סימן הברכה | ר' דביר יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם ברחמיו עלינו ירוויח.

זאת אשר ללוי מבין חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבו צבא בעבודת אוהל מועד",

וכתב רשי,

ובמקום אחר אומר, מבין שלושים שנה.

הכיצד?

מבין עשרים וחמש בא ללמוד, לנחות את העבודה וללמד חמש שנים, ובגיל שלושים עובד.

מכאן, לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים,

ששוב אינו רואה.

ובעניין זה אספר,

הייתי בלונדון ושוחחתי עם הרב פרידמן,

ראש ישיבה בעיר,

שסיפר לי את הסיפור הבא, בין התלמידים היה בחור קשה קליטה,

קשה לשמוע ומהיר לאבד.

זה חלק רע.

כדברי המשנה, ישב ולא קלט כלום.

אילו היה זה תלמיד אחר, היה משלחו מגבר.

אבל אביו היה מחשובי תומכי הקהילה,

גם אילו היה דורש להושיב בובה ליד סטנדר

רבים מזיתים.

מכל מקום חייב להיות שלם עם עצמו,

קרא להב והראה את דברי הגמרא,

שתלמיד שאינו רואה ברכה בלימודו חמש שנים,

שוב אינו רואה.

ידע שיש כזאת תופעה, ובנו דוגמה, והחליט.

אמר רב,

עיני יש חינוך.

תכליתות הן,

ענה ראש ישיבה,

יודעת,

אני מוכן לטוס עם הבחור לארץ ישראל ולשאול את הסייפלר.

נו, פרובלם, קדימה, אני מממן את כרטיסי הטיסה.

אומר ועושה, נחתו בארץ והתבללו בכותל המערבי.

נסעו לבני-ברק ונכנסו לסטייפלר.

הרב פרידמן כתב שמאז החל הבחור ללמוד גמרא עברו יותר מחמש שנים,

ואינו רואה סימן ברכה בלימודו.

אינו משתתף בשיעורים ואינו לומד עם חבריו.

אולי ראוי שיצא לשוק החיים.

קרא הסטייפלר פעם ופעמיים,

והשניים הוא כבר אחריו בלב הולם.

הניח את זה פתקי האוויר פניו לבחור. אתה לומד בישיבה? כן.

ומה אתה לומד? גמרא?

לא, אינו מבין גמרא.

משנה? לא, גם אינו מבין.

והסטייפלר לא פוסק מי לחייך ביניהם, אז מה אתה לומד?

הלכה, קיצור שולחן ערוך, חיי אדם ואת זה אתה מבין?

כן,

לא הכל. אז הוא שואל וחוזר הרבה כדי לזכור.

הוא משרטט טבלאות?

חבל שלא הביא איתו.

חייכו שהסטייפלר התרחב והוא פנה אל הרב פרידמן.

אתם ראש ישיבה?

נהנה בחיוב.

נו, שתצליחו, כי אם אני הייתי ראש ישיבה ואתם המגיד שיעור,

הייתי מפטר אתכם.

איך מתייש מתעניין שמתעלה בהתמדה מיום ליום?

בכל יום לומד הלכה חדשה, ממש.

כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא,

שנאמור הלכות עולם לא.

האם זה נקרא השאינו רואה סימן ברכה בלימודו?

ואין הדברים אמורים רק לגבי בחור מוגבל זה.

הדברים אמורים לגבי כל אחד ואחד.

פעם אמר לי רבי יעקב,

הרעי אתה מדבר בפני בני תורה.

רבים מהם סבורים שההצלחה בלימוד נמדדת לפי הערכה שהם זוכים לה בישיבה

ולפי הקרבה שמראה להם המגיד שיעור,

לפי השאלות המבריקות או התשובות החריפות,

לפי ההיון המעמיק או הבקיאות הנרחבת.

