"ולקחתם לכם" - זהירות מגזל!

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" - זהירות מגזל!

האם יש קשר בין שתי הדרשות?

נאמר בתורה בפרשת אמור (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", ודרשו חז"ל במסכת סוכה (דף מא:): "לָכֶם" - משלכם להוציא את הגזול. ומהמילים "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" דרשו חז"ל במדרש תנחומא (פרשת אמור פרשה ל'): "ראשון לחשבון עוונות".

ויש להבין הלוא ב' הדרשות הם על הפסוק: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", האם אכן יש קשר ביניהן או שהן שתי הוראות נפרדות. כמו כן יש לשאול מדוע יש צורך בלימוד מיוחד: "לָכֶם" - ולא גזול", הרי איסור גזל מפורש בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, יג): "וְלֹא תִגְזֹל", וכי על התורה ללמדנו שלא יגזול אדם ד' (4) מינים כמו שאסור לגזול שאר ממונות? ומה הצורך בזה?

"ראשון לחשבון עוונות"!

אבל באמת נראה שהתורה מלמדת אותנו בזה דבר נפלא, ואכן בכך יובן הקשר ההדוק בין שתי ההוראות, ויסוד הדברים מובא בספר לחם אשר (על התורה פרשת אמור). 

מדרך טבעם של בני אדם, שבעיניהם ה"מטרה מקדשת את האמצעים", ואם בכדי לקיים מצוה ייאלצו לעשות עבירה, לדוגמא: הגוזל וחומס, ואחר כך יתן את ממונו לצדקה וכיוצא בזה - העבירה לא תחשב בעיניהם אלא כמצוה. 

זאת מלמדת אותנו התורה, ביום ראשון של חג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר", הגם שמדובר במצוה מכל מקום דרשינן: "לָכֶם - משלכם, להוציא את הגזול". כך למדים אנו באופן ברור כי גם עבירה אשר מטרתה מצוה היא בכלל עבירה, ויתירה מזו: גם המצוה אינה מתקיימת כהלכתה. 

ומכיון ש: "לוּלָב הַגָּזוּל - פָּסוּל" (סוכה ג, א) ממילא החג הוא "ראשון לחשבון עוונות", כי נאלצים לערוך חשבון מחדש של כל העבירות אשר עד עתה נחשבו בעיניהם כמצוות...

זהו הלקח הנלמד מהמילים "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" - משלכם ולא מן הגזל! היינו: "המטרה - איננה מקדשת את האמצעים"! אסור לגזול ממון על מנת לקיים בו מצוות! 

ובעצם כך כותב גם הגאון בעל החתן סופר זצ"ל ונעתיק מלשונו: 

הנה במשך כל ימות השנה בא יצר הרע ומפתה את האדם לחטוא, וגם אם הדבר שמפתהו עבירה היא מצד עצמה, עם כל זה מתאר היצר ומדמה אותו למצוה, באומרו הלא מותר לעבור עבירה כדי לקיים מצוה. ואלה הם דברי היצר! ונמצא לפי עצת היצר לא עבר האדם עבירה כל ימות השנה. 

אבל בבואו לקיים מצות ד' מינים מתברר לו שאינו כן, שהרי חז"ל לימדונו (מסכת סוכה דף ל.) שמצוה הבאה בעבירה - עבירה, ואף שתכליתה לקיים מצוה אסור הדבר מטעם גזול. אם כן, עכשיו איגלאי מילתא למפרע שכל העבירות שנתפתה להם, לא לרצון הם לפני ה'. 

וזהו "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", כי ממצוה זו נתברר שהוא ראשון לחשבון עוונות שעבר עליהם כל ימות השנה!

נפלא מאוד!

רוב בגזל ומיעוט בעריות

איתא בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קסה.): "רוב בגזל ומיעוט בעריות". ומפרש הרשב"ם זצ"ל: "רוב בני אדם חשודין על הגזל, כעין גזל שמורין להתירא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו". 

שואל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: מדוע אכן רוב בני אדם נכשלים בגזל? אם הטעם משום שתאות הממון מעבירה את בני האדם על דעתם, אם כן למה רק מיעוטם בעריות?

