זדים ביד עוסקי תורתך

זדים ביד עוסקי תורתך - מדוע דוקא "עוסקי" תורתך?

בתפילת על הניסים אנו אומרים: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם - רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך".

ויש להעיר על כך מדוע מזכירים אנו שנמסרו דוקא ביד "עוסקי תורתך" ולא ביד "לומדי תורתך" או "יודעי והוגי תורתך" וכדומה. 

האמת שיש להעיר כיוצא בזה בלשון הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ג, הלכה א) שכתב: "בבית שני כשמלכי יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות", עד כאן לשונו, מדוע השתמש במינוח "לעסוק בתורה".

ולכאורה נראה שכוונת חז"ל היא ללמדנו כי כל הנצחון במלחמה נגד יון נבע מכך שהחשמונאים היו "עוסקי תורתך". ובאמת כאן המקום לבאר מהו הענין המיוחד של העסק בתורה, ויש בזה כמה וכמה ענינים הנוגעים למעשה.

התורה היא "העסק" שלנו!

כבר ביאר הט"ז זצ"ל בהלכות ברכות התורה (אורח חיים סימן מז סעיף קטן א) את נוסח הברכה: "לעסוק בדברי תורה", כי "עסק" נקרא כל דבר שנעשה דרך טורח ויגיעה, כך גם העמל בדברי תורה קרוי "עסק". ולא כאותם אלו אשר לומדים תורה רק מתוך נוחות ואינם יגעים בה. 

אמנם נראה להוסיף בזה, כי חוץ מענין העמל בתורה יש כאן רמז נוסף, שעל האדם לדעת להתייחס ללימוד התורה כאילו היה ה"עסק" הפרטי שלו. וכפי שמצינו בכמה מקומות שחז"ל דימו את לומדי התורה לפועלים העוסקים במלאכתם על מנת לזרזנו בלימוד התורה.

וכך איתא במסכת אבות (פרק ב, משנה ט"ו): "רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק". ורוב מפרשי המשנה ביארו שמדובר בלימוד התורה, וכמו שפירש המאירי זצ"ל שה"פועלים" הם הלומדים.

וכן מבואר בגמרא במסכת עירובין (דף סה.): "אמר רב נחמן בר יצחק: אנן פועלי דיממי נינהו". וברא"ש במסכת בבא מציעא (פ"ו ס"ג) כתב בשם רבינו יואל זצ"ל "כל לומדי תורה דמי לאוכלוסי דמחוזא, שהבטלה גורם להם שכחה וכובד איברים".

עריכת חשבון מדוקדק - תנאי יסודי לעסק מצליח!

ואם התורה דומה לעסק, עלינו להתבונן כיצד נוהגים הסוחרים הגדולים בעניני עסקים, ונראה שיש בזה כמה תובנות עבורנו בכל הנוגע ללימוד התורה.

מי שיש ברשותו עסק ורוצה שהוא יפרח וישגשג, עליו לערוך חשבון מדוקדק של מאזן ההכנסות וההוצאות. מי שאינו עושה זאת, ייתכן שישקיע כספים במשך שנים רבות מתוך מחשבה שהוא גורף רווחים נאים בעוד בעצם הוא מפסיד כל חודש. רק באמצעות החשבון יכול הינו להבחין בפרטים הטעונים חיזוק ושיפור, וכך ידאג לתיקונם, או בדברים הגורמים לו אך ורק הפסדים, וכך יסירם מדרכו.

כדוגמת חשבון זה - חייב לערוך כל בן תורה בכדי לפקח על לימודו ועל עבודתו וכך יוכל להתחזק בדבר הצריך חיזוק, וכך יבחין אלו הנהגות יש להפסיק לחלוטין, או כל דבר אחר הדורש שינוי. 

"על כן יאמרו המושלים - בואו חשבון"

מי שאינו עושה את חשבון הנפש המדויק בכל תקופה ותקופה, יכול הוא לחיות בתחושה: "ברוך ה' אני לומד תורה ומתעלה בעבודת השם", אבל האמת היא שהוא מפסיד בדרכו דברים רבים...

וכך כותב הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק ג') וזה לשונו: "והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא.

וחכמים זכרונם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו (בבא בתרא דף עח:) וזה לשונם: "על כן יאמרו המושלים באו חשבון" (במדבר כא, כז) - על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם...".

"אני מודה להקב"ה שהתקרה איננה נופלת עלי"...

וכבר מסופר על חסיד אחד אשר שהה במחיצת רבו כמה ימים. כשחזר לעירו שאלוהו חבריו: מה ראית ומה למדת אצל רבך? ענה להם החסיד: לפני שנסעתי, סברתי שאין לו להקב"ה מספיק "גן עדן" להעניק לי על מעשי הטובים, ואילו לאחר שהייתי אצל הרבי, אני מודה מאוד להקב"ה שהתקרה איננה נופלת עלי... כי באתי להכרה כמה רחוק אני מלקיים את חובתי בעולמי.

