מי קמה ראשונה? | ר' רן בניטה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ברשות הרב,

ולכבוד הקהילה ולהצלחת האברכים והמשפחות שלהם,

ויקח קורח בן יצהר בן קהד בן לוי

ודתן ואבירם בני אליאב.

עוסקים אנו בפרשיות אלו

בענייני המרגלים ובעניין קורח ועדתו,

וסבורים אנו כי פרשיות אלו

עניינם חטאת הראשונים ולנו אינם נוגעים כלל.

אך באמת כאשר נתבונן במהותם של דברים אלו

נראה כי עניינים אלו עוסקים לא רק בראשונים אלא אף בנו ממש הדברים אמורים.

רבות מחשבות בלב איש

ועצת השם היא תקום.

האדם עומד ומחפש עצות האח להיטיב מצבו ולהגשים רצונותיו,

ואינו יודע כי עצותיו לא יועילו מאומה, ותכלית הכול היא רק עצת השם.

כשאנחנו עכשיו נדבר על הפרשה שלנו, על קורח,

אנחנו נתבונן שבמחשבה של קורח הייתה

לעשות יש מאין.

כלומר,

להמציא המצאה,

ללכת עם הרצון שלו כנגד רצון השם יתברך,

במחשבה שזה הדבר הטוב,

וכל מה שהניע אותו זה רק הגאווה שהייתה בו

והמחשבה המקולקלת שהייתה בתוכו.

וזה מהלך נמשך מחטא המרגלים,

ויש להם מחנה משותף,

גם למרגלים.

הייתה עצה משלהם,

וזה כנגד עצת השם וכנגד עצת משה רבנו, עליו השלום.

מה היסוד של הדבר הזה?

נתבונן ביחד.

יסוד האמונה היא להאמין כי לך השם הממלכה והמתנשא לכל לראש.

כדהית בחז״ל במסכת ברכות בדף נח

וכדהית בחכמים זיכרונם לברכה

במסכת ברכות דף נח,

אפילו רשגרגית משמי אמנו לה.

כלומר, כל התנשאות שיש בעולם, מן המלכות שהיא עיקר השלטון ועד הממשלה הקטנה ביותר,

אינן נעשות על ידי אדם.

אלא רק משם היה.

ויותר מזה, אומר הרב כאן,

אין לאדם שום אפשרות להיטיב מעמדו על ידי תחבולות שיעשה.

הדבר הזה הוא נוגד את ההיגיון של האדם.

הדמיון של האדם,

שעל זה מושתת כל המחלה של קורח, הדמיונות שיש לנו,

זה שמה שאני אעשה יקדם אותי.

התחבולה שאני אבצע במציאות היא זו שתשפר את המעמד שלי.

כל אדם במעגל שלו.

כל אדם במקום שהוא נמצא.

מהאדם הפשוט והמלאכה הפשוטה ועד שלטון,

עד מקום רמא מעלה.

ודבר זה למדנו מפרשת קורח עצמה.

קורח רצה לקח ולשנות את העולם וליטול את הכהונה לעצמו,

ולא יעלו מאומה כי עצת השם היא תקום.

למרות שרבות מחשבות בלב איש,

היה בליבו המון מחשבות שמגיע לו,

שהוא יותר גדול בנכדים, באחיינים, במשפחה,

כנגד משה,

הטענות שלו,

הוא סחב את האב, 250 אנשי העדה,

ואף על פי כן עצת השם היא תקום.

איך זה נוגע אלינו?

הכי יפה זה להגיד את הדברים על הגדולים שמופיעים שם.

איפה אנחנו נמצאים בתוך הדבר הזה?

המחשבות והשאיפות האלו נמצאות אף בנו.

הנה ידוע שהעולם שלנו מורכב מחומר וצורה.

החומר זה מה שאנחנו רואים לעיני כול.

המעשים, הפעולות, המציאות.

הצורה זה מה שאנחנו לא רואים.

הצורה זה מה שעומד מאחורי החומר.

היא זו התכלית.

אמשיל משל.

כשם שבלימוד התורה למדן ייקרא מי שמבין את הלומדות,

והדקות שבצורת הדברים,

וכל אשר יורד לתוך הבנת הדברים ביתר דקות,

ואינו מסתפק בדברים הנראים בהסתכלות ובעיון קל,

הוא אשר נקרא גדול בהבנת התורה.