התירוץ הוא, אומר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל - בעבירת הגזל יתכן מאוד שאדם יחטא ויחשוב שעושה מצוה, והיצר הרע מורה לו היתר וכמו שכתב הרשב"ם זצ"ל, אבל בעריות לא שייך הוראת היתר.

וכאמור ישנה מחשבה מצויה מאוד בקרב בני האדם, שמותר לעבור על איסור גזל אם המטרה היא לקיים בזה מצוה. 

גם ב"צדק" - "תרדוף צדק"

ולא היא! "המטרה - איננה מקדשת את האמצעים"! אם האמצעים אינם כשרים וישרים על פי הלכה, אזי אין בכח המטרה לקדש אותם!

וכך הוה מרגלא בפומיה של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל על הפסוק (דברים טז, כ) "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" - גם בעשיית צֶדֶק - כמו צדקה או שאר מצוות, יש לרדוף ולקיים זאת מתוך צֶדֶק! ולא מתוך אמצעים לא כשרים חלילה.

"משפטים - תרומה"

והדבר כבר נרמז בתורה, וכפי שעמד על כך הבית הלוי זצ"ל (ריש פרשת תרומה). 

מדוע פרשת תרומה נקבעה לאחר פרשת משפטים? ללמדך כי קודם שיבוא האדם לעשות צדקה בממונו עליו לראות שאין בממונו חשש גזל והוא שלו לפי משפטי התורה, ואם לא כן אין הצדקה נחשבת לו כלל. 

על כך כותב הנביא ישעיה (נט, יד): "וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד" - מפני שהוסג המשפט, גם הצדקה שעושים עומדת מֵרָחוֹק ואינה מועילה כלל. וזה מה שמוסיף הנביא (שם נט, נו): "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת".

קודם כל יש לדעת "משפטים", רק אחר כך ניתן להרים "תרומות"!

"וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"

בספר נועם מגדים מבאר על דרך זה את הפסוק (ויקרא ו, כג): "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".

כל כסף שבא מ: "חַטָּאת" - כלומר: מגזל, ריבית או אונאה וכיוצא בהם, "אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד", אותם דמים (מעות) שייעשה בהם שימוש לדברים שבקדושה, הרי מלבד שלא יקבל שכר על "מצוה הבאה בעבירה", וזו הכוונה: "לֹא תֵאָכֵל" - לא תבוא מצוה זו לידי אכילת שכרו בעולם הזה או בעולם הבא, אלא אף גם זאת - "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף", אותו "עושה מצוה" - ישרף באשה של גהינם...

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" - מדוע?

ניתן להטעים על כך את תשובתו של בעל החידושי הרי"ם זצ"ל לשאלה הבאה. 

בפרשת יתרו (שמות כ, טו) נאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם". לכאורה לשם מה היה צורך שהעם יראו אֶת הַקּוֹלֹת אשר יצאו מפי הגבורה בעשרת הדברות, וכי לא די בשמיעה בלבד? ובפרט שהקב"ה אינו עושה ניסים אם אין צורך בהם.

השיב בעל החידושי הרי"ם זצ"ל ברעיון נפלא: אם העם לא היה רואה את עשרת הדברות אלא שומע אותם בלבד, עלולים היו לפרש את הדברות "לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב" (שמות כ, יב) וכו' כאילו נאמר "לו" עם וי"ו - היינו, למען הקב"ה ותורתו - תִּֿגְנֹב! לשם שמים הכל מותר - לרצוח, לגנוב, להזיק ולהשחית רכוש של זה שאינו תמים דעה עמך ב"דרכך הקדושה". לפיכך הראה להם הקב"ה שה: "לֹא" הוא באל"ף רבתי...

נפלא!

"הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו"

הגאון בעל השואל ומשיב זצ"ל גאב"ד לבוב התבטא פעם כנגד אותם המדקדקים במצוות ש"בין אדם למקום", ואילו במצוות ש"בין אדם לחבירו" כמו גזל ושאר מעשי עוולה - ידיהם אינן נקיות. וכה אמר: 

הכתוב אומר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב - וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". חז"ל פירשו ש: יַעֲקֹב אבינו ע"ה משתמש בעיקר בקול, ו: עֵשָׂו מתמקד בידיים. ואני אומר: יש בני אדם המרבים בקולם בתפילות ותחנונים, בתהלים ומעמדות, ובכל זאת ו: "ידיהם יְדֵי עֵשָׂו" - הם חוטפים, גוזלים ומלווים בריבית...