על כל אדם להעמיק ולהסתכל אל תוך נבכי נפשו ואל פנים בדקי לבו, ולא לערוך השוואות עם אחרים. לדוגמה: לפעמים אברך אומר לעצמו, בכולל פלוני לומדים ברמה נמוכה יותר, או איש אלמוני כמעט ואיננו פותח ספר, ומתוך כך הוא ממהר להגיע למסקנה, אני צדיק גדול ואינני צריך לשפר מאומה. 

אבל טעות גדולה יש בדרך חשיבה זו, אילו רק היינו מכירים באמת מהי חובתנו המיוחדת בעולמנו, ומהו רצונו של הקב"ה מעמנו, היינו מבינים עד כמה רחוקים אנו מהדרך הנכונה...

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל - מדוע בעבר נעשו גדולי תורה?

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל תהה פעם באוזני שומעיו: מדוע בעבר היו מעט לומדי תורה, אולם הרבה מהם גדלו ונהפכו ברבות הימים לגדולי עולם. ואילו כיום, יש ברוך ה' ריבוי מבורך של לומדי תורה אבל אין אנו פוגשים מתוכם את אותם גדולים שהיו פעם... 

וכך השיב: החילוק הוא שפעם שעה היתה שעה, והיום היה נחשב ליום, השבוע היה שבוע, והחודש חודש, וכן השנה היתה שנה. אמנם כיום השעה היא רק בת כמה דקות, היום נמשך רק כמה שעות, השבוע הוא בר חמש ימים כי הלוא ב"שישי שבת" הרפיון מורגש היטב ואין לומדים כמעט כלום, החודש אינו טומן בחובו שלושים יום אלא פחות, וכן השנה היא בת עשרה חודשים בעוד בחודשי בין הזמנים כמעט שאין לומדים... 

ממילא אין כל פלא שכיום איננו מוצאים את אותם גדולים מהעבר, כי כאשר לא מנצלים את הזמן כראוי - לא גדלים!

עצתו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל

המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל היה מייעץ לתלמידיו לרשום באופן מדויק בפנקס - לאורכו של יום אחד, כמה "דקות" מנוצלות בו ללימוד, היינו מהרגע של תחילת הלימוד בניכוי כל ההפסקות הגדולות והקטנות. רק כך הוא יוכל להבחין כמה זמן באמת מוקדש ביום ללימוד. 

כשיראה מול עיניו את האמת - אין ספק כי הוא יוכה בהלם, על כך שתמיד בטוח היה שהינו לומד י"ב שעות ביממה בו בזמן שבפועל לומד הוא בקושי שש או שבע שעות...

הלוא בדרך כלל בחור ישיבה עושה חשבון כללי מתוך מחשבה: היום מתחיל אצלנו בשעה שבע בבוקר, וסדרי הישיבה מסתיימים בשעה תשע וחצי בערב - היינו כארבע עשרה שעות. ואף אם תנכה שעתיים של בין הסדרים, ושעה תפילות נשארו כי"א שעות לימוד, ומה לא טוב בזה?... אבל למען הדיוק, יש להתבונן ולחשוב כמה מתוך אותם שעות הוא באמת יושב ולומד בריכוז מלא - ואז יווכח שלא כל כך הרבה זמן כפי שנראה לו...

מי שלומד שמונה שעות ביממה - כאילו לא למד מאומה!

וכבר אמר הסטייפלער זצ"ל: מי שאינו לומד י"ב שעות ביממה לא יוכל להצליח, וכאילו לא למד מאומה! 

והחשבון פשוט: מתוך עשרים וארבע שעות ביממה, תוריד שמונה שעות לשינה, וכשעתיים לשלוש תפילות שביום, ושעתיים לשלוש ארוחות ביום ולשאר עיסוקים שצריך לטפל בהם. נמצא שנשארת עם שתים עשרה שעות הראויות לנצלן ללימוד התורה.

אבל אם ח"ו הוא ילמד מאותם שתים עשרה שעות רק שמונה שעות, וארבע שעות הוקדשו לבטלה, הלוא איתא בירושלמי (סוף ברכות): "אם תעזבני יום יומים אעזבך", אם כן יוצא שהארבע שעות בטלה - נחשבים כשמונה שעות, ואם כך, כאילו לא למד כלום חלילה!...

מה היא ההגדרה של "מתמיד"?

נעמיד באור בעזרת השי"ת שתי נקודות אליהן כדאי לשים לב, ולערוך עליהן תדיר חשבון נפש, כי הם עיקרים גדולים מאוד בהשגת התורה.

הגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל סיפר ששמע פעם את הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מוסר שיחה לתלמידים, בה הוא שאל לדעתם: 

מהי ההגדרה של מתמיד? 

כל אחד ניסה להשיב, זה אמר שמתמיד הוא זה שלומד עשר שעות ליום, השני הביע את דעתו כי מתמיד אמור ללמוד ארבע עשרה שעות ביום, אחר הגדיר, מתמיד הוא זה שמסוגל ללמוד שש שעות ברציפות וכו'. הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל דחה את דבריהם באומרו זו אינה ההגדרה הנכונה.

אלא מאי? 

מתמיד נמדד לפי הסיבה אשר גורמת לו לקום מלימודו. כלומר אם יש לך אדם שלומד שש עשרה שעות ביממה, אך מאידך הוא מפסיק את הלימוד בכדי להתעניין בכל דבר קטן מסביב - הוא אינו קרוי מתמיד כלל. לעומתו אם אדם איננו מפסיק באמצע הלימוד ויהי מה, אלא אם כן במקרה שהוא בגדר פיקוח נפש וכדומה, או עבור מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים - אפילו אם למעשה אירע שלאחר מחצית השעה הינו נאלץ לקום מתלמודו, בכל זאת הוא נחשב למתמיד!

ביכולת הלומד לקבוע את ערך תורתו!...

בענין זה מובא בשם הבעל שם טוב זצ"ל: האדם יקבל את שכרו בעולם הבא, כפי איך שהוא עצמו קובע בעולם הזה, היינו - לפי הערך שהוא מעריך את תורתו ומצוותיו כך בדיוק ישלמו לו, לא פחות ולא יותר.

ניתן לזה דוגמא: אדם אשר באמצע לימודו, בלי שום סיבה מוצדקת מתחשק לו לשתות כוס קוקה קולה והוא קם לשם כך מלימודו, ועד שהוא קונה את המשקה ומסיים לשתות הוא הפסיד כעשרים דקות, ובאותו הזמן מסוגל הוא ללמוד דף גמרא - אם כן, נמצא שבעבורו דף גמרא שוה כמו כוס קוקה קולה. ואם כן בעולם העליון ישלמו לו על כל דף גמרא שלמד באותו הערך בעולם העליון של כוס קוקה קולה! 

לעומתו, אדם שיושב ולומד ולמרות שמוצעת עסקה בשווי אלפי אלפים, והוא איננו קם מלימודו, בזה הוא מראה שלימודו שוה עבורו יותר מכל סכום, ולכן יקבל על כל שעה של לימוד כפי אותו ערך! 

שמחתו הגדולה של בעל ה"בית אפרים" זצ"ל

לפנינו סיפור הממחיש יסוד זה:

הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל בעל שו"ת בית אפרים היה מאותם יחידים אשר התברכו בשני שולחנות - תורה וגדולה במקום אחד. למרות עסקיו המסועפים הקדיש זמן קבוע ללימוד התורה בכל יום עד חצות, שעות אלו היו קודש לה' ומעולם לא הפסיק בהם אפילו בעד כל הון שבעולם.

יום אחד בשעות לפני הצהרים, הגיעו סוחרים מלעמברג לביתו של ה"בית אפרים" זצ"ל, ובאמתחתם הצעה למכור לו סחורה אשר לפי כל תחשיב אמור היה להרויח ממכירתה כמה עשרות אלפי רובל - סכום עתק באותם הימים. הסוחרים הודיעו שהם ממהרים לילך לדרכם מאיזו סיבה, ומפני השעה הדוחקת בכוונתם למוכרה במחיר זול במיוחד.

הרבנית שקיבלה את פניהם ביקשה מהם שימתינו בטובם עד לאחר חצות יום אז יפנה ה"בית אפרים" לבחון את הצעתם, הסוחרים מצידם טענו שממהרים הם לדרכם, אמרה להם הרבנית: עתה היא העת הקבועה לתלמודו של בעלי ואין באפשרותי להפריע לו בשום פנים ואופן. השיבו לה הסוחרים: לא מדובר בעיסקה שיגרתית אלא בהזדמנות חד פעמית, בכמה דקות ניתן לסיים את הענין ואז יחזור לתלמודו. 

הרבנית התלבטה מאד מה לעשות, היטב זכרה שבעלה הגאון זצ"ל הזהירה לא לבטלו מלימודו, ומאידך ההצעה אשר הונחה בפניה היתה כה מפתה, ושמא בכל זאת בעלה לא יכעס עליה אם תפסיקו לזמן כה קצר.

בגודל צדקותה של הרבנית היא לא ההינה לבטל את בעלה מתורתו ולו לרגע קט, היא השיבה להם נחרצות "אין לי רשות לבטל את בעלי מתלמודו".