וזה דבר פשוט, שכל תלמיד חכם,

ככל שהוא מעמיק יותר בתורה,

אז הוא נחשב גדול יותר.

כן חייב להיות אף בהבנת כל ענייני התורה.

לא להסתפק בשטחיות,

בשטחיות החומר, אלא להעמיק לתוך צורת הדברים.

אדם, כל פעולה שקורית לו בעולם צריך לתת את הלב,

להתבונן,

לתת את הדעת,

את הלב, את הדעת, את כל החושים כדי להבין מה השם יתברך רוצה ממנו,

ולדעת איך זה נוגע אליו,

ולדעת מה העומק של המעשה.

אם הדברים יעברו ליד האדם ככה, כמעט וכך,

אז למה אדם בא לעולם 70 שנה והיא בגבורות 80 שנה,

בעזרת השם עד 120 שנה,

אבל אם הוא לא יסתכל ויתבונן מה התכלית של המעשה,

מה הרב מבקש, מה התורה מבקשת,

אז מה זה שווה?

לכן, בעוסקנו בפרשיות אלו,

פרשיות אלו הכוונה של קורח והמרגלים,

ועוד מעט גם כן של המחטות של האנשים שהקריבו את מחטותם לפני המשכן.

אסור לנו להסתפק בידיעת עניין מעשה בקורח ומרגלים,

אלא מחובתנו לידע ולהבין את כל הכוחות והמידות הטמונים,

ומה סיבב את קורח לעשות את מה שעשה,

ומה סיבב את המרגלים לעשות את מה שעשו.

וכאשר נבין ונדע שמידות אלו לא רק בקורח היו

ובאהדת קורח, אלא אף בקרב כל אחד ואחד,

נמצאת שאיפה כזו, ללך ולכבוש את העולם,

להיטיב את מצבו ואת תכליתו,

ואז אחר כך נוסיף להתבונן בסוף הנעשה בקורח,

איך עצת השם היא תקום.

נשים לב.

למרות שהחומר שונה, כל דבר בעולם הוא שונה אחד מהשני.

אדם יש לו פעולה כזו והשני עושה פעולה אחרת. אדם עובד בעבודה כזו והשני רוצה להגיע למשרה אחרת.

המכנה המשותף של כולם

זה הצורה,

איך אדם שואף ומשיג את המעמד ואת המקום שהוא רוצה להגיע אליו.

אם נדע להשכיל זאת,

שכל דבר לא תלוי רק בנו,

אלא רק עצרת השם היא תקום,

היו חיינו מתנהלים בהשקט בשלווה.

באשר נדע שאין בכוחנו להשיג מאומה יתר על מה שנגזר על האדם שיוכל להשיג ומה שנקצב על ידי הקדוש ברוך הוא.

ואף בעת שדומה בעיני האדם שיכול להשיג מעמד על ידי שאיפותיו ותאוותיו,

מכל מקום בהתבוננות מתמדת האדם יראה כי לא שינה מאומה על ידי מעשיו ורק הפסיד.

אדם שיעשה בסוף יום, בסוף חודש, בסוף שנה,

לאן הוא הגיע, כמה הוא התקדם,

האם הוא מילא את השאיפות שלו,

האם הוא הצליח להשיג את מה שהוא התאמץ להשיג, כבוד, יוקרה,

הוא ישים לב שהוא לא זז המון מהמקום שהוא היה בו,

אלא אם כן השם החליט שהוא יזוז מהמקום שהוא היה בו.

חייב האדם להעמיק ולהתבונן עד שיראה שהכל נעשה כפי שנקצב על ידי הקדוש ברוך הוא.

וכל מעשיו ופעולותיו שהאדם עושה, לא הוסיפו לו מאומה.

אם אנחנו נחיה באופן כזה

שהאדם באמת לא משנה הוא מה שהוא עושה כדי להיטיב את מעמדו,

אלא מה שהשם התברר גזר עליו,

אז זה ימנע ממנו לכל מיני מידות של גאווה כלפי חבריו,

גאווה כלפי בית המדרש,

כמה הוא הצליח, כמה אני הגעתי.

אם אדם יבין שכל מה שהוא לא עשה,

זה מה שריבונו של ישראל לעולם קצב לו מיום הלידה עד יום המיטה,

אז ממלא אדם יהיה בעניו כלפי הסביבה שלו.

