חיים של פרנסה עושר וכבוד | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום, לישועה קרובה לאליהו בן אורה, תאומים.

קהל: אמן.

הרב: כספו של האדם פיקדון אצלו לחלק לעניים. שר אחד, שהקיסר גידלו והפקידו על כל האפסניה שלו, החל לנהוג בשררה יתרה בעצמו, לא הספיקה לו משכורתו הגדולה מאוצר המדינה והתחיל לגנוב מכספי המדינה שנמסרו לו לידי צורכי האפסנאות. כמו רוב השרים והבעלי תפקידים שמגיעים למצב זה, ולא זו בלבד שאנשי הצבא רעבו ללחם, אלא היה גם מעבידם עבודת פרך, וזה כדי שלא יצטרך לשכור פועלים לעבודת המלכות, ואז את הממון היה משלשל לכיסו. אז גם מנע מהם אוכל, גם שיעבד אותם, חסך בפועלים ואת הכסף הכניס לכיס. לימים, בא הקיסר לבקר את אחד הגדודים, 

שאל אותם: "האם אתם מרוצים מהאוכל והמזון?", 

היו שם שני אמיצי לב, לא פחדו מאימתו של השר הגדול, יצאו מן השורה 

ואמרו לקיסר: "אדוננו הקיסר! רעבים אנו ללחם ואיננו מקבלים אפילו מחצית מהמנה המגיעה לנו", 

שלח לקרוא לרופאים, בדקו את החיילים ומצאו שהם תשושים מחוסר תזונה ומצב הבריאות לקוי ביותר. נו, הקיסר קצף קצף גדול על אותו השר, צווה להביאו לפניו, הוריד ממנו את כל הדרגות וביזה אותו בביזיון גדול. 

אחר כך פנה אל אנשי הצבא ושאל: "מי מוכן לקבל את משרתו של השר הפושע הזה?", 

יצא חייל פשוט מן השורה והציע עצמו למשרה, הקיסר הסכים ולמראה הפליאה, החייל הפשוט ניהל את ענייני האפסנאות של כל הצבא, על הצד הטוב ביותר, שיפר את התזונה והכניס במשך זמן קצר סדר ומשטר בעניין האפסנאות כולה. הקיסר ראה את מעשיו של החייל, צווה להביאו לפניו עם השר המודח, 

וגער בו בנזיפה: "איי טיפש שכמותך! כמה ממון נטלת בשכרך, והחייל הפשוט עושה עבודה זו בשכר מועט, ואתה לא הסתפקת בשכרך אלא גנבת מכספי המדינה וחיילי רעבו ללחם, וכי סבור היית, שכל אותם הכספים שנתתי לך מאוצר המדינה הם להנאתך, לטובתך נתתים? הרי לצורך הצבא קיבלת, והיית רק המשביר להם, עכשיו אתה צפוי לעונש חמור כיאות לך!". 

כמו דורעי (אריה דרעי) שלא פעם ועוד פעם ועוד פעם, כל הזמן מעביר כספים בדרך לא דרך, כמו שעכשיו לקח מקומות של ישיבות, הפך אותם למלוניות, לא הגיעו בכלל אנשים והעביר להם חצי מיליון (500,000). שלושה (3) הגיעו למלונית אחת, בעוד שמלונית אחרת שקיבלה שבע מאות אלף (700,000), אכלסה מאה שבעים וחמישה (175) איש, הקומבינטור הכי גדול במזרח התיכון אם לא בעולם כולו, והוא מתברג על השיברים איפה שיש כסף ושמה הוא מעביר את הכספים וכו' כנראה מתאים הוא לביבי לא חביבי (ביבי נתניהו).

