מצוה אחת שמשנה הכול

פרק ב', מצוה אחת וכוחה - ביאורים מדברי רבותינו -

לצפיה בהרצאת הרב שליט"א לחץ כאן או בוידאו המצורף, מנקודת זמן: 37:00 דקות. לייקווד, LAKEWOOD - מה ההבטחה לאריכות ימים? 12.05.2025

"עושה מצוה", או "עשה מצוה"?

לצד חובתו של כל יהודי, בקיום כל תרי"ג המצוות, יש ענין גדול בכך שהאדם יאחז במצוה מן המצוות, ויאמצה לעצמו בחום ובמסירות, ידבק בה בכל מצב וזמן ולא ירפה ממנה בכל מחיר שבעולם.

הקפדה מיוחדת, מתוך מסירות נפש, דבקות והידור מושלם, במצוה מן המצוות, מסוגלת לעורר על האדם סניגוריה עצומה בשמים. ועתה נוכיח זאת מדברי רבותינו, במשנה ובגמרא.

יסוד מופלא זה, בענין קיום המצוות, מבואר היטב בדברי התנא באבות (ד, יא): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת – קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת – קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים – כתריס בפני הפורענות".

כי הנה, לשונו של רבי אליעזר בן יעקב, אשר משנתו קב ונקי (ראה עירובין סב, ב; יבמות מט, ב), טעונה ביאור. מדוע נקט התנא בלשון הווה: "העושה מצוה אחת"? ולא בלשון עבר: "עשה מצוה אחת"? שהרי, בכל מצוה שהאדם עשה פעם אחת בחייו – כבר קנה לו פרקליט אחד, ומדוע נקט התנא בלשון הווה?

ועוד יש לבאר, את כפל לשון התנא – "מצוה אחת", שהרי "מצוה" היא לשון יחיד, לעומת "מצוות" שהן לשון רבים, ואם כן, מה ראה התנא צורך לכפול לשונו: "מצוה אחת"?

העשייה התמידית והפרקליט המופלא

את התשובה לכך ביאר הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל, בספרו "לב אליהו" (בראשית, שביבי לב, שביב לג), בשם המקובלים. 

מהו "העושה"? זהו אדם שבמשך כל ימי חייו תפוס בעשייתה של מצוה מסויימת, הוא הולך ועושה, ועושה, ומקפיד על קיומה של המצוה, ואינו מניחה מידו, ויהי מה. 

ומדוע נאמר בכפילות: "מצוה אחת"? אין זו כפילות! בהיות שהמילה "אחת" מסמלת את חשיבותה של המצוה בעיני האדם, הדבק בה כאילו היתה אחת ויחידה בעולם ואין עוד מלבדה, וכדרך שנאמר (יחזקאל מה, טו): "וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן" – שה מובחרת מִן הַצֹּאן.

אדם כזה, המייחד לו מצוה ומוסר עליה את נפשו, בעשייה תמידית וקבועה, קונה לו פרקליט אחד.

גם כאן אין זה כפל לשון, "פרקליט אחד", שכן כוונת התנא להשמיענו שכאשר אדם נוהג כך ומסגל לעצמו מצוה מסויימת במסירות נפש, הרי הוא קונה לו מלאך אחד! אותו מלאך מופלא ומיוחד, מיכאל בכבודו ובעצמו! הוא אשר מליץ עליו טוב ויושר, ומסנגר עליו לפני הקדוש ברוך הוא.

מנגד, העושה עבירה אחת, המתמיד לעבור עבירה מסויימת באדיקות ובתכיפות, רחמנא ליצלן, הרי הוא קונה לעצמו קטיגור אחד, הלא הוא הס"מ בכבודו ובעצמו...

שמא יאמר האדם: אם כן, אבדה תקוותי ובטל סיכויי, בהיות הס"מ מקטרג עלי בעצמו, לכך מסיים רבי אליעזר בן יעקב את דבריו באומרו: "תשובה ומעשים טובים – כתריס בפני הפורענות". גם מי שחטא והרשיע, ואפילו ייחד לעצמו עבירה מסויימת והתמיד בה בדבקות, פתח התשובה פתוח לפניו, ואם ייטיב דרכיו ישמשו מעשיו הטובים כתריס בפני הפורענות.