וכאשר אדם עומד לקיים מצוה, עליו להתבונן שהוא אכן נכון להתעלות ולהתקדש מכח המצוה, ולא שחלילה יקרה להיפך.

וכך מסופר על החפץ חיים זצ"ל: בהיותו במקוה בערב שבת הוא הבחין באדם שנטל את סבונו של זולתו בכדי להשתמש בו בלי רשות. אמר לו החפץ חיים זצ"ל: "אחי היקר, אתה לוקח סבון בכדי להתנקות, אך דע לך שעם הסבון הזה, תצא מכאן מלוכלך עוד יותר ממה שהיית"...

"וְקַח לִי" - משלי הם ואינם גזל!

על הזהירות בענייני גזל ישנם מקורות רבים גם מן התורה, נציין ונבאר את אחד מהם.

רבקה אמנו ע"ה שלחה את יעקב אבינו ע"ה להביא שני גדיי עיזים, על מנת להכין מהם מטעמים ליצחק אבינו ע"ה בכדי שיברך אותו, היא אמרה לו (בראשית כז, ט): "לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב". ופרש רש"י זצ"ל: "וְקַח לִי - 'משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני (2) גדיי עיזים בכל יום'.

והקשה המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל: וכי אם לא היה כתוב כך בכתובתה אכן היה אסור לה לקחת מהצאן? הלוא בודאי שמותר לה לקחת שני גדיים לצורך הכנת מאכלים עבורו! ובפרט שמדובר היה בדבר קריטי, כי אילו יעקב אבינו ע"ה לא יקבל את הברכות מיצחק אבינו ע"ה ועם ישראל ייאלץ להיות תלוי בעשו, ח"ו לא תהיה להם תקומה! ואם כן מה בכך שתיקח מהצאן בלי תנאי בכתובה?!

אלא הדבר בא ללמדנו מסר ברור: "המטרה - אינה מקדשת את האמצעים"! אם כתוב בכתובה - היא יכולה לקחת, ואם לא - היא לא יכולה לקחת!

לצערנו זה לא מה שקורה, אנשים עושים דברים גדולים, אך תוך כדי כך הם נכשלים בעוולות גדולות. ככה לא בונים מאומה! ובודאי שלא את עם ישראל!

כדי להצליח - יש הכרח שגם האמצעים יהיו כשרים וטהורים!

עיקר הצדקות - בעניני ממונות!

ואכן בספרים הקדושים מבואר: עיקר צידקותו של אדם נמדדת בענייני הזהירות בממון!

כך כתב בספר קב הישר (פרק נ"ב): עיקר היראה והצדקות הוא בממון, וכל אדם שהוא עומד בצדקתו על ממון - זה הוא צדיק גמור, ועליו נאמר (תהלים קכח, ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל" - ביושר, "אַשְׁרֶיךָ" - בעולם הזה, "וְטוֹב לָךְ" - בעולם הבא.

וכן כתוב (שמות כב, יז) "אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ". ידוע לפרש בשם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: מתי "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים"? כלומר: מתי יכול האדם לזכות לקרבת אלוקים? ("וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" תהלים עג, כח) "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" - אם ידיו נקיות מגזל! 

זהו המדד לצדקתו של האדם. עד כמה הוא אכן זהיר מלהיכשל בגזל זולתו!

"יעקב הצדיק"!

וכך דקדק הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל בדברי הרמב"ם זצ"ל, שעיקר צדקותו של אדם היא בהנהגתו בענייני ממון. 

כתב הרמב"ם זצ"ל בהלכות שכירות (פי"ג ה"ז) בזה הלשון: "וכן חייב (הפועל) לעבוד (את אדונו) בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר (בראשית לא, ו): "כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן". עד כאן לשונו.