ובכן, הקב"ה נותן לאדם עושר ונכסים, ואדם חייב לדעת שהוא אינו אלא ממונה על הכסף, עליו להוציא את הכסף לדברים שבצדקה, לעשות מעשה חסד עם צבאו, צבאותיו של הקב"ה, כל בני אדם נבראו בצלם, ואותו אדם מישראל קיבל את הכסף בריבוי כפיקדון והוא מועל בפיקדון, הוא סבור שכל ההון ניתן לו להנאתו ולטובתו הפרטית, ואינו נותן כלום לשאר בני האדם ומניח להם לגווע ברעב, אם כן מובטח לו שהקב"ה יגמול לו כפי מעשיו הרעים, ייטול ממנו את הפיקדון וייתן אותו לאחר שידע כיצד יש לנהוג בפיקדונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. לעומתו, כתוב, 'כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה'. חכמים זכרונם לברכה אומרים: 'גדול המעשה יותר מן העושה', למה אדם שמעשה אחרים, גורם להם לעשות, הוא יותר גדול מהעושה. 

נגיד אני באתי לפלוני, אמרתי לו: "תן צדקה בשביל להחזיר בתשובה, תן צדקה להחזיר בתשובה, תן צדקה להחזיר בתשובה, תן צדקה להחזיר בתשובה!" 

ונגיד שאני לא נתתי, כתוב שאני המעשה אתכם לעשות, גדול ממכם העושים ממש, למה? למה? מילא בן אדם עושה ומעשה, נו, אז הוא גם עושה וגם מעשה, אבל אומרים רק המעשה אפילו שהוא לא עושה, הוא גדול ממי שעושה בפועל. 

זאת אומרת אני בא לבן אדם: "תן לי מאה אלף דולר (100,000$)", 

נתן לי, אני גדול ממנו. ואם הצלחתי להוציא מעשרה, אני גדול מהם. איך? הם נתנו כל אחד מאה אלף דולר, אני לא נתתי כלום, אני רק גרמתי להם לתת, איך אני יותר גדול? ידוע, שערכה של מצווה נמדד לפי מידת ההתאמצות שהושקעה בה, מה צריך להתאמץ כל כך בשביל לעשות מצווה, יצר הרע מנסה לעכב, להפריע, שלא תצליח. אז כמה שאתה מתאמץ להתגבר על יצר הרע שמפעיל עליך את כל תחבולותיו, כדי למנוע אותך מלעשות מצווה. בא בן אדם, רוצה לאסוף מאה זהובים ממאה אנשים, מכל אחד זהוב אחד, משתדל יצר הרע בכל האמצעים למנוע ממנו זאת, אבל במקום, יצר הרע במקום ללכת לכל אחד מהם ולשכנע אותו לא לתת לך את הזהוב, הוא מתאמץ ממך, למנוע אותך ללכת למאה (100) איש, אז איפה הוא משקיע את כל הכוח, כנגד אחד, מה שהוא היה צריך להשקיע במאה, הוא השקיע באחד, אז אתה שאתה מתגבר על זה, אתה מתגבר כנגד מאה אנשים, אז מגיע לך שכר הרבה יותר, כי מה הקושי של ההוא, לתת את הזהוב הזה, זה הקושי שלו, כמה יצר הרע כבר יכול לפעול על בן אדם שלא ייתן זהוב, אבל צריך לפעול על בן אדם כמו מאה אנשים, את אותו משקל שהיה צריך להפעיל עליהם הוא רוצה לפעול על אחד, בשביל למנוע שאפילו אחד לא ייתן. פרושו של דבר, שהמעשה צריך להתאמץ ולנצח מידת הסתה כזאת של יצר הרע שהוא היה צריך להפעיל אותה על מאה אנשים, לפיכך העסק הזה של העסקן הזה, שכרו מרובה מאד. כי אם הוא מצליח זה מראה שהוא הצליח להתגבר על יצר הרע ששקול כנגד כל מה שהוא רצה להביא. עכשיו זה מובן.

