הלכות צום תשעה באב לחולים, מעוברות ומניקות, וגדרי איסור רחיצה

- - - לא מוגה! - - -

על מה ולמה נחנך אותו. ולכן אין חינוך בילדים קטנים, אלא כל מי שהוא פחות מגיל בר מצווה או בת מצווה יכולים מלכתחילה לאכול ולשתות כרגיל. אישה שאחרי מידע או אחרי הפלה, אם זה בימים הראשונים, מרן כתב בסימן תרז שבוודאי יכולה, שיש בה סכנה, אפילו בכיפור היא יכולה לאכול בשלושה הימים הראשונים. אבל אם עברו שלושה שבועות ויותר בתוך 30 יום ללידה או להפלה, האם היא נחשבת כחולה שאין בה סכנה ומותר לה לאכול או לא? מחלוקת בפוסקים בין הרמב״ן לבין המהרשל. מרן הלך בעקבות הרמב״ן ומרן פסק שיולדת עד 30 יום, דינה כחולה שאין בה סכנה ומותר לה לאכול ולשתות. כך גם לגבי הפלה, גם בהפלה יחול כלל דין זה ודין זה שתוך חודש להפלה מן הראוי שתאכל ותשתה, כיוון שעדיין חלשה מאוד ודינה כדין חולה שאין בה סכנה. כך גם לגבי כל אדם שהוא חולה שאין בו סכנה. זקן בן 80, אפילו אם הרופא נמצא כאן לפעמים ואומר שאין שום חשש לחייו, הוא יכול לצום, אבל בלי ספק שהצום יחליש אותו, יתיש אותו מאוד וחלילה הוא יכול אחרי זה לשכב במיטה כמה ימים ולכן גם הוא דינו כדין חולה שאין בה סכנה שמותר לו לכתחילה לאכול ולשתות ביום תשעה באב. אותם החולים אוכלים כרגיל. רק לגבי כיפור, שם דחויה פיקוח נפש ולא הותרה, ולכן אנחנו מגבילים שיאכל בכל עשר דקות פחות מ-30 גרם. אבל כאן אצלנו יום תשעה באב הוא רק מדרבנן, וחכמים תיקנו את הצום אך ורק לאנשים בריאים ולאנשים חונים אין חובה לצום, ולכן יכולים לאכול ולשתות את אותם החונים כרגיל ואינם מוגבלים בכל זה. אישה אחרי חודש, אישה שילדה ואחרי חודש מהלידה ומההפלה, נדונה. כעת אנחנו עוברים לבעיה של התינוק ולא לבעיה שלה. היא, ברוך השם, בסדר. תודה. היא בריאה, היא חזקה. השאלה היא אם היא מליקה. מה מצבו של התינוק? לפעמים כשהתינוק הזה לא מקבל תוספות, הוא לא מקבל אוכל אחר, אין לנו ברירה, כי אם לתת לאימא אוכל כדי שלתינוק הזה יהיה כוח כדי שהוא לא יהיה חולה. אם האימא לא אוכלת אז בוודאי שיהיה לה מה להניק, ואז חלילה וחס התינוק הזה יכול להיות חולה. ולכן גם בזה כשהתינוק רק יונק מותר מלכתחילה לתת לתינוק את האוכל כרגיל. הוא לא צריך להתאבל על חרבן בית המקדש, הוא לא עשה שום עוון, ולכן האימא שלו צריכה לאכול כדי שיהיה לה מה להאכיל אותו. אבל כשהתינוק הזה אוכל גם דברים אחרים, הוא מקבל תוספות, מטרנה, סמילה, קדייסה או דברים אחרים. הקורבץ עצמו הולך למישרין, הוא אוהב את זה, זה טעים לו, וגם מבחינת המעיים הוא מעכל את זה היטב, אין שום בעיה. כאן האימא שעברה יותר מ-30 יום מהלידה, כאן היא חייבת לתת לסוף. הרי אין צורך לתינוק בהנקה במה שהיא מניקה אותו. לפעמים במה שהיא מניקה אותו כמה פעמים ביום זה רק תוספת. הוא מקבל את זה, מנה אחרונה, קומפוט, כדי שתהיה לו הנאה, ירגיש רגש חום של אימא. אבל אין כאן שום צורך. מבחינה רפואית הוא יכול לגמרי להימנע מכל זה, ולכן לא יכולים להתיר לאימא לאכול ולשתות ביום תושעה בים בגללו, כיוון שהוא אוכל ושותה רגיל גם בלעדיה, ולכן אין לנו צורך שהיא תאכל, אין היתר בדבר. לפעמים זה נמצא על קו הגבול, הוא צריך אותה. הוא לא אוכל הרבה מהביסות או מהסימילק, הוא אוכל מעט ומשלים את הרוב על ידי האיניקה. מקרים כאלה אתה שואל את רופא הילדים, ורופא הילדים יכול להאיר לנו את העיניים. הרבה פעמים ההנקה היא דבר חשוב מאוד גם מבחינה חיסונית של התינוק, זה עוזר לו גם בהתפתחות בכל הגוונים. לפעמים יש צורך בדבר, ואם היא תימנע מלאכול ולשתות יום שלם יכול להיות שהמעיין יתייבש. זו לא בעיה רק של אותו היום, אלא יש נושים רגישות שזה יכול לגרום