"הידור מצוה" - יסוד חג החנוכה

"הידור מצוה" - יסוד חג החנוכה 

פתח דבר:

הנה מצינו בדין הדלקת הנרות דבר מיוחד שלא מצינו בשאר מצוות, וזהו לימוד נפלא לכל ימות השנה במה שנוגע לקיום המצוות בכלל.

איתא במסכת שבת (דף כא:): "תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך". הרי שכמה דרכים נאמרו לקיים את מצות הדלקת נר חנוכה, עיקר המצוה, ה"מהדרין", וה"מהדרין מן המהדרין".

ובאמת כבר עמדו הפוסקים על כך שבשו"ע (סימן תרע"ב) הזכיר להלכה רק את ה"מהדרין מן המהדרין", ונראה שאין זה רק בגדר הידור גרידא.

על כל פנים נמצינו למדים כי על האדם להשתדל לא רק לצאת את ידי חובתו מה שהוא מעיקר הדין בלבד, אלא עליו להשתדל להיות מן המהדרין ומן המהדרין מן המהדרין. ובאמת טעמא בעי. 

במאמר הבא ננסה לבאר את הדברים בעזרת השי"ת.

יש להתרחק מ"מעשה ניסים"!

יש להתבונן בכל יסוד נס החנוכה אשר בגינו נתקנו שמונת ימי החנוכה להלל ולהודאה לדורי דורות.

הנה הגמרא במסכת תענית (דף כ:) מביאה את דברי רבי ינאי: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תמצא לומר עושין לו נס, מנכין לו מזכויותיו".

ובהמשך שם (דף כד:) מספר רב מרי ברה דבת שמואל: הייתי עומד פעם על שפת הנהר ששמו פפא, וראיתי מלאכים אשר היו נראים כמלחי ספינה, והביאו חול ומילאו בו את הספינה, החול נהפך לקמח משובח כסולת, והם עמדו ומכרו אותו. כיון שראו זאת האנשים, באו כולם לקנות מקמח זה. אמר להם רבי יהודה: אל תקנו מקמח זה, משום דמעשה ניסים הוא. ופירש רש"י זצ"ל בזה הלשון: "ובמה דאפשר להתרחק ממעשה ניסים - יותר טוב ונכון".

וכן מצינו בגמרא במסכת שבת (דף נג:): "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. אמר ליה אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית"!

[התייחסות הרב שליט"א לנס כהנ"ל בדורנו, פתח תקוה - שאלת השאלות (108) קולנוע היכל, 04.08.2003]

מבואר מכל הני מקומות שאין זה טוב וראוי כאשר עושים לו לאדם נס, וכלשון רש"י זצ"ל "כל מה שאפשר להתרחק ממעשה ניסים יותר טוב ונכון". 

ואם כן תסתער לפנינו שאלה גדולה בענין נס החנוכה. 

ידועים דברי הגמרא במסכת שבת (דף כא:): "מאי חנוכה, דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אנון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". 

השאלה ידועה ומפורסמת, מדוע זקוקים היו בכלל ל"נס" הלוא היה להם די שמן בפך שיספיק לפחות לאותו היום, ואם כן מדוע כבר נעשה להם נס עוד קודם שהוצרכו לו, וכי לא עדיף להתרחק מן הנס?

על פי הלכה - יכולים היו להדליק ב"שמן טמא" 

עוד קשה מה שהקשה הפני יהושע זצ"ל (שם), וזה לשונו: "יש לתמוה כל טורח הנס למה, דהא קיימא לן "טומאה הותרה בציבור" והיו יכולים להדליק בשמן טמא, ולמאן דאמר שטומאה הותרה בציבור, אפילו הדורי לא מהדרינן כדאיתא במסכת יומא. ואם כן קשה טובא".

הפני יהושע זצ"ל מעיר שלכאורה הם לא היו זקוקים לנס כלל גם בשאר הימים, כי יכלו על פי הלכה להדליק לכתחילה בשמן טמא, ואם כן צריך עיון גדול מדוע בכל אופן הקב"ה עשה להם נס?