פנו הסוחרים וביצעו את העיסקה עם סוחר אחר. ויהי לאחר חצות היום יצא ה"בית אפרים" זצ"ל מחדר לימודו, ואז סיפרה לו הרבנית את כל השתלשלות הדברים, ושאלה את פיו אם נהגה כשורה.

בשמוע הגאון זצ"ל שהפסיד כמה עשרות אלפי רובל בגין אשר לא ביטל כמה דקות של לימוד התורה, נתמלא שמחה עצומה על אשר עלתה בידו זכות גדולה שכזו. וביאר הגאון זצ"ל: בבית דין של מעלה משלמים שכר מצוה כפי מה שמעריך האדם את יקר המצוה בעולם הזה, ואם הוא אכן מחבב את התורה כל כך שחס על לימוד של כמה דקות אף במחיר של אלפי רובל, מעתה על כל דקה ודקה מלימודו יהיה שכרו אלף מונים!

זהו הדבר הראשון שיש לקחת בחשבון, אי אלו דברים קטנים ופחותי ערך, ולפעמים שטויות והבלים - מוציאים אותנו מהלימוד. אם זו חתונה, ברית מילה, פגישה, עסקה, או סתם סקרנות לשמוע חדשות ודברים בטלים. עלינו לדעת את המשקל הרב של הפסקה זו מלימוד התורה, כי מלבד הענין של ביטול תורה הכרוך בזה יש גם את הגילוי דעת של הפחתת ערך התורה בעיניו על כל המשתמע מכך!

להקפיד על ביטול תורה של "דקות בודדות"

נקודה שניה באותו הענין אשר גם היא חשובה מאוד.

אומרים בשם הגאון רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל: ההכנה הנכונה למתן תורה היא על ידי שמירת אותם "דקות בודדות" שלא ילכו להן לבטלה.

וכבר איתא באור החיים הקדוש (פרשת תצוה שמות כז, כ): הגאולה הרביעית תלויה בזכות משה רבינו ע"ה, והוסיף האור החיים הקדוש וז"ל: "ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקין בתורה ובמצוות - אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

ומבאר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א (טיב המועדים): ככל הנראה אין כוונת האור החיים הקדוש לאלו אשר אינם לומדים כלל כי הלוא אנו רואים היום ריבוי של לומדי תורה, על כן נראה לומר שכונתו היא על מה שמתעצלים ללמוד בדקות בודדות שביני לביני, וזוהי אכן עצלות אשר רבים נכשלים בה.

"לא תרפני עד בלעי רוקי"

ועד היכן הדברים מגיעים: הנה איתא בפסוק באיוב (ז, יט): "לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי". וכתב על כך בפלא יועץ (אות כ' - כללות): "פירשו רבותינו זכרונם לברכה, ששואלין חשבון ליום הדין אפילו על זמן קצר כדי בליעת הרוק - במה הוציאו, שצריך שיוציא כל ימיו בתורה ובעבודת ה' או בדבר הגורם לעבודתו ולא עוד"...

דבר זה צריכים אנו לקחת בחשבון ולהתחזק, הלוא כמה דקות בודדות אשר הולכות לבטלה, אם בתחילתו של הסדר - למשל אם החברותא אמור להגיע בעוד כמה רגעים, או בסופו של הסדר שמסיימים את הלימוד שתי דקות לפני הזמן וכדומה. ראוי לנו לשנן ולדעת - על דקות אלו ניתן דין וחשבון, ואם ננצל אותם נוכל לגדול ולזכות לתורה ולשכרה.

זהירותם של גדולי התורה זצ"ל בניצול הזמן

דוגמאות לניצול הזמן של גדולי הדורות זצ"ל ניתן למצוא למכביר:

מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל שהעדיף לקנות נעלים ללא "שרוך", מפני שעשה חישוב שקשירת השרוכים אורכת כדקה אחת ביום, ואם מכפילים זאת לשנה, מדובר ב-365 דקות, ובמשך 70 שנה מדובר בשעות שלמות של בטלה לדבר שאינו מוכרח - נעילת שרוך הנעל!

וכן מובא שהחזון איש זצ"ל לאחר שעבר התקף לב, הרופאים אסרו עליו את הדיבור, רק כעבור כמה ימים, כאשר התאפשר לו לדבר מעט - הורה במשך תקופה כל יום להגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א שיכתוב שני מילים על דף, עד שלבסוף הושלם חידוש שלם, והוא נדפס בספר חזו"א על הלכות שבת!

ואמר הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, שהחזון איש זצ"ל רצה לאלפו לקח שאף אם מדובר במילים בודדות של חידושי תורה, אם קיימת לך אפשרות לכותבם היום - עשה זאת! ואל תמתין למחר למרות שאז יתאפשר לך לכתוב הכל ברצף... 

למדנו מכאן מהי החשיבות במילה אחת של תורה!

