טהרת המידות וכבישת היצר | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ויעתר יצחק לאדוני לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו אדוני

ויעתר לו נתפייס לו

אומר רשי

מה שייך פיוס עם הקדוש ברוך הוא

ולמה היה פיוס?

וכי נפלה תגרה או היה איזה רוגז שנתפייס?

מה בעצם הוראת המילה פיוס כאן?

הביאור הוא שכל עניין התפילה הוא תשוקת הנפש וגעגועיה להתדבק ביוצר

ומולידה על ידי זה כיסופי השלמות,

שאדם נחשף לשלמות.

אז עניין התפילה זה התשוקה של הנפש וגעגועים להתדבק ביוצר,

וזה מוליד כיסופים לשלמות.

וכשהכיסופים הללו מתמלאים,

משתלטת בתוך הנשמה הרגשת התנחמות והרגעה,

נוחם ורוגע.

הקדוש ברוך הוא עילת כל העילות ויסוד כל היסודות של הטהרה והקדושה.

באדם השואף להתדבק בקדוש ברוך הוא

מן ההכרח שהרחיק מעל עצמו כל שמץ של שיא גופסול

העלול להפריע ולחצוץ בינו ובין הקדוש ברוך הוא.

כי אין לבוא לפני הקדוש ברוך הוא באדרת של חנף,

גאווה וצביעות.

ואפילו מלאכים הנתפסים בצל צילו של גאווה נדחקים מפניו.

כמו שמצינו אצל המלאכים בהפיכת סדום שהתבטאו כי משחיתים אנחנו,

בגלל זה נדחו ממחיצתן

138 שנה.

אור העליון אינו סובל כל זיוף.

זיוף כלשהו

לא סובל האור העליון.

ואין הערמה ואין התחפשות מועילה בשמים, כלום וכלום.

כל דבר בלתי רצוי, אפילו במשהו,

נדחק ומושלך מאליו.

אינו מתדבק ואינו נאחז בשום פנים.

כהגדרת אברהם אבינו עליו השלום לאליעזר, אתה ארור

ואני ברוך ואין ארור, מתדבק בברוך. אין שום צד של דבקות.

מעל שייח הקדוש, זיכרונו לברכה, בפרשת מצורע, מביע את הרעיון

בעניין מראות נגעים ומסביר

שלכן אין בדורותינו דין מראות נגעים.

היות ועצם הקדושה האצורה בנפשו של האדם

אין בכוחה להיות כפופה וסובלת את הטומאה בדירה אחת.

זאת אומרת, להיות נכפפים בדירה אחת, בדיור אחת, במקום אחד, בתוך האדם.

גם קדושה, גם טהרה,

אין בדורותינו כוחות כאלה.

ולכן מתגברת הקדושה,

לא בדורותינו, סליחה, בדורות קודמים.

לא יכלו שיהיה בכפיפה אחת

קדושה וטומאה.

לכן מתגברת הקדושה ופולטת הטומאה מקרבה.

והטומאה מתגלה ומופיעה בצורת נגע,

בולטת ישר החוצה.

ואכן כל התהליך הזה יפה היה רק בדורות הקודמים, שלא יכלו להיות קדושה וטומאה בדיור אחד בתוך אדם אחד,

כיוון שכולם היו מדרגה גבוהה.

בזמן שחלק הקדושה בנפש הישראלי הייתה עזה ואדירה.

אפילו פשוטי העם לא יכלו שהקדושה והטומאה ידורו בכפיפה אחת.

והטומאה הייתה נאלצת תמיד להסתלק

והייתה באה בצורת נגעים,

מה שאין כן בדורותינו,

כיוון שנקלש

כוח הקדושה, קלוש.

אין בכוחה להשתלט על הקדושה. אין כוחה להשתלט ולאכוף את הטומאה שתצא החוצה.

לכן לא רואים בדורותינו דין נגעים.

זה בגלל שאין בנו כוח להוציא.

כמו שאדם אין לו כוח להקיא את האוכל הלא טוב.

והקדוש ברוך הוא מתאבל לתפילתן של צדיקים.

כי מהות התפילה זוהי החתירה

מול ההזדככות האמיתית.

השתפכות הנפש לצדיקים זה להתרחץ

מכל שמץ של ערעור פסול המעכב את הדבקות עם הקדושה.

ובהיות האדם מזוכח בנפשו יכול הוא להיות חיבור למקור הטהרה.

כי רק מין במינו מתחבר.

למה הקדוש ברוך הוא מתאבל לתפילתן של צדיקים?

כי התפילה מהותה זה חתירה

מול ההזדככות האמיתית להיות זך ונקי.

הצדיקים משתפכת נפשם

והם רוחצים מכל שמץ של ערעור פסול שמעכב דבקות עם הקדושה.

כשאדם זוכה להיות מזוכח בנפשו,

אז יש לו את האפשרות לחיבור למקור הטהרה הקדוש ברוך הוא, כי רק מין במינו מתחבר.

כן כתב החובת לבבות,

רבנו בחייה,

מה עניין האהבה באלוהים?

הוא כלות הנפש של הבורא

כדי שתידבק באורו העליון.

הנפש משתוקקת להידבק באור העליון,

עד כלות הנפש,

והוא שהנפש הוא עצם פשוט רוחני, נוטה לדומה לו.

כיוון שזה עצם פשוט,

לכן הוא נוטה לדומה לו.

הוא מתרחק את הנפש בטבעה מאשר הוא כנגדה.

לכן היא מתרחקת מן הגופות העבים,

מן החומר.

כעת נבין את העניין, נתפייס לו.

אמרנו, ויעתר לו?

רש״י אומר, נתפייס לו.

