אסור להתפעל מן הסביבה | ר' ישי גינוסר

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב, בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח ברשות כבוד הרב שליטא ברשות כל הקהל

נגיד כמה דברים מפרשת שבוע אנחנו נמצאים בפרשת שלך

כתוב שם

ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם

בלילה ההוא

באלקוד שמואלי, רבי אליעזר,

בנו של רבי יוסי הגלילי, אומר

דברי נירגן כמתלהמים.

הוא מפרש את הפסוק במשלם.

הוא אומר כך, כאדם שיש לו מת

והוא צווח ובוכה,

כך הם, הכוונה למרגלים,

באו מתוך הארץ ועמדו ופיזרו עצמם בכל שבטי ישראל,

כל אחד ואחד בתוך שבטו.

הוא מתנפל לתוך כל זווית

של ביתו,

ובניו ובנותיו.

באים אליו

והיו אומרים לו,

מה לך, מורי?

ובעוד שהוא עושה את עצמו, נופל על פניהם,

אמר להם,

אוי לעיליכם,

בניי ובנותי וכלותי,

היאך האמוראים עתידים לתעתע בכם,

אוייכם עתידים לשלוט בכם.

מי יכול לראות את פני אחד מהם?

מיד כולם גויים,

בחייה,

מיד כולם גויים ובחייה,

בניהם ובנותיהם וכלותיהם,

עד שיהיו השכנות שומעות את הדבר,

אף הן היו בכות,

עד שהייתה משפחה למשפחה, משמעת

עד שהיה כל השבט בוכה.

ממש טלנובלה.

וכן חברו, חברו,

מבקש שבטו,

וכן כל אחד ואחד, עד שנעשה שישים ריבוע חבורה אחת,

וגאו, ונתנו כל בחייתם למרום.

מניין ממה שקראנו בתיסע את העדה וייתנו את כולם עד כאן.

ואחרי זה, מה כתוב?

כתוב, ויפול משה ואהרון על פניהם

לפני כל הקהל עדת בני ישראל.

יש להתבונן בתופעה הזו,

מטבע האדם

להתפעל מבכי

ומדמעות

אף של תינוק.

כל אדם שרואה דמעות זה מעורר ומרגש אותו.

הרי דמעות זה לא דבר שמזייפים,

אלא זה עולה מעמקי הלב.

הוא מעיד על אמיתות הכאב והצער.

אז מה שקרה, מה שקרה בדור המדבר,

שקדוש ברוך הוא ציווה את משה לשלוח מעגלים.

הסיפור ידוע,

נטור לתוך הארץ,

הם טערו, חזרו, ראו את מה שראו,

ומקוצר ידיעתם

הבינו שאין להם אפשרות שהקדוש ברוך הוא שולח אותם אל מותם.

אז הם באו וסיפרו את זה לבני משפחותיהם,

לבני משפחותיהם,

ואלה הדביקו את כולם בסופו של דבר, וכולם נהיו, כמו שכתוב פה,

חבורה אחת,

שישים ריבוע, כולם בוכים בחייה.

צריך הסבר.

איך דור דעה?

דור דעה.

הרי ראו נסים.

לימודי נסים. מה זה ראו נסים?

זה אותו דור שייצא ממצרים.

ראה עשרת המכות.

ראה השגחה פרטית של השם בכל צד וצד שהיה שם.

קריעת ים סוף,

אחרי זה הלכה במדבר,

מן,

באר של מרים,

כל התנאים

שהוא נתן להם במדבר הצחיח, שאין שם שום דבר.

אז עד עכשיו פתחתם בהשם, מה קרה עכשיו?

מה השתנה?

אז בואו נוסיף עוד דבר אחד.

כמו שאמרנו, הדמעות זה משהו שבא ממקום אמיתי.

אז משמע שהן באמת השתכנו.

באמת, אם המרגלים הן האמינו למה שסיפרו על המרגלים,

אין להם אפשרות להיכנס לארץ.

שולחים אותם למותאם.

אז למשל, כמו בישיבה,

נותן פה דוגמה מחבר,

כשתלמיד

אחד מתרעם ואיננו מרוצה,

וכל שכן, אם הוא בוכה,

כמה חלישות דעת זה גורם למגיד שיעור שלו,

למחנך,

וכל שכן, אם לא רק תלמיד אחד בוכה או מתמרמר,

אלא שניים או חבורה שלימה,

או כל הישיבה כולה,

כמה עוגמת נפש זה גורם,

כמה חלישות דעת.

הלוא זו תופעה נוראה.

והנה כאן,

במדבר יושבים להם כל ישראל ובוכים כל משפחה בפתח ביתה.

ומה הם אומרים?

למה השם הביא אותנו אל הארץ הזאת?

ליפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז?

מילים היוצאות מתוך המרירות והצער,

כמה זה מכאיב,

איזה ייאוש נורא זה גורם לי בקשר לכל השקפת החיים ולכל העתיד.

עד כדי כך שבאמת משה ואהרון נפלו על פניהם.

והנה,

דווקא לעת הזאת

בא הקדוש-ברוך-הוא כביכול ומכריז,

אתם בחיתם, בחייה של חינם,

אני אקבע לכם בחייה לדורות.

כתוצאה מזה נרחבו שתי מקדשות בליל תשעה באב.

כמה השתוממות.

לקרוא לזה בחייה של חינם?

אבל זו בחייה של דור דעה,

כמו שהזכרנו, עם כל המעלות, עם כל הדברים שקרו. הם ראו, אף אחד לא יראה את זה עוד יותר.

הם זכו למעמדים

שלא חוזרים על עצמם.

זה מראות התפעלות אדירה.

אלא מכאן אנחנו למדים

כמה מטרותינו הקדושה

טובעות מהאדם אמיצות הדעת והעצמיות.