יומש לגמרי וגם אחרי תשעה בים בעולה מה להעניק, ולכן כדאי להתייעץ עם רופא הילדים במקרה כזה. רק כשהתינוק בריא, חזק, אין שום בעיות, יכולה אותה אישה לצום כרגיל. אישה בהיריון, הגמרא ממסכת פסחים מונדנת, הגמרא אומרת, מעברות ומוניקות חייבות לצום. כך העתיקו כל הפוסקים בהלכה, וכך פוסק לנו גם מרן בשולחן ארוך. הדברים היו אמירים עד לפני כ-200 שנה, אף אחד לא העיר כלום. הראשון שהעיר בזה היה הגאון הביצת כחוצן. הרם היה אורתו ודודתו בקדושה בארם צובה. הייתה מגפה בבבל, וכמעט כל החכמים הלכו לעולמם. ואז הם שלחו לחכמי ארם צובה, להגאון רבי שמואל לניאדו, בעל בית דינו של שלמה, שלחו לו ולאבא שישלחו להם חכמים. ואכן שלחו להם את הגאון בצדקה חוצן. הוא אמר להם בלשון של הפסוק, בלשון הלצה. הפסוק אומר, אני מדבר בצדקה רב להושיע. הוא אמר להם, אני מדבר בצדקה רב להושיע. רמז את השם של הצדיק, של החכם רבי צדקה חוסן. ראש ישיבת פירתוסים, חכם משה, חכם משה צדקה, הם הצאצאים שלו, של אותו החכם. יש לו ספר, שמש צדקה. על שם הספר הזה גם קראו את בית הכנסת ברחוב חגי, שמש צדקה. מי שהקים את בית הכנסת הזה היה אח הסבא של חכם משה צדקה. אח הסבא שלו, הגאון חכם צדקה חוסן, שהיה תלמיד חכם גדול וגם מוהל. הרבה מהיושבים כאן, ואני בתוכם, זכינו שהוא מל אותנו בידיו הטהורות והקדושות. הוא בונה את בית הכנסת הזה, הקים שם עבודה של תורה, והרב, כשהגיע מארם צבא לבבול, שם לב לבעיה האמורה. אצלנו כאן מזג האוויר בקיץ 30 מעלות, 31 כבר קשה לנו. אנחנו כבר רוצים להדליק את המזגן, קשה לנו החום. שם הממוצע בקיץ מתחיל מ-40, אם קצת חם אז זה 42, 44 מעלות. ככה זה, הם קרובים יותר לגיהינם, ולכן חם שם יותר. ואז הרב התבונן וראה מה קורה לנשים בהיריון. הוא אומר, ראיתי, הנשים האלה מצטערות מאוד, הצום קשה להן. לכולן היה קשה בחום הכבד, ואז לא היה מזגן, לא היה שום דבר, והיו מטענות מאוד, היו מצטערות. אבל הרב לא חסך את הדברים לומר שלפי דעתו מותר לך תחילה שהם יאכלו, את זה הוא לא אמר. עוד 100 האחרונים שבאו אחריו ציינו איתו בקצרה בשני מילים, אבל אף אחד מהם לא העז לומר שכל אישה בהיריון, אם לא מותר לה לאכול ולשתות. המהפך בכיוון החשיבה של הרופאים והחכמים התחיל לפני כ-30 שנה. אחד מהרופאים הטובים בארץ, אז היה מנהל מחלקת יולדות בבית חיים שערי צדק, דוקטור רנטרופ, הוא שם לב לתופעה אחת, תמיד במוצאי תשעה באב או במוצאי כיפור המחלקה שלו מתמלאת. אם בכל יום יש כך וכך נידות, נניח בכל ירושלים יש 30 נידות, במוצאי תשעה באב המספר הוא כפול ומכופל. כל המחלקה עמוסה, מלאה, הפרוזדורים, הכול מלא. אפילו חדר החיות מכניסים לשם מיטה של יולדת. אין מקום. תגיד, שנה אחת במקרה. אבל כשחוזר על עצמו, התחיל להסתכל, להתבונן. למה? הלך ושאל את כל אותן היולדות. המחנה המשותף של כל היולדות האלה היה שהן צמו. אחרי הצום קרה מה שקרה. ואז אותו הפרופסור התעורר לחקור ולדרוש. מתברר לו שמבחינה רפואית, לפי דעתו, הצום, היובש, גורם התכווציות, גורם לידה מוקדמת. עם הממצאים האלה פנה לרבנים. אתם יודעים שבית חולים שערי צדק נמצא בפיקוח של הרבנים של הבד״ץ. הלך לרבנים, בראשם הרב פישר, הגאון רבי יעקב ישראל פישר, עליו השלום היה גר ליד אשתיב לך בזכר משה. הגש אליו, סיפר לו את הממצאים האלה, אמרנו, לפי דעתי זה גורם לידה מוקדמת, זה היה זכרון להיות, לפעמים התינוק לא בשל, הוא יוצא לעולם, והיה צריך להכניס אותו מיום לאינקיבטור עם כל הסיבוכים שיש בזה. הרב התבונן, חקר ודרש מסקנה, תחנה סופית. הרב פסק שכל הנשים בהיריון מהחודש הראשון עד היום האחרון צריכות לאכול ולשתות אפילו ביום הכיפורים, קל וחומר בתשעה באב. זו