נס פך השמן - ללמדנו את חובת ההידור במצוות 

תירוצים רבים נאמרו על השאלה, אך נבחר להתמקד בתירוץ עליו מבוסס מאמרנו הנוכחי. וכך מטו משמיה דבעל חידושי הרי"ם זצ"ל: אכן נכון הוא שעל פי הדין היו יכולים להדליק באותו יום בפך שמן שמצאו, או אפילו בשאר ימים בשמן טמא וכקושית הפני יהושע זצ"ל, אלא שהקב"ה עשה להם נס שהשמן הטהור יספיק לשמונה ימים, וזאת בכדי ללמדנו: 

אין זה ראוי לעשות רק את מה שהדין מחייב ותמיד לתור אחר "קולות", אלא יש "להדר" במצוות. ולכך הוצרכו לשמן של נס שהיה טהור לגמרי וכך יוכלו לקיים את מצות הדלקת המנורה בהידור רב!

לפי היסוד הנ"ל נפתח לנו הצוהר להבין מדוע דוקא בנר חנוכה מצאנו שתקנו דין מיוחד למהדרין ולמהדרין מן המהדרין, מה שלא מצינו בשאר מצוות, כי עיקר הנס התרחש בשל הצורך להידור מצוה! ולכן השו"ע הביא להלכה רק את ה"מהדרין מן המהדרין"! 

על כן חשבתי לנכון להקדיש את המאמר הבא לנושא חשוב זה שכותרתו - לא להסתפק בקיום המצוה בלבד, והוא מקיף כמה וכמה ענפים: 

ההנהגה הראויה ב"הידור במצוות", מתי ראוי להחמיר ולחשוש לשיטות מסוימות בהלכה, וכן מהי החובה לנהוג "לפנים משורת הדין" - וכפי שיתבאר בהמשך - על ידי הנהגה זו יתמשך עליו מן השמים הנהגה של חסד ורחמים וכל ההשפעות הטובות. 

אין לחיות מלכתחילה חיים של בדיעבד!

ראשית יש להביט מעט בדברי רבותינו ז"ל שהפליגו בגודל המעלה של מי שמתנהג "לפנים משורת הדין", בזה אולי נוכל לעקור מן השורש את המחשבה המתגנבת לעתים בלבם של אנשים: "מדוע להחמיר, הלוא יש על מי לסמוך", או "זה לא אסור לכו"ע, הרי יש מקילים" ו"בדרבנן - הלך אחר המיקל".

לא זו הדרך בה ישכון אור - אלא אנו צריכים לקבוע בתוך לבנו: אי אפשר לחיות מלכתחילה חיים של בדיעבד!

[סרטון: לא רוצים כח דהיתרא! לא רוצים פטורים! רוצים לעשות רצונך!]

"שירי מצוה מעכבים את הפורענות"

הגמרא במסכת סוכה (דף לח.) אומרת: "שירי מצוה - מעכבין את הפורענות". וביאר בזה הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן ח"א עמ' עט): אף שבדיעבד ניתן לצאת ידי חובת המצוה אף בלי עשיית שייריה, אך המצוה כתיקונה - נעשית עם ה"שיריים" שבה, וקיומה בזה האופן מעכב את הפורענות מלבוא. 

ויש לידע שכך הוא בכל ענין, לדוגמא בלימוד התורה, יש המזלזלים בלימוד של "סוף הזמן", וחושבים הם כי היות וה"זמן" רובו ככולו כבר חלף מתוך "שטייגען" גדול ניתן לזלזל בימים שנשארו. 

אך האמת היא - שיירי המצוה הם עיקר גדול!

"מכאן ואילך - משל הקב"ה" - בעולם הזה!

ולא זו בלבד שהנהגה זו מסוגלת לעכב את הפורענות, אלא ה"מהדר" במצוות יותר מכפי חיובו, הקב"ה משלם לו את פירות שכרו כאן בעולם הזה! 

