פיתוי הנחש והטעייתו | הרב אמנון יצחק

נציב ביום: בר בן אסתר ויעקב, יזכה להבין את הכתובים בספרים הקדושים, ילמד ביראת שמים, יעזוב התאוות האסורות, יזכה להמתקת הדינים, אמונה שלמה בהשם יתברך, ענווה צניעות שמירת עיניים, יינצל ממשחיתים, יביע שביעת רצון ונחת רוח להשם, שמחת חיים, בריאות הנפש וזיווג הגון מהרה עם כל המשפחה אמן, אמן!! 

שיעור חשוב בהבנת הפיתוי וההטעיה של הנחש, ואיך אנשים גדולים כמו יצירי כפיו של הקב"ה טעו בקטנה ותוך שעה חטאו. הפסוק אומר (בראשית ג, ג): "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" עניין עץ הדעת כפי שמצויר בשכלנו דבר שקשה מאוד להבין, איך זה באמת האדם הראשון בחיר הנבראים, יציר כפיו של הקב"ה, שבו נכללו כל הנשמות של כל הדורות, יעבור על מה שציוה השם בפירוש? עוד באותו היום שציוהו, שבעה שהוא יודע שישיגהו עונש מיתה! מיד לאחר מכן, דבר שאפילו אנחנו לפי שכלנו הקט לא היינו עושים כזאת. 

במה הסית הנחש את חוה ובמה הטעה אותה? וכי יעלה על הדעת שחוה האמינה לדברי הנחש שלא תמות? יותר מלדברי השם? "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?" ומה השיבה על שאלת הנחש "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן"? פֶּן! פֶּן תְּמֻתוּן"? השם אמר ודאי ימותון. לכל הקושיות האלה נביא תירוצים והסברים שיתיישבו לנו במקום המתאים. 

ידיעת הרע מתחלקת לשני חלקים: יש ידיעה שעצם הידיעה לא מעוררת אצל האדם. ויש ידיעה שמעוררת אצל האדם רצון ותשוקה. כמו שיודעים שיש סמים שהם ערבים לאנשים מסוימים {לא נזכיר את שמותם שמעתם מהם} וזה נחשב לדבר נעים כאילו ומענג וכו'. בכל זאת אפילו שיודעים את מתיקות הסם, הידיעה הזאת לא מעוררת אצלנו שום רצון ותשוקה, כי הכרת השכל בנזק מהסם היא הכרה חושית, שגם הטבע שדרכו תמיד להתאוות מכיר בהפסד לסמים, ומואס בו ואינו בוחר בו כלל. 

אז הידיעה היא ידיעה אבל לא מעוררת רצון ותשוקה, בגלל שמכירים את ההפסד היוצא מזה שהוא לאין שיעור הרבה יותר גרוע ממעט ההנאה שתהיה לפרק זמן קצר. אבל יש ידיעה כגון: "הקנאה התאווה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם", אפילו שיודעים את כל הרע בכל הדברים האלה, בכל זאת אין בידיעה הזאת להכריח את הטבע של האדם בזה, ולכן הידיעה הזאת אינה אלא ידיעת השכל לבד והטבע לא מכיר בזה כלל. 

השכל אומר: "זה לא טוב!" 

אבל הטבע בכלל לא מתייחס לידיעה הזאת. האדם הראשון קודם החטא, היה השכל שלו פשוט, בלי שום השפעה חיצונית מהטבעים והכוחות, לא פעלו עליו שום טבעים, שום כוחות שום תאוות, והרצונות בטבע שלו לא היה להם כוח להטות את שכלו ולהחשיך לו את ההכרה. הוא ידע את הרע והכיר אותו ובכל זאת עשה רק את הטוב. השכל שלו היה שכל של מלאך, 

והחומר שלו היה כמין לבוש, וכמו שהלבוש שלנו אנחנו לא מתביישים בו, הנה זה לבוש בגד אנחנו לא מתביישים בבגד, אז מה? אני אלבש על זה עוד בגד להסתיר את הבגד שאנחנו מתביישים בבגד? כמו כן היה החומר אצלו, זאת אומרת הוא היה כמו בגד, אין לו שום השפעה, הבגד הזה אין לו שום השפעה עלי, לא משפיע עלי כלום. הגוף יכול להשפיע, יש לו תאוות יש לו רצונות, אבל בגדים - בגד לא עושה כלום, הגוף החומר של אדם הראשון היה כמו לבוש לא משפיע עליו. 