דהיינו,

לא להיות נתון לכל השפעה מבחוץ

בלי לשקול את הדברים בפלס האמת.

אף כשרואים שישים ריבו בני אדם בוכים כאיש אחד

ומשמיעים דברים לכאורה הגיוניים,

ואף על פי כן לא להתפעל,

לא להתרגש,

אלא למצוא את הכינוי הנכון לתופעה,

בחייה של חינם.

ובדור שלפנינו,

אפילו בזמן שרבנים גדולים וראשי ישיבות מפורסמים התנגדו לדרך המוסר,

זה לא השפיע ולא הרתיע את הסבא, זכר צדיק לברכה,

ואת מייסדי הדור דרך מוסר.

ולבסוף

האמת יורה,

האמת יורה דרכו, והאמת מנצחת.

וכן ראינו במדבר,

אחרי שמשה רבנו אמר לבני ישראל את הגזירה שהקדוש ברוך הוא גזר עליהם,

הם מייד התפכחו,

וישמע העם,

ויתאבלו,

והתפעלו לעלות לראש ההר.

היכן נעלמו כל הבכיות?

היכן כל הרעש

שהיה כל הלילה?

כל הבכייה?

כל המצב השתנה פתאום,

מן הקצה אל הקצה.

וזה העוד

והבירור שהיה כאן, בחייה של חינם.

אז מה קרה לנו פה?

בעצם התהפכות מקצה לקצה.

רגע לפני זה, כולם היו מאוחדים בדעה אחת.

חרב עולמנו, הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו על העלמות

בארץ לא שלנו כביכול.

איך ננצח אותם? איך נכבוש את הארץ?

רק כשמשה רבנו בא וגוזר עליהם איזושהי גזירה,

כמו שהוזכר פה לפני זה,

איתם כולם מתהפכים,

איתם חוזרים להיות מאוחדים בדעה אחת.

אז מה זה אומר?

זו בדיוק הסיבה שקוראים לזה בחייה של חינם.

מה אנחנו צריכים ללמוד מהדבר הזה?

עלינו תמיד לבדוק ולברר את המציאות,

ולא להתפעל מן העולם ומן הביטולים והמושגים החיצוניים,

ולעבור את הניסיונות מתוך שקט נפשי,

מנוחה

והאמיצות הדעת,

לעמוד תמיד איתן על המשמר,

כי אז מתברר כי כל החששות אין בהם ממש,

סתם יצר הרע.

וברגע אחד הכול משתנה,

הסוד הוא ביטחון בהשם

ומסירת נפש,

שלא לוותר אף על קוצו של יוד,

לא להיות סמוך על שולחנם

ועל דעתם של אחרים.

לא להחניף, לא להתפעל ממוסכמות.

ומול עינינו תמיד יהיו דברי החובות הלבבות.

ומה יועלנו שבח בני אדם, בהשם הטוב יהיה לי בתוכם,

ואין להם יכולת להועילני,

והרי הם כמו הצמח,

או הבעלי-חיים שאינם מדברים,

וגם אם כן, הם היו מדברים. היינו מקשיבים?

אף פעם הקשבתם לצמר ראשון לדבר, או לחמור?

מי הקשיב להם?

תתחיל להפעיל את השכל,

אמונה וביטחון.

זה הכלל,

זה הדבר שצריכים להיאחז,

במיוחד בדורנו.

ידוע כבר יותר משלוש שנים,

כבוד הרב מדבר על בעיות בכשרות,

שהתעצמו על זה בעיות בתבלינים,

וכל מיני גזירות שגדולי הדור גזרו לפני כן, כמו למשל זמרים פסולים.

ואנשים שומעים את הדבר הזה ואומרים,

איך, איך, מה קורה עכשיו? איך אנחנו נעשה?

הרי כולם עושים את זה.

מה עכשיו, לא נלך לאירוע?

לא נאכל?

מה עם שמחה?

מה עם הזמרים?

מה נעשה?

אבל יש הוכחות.

יש גזירות, יש גזירת חורבן למשל.

הרב רוזנר, אבו השלום, גזר,

עשרות רבנים חתמו.

מה, זה לא מספיק לכם?

אני לא מבין.

אתם צריכים איזשהו דבר נוסף, איזשהו ערך נוסף?

כתוב, מוכח,

גדולי הדור הם גדולי הדור, לא לחינם קוראים להם גדולי הדור.

אותו דבר עם כשרות,

מוכח, מהוגם מכל הבחינות,

דברים ברורים כשמש.

ואתם עדיין מתבכיינים, כן? אנחנו לא דור דעה, אנחנו לא יכולים לבכות.

אנחנו מתבכיינים במקצת.

שלא יהיה לכם שום דבר, שום דבר,

אל תתפללו משום דבר או מאף אחד, כמו שכתבנו פה לפני זה.

לא מהמוסוגים חציניים, לא מהתפרעלויות,

לא ממוסכמות של כאלה שאומרים, זה בסדר,

הרב שלי מתיר לי,

עלי, עלי, הוא אומר.

עלי, הגיהינום שלהם, עלי, אל תדאג, תאכל, תשתה, תבלה, הכול בסדר, יא אבני.

אבל אנחנו,

אנחנו נשאב מפה, מכל הסיפור הזה, עידוד,

חיזוק

לאמיצות הדת, ללכת תמיד בדרך האמת הצרופה והגבורה.

עכשיו נאמר בפסוק

אורח חיים למעלה משכיל.

למעלה משכיל, למי שרוצה להשכיל.

ואם מישהו לא רוצה להשכיל, אז הוא ירד, מטה,

מטה,

מטה,

ומטה.

רבי חנניה, בין הקשייה, אומר.

הצער הקדוש ברוך הוא לזכות על ישראל.