והדברים מפורשים בדברי חז"ל במסכת בבא קמא (דף ט:): "אמר רבי זירא: בהידור מצוה עד שליש. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש - משלו, מכאן ואילך - משל הקב"ה". ופירש"י זצ"ל וזה לשונו: "מכאן ואילך: מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו". והתוספות (ד"ה משל) הוסיפו וביארו: "אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא".

את ביאור הדברים בזה כבר העמיד לנו הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (ח"א עמ' 4), וכן כתב בבני יששכר (סיון מאמר ה' אות כ"ז) בשם הגאון הרב חיד"א זצ"ל: איתא בגמרא במסכת קידושין (דף לט:), "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". והענין הוא כי לא שייך במציאות תשלום שכר על קיום מצוות שכולן רוחניות בעולם הזה החומרי והגשמי. אבל מכל מקום חידשה הגמרא שב"הידור מצוה" - היינו על כל דבר שאדם עושה מעבר למה שהינו חייב, על כך שייך תשלום גם בעולם הזה, וזהו שכתוב "מכאן ואילך - משל הקב"ה".

להחמיר תמיד - לחוש אפילו לדברי יחיד

והנהגה זו אינה מיועדת רק לאנשים מיוחדים בעלי מדרגה גדולה וגבוהה, אלא היא נוגעת לכל מי מאתנו אשר הינו משתוקק לעלות במדרגות התורה ויראת שמים. 

וכך כתב הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יד) בבארו את חלקי הפרישות, ומנה שם שלושה מהם: פרישות מהנאות העולם, פרישות בדינים והלכות, ופרישות במנהגי ישראל. 

ונעתיק מלשונו בפרטו מהי ה"פרישות בדינים": 

"והפרישות בדינים - הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקות אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו, ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם. וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה".

ישנם "חומרות" אשר אינם אלא "קולות"!

נעמוד מעט על ההדגשה של הרמח"ל זצ"ל שכל מה שראוי להחמיר בדינים תמיד - זהו רק בתנאי "שלא יהיה חומרו קולו". ועל האדם להפעיל את מאזני ההיגיון איך ומתי ראוי להחמיר, ולעתים החומרה - היא הזלזול הגדול ביותר במצוה. וברור אפוא שקודם שיחמיר האדם, עליו לדאוג לקיים את עיקר הדין כמו שצריך, ולא לעשות מהטפל עיקר. 

ננקוב בשתי דוגמאות מוחשיות:

ידוע הסיפור על אי מי שראה איש אשר היה נמוך קומה עד למאוד. מיד שמח הלה שמחה עצומה על ה"מצוה" הגדולה שנזדמנה לידו - לברך עליו ברכת "ברוך משנה הבריות" בשם ומלכות, הוא תפס אותו בידיו והגביהו מן הקרקע, כי הלוא כל דבר שמברכים עליו יש לאוחזו בימינו... והוא גם הקפיד על כך שנשוא הברכה יוכל לענות אמן, כי הרי "גדול העונה יותר מן המברך", וכך בירך עליו בכוונה גדולה ובקול רם...

לצורך מה שמר העשיר את ה"אביון"...?

החזון איש זצ"ל סיפר על אדם עשיר גדול. שאלתי אותו פעם - אמר החזו"א זצ"ל - היודע אתה שמתגורר בשכנותך עני מרוד? הוא ענה: אכן, יודע אני. אם כן מדוע אינך מפרנס אותו? למה אתה לא מעניק לו מתת יד בכדי להוציאו ממצבו הדל? 

תשובת השכן היתה: בפורים ישנה מצוה של "מתנות לאביונים". אמנם קיימא לן: "כל הפושט יד נותנים לו", אבל יש הידור שיהיה "אביון" ממש, ואני כל שנה מקיים מצוה זו בהידור רב בכך שהנני נותן בפורים מעות לשכן זה, אך אם אתן לו גם במשך השנה הרי כך יצא הוא ממצבו, ואיך אוכל לקיים מצות מתנות לאביונים בהידור רב לפי כל השיטות?!...

