למה מתו 80% במכת חושך? | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' פרשת בא מאמר ריז - - - 

 נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים (שמות י' כ"א).

 איתא במדרש (שמות רבה י"ד), ומדוע הביא הקב"ה חושך במצרים, כי היו מישראל שהיו להם שררות במצרים ולא רוצים לצאת ולכן הביא חושך, ואותם שלא רצו לצאת מתו בימי החושך, ויש להתבונן והלא ראינו את גדלות כלל ישראל ואת כפיפותם לדעת גדולי הדור, וכשאמר הקב"ה למשה מאמינים בני מאמינים הן, הלא על הכלל כולו נאמר ואף על אלו שמתו בימי החושך, ובודאי לאחר שאמר משה את דבר ה' וראו את כל המכות שעשה ה' במצרים, בודאי נתחזקה יותר אמונתן ואף הם רצו לצאת, ומדוע נענשו בעונש חמור כ"כ שמתו במצרים ולא זכו לצאת ממנה.

 אלא כן מגלים לנו חז"ל, לפי שהקב"ה בוחן לב וחוקר כליות, הבין וראה במעמקי נפשם שחסר להם הרצון העז לצאת ממצרים מפני השררות שהיו להם שם, ובאמת הקב"ה משבח את ישראל על זה, כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, בעינינו ראינו בעת המלחמה האחרונה, רבים מאחינו בנ"י לא רצו לצאת ממקומם למרות כל הגזירות הרעות, כי עצם היציאה והנדודים קשים מאד.

 ומובא בשם הגר"א ז"ל לבאר הא דאמרינן בתפילת שמונה עשרה משען ומבטח לצדיקים, כאשר רצון הקב"ה שהצדיקים יבטחו בו, נותן להם קודם כל משען ומראה שאפשר להשען עליו, ועי"ז נותן כח בצדיקים להגיע למדת הבטחון, וכן היתה הנהגתו במצרים, שכיון שקשה לבטוח בשי"ת ולצאת אל ארץ לא זרועה, לכן נתן הקב"ה י"ב חודש מכות במצרים והראם את ידו הגדולה כדי שיבטחו בו, ואלו האנשים שהיו להם שררות במצרים הוקשה להם לצאת לנוד במדבר, ומכיון שמצא הקב"ה במעמקי לבם חסרון שאיפה לצאת לכן נענשו שלא יצאו ממצרים.

 דבר זה חייב להיות יסוד גדול בכל מהלך חיינו ועבודתינו, כי ברצות האדם לזכות מאת הקב"ה, חייב להיות נתון בשאיפה עמוקה ועזה בכל לבו ונפשו, ורק באופן זה יזכה מאת הקב"ה, ואילו כאשר נחסרת מאתו השאיפה והרצון לא יזכה, ולכן התנאי הראשון לצאת ממצרים היתה השאיפה לצאת, ומכיון שחסר אצלם שאיפה זו לא זכו לכך.

 גודל התשוקה הנצרכת כדי לזכות, יש לראות מחובת אכילת קרבן פסח במצרים, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון, כן צריכה להיות התאוה והחפץ, האדם חייב להכין את עצמו לגאולה עד שלא יחסר לו במאומה, עומד וממתין ומצפה לרגע האות, וכשתגיע שעה זו לא יעכבהו אף הכנת רגע נוסף כלל, וכל שחסר לו במדת ההכנה הזאת לא יזכה, כי דרכי שמים הם מדה כנגד מדה עד דקדוק כחוט השערה ממש, וכל שחסר לו השאיפה והרצון לזכות לעוה"ב לא יזכה כלל לזה.

 ובמדרש (שמו"ר ט"ז) פלס מאזני משפט לה', בוא וראה מה בין משה לשמואל, משה היה נכנס אצל הקב"ה לשמוע הדיבור, ואצל שמואל היה הקב"ה בא, ולמה כן אמר הקב"ה בדין ובצדקה אני בא עם האדם, משה היה יושב ומי שיש לו דין היה בא ונידון, אבל שמואל היה טורח בכל מדינה לשפוט, אמר הקב"ה משה שהיה יושב יבוא אצלי לשמוע הדיבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל אני בא אצלו, לקיים מה שנאמר מאזני משפט לה'.

 נורא הדבר למעיין, דבודאי לא נמצא עון בזה שמשה רבנו ע"ה היה יושב והעם בא אצלו, מצב ישראל במדבר היה שאין מקום לסובב בעיירות לדון את ישראל, שכולם סמוכים ועומדים לאהל מועד, אך כיון שבמציאות חסר ההליכה לשפוט את העם לכן לא זכה שהדיבור יבוא אליו, כן היא מדת הקב"ה מדה כנגד מדה ללא ויתור כלל, ומעתה פשוט מדוע לא זכו חלק מבני ישראל לצאת ממצרים, דכיון שחסרה להם התשוקה לצאת לא יתכן שיצאו ללא שאיפה זו.

 וזו עלינו לדעת שכדי לזכות ליום שכולו טוב וליום שכולו ארוך, האדם עומד על זה במשפט תמידי כי אדם נידון בכל יום, ומשפטים רבים צפויים לו, וכדי לזכות תלוי רק במידת גודל שאיפת האדם לזכות לזה, וכל שאינו משתוקק לכך ואינו מוכן להפקיר תאוותיו הפרטיות כדי לזכות לא יזכה במשפטו, וכדחזינן ביציאת מצרים שלמרות אמונתם מאמינים בני מאמינים, אך כיון שחסר בעומק לבם השאיפה לכך לא יצאו ממצרים.

 אנו עומדים ומצפים כל יום לגאולה העתידה לביאת המשיח, מכל מקום לא נזכה לראות בביאתו אם לא נשאף ונרצה בזה בכל כוחות נפשינו, וכתב הסמ"ק (מצוה א') אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי מיציאת מצרים עלינו ללמוד בינה אף לגאולה העתידה שתהא במתכונת ובמדת יציאת מצרים, וכשם שאלו שלא ציפו באמת ליציאת מצרים לא זכו לראותה, כן ח"ו כל שלא יחכה באמת לימות המשיח לא יזכה לראותה.

 הדרך להגברת תאות העולם הב א בקרבו, היא עקירת תאות העולם הזה מנפשו, כי לא תיתכן בלב האדם שתי תאוות אלו כי מנוגדות המה, וכל אחת סותרת חבירתה, וכל שרצון ותאות העוה"ז בו, לא נמצאת בקרבו השאיפה האמיתית והנכונה לעוה"ב, ורק לאחר עקירת רצון העולם הזה יתכן וישריש בקרבו השאיפה לעולם הבא.

 איתא במדרש (ויקרא רבה ל"ב ה'), בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ובגדיהם, ואע"ג שהיו מאמינים בני מאמינים ובזכות אמונתם לבד הוצרכו ליגאל, מ"מ מלמדנו חז"ל שבזכות מעלות אלו יצאו ממצרים, והן הן הדברים כי הזכות לצאת ממצרים ניתנה רק לשואפים ומתאוים לצאת באמת ובתמים, ואי התערבות במצרים היא הוכחה לגודל השאיפה לצאת, שלא חשקו כלל להתדמות למצרים, והשתדלו בכל כוחם להיות עם נבדל והמתינו לביאת המושיע.

( אור יחזקאל).