וההפך, יתמלא בגאווה.

שהרי הנהגת השם מתחלקת להנהגה גלויה ולהנהגה נסתרת.

מאוד מאוד קשה לבחון את זה במציאות,

שמה שהשם גזר שיהיה,

זה באמת מה שקרה.

כי הדמיון שלנו אומר שמה שאני התאמצתי זה מה שהשגתי.

אבל נוכיח עכשיו מקורח שזה בדיוק הפוך.

פלא פלאים.

קשה מאוד לעיני בשר להבחין בהנהגת השם יתברך והשגחתו,

אך זה חומר העבודה המוטלת עלינו

להתבונן ולהבין שאף כי הכול נסתר,

מכל מקום הנהגת השם יתברך אינה משתנה,

בין בגלוי בין בנסתר.

ואותה הנהגה שווה,

מה שאתה רואה ומה שאתה לא רואה,

תדע לך שהנהגת השם יתברך היא לא נשתנה.

אז דיברנו כבר בעניין קורח ועדתו,

שעלה במחשבתם שיוכל להדיח את משה רבנו עליו השלום ואהרן הכהן.

ועכשיו תראו כמה מעשה אווילי עשה קורח.

הרי קורח ועדתו הם מהאנשים הגדולים,

זה לא אנשים פשוטים. אי אפשר להגיד שקורח הוא מהאנשים הפשוטים שבעדה.

זה מנשיאי העדה

וגם מהאנשים שהיו איתם מקדושי העדה.

ולא רק זה, אלא הם האנשים הגדולים שבדור,

שהיו, וכנאמר, כרועי מועד, נשיאי ידע,

ולא כראי מועד, נשיאי ידע,

אנשי שם, וכי לא ידעו קורח ועדתו ממעמד הר סיני שהקדוש ברוך הוא בחר במשה ואהרן.

הרי אם הייתם רואים שנייה אחת קודם, מעמד הר סיני, הקדוש ברוך הוא פה אל פה, דיבר אל משה, והוריד תורה וכולי וכולי.

אם כן, מה בא לכם?

מה בא לכם הדעה הזאת להחליף את משה רבנו,

וכי אתם נגד השם יתברך בהחלטה שמשה רבנו ינהיג את העדה?

ואותו דבר, ולא מכבר היה גם כל עניין המרגלים,

שראו הכול בחוש שאין לשנות מאומה מרצון השם,

בין אם זה בארץ הקדושה שלנו,

ובין אם זה אחר כך שהוא אמר להם,

לא תעלו.

והם כן רצו לעלות להילחם בארץ ישראל,

והם הלכו ומתו משם במגפה,

כי הם עשו נגד רצון השם.

זה לא תשובה, ככה לא עושים תשובה.

האדם עושה טעות,

המרגלים, שימו לב, הס קולם, תקשיבו ליהושע,

תקשיבו למשה.

לא, אנחנו הולכים להילחם,

אנחנו מחליטים,

הדעה שלנו חשובה, אנחנו נצליח, לא.

השם יתברך, אמר מה שאמר,

ואתם צריכים לקיים.

והם ראו את זה, וגם כורח ראה את זה.

אך סברו שיוכלו בכוחם לשנות מרצון השם.

ואיתה באבות, בפרק ה',

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות,

ואחד מני הוא פי הארץ.

ועכשיו, זה החלק השני, זה פלא פלאים.

אומרת המשנה באבות,

שפי הארץ נבראה כבר בין השמשות של בריאת העולם. כלומר,

לפני שנמשיך, אם נעשה חשבון פשוט,

נעשה חשבון פשוט,

פי הארץ כבר נברא.

היא רק הייתה צריכה להיפתח כדי לבלוע מישהו.

זה לא דבר חדש. ההנהגה של השם, יתברך,

הנסתרת היא מראשית עד אחרית,

והאחרית מעידה על הראשית.

וזה שנוצר פי הארץ,

אומנם זו הייתה בריאה חדשה בעין הגלויה,

כי כולם ראו בריאה חדשה נבראה,

ואפילו משה, עוד מעט נראה שהוא מעיד עליהם שזו בריאה חדשה,

זו בריאה שנבראה מששת ימי בראשית.