כמובן שאלו וכיוצא בהן - הן "חומרות" שאינן ראויות. אנו עוסקים רק בחומרות והידורי מצוה, אשר נעשים במצבים בהם אדם יוצא ידי חובתו לפי שיטות שונות בפוסקים למרות שלא נפסקו להלכה, ולמרות זאת הוא בוחר להחמיר לחשוש ולהדר אך לא במחיר פגיעה בזולת או בויתור על דבר אחר. 

אלו הן החומרות אשר על ידן יוכל האדם להתרומם יותר, לשמור ולגדור את עצמו יותר.

פרטי הנהגה זו נוגעים לתחומים רבים, בשורות הבאות נסקור אותם על פי סדר מעגל השנה. 

פתחנו בחג החנוכה אשר חז"ל קבעו בו את ה"מהדרין" וה"מהדרין מן המהדרין", עתה נעבור למועדים אחרים.

פעולת השופר - הנהגה של "לפנים משורת הדין"

נתחיל עם ראשיתה של השנה.

יסוד גדול צריכים לדעת בנוגע לכל השנה בכלל ולראש השנה בפרט.

ראש השנה הוא אולי היום החשוב והנשגב ביותר במשך השנה, ושיאו של היום הוא ללא ספק בעת "תקיעת שופר", מפני שבאמצעות השופר אנו מעוררים הנהגה של חסד ורחמים, כמו כן אנו תוקעים בכדי שיעלה זיכרוננו לפניו יתברך לטובה. וכך הקב"ה עומד כביכול מכסא הדין ויושב על כסא החסד והרחמים.

השופר בו אנו תוקעים הוא הפרקליט שלנו בעומדנו בדין. וכך איתא בגמרא במסכת ראש השנה (דף טז:): "אמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין בה בתחילתה - מריעין לה בסופה".

רצינו לבאר בקצירת האומר מה הוא עומק מצוה זו של "תקיעת שופר", ומה יכולים אנו ללמוד ממנה הלכה למעשה למשך כל השנה.

ממה מתערבב השטן? 

הנה מובא בגמרא (שם): "אמר רבי יצחק: למה תוקעין בראש השנה? למה תוקעין?! רחמנא אמר "תקעו", אלא למה מריעין? מריעין?! רחמנא אמר "זכרון תרועה". אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים? ומתרצת הגמרא: "כדי לערבב השטן".

ויש להבין כיצד תקיעות השופר מבלבלות את השטן? וכתב שם רש"י זצ"ל: "כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו". 

וראיתי מובא בשם הג"ר עקיבא איגר זצ"ל (דרושי וחידושי רעק"א עה"ת פרשת פנחס), וכן כתב גם בעל ההפלאה זצ"ל בהקדמת ספר המקנה (פתחא זעירא אות ט') לבאר את הדברים: כיון שראה שטן שכלל ישראל מחבבין את המצוות הוא ירא לשטנם ולהזכיר את עוונותיהם. והטעם: דהנה אמרו חז"ל (מסכת יומא דף פו:): העושה "תשובה מיראה" - זדונות נעשו לו כשגגות, והעושה "תשובה מאהבה" - זדונות נעשו לו כזכויות. 

וכיון שהשטן נוכח שכלל ישראל מחבבין את המצוות שתוקעים הם כשהם יושבים וגם כשהם עומדים - לצאת את כל השיטות - הלוא אות הוא שעובדים הם את הקב"ה מאהבה, כי הירא אינו מקיים רק את "ההכרח המינימלי" בכדי שלא ייענש. אבל האוהב והמחבב עושה "יותר" ממה שהינו חייב, ולכן הוא ירא להזכיר את העבירות, כי כל עבירה תיתוסף כזכות, ולכן הוא מתבלבל - כי שתיקתו יפה לו מדיבורו!

וכעין זה פירש שם גם רבינו חננאל זצ"ל, וז"ל: "כיון שמצאנו כי אם יש מלאך מליץ אחד אשר פודה מרדת שחת, כן יש מלאך משטין, ומכוונין ישראל את לבם ואומר שמא יעמוד משטין עלינו - נדקדק במצות. וכיון שרואה המשטין שמחבבין המצות מיושב ומעומד כאלו מתעכב מלהשטין".

