http://live.shofar-tv.com/videos/3300
4-11-13
"ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' ויט שם אהלו, ויקרא בשם ה' ויכרו שם ואבימלך הלך" אחרי שהתעורר לקרוא בשם ה' כרו שם עבדי יצחק באר מוצלחת בלתי מריבה ואבימלך הלך אליו לכרות ברית ולא הזיקוהו עוד. עד כאן לשון הספורנו, משמע שעד עתה לא היה קורא בשם ה', ורק בהיותו זקן נתעורר לקרוא בשם ה'.
הפסוק הזה "ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'" אומר שיצחק רק בזקנותו החל לקרוא בשם ה', וברגע שהוא החל והתעורר לקרוא בשם ה' אז כרו עבדי יצחק באר מוצלחת בלתי מריבה, לא כמו הקודמות שהיה מריבה - עסק ושטנה, ואבימלך התהפך והלך לכרות עמו ברית ולא הזיקוהו עוד, הרי הם גרשוהו ממקומם, משמע שעד עתה לא היה קורא בשם ה' ורק בהיותו זקן נתעורר לקרוא בשם ה'.
הספורנו בעצמו מביא בפסוק אחר שיצחק אבינו לא התברך בזכות עצמו פעמיים בירך אותו ה' לא בזכות עצמו אלא בזכות אברהם אביו, "עקב אשר שמע אברהם בקולי" על הפסוק הזה הוא מביא את הפירוש, ובעבור אברהם עבדי, הוא אומר לו את הברכה אבל הוא אומר אחד זה עקב שמע אברהם בקולי - לא בגללך אתה מתברך, ופעם שניה זה בעבור אברהם עבדי ולא בגללך, רק אחרי שפה הוא קרא בשם ה', התחיל לקרוא בשם ה' כמו אביו לפרסם את האמונה בה' בעולם, אחרי שהוא התחיל לעשות כמעשה אביו אברהם, אז הוא התברך בזכות עצמו ואבימלך נכנע לפניו ואמר שהוא ברוך אתה ברוך ה'.
ונפלא ומוקשה הדבר מאד, הרי כל תכלית האדם בעולם וכל תעודתו היא הלא היא זאת ולא אחרת, מה היא? להכיר את האלוקות, לידע ולהבין את האמונה האמיתית, להרגיש בציורי ליבו את יסודותיה, להפיץ בעולם את ההכרות והרגשות האלו, שמעתם איפה, לא להפיץ בשכונה, לא בעיר, לא בארץ, בעולם, להפיץ בעולם הכרות ורגשות אלו, זה מדובר על כל אחד, ולנטוע בליבות בני האדם האמונה בה' ולקרבם לענינים הרוחניים. שירגישו שיש ענינים יותר גבוהים רמים ונעלים מעניני העולם החומרי שבהם הם חיים, ז"א לצאת מגדר עשיו ולהכנס לגדר של יעקב, ושיכירו וידעו הכל כי רק ה' הוא בורא הכל ומבלעדו אין כל.
הנה יצחק אבינו ע"ה נתגדל על ברכי אברהם אבינו ע"ה ראש ואבי המאמינים, שהיה הראשון שהכיר את האלוקות כח הכוחות המהווה את הכל וממציאם, על ידו נתפרסמה האלוקות בעולם, בודאי לימד את יצחק והשריש בו את האמונה כפי שהבין והרגיש הוא, אז איך היה אפשר שאחרי כל זאת עוד תחסר ליצחק האמונה, איזה אמונה? ההכרה בחובתו ותעודתו לקרוא בשם ה'. איך יכול להיות שעד זקנותו יצחק אבינו לא קרא בשם ה' כאביו? ולא עוד, אלא שזה היה אחרי אשר בהיותו בן 37 שנה שפשט את צווארו על המזבח לקרבן לה', שבשביל זה התקדש שמו יתברך, והרושם החזק שפעלה אז על נפשו החלטתו למסור את נפשו לקרבן על קדושת ה' פעלה עליו שיישאר הרושם הזה כל ימי חייו ונשאר תמים בקדושתו תמים בטהרתו, ז"א שלם בקדושה ושלם בטהרה. ירד מעל המזבח ונשאר עולה תמימה, בכל זאת עוד לא הגיע למדרגה לקרוא בשם ה'. איך זה?
