מדוע מסכים העבד להמכר לאדון עד היובל | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בבקשה

נציב יום להצלחת הרב אורי יצחק ומשפחתו

והגישו אדוניו אל הדלת

ורצה אדוניו את אוזנו במרצע

אהבתי את אשתי

ואת בניי

ולא אצא לחופשי

איך יכול לומר עבד

כזה דבר.

התורה רואה בחומרה גדולה את ההתנהגות של העבד

שמגיעה לשפל המדרגה,

לרציעת האוזן,

ואחר כך לעבוד את האדון עד היובל.

כמה זה נורא,

וצריך להבין את החומרה לכך.

האם יש בזה איסור או עבירה?

אמנם הוא חטא וגנב

או אפילו מכר את עצמו,

אבל יש לו כבר כפרה במכירה.

ועכשיו בסך הכול,

אחרי שהאדון נתן לו שפחה כנענית והוא הוליד ממנה ילדים,

הוא לא רוצה לעזוב את בית אדוניו, את אשתו ואת בניו.

לכאורה זה טבעי ומקובל

ואין כאן חטא.

בדרך כלל אנחנו מחזיקים את עצמנו לקנאים,

תקיפים.

למשל, אם רואים חילול שבת,

אוי אוי אוי, געוואלד, זה אסור,

זה עוון, זה פשע.

מתי

זה נחלש אצלנו? אם שומעים שבן אדם עובד בשבת.

עובד בשבת, כאילו, פרנסה.

אז מסתכלים על זה יותר בסלחנות, יש כאלה.

נו, סוף סוף פרנוס זה, אדם צריך לפרנס את הילדים שלו.

ידוע המעשה באותו מחוסר פרנסה שהתחיל למכור ספרים חיצוניים בבתי כנסת.

והרב הוכיח אותו על כך,

אומר לו, מה אני אעשה?

יש לי ילדים, אני צריך לפרנס אותם. לא מצאתי שום עבודה.

אז אני מוכר ספרים חיצוניים.

אז הרב אמר לו, אתה מוכן שאני אחפש לך עבודה אחרת? אמר לו, כן.

אחרי יומיים בא, אמר לו, התפנתה המשרה אצל הכומר,

לצלצל בפעמון, לקרוא לאנשים לבוא לבית התפלא.

אז הוא הזדעזע, איך הרב מציע לו הצעה כזאת?

אמר לו, מה, אני אשמש לעבודה זרה?

אז הרב אמר לו, אתה מפגין כנאות כל כך גדולה מול הצלצול בפעמון?

ולמכור ספרים חיצוניים,

אפיקורסות ממש, להחדיר בעם ישראל בשביל להתפרנס,

זה אתה מתיר לעצמך?

רואים מפה

שיש חוסר הקפדה אפילו על דברים אסורים ביותר.

אם יש איזו סיבה צדדית או אחרת שמסבירה לאדם שבמקרה כזה אין ברירה, אין ברירה.

מה זה אין ברירה?

אנשים אומרים,

מה, אז לא נאכל בשר, לא נאכל עופות? מה, אין ברירה, חייבים לאכול, מה נעשה?

אין ברירה.

יש פוסק אפילו שכתב

שאם לא נתיר את הזמרים, אז מה ישמעו אנשים?

אז מה ישמעו אנשים?

אז לא ישירים, אז מה ישמעו אנשים?

אם מותר, מותר, אם אסור לעשות, מה זה אם ישמעו אנשים?

ואם ייגמר כל הבשר בעולם, יישאר רק חזיר, אז מה, יאכלו חזיר ויגידו, מה נעשה? מה, לא יאכלו בשר?

מאיפה יהיה ויטמין

B12?

אז מכל מקום רואים שאנשים מתירים לעצמם כל מיני דברים.

וכל שכן, אם הדברים הם מותרים בכלל,

או דברים שמוחזקים כהתר.

אז כשהעבד הזה מכר את עצמו,

הוא לא שם לב להרגשה הזו בכלל.

אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים

ולא עבדים לעבדים.

מה עם זה?

יש אדון,

אדון עולם אשר מלך בטרם כל.

יש אדון,

אדון האדונים.

ואיך אתה הולך למכור את עצמך לעבד, לאדם כמוך?

אבל אין פה איסור מפורש.

גם אין חטא גדול לאהוב את האישה ואת הבנים

ולהמשיך לחיות איתם.

אז מה כל החרדה הזו שהתורה נחרדת עד שהיא רוצעת את אוזנו במרצע, עושה לו חור באוזן,

יש אומרים אפילו בדלת?

אלא, מכאן אנחנו רואים את החילוק בין דעת תורה לדעת אדם.