טוב, מתפללים להשם 'שתיתן לנו חיים ארוכים של שלום, של עושר, של כבוד'. מבקשים מהשם יתברך שייתן לנו ויחזור וייתן, אבל לא שמים לב שלא כל מה שאנו מבקשים זה טוב בשבילנו. קהלת אומר (ה, יב): "יֵשׁ ... עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" אנחנו רואים שיש אנשים שהתעשרו, הפכו להיות אדישים למצוות כי הם עסוקים בממון, וכבר מחנכים את הילדים שלהם לא לדרך התורה והמצוות, אלא לעבודה ולביזנס שימשיכו את העניינים. אז לכן צריך לדעת שלא כל בקשה כזאת תתקבל, וצריכים לקחת בחשבון שהקב"ה יודע למי לתת ולמי לא לתת, 

אז לכן כשפעם שאל החפץ חיים את פלוני בענייני פרנסה: "מה המצב אצלך בפרנסה?", 

אז הוא אמר לו: "לא היה מזיק לי אם היתה יותר טובה, לא היה מתנגד". 

אמר לו החפץ חיים: "ומנין לך זאת? הקב"ה וודאי שרוצה להשפיע כל טוב, וביכולתו גם להשפיע כל טוב, ואם בכל זאת אינו משפיע, וודאי הוא יודע טוב ממך שהדבר לך יזיק, אז לכן הוא לא נותן, כיוון שהוא רוצה לתת טוב ואם הטוב יגרום לרע הוא לא רוצה לתת לך. כי אתה לא רשע, מי שרשע השם נותן לו כל טוב, ובשביל להתפטר ממנו, לשלם לו את כל זכויותיו בעולם הזה. אבל מי שהוא לא רשע, הוא לא רוצה לתת לו את הכול טוב פה, על חשבון עולם הבא, ובפרט שהוא יודע שזה יזיק!". 

אבל לא תאמינו! יש דברים שהיה מגיע לך יותר, ואתה מקפח את הפרנסה של עצמך, לא רק בעבירות סתם, אלא יש דבר ספציפי שאתם לא תאמינו, אנחנו מבקשים 'חיים של פרנסה', זה בנוסח של האשכנזים, אנחנו מבקשים שהקב"ה לא יקפח אותנו בפרנסה וישפיע לנו שפע רב, אולם מצב שני, מה אנחנו עושים כדי לא להיכשל במכשולים שהם מונעים פרנסה. אז עלינו לדעת, הגורם האמתי שגוזל את לחם חוקנו וגם של ילדינו שהם לא חטאו ולא פשעו, זה ספרי מינים. כמו החוברות של הדרדרות (הידברות), ספרי מינים, 

"מין ואפיקורוס!" אמר הרב אלעזר בן דוד מנוחתו עדן, על הזמיר ועל החוברות שלהם: "וצריך לשרוף אותם!" הוא אמר. ספרי מינים קפחים את הפרנסה, עיתונות קלוקלת, כל העיתונים, של דתיים, לא דתיים, הכל זה נקרא עיתונות קלוקלת, מלאה ליצנות, מלאה שקרים, לשון הרע, ניבול פה, כל זה מקפח את הפרנסה, טמבלוויזיה, מקפח את הפרנסה. את כל הרע הזה מכניסים הביתה, גם משלמים כסף מלא ולהידרדרות (הידברות) גם תורמים על זה גם, שהם יוציאו את הקלקול הזה החוצה, שהם יוכלו לעשות 'הנף... הנף...' וממלאים את הבית ברעל שמרעיל את כולם, וזה הגורם העיקרי למניעת הפרנסה, 

מי אומר? החפץ חיים זכר צדיק וגדול לברכה. זאת אומרת אם היית הולך עכשיו, יש לך בעיות בפרנסה חמורות ביותר, והיית הולך עכשיו לחפץ חיים, בחיים חיותו, 

והיית אומר לו: "כבוד רבנו ומורנו! מה עלי לעשות?" 

היה אומר לך את זה: "תזרוק הכל מהבית! כל הדברים האלה, אל תשתתף בזה!", 

מי לא היה שומע לו?

'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם', הנה הוא אומר, קדימה, להתחיל לזרוק הכול, והוא אומר: "הרי זה כתוב בעבודה זרה יח', מה כתוב שם? 