סגולה לזכות בדין - לנהוג "לפנים משורת הדין"

וראיתי בספר משנת רבי אהרן (ח"ב עמוד ר, ריד) שהוסיף בזה ביאור דהנה לכאורה קשה, ממה נפשך - אם צודקים טענותיו של השטן מה יועיל ה"חיבוב מצוה" שהם תוקעין ומריעין כשהן יושבים וכשהן עומדים, ואם אין לקטרוגיו כל סמך ובסיס, הלוא בלאו הכי מסתתמין דבריו, ו"חיבוב מצוה" למה לי.

וביאר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (דף כ:): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יז): "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר י, כו): "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ". אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" - והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

הרי לנו כי כאשר ישראל מחמירים על עצמם ועושים יותר ממה שחייבים המה מעיקר הדין, חיבוב מצוה זה גורם להם לנשיאת פנים - מידה כנגד מידה, כי כפי שהם עושים "לפנים משורת הדין", כך הקב"ה מוותר על דקדוק הדין. וכך מסתתמין טענותיו של השטן, משום שמבין הינו כי אף אם יקטרג ויזכיר את עוונותיהם של ישראל - הקב"ה ישא להם פנים. 

ועל דרך שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט (סימן יז, סעיף י): "אין לדיין... להדר פני גדול, שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו, שלא יסתתמו דברי בעל דינו". כי כאשר הדיין נושא את פניו לאחד - מסתתמין טענותיו של בעל דינו.

ונמצא אפוא, אמר הגר"א קוטלר זצ"ל: יש בידינו סגולה בדוקה לזכות בדין - לעשות יותר מאשר החיוב מעיקר הדין!

בעשי"ת - יש להחמיר יותר מכל ימות השנה!

כתוב בחיי אדם (כלל קמג): "ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בו כל השנה, כי גם הקב"ה מתנהג בחסידות עם בריותיו. והאוכלים פת פלטר כל השנה, בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל, וכן בכל הדברים". וכך נפסק בשו"ע (סימן תרג ס"א). 

ומקור הדברים מהירושלמי במסכת שבת (פ"א ה"ג): "רבי חייא רבא מפקד לרב, אין את יכול מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול. ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא", כלומר - ר' חייא ציוה את רב, שאם לא יוכל לאכול חולין בטהרה במשך כל השנה, יקפיד על כך לפחות במשך שבעה ימים. וכתב רבינו הטור זצ"ל בשם ראבי"ה זצ"ל: "קבלתי, אלו הם שבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, וקורא אותן ז' ימים, לפי שבר"ה לא היה צריך להיזהר לאכול בטהרה - שפשיטא שיאכל בטהרה, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל, ולא נשאר עדיין אלא ז' ימי חול שהוצרך להזהירו עליהן". 

ועיין בשער הציון (סימן תרט ס"ק א') שכתב: בעשרת ימי תשובה יש להחמיר אפילו בדבר המותר מדינא.

ד' מינים כשרים לכל השיטות - עד שליש מדמי המצוה

כתוב בשו"ע בסימן תרנ"ו: "אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואחר כך מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה". 

והוסיף שם בביאור הלכה, שהוא הדין כאשר יש לאדם אתרוג או לולב כשר הלכה למעשה, אולם יש שיטות שהוא פסול, אף שלא נפסק כך, מכל מקום מצוה להוסיף שליש מדמיו בכדי לקיים הידור מצוה - לצאת באתרוג הכשר לכל השיטות. 

למדנו אם כן כי על אדם להוזיל מכספו על מנת להחמיר ולצאת ידי חובת המצוה לכל השיטות.

מפני מה נתחייבו אותו הדור בכלייה?

כך גם בענין הפורים - יש לציין את דברי הגמרא במסכת מגילה (דף יב.): "שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה.

אמר להם: אמרו אתם,

אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

אם כן שבשושן יהרגו ובכל העולם כולו אל יהרגו.

אמרו לו: אמור אתה,

אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם.

אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר?

אמר להם: "הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים".