ויש להעיר שלא מצינו בשום מקום במשנה תורה להרמב"ם שכינה את יעקב אבינו ע"ה כ"יעקב הצדיק". ונראה שאותה נקיות בענייני ממון שהיתה ליעקב אבינו ע"ה כאשר עבד אצל לבן, היא שהביאה אותו לרום מעלת הצדקות יותר מכל מעשיו העצומים.

ומקור דברי הרמב"ם זצ"ל הוא מהפסוק (בראשית ל, לג) "וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי". הרי שיעקב אבינו ע"ה עצמו הזכיר בענין זה שהיה בינו לבין לבן את הלשון צדקות - כי הצדקות נמדדת בענייני ממון דוקא. 

ומי שאינו מקפיד על ענייני הממון נקרא רשע - ההיפך מצדיק. וכך מצינו בפרשת לך לך (בראשית יג, ז): "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט". ופרש רש"י זצ"ל: "וַיְהִי רִיב – לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹעִים שֶׁל לוֹט רְשָׁעִים, וּמַרְעִים בְּהֶמְתָּם בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְרוֹעֵי אַבְרָם מוֹכִיחִים אוֹתָם עַל הַגֶּזֶל". ומבואר שרועי לוט נקראו רשעים בשביל הגזל - שהיו מרעים בהמתם בשדות אחרים.

הוי אומר שהמקפיד בעניני ממונות הרי הוא צדיק, ואם לאו - רשע יקרא!

נפלא!

"הכל נעשה מכסף כשר בתכלית"!

זהו הטעם כנראה שגדולי ישראל הקפידו מאוד לבל יעשו שום מעשה מצוה אם לא היה ברור בלי כל צל של ספק שהוא הושג בכסף כשר לחלוטין. כמו כן הם נזהרו שלא לעבור על שום סרך גזל ולו הרחוק ביותר, על מנת לקיים איזו מצוה כלשהי.

נביא על כך כמה עובדות.

ידועה היתה זהירותו המופלגת של הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל מאיסור גזל. ומסופר שבעת מסעותיו לחוץ לארץ, לא ביקש מעולם כסף עבור הישיבה בדרכים שאינן כשרות, הנהגתו היתה תמיד מתוך נקיות ומידת האמת. שום מטרה שבעולם לא היתה חשובה כמו השמירה על קוצו של יוד בטוהר הממון.

כשנה לפני פטירתו ישב פעם ליד הרבנית תוך שהוא מביט במבנה הישיבה, ואמר לה: "את רואה את הבניין הגדול המשמש כאכסניה לתלמידים? כל לבינה בו נקיה ללא ממון אחרים. כל טיח ואבן קיר שהונחו כאן, נקיים ללא רבב! הכל נעשה מכסף כשר בתכלית"!

מעשה עם הגאון בעל ה"ברכת שמואל" זצ"ל

וכעין זה סיפר בעל המעשה על הגאון רבי ברוך בער זצ"ל. 

הצעתי פעם למרן הגאון רבי ברוך בער זצ"ל שאלך איתו לבעלי בתים שאני מכיר כדי להתרימם עבור הישיבה בקמניץ. כשהגעתי עם רכב אשר היה שייך לעסק שלנו, פתחתי את הדלת עבור רבינו זצ"ל שיכנס, אולם הוא נעמד על יד הדלת ולא נכנס. הבנתי שיש דברים בגו.

לאחר כמה דקות שאל אותי: "יש לך שותפים בעסק"? משהשבתי לו בחיוב, אמר לי: "אם כך, אין לך רשות להשתמש ברכב שלא לצורך העסק, הבה נזמין מונית" - דבר שהיה מאוד יקר בימים ההם...

הוא לא אבה לעבור אפילו על חשש גזל, למרות שהמטרה היתה להתרים לקיומה של הישיבה הקדושה!

זהירותו בממון של הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל 

המעשה הבא מתאר את גודל זהירותו של הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל בממון הזולת. 

בפרוס חג הפסח ארגנו לעצמם כמה אברכים מבני הישיבה אפיית מצות מקמח "שמורה". רבי מרדכי זצ"ל בגודל צדקותו חשק מאוד במצות הללו. אבל הקפדתו היתירה על ממון כשר לא איפשרה לו, הוא נאות להשתמש רק בכספים שקיבל ממקור נאמן כגון מהגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, והיות ולא נמצאו באותה עת בידו המעות הנדרשות לרכישת "מצה שמורה", הוא לא לווה או ניסה להשיג כסף, אלא הסתפק במצה רגילה. 