בני אדם נוטים לפשרות

או נוטים להיכנע.

בנטייה הזאת המקור שלה זה בשפלות

של האדם

ביחס לעולם הסובב אותו.

אדם, בדרך כלל, הוא לא ענב.

יש לו את הגאווה שלו במה שהוא חושב שראוי לו להתגאות.

כי ודאי שיש בו צדדים חיוביים כאלה ואחרים,

והוא מרגיש שבזה הוא טוב מאחרים.

אבל לאדם יש שפלות

ביחס לאחרים.

להעיר להם, להגיד להם, להדריך אותם, להוביל אותם, תקן אותם.

הוא לא מרגיש את עצמו ראוי לזה.

להעריך את עצמו כן,

אבל להעריך את האחרים

הוא לא מרגיש.

וגם אם הוא חושב יותר נכון מהם,

הוא לא יבליט את זה,

הוא לא יגלה.

יש אנשים מתביישים להגיד שהם לא אוכלים בשר ועופות כבר הרבה שנים,

שלא יסתכלו עליהם תימהונים.

מה זה אומר?

שיש לו שפלות בעצמו כלפי הסובב.

הם אוכלים נבלות וטרפות ואתה מתבייש בהם?

ואתה מתבייש מהם

במה שאתה עושה נכון?

איך יכול להיות דבר כזה?

זה אומר שאתה,

יש לך שפלות.

אתה לא מכיר בערך עצמך.

וזה השורש של כל חטאת.

קשה לאדם להפגין קנאות ועצמאות מול רפיון התורה.

הוא רואה אנשים מתרפאים, עושים פה ושם.

כשאדם נכנס עכשיו לחתונה ורואה שכולם אוכלים וזוללים ושובעים,

יש לו את האומץ לעמוד ולהגיד משהו?

או שהוא רואה את עצמו קטן, קטן, קטן? כי תראה מאות אנשים פה.

כולם אוכלים, ותראה איזה נשים,

הם חליפות וכובעים וזקן מלא שערות.

מה?

איך הוא יכול לעמוד מול כולם ולהגיד ולהביע את דעתו הנכוחה

בגבורה ולהסתכל עליהם כמו פשפשים?

הוא יכול?

הוא לא יכול.

וזה מה שדחף את העבד הזה לקנות לו אדון לעצמו ולהתבטא לפניו. איך יכול להיות שאתה מוכן למכור את עצמך, למכור את עצמך למישהו אחר?

ואתה תהיה העבד שלו.

והוא ייתן לך שפחה כנענית,

ביזיון,

שקצה.

אתה תביא ממנה ילדים שהם לא שלך.

אתה אחר כך תתחבר אליהם באהבה מכוח ההרגל.

איי, איי, איי.

אז התורה מקפידה מאוד לשרש את הדבר הזה. לכן היא רוצעת לו את האוזן, אות קלון.

אוזן ששמעה בהר סיני,

כלים בני ישראל העבדים.

וואי, וואי, וואי.

זה שורש כל החטאים.

ועל כל אדם להתחנך, לא להרגיש בכלל שזה ניסיון.

צריך לחיות עם חינוך גבוה,

עם הרגשות מוסריות,

ולא ליפול במכשול זה של שפלות,

ולא להתבטל בפני אף אדם.

בפרט שאתה הולך בדרך אמת,

ואתה עושה הכול על פי מה שצריך וראוי.

אז עיקר המלחמה שלנו זה להציל נפשות מעם ישראל.

זו התכלית שלנו.

נחנך אותם לתורה,

ליראת שמיים.

לבחר מקרבם את רגשות השפלות.

ללמד אותם לרומם את האמת ולנשא את נושאיה.

להשפיל את השקר

בכל הכיתות

שהולכות איתו.

צריך להיות חזקים כלפי העולם הגדול.

צריך לבטל את היופי החיצוני.

צריך לקעקע את ההשכלה הארורה,

נצרות פרוטסטנטית.

ועד שתגיע למצב שאתה לא מוכן למכור את דעתך,

את עצמך,

בנזיד עדשים.

תעריך את עצמך.

תדע מה ערכך האמיתי.

אם היינו באמת

בדעת תורה אמיתית,

לא היינו סומכים על שום פשרה בשום קולה.

למה להתפשר?

על כסף שלך אתה מתפשר?

על הרכוש שלך אתה מתפשר?

אפילו על חנייה אתה לא מתפשר.

אז איך אתה מתפשר בדברי תורה? איך אתה מתפשר במצוות? איך אתה מתפשר בזה?

מה לעשות?