קולמוסים רבים נשתברו בביאור דברי הגמרא הללו, אבל נכתוב את מה שמצאתי בנתיב דרכנו כפי שכבר עמדו בזה המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל - דרכי העבודה עמ' רצז), וכן בספר שפתי חיים (מועדים ח"ב עמ' רי), ובמשנת רבי אהרן (מאמרים ושיחות מוסר ח"ג ע' פו) וכן בספר כוכבי אור. 

מלשון הגמרא שנתחייבו מחמת "שנהנו מסעודתו של אותו רשע", נראה כי מאכלי הסעודה היו עם "הכשר" בלי שום תערובת איסור וללא שום פקפוק, ולא היה בה חטא ממש, למרות זאת נתחייבו כי לא נזהרו מספיק. וכן בחטא ש"השתחוו לצלם", לא היה זה עבודה זרה ממש, אלא אנדרטה שעשו לכבודו של נבוכדנצר (עיין תוס' ע"ז דף ג.). ועוד הרי לא עשו זאת "אלא לפנים" - היינו מיראה, ומכל מקום הם נתבעו על כך שהם לא נהגו "לפנים משורת הדין" ולא החמירו על עצמם, ועל כן נגזרה כליה על בני אותו הדור. ואילו היו מוסרים את עצמם אף על כך, הקב"ה היה מציל אותם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם ועל ידי זה ניצלו בנס גלוי. 

הרי שכל ה"חטא" שלהם הסתכם בכך, שעשו רק את "שורת הדין" - היינו מה שהיו צריכים לעשות על פי הדין, ומעיקר הדין יכולים היו להשתתף בסעודה, וכן להשתחוות לצלם שעשו זאת רק מיראה שעשו זאת רק "לפנים", היינו כלפי חוץ, אבל בתוך תוכם לא חשבו ח"ו להשתחוות לצלם. אמנם אילו היו עושים "לפנים משורת הדין" לא היו מתחייבים כליה.

הדבר מלמדנו את גודל ענין ההנהגה "לפנים משורת הדין". 

החומרות השונות בחג הפסח

הנהגה זו בולטת מאוד אצל כל כלל ישראל על עדותיו השונות בכל מה שנוגע לחג הפסח. צא וראה כמה מחמירים הם על עצמם בכל חשש חמץ - אף הרחוק ביותר. 

בספר משנת חסידים (מסכת ניסן פרק ג) כותב: "והשומר פסח מחימוץ כהלכתו, ויחמיר בו בכל החומרות שמחמירים המחמירים - יועיל לנפשו מאוד כל השנה".

וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (ש"ט, פ"ז): "האריז"ל מזהיר מאוד על זהירות משהו חמץ בפסח", וכתב: "יחמיר בכל החומרות של כל הפוסקים. והזהיר ממשהו חמץ בפסח - מובטח לו שלא יחטא כל השנה"!

ובשם הרבי רב בונים מפרשיסחא זצ"ל מובא (שיח שרפי קודש - פסח אות א'), שהחומרות של חג הפסח אין להם שיעור, והם כמו תכשיטי כלה, שכל המוסיף הרי זה משובח!

מעשה עם האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל

מסופר על האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל: נהג הוא לצוות את גבאי קהילתו - לא להעמיד בבית המדרש דוד מים וקפה לשתייה בכל ימי הפסח, אף שקיימת היתה אפשרות להשתמש בכלים חדשים ובזהירות גדולה ללא כל חשש כלשהו. 

וטעמו עמו: יש לחנך את הילדים להחמיר בחומרות המסורות לנו מדור דור - בחג הפסח אין לטעום שום דבר מחוץ לבית, וכשיראו הקטנים שבפסח אין דוד מים וקפה בבית המדרש - יחקק הדבר בלבם...

הסבא מסלבודקה זצ"ל: וכי קולות אנו מחפשים?!

בנותן ענין להוסיף את הסיפור על הסבא מסלבודקה זצ"ל: בכל שנה לאחר אכילת "מרור" בליל הסדר היה נופל למשכב מרוב מרירות ה"חריין", והיה מבקש שיעירו אותו חצי שעה קודם חצות על מנת שיוכל לקיים את מצות אכילת האפיקומן כתיקונה. 