אמר להם שטעות בידיהם,

שכל דף מראה שהם יודעים, כל רשי שהם מבינים וכל תוספות שהם משננים,

זו הצלחה.

אילו היו עדים זאת היו נחסכות מועקות קור רבות ובני תורה קור רבים היו שטסים ממשרים,

ולמעשה השקפתו זו של עשתה היא פלרי גמרא ארוחה.

הכל יודעים אותה,

אלא שלא הכל מעניינים בה או מפיקים נקחה.

שעניין הוא שהיה לרבי פרדה תלמיד,

שהיה מלמדו כל דבר לפני שעדו.

ארבע מאות פעמים וידע.

יום אחד נדרש רבי פרדה לדבר מצווה.

הודיע התלמיד שייתכן מקראו באמצע הלימוד ברם אבל לא קראו.

לימדו ארבע מאות פעם ולא ידע. שאל לו מה אירע ואמר מה אשר דתני שייתכן נת'לץ ללכת.

הוסחה דעתי.

חשבתי שהנה אתה קם והולך ונדשני באמצע.

אמר לו ניחא,

אתה התרכז ואהלמדך.

לימדו ארבע מאות פעמים נוספות.

היא עשתה בת קול ואמרה לרבי בפרדה

הוא צמחה שהוסיפו על ימיך ארבע מאות שנה או לזכות כל דורך לעולם הבא.

העדיף לזכות דורו לעולם הבא ואמר הקב' ברוך הוא תנו לו זו וזו.

וידועים דברי הגאון רבי חיים שמואלביץ,

זכר צדיק לברכה,

שהכל מתפללים מרבי פרדה.

ואילו הוא מתפלל מהתלמיד, איזה כוח רצון, איזו דבקות

במשימה ללמוד כל דבר ודבר ארבע מאות פעם.

כיוון שכך, שאלו את מרן הגאון רבי חיים קניאבסקי שליטא

מדוע לא זכה התלמיד לשכר זה, וענה

שמצד התלמיד אין זו רבותה שהיה לא חייב ללמוד אותו תורה,

ואם אינו מבין אליו ארבע מאות פעמים,

מחובת אלימות כך משלמה דבר דומה לאדם שנרשו שינם.

האם נתפעל ממנו שמרכך את הלחם וטוחן את המצה והמל בבישול דייסה?

הלוא אין לו ברירה.

להתפעל צריך מרבי פרדה, שהקדיש לו זמן רב כל כך.

והשאלה, מדוע קיבל רבי פרדה על שכרו רק אז,

והתשובה,

שמשום באותו יום למד שמונה מאות פעם,

אם כן ראוי שיעניקו לו שמונה מאות שנות חיים,

ומוכח שעל ארבע מאות הפעמים הראשונות הם מקבלים שכר, שכן חיובים אם שיננתם לבניך.

אילו התלמידים

הוא שכר מצווה באי אלמלקה,

אבל על מה שעושה יותר מחיובו מקבל שכר גם בעולם הזה.

וארבע מאות פעמים נוספות עקב פיזור דעתו של התלמיד היו יותר מחיובו,

וקיבל עליהן שכר.

הכול ידוע, אבל יש לי שאלה

איך ידעו שהתלמיד זקוק לארבע מאות פעמים לשנן את תלמודו?

אין ספק שזה היה כך.

יהודי אחד דפק על דלת ביתו של רבי פרדה

בשאלה להלכה ולמעשה.

יש לו בן ותלמוד תורה, ואינו קולט כלום.

כל הילדים לומדים משנה,

ועוד מעט מתחילים גמרא, והוא עוד לא יודע חומש.

החברים נוהגים, המלמד לא מתייחס אליו,

הוא בשולי החברה.

אין טעם להשאירו, הוא כבר שוחח עם הסנדלך שמוכן לקבלו כשוליה.

אבל המנהל אמר שכדאי לקבל את ברכתו של הרב,

אז הוא בא להודיע.