אם כן, מה ההנהגה של השם התברך בדבר הזה?

והנה בפשטות מבינים שמה שברא השם בריאה חדשה,

ופתחה הארץ את פיה ובלעה את כורח ועדתו,

והיה מזה התגלות חדשה,

כמו מעמד הר סיני.

כמו שאמר משה, בזאת תדעו כי השם שלך אני.

משה משתמש בפי הארץ שנפתח,

שככה זה יהיה סימן שתדעו שהשם שלך אני.

וראו הכל בחוש שמתקיים דבר השם,

על פי משה.

ואנו מבינים כי הוא צריכה התגלות זאת רק לאחר מעשה כורח ומחלוקתו,

כדי לחזק את ישראל באמונה.

בשביל זה ברא הקדוש ברוך הוא בריאה חדשה,

את פי הארץ.

באמת,

מעשה הרשעים,

כמו קורח,

זה גם רצון השם.

איך יכול להיות?

אם אתם זוכרים, דיברנו על זה בפורים,

בין אמן לבין מרדכי, הרב דיבר על זה פה בשיעור,

שכל מה שעשה אמן זה לגלות את רצון השם בעולם. רק כדי שלא ניקח את מעשי הרשעים ונחקה אותם,

אז לכן אנחנו צריכים עד דלא ידע ולהבחין בין ארור אמן לברוך מרדכי.

אבל באמת, הרשעים,

הקדוש ברוך הוא צוחק, למה? למי הוא צוחק?

גם לרשעים. שמה?

אומר הרב,

הרשע עצמו סבור שחוטא הוא ועושה נגד רצונו.

הוא שמח, במעשה שהוא עושה הוא נגד השם.

אבל האמת היא לא כך,

כי רק את עצמו מאבד בבית עולמות.

וכאן המקום לשאול אותך,

מה אתה,

איזה כסיל?

אם כבר אתה עושה את רצון השם,

למה לעשות את רצון השם ברשע?

בוא תעשה את רצון השם

בדבר הטוב,

ואז תרוויח כפליים, גם את העולם הזה,

גם את העולם הבא.

אבל הרשע,

בכסילתו הוא אומר כך,

במעשיו נעשה רצון השם,

הרשע, בזה שהוא עושה את הרשעה שלו,

זה רצון השם,

כי התכלית הנוצרת ממעשיהם היא גוף הרצון השם,

כי כתוב, והיה השם למלך על כל הארץ,

השם יהיה אחד ושמו אחד.

לעתיד לבוא יראה בחוש כי כל המעשים אשר נעשו בבריאה היו את סוד הדרכים להגיע לתכלית הנרצע של השם יתברך.

וגם במעשי הרשעים,

רק שהרשעים זבורים שזה רצונם,

ועל זה הם מקבלים עונש.

הם מקבלים עונש לא על זה שהם הוציאו את רצון השם לפועל,

אלא על זה שהם חשבו שהם כנגד רצון השם.

באותו דבר ראינו שחייזינן גבי פי הארץ שנברד בה תכלת הבריאה,

ואף לולי קרח ועדתו הייתה מוכרחת להיות ההתגלות הזו,

שהרי נברד בבריאת העולם.

בכל מקרה פי הארץ הייתה צריכה להיפתח,

עם קרח או בלי קרח.

כדי לראות את מעשי השם ולחזק את האמונה של עם ישראל,

נמצא שעל ידי הרשעים התמלא רצון השם.

ואותו דבר בעניין המחתות, ובזה נסיים.

בעניין המחתות גם כן,

משה אומר להם,

מי שישים את המחתות בסוף ימות,

והם בכל אופן, 250 לשיא עדה,

שמים את המחתות כנגד עצתו של משה רבנו, עליו השלום.

הרבה פעמים אדם מקבל עצה והוא עושה כנגד רצון אותה עצה, כנגד עצת הרב, כנגד עצת משה רבנו.

ואף על פי כן, הם מתו.

תראו כמה כוח יצר הרע יכול להביא את האדם עד כדי מסירת נפש,

גם על דבר עבירה.

יהי רצון שאת אותה מסירות נפש שהרשעים עושים לדבר עבירה,

אנחנו ניקח את זה בעזרת השם לדבר מצווה,

ולקדש את שם השם בעולם,

בעזרת השם יתברך.