לייחד מצוה - ולזכות באריכות ימים

גם בדברי הירושלמי במסכת קידושין מובאת הנהגה זו, של דקדוק במצוה אחת במסירות, כסגולה מופלאה, לחיים טובים וארוכים, ובעל ספר חרדים מציין זה בדבריו שם (פרק סא). 

מקור 

וכך אומרת המשנה במסכת קידושין (פרק א, משנה י): "כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ", ובירושלמי שם (פרק א, הלכה ט) אמר רבי יוסי בר אבון: "מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו" . 

[בעל ספר חרדים מביא את דברי רב יהודה, המובאים בבבלי (קידושין לט. ב), כי כוונת המשנה באומרה "כל העושה מצוה אחת", הינה כנגד אדם המרבה מצוה אחת בזכויותיו - כנגד חובותיו, באופן שמצוה זו מטה את הכף לרוב זכויות - כנגד מיעוט חובות.

לכאורה, כתב בעל חרדים, נראה שהבבלי והירושלמי חלוקים בביאור דברי המשנה, אלא שלפי זה יקשה על דברי רב יהודה, מדוע סתם רבנו בלשונו במשנה וכתב: "העושה מצוה אחת", לשון ממנה משמע שגם אדם העושה מצוה אחת, בודדת, זוכה לכל האמור?

אכן, בעל ספר חרדים מבאר, כי לפירושו, שעל ידי אחיזה במצוה אחת - מחזיק האדם לבסוף בכל המצוות כולן (ראה בפרק א, שם הבאנו דבריו באריכות), אין כל קושיה וסתירה בין הבבלי לירושלמי, אלא דברי הבבלי והירושלמי משלימים זה את זה. והמחזיק במצוה אחת בכל עוז ותעצומות, כדברי הירושלמי, בודאי יהיה צדיק גמור בכל שאר המצוות, שהמחזיק בענף אחד מן האילן – אוחז לבסוף בכולו, ובסופו של דבר בודאי ירבו זכויותיו מחובותיו.]

גם כאן שומה עלינו לדקדק בלשון המשנה, הנאמרת בלשון הווה: "כל העושה מצוה אחת", ולא בלשון עבר: "כל שעשה מצוה אחת". ולכאורה בכפילות: "מצוה אחת".

ומדוע? משום שסגולה זו שייכת באדם המקיים מצוה אחת, יחידה ומיוחדת באופן תדיר וקבוע, במסירות ובהידור.

אדם כזה, המחזיק באחת מן המצוות בהידור מיוחד, בלא להרפות ממנה ולו לרגע קט, זוכה ומטיבין לו ומאריכין לו ימיו.

[יש לציין, כי מהרח"ו, פירש באופן שונה את מאמר רבותינו: "כל העושה מצוה אחת, מאריכין לו ימיו ושנותיו", וזו לשונו בהקדמתו לשער המצוות: "גם דע, כי העושה מצוה אחת אין מספיק לו במה שיעשה אותה, שהרי מצינו בדברי חז"ל שאמרו: 'כל העושה מצוה אחת – מטיבים ומאריכים לו ימיו ושנותיו' וכו'. והנה, אנחנו ראינו כמה וכמה מצוות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח"ו בענין גודל שכרם בעולם הזה! אבל השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית מצוה, לא יחשוב עליו כמשא גדול וממהר להסירה מעליו וכו', אלא יהיה שמח בעשותו אותה המצוה, בשמחה שאין לה קץ ולב ונפש ובחשק גדול" וכו', עכ"ל. ודו"ק היטב]

ברור לך מצוה!

הרי לנו סגולה נדירה ויקרה לכך שמיכאל המלאך, שרם של ישראל, ימליץ טוב בפרטות על אדם מישראל.

הא כיצד? אם יאחז אותו אדם במצוה מסויימת וידבק בה, ימסור את נפשו עליה ולא יקל בה ראשו, בשום פנים ואופן! 

הגאון הצדיק, רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל, ביאר על פי יסוד זה (שם, שביב לד), את מאמרו של דוד המלך בתהילים (יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם".

מדוע פתח דוד המלך בלשון רבים – "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים" והמשיך בלשון יחיד "מִצְוַת ה' בָּרָה"? מדוע לא המשיך כפתיחתו, בלשון רבים: "מצוות ה' ברות"?