וכן ידוע שהחתם סופר זצ"ל העיד על עצמו כי נעשה לגדול בתורה בחמש דקות. כשכולם התפלאו למשמע הדברים, הסביר שהכוונה היא על אותם חמש דקות שדרך בני אדם לבזבז פה ושם, הוא ניצל אותם עד תום! ומכח זה נתגדל בתורה!

כיוצא בזה, זכיתי להכיר בעיר לייקוואוד תלמיד חכם גדול בן עליה, אשר קבע לעצמו סדר קבוע ללמוד מסכת מסוימת רק בעת שהוא ממתין בתור בתחנת הדלק! ופלא היה הדבר שכעבור תקופה הוא סיים באותן דקות בודדות כמה מסכתות!

רק כך גדלים בתורה!

בעלי עסק מקפידים מאוד על "שמירת הסדרים"...

כדאי להעלות על הכתב את אשר אירע פעם בכולל פלוני, הנהלת הכולל אספה את האברכים והודיעה להם כי מעתה ואילך יקפידו בתקיפות על שמירת הסדרים, וגם מי שהחסיר מחמת "אונס" ינכו לו מהמלגה. כאשר נסתיימה האסיפה כמה אברכים התלוננו והתרעמו על כך בטענה שה"שמירת סדרים" היא יותר מדי תקיפה. 

אמנם לפלא היה הדבר כי בין הלומדים בכולל נכח גם יהודי אשר התפרנס מעסקיו, וכאשר שמע את הכללים החדשים הפטיר ואמר: "הרי הדברים הללו ששמעתי הם פשוטים ביותר ואינם צריכים להיאמר כלל, הלוא כך בדיוק אני נוהג עם העובדים בעסק שלי, ועוד בצורה תקיפה יותר"... 

ואם לגבי עסק הפרנסה מבינים כולם שמוכרחים להסכים לכל הדרישות והכללים של המעסיק, אם כן מדוע בנוגע ללימוד התורה איננו מבינים זאת?...

וזוהי כוונת חז"ל באומרם: "וזדים ביד עוסקי תורתך" - גם בלימוד התורה יש להתנהג באותה רצינות ומסירות שמנהלים עסק.

עד כאן נגענו בטעם אחד שהתורה קרויה "עסק" - מפני החובה לעריכת חשבון אמיתי ומדוקדק של דרכיו, וההקפדה היתירה על כך שלא ילך זמנו לריק.

מי שחש ב"עושר רוחני" בלימוד תורה - ירגיש סיפוק רב!

נקודה נוספת יש להעמיד בקשר שבין לימוד התורה לעסק:

כשמתבוננים מעט עולה התהייה - כיצד ייתכן שבעלי עסקים עסוקים בעבודתם יומם ולילה בלי להתלונן ולקטר על ריבוי העבודה, הם מסוגלים לפתוח בבוקר השכם את בית העסק ולסוגרו מאוחר בלילה, ולעיתים לא נותר להם זמן במשך היום אפילו להכניס לפיהם דבר מה, וכל שכן שאין מה לדבר על מנוחת צהרים. אם כן מדוע בעלי העסק אינם מתלוננים? וכי לא מדובר בטורח עבורם?

התירוץ הוא פשוט, הם חיים כל רגע מתוך ידיעה שכל הטורח מספק להם רווחים גדולים, וככל שעובדים זמן רב יותר ניתנת האפשרות להרוויח יותר, ואם כן על מה נותר להתלונן...

זוהי התחושה שעל כל בן תורה להרגיש בעצמו, הרי תלמוד תורה כנגד כולם, ואמרו חז"ל בירושלמי (פאה פרק א): "וכל חפציך לא ישוו בה" - אפילו חפצי שמים אינם שווים למילה "אחת" של התורה. ואם כן כמה עושר רוחני עלינו להרגיש בכל מילה של לימוד תורה, ליבנו אמור להתמלא באושר כי "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו". 

כשנרגיש כך - ממילא לא יהיה לנו שום קושי וטורח, כי כל מילה בתורה היא בבחינת תענוג וריוח בלבד!

פועל - אין לו להתבטל ממלאכתו...

יש עוד נקודה עליה חשוב גם להתמקד: 

הרמח"ל זצ"ל כותב בספרו מסילת ישרים (פרק ט) בביאור מפסידי הזריזות וזה לשונו: "ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכענין מה שהיה אומר (עירובין דף סה.) "אגורי דיומא אנן". 

וכבר כתב רבינו יונה זצ"ל (ברכות דף ו. בדפי הרי"ף): "מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום. וכיון שכן, ואנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום, אם כן אנו כמו פועלים שאין לנו להתבטל מהקריאה".