ולכן כתוב (בראשית ב, כה): "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" אדם מתבייש בבגדים שלו? לא מתבייש! הגוף שלו היה כמו בגדים לא מתביישים. במה השתנה הלבוש שלהם מלבושנו? החומר שלו היה לבוש נצחי שלא צריך לפשוט אותו. זאת אומרת: הלבוש שלו זה היה הגוף שנקרא לבוש במשל ולא צריך להחליף אנחנו צריכים להחליף את הבגדים כל כמה ימים, הוא לא צריך. 

אבל בדבר אחד הוא היה שונה ממלאך ממש, בשעה שמלאך משולל בחירה מכל וכל, אינו יכול לעשות את הרע אפילו אם ירצה, כי המציאות שלו היא עשיית טוב. אבל אדם הראשון לא היה כן, שכלו היה פשוט בלי שום נגיעה טבעית, אבל בכל אופן נתנה לו היכולת אם הוא רוצה לחדול מלהיות מלאך, אם הוא רוצה לחדול מלהיות מלאך, אם הוא ירצה לחיות חיי בחירה ולא חיי מלאך - הרשות מסורה בידו. 

הבחירה לא היתה על דרך הבחירה שלנו, כמו שאנחנו היום בוחרים בין טוב לבין רע, בין אמת לשקר, הבחירה שלו היתה בין חיי מלאך לחיי אדם, כל זה היה תלוי אם הוא אוכל מעץ הדעת או לא. כל זמן שהוא לא אוכל מעץ הדעת הוא כמו מלאך, עושה רק טוב אפילו שהוא יודע מה הרע. ברגע שהוא אוכל מעץ הדעת הוא הופך להיות אדם, ובקטע הזה יש בחירה לבחור בין טוב לרע בין אמת לשקר וכו'. 

אם הוא רוצה לחיות חיי מלאך בלי שום סכנה לכל הקניינים שלו הרוחניים, אז הוא צריך להיזהר לא לאכול מעץ הדעת, ואז ההכרה של השכל היא חזקה כל כך ששום טבע ושום רצון בעולם יהיה מה שיהיה לא יפעלו עליו כלל. אבל, אם הוא רוצה לבחור בחיי בחירה, אם הוא רוצה שכן יתעוררו אצלו תאוות ורצונות, בכדי שיהיה לו יכולת לבוא במלחמה איתם ולנצח, ולהראות לקב"ה שהוא מתגבר על טבעו - אז עליו לאכול מעץ הדעת. 

ומאז יתעוררו בו הנטיות הטבעיות, ויהיה להם מלחמה חזקה עם השכל. כמו שאנחנו נלחמים היום. ואם גם אז, אחרי שהוא בעצמו את הנטיות הטבעיות ואת התאוות - יעלה בידו להכניע את המלחמה ויכניע את המידות שלו תחת השכל, אז הוא יתעלה למדרגה יותר גדולה מזאת שעמד קודם לכן, למה? כי לפי הצער ככה השכר, היתה מלחמה ניצחת מגיע לך שכר. היה מבחן על משניות – למדת? ניצחת את היצר של העצלות! למדת - תקבל פרס. 

ואז הוא יחיה חיי נצח כמו קודם האכילה, אולם אם לא יעלה בידו לנצח את הטבע ואת הכוחות הטבעיים שימשלו בו בגלל שהוא שאכל מעץ הדעת, בהכרח הוא שימות, יוהפך להיות טבעי, וטבעי אינו יכול לחיות לעולם. 

או! עכשיו זה מה שאמר לו הקב"ה (בראשית ב, יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" יתכן שהדברים האלה לא נאמרו לו בגדר ציווי אלא בגדר עצה. אז נקרא את הפסוק? וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, אז זה עצה לא ציווי, יכול להיות שזה היה ככה עצה ולא ציווי. ואני משאיכה עצה: 'אל תאכל מעץ הדעת!', למה? כדי שלא יתעורר בל הטבע והתאוות, כי אם יתעוררו בקרבך לא יהיה בכוחך לנצח אותם ואז בהכרח תָּמוּת, 

לא בטור עונש, לא בטור עונש על האכילה, לא תמות כעונש, כי יכול להיות שאכילה עצמה היא לא חטא, זה היה רק בגדר עצה, אלא עבור שהטבע ימשול בך! ודבר טבעי אינו יכול לחיות חיי נצח מצד עצמותו. אז לכן העצה היא לא לאכול. 