מה זה נתפייס לו? שאלנו, הייתה מריבה ומצה ביניהם?

יצחק אבינו, כשבאה עליו התערות הגדולה,

התעוררות גדולה להתפלל על בנים,

הלך למקום המקודש שבו נתקדש מקום העקדה,

שם התחיל להתרומם ולהרגיש ממש כאילו פושט מחדש את צווארו על קידוש השם.

יצחק אבינו, שנתקדש בקדושה עילאית ביותר,

נוסף על קדושת הארץ,

בהיעקדו במקום שבית הבחירה עתיד להיבנות עליו,

הגיע לקדושה רוממה כזו שהקדוש ברוך הוא נתפייס לו.

הייתה התאחדות והתקשרות

טהרה של מין במינו,

ללא כל שמץ תערובות של פסול,

והדבקות הייתה כעצם השמים לטוהר.

דהיינו, אין שום עכבה,

אין שום דבר חוצץ,

נתפייס לו.

כן התבהר העניין,

מה שאמרו, זיכרונם לברכה, על הבל וקין,

בישהו אדוני אל הבל ואל מנחתו.

אומר המדרש, נתפייס ממנו.

ואל קין ואל מנחתו לא שעה,

לא נתפייס ממנו.

זה מדרש בראשית רבה ב'.

רחשי ליבו של הבל כשהביא את הקורבן ה' היו כל כך צחים ומנוקים מכל תערובת

של מחשבת פיגול עד שהקדוש ברוך הוא נתפייס ממנו.

התקרב, התאחד עם רגשי ליבו של הבל,

וקורבנו נתקבל בריצוי ובפיוס לפניו.

אבל מקורבנו של קין, שהיה רק ביטוי מן השפה ולחוץ,

מפולחן זה לא נתפייס ממנו.

אין ריצוי ואין פיוס למחשבה קלושה,

ואין דבקות ללב שהוא חלוק וגס,

וקין נשאר נידח מבחוץ.

זה שכתב הרמב״ן,

זיכרונו לברכה, בפרשת ויקרא בעניין המילה קורבן.

קורבן מלשון קריבה ואחדות.

כשהאדם מביא קורבן ה',

הוא בתוך ליבו מתגעגע על ה' יתברך מתוך טהרה

והכנעה והכרת גדולתו.

ממילא הוא מתקרב ומתאחד את ה' יתברך.

ומה גם שהכהן המשרת אומר לפניו דברי כיבושים על ענייני תשובה וטהרת הנפש.

ובהשפעת דברי הכהן, נפשו של המביא קורבן מתכבסת מכל כתמיה.

אז מתבצע הפיוס בהתקרבות ל' יתברך והקורבן הוא לרצונו.

כמובן, שגם בהתכבסות הזו ישנן מדרגות ומעלות.

ובהתאם לדרגת ההזדככות, כך מעלת יעילות הקורבן.

כמו שאמר אספורנו, זיכרונו לברכה, על הפסוק, לא תוכלו לראות את פניי,

לא יהיה זה נמנע ממך מפני חסרון השפעתי,

אבל מפני חסרון קבלתך,

שלא תוכל לקבל את שפע האור.

לא תוכלו לראות את פניי, לא בגללי,

לא שאני מחסיר מכם את ההשפעה.

אתם,

לכם יש לכם חסרון קבלה לקבל את השפעתי,

את שפע האור.

כי מיעוט הבנת האלוקות שבא לפעמים לאדם,

זה לא מפאת חוסר השפעה אלוקית על העולם,

אלא מפאת חסרון המקבלים בני האדם שאינם מטוהרים כל צורכם.

ולכן, כפי שיעור הזיכוך והטהרה,

כן תהיה השראת השכינה עליו.

כמה שהוא מזדכך,

אז נדבק מין במינו.

לכן, הבל שהתרומם במדרגת הזדככות

שהביא ממכורות צונו וממיטב נפשו,

זכה ונתפייס לו הקדוש ברוך הוא,

והשכינה נמשכה ושרתה עליו,

בבחינת אני לדודי ועליי תשוקתו.

מה שאין כן קין,

שלא הייתה לו הכשרה של הזדככות כל כך,

ממילא אי אפשרית הייתה התפייסות והתאחדות.

מזה אנחנו לומדים.

מה גודל הציווי הבלתי-פוסק

של טהרת המידות וכבישת היצר על ידי לימוד המוסר?

רק על ידי מוסר אפשר לזכך ולטהר את המידות.

ואז זוכים למעלה בקודש ולהתקרב לשם,

עד שמגיעים לפיוס, והתאחדות נשגבה מאוד ונעלה.

אז זה מה שאמר,

ויעתר יצחק לשם לנוכח אשתו במקום הר המוריה, במקום העקדה,

בהר הבית לו עתיד לבוא, בארץ ישראל, כל המעלות.

בזכרון העקדה עצמה.

היה זך ומרומן מעל כל מדרגה חומרית,

והקדוש ברוך הוא נתפייס לו ויעתר לו השם.

אז זאת אומרת, זה הדבר שאנחנו צריכים להיות במצב של התפייס.

יש ריחוק.

המידות שלנו הלא טובות, החומר שנמשכים אליו, כל הדברים האלה גורמים לריחוק.

כשאנחנו עובדים לתקן את המידות ולטהר ולהזדקח ובתפילה ובריצוי ובהשתוקקות לשם,

יכול אדם להגיע למצב של התפייסות עם השם

ודבק מין במינו.

רבי חנניהו בראשי עומר, עושה הקדוש ברוך הוא זו קודם ישראל.

לפי כוח ירבו לו עם תורו ומשוות.