ההכרעה שלו היתה כי מוטב לוותר על הידור מצוה כמו "מצה שמורה", ולא על ממון כשר שהוא מעיקר הדין.

מעשה עם החפץ חיים זצ"ל

על מרן החפץ חיים זצ"ל מסופר: אחד מחשובי האברכים בישיבת ראדין בישר לו בשמחה שעלה בידו לרכוש לעצמו תפילין עם כל ההידורים - הפרשיות מכתב סופר מצויין וירא שמים ידוע, את הבתים התקין אומן מפורסם פלוני, והן "פרודות" ו"מעור אחד", ואת הרצועות עיבד יהודי כשר לפי כל החומרות וכו' וכו'.

שאלו החפץ חיים זצ"ל: "כמה שילמת על התפילין"? השיב הלה: "שמונה עשר (18) רובל" - סכום שבשעתו היה גבוה ביחס למחיר השוק.

כששמע החפץ חיים זצ"ל את המחיר הנקוב, החל לנדנד בראשו לאות תמהון תוך שהוא חוזר ומשנן לעצמו: "שמונה עשר רובל במחיר זוג תפילין מהודרים! האם גם מדקדקים שהשמונה עשר רובל יהיו מהודרים, כפי שמהדרים שהתפילין יהיו מהודרים? מי יודע כיצד הושגו אותם שמונה עשר רובל? האם לא על חשבון אחרים"? 

כלומר: ראוי מאוד להדר במצוות, אבל יש להדר שגם הממון לרכישת חפצי המצוות יהיה כשר בכל ההידורים...

[לסיפור מפי הרב שליט"א בשיעור: החפץ חיים: תפלין מהודרות. אפיקורוס וערבות 28.05.2020]

חשש "מיצר שהחזיקו בו רבים"

מסופר עוד על החפץ חיים זצ"ל שהקפיד להעמיד את סוכתו בקרקע השייכת לו, ולא במקום שרבים הולכים בו משום חשש "מיצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו".

הלקח עבורנו: אין לקיים מצוות בהידור באמצעים שאינם מהודרים! ראשית כל יש להקפיד על הידורו וכשרותו של הממון שברשותנו, רק אז נוכל להדר באמצעותו את המצוות!

למי שלח פוסק הדור זצ"ל צ'ק בדואר?

אם נרצה לקבל מושג מה נקרא נקיות מוחלטת בנושא של ממונות, נביא סיפור שאירע עם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. 

יהודי מארץ ישראל התקשר לביתו בכדי לשאול אותו שאלה בהלכה. השעה היתה בארץ ישראל עשר (10:00) בבוקר, והוא לא שם אל לבו שבאותו זמן בארצות הברית השעה היא שלוש (30:00) לפנות בוקר...

הגאון רבי משה זצ"ל קם משנתו והרים את האפרכסת, והאיש ירה את שאלתו ללא הקדמות תוך שהוא מצפה לקבל תשובה. רבי משה זצ"ל התנצל וביקש ממנו להמתין על הקו כמה דקות. האיש חשב לעצמו: האם "פוסק הדור" צריך זמן לעיין בספרים? הלוא מפורסם בפי כל שהוא יודע את התורה כולה והוא יודע להשיב מיד גם על השאלות הסבוכות ביותר...

כעבור כמה דקות שב רבי משה זצ"ל לקו הטלפון, וענה על השאלה בתמציתיות תוך ציון מקורות התשובה. אך להפתעת השואל רבי משה זצ"ל ביקש לדעת את שמו וכתובתו בארץ ישראל. 

הוא לא הבין מדוע פוסק הדור זקוק למידע הזה, אבל לבקשתו מסר את פרטיו המלאים.