כדי לרמז על היסוד האמור. אמנם, פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים ומשמחי לב המה בכללותם, וכל חוק ומצוה מדיני התורה הינו נשגב לאין ערוך, אך מנגד "מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם"! כאשר אדם מייחד לו מצוה מסויימת ואוחז בה בדבקות רבה, מאירה מצוה זו את עיניו ומשמשת לו כסניגור מיוחד.

המכנה המשותף לאריכות ימיהם של רבותינו

בקיום הנהגה זו, הצטיינו רבותינו חכמי הגמרא, אשר כפי המסופר במסכת מגילה (כז, ב), ייחדו להם מצוות מסויימות והידרו בהן בכל עוז ותעצומות.

הגמרא שם מספרת על כמה מן החכמים שזכו לאריכות ימים מופלגת, אריכות ימים שעוררה את סקרנותם של התלמידים, אשר ההינו ושאלו את רבותיהם: "במה הארכתם ימים?"

הגם שהיו חכמי הגמרא צדיקים וקדושי עליון, אשר כל אחד מהם היה מסוגל להחיות מתים, בכל זאת, הבחינו תלמידיהם בסגולה מיוחדת שהיתה בהם, וחשקו אף הם לסגלה לעצמם, ועל כן שאלום במה האריכו ימים.

רבותינו הקדושים ידעו היטב בזכות מה האריכו ימים. רבי זכאי אמר: "מימי לא כיניתי שם לחברי, ולא ביטלתי קידוש היום", רבי אלעזר בן שמוע אמר: "מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת", רבי פרידא אמר: "מימי לא קדמני אדם בבית המדרש,

[בהנהגה זו, בה השתבח רבי פרידא, השתבח גם רבי אליעזר, כפי שמובא במסכת סוכה (כח, א), שרבי אליעזר העיד על עצמו: "מימי לא קדמני אדם בבית המדרש".

על פי עדותו המופלאה של רבי אליעזר, יש שביארו את העובדה כי רבי אליעזר זכה שדבריו יפתחו את התורה שבעל פה, במשנה הראשונה במסכת ברכות (ב, א): "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן – עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר".

מדוע זכה רבי אליעזר לכך? משום מידה כנגד מידה! כשם שרבי אליעזר הקדים את כל חבריו לבית המדרש, כך הוקדמה מימרתו לדברי כל התנאים, ובה נפתחה התורה שבעל פה]

רבי זירא אמר: "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי", ושם הובאו עוד מאמריהם של עוד רבים מרבותינו שהשתבחו במעלותיהם השונות. 

על דברי הגמרא הללו נתקשו רבותינו, הראשונים והאחרונים, מהו החידוש בכל אותן הנהגות שהנהיגו בהן עצמם רבותינו? מדוע זכו בגינן לאריכות ימים מופלגת? הלא כל ההנהגות שמנו חכמי הגמרא – הינן חיוב מעיקר הדין!

וביארו רבותינו, כי לא כן הוא, אלא כל ההנהגות האמורות בדברי חז"ל - אינן מעיקר הדין, אלא הריהן בגדר חומרא בעלמא. הא כיצד?

רבי זכאי לא כינה מימיו שם לחברו, אפילו כינוי של חיבה (תוס' שם, ד"ה ולא כיניתי שם וכו'). ומה שלא ביטל קידוש היום, הכוונה היא שלא קידש על פת אלא על יין בלבד (רשב"א מגילה שם).

[הגמרא שם מספרת, כי לרבי זכאי היתה אמא זקנה, אשר היתה שותפה להקפדתו של בנה בקידוש היום על היין, עד כדי כך שפעם מכרה כיפה שעל ראשה – כדי לרכוש במעות שהתקבלו תמורתה יין לקידוש. וזיכוה מן השמים, שכאשר נפטרה מן העולם, היתה עשירה מופלגת, בעושר אשר בא לה מעסק היין.]

רבי אליעזר בן שמוע, לא עשה קפנדריא לבית הכנסת אף באופן המותר, כגון תוך כדי קריאת פסוק או לימוד משנה וכדומה (מאירי שם; פסקי תוס', אות צט).

[יש לציין, כי ה"כסף משנה" (הלכות תפילה יא, ח) מבאר, כי הרמב"ם נמנע מלהביא את ההיתר של קפנדריא תוך כדי אמירת פסוק, כיוון שמהנהגתו של רבי אליעזר בן שמוע משמע, שהיתר זה אינו אלא בדיעבד, כי על כן נמנע ממנו רבי אליעזר בן שמוע.]

