הוא שהוא הגיבור הגדול והוא למעלה. ואתה החלש הקטן ואזער. אז "יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים"...

 "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ"... "תְּבַהֵל" מלשון בהילות אל תדבר במהירות, תבהל מלשון בהילות "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ" לדבר 'שקול מילים!'.... אומרים החבר'ה, 'שקול מילים שלא ישקלו לך שיניים...'

ש: ...

הרב: יפה וגם על השינה תגיד לו.

אבל השינה, כמו שאמר שלמה המלך: "מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב" (משלי ו, י) אם ממעט הרי זה משובח.

אבל כמובן לא מדובר במי שרואה אותם טמבלוויזיה או באינטרנט או בפייסבוק שהורס את חייו ואת משפחתו והכול...! מדובר באדם שממעט לצורך עבודת הבורא אז אדם שממעט בזה הרי זה משובח.

וכבר התבאר במה שזכרנו שכל מעשי האדם אינם יוצאים מציווי ואזהרה ודי הסיפוק, כי כל מה שיוצא מגדר די הסיפוק או אל התוספת דהיינו לרבות דברים או אל החיסרון, איננו נמלט מהשיג בציווי אם יהיה לשם שמים או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים.

זאת אומרת, כשאנחנו יש לנו שלושה יש לנו ציווי זה מצוות עשה, יש לנו לא תעשה זה אזהרות ויש לנו דעי הסיפוק זאת אומרת זה המותר והמותר המשובח זה מה שאדם עושה די סיפוקו

אבל אם הוא יוסיף או אם הוא יגרע אז או שהוא יעבור על מצוות עשה או לא תעשה או שהוא יקיים מצוות עשה ולא תעשה דהיינו יישמר מהם, כל זה תלוי בריבוי ובחסרון כמו שראינו שיש בחינות שזה שבח ויש בחינות שזה גנאי יכול לגרור אותו לאיסורים וביטול מצוות, 

אז לכן יש לנו להיזהר מעבירות עלינו לעשות את המצוות ובדברי ההיתר מה שהתורה לא אסרה ולא צוותה צריכים ללכת על דרך הממוצע כדי סיפוקנו בלבד לא מותר ולא מיעוט וקיצור. עד פה זה ברור?

כן.

ש: עד עכשיו, בכל הדברים שדיברנו על יחס חינוך, אם זה לשם שמים זה לטובת עצמו ובשינה ודיבור הוא אומר את זה ככלל גם אם זה לטובת עצמך תמעל בדיבור וגם בשינה עכשיו בדיבור עוד אישר להעביר אבל בשינה מה? מה? למה? זאת אומרת, אם זה לא לשם שמים זה לא לעבודה למה הוא יישן? 

הרב: הוא לא מדבר כמו שאתה אומר הוא מדבר על התוצאות התוצאות הן ככה: כשאתה מרבה בדברים אתה יכול לבוא לידי חטא אז לכן מיעוט בדיבור, 

אבל שינה אתה מת יותר אז לכן תמעט במיטה כי השינה היא אחת מ - 60 במיטה אז כמה שאתה ישן יותר אתה מת יותר ועשינו חשבון ששמונה שעות זה 24 שנים לפחות מהחיים שאתה מת שזרקת אותם לפח 

אבל אם אדם יהיה ער ויישן פחות זה לא אומר שהוא יותר חי כי 'רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים!' ויש ביטול תורה אם אתה ער ולא לומד אז ודאי מדובר שאם אדם ימעט בשינה זה רק ברוח הדברים שכותב חובת הלבבות דהיינו בשביל לקיים מצוות בשביל לעשות לטובתו לחיי עולמו הזה והעולם הבא, אבל אם לא מה העניין? אדרבא! 'שינה לרשעים טוב להם וטוב לעולם...'

והרי רבנו בחיי לא בא להפקיע את מה שאמרו חכמים אלא להסבירם, אז לכן הדיבור והשינה הקיצור בהם משובח על האופן המותר והראוי.