למדים אנו מזה מה קשה הוא לאדם כל כך, שכל עניניו ומעשיו יהיו מוחדרים ומושפעים מהאמת הנמצאת בתוך תוך פנימיותו של האדם. קריאתו בשם ה' תהיה נובעת מעמקי זכות נפשו, צריך שיהיה האדם זך מאד בפנים בשביל שתצא הקריאה לעבוד את ה' ולהכיר את ה' ולהאמין בה'. צריך שכל עניניו ומעשיו יהיו מוחדרים ומושפעים מהאמת הנמצאת בתוך תוך פנימיותו של האדם. עוד פעם, שכל הענינים וכל המעשים יהיו מוחדרים בתוך המעשים בכל המעשים בכל הענינים שהוא עושה יהיו מושפעים מהאמת הנמצאת בתוך תוך פנימיות האדם, שהקריאה בשם ה', לקרוא לאנשים לשוב אל ה' לחזור בתשובה תהיה נובעת מעמקי זכות נפשו, שבכל פעולותיו יהיה בולט ההד האמיתי שבנפשו. וכמה עקולי נמצאים בנפשו של האדם שמעכבים את האמת שתצא ותיראה בטהרתה. כמה מעכבים ומעקשים ועיקולים נמצאים בנפש האדם שמעכבים את האמת שתצא ותראה בטהרתה בלי שום ערבוב של כוחות וענינים שונים ונגיעות ופניות, שכך קשה לו לאדם להפרד מהם ולבלי התחשב עמהם. וכמה מחיצות של ברזל מפסיקות בעד האמת להיראות ולצאת החוצה.
והנה גם אנחנו לפי מדרגתנו מרגישים לפעמים איך הנפש מתעלה ומתרוממת למדרגה רמה ונישאה כל כך עד שנדמה לנו שאנו מרגישים אלוקות, ורואים ממש את ההשגחה של השי"ת ומאגדים עולמנו לעולמות גדולים ונעלים, ואנחנו מגיעים להכרת האמת כשלומדים תורה, ולפעמים כשמכוונים לאמיתתה מרגישים את המאור האמיתי שבתורה, ואז אנו מרגישים שגם פה בעולמנו נמסר לנו המפתח לפתוח את ספר התורה של עולמות הרוחניים הגבוהים, מתוך כך מרגישים אז שהנפש מתאגדת וחיה עם עולמות רוחניים קדושים וטהורים, ואז מתבארת ההכרה כי כל התעודה וכל הענין של החיים הם רק להפיץ בעולם את האמונה האמיתית לקרוא בשם ה'.
ואם קרה לנו מקרה כזה שהגענו להבנה כזאת ולהרגשה כזאת, הנה אחרי כל זאת, אחרי כל ההכרה והרגש הזה אם יארע לאדם איזה מקרה, נענוע קל, אי נועם קצת, והנה הומת מושכב לארץ באפס כח, איך זה? איך אפשר לו לאדם להיות עצב כשהוא יודע שיש לו אלהים? איך הוא דואג כשהוא יודע שהוא שייך לאלהים? איך הוא לא שמח כשהוא יודע שהתורה היא שלו? איך הוא לא יגיל כשהוא זוכה לשם יושבי בית המדרש ויש לו אפשרות בכל רגע? איך? כך תכונת האדם, כי כוחות החומר שבאדם חזקים וכבדים, נפשו מקושרת ומאוגדת בהם כל כך עד שנענוע קל בנפשו דיו להורידו למטה, כל זמן שהוא מלובש בחומר הכוחות הגופניים שבו כל כך חזקים, משקל החומר בו כל כך כבד, עד שנענוע קל ממשיך אותו למטה. ולהתנשא, להתרומם - כמה קשה לו, ובאיזה מדרגה שיעמוד האדם עדיין נמצאים בו כוחות טבעיים שרועשים בו וממשיכים אותו למטה.
הנה ענין השמות שקרא יצחק לבארות, למה הוא קרא להם בשמות האלה? כיון שהוא עשה חשבון עם נפשו וציין בשמות האלה את מצבו. כשראה שרועי גרר מריבים עם רועיו, הכיר כי הריב הזה לא היה רק ביניהם, הרגיש כי הקטרוג ממנו הוא והקטרוג שולט בו, וסיבת מקור הריב הוא בו בנפשו, ולכן "ויקרא שם הבאר עסק" ושם הזה ציין לו את מצבו ואת מידת קומתו, שמתעסקים איתו זה בגלל שעדיין המידות אצלו בפנים מתעסקות איתו, בשם הזה הוא ציין את מצבו ומידת קומתו. עוד נמצאו בו מידות העסק - שמעסיקות אותו ומפריעות אותו להגיע לשלמות האמיתית, לכן רבו איתם הרועים, הוא קרא לזה עסק על שם שהרגיש בעצמו שעדיין יש לו במידות איזה עסקים כאלה שמפריעים לו להגיע לשלמות האמיתית.