ומסופר על בנו של החפץ חיים זצ"ל ששאל פעם את אביו, מה יעשה אם באמצע לימודו בא אליו חבירו ומתחיל לשוחח עימו. ענה לו החפץ חיים זצ"ל: אם היית סוחר בעיצומו של יריד בו ניתן לקנות סחורה רבה במחירים זולים ביותר, ומסביבך סוחרים אשר חוטפים וקונים את הסחורה, אם היה בא חברך באותה עת בכדי לשוחח עמך על הא ועל דא, האם היית מדבר עמו? בודאי היית אומר לו: "בבקשה חבירי וידידי, אין לי זמן לשוחח עתה, אני צריך לחטוף סחורה".

ונמצא שמי שבאמצע לימודו מסכים להפסיק לשיחת חולין בעלמא, אות הוא כי אין התורה נחשבת אצלו ל"עסק", כי אילו היה באמצע ה"עסק" - לא היה מסכים להפסיק...

הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל - "אני עובד גם ביום ראשון"!

מענין לענין באותו ענין נביא שתי עובדות המלמדות אותנו יסוד זה:

הוה עובדא בבחור אחד אשר קבע את מועד חתונתו ליום ראשון באמצעו של יום, אותו בחור היה מאוד מקורב אל ראש ישיבת מיר הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל, ובשל כך הוא הפציר בראש הישיבה זצ"ל שיבוא לסדר קידושין בחתונתו. 

הגר"ש זצ"ל ענה לו: איני יכול יען כי הזמן שנקבע לחופה הוא באמצעו של הסדר (וכידוע שהגר"ש בירנבוים זצ"ל לא יצא לשום חתונה לפני גמר הסדר השני בישיבה), הלה ביקש שוב מאד שייעתר לו ויבוא לסדר לו קידושין, עד שהגר"ש בירנבוים זצ"ל שאל את הבחור: מדוע החתונה נערכת דוקא ביום ראשון ולא באמצע השבוע. ענה לו הבחור: משום שבימי השבוע כולם "עובדים" ואינם יכולים לבוא ולהשתתף אבל יום ראשון הוא יום חופש... 

השיב לו רבינו זצ"ל בפסקנות - "אני עובד גם ביום ראשון ולכן איני יכול לבוא"...

מעשה עם מרן הרב שך זצ"ל

עוד בנותן ענין להביא סיפור על מרן הרב שך זצ"ל מהספר אורחות הישיבה (עמוד קיא): 

כאשר נודע למרן מפי תלמידיו, כי באחת מחצרות החסידים התקיימה חתונה גדולה לאחד מצאצאי האדמו"ר - ובחיידר השייך לחסידות החלו הלימודים למחרת בשעה מאוחרת בטענה כי הילדים אשר השתתפו בשמחה בודאי עייפים והם זקוקים לשעות שינה נוספות. 

היתכן?! - נזעק רבינו זצ"ל, האם ניתן לבטל תורה מתינוקות של בית רבן מחמת השתתפות בחתונתה של נכדת האדמו"ר? חלילה מעשות כזאת! - הבהיר, ודרש מאחד מתלמידיו כי ידבר עם מנהלי החיידר האמור על אודות הנושא, ויעביר אליהם את דעתו הנחרצת ואת הזעזוע העמוק אשר חש למשמע הדברים.

אותו מקורב, פקפק באוזני מרן זצ"ל בתועלת אשר ניתן יהא להפיק משיחה מעין זו. וכי מה יועילו הדברים? הלא חסידות זו ומוסדותיה אינה כפופה אלא לדעתו של האדמו"ר, והמנהל הלוא אינו מחויב להתחשב בדעתו של גדול הדור הליטאי...

אולם מרן הרב שך זצ"ל עמד על דעתו: אתה מוכרח לדבר איתם ויהי מה!

ואכן - בלית ברירה, מילא השליח את שליחותו. כאשר הזדמן לו לפגוש לאחר שבועות ספורים את מנהל החיידר האמור, סיפר לו את הדברים, תוך שהוא מדגיש את חוסר שביעות רצונו של רבינו זצ"ל מההנהגה של ביטול תורה דרבים, ובפרט כאשר מדובר בביטול תורה של תינוקות של בית רבן. 

עוד הוסיף אותו תלמיד וסיפר למנהל החיידר על שיחה שהגיעה לאזניו למחרת החתונה, שיחה אשר התנהלה בין אחד החסידים לבין העובד האחראי על תיחזוקה של המקוה השייך לחסידות. אותו חסיד שאל מתי המקוה נפתח, העובד ענה כי התייצב על משמרתו בשעה הקבועה כבכל יום - השכם בבוקר. כאשר הביע החסיד את פליאתו על יכולתו של העובד - אשר נמנה אף הוא על בני החסידות - לעבוד כרגיל, לאחר שהיה ער בליל אמש עד שעה מאוחרת למדי, השיב לו הלה ואמר: "אין מה לעשות, עבודה זו עבודה!"...