שאלו אותו תלמידיו, מדוע אינך מחפש "היתר" שתוכל לסמוך עליו - לאכול משהו אחר במקום ה"חריין" שמזיק לך כל כך, או לחילופין תסתמך על שיעור כזית קטן יותר מהרגיל? 

ענה להם הסבא זצ"ל: וכי קולות אנו מחפשים?! תדעו לכם שאם נחפש קולות אפשר למצוא קולות והיתרים בכל התורה כולה. אך שואל אני אתכם: וכי זה מה שאנו מחפשים?! 

חורבן ירושלים - שלא נהגו לפנים משורת הדין!

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל:) קובעת: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

הנה הקשר בין חורבן ירושלים לבין הנהגת אותו הדור ש"לא עבדו לפנים משורת הדין", מרומז כבר בפסוק בפרשת ואתחנן (ו, יח): "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ". רש"י זצ"ל על אתר מפרש: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" - "פשרה, לפנים משורת הדין". ובגמרא במסכת ברכות (דף מח:) מבואר ש"הָאָרֶץ הַטֹּבָה" היא ירושלים. הרי לנו שההנהגה של "לפנים משורת הדין", היא הגורמת לנחלת ירושלים הבנויה. ו"מכלל הן אתה שומע לאו" - היינו, על ידי שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא נהגו לפנים משורת הדין, זה מה שהוביל לחורבנה של ירושלים!

אמנם, כבר הקשה בספר "בן יהוידע" שם: קשה להבין את זה, וכי בשביל שלא נהגו "במידת חסידות" - "לפנים משורת הדין", חרבה ירושלים? מדוע לא תלו חז"ל את החורבן בעבירות חמורות שהיו בידם? וכבר התקשו בזה רבים.

אבל הביאור הוא כפי שכבר הוכחנו, כאשר ישראל עושים לפנים משורת הדין, אזי הקב"ה מתנהג עמהם "מידה כנגד מידה" - לפנים משורת הדין, ואין הוא מענישם לפי חיובם על עבירות שבידם, אך רק מפני שישראל בזמן חורבן הבית לא עשו לפנים משורת הדין, לא ויתר להם הקב"ה ונחרבה ירושלים בגלל עבירות שבידם.

חומרות והידורים ב"מקוה הטהרה"

עוד רגע קט אדברה: מצינו בספרי הפוסקים שבענין "מקוה הטהרה" ראוי מאוד להקפיד בזה אף יותר מבשאר תחומים. והוא להחמיר שהמקוה יהא כשר לפי כל הדעות השיטות והחומרות, ולא ללכת בזה אחר רוב דעות, אלא יש לחשוש אף לשיטת יחיד למרות שאין אנו פוסקים כמותו להלכה!

וכן הוא מנהג ישראל, יען כי טהרתו של עם ישראל תלויה בזה, ועל כן בעניני מקוואות מחמירים בכל מקום שרק ניתן להחמיר.

ויעוין בחזון איש (יו"ד סי' קכה אות ג') שכתב, כי יחיד המתרחק תמיד מן הספיקות - רשאי להחמיר גם בספק דרבנן, ואינו נקרא מן המתמיהים, ע"ש.

היוצא מדברינו: ענין גדול מאוד הוא להרגיל את עצמו להתנהג בהידור בכל דרכיו והנהגותיו, להיות מן המהדרין ומן המהדרין מן המהדרין - זהו הלימוד הנלמד מחג החנוכה, אשר כל נקבע מלכתחילה על ידי חז"ל להיות מן המהדרין במצוות, וזו היתה כל סיבת ה"נס" של מציאת פך השמן הטהור - למרות שלפי ההלכה יכולים היו להדליק בשמן טמא. 

ללמדנו ש"הידור מצוה" הוא אחד מיסודות היהדות!

 - - - 

קרדיט: באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, ארחות דיליה, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, סוכות דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד....

- - - 

לכתבה: חנוכה "כאשר ציוה השם" ספרים ושיעורים - לחץ כאן