לאחר כשבוע התקבל בתיבת הדואר שלו מכתב מרבי משה זצ"ל, וכשפתח את המעטפה נדהם לגלות צ'ק בחתימת ידו של פוסק הדור, ובצמוד לו פתק עליו נכתבו מספר שורות: 

"כשהתקשרת אלי בשלוש לפנות בוקר, לקח לי זמן ליטול את ידיי, ולומר ברכת התורה טרם יכולתי לענות לך. ואף על פי שאני יודע שהיית מוכן לשלם על השיחה, אני רואה את עצמי אחראי לזמן שעיכבתי אותך על הקו, שלא היה אלא לתועלת שלי - כדי שלא אדבר דברי תורה לאחר שקמתי מהשינה בלי ברכות התורה, לכן אני שולח לך צ'ק על בערך חמש דקות של שיחה בינלאומית".

זהו מעשה מדהים הממחיש את הנקיות המוחלטת והזהירות הגדולה של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, כי הגם שהעיכוב בסופו של דבר היה לצורך השואל שהתקשר אליו באמצע הלילה תוך שהוא נם על יצועו, בכל זאת לא חיפש שום צדדי פטור, אלא שילם מכספו על דקות ההמתנה!

נפלא מאוד!

עובי השולחן ערוך של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל

כמו שכבר אמרנו, עיקר צדקותו של אדם נמדדת לפי זהירותו בענייני ממונות. ולפיכך גדולי ישראל הקפידו על כך מאוד כל ימיהם על ענין זה. 

הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל התבטא פעם: אחד מעיקרי שיטתו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל הוא הזהירות בממון חבירו. והוא חידש חידושים רבים בענין זה. 

הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל אמר: רבי ישראל זצ"ל היה שיא הזהירות בבין אדם לחבירו, בגזל ובשאר חלקי חושן משפט. 

ידוע שהגרי"ס זצ"ל אמר: העובי של שלחן ערוך חושן משפט הוא עבה בגבול מסויים, אבל העובי של השו"ע חו"מ הפרטי שלי - גדול לאין שיעור (וכהדגמה הרחיב את ידיו לצדדים), משום שהוא קיים בעצמו את ה"חושן משפט" עם כל הזהירות והדקדוקים, וזהו חיבור גדול ועצום!

"מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר"

ידוע כי השגת כסף כשר לפי כל דקדוקי ההלכה אינה משימה קלה, מדובר באחת מהעבודות הקשות שבמקדש! 

בספר רשפי אש סמך רמז יפה על זה מהנאמר בענין עשיית המנורה (שמות כה, לו): "מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר", היינו "מִקְשָׁה אַחַת" - דבר קשה ונדיר אחד ישנו בעולם, והוא - שאדם יהיה ברשותו "זָהָב טָהוֹר", מעות טהורות מגזל, רמאות ואונאה, מעות שהשתכר ביושר ללא כל רבב ודופי.

"ארבעים רובל כשרים"?!...

ולפיכך הצדיקים כאשר שמעו על בני אדם שבזבזו עבור מצוה סכומי כסף גדולים, הם תמהו כיצד ניתן להשיגם בקלות אך בדרך כשרה.

אדם השיג אתרוג יפה ומהודר בארבעים (40) רובל - סכום גדול מאוד באותם ימים, והוא בא להחפץ חיים זצ"ל והציג בפניו את האתרוג. החפץ חיים זצ"ל סיבב את האתרוג ושיבח את מקחו: "אה! יפה מאוד"! - אך אחר כך מלמל לעצמו: "מנין ניתן להשיג ארבעים רובל כשרים"?!...

ידוע כי באחד ממסעותיו למען הכלל, הגישו לחפץ חיים זצ"ל על מגש כסף - זרוע לחיים וקיבה - נתינה השמורה לכהנים. 

נהרה נמשכה על פניו והוא אמר: "אה, אה, ממון כשר"! וכך חזר והתבטא בצהלה שוב ושוב: "ממון כשר"! ("וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" דברים יח, ג)

הגישה שלנו לענייני ממון צריכה להיות כפי שאמרו על הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל: "לא שטרות ומטבעות סדורים היו בארנקו, אלא סימנים וסעיפים בחושן משפט"!...

"צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם"

נוסיף בזה עוד מרגניתא טבא.

בפרשת וישלח (בראשית לב, כה) מסופר על מלחמתו של יעקב אבינו ע"ה עם שרו של עשו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". וידועים דברי חז"ל שיעקב אבינו ע"ה חזר על פכים קטנים, ותוך כדי כך שרו של עשו נאבק עמו. 