כשחפר באר אחרת "ויריבו גם עליה", ווי ווי ווי "ויקרא את שמה שטנה" השם הזה קשה יותר מהראשון. ואחרי כן חפרו באר אחרת ולא רבו עליה, אז הרגיש כי נחו בו הכוחות ואינם מרגיזים עוד. לציין את המצב הזה קרא שם הבאר רחובות, "כי עתה הרחיב ה' לנו". אחרי שהרגיש שנתרחב לו, ואחרי שנראה אליו ה', רק אז התעורר לקרוא בשם ה', בקריאה שנשמע בה ההד האמיתי, כי כבר המידות פסקו להטרידו, וההד האמיתי הפנימי, החיבור האמיתי עורר אותו לקרוא בשם ה', בקריאה שנשמע בה ההד האמיתי, הד הנובע מעמקי פנימיות זכות הנפש. וזה הצליח לכרות באר מוצלח בלתי מריבה, ולא רק הוא הרגיש את השינוי הזה, כי אם לכל היתה מורגשת שלמות נפשו, ויחס העולם אליו נשתנה, אבימלך שגרש אותו מארצו חזר אחריו לכרות עמו ברית, כי אמר ראו ראינו כי היה ה' עמך, עתה אתה ברוך ה'. מתי הוא נהיה ברוך? - מרגע שקרא בשם ה', הכל התהפך.
והנה רואים אנו מכל זאת כי תורתנו תורת אמת. בשעה שהתורה מתארת את גדולת האבות ואת קדושתם, היא אינה עוברת בשתיקה ואינה פוסחת על חסרונותיהם, היא לא מחפה על מגרעותיהם, היא לא מתארת אותם כאנשים אלהיים בכל המעלות, בלי מגרעות וחסרונות מופשטים מכל עניני וכוחות החומר, היא מציינת כל פרט ופרט, אם היתה התורה מחוברת (מאנשי ש"ס) מאנשים שכתבו אותה בעד העם, והציגו לפניהם גדולים להיות להם למשל בכל דרכיהם ועניניהם, אז לא היו מציירים את האבות במגרעות וחסרונות בני האדם, היו כותבים הכל, אפילו על דורעי, הרב הגאון, במקום להגיד הגנב הגדול - הרב הגאון. אז ז"א ככה זה הולך כשכותבים תורה אנשים, אבל התורה שלנו לא כך, תורתנו תורת אמת, תורת חיים היא, היא מלמדת לנו כי האדם באשר הוא אדם אינו יכול להיות אלוקי, אינו יכול להיות אלוקי, כל זמן שנפשו מלובשת ומקושרת בחומר, בהכרח יימצאו בו כל הכוחות והענינים הגשמיים הטבעיים. הרי הקב"ה אומר "הן בקדושיו לא יאמין".
והנה בעד אנשי המעלה, אנשים שהם באמת אנשי מעלה, התועלת מסיפורי התורה, מה שהתורה מספרת לנו על האבות הקדושים, על מעלותיהם וחסרונותיהם, והנה בעד אנשי המעלה התועלת מסיפורי התורה כי כשהם נכשלים לפעמים בדבר מה, הידיעה הזאת מנחמת ומלמדת אותם שככה היא תכונת האדם, כי באיזה מדרגה שיעמוד האדם ואיך שיהיה גודל הכרתו באמת, בכל זאת מוכרח שיימצאו בו כל הכוחות הטבעיים שמושכים אותו למטה, ובכל זאת מבלי הבט על כל אלה אין לו להתרפות מלהמשיך עבודתו, לא להתייאש, ויחזק את רוחו ואת ליבו וישתדל בכל כוחותיו לפתח ולרומם את עצמו, להתגבר על הכוחות הטבעיים, ולקנות בנפשו עוד יותר מהאמת האמיתית, כי הלא זוהי שאיפת האדם ועבודתו בחייו. זה לאנשי המעלה, הסיפורים שבתורה נותנים להם את הכח שגם אם נכשלו במשהו יודעים שגם אצל האבות נמצא אפס משהו כזה קטן קטן מן הקטן לפי מעלתם ודרגתם וזה לא מייאש אלא צריך לעלות מעלה מעלה ללא יאוש.