ולכן אמרה חוה (בראשית ג, ג): "וּמִפְּרִי הָעֵץ אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ פֶּן תְּמֻתוּן" זאת אומרת שהיא הבינה שזה כמו עצה, ולא ציווי שוודאי ימותו, "פֶּן תְּמֻתוּן" למה? כי אם הם יצליחו לנצח את התאוות ואת הטבעים אז לא ימותו הפוך הם יעלו דרגה, אז זה לא ודאי שימותו זה רק "פֶּן תְּמֻתוּן" והיא דייקה לומר "פֶּן" כי במציאות אפשר שאחרי אכילת מעץ הדעת הם לא ימותו, כי אם היה עולה בידם לנצח את הטבע אחרי אכילה אז זה לא היה נחשב אכילה לחטא אדרבא! היו מגיעים על ידי אכילה למדרגה עוד יותר גדולה עוד קודם. 

מה ענה לה הנחש (בראשית ג, ד): "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" מה פתאום, כי "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה) כלומר אל תסתפקו שמא לא תעמדו בניסיון - ודאי שתעמדו! "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים" ואלוקים אכל מהעץ הזה והנה הוא לא חוטא, רשע מסית. וכמו שאצל האלוקים את ידיעת הרע עושה עליו שום רושם כמו שמצינו ב"שלוש עשרה מידות" (במדבר יד, יח) "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹ ן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" 

לכאורה מה המעלה היא זו? אלא הפירוש שהדבר הוא כך: אף שלא ינקה לרשע את חטאו, "וְנַקֵּה" אם חוזר בתשובה, "לֹא יְנַקֶּה" אם לא חוזר בתשובה. אז כתוב שהוא לֹא יְנַקֶּה! רגע אז מה כל ה"שלוש עשרה מידות של רחמים"? זאת אומרת: אפילו שהקב"ה לֹא יְנַקֶּה לרשע שלא חזר בתשובה החטא חטאו, בכל זאת זה שיודע הקב"ה את נחטא שאדם חוטא, וגם יודע שצריך לפרוע ממנו עונש, זה לא מפריע למידת "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" שהיא קודם, קודם הפירעון, 

כי אצלו אצל הקב"ה הפירעון שהוא פורע לרשעים - זה לא בגדר כעס, {כאילו אה עשית ככה- אאאאםםםם! אני אראה לך} לא אצלו זה לא כעס, זה פשוט ידיעה, יש ידיעה לפני החטא ויש ידיעה אחרי החטא. שבשכל ומידת הדין מכריעים כך שצריך לפרוע לרשע. ולכן מידת הדין והרחמים סמוכות זו לזו, "וְנַקֵּה" ליד "לֹא יְנַקֶּה" וְנַקֵּה - למי ששב בתשובה, אז לא צריך לפרוע לו הוא נקי כבר. 

"לֹא יְנַקֶּה" - למי שלא חזר בתשובה ונשאר עם החטא בעצמותיו. אבל אצל אדם זה לא כך, אם יש טינה על מישהו - הוא לא יכול לכבוש את הכעס, רק אחרי זמן שיעבור והוא יירגע, וכבר לא יעשה עליו שום רושם, אבל אצל הקב"ה זה לא נובע בתוך כעס. אז זה מה שאמר לה הנחש: גם לאחר אכילת עץ הדעת, הרגשת הטבעיות שתתקבל על ידי זה, זה לא יהיה אצלכם אלא בגדר ידיעה בלבד, רק בגדר ידיעה בלבד, ואם כן כדאי לכם לאכול כדי שתגיעו למדרגה יותר גדולה, וככה ניצח הנחש את חוה והטעה אותה. 

זאת אומרת: הוא מכר לה "תותים" הוא אמר לה: "תשמעי, אתם תאכלו, זה לא יהפוך אצלכם את זה לטבעים כבר לתאוות שלא תוכלו להתגבר, זה יהיה בגדר ידיעה כמו השם" וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" יהיה לכם ידיעה מזה וזה לא יכול להשפיע עליכם, ואז אם תתגברו כמובן יש לכם שכל גדול, אז תקבלו שכר פי כמה וכמה, ותחיו לנצח ולא תמותון, לֹא מוֹת תְּמֻתוּן הוא אמר לה. ודאי לֹא מוֹת תְּמֻתוּן!", 

מכריט מכריט!. והוא הבטיח לה שלא יפלו ממדרגתם אדרבא יעלו למדרגה גבוהה והם יכבשו את המידות. ואם באמת זה היה כמו שאמר הנחש! אם באמת היו מנצחים במלחמה הגדולה של התאווה - לא היו מפסידים כלום על ידי אכילה, הפוך! היו קונים מדרגה. אבל לבסוף התברר שלא כך הדבר, והיתה פה טעות בחשבון. 

"עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה" אדם וחוה "בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט) הם עשו חשבונות: אז אם נאכל אז... יהיה מדרגה נקבל שכר..... איי איי איי מי ביקש ממך לעשות חשבון, אתה מנהל חשבונות? אמרו לך תהיה צדיק ותו לא בלי חשבונות, אבל הם ביקשו לעשות חשבונות, זה מנהל החשבונות הראשון שהיה בעולם, אדם הראשון היה מנהל חשבונות, אולי "רואה חשבון" חשב שהוא רואה את החשבון נכון, ואמר טעה בחשבון. 

מיד כשאכלו מן העץ "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֲרוּמִים הֵם" (בראשית ג, ז) מזה מתברר שלא היה לו לאכול מעץ הדעת. מזה שהוא ידע שהם עֲרוּמִים זהו, התברר שלא היה לו לאכול, כי אם היה יכול לנצח את טבעו ולעשותו כמו שאינו ממש כמו קודם החטא - אז למה פתאום אתה מתבייש... איך שאכלת מעץ הדעת פתאום נהיה בושה, מאיפה נהייתה בושה מה קרה? מה קרה? 

אם הרגשות הטבעיים לא היו מחשיכים את השכל הבהיר ולא היו עושים בו אפילו פגימה. "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה" (בראשית ג, יא) איך אתה פתאום רואה את האיברים ורואה בהם גנאי, קודם זה היה הלבוש, כמו שאני לא מתבייש בלבוש גם הוא הגוף שלו היה הלבוש, למה אתה מתבייש פתאום מה קרה? אלא על כורחך שמתחילה כשבמידות והתאוות לא היו מתעוררים אצלו, והחלק העיקרי היה השכל, אז לא היה לו להתבייש כי החומר בעצמו היה לו כמו לבוש, 

ורק אחרי האכילה מעץ הדעת - התעוררו אצלו התאוות ולא היה לו כוח לנצח. ואז הוא ביקש לבוש להתכסות, לבוש על הלבוש. אנחנו לא לובשים לבוש על הלבוש להתכסות כי אנחנו לא מתביישים מהלבוש, אבל הגוף שלו היה כמו לבוש, ופתאום הוא ראה שהוא מתבייש בו אז הוא היה צריך כיסוי לכסות אותו, להשקיט בזה קצת מהרצונות והנטיות, שדרכן נתעורר יותר בשעה שהוא ערום. אז הוא ביקש להתכסות כדי שהתאוות לא יתגברו. 

וזה מה שאמר לו הקב"ה. מה היתה השאלה של הקב"ה? מי הבין עד היום את השאלה של הקב"ה? הקב"ה שואל אותו: "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה" מאיפה אתה יודע שאתה ערום? אה נהיה לך בושה, הבנת מזה הנטיות והכוחות של הטבע, פתאום התחלת להרגיש, אה "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ"? אָכָלְתָ אותה, מפה זה בא, אָכָלְתָ אותה. 

הלא אמרתי לך: אל תכניס את עצמך לניסיון הזה, 

ואתה אמרת: אין דבר, אני אעמוד, אנצח את יצר הרע, את הכוחות והטבעים ואקבל שכר יותר. 

חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים, רואה חשבון אה? לכן לאחר שנחלת מפלה במלחמה עם הטבע, מאחר והרצונות והטבעיות שלך כבר מושלים בך, על כן, "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יז) ונגזרה עליו המיתה כמו שנאמר לו מראש " כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" איי איי איי הנחש הזה יש לו לומד'ס (לומדות), עושה לך לומדס, מכניס לך מילה ומטעה אותך "פֶּן תְּמֻתוּן" "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" אם נוגעים בעץ לא מתים, הנה נגעה בעץ לא מתה {דחף אותה!} 'את לא מתה! את רואה? לא!', 

ומי אמר בכלל נגיעה נאמר אכילה, אבל הוא מכרטט כמה מוסיף מילה מוריד מילה ומסדר את הכל ומפיל את האנשים. אין לשמוע לשום דבר, חוץ מהתורה הקדושה, מה שהתורה אומרת בכל מצב בכל זמן - זה דבר אלוקים, זה כמו שהוא דיבר איתך ישיר כמו שהוא דיבר עם האדם הראשון. תסטה מילה תוריד מילה תוסיף מילה, זה ככה... אָכָלְתָ אותה, להיצמד לכתוב ותו לא, זה הניצחון על יצר הרע.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".