ויש להתבונן: מדוע חזר יעקב אבינו ע"ה בשביל פכים קטנים? הרי הוא יצא מבית לבן ברכוש גדול? 

הגמרא מסבירה במסכת חולין (דף צא.): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" - אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל".

ושומה עלינו להבין: מדוע ממונם חביב להם יותר מגופם? מה חשוב כל כך בממון? אך הביאור הוא: כאשר לאדם יש ברשותו "כסף כשר", הוא יודע שהכסף שלו הוא מהשמים, ואם כן כל אבידה חשובה בעיניו, משום ההפסד של דבר שהגיע לו בהשגחה. 

וכפי שכותב בילקוט מעם לועז: דוקא לצדיקים קשה הפסד כל דבר קטן, מפני שאין להם דרך קצרה להשיג צרכיהם על ידי רמאות וגזלה, כי משאם ומתנם באמונה, ויצטרכו להתעסק ביגיעה וטירחה. ועל כן כאשר יקר להם כוחם, ממונם וזמנם לתורה, הם מחבבים ממונם יותר מגופם.

לקנות כל דבר נזקקים לכסף, ובכדי להשיג כסף צריכים זמן, וזמן זה חיים!

זהו הטעם מדוע הצדיקים הקפידו על כל הוצאה גם קטנה, והם שמרו מכל משמר על כל דבר שהיה ברשותם, אפילו הפעוט ביותר!

[לשיעור: ממון כשר 22.02.2025]

מדוע התיבה של משה רבינו ע"ה היתה עשויה מעצי גֹּמֶא?

חז"ל אומרים במסכת סוטה (דף יב.): יוכבד בנתה את התיבה למשה רבינו ע"ה מעצי גומא ("וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא" שמות ב, ג) ולא מעץ ארז, מאחר שהוא מצוי ואינו עולה הרבה. רואים איפוא שאף לצורך חשוב זה - הצלת בנה שיהיה מושיען של ישראל, היא לא פיזרה ממון שלא לצורך.

מוסיף על כך המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל: אם רואים אדם פזרן שממונו אינו חביב עליו, אות הוא שאינו נזהר על כשרות ממונו, ולכן פה הוא שוכח את שלו, ושם הוא נוטל או מחליף את של זולתו.

עומק הדקדוק בענייני ממון של הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל

נביא בזה מעשה נפלא: 

קבוצה של בחורים מהעיר סלבודקא הגיעו לישיבת "כנסת ישראל" בעיר חברון, והם נכנסו לסבא זצ"ל. 

שאלם הסבא זצ"ל: "האם הייתם כבר בכותל המערבי"? ענו לו: "אכן היינו כבר בשריד בית מקדשנו". שאלם: "האם הייתם במערת המכפלה"? ענו הבחורים: "התפללנו שם תפילת שחרית". ושוב שאלם הסבא זצ"ל: "האם ביקרתם את אלמנתו של רבי יצחק בלאזר זצ"ל"? לשאלה זו הם לא ציפו, והם אמרו: "כלל לא חשבנו על כך". אבל הסבא זצ"ל ציווה אותם: "עליכם לבקר אותה בהזדמנות הראשונה"!

הבחורים עשו כמצוותו של הסבא זצ"ל ועלו לבקר את אלמנתו של רבי איצלה זצ"ל. היא ישבה עמם במרפסת הבית, וסיפרה להם: 

"בעלי נהג לעשן כאן במרפסת. הבחנתי פעם שכאשר הסיגריה שבפיו נגמרה היא נזרקה אל הרחוב. לאחר רגע קט עמד והסתכל לעבר הרחוב, ושוב חזר למקומו. לאחר רגע נוסף, נעמד, רץ במהירות וירד במדרגות הבנין, הלך והגביה את הסיגריה, ועלה למעלה בחזרה לבית".

המשיכה האלמנה - "שאלתי אותו: מדוע בהתחלה עמדת, ישבת, ואחר כך עמדת שוב וירדת לרחוב להביא את בדל הסיגריה"?