אינני מבין - הביע אותו תלמיד את תמיהתו בפני מנהל החיידר החסידי - עובד במקוה, יודע כי אף אם הינו עייף עד מאוד אינו יכול לאחר למשמרתו, שכן "עבודה זו עבודה", ואילו תורתם של תינוקות של בית רבן חשובה פחות והיא ניתנת לדחייה באמתלא של עייפות?! 

תקופת מה לאחר אותו מאורע, התקיימה חתונה נוספת בחצר של אותה חסידות. המנהל אשר נתון היה עדיין תחת רישומה של השיחה עם מקורבו של רבינו זצ"ל - עמד הפעם על דעתו כי אין לבטל תורה מתינוקות של בית רבן בשום אופן. כאשר ניסו ללחוץ עליו ולשדלו להסכים לאחר את תחילת הלימודים למחרת החתונה, השיב במשפט קצר וקולע: "אם בבית חרושת יתחילו מאוחר יותר, גם בחיידר יתחילו מאוחר"!...

מדובר במוסר השכל גדול עבורנו, שכן פעמים רבות מוזמנים אנו לכל מיני אירועים כמו ברית מילה, חתונה, בר מצווה וכיוצא בזה, והנה מחד הגבירים ובעלי עסקים שהוזמנו לאותו אירוע עוזבים את המקום לאחר זמן קצר, ולעיתים הם נמנעים מלהשתתף בכלל באירוע מפני הלחץ והטרדה של עסקיהם המסונפים... ואם כן כל שכן וקל וחומר מי ש"תורתו אומנותו" אשר עסקיו הם בתורת השם - חייב לפקח ולשמור על זמנו היקר ולא להיות נוכח בכל מיני מקומות על חשבון סדר לימודו...

"חובות" - יש לפרוע...

ראיתי לנכון להביא כאן יסוד נפלא אשר גם הוא נלמד מהקשר שבין תורה ל"עסק": 

איתא בגמרא במסכת עירובין (דף סה.): "רב אחא בר יעקב יזיף ופרע", ופירש רש"י זצ"ל: "היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום, והיה רגיל לעסוק ביום, ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה" עד כאן לשונו. 

והנה גם ברבינו יונה זצ"ל על מסכת ברכות (דף ו. בדפי הרי"ף) הביא מהירושלמי שעל ביטול תלמוד תורה שייך השלמה, ונביא את תורף דבריו:

רבינו יונה זצ"ל שם בא לבאר מדוע ברכות התורה אין מברכים רק פעם אחת ביום, ואילו ברכת ציצית ותפילין - אם הסירם מעליו צריך לברך פעם נוספת כאשר לובשם שוב. ותירץ רבינו יונה זצ"ל: הציצית או התפילין ברגע שפושטן מעליו נגמרה מצוותן, ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת הוי כמצוה אחרת וצריך לחזור ולברך שנית, מה שאין כן בקריאה של לימוד שלא נגמרה מצותה במה שקרא פעם אחת, שהרי מצותה כל היום, ולפיכך כשקורא כל פעם נחשב שחוזר למצותו ואין צריך לחזור ולברך.

אמנם זה ניחא, כל זמן שמדובר באותו יום דחשיב אותה המצוה, אבל בלילה שלאחריו הרי כבר נחשב ליום אחר וכמצוה אחרת, ואם כן מדוע אין מברכים שוב על הלימוד של הלילה? 

ותירץ בזה הלשון: "ואפילו כשקורא בלילה, לא נאמר שהלילה מהיום האחר הוא שיצטרך לחזור ולברך, שאף על פי שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה, גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום, וכדאמרינן בירושלמי "אמר רבי יוחנן: אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בלילה", כלומר - מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום, וכיון שכן, ואנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום, אם כן אנו כמו פועלים שאין לנו להתבטל מהקריאה. ומה שאנחנו מתבטלין ממנה ביום הוא כמו הלואה אצלינו ואנחנו פורעין אותה בלילה" עד כאן לשונו.

מבואר אם כן אפוא, שגם על "זמן" אשר ביטל אדם מתלמוד תורה - שייך השלמה, וכמו ש"עסק" בכדי להתקיים הרי הוא נוטל הלוואות ואשראי מהבנקים וכיוצא בזה ואחר כך משלם - כך גם בעסק התורה!

ובעצם כך נפסק להלכה במשנה ברורה. הנה בסימן קנ"ה הוא עוסק שם בחיוב שיש לאדם לקבוע עתים לתורה, והוסיף החפץ חיים זצ"ל באמצע דבריו (ס"ק ד) בזה הלשון: "ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום - יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה, וכדאמרינן (עירובין דף סה.): "רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילה" עד כאן לשונו.