"אמר רב קטינא: "כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטים שנאמר (הושע ז, ה): "מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" רש"י מפרש: "מי שפותח את ידו לזון את הכל, מושך אותה מן הלוצצים", כל אלה שקוראים ספרים חיצונים, מחזיקים את כל זה, את כל הליצנות הזאת, שזה הפך התורה הכל, זה ביטול תורה, זה נגד התורה, אדם כזה הוא לץ. והקב"ה מושך את ידו מלפרנס אותו בגלל שהוא לץ, ואין פלא שבבית כזה סורר מחסור בגין זאת.

רוצים פרנסה? לא לעשות דברים שייקחו וישללו ממכם את הפרנסה. 

אבל יש בעיה! בכל התפילות מרבים לבקש על פרנסה, ואילו על כבוד שמים לא מבקשים, על כבוד שמים מעטים מפילים על תחינותיהם. משל למה הדבר דומה? לחייל טיפש שזכה והמלך בכבודו ובעצמו הופיע ביחידה, 

פנה לחיילים על ידי השליש: "כל מי שיש לו בקשה יפנה למלך!", 

יצא החייל מן השורות: "אדני המלך בקשתי מאת המלך הגדול, שיצווה שיתנו לי את ארוחתי המגיעה לי כיוון שאני ממלא תפקידי כראוי", 

כל החיילים פרצו בצחוק: "בשביל דבר כזה יש לפנות למלך? הרי המנות של האוכל מזומנות לכל החיילים בשפע רב, אז למה אתה מבקש בקשה שהיא כבר מצויה!", 

טיפש או לא טיפש, אז למה הטיפשים מבקשים פרנסה מהשם שהאוכל, 'כל המזונות קצובים מראש השנה עד אחרית שנה'. הקב"ה הוא אבינו, מדרכו של אב לפרנס את בניו, מפתח הפרנסה רק בידו, וודאי שהוא זן את כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אז אין להרבות כל כך בתפילות ובקשות על הדבר הזה. 

יש פה כמה הורים, פעם הילד ניגש אליכם כשהגעתם הביתה: "אבא! יהיה אוכל היום, אבא, הרווחת מספיק שיהיה לנו אוכל היום?", 

שמעתם פעם שאלה כזאת, ואנחנו כל היום מטרידים את הקב"ה, אבא, מה עם פרנסה, אבא, מה עם פרנסה, פרנסנו, זוננו, כל הזמן. מה אנחנו כן חייבים להרבות בתפילה, שיזכנו לראות את כבודו מהרה, ויגאלנו מהרה, ושירבה דעתנו "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא, ט), זה מה שצריך לבקש, זה מה שחסר, זה מה שחסר, פרנסה יש כולם אוכלים בסוף, כולם אוכלים, אבל צריך לבקש על זה, 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר הנשמה באפו, השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'. זה צריך לבקש, ואם זה יהיה הרי כתוב שיהיה מעדנים מצויים כעפר, לא יהיה מלחמות, יהיה שלום, אפילו עם החיות, תוכל לרכב על אריה, הוא לא יעשה לך שום דבר, הוא דווקא יהיה מבסוט שאתה הצדיק עולה עליו ורוכב, ותתפוס לו ברעמה והוא ידהר אתך לבית הכנסת, אין שום בעיה! הפילים יבואו אליך הביתה, ירימו אתך על החדק למעלה, ישימו אותך ואתה תיקטא'ן תיקטא'ן תיקטא'ן ככה איי איי איי חתנים וכלות ישבו על פילים, ואהיה איזה תיאורים! מה אנחנו מבקשים? שטויות! 'את המנה שמגיע לנו בלאו הכי', נישט מיבין (אין מבין).

פעם בא לפני החפץ חיים יהודי עם נכד: "כבודו יברך אותו ליראת שמים!", 

החפץ חיים פתח את העיניים ואמר לו: "יראת שמים, אפשר לקבל בברכה? עמל רב צריך להשקיע כדי לזכות ביראת שמים, יגיעה רבה מאד! אבל בלעדיה שום ברכה לא תועיל, 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', על יראת שמים צריך לעבוד!". 