וכך הוא השיב לי: "בפעם הראשונה שעמדתי, היה זה מתוך דאגה שמא עשיתי בור ברשות הרבים, שאי מי יכול להיתקל ולהינזק בו. לאחר שראיתי שהסיגריה מונחת במקום משומר בו אין עוברים ושבים, התיישבתי. אחר כך חשבתי לעצמי, הלא בסיגריה נותרו עדיין עוד כמה שאיפות, ואיזה היתר יש לי לזרוק את מה שהקב"ה נותן לי במתנה? מיד ירדתי, הגבהתי את הסיגריה, הבאתיה לביתי ועישנתי אותה עד תומה...

על כגון דא קאמרינן: צדיקים חביבים להם ממונם יותר מגופם. וזאת למה? מפני שאין שולחים ידיהם בגזל!

חיבוב הממון - שמגיע לו מן השמים!

לסיום נביא הוספה חשובה בענין זה.

בספר לקוטי תורה מהגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל מביא בשם רבו האריז"ל, בזה הלשון: "והנה חביב עליהם ממונם, כי להיות שנשפע מלמעלה אינו ראוי שימאס בו, כי אם אינו צריך לו לא היה ניתן לו אותו דבר מהקב"ה. לכן חזר על פכים קטנים, כי אם לא היה חוזר היה נראה כאילו אינו רוצה אותן וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך להדר עליו, לכן חזר - להורות שהיא חביבה עליו", עכ"ל.

כותב על כך המשגיח הגאון רבי מתתיהו סלומון זצ"ל (מתנת חיים מאמר ולמקנהו עשה סוכות): השקפת הצדיקים והחסידים האמיתיים שרואים בכל אשר להם כי ניתן להם ישר מן השמים, ומה לו אם קונהו בכסף מלא, הלא הכל מגיע אליהם בחסדי ה'. וכל מה שמקבלים הוא לתכלית חשוב למילוי תפקידם לעולם הבא. ואשר על כן כל חפץ - כגדול כקטן - חביב וחשוב מאוד! וצריכים לשמרו לתפקידו, להחשיבו ולחבבו כי בו ניכר השגחת ה' עלינו.

מוסיף המשגיח זצ"ל: במה דברים אמורים? אם הוא אינו מרמה את הבריות במשא ומתן וכל עניניו מתנהלין על פי חושן משפט, כי אז נחשב כל מה שמרויח כאילו הגיע אליו ישר מן השמים והוא מכיר היטב כי הכל ניתן לו לעבוד את ה'. אבל אם ח"ו פושט ידו בגזל - פשוט כי לא בא זה אצלו מן השמים, ולמה יחשיב ממון כזה?

שמעתי פעם לדייק: בודאי גם רשעים מחבבים ממון אף יותר מגופם, אבל צדיקים חביב עליהם "ממונם" - היינו הממון שלהם - הבא לידם בצדק וביושר, לעומת הרשעים שחביב עליהם ממונם של אחרים!

נוכחנו לדעת כי המצוה: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" מלמדת אותנו שאסור לגזול כדי לקיים מצוות והידורים, ו"המטרה אינה מקדשת את האמצעים"! 

ולפיכך צדקות האדם נמדדת כיצד הוא מתנהג בדיני ממונות. ומזה הטעם גדולי ישראל הקפידו מאוד על ענין זה, ונזהרו לא להשתמש ב"כסף מפוקפק" גם לקיום המצוות.

והיינו דכתיב "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" - ראשון לחשבון העוונות!

- - - 

קרדיט: מאמר 10 הרואה אור לראשונה! באתר 'שופר' ארגון להפצת יהדות ע.ר. מתוך הספר הנפלא והחדש! 'סוכות דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד ישר כוחו! [מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד....]

לכתבה הקודמת: "זמן שמחתנו" - על ידי אמונה ובטחון [לחץ כאן] שמחת חג הסוכות נובעת מהאמונה והביטחון בה'. האדם עוזב את ביתו ונכנס ל"צילא דמהימנותא" – צל האמונה, ומגלה ששמחת הלב תלויה רק בביטחון בבורא ולא בנוחות החומרית. מי שבוטח בה' באמת – אין בו פחד, דאגה או כעס, והוא שמח תמיד, כי "אין שמחה כשמחת הבוטח בה' באמת".