ש: ואם זה לשם שמים

הרב: עזוב את ה: 'לשם שמים'... זה חילקו רק בקטע של מה? של אם אדם מקצר בדברים מסוימים אבל פה הוא אומר שהשבח בדיבור והשבח בשינה הוא תמיד היה על המיעוט וברור שכמובן לא עושים עם זה חטאים או לבטלה אז עצם זה זה שבח כבר לא צריך להתכוון בזה משהו מיוחד.

כשאתה אוכל פחות השאלה למה אתה מתכוון, כשאתה מדבר פחות

אין מצווה לדבר יותר ממה שאתה צריך אתה צריך משהו תגיד בשביל זה נתנן לך פה, אבל מה שאתה לא צריך סתם לשוחח בוא נדבר ספר בדיחה יש לך חידה מה אתה אומר מה קרה מה זה how is the weather - תתתתתת חריט אתה מבין? מדבר שטויות כל היום ברברבר אתה מבין.

רק כמו "שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי" (ויקרא כד, יא) אתה יודע מי זאת "שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי"? "שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי" הייתה פטפטנית הייתה מדברת כל הזמן 

'שלום שלום מה שלומכם מה שלומכם שלום שלום שלום...'

 מדברת בסוף מה קרה לה? השם ירחם!

אז זאת אומרת הדברים הם לא פשוטים בהרבה דברים מביא חטא אז צריך למעט בדיבור וגם בשינה יש מה לעשות בחיים קיבלנו חיים צריך לעשות איתם משהו חבל על הזמן.

וכבר להתבאר במה שזכרנו ואמרנו וכאשר נחקור על ידי הסיפוק להגיע מן העולם אל המזון, נמצאנו מצווה בו כמו שאמר בראשית היצירה "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח) ואמר אחר כן: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית א, כט)

אם כן די הסיפוק במזון נכנס בשער הציווי. זאת אומרת אדם מצווה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ והקדוש ברוך הוא גם נתן לו "עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" שיהיה לו סיפוק במזון כדי סיפוקו לאכול וזה נכנס בשער הציווי וכיוון שהוא כן כבר התברר שכל מעשי בני אדם אינם יוצאים מן הציווי ומן האזהרה.

 זאת אומרת כל התורה היא מלאה במותר ואסור, בשכר ועונש, במצוות עשה ומצוות לא תעשה וביאור זה כי כל העושה מעשה אם הוא מן הציוויים הוא מעשה טוב, אם הוא עושה מצוות עשה זה מעשה טוב, ואם יניח מעשותו והוא יכול לעמוד בחובתו הוא נקרא מקצר. אם בן אדם יכול לקיים מצוות עשה והוא לא עושה הוא נקרא מקצר

וכן מי שעושה דבר מן האזהרות הוא חוטא. אדם שעובר על לא תעשה זה אזהרה לא לעשות והוא עושה חס ושלום, זה חוטא. ואם יניח מעשותו, הוא לא עושה מה שאסור לעשות, הוא צדיק כשיניח אותו מפני יראת השם לא בגלל שאין לו ברירה.

אחד רוצה לגנוב הוא לא הצליח. זה לא נקרא שהוא לא עבר על "לֹא תִּֿגְנֹב" (שמות כ, יב) "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא) הוא רצה לגנוב, רק הוא הניח את הגניבה בגלל שלא הצליח.

אבל אדם שבעל החנות היה צריך לרוץ החוצה והשאיר את הקופה פתוחה והיה מלא כסף ושטרות שהוא יכול למשוך והוא לא משך, זה קיים עכשיו "לֹא תִּֿגְנֹב" זאת אומרת שיש לו אפשרות לעבור את העבירה והוא לא עובר מפני יראת השם, זה נקרא שהוא מקיים את האזהרה. אבל מי שלא עושה זאת אלא בגלל שלא התאפשר לו, הוא לא מקיים את האזהרה.