מבקשים 'חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא', מיד אחרי זה אנחנו אומרים שוב 'חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים', בנוסח האשכנזי, למה צריך פעמיים להגיד, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא ואחר כך חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, עוד פעם יראת שמים, פעמיים יראת שמים, למה זה? 

אומר החפץ חיים: "משום שבינתיים אנחנו מתפללים גם על חיים של עושר וכבוד, אם נכנס כבר עושר וכבוד באמצע, אחרי יראת שמים הראשונה זה כבר התבזבז, זה כבר בסכנה! אחרי שנכנס עושר וכבוד, היראת שמים שהיה קודם, זה כבר מתחיל להתבזבז, סכנה, לכן זקוקים לחזור עוד פעם, ולבקש עוד פעם את הנוסח השני, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים. שמעתם מה מקלקל את היראת שמים? איי איי איי איי אי..

'חיים של עושר', אנשים רוצים חיים של עושר, כשהייתי בארצות הברית החסידים היו מבקשים ממני שאני אתן להם 'ברכת הגפ"ן', מה זה ברכת הגפן? ג'יזונט פ'רנסה נ'חת, הרבה בפרנסה ונחת, גפ"ן. 

חיים של עושר, עושר אנחנו מבקשים, אבל מנין לנו לדעת אם העושר שמור לרעתנו או לטובתנו, וכמה דאגות כרוכות בו. 

החפץ חיים סיפר, על עשיר, לחתונה של בתו, עשה לה מעיל פרווה בעשרת אלפים רובל שזה הון אגדתי באותו זמן, והוסיף לה כפתורים מיהלומים, כפתור, לא קטן, כפתור מיהלומים, כפתורים, לא אחד, החפץ חיים סיפר את זה ונאנח: "תראו כמה אדם מבזבז הון תועפות, כדי להיות עבד נרצע לכפתורים, שהרי כל זמן שהיא תלבש את הפרווה או תתלה בארון, תמיד יחיו בפחד ואימה שמה יגנבו את האוצר הגדול, נמצא העשיר ובתו הפכו להיות עבדים של כפתורים יהלומים!", ובפרט הנשים הסתומות, שמפצירות בבעליהם שאם אוהב אותן, יקנה להן יהלומים, חמש, עשר, עשרים קראט, אבל הן לא מעיזות ללבוש את זה ולענוד על ידן, הן שמות את זה בכספת והולכות עם זרקון שהוא חיקוי לאותו יהלום. ומי יודע שיש לך כזה שם, מילא אם זה השקעה וכדאי להשקיע ביהלומים, נגיד, אז לא צריך גם זרקון, אבל גם אם יראה אותך מישהו עם הזרקון ויחשוב שזה היהלום, כי הוא לא רואה את ההבדל, הוא יכרות לך את היד, בשביל לקחת את זה, שווה לך, מה השיגעון והסתימותא הזאת, האם לא כדאי לאנשים הסתומים האלה להרבות בדברים ש'אדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כגון: הכנסת חתן וכלה, גמילות חסדים, לתת כסף ללומדי תורה, לזיכוי הרבים', לא כדאי? ואלה דברים שלא צריך לשמור עליהם ואין לחשוש שיגנבו לך, הם אוטומטית עולים למעלה ושמורים בכספת של הקב"ה, מי יכול להיכנס לשם? ממש אנשים סתומים, לא יאומן כי יסופר!

'חיים של עושר וכבוד', איך אנשים מבקשים בנוסח התפילה, עושר וכבוד, כבוד הרי זה אחד מהשלושה דברים שמוציאים את האדם מן העולם, אז איך תקנו לנו את זה? לא מדובר על כבוד עצמי, אלא שכלל ישראל יהיה מכובד, כמו שאנחנו אומרים בתפילה, בראש השנה: 'ובכן תן כבוד לעמך!', זה הכבוד האמיתי שעמ"י יהיה מכובדים בעולם בזכות מעשיהם הטובים וכו'.