תביא אותו מחר, אמר הרב.

אב הביא את הבחור ילד חמד עם מבט כבוי.

תשאיר אותו פה,

אמר הרב. תבוא בצהריים לקחת אותו.

האב הלך והרב לטפת לחיו של הילד.

שאל, אתה יודע לקרוא?

כן, ברוך השם.

וכבר למדת חומש?

כן, משעתו התחיל ויקרא.

אבל לא הבין, דמע נשרה.

עוד לטיפה, אבה נראה.

שב ואספר לך, כשיהודי היה עובר עבירת חמורה בשוגג,

למשל,

קם באמצע הלילה ושכח שזה ליל שבת.

בטעות אין לי קרוא כדי לשתות.

בשבת אסור לה, אין לי קרוא נכון,

אז הוא צריך להביא קרוב בהנחתת.

יופי, כעת אחזור על מה שאמרתי.

אה, אני לא זוכר.

טוב,

אז אני חוזר.

פעמיים, שלוש, ארבע, חמש, כלום.

אפשר להבין את המלמד, המנהל והאבא.

שש, שבע, שמונה והפסקה למשחק.

תשע ועשר, סוכר ים.

אז תחזור, אני לא זוכר.

בואו נתחיל מההתחלה.

בצהריים הגיע הרב גלמו בחיוך רחב והילד עלי עיניים שואלות.

איזה בן נפלא. כזו התמדה ושקילה. נפלא ללמוד איתו.

שיאכל ונוח מעט ויבוא שוב.

בשלוש הגיע שלושים, ארבעים פעם וכלום. חמישים, שישים, אין תזוזה.

שבעים ושמונים אולי זיהה זי כוונה.

מאה, עדיין לא. נערוך הפסקה קצרה וננסה שוב.

מאתיים, שלוש מאות, כי רתום.

שלוש מאות וחמישים, ושבעים, ותשעים,

ארבע מאות,

אתה יכול.

אתה מסוגל. אתן לך פתק עבור האב, ותבוא מחר.

וכך יום אחר יום, ידיעה אחר ידיעה, רסיס אחר רסיס.

ושוב, יש לי שאלה.

אם גם לאחר ארבע מאות פעם לא ידעה.

אין ספק, רבי פרידה היה ממשיך ומנשא, עולה בפעם בחמש מאות,

בשש מאות,

שבע מאות, שמונה מאות.

ואז לא היה מקבל שכר על לימוד שמונה מאות פעמים.

וגם זה כתוב למעשה בפסוקינו.

בכלל לא לומדים כלל זה שתלמיד שלא ראה סימן ברכה בלתלמודו חמש שנים,

שוב אינו רואה

מעבודת הלוויים,

או מה הייתה עבודת הלוויים.

דניה, מעשה. מעשה ורבי.

הגמרא מספר על מעשה ורבי יהושע בר חנניה, שהיה לוי משורר.

שיחס היה בסגירת דלתות בבית המקדש אצל רבי יוחנן בן גודגדה,

שהיה לוי משורר.

אמר לו, בני, חזור לאחוריך ואל תעזור לי, שאתה מן המשוררים ואני מן השוררים,

ומשוררו ששיהיה ער במיטה.

ואני שואל,

הרב גלינסקי שואל,

מה יש ללמוד חמש שנים כדי להגיף דלת?

מלמדים בחורות יש חודשיים, שנה, שנתיים.

ואין המדובר בילד ולא בן הער, מגיל 25 עד 30,

ואם לא קלט, איך מגיפים שער בגיל 26,

27, 28?

הלא התלמיד של רבי פרדה הוא עילוי לעומתו,

ואין מתייאשים חמש שנים ללמוד להגיף שער.

אז כמה יש לרבי פרדה להתאמץ כדי לפתוח בפני

תלמיד שער התורה?

בעזרת השם,

שתזכה,

שנזכה,

ללמוד

תמיד

עד שנבין.