וכן בכל הנהגות התנאים המוזכרים שם.

אך עדיין, צריכים אנו לביאור סוגיה זו. כי הנה, חשובה היא עד מאוד לדידנו. באשר אנו יכולים ללמוד הימנה כיצד להאריך ימים.

וכמו שמספרת הגמרא שם (כח, א) על רבי ששאל את רבי יהושע בן קרחה: "מפני מה הארכת ימים?", וכאשר תמה באוזניו רבי יהושע: "קצת בחיי?!", ענהו רבי: "תורה היא, וללמוד אני צריך!"

הרי לנו, שמהנהגות רבותינו יכולים אנו ללמוד לקח טוב ומועיל לעצמנו, במה נזכה להאריך ימים. ובדיוק בנקודה זו, הדבר אינו ברור די הצורך.

כי הנה, רבותינו לא השיבו תשובה אחידה, וכל אחד מהם עמד על מעלה אחרת והנהגה שונה. וכיצד איפוא נוכל אנו לידע, באיזו סגולה לבחור? איזו מעלה ליקח לעצמנו? ובכלל, האם ישנו מכנה משותף כלשהו לתשובותיהם של רבותינו?

דבקות ומסירות - סגולה לאריכות ימים!

התשובה לשאלות אלו טמונה בפתיח אותו נתן כל אחד מן החכמים לדבריו, פתיח בן מילה אחת: "מימי"!

כל אחד מן החכמים עמד על מעלה אחרת, אולם כולם גם יחד הצהירו, כי מעת שקיבלו על עצמם להחזיק באותה הנהגה טובה – לא נטשוה בשום פנים ואופן!

כאשר קיבל על עצמו רבי זכאי לערוך קידוש היום על יין ולא על פת, היה מוכן לתת בעבור כך כל הון שבעולם! ואילו רבי אלעזר בן שמוע נזהר שלא לקצר את דרכו דרך בית הכנסת ויהי מה, גם בעיתות שרב וכפור, בלא לחפש אחר שום היתר לצורך כך, וכן על זו הדרך.

[לאור זאת, כי המכנה המשותף להנהגות הטובות של רבותינו היה בעצם דבקותם ומסירותם באחיזתם במצוות אלו, ולא מצד המצוות עצמן, וסגולת אריכות הימים נבעה מכך שחכמינו מסרו את נפשם לקיום מצוה, כאשר המצוות אינן מסגלות אריכות ימים מצד עצמן, יש לציין את דברי ה"משנה ברורה" (סימן רלט, ס"ק ט), מהם נראה ביאור שונה לחלוטין.

ה"משנה ברורה" מייחס את סגולת אריכות הימים למהותן של אותן מצוות, וכך הוא מחזק את ענין המחילה לכל מי שחטא וציער את האדם. שכן, כפי שהעיד על עצמו רבי נחוניא בן הקנה, דבקותו בהנהגה זו – היא שהביאה לאריכות ימיו. וזו לשונו שם: "גם ראוי למחול לכל מי שחטא כנגדו וציערו, ובזכות זה האדם מאריך ימים", עכ"ל.

כאמור, דברי ה"משנה ברורה" מכוונים כנגד המובא במסכת מגילה (כח, א): "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: 'במה הארכת ימים?', אמר להם: 'מימי וכו', ולא עלתה על מיטתי קללת חברי'", ע"כ. אולם הדברים אינם עולים בקנה אחד עם יסוד מאמרנו, כי לא משנה באיזו מצוה האדם דבק, אם הוא דבק בה כדבעי – הדבקות כשלעצמה מסגלת לו אריכות ימים.]

סגולה מופלאה היא זו, ובספרים הקדושים הפליגו במעלתה.

כאשר אדם מוסר נפשו על קיום מצוה מסויימת, ומקבל על עצמו לקיימה בכל מצב וזמן, בדבקות ובאדיקות, ללא שום חיפוש אחר צד היתר כלשהו, הרי הוא מסגל לעצמו סניגור עצום בשמים. 