לא פשרות ולא קולות.

צריך ללכת על המאה אחוז בטוח,

בבטוח של הבטוח.

אז בשום אופן, אם היינו הולכים כך בדרך זו, לא היינו מסתפקים במועט בנוגע לרוחניות.

היינו שואפים תמיד ליותר ויותר.

ואת השאיפה לגדלות צריכים אנחנו לטוע בעצמנו.

וצריך לעבוד על ביטחון.

ביטחון, מי שיש לו ביטחון בשם, במאה אחוז, אשרה ועשרה חלקו, יש לו את כל המעלות וכל המידות.

וזה יכול להחזיק את הבן אדם בכל המצבים. ואני מכיר פה בקהילה

מספר אנשים שחיים בביטחון ממש ממש ממש ממש אבל על הקשקש.

זאת אומרת כל רגע זה

זה לפה לגמרי.

מחזיקים, מחזיקים.

לא שבוע, לא שבועיים, לא חודש, שנים.

אבל זה ניסיון,

וניסיון הזה עובר.

סיפרתי שעברתי אותו פעם.

יושב פה חיים נגר,

הוא יודע מה הייתי עושה. יום שישי היו באים אצלי איזה ארבעים חבר'ה

מהשכונה בכרם התימנים, והיה לי כסף לקנות כלום.

כלום. אין כסף.

אין כסף.

הייתי יורד עם האופניים,

מסתובב עם שני סלים, לא סלאחה,

ואין לי כסף לקנות.

אז פעם הוא שאל אותי, מה אתה עושה? מה אתה מסתובב?

לאן אתה עולה?

אמרתי לו, אני מאמין שהשם ימלא לי את הסלים.

אחר הדקות, מי שקורא לי אמנון, אמנון, בוא בוא בוא. אני חייב מזוזות, מזוזות, אין לי בעיה.

תביא כסף, אמרתי לו, תביא, תביא, תביא. קניתי, ויאללה, אחר כך מזוזות, קודם.

וככה,

שבוע, שבוע, אין כסף.

לא היה לי זמן לעשות כסף. לא הייתי כותב מזוזות, אבל אין לי זמן.

אין לי זמן, כל הזמן לומד, לומד, לומד, לומד.

והקדוש ברוך הוא פתח, אחרי שבע שנים, אבל שבע שנים.

הייתי קונן בערב שבת ירק, ירק, כרוב, מלפפונים, עגבניות, ופורס אותם, פורס, כאילו זה המון,

המון, המון, ככה על כל השולחן.

ואנשים יושבים ואוכלים ולא עשים ולא עשים ולא נגמר.

פלא פלאות.

100 גרם.

100 גרם גרעינים, 100 גרם בוטנים, 100 גרם, וכל דבר 100 גרם מספיק לכולם.

איך זה?

שם להם סחוג עם לימון וכולם.

פלא פלאות.

אבל מי שזוכה לחיות עם ביטחון, הקדוש ברוך הוא מראה לו

שיש על מי לפתוח.

בטח באחד ואל תפחד.

הקדוש ברוך הוא מראה לו.

כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימא מעושר

ביטחון בשם.

והעיקר, לא להתחשב בדעת אחרים כלל.

כלל.

תמיד

הסתכלו עליי מגזים,

אומר יותר מדי, וזה, ומה אתה מתערב, ולמה אתה, ומה אכפת לך, עזוב אותך, מה יצא לך מזה, מה זה, למה?

אנשים לא מבינים בכלל מה זה תורה, מי מדבר? מדברים דתיים.

לא הבנתי, התורה מחייבת תוכח תוכיחת עמי, תכה אסירו מכשול מדרך עמי?

התורה אומרת שצריכים להסתכל על סביבה, לתקן את כל מה שאפשר לתקן, ולהועיל במה שאפשר להועיל, ולהזיר במה שצריך להזהיר, וזה יהודי.

לא להתעלם.

יש מצווה לא להתעלם.

אז למה עושים את זה? כי כל אחד אינטרסנט.

צריך לשמור על הסטטוס שלו, על המעמד שלו,

ובשביל זה אין הרבה אנשים שמעוררים את הציבור.

אז לכן התפקיד שלנו לעורר את הציבור ללכת בדרך אמת,

ולא להתבייש, לא להיות שפר רוח בפני כל אדם בענייני הרוחניות.

בענייני גשמיות אין בעיה.

בענייני רוחניות,

דע את אלוהי אביך ועובדיהו,

אבל בגאון, בלי להתבייש.

ולעשות את רצון כורחה, והוא ישלם לך שכרך מושלם בעולם הזה ובעולם הבא.

אמן.