הללויה, הללו עבדי ה' | הרב אמנון יצחק

הללויה, הללו עבד ה'.

שמעתי את הגאון רבי אלחנן וסרמן, זצ"ל, ה' ינקום דמו, מספיד את מורו ורבו, רבן של ישראל, החפץ חיים זצ"ל. את זה אומר, הרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא.

ומה הוא אמר? קשה להספיד דמות ענקים כחפץ חיים. מה נאמר איפה?! אם היינו מתבקשים להפסיד את משה רבנו עליו השלום, האדם הגדול בענקים, שבלידתו נתמלא בית אורה, שעלה למרום והתעמת עם מלאכים. ששכינה דיברה מתוך גרונו, ולא קם נביא כמוהו, שהוא סמל ודוגמה למי שזכה וזיכה את הרבים. אז במה נתמקד?  

אבל הכתוב בעצמו מספיד אותו ומתמקד בדבר אחד בשתי מילים: "וימת שמה משה עבד ה'". והכל כלול בכלל. מדוע? אז רבותינו מספרים לנו סיפור נודע, מעשה בסוחר עשיר, נסע למסחריו במדינת הים ואיתו עבדו הכנעני. וחלה בנחר ועמד למות. אמר לעבדו: "עבד נאמן היית בכל כחך טרחת לשרתי, אתה יודע שהשארתי בן יחיד ואיני רוצה להדירו מן הירושה. על כן, הבה נא נייר וקולמוס ואכתוב צוואה. הרני מותיר לך כל רכושי ותכתוב לבני על פטרתי ותן לו לבחור דבר אחד מן הירושה, אחד ויחיד בלבד כרצונו". שמח העבד, הביא עדים, שמעו, אישרו בחתימתם.

הסוחר נפטר, והעבד השתלט על כל הרכוש. סחר בו והכפיל ושילש. גם הודיע לבן על מות אביו וצוואתו. התאבל הבן ותמה. פנה אל הרב והשתאה על החלטה שלו להדירו מן הירושה. האיר הרב את הרב והמריצו לנסוע אל מעבר לים. התכבד בכבוד ע"י העבד העשיר, אירח אותו ברוחב יד, הרשהו לבחור כראות עיניו. ואמר לו כעצת הרב: "אעשה זאת רק בפני בית דין". הלכו יחדיו, ואמר הבן: "מכל הירושה, הריני בוחר בך, עבד". ומה שקנה עבד, קנה רבו. וזכה בירושה כולה. 

כי הרב העיר את עיניו שאביו נהג בחוכמה מופלאה. שאילו היה מורה לעבד למסור את הירושה לבנו, הרי אין אמונה בעבדים. והיה מבריח את הרכוש ומפקיעו. כיון שהורה לתת לבנו רק דבר אחד בלבד, הוא לא חשד ולא חשש והודיע והזמין, ומי שבחר הבן בעבד, זכה בכל.

וזו אמר רבי אלחנן, זוהי בחינת עבד ה'. שאין לו משלו דבר, והוא כמו יד ארוכה ומה שקנה עבד, קנה רבו ויד עבד כיד רבו. וכשהרמב"ם כותב שיכול כל אדם להיות כמשה, הכוונה לבחינת עבד ה' של משה. כמו שמשה היה עבד ה', כל אחד יכול להיות עבד ה'.

כזה היה החפץ חיים, זצ"ל. ויש אין ספור בחינות בזה. אבל זאת המשימה שלנו. להכפיף את עצמנו יותר ויותר לבורא ולהיות יותר ויותר לעבדם. 

בגמרא, בתענית ד' אמרו שאליעזר עבד אברהם שאל שלא כהוגן, וזכה שהשיבוהו כהוגן. מה הוא שאל לא כהוגן? הוא אמר: "הנערה אשר אומר לה הטי נא כדך". שואלת הגמרא:  יכול אפילו חיגרת, אילו עיוורת?

והשיבוהו כהוגן ונזדמנה לו רבקה. איך אתה אומר כזה דבר? אותה הוכחתה ליצחק? ואם תצא אחת לקראתו אחת כזאת שהיא כזאת או חגרת או עיוורת? זה מה שאתה הולך להביא לבו אדונך?

ועוד תמוה: רבותינו קראהו בשם "עבד משכיל", ואיפה ההשכלה אם הוא שאל שלא כהוגן? אבל הן אמרו חכמים זכרונם לברכה שהייתה לאליעזר בת, בת ראויה והשתוקק להשיאה ליצחק. ואברהם אבינו השיבו: "אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך".

ודאי שהוא נפגע מהתשובה. הרי הוא היה זקן בתו של אברהם אבינו. הוא היה מושל בכל אשר לו, ברוחניות. והיה זיו דיוקנו דומה לשל אברהם, והיה שליט ביצרו כמותו. והיה דולה ומשקה מתורת רבו. וככה דוחה אותו אברהם? אנשי חרן עובדי עבודה זרה עדיפים עליו?  הושבע ונשלח והלך.