לכן הצדיק נאמר עליו: "אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ" (תהלים קיט, ג) אלה שלא עושים עַוְלָה במקום שהיו יכולים לעשות ולא עשו, זה נקרא ש: "בִּדְרָכָיו הָלָכוּ" הוא מקיים מצווה.

ש: אין כוונה בן אדם אופי, כי אני באופי שלי לא הולך אני לא הולך לגנוב. לא בגלל השם והקדוש ברוך הוא אני לא הולך לגנוב. 

הרב: מה זה באופי שלי? 

ש: אני בן אדם טוב אני באמת אגיד כאילו שרצתי אני לא הולך. 

הרב: השאלה אם זה באמת מורכב ממה שאתה אומר, או שאתה גם פחדן ואתה גם לא נעים, או בגלל שחינכו אותך ככה וככה וכו' וכו' ואם יהיו מצבים דוגמא, שאחד אתה חושב שמגיע לגנוב ממנו מה יהיה? אחד אתה אומר ואללה זה מגיע לקחת ממנו

ש: לא גונב אף פעם.

הרב: למה? השרישו בך את הדבר בסדר, אז אתה מקיים את זה בגלל שהשרישו בך את זה מיראת שמים.

ש: אם זה בן אדם כותב, שיקח איש אמונו בבית לא לגנוב מהגנוב.

הרב: אז הוא לא מקיים את המצווה?

אדם שלא עושה את זה מחמת המצווה, הוא לא מקיים אותה.

ש: ...

הרב: אתה מצווה לא לגנוב, אז אני עושה בגלל שה' ציווה לא לגנוב. אם השם היה לא מצווה הייתי לוקח מה הבעיה אם זה מותר למה אני לא אקח? אז אם הייתי נגיד במקום ונגיד הייתה לי אפשרות לגנוב, אז אני צריך להגיד בראש שלי, יש לך אפשרות לגנוב. 

הרב: אתה לא צריך להגיד. אם אתה עד היום לא גונב בגלל יראת שמים, שאתה יודע שזה אסור - נגמר לא צריך כל פעם לחשוב. אם אתה יודע שלא גונבים בגלל שהתורה אמרה לא תגנוב, נגמר פעם אחת זה מספיק.

אבל אם בן אדם אין לו את זה בכלל הוא לא מאמין בתורה בכלל, אז זה שהוא לא גונב - זה מנימוסי בני אדם הוא לא קיים שום מצווה פשוט זה לא נעים זה לא יפה זה לא משתלם זה לא כדאי, זה אלף ואחת סיבות, אבל זה לא בגלל התורה.

ש: כן. זה עומד בטלפון של העבודה שלא מושת הבוס. ריבית, אנשים עומדים נדשים מזה ואחרים שלא גנבים, זה גזל גמור. 

הרב: נכון, מי שמצלצל על חשבון הבוס בלי לבקש רשות, אז הוא גנב. גזלן. גזלן. ב - 25 אגורות, גזלן. הוא יצטרך לחזור בגלגול, אם הוא לא ישלם את הכסף. זה לא אומר אם הם לא אישרו לך, אתה בבעיה אתה צריך להחזיר להם אלא אם כן הם ימחלו לך אם הם לא אישרו. אם הם מקפידים אם הם אומרים, תשמע אנחנו בזק אתה יכול לצלצל חופשי? אז צלצל חופשי.

ש: ...

הרב: אדוני, מה שסיכמת עם בעל הבית והוא מורשה הוא עומד במחלקה. בסדר והוא מורשה. מה שסיכמת אתו והוא מורשה אין בעיה.

ש: איזה מורשה.

הרב: אהההה. איזה מורשה. זה מה שאמרתי, אז הוא לא מורשה. שניכם גנבים שניכם גזלנים.

טוב, אז נסיים בדבר טוב.

אז אמרנו, אדם שמניח ולא עושה את מה שהתורה אסרה מחמת שהתורה אמרה, הרי זה אדם צדיק, ועליו נאמר: "אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ".

'רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ – יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאֲדִיר" (מַכּוֹת ג, טז).