אולם לאנשים שהם קטני הדעת, גורם הדבר להצטדק על המגרעות שלהם והמעשים הרעים, ז"א אנשים שהם קטני הדעת כשהם רואים שיש סיפורים כאלה בתורה, יש להם צידוק למגרעות והמעשים הרעים, הם אומרים מה, גם האבות לא היו שלמים, מה אתה רוצה ממני? הלא חסרונותיו מגרעותיו הם גם כן בהם נמצאו, אבל באמת סכלות ושפלות רוח הוא, שוטה גמור צריך להיות אדם שחושב כזה דבר, כי מה גדול המרחק הוא וההבדל בינינו לביניהם ואי אפשר לעולם להביא שום דוגמא מחיינו לחייהם. הרי אם האמוראים אמרו על התנאים שאם הם בני אדם אז הם חמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה הפרש של דור אחד והם היו צדיקים יסודי עולם, אז לעלות למעלה בקודש מה אנחנו מדברים בכלל, אין לנו מושגים בכלל, אי אפשר להגדיר אותם בכלל, שהם חיו חיים נעלים קדושים וטהורים, והכוחות המעלים והמורידים היו כל כך דקים וברגשות נעלים ונעלמים, דק מן הדק מה שאין אנחנו מסוגלים להרגיש בהם כלל. כמו שרואים בעצם חמרי שיוכל להתחלק לחלקים דקים דקים דקים דקים דקים, עד שחושי אדם אינם יכולים לתפוס אותם כלל, ובכל זאת מציאותו שלמה היא ונמצאת בכל עניניו כן הוא גם בענינים הרוחניים.
הרי האבות הקדושים היו דבוקים בה' יתברך ללא הפוגה ללא הפסק לכן הם נקראים רגלי המרכבה. אבל התורה מציינת גם פגם קטן שבקטן לפי מעלתם. אבל אין לזה שום שייכות אלינו, לאנשי המעלה זה ההבנה שכוחות הטבע שולטים באדם וצריך להזהר, וגם אם קרה - אפשר להמשיך לעלות וחובה לעלות.
הכוחות שלהם היו מזוככים כל כך, מעלים ומורידים שבהם היו ברגשות כל כך דקים עד שלפי תפיסתנו אין לנו בהם שום השגה, רק חכמים ז"ל שחדרו ללב האדם, בחנו ומדדו את כל כוחותיו, רק להם היתה היכולת להכיר בהרגשות האלה, ועלינו ללמוד מזה שאף הם שחייהם היו קדושים וטהורים ונעלים, בכל זאת גם בהם היו כוחות שמעלים ומורידים, ולכן עלינו לדעת מה קשה היא מלחמת כוחות האדם, באיזה סכנה גדולה הוא נמצא תמיד, כי עלול לנטות מדרך הישר ולהנקש וליפול ממדרגתו, ובאיזו מדרגה גבוהה של התפתחות והשתלמות שיעמוד האדם אינו בטוח. ולכן עלינו לדעת מה לפנינו ומה רבה היא הזהירות הדרושה לנו.
נתאמץ נא ונתחזק בכל כוחותיו להשתלם - להיות מושלמים באמונת ה', נתאמץ נא ונתחזק בכל כוחותינו להכיר יותר את המאור האמיתי שבתורה, נתאמץ נא ונתחזק בכל כוחותינו להזדרז יותר בעבודת ה', נתאמץ נא ונתחזק בכל כוחותינו להפיץ את האמת בעולם, נתאמץ נא ונתחזק בכל כוחותינו להשריש בליבות בני האדם את האמונה בתורה ולהשכיל אותם בדרכי ה', זאת צריכה להיות מטרתנו ושאיפתנו בחיים, זאת ולא אחרת. וביחוד בזמננו שהעולם כל כך רחוק מידיעת כל אלה הענינים והלבבות ריקים בלי לחלוחית רוחנית, ורחוקים מהרגשים נעלים ורוממים, עלינו להשתדל ולהתאמץ שכל מעשינו יהיו לשם שמים, שכל פעולותינו תושפענה ותנבענה ממקור האמת והטהור שבליבנו. אחרי שנשתדל אנו בכל יכלתנו אז יהיה ה' בעזרנו וישפיע חסדו עלינו אמן ואמן.
רבי חנניה....