החפץ חיים אומר: כשאומרים 'חיים של עושר', טוען החפץ חיים: "בואו תראו מה ההבדל בין עשיר לבין עני, עשיר קנה בית בעשרים מיליון, אני הופך את הזהובים למיליונים, יותר קל לנו להבין, ומצא קונה ששילם לו ארבעים מיליון (40,000,000), אז הוא שמח שהקב"ה המציא לו רווח הגון, כנגד מאה אחוז (100%) השקעה קיבל מאה אחוז רווח, 

אבל לעת ערב הגיע קונה שלישי ואמר לו: "אני אתן לך שישים מיליון, למה מכרת בארבעים, שישים אני נותן!", 

ואז אותו בחור העשיר מתרגז על עצמו ועל הבורא, איך הוא הפסיד עשרים מיליון, נמצא שסוף היום הוא בעצב. לעומתו, עני יוצא לשוק להרוויח פת לחם, ממתין עד שמישהו ישכור אותו לעשות איזה עבודה, מלאכה, עומד חצי יום, לא הזדמנה מלאכה, והוא פוחד מצטער, אולי יחזור הביתה ריק אין לו מה לתת לילדים לאכול, פתאום בא אליו סוחר, מבקש שיבוא לו כמה שקים של קמח מהתחנה ושילם לו שכר מושלם, העני ישר רץ לבית למסור הפרוטות לאשה, שתקנה לחם לפי הטף, רץ ושמח כי הקב"ה זימן לו פרנסה, שיהיה להם כיכר לחם. אין צורך לומר שאם מזדמנת לו עוד עבודה והוא מרוויח אותו יום גם משהו לסלטים איי איי איי כבר שוחק מלוא פיו והולך מאושר. כאילו היום יום החתונה. וזוהי דרכו תמיד של העני, שהוא משבח ומודה להקב"ה אפילו על פרוטה קטנה, אפילו על פת לחם יבשה. והעשיר אפילו על מיליונים אינו מוצא מילים מתאימות לשבח את הקב"ה. 

בהזדמנות אחרת אמר החפץ חיים: "הקב"ה מוציא על העשיר הוצאות מרובות יותר ממה שהוא מוציא על העני, ומעניק לו לעשיר נכסים מרובים, ארוחות שמנות, בגדים יפים, והתודה של העשיר מאד מעוטה, כי הוא תולה הכול ב'כוחו ועוצם ידו'. ואילו העני, שעליו הקב"ה משקיע פרוטות, הוא מודה להקב"ה על כל מתנה קטנה שהוא מקבל ממנו. אולי לפי זה, זה פטנט גדול. כתוב בגמרא: "יאה עניותא לישראל", העניות יאה וראויה לעם ישראל, פעם אמא ברכה את הבן שלה לעיני אנשים בברית, 'שיזכה להיות עני!', איזה אמא מברכת את הבן שיהיה עני? 

שאלו אותה: "למה?", 

אמרה: "ככה אני בטוחה שהוא יהיה קרוב להקב"ה!". 

אבל עכשיו מובן, משתלם להקב"ה לתת לעני מעט, כי הוא מקבל ברכות הרבה ותודות הרבה ושבחים הרבה ולתת לעשיר לקבל מעט. מפה מובן, שהעני, ראוי ורצוי אצל הקב"ה יותר מעשיר, אצל העני כל העושר הופך אצלו להיות עונש, והעני שעומד בניסיון, כל הניסיון שכר. כי אם אתה עם פרוטות משבח ומהלל את השם כמה שכר מגיע לך כשישוו בין העשיר האדיר בילי הדבילי (ביל גייטס) לבין העני, זה משבח את השם, איזה עונש יקבל הבילי הדבילי ואיזה שכר יקבל העני, כי ישימו אחד מול השני ויגידו, תראה לזה נתתי פרוטות, תראה כמה שבחים, וזה תראה כמה נתתי ומה עשה. כשם שהעניות היא ניסיון ככה העושר הוא ניסיון, ויש לדעת לעמוד בשניהם. אבל העני עומד בניסיון יותר מהעשיר.

עד כאן, המשך יבוא.