הייתה הדעה של הרב פישר, הוא היה החלוץ הנחשון בדבר, אבל אחריו גם שאר חכמי הבד״ץ, גם הם אומרים כך. תשאל את הרב הלברשטיין, הרב רמצופר או רבנים אחרים, כולם הולכים בעקבותיהם. אבל, לא נתעלה, כנגד המחקר הזה יש רופאים אחרים שחולקים על כל זה. יש בבית חולים ביקור חולים רופא טוב, רופא דתי בשם דוקטור פולק, גינקולוג, והוא טוען, הוא אומר, כמו שכל אדם רגיל, גם היא יש לה את אותן הבעיות. וצריך לדון לגופו של אדם, כמו שאני ואתה, אם אנחנו בריאים, צמים, עם חולה שאין בו סכנה, יש לו שפעת, מותר לאכול, אז גם היא אותו דבר, גם בתשעה באב, גם בכיפור, הוא טוען שאין זה גורם לא הפלה ולא לידה מוקדמת. הוא חולק על הממצאים האלה, כך כותב גם עמיתו, חברו, דוקטור ברדה ועוד. אבל לא מתעלם שרוב הרופאים בארץ, בעולם, חולקים על הגישה הזו, רוב רובם טוענים שהמציאות היא שעל ידי הצום זה גורם או לידה מוקדמת או חלילה אפילו הפלה. אחד מהחברים שלנו, דוקטור ניסנון כהן, שהיה לומד עימנו, בזמנו, לפני עשר שנים, שלחתי אותו, שילך משם את כל הרופאים. ואמרתי לו שילך בערב תשעה באב או בערב כיפור כשהרופאים עסוקים. שלחתי אותו בחנוכה. היה לו זמן, הוא קבע פגישה עם כל הרופאים. נסע לחיפה, בית-חולים הרמב״ם, דיבר עם מנהל מחלקת יולדות, דיבר עם הרופא במחלקה הגינקולוגית, נסע לסירוקה, נסע לקפלן ברחובות, כמעט את כל הרופאים ואנשי המקצוע בנושא הזה, פגש את כולם, דיבר עם כולם ואחר כך הביא לי את הרשימה. המחנה המשותף של רוב רובם של הרופאים היה שאכן יש נזק בצום וזה יכול לגרום מפלה או לידה מוקדמת. זו הייתה חוות דעת של כל הרופאים. אלא שלא הייתה אחדות דעים ביניהם לגבי התאריכים. חלק אמרו שהסכנה היא בתחילת ההיריון, חלק אמרו באמצע, חלק אמרו בסוף, חלק אפילו נתנו לפי הניסיון שלהם, נתנו אפילו מספר שבועות. עד השבוע ה-13 כך, אחרי השבוע ה-13 נתנו את כל הנתונים, כל אחד ואחד לפי הבנתו, לפי דעתו, והוא הביא לי את הרשימה מה הם אומרים. לפי זה, פה אצלנו תשעדייה ולא דאורייתא, הוא דרבנן. יש לך מחלוקת בין הרופאים? ספק, ספק דרבנן לכולה, וממילא צריך לומר לכל הנשים, מהחודש הראשון עד החודש האחרון, שהן אמורות לאכול ולשתות בתשעדייו, השנה שזו במוצאי השב״כ, שלא ישכחו לקיים קודם מצוות הבדלה. אבל עקרונית, מותר להן לאכול ולשתות. מה תגיד לי? אבל כתוב בגמרא, מי התיר לך לחלוק על הגמרא? הרי כתוב בשולחן ערוך, מרן מפורש בשני מקומות, גם מסימן תקנדצא וגם מסימן תרז, בשני המקומות מרן אמר שחייבות לצום. איך אתה חולק על הגמרא, כל הפוסקים ומרן? התשובה לדבר, בזמנם הגופות היו חזקים. הנשים היו בריאות וחזקות והכלו בקנות לעבור את הצום עם כל מה שכרוך מסביב. היום הדור שלנו הוא דור חלש מאוד, ולכן הרבה פעמים זה יכול לגרום סיבוכים. לך תדע מה יהיה בתחנה הסופית. פעם, עד לפני 50 שנה, ילד חזק נשאר בחיים. ילד שהוא חלש ומסתבך או בלידה או כמה שבועות אחרי הלידה, מקבל איזו מחלה קטנה, היה הולך לגנדת. היום זה לא כך. היום אפילו אם הילד נולד פג, 700 גרם, 800 גרם, שמים אותו מיד באינקריאטור ומצליחים להחיות אותו. הצלחת להחיות אותו, אבל הוא נשאר כל החיים חלש. כך גם מכל מיני מחלות שפעם היו הולכים לעולמן. היום אתה מביא לו אנטיביוטיקה, מביא כל מיני תרופות. הצלחת, ברוך השם, להתגבר על המחלה, אבל גם אחרי שהצלחת הרבה פעמים, האדם הזה נשאר חלש מאוד כל החיים. אדם חלש מוליד ילד חלש. האמא החלשה הזאת, שהצליחו לשמור אותה באינקריאטור, אבל היא גדלה כל החיים בחולשה מסוימת, האמא החלשה מולידה גם ילדים חלשים. ולכן בדורות שלנו, הדורות האחרונים, יש לנו שינוי מן הקצה אל הקצה בחולשה. מי שזוכר את הזקנים של