יכל היה לברר ולמצוא שאכן יש לבתואל בת, אבל בת כמה היא? בת שלוש שנים. ויצחק בן 40 שנה. הגילאים אינם מתאימים. יכול היה לשוב לכנען ולשכנע לשאת את ביתו. אבל הוא היה עבד נאמן. הוא ביטל כליל את דעתו ורצונו. עד כדי כך שהציב מבחן שבו הוא לא יהיה מעורב כלל. שהקב"ה יזמן ויביא. שדעתו לא תקבע. ולהחלטתו לא יהיה משקל. ולכן השיבוהו כהוגן. ונזדמנה לו רבקה. ובישרו לו שיצא מכלל ארור לכלל ברוך ע"י ששירת את הצדיק באמונה ואף עלה בחייו לגן עדן. זוהי מהותו של עבד נאמן, מתעלה מכל שיקוליו ואין לו אלא רצון אדוניו.

מהי הגדרה של עבד ה'? אמרנו: מכפיף את רצונו לבוראו. אבל אינו מכפיף את בוראו לרצונו. מה שרוב העולם עושים.

ויש אמרה על מה שכתוב בגמרא בברכות יט: "אם ראית תלמיד חכם שעבד עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, ודאי עשה תשובה". כלומר, הוא ערך תשובה להלכה להצדיק את מעשהו. הוא מכפיף את הבורא אליו, לא הוא מתכופף לבורא.

ממש כאותו קצין שרכב על הסוס ועבר על פני בקתה כפרית ותהה: על קיר הבקתה ציורו המון עיגולים ובמרכז כל אחד מהם ננעץ חץ. באחד לא החטיא החץ. כולם במרכז העיגול. מי זה הקלע המצטטים? אמר בלבו. אני אצרף אותו לגדוד שלי. ירד מן הסוס, התדפק על דלת הבקתה ובעלת הבית פתחה ואמרה לו "בני הוא". הנער התייצב בפניו, נשאל: "מי לימד אותך את אמנות הקליעה למטרה?". יש בצורך הקשת איתנה, לחונן אותה במדויק, להתחשב ברוחות העלולות להסיט את החץ ממסלולו. אבל התברר לו שהנער מצא פטנט. קודם הוא יורה את החץ ואח"כ הוא מצייר סביבו את העיגול ונמצא שתמיד הוא במרכז, מרשים בדיוקו.

כך אלה שמגדירים את רצונותיהם ואז מחפשים לכך סימוכין בהלכה. קודם כל מה הם רוצים ועכשיו מחפשים איפה לקבל את הצידוק.

כמו היהודי שכבר סיפרנו עליו שהוא מצא אותו בשדה התעופה. הרב גלינסקי נסע שליחות מצוה לשוויץ והתברר שגם הוא. פגש את אחד רבי פנחס, שאל אותו "לאן אתה?". "לשוויץ". "מה לך ולשוויץ? אתה נוסע להבראה?". "לא, לא דווקא. אבל שמעתי שפעם שלחו את רבי שמשון רפאל הירש, זצ"ל לשוויץ להבראה והוא נפש באוויר של הרי האפים הצלול, בנוף המרהיב. וכשחזר אמר: 'כשאעלה לשמים, ככלות 120 שנה, אחת השאלות תהיה: אמרו נר, בשוויץ הקטנה שלי היית?' ואני רוצה שתהיה בפי תשובה.אז מה אני אגיד? ישאלו אותי גם כן. מה אני אגיד? שלא הייתי? אז אני מכין תשובה, אז אני נוסע לשוויץ בשביל אני יוכל לענות תשבוה. אה! איזה צדיק!

אבל גמרא מופיעות שאלות אחרות. ומסתבר שהם לא שואלים שמה על שוויץ. עסקת בתורה? נשאת ונתת באמונה? צפית לישועה?

אבל מה נעשה? את החץ שלו הוא תקע בשוויץ והקיף אותו ברבי שמשון רפאל הירש. זאת אומרת, רוב בני האדם הם כאלה. הם מגדירים מטרות ואח"כ מחפשים לזה סימוכין או הצדקות או דוגמאות. אז למה הוא? אז למה הם? אז איך הם? אז איך זה? ככה זה עובד.     

אבל אני לא יודע כמה יש אנשים שהם עבד ה' באמת בדור שלנו שהם באמת מכפיפים את רצונם לאביהם שבשמים לגמרי.

על זה אמרו היום את ההלל. "הללויה, הללו עבדי ה'". לא עבדים לרצונות ולא לעבדים אחרים, אלא עבדי ה'. זה ההלל שאנחנו אומרים. גם לא עבדים של פרעה כברץ. זה נקרא הלל המצרי.

מכל מקום, שימו לב, כל אחד ישתדל כמה שיותר להכפיף רצונותיו לאביו שבשמים וכמובן ששכרו ישולם. וזה המעלה הכי גדולה שנאמרה במשה רבנו.  עבד ה'.