ולפי זה, יתכן לומר שאותם חכמים המוזכרים בגמרא, לא החזיקו בחומרות - אלא במצוות שהן מעיקר הדין, אך גדולתם היתה בכך שהם החזיקו במצוות אלו במסירות נפש של ממש, ובהידור מופלג.

על מה ייחלו רבותינו לקבל את שכרם?

במסכת שבת (קיח, ב) מובאים דברי רבותינו, אשר השתבחו במעלותיהם וייחלו לקבל שכר טוב על מצוות מסויימות, בהן החזיקו במסירות.

רב נחמן אמר: "תיתי לי דקיימית שלוש סעודות בשבת", ורבי יהודה אמר: "תיתי לי דקיימית עיון תפלה", רב הונא בריה דרב יהושע אמר: "תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש",

[עיין בט"ז (אורח חיים, סימן ח, ס"ק ג, מובא במשנה ברורה סימן ב, ס"ק יא) שכתב, כי כיוון שבזמנינו נוהגים כולם ללכת בכיסוי ראש, הרי שהמהלך בלא כיסוי ראש עובר על לאו "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג).]

ורב ששת אמר: "תיתי לי דקיימית מצות תפילין", ואילו רב נחמן אמר: "תיתי לי דקיימית מצות ציצית".

מהו "תיתי לי"? - "ישולם שכרי". כל אחד מן החכמים המוזכרים ייחל וציפה לתשלום שכרו הרוחני בעולם העליון, בעבור מה? בעבור אותה מצוה בה הידר.

וגם כאן יש להקשות, האם רק משום אותן מצוות בודדות שהזכירו חכמינו, ראו הם את עצמם ראויים לשכר טוב בשמים? ומה עם לימוד התורה העצום, ועם מאות המצוות הנוספות, בהן הקפידו קלה כבחמורה?

את התשובה לכך נתן בעל ספר חרדים (שם), לפי היסוד המוצב במאמרנו.

ישנו ענין מיוחד להדר במצוה מן המצוות, ליטול מצוה מסויימת ולהחזיק בה בכל עוז ותעצומות, בלא להרפות, בהידור ובדבקות, בכוונה טהורה ובשלימות של ממש.

וכך, אמנם ראו רבותינו את עצמם כראויים לשכר על כל מעשיהם, אולם בדבריהם התמקדו באותה מצוה עליה הקפידו במסירות נפש של ממש, בדקי דקות, בהידור מופלג ובחסידות מצויינת.

סגולתם המופלאה של יוסף ומרדכי

סגולה מופלאה זו, מובאת כבר בדברי המדרש על מגילת אסתר, על מאמר הכתוב (אסתר ב, יא): "וּבְכׇל יוֹם וָיוֹם מׇרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ" ועל מאמר הכתוב (שם ג, ד): "וַיְהִי כְּאׇמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם".

וכך מובא במדרש (אסתר רבה ז, ח), כי יוסף ומרדכי – ניסם שוה ושכרם שוה: ניסם של אלו – יום ויום היה. ונוהג זה – של בית רחל הוא, שכן מצינו ביוסף (בראשית לט, י): "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע" ושכרם שוה: ביוסף נאמר (שם מא, מב-מג): "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וגו', וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ". ובמרדכי נאמר (אסתר ח, ב): "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמׇרְדֳּכָי" ושם (ו, ט): " וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס וגו' וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" ע"כ.

נס הוא דגל, והמדרש מבאר כי דגלם של בני רחל, ובכללם מרדכי, צאצאו של בנימין, הוא לעמוד על משמרת המצוות באופן קבוע, יום יום, יום ויום.

גדולתו של יוסף היתה ללא ספק בעמידתו בנסיון, אולם הכתוב מציין בעיקר את התמדתו בכך, יום יום!

ובאותה מידה, גדולתו של מרדכי, אשר התהלך לפני חצר בית הנשים, לדעת את שלום אסתר, היתה בכך שהוא התמיד בכך יום אחרי יום.

גם עמידתו בגבורה, כנד יצוק, אל מול המן האגגי, היתה לא רק בעצם אי ההשתחוויה, אלא בעיקר בהתמדתו בכך כנגד הטרדותיהם של עבדי המלך, יום ויום.

- - - קרדיט: מתוך הספר הנפלא דרך עץ החיים מאת הרב פנחס ארלנגר שליט"א חומש ויקרא פרשת שמיני - ישר כוחו!