מדוע הקדים הגרי"ש אלישיב זצ"ל את לימודו?

ואכן כך נוכחנו לראות אצל גדולי התורה. 

ידוע שהגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל היה מתחיל ללמוד כל יום בשעה שתים וחצי בלילה - בדיוק כמו שעון, היה מתחיל אצלו היום החדש.

פעם אחת הקדים רבינו זצ"ל את שעת קומו, למרות שבליל אמש הלך לישון בשעה מאוחרת מהרגיל, תמהו בני הבית באוזניו: "מה קרה היום? הרי הרב הלך לישון מאוחר, מדוע אם כן השכים כל כך בקומו?" ענה להם רבינו זצ"ל: "דוקא בגלל שהלכתי לישון מאוחר, קמתי היום מוקדם"... 

רבינו זצ"ל מיהר להסביר את פשר תשובתו, בליל אמש הגיע אדם אחד לשוחח עמי, ומכיוון שחשתי אל אותו אדם הכרת הטוב, שוחחתי עמו עד שעה מאוחרת. אך כעת בגלל ביטול זמן חוק הלימוד הקבוע, הקדמתי את שעת הקימה, על מנת להשלים את החסר...

וכך סיפר אחד ממקורבי רבינו זצ"ל, הגרי"ח דויטש שליט"א: את זמני הלימוד וסדריו של רבינו זצ"ל הוא שמר מכל משמר, שום רוח ואף צורך שבעולם לא הצליחו להזיזו אפילו לדקה אחת מסדריו ומזמני לימודו הקבועים.

אם בכל זאת נאלץ להקצות עשר או עשרים דקות מזמנו היקר מכל עבור צורך כלשהו - אם מחמת הכרת הטוב או מתוך צורך ציבורי דחוף, נוהג היה להשלים לאחר מכן את השעות החסרות על חשבון זמן השינה הקצר. ואם בכל לילה היה רבינו זצ"ל קם באופן קבוע בשעה שתיים וחצי ומתחיל את ה"סדר ראשון" אשר היה נמשך עד השעה שש בבוקר, הרי שלמחרת יום שהתעסק בצורך ציבורי אשר גזל מזמנו עשר דקות - נהג לקום עשר דקות קודם לכן, ואם הוצרך להשתתף בכנס ציבורי דחוף והדבר נטל שעתיים מזמנו היקר, הרי שבלילה שלאחריו היה קם שעתיים קודם - בשתים עשרה וחצי כבר התחיל את לימודו.

כמו כן מסופר גם על הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שבאחד מימי השבע ברכות של בנו שליט"א, אמר להמחותן: אני מתנצל שאינני יכול להשתתף בסעודת השבע ברכות כיון שאני בעל חוב ועלי לפרוע את חובותי... 

בהתחלה חשב המחותן שהכוונה לחובות כספיים, עד שנתברר לו שעקב השמחה יש לו "חובות" - להשלים את חוק לימודו. 

וכך מרגלא בפומיה של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א: מכיון שבמשך היום יש טרדות, לכן הוא משלים את לימודיו באמצע הלילה שאז אין לו מפריעים.

בקצרה: הקשר בין "עסק" לתלמוד תורה

לסיכום: עסקנו בשלוש נקודות אשר בהם התורה מתאפיינת כ"עסק", אותן ניתן ללמוד מבעלי העסקים או הפועלים הטרודים בעסקיהם, והם: 

א) עריכת חשבון נפש מדוייק ומדוקדק בכל מעשיו והנהגותיו, בדיוק כמו בעסק בו עורכים מאזן יומי חודשי ושנתי. 

ב) כשם ש"עסק" אינו נפתח מאוחר ואינו נסגר מוקדם אלא יש לו שעות פתיחה וסגירה קבועות מראש, כך גם בעסק הלימוד יש להקפיד על תחילת וסוף סדרי הלימוד. כמו כן אין להתבטל באמצע הלימוד - בדיוק כמו שאנשי עסקים טרודים ועסוקים בעבודתם. 

ג) כפי שבעל העסק נוטל הלוואות כאשר הוא נצרך לכך והוא פורע אותן כשמתאפשר לו, כך גם הלומדים אשר לא עלה בידם להשלים את לימודיהם במשך היום מחמת טירדה או ענין אחר, עליהם להשתדל להשלימם בזמן אחר.

כל זה נכלל במה שחז"ל דייקו במטבע לשונם ב"על הניסים" - "וזדים ביד עוסקי תורתך". 

ה' יעזרנו שנוכל להתחזק בענינים אלו, ולעסוק בתורה מתוך שקיעות רבה ובהתמדה גדולה!

 - - - 

קרדיט: באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, ארחות דיליה, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, סוכות דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד....

- - - 

לכתבה: חנוכה "כאשר ציוה השם" ספרים ושיעורים - לחץ כאן