http://live.shofar-tv.com/videos/3308
4-11-13
"וישטום עשיו את יעקב ויאמר עשיו בליבו, יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". יקרבו ימי אבל אבי - כמשמעו, שלא אצער את אבא.
יש להתפעל מהסבלנות העצומה שמגלה כאן עשיו, הרי התורה מעידה עד כמה ההתנהגות של יעקב פגעה בו, הוא צועק ובוכה, את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, וכל הנחמה שנשארה בפניו היא הנקמה נגד יעקב בגלל מעשהו זה. וכן אמרה רבקה ליעקב, הנה עשיו אחיך מתנחם לך להרגך, רק הריגתך תהווה נחמה בשבילו. וכך מסביר רבי שמחה זיסל, שבזמן שאדם פוגע בחברו ומזלזל בכבודו, ההוא שומר לו טינה ושנאה והדברים יכולים להגיע עד כדי רצח חס ושלום, וכך גואל הדם רודף ואינו נרגע עד שיהרוג. ומצבים אלו שכיחים גם כשמדובר בפגיעות אישיות שלא תמיד הן בעלי חשיבות, כל שכן כאן בעשיו שיעקב פגע בציפור נפשו בכל עתידו הרוחני והגשמי, כזו רמאות שלא העלה על דעתו. כל שכן בחשבו, אילו זכה בברכות איזה אושר היה מנת חלקו, איזו הצלחה, איזה תענוג, בכל זאת הוא מתאפק, כובש את כעסו ומחליט להמתין.
בטבע האדם לא רק שקשה לו להמתין אלא עוד מוסיף ומגדיל את הפגיעה כדי להצדיק את מזימותיו לנקמה, ז"א מנפח את הענין כדי להצדיק את מזימותיו לנקמה. וכן בהמן "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו" הוא ביקש לפגוע בכל עם מרדכי תיכף ומיד. וכן בר קמצא, בגלל תרעומת על בעל הבית או על החכמים שנוכחו בסעודה, ביקש לפגוע בכל עם ישראל. זה כח השנאה ותאות הנקמה שאינה יודעת גבולות, וכל שכן עשיו שמתכונותיו הוא איש דמים, יודע ציד איש שדה ועל חרבך תחיה. והנה בא יעקב ולקח לו את הברכות, זה לא רק עלבון זמני או מקומי, זוהי פגיעה בכל השקפת הנצח שלו. וגם רבקה אמנו הביאה את הסכנה הזאת בחשבון באמרה, הנה עשיו אחיך מתנחם לך להרגך, יותר יש להתפעל איך עשיו התחשב באביו, הלא גם אביו סייע למזימה הזו, גם הוא נתן ידו בשלמות המעשה ואמר גם ברוך יהיה, ועוד בירך את יעקב שוב לפני צאתו לפדן ארם, והיכן יש להתחשב בצערו ולחכות? למה הוא צריך להתחשב בצערו של אביו אם הוא יהרוג את אביו ולחכות? הלא גם אביו לכאורה היה שותף פה, והלא גם השבטים לא התחשבו בצער אביהם ומכרו את יוסף בגלל כתונת הפסים ולא חסו עליו ועל אביהם, כמעט והורידו את שיבתו ביגון שאולה, וכל זה מחמת הקנאה ביוסף. וכאן אנו רואים עשיו במצב עוד יותר חמור ובכל זאת הוא מתאפק.
כמה יש ללמוד מעשיו את המעלה הזו של ההתגברות השכל על המידות, כאשר האדם נמצא בעיצומו של נסיון, כאשר יחם לבבו יש לתת ללב להתקרר ולהשתמש בשכל עד יעבור זעם, ולא לנקוט בפעולה מיידית, זה הביא את עשיו לשמור על קור רוח, כי הכיר היטב את הגדלות של יצחק אביו ומעלותיו ולא רצה לצער אותו, אע"פ שחכמים ז"ל דורשים מהמילים "ויאמר עשיו בליבו", שהרשעים הם ברשות ליבם, בכל זאת הבחירה לא נסתלקה ממנו לגמרי בעת הנסיון, והרי הוא דן את אביו לזכות וחס על כבודו. אין כאן לימוד זכות על עשיו, אלא הארה ולימוד בשבילנו, שלפעמים כשאדם נמצא במצב המידות אינו רוצה לחכות מלנקום שמא הוא יתקרר ויתחרט, הפוך, הוא רוצה עכשיו שהוא חם, ואכן כך קרה אצל עשיו, שהגיע עד למצב של "וישקהו".
מעשיו עלינו ללמוד איך לעבור את הנסיון. איך גם אחרי שאיבד את הברכות, שזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד, שהפסיד את כל הנצח לו ולזרעו, הלך ועשה נחת רוח לאביו בקחתו את בת ישמעאל לאשה, כמו שכתוב "וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך אל ישמעאל". עשיו מחייב כל אדם איך צריכים להשתמש בשכלם כדי להתגבר על הנסיון, כמו שהלל מחייב את העניים. עשיו מחייב את חסרי הסבלנות העצבנים.
הדברים מתאימים לתקופתו של הסבא זצ"ל שכידוע עיקר דרכו היתה שבירת המידות, את זה רואים בספרו "מדרגת האדם", המסביר כל הזמן את ההכרח הנורא של תיקון המידות. וכך הוא מסביר את הענין של רבי עקיבא, למה רבי עקיבא לא רצה ללמוד ארבעים שנה כל עוד לא נזדמן לו הענין של אבנים שחקו מים? כי הוא חשש שמא בלימוד התורה לא יצליח לתקן את מידותיו, הוא ילמד תורה אבל לא יצליח לתקן את המידות, ואז יותר גרוע ללמוד תורה ולהשאר עם מידות רעות מאשר לא ללמוד, הוא שדרשנו אתמול. ז"א כשהוא ראה שאבנים שחקו את המים, אז הוא ראה שלאט לאט לאט לאט זה יכול לעשות רושם, אז הוא אמר הוא ילמד ולאט לאט הוא יתקן, לאט לאט, עד שהוא יתקן את המידות ואז יש סיכוי, אבל כל זמן שזה הוא חשב לעולם הוא לא יוכל לתקן את המידות. לכן רבי עקיבא שהיה מעביר על מידותיו, אז שמעו לו בשמים לתפילתו וירדו גשמים, ורבו רבי אליעזר לא ירדו, לא ירדו, כי הוא מעביר על מידותיו, שואלים ומה, ורבו לא מעביר על מידותיו, רבי אליעזר הגדול? ודאי, אבל הוא נולד עם מידות טובות מבית טוב אז ממילא לא קשה לו, אבל מי שצריך לעבוד על המידות ולשבור אום זה נקרא מעביר, לכן נענו מן השמים לתפילתו מידה כנגד מידה, אתה מעביר על מידותיו אז גם אני הקב"ה אעביר ממידת הדין למידת רחמים ואוריד גשמים בזכותך.
אז ז"א, גם רבי עקיבא לא רצה ללמוד תורה כל עוד לא נזדמן לו הענין של אבנים שחקו מים, כי הוא חשש שמא בלימוד התורה לא יצליח לתקן את מידותיו, אנשים חושבים הם לומדים תורה אז כבר הם מתוקנים, מה פתאום, איפה זה ואיפה זה, יכול להיות בעל גאוה סרוחה שמאבד את כל מה שלמד והכל הולך לסטרא אחרא כי המידות לא מתוקנות, ואז יותר גרוע ללמוד תורה ולהשאר עם מידות רעות מאשר מבלי ללמוד.
את היסוד הזה עלינו לזכור בימים אלה, שמתקרבת יום ההילולא של הסבא מנובהרדוק זצ"ל, כדי ללמוד ממנו שרצון הנקמה לא יבער באדם כל כך, אלא לחכות ולהמתין עד יעבור זעם, וצריך להתחזק בשבירת המידות כי זוהי דרך החיים, והוא למד ארבע שעות מוסר כל יום, הסבא מנובהרדוק, גאון ישראל, ארבע שעות מוסר, אני מבקש רק שעה ביום, ארבע שעות הוא למד, והוא נהפך לאדם אחר. הפוך בה והפוך בה דכולה בה.
היה אבא שהשאיר צוואה לבן שלו, הצוואה היתה - המתן עם כעסך יום אחד, לין עם כעסך לילה אחד, זהו מה שהוא ביקש ממנו, כשאתה כועס - לילה אחד שיעבור אחרי זה תחליט מה שתחליט. פעם הוא נסע למדינת הים, חזר אחרי הרבה שנים, שנים רבות, והנה הוא מגיע הביתה בהפתעה, עולה למעלה, שומע את אשתו מתנשקת, שלף את חרבו והתכוון להכנס ולדקור אותה ואת מי שנמצא איתה ונזכר בצוואת אביו, החזיר אותה לנדן, התחיל לרדת. פתאום הוא שומע אותה אומרת, אה, אם אבא שלך היה בא ורואה אותך איך גדלת כמה היה מאושר, נכנס לבפנים וראה את הבן שלו שלא ראה אותו מאז שהוא קטן, חיבק ונישק אותם אמר, צוואת אבי הצילה את אשתי ואת בני, אם לא היה נכנס בסערת רגשות לא מבחין בין ימין ובין שמאל, דוקר את שניהם ומאבד את עולמו. לילה אחד תלין את כעסך, זה מה שעשה עשיו. נו, אפשר ללמוד מעשיו משהו, חוץ מכיבוד אב ואם אפשר ללמוד ממנו להשהות את הנקמה בכח אדיר, אפילו השבטים ראינו לא יכלו וגרמו צער גדול לאביהם בזה שמכרו את אחיהם בגלל הקנאה שהיתה להם.
אז אם כן, רואים מפה "וישטום עשיו את יעקב", ולמרות זאת "ויאמר עשיו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", אני אמתין, ואם זה יקח עשרות שנים, אני אמתין. אבל אני לא הולך לעשות את זה עכשיו, ובסוף מה קרה? שהוא נשק לו, "וישקהו" גם לא הרג אותו, אבל אם זה היה על חם - הוא היה גיבור גדול, צד ציד, והוא הרג את נמרוד. לא היה בית ישראל חס ושלום. מידה אחת הצילה את כולנו.
אם כן יהודים יקרים יש מה ללמוד גם מהרשעים הגדולים, צריך לקחת מכל מקום את הטוב, לאמץ, להפנים ולהתאמן בביצוע עד שזה יהפוך להיות הרגל וטבע.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....