הדור הקודם, היו גיבורים, היו בין פורת יוסף חזקים. הזקן שלהם היה יותר חזק מהצעירים שלנו. אבל הדור החדש, בפרט הנשים שאינן עובדות עבודה פיזית, הרבה מהן חלשות מאוד, והצום יכול לגרום חלילה עפרה, ולכן המסקנה היא להקל בדבר. אין צורך בשאלת רופא, אלא יכולה לאכול ולשתוק רגיל. לגבי כיפור, שם אנחנו מחמירים, החומרה היא שתלך קודם לישון רופא. שבועיים קודם הולכת לרופא, ואם הרופא אומר, אני לא יודע, אני מסופק, שיעשה בדיקות. ישלוח אותה לעשות את הבדיקה דם, שתן, אולטרסנט, לא ניטור, סקירת מערכות, יעשו את כל הבדיקות האלה, הוא מקבל לידיו את הבדיקות, את הנתונים, ועל פי זה הוא יודע איפה העניין עומד, אם היא כן יכולה לצום, או שחלילה יש סכנה לחייה והיא צריכה לאכול בו לשתות. שם, ספק דאורייתא, וספק שאפשר לברר, חייבנו, הטרחנו אותה שתלך. אבל כאן, שעביאב כולו זה דרבנן, וספק דרבנן לכולה, ולכן כאן במקרה הזה אין צורך להטריח אותה, לגלגל אותה, שתלך לרופא או לרופאה, אלא היא יכולה לסמוך מספק על דברי אותם הרופאים שאומרים שיש סכנה להפלה, ולכן עיקר-הדין יכולה לאכול ולשתות כרגיל. אם היא צריכה לאכול בליל תשעה באב ועושה הבדלה, שלושה ברכות בלבד, הגפן, נורי האש והמבדיל. אין ברכת בשמים במוצאי שבת של תשעה באב. כל הבשמים מעשו את נחת רוח לנשמה שאיבדה את הנשמה יתרה, וזה לא שייך בתשעה באב, גם באותו לילה, גם למחרת, ולכן רק שלושה ברכות. אם קשה לה לשתות מהיין, שתיקח ילד, ילד בן שבע, תגיד לו מראש, תסביר לו מה אנחנו רוצים, והוא ישתה אחרי ההבדלה, אחרי שתגמר, עמדים עם קודש לחול, הוא ישתה את כוס היין, ובזה המצווה תהיה מושלמת. זה מה שצריכה כל אישה בהיריון, לנהוג ולעשות. חלק מהרופאים טוענים שרק בחודש התשעי יש את הסכנה, אז זה גורם לידה מוקדמת, לפני כן לא. יש עובדים הפוך, אנחנו נספק מתירים בשני הדברים גם יחד. חלק מהרופאים טוענים, גם אם נמה לא תהיה לידה מוקדמת, היא תלד בעוד שבועיים בעיתו בזמנו, אבל זה פוגם במוח של התינוק. היובש, הצום, יכול לגרום חלילה פגיעה מוחית בתינוק. איך קוראים לזה היום בשפה של הרחוב? יהיה מראש דפוק. ולכן, בגלל זה יש שרצו להתיר. אין לנו שום מחקר יסודי בכל הנושאים האלה, לא בנקודה הקודמת ולא בנקודה הזאת. איך עושים מחקר בנושא הזה? הפתרון הוא כך, היינו צריכים ללכת לכל אותן אנשים שילדו אחרי תשעה או אחרי יום הכיפורים. לבדוק וראות מה קרה עם כל הילדים האלה. הילדים מאוד נורמליים והכול בסדר? אם תאמר שהיה צריך להבלד ילד עם Q130 ובמקום זה נולד Q120, בשביל זה אתה לא יכול לחלל את יום הכיפורים. אז זה יהיה פחות גאון, מה יכול להיות? אבל אם חלילה הילד הזה נולד משוגע, וכתוצאה מזה המשוגע יכול גם לקפוץ מהגג, להתעבד או לעשות דברים אחרים, ולכן שם באמת יש מקום לשאול, יש מקום לשקול אפילו לגבי יום הכיפורים, אם הדבר אמת, אם הדברים נכונים. אין לנו מחקר בדברים האלה, אלא כל מה שאמרו הרופאים זה מחקר על החיות. הם עשו ניסיונות אצל החיות ושם יצאה החיה משוגעת אחרי שהאימא שלה עימו אותה, עשו לה צאן. אבל מי אומר שבבני אדם זה כך? אין לנו מחקר בדברים האלה. אנחנו מכירים הרבה אנשים שנולדו אחרי כיפור והאימא שלהם צמה ולא קורה להם שום דבר. האבא נולד יא תשרה, תרפא. אמרנו שלא צמה, כן. החילה, מה שאמרנו, מהחולציה הראשון, בוודאי שהיא אומרת שהיא מגדלה שהיא בהיריון. נכון, כשהיא יודעת בוודאי, או על-פי בדיקת דם, שתן, אולטרסל וכיוצא בזה, ברגע שהיא יודעת שהיא בוודאי בהיריון, אפילו אם היא אומרת, תראה, אני מרגישה טוב, אני לא מרגישה שום כאב. מאיפה היא יודעת מה התינוק בפנים מרגיש? אולי התינוק הוא בחזקת חולה שאין בו סכנה, וזה למה יכול להתיר, כי לא רק לה יש את הקולה הזו, גם כלפי התינוק יש את הקולה האמורה, ולכן משום זה שמחנו להקל בדבר הזה לגבי תשעה באב, כך שאין צורך אפילו מעיקרה בשאלת רופא. רק לגבי כיפור, שם זה דאורייתא, החמרנו בדבר, שתלך שבועיים קודם, תלך לרופאה, תעשה את הבדיקות ואחר כך תגיע לחכם. תמיד, בכל מקרה, בדברים האלה אין תועלת ללכת ולשאול שאלת חכם, אלא אם כן קודם כול שאלת את הרופאה, הוא בא לחכם עם הנתונים ששאל מאותה רופאה, יש לו את התשובה, סיכומים, אז יולך לחכם לגבי השאלה של כיפור אם עליה יצום או לא. אבל כאן, כמו שאמרנו, אין צורך בזה, ויכולה לאכול ולשתות. אחד מהדברים שאסורים לנו ביום תשעה באב, איסור רחיצה. כמו שהאבל בתוך שבעה ימי אבילות, מדיני אבילות, אסור לו לאכול, מותר לו לאכול ולשתות, אבל אסור לו לרחוץ, אסור לו להתרחץ כל גופו, כך גם לנו ביום תשעה באב אסור לנו לרחוץ כל הגוף, כולנו אבילים. שם יש כולה, לגבי רחיצת פנים, ידיים ורגליים, נותר לו לרחוץ במים קרים אבל לא במים חמים. כאן אצלנו, לגבי תשעה באב, אסור לרחוץ אפילו במים קרים, אפילו פניו, ידיו ורגליו, הדבר אסור. והסיבה היא, שם, שבוע שלם אתה אומר לא לרחוץ פנים, זה דבר שהוא קשה ובלתי אפשרי. לא נסבל, לא בזה עם גזירה, אי-אפשר לעמוד בה. אבל כאן אצלנו, סך הכל יום אחד, או דבר קל יותר, ולכן חכמים גזרו שאפילו בראשית אצבעו במים, אפילו דבר קל כזה, אין היתר גם רחיצה כזו אסורה. וחומר טבילה. המקוואות בכל העולם סגורות, גם של הנשים, גם של הגברים, למרות שהוא לא מתכוון לשם הנעת רכיסה, אף על פי כן הדבר אסור, כי זה פסיק רש״ה, בעל כורחו הוא יהנה. ולכן כל המקוואות בעולם סגורות, גם אדם שראה קרי, גם כן שלא הולך לטבול ביום, שילך לטבול למעיין, ילך למעיין שליפתא בלילה במוצאי תשעה באב, אבל ביום מן הראוי להימנע, שב ואל תעשה עדיף. כל זה דבר שאינו הכרח, אבל להסיר את הרוח רעה בבוקר זה דבר שהוא הכרח ולכן הדבר מותר. אם היו אדם מלוכלכות דתית וביצועה, מותר להעביר על הכלוך, כיוון שאין לו כוונה להנאה ותענוג. גם פה כל כוונתו רק להסיר את הרוח רעה, ולכן נטל את ידיו, אבל לא יטול עד סוף כף היד, אלא רק עד סוף קשרי אצבעותיו, כולל גם את אצבע האגודה, אבל לא יטול את כל כף ידו. כך גם כשאדם יוצא מהשירותים, גם כן לא ייטול את כל כף ידו, אלא נוטל את הידיים עד סוף קשרי אצבעותיו. גם שם הכוונה היא להסיר את הרוח רעה, ולכן לא צריך יותר. אינה שמחליפה לתינוק, אחרי שהיא גומרת להחליף לו, היא רגילה לרחוץ את הידיים עם סדון גם ביום תשעה באב, ויכולה לשטוף ולרחוץ את ידיה עם סדון, גם בזה אין לה לחשוש שיהיה הדבר מותר לכתחילה, כיוון שאין לה שום כוונה בשם הנאה ותענוג, אלא רק להסיר את הלכנוך, ולכן גם בזה הדבר מותר לכתחילה. אבל הכוהנים שבאים לעלות לדוכן בבוקר, בשערית או במנחה, יכולים ורשאים לטעון את ידיהם עד סוף כף היד, כך גם חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה שמותר לו לאכול מלשתות לחם, לפני שהוא בא לאכול לחם הוא נוטל את ידיו, ייטול את ידיו עד סוף כף היד, כדי שיוכל לברך על נטילת ידיים. נכון שגם שם יש מחלוקת, אבל הרי האדם הזה לא מתכוון לשם הנאה ותענוג, ולכן כאן בתשעה באב, שהמחלוקת היא בדרבנן, סווג דרבנן היא כולה, ומותר, מותר, מותר לו לכהן או לאותו החולה, יכול ליטול את ידיו עד סוף כף היד, מעיקר הדין הדבר מותר. זה פסיק רושה, נהנה, בגללו, אבל יש תורה כאן ולא יכולה להגיד לנו. זה פסיק רושה, אבל זה פסיק רושה, כי לא אכפת לו בדרבנן, כיוון שזה בדרבנן, ולכן כאן לא גזרו חכמים מעיקרן, לכן הדבר נשאר בהתרו, לכן מותר לאותו אדם שבא לאכול ולשתות, אם הוא אוכל יותר מכבצ הלחם, הוא חייב מעיקר הדין נטילת ידיים בברכה. אם הוא יטול עד סוף כף ידו, הליבה דקול עלמא, הוא יכול לברך על נטילת ידיים. אבל אם יטול עד סוף קשרי צביעותיו, מחלוקת הרוש והריף, אם הוא יכול לברך על נטילת ידיים, ספק ברכה למתנה, ספק אם טיהר את ידיו בזה, ולכן שם כדאי, עדיף שלא להחמיר, אחרת זו חומרה דתה לדקולה, לכן לגדו אותו החולה, הקלנו את הדבר. אבל חוץ מהנטילה הזו, דברים אחרים אסור לו. לא בגלל שהוא חולה וייתרנו לו לאכול ולשתות, נפקיע ממנו את שאר הדברים. אלא שאר הדברים, כל העינויים שיש ביום תשעה באב, רחיצה, שיחה, נעילת הסנדל, תשמיש, פה איסור שמחה, גם שייך באותו החולה. ייתרנו לו רק את מה שלא יזיק לו במחלה, בחולי, היינו רק אכילה ושתייה ותו לה, ולא יותר. אולי בלוי שאוכל לכל הכוהן, נכון? שם זה מיותר, שם הלוי יימנע, כן. זה כבר חסידות, זה לא דין, ולכן שם הלוי יסמוך על מה שנטל בבית, שישמור את ידיו היטב, שלא יטמף את ידיו בינתיים, וזה מספיק כדי שיוכל ליטול את ידי הכוהנים ושיזכה למצוות. גם חבר שאין לו סכנה שיותר מלו לאכול, או אישה בהיריון וכו', מרן הדגיש ואמר, ייתרנו לו כדי שלא יזיק לבריאותו, אף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הוולד. ולכן לא תאכל לא גלידות, לא תילון, לא אבטיחים ולא דברים אחרים. את המעדנים האלה תשאיר ליום אחר. אפילו לילדים הקטנים אנחנו מונעים מהם, קל וחומר לאותן אנשים. טוב, אישה בהיריון שהתאוותה, מעוברת שהתאוותה, זה משהו אחר. אבל סתם ככה, אם לא התאוותה במיוחד, אלא היא רגילה כל יום, גומרת את האוכל, אוכלת גם גלידה. בעלה, ברוך השם, עשיר, נותן לה גם גלידה. גם שעביהו לפחות תימנע מזה, תאכל רק כדי קיום הוולד את מה שנחוץ לה ולא יותר. כך גם לגבי כל חולים. אדם שעבר בתוך שנה צנתור את כיף לב וכיוצא בזה, פטור לגמרי מהצום, אין על מה לדבר, לא צריך אפילו שאלת רופא. לפעמים הרופאים, עמי ארצות, לא מבינים כלום בהלכה, והוא אומר, אתה יכול לצום. כשאתה חוקר את הרופא, מה מתברר? הוא חושב שזה כמו כיפור, ואם אין סכנה צריך לצום. כך הוא חושב. ולכן הוא אומר, אין סכנה, אתה ברוך השם בסדר. נכון שאין סכנה, אבל תדגיש לו, כאן לגבי תשעה באב לא צריך להגיע להגדרה שאין סכנה או יהיה סכנה. אפילו חולה שאין בו סכנה מותר לו לאכול ולשתות. והשאלה היא, אחרי תשעה באב, איך הוא ירגיש? האם אחרי זה הוא יוזרק למיטה יום-יומיים ויהיה כחולה או לא? זה מה שאנחנו צריכים לבחון. ואת הדבר הזה הרופאים הרוסים, אלה שבאו מרוסיה ולא מבינים כלום בהלכות סומות, הם לא מבינים את זה. הרבה פעמים הם טועים בשיקול דעת הזה, בהבנה הזו. ולכן, כשאתה שואל שאלת חכם, חצי תשובה. צריך להדגיש לי על הרופא מה אנחנו מתכוונים, מה אנחנו רוצים לדעת לגבי הצום. אם הרופא אומר שאפילו חולה שאין בו סכנה, לא יהיה. הוא יוכל ללכת ולבוא, רק חלש באותו יום. כולנו חלשים ביום הצום, אף אחד לא בריא במיוחד באותו יום. ולכן, בחיי הגווניים, הוא אומר שאין שום בעיה, הנה כאן המה, שיצום כדרכו. כמובן הוא היה בתוך שנה, לא צריך ללכת לשאול רופא. צנתור או התקף נגד בתוך שנה, אין בכלל מקום לשאלת רופא. רק אחרי שנה מתחילות השאלות והתשובות. לפעמים יש בודדים שהם בריאים וחסונים, אלה שהם ספורטאים. הוא קם בבוקר ב-1600, הוא לא הולך למקווה, הוא רץ למקווה, נותן ריצה, מגיע הראשון. אחר כך מהמקווה הוא נותן ריצה לבית הכנסת. בין פורט תוספת אתה רואה אותו, הוא רץ יותר טוב ממך. אז נכון שלפני עשרה חודשים הוא עבר התקף לב, אבל מאז הוא התחסדק מאוד, ולפעמים הרופא אומר שהוא, אין לו בעיה, הוא כבר חזר לאיתנו, הוא ברור ב-100%. אבל בממוצע, רוב רובם של אלה שעוברים התקף, בממוצע לוקח שנה. התקף לב משמעותו גם צלקת בלב. הצלקת הזו לא מתרפאת, המשאבה הזו לא חוזרת לתפקודה הקודם עד שנה. זה הממוצע אצל אנשים רגילים, רק אצל הספורטאים זה יוצא מן הכלל. אבל מי שלא זכה להיות ספורטאי, עדיין לא למד לרוץ מהבית למקווה, אז האחד הזה, נא להמתין שנה, אין לו אפשרות לצום ביום תשעה באב. חן וחומר אדם שעבר איזה ניתוח. כמעט בכל ניתוח נותנים אנטיביוטיקה. האנטיביוטיקה מחלישה לא רק באותו יום. כשנותנים דרך הזריד הרבה אנטיביוטיקה זה מחליש לו הרבה ימים שאחרי. ולכן אם בתוך חודש הוא עבר ניתוח, פטור מהצום, גם הוא דינו כדין חולה שאין בו סכנה, בדרך כלל צריך לאכול ולשתוק. אלא אם כן האדם הזה חסון, כמו שתיארתי קודם. האדם הזה ספורטאי, יומיים אחרי הניתוח אתה כבר רואה אותו עם נכנסת ספורט, עושה ריצה קלה. ארבעה בבוקר עושה ריצה. טוב, אם האדם הזה, ברוך השם, מתחזק, זה משהו אחר. אבל בדרך כלל בממוצע, גם אצל העוברים ניתוחים, גם בהם יש את הבעיות האלה, והרבה פעמים דינם כדין חולה שאין בו סכנה, שפטורים מצום תשעה באב. לגבי כיפור צריך שאלת רופא. כאן לגבי תשעה באב הקמנו יותר, אבל לגבי כיפור שילך שבועיים קודם לרופא של מטפל או לרופא דתי, ייקח את כל הפיקר אלו והרופא יתבונן ויראה. אם אין שום סכנה, הנה חדמה יוכל לצום, אם יש חשש סכנה, נצטרך לתת לו לאכול פחות פחות מקשה עוד. זה ניתוח שבר, האם אתם, יכול להיות שניתוח שבר זה הרדמה מקומית, והיום ניתוח שבר הובא בבוקר, אם אחרי הצהריים הכול בסדר, שולחים אותו הביתה, מעשה לנו לחיים טובים ושלום. יכול להיות שאולי זה יותר קל. אינני יודע אם עד כדי כך נוכל להתיר לו עד חודש לאכול ולשתות, קשה לי לומר, אלא אם כן, אם הניתוח הזה עבר בקושי. נתנו הרבה אנטיביוטיקה והיו קצת סיבוכים, אבל רוב האנשים שעברו את זה בקלות רבה, יכול להיות אולי שלא יצטרך להמתין עד חודש כדי להתיר לו לצום נולד גם לפני כן הוא עדיין בריא בחזקת בריא שיצטרך לצום. אין לנו הגדרה בדברים האלה, הגדרה ברורה ב-100%, כי זה תלוי מה הכמות של האנטיביוטיקה שהוא לקח. היה לו קצת כאב שיניים, והרופא נתן לו יום אחד אנטיביוטיקה. אז לפני שבועיים הוא לקח שני כדורים וחצי. מה קרה? והשני כדורים וחצי האלה הוא כבר שכח מזמן. לכן בחיי גוונה ודאי שהוא צריך לצום. אבל כשאדם הזה קיבל אנטיביוטיקה דרך הווריד, דרך הווריד, זה לא כדור אחד או שניים. הם מזרימים שם בלי חשבון כביות עצומות כדי למנוע זיהוי וכו'. ולכן בחיי גוונה, אם הוא קיבל אנטיביוטיקה דרך הווריד, בדרך כלל עד חודש יכול להיות שהוא בחזקת חודש שאין בו סכנה שלא יצטרך לצום, אלא יהיה רשאי לאכול ולשתות ביום תשעבי אב. אני מדגיש לגבי תשעבי אב שזה דרבנן. לגבי כיפור, בכל הדברים האלה, קודם כל ישאל את הרופא ואחר כך יחזור לרב וישאל כדי לדעת כיצד עליו לנהוג ולעסוק. גם כשרוצים לרחוץ פנים ביום תשעה באב, הדבר אסור. גם הנעת רחיצה קטנה כזו, גם היא אסורה בלכתחילה. כותב רבי יהודה הנשיאים גרצינוני, אסור לאדם לשטוף את הפה ביום תשעה באב. נכון הדבר שהאדם הזה אומר לך, אני בטוח שאפילו טיפה אחת מים לא תיכנס לגרון, לפה שלי, אבל כשהוא שוטף את הפה, הרי הוא נהנה מהמים, יש כאן הנעת רחיצה. אין לך העלאה גדולה מזו, להושיט אצבעו במים אסור, לרחוץ את הפה לא כל שכן, ולכן מצד זה אין מקום להתיר, אין על מה לדבר ולא יכולים להתיר לו לשטוף את הפה. לכן כל אדם שסובל קצת מהריח של הפה, ראה עצה היא. הצום נכנס יום שבת בשבע עשרים ושמונה, בשבע עשרים וחמש, ישטוף היטב את הפה כדי שלא ירגיש את הריח הרע הזה, אבל אין לו היתר מלכתחילה לשטוף את הפה. היום יש פטנט חדש, יש היום כמו צורה של פלסטיק דק מאוד וקטן, יש בזה טעם של קינמון. אלה שמתעצלים, אין להם זמן לשטוף את הפה בכל בוקר, לוקח פס כזה, שם בפה והולך לדרכו לחיים טובים. את הפס הזה אסור לו לקחת ביום תשעה באב, יש בזה טעם טוב של קינמון, יש בזה איסור אכילה. זה מנקה את הפה, כן, מרגישים אחרי זה כמו טעם של מנטה וקינמון בפה, אבל יש לזה דיל של אוכל. זה לא שוקל הרבה, אולי שוקל רבע גרם, אבל כשאסור לאכול ביום תשעה באב, אין הבדל אם הוא נהנה מאוכל של קילו וחצי או רבע גרם. גם לזה וגם בזה הדבר אסור, אין היתר לאותם האנשים להשתמש בזה, אפילו אם בכל השנה הוא נהנה מזה, משתמש בזה, אבל לגבי תשעה באב לפחות ישים לב להחמיר בדבר. זה לא דומה למסטיק שלך. גם מסטיק, אם יש בו טעם אם הוא מתוק אסור, רק מסטיק תימני שאין בו טעם, שמה ללעוס לעיסאווי עלנא כשאין שום טעם זה משהו אחר, אבל המסטיק הרגיל יש בו טעם, יש בו מעט סוכר, ולכן אין היתר בדבר. אם לאס אותו לגמרי, לאס אותו שעה ואין בו שום טעם, ואז הוא יהיה מותר לחזור ולהעלות גירה, יהיה מותר לו ללעוס אותו גם ביום תשעה באב, אין בזה חשש. כן. מגבת לחיים אין בה תופח על מנת להדפיח מותר, כך כתב מרעם גם אצלנו כאן בסימן תקנד סעיף יא וגם בהלכות יום הכיפורים בסימן תר יא, כיוון שאין בזה תופח על מנת להדפיח. אבל המגבונים, מגבונים יש בהם הרבה מים וסבון, יש בהם תופח על מנת להדפיח, ולכן הדבר אסור. אין בזה צד כולה, אין בזה היתר, אסור לו לקחת ולהעביר על הפנים. הוא רוצה לנקות את התינוק, זה ודאי מותר, התינוק מלוכלך, זה משהו אחר, אבל אנחנו נקיים בחזקת נקיים, ואין היתר בשום אופן לבוא ולהשתמש במגבונים האלה. בדרך כלל במגבונים האלה יש בהם הרבה מים וסבון ויש בזה תופח על מנת להדפיח. אנשים טועים, הוא חושב שיש בזה קצת. לקחנו מגבון אחד כזה, סחטנו אותו ויצאו הרבה טיפות מים וסבון. זה לא נכון מה שאנשים חושבים. ולכן, א', לגבי תשעה בעיה וכיפור אסור, כך גם יש בזה איסור סחיטה גם לגבי שבת, גם שם הדבר אסור, אין היתר בדבר. אדם שעכשיו, בימים האלה, לוקח אנטיביוטיקה, בוודאי ששבוע הבא לא יכול לצום. פטור מעצום לגמרי. כן. אישה עומדת עם כמה זמן לגמרי. עיין קלטת. זה לא. אני עובר לדברי מרן, סעיף יב. אדם שהולך להקביל פני רבו, בזמנם לא היו גשרים מעל הנהרות. היו רוצים לעבור מהצד האחד של העיר בגדד לצד השני והיו עוברים בתוך הנהר. יכול לעבור במים עד צווארו ואינו חושש, למרות שהוא נורכב, כיוון שאין לו כוונה להנאה ותענוג אלא הולך לשמוע שיעור של רבו, לכן הדבר מותר בלכתחילה. גם ביום תשעה באב מברכים יציבה נאה נטילת ידיים ותרגיל רק שעשה לי כל צורכי. יש מצווה לעמוד בפני זקן או בפני חכם גם ביום תשעה באב. המצווה תעשה דאורייתא מפני שיבת הקום והדרתם בפני זקן שייכת בכל השנה, כולל גם בתשעה באב. היה מי שחשב לומר, כיוון שיושבים על הקרקע, לקום מהקרקע ללא קומתו זה טרחה רבה ולכן זו כיבה שאין בה הידור, ולכן יהיו פטורים. אבל, זה לא נכון, בזמנו נראה תמיד היו יושבים על הקרקע. רק בדורות האחרונים התחילו לשבת על הספסלים, אבל עד לפני כמה דורות כולם היו יושבים על המחצלת, על השטיח, על הקרקע. זו הייתה ישיבתם, יושבים רבא, זה היה המגע. היו מאז לא קמו מפני חכם? היו מאז לא קמו מפני זקן? ודאי שכן, ולכן גם ביום תשעה באב חייבים אנחנו לקום מפני זקן או מפני חכם. אבל אם הדברה בקידושין ל' הזהירה אותנו, אזהרה לזקן או לחכם שלא יטריח, תלמוד למר ויראתם אלוהיך, אז קל וחומר ביום תשעה באב, שישים לב שיבוא ראשון, לא יהיה מפסע על רשע על קודש, לא יטריח את הציבור יותר מדי, אלא ישתדל להקדים כדי שלא יהיה צורך ציבור ושלא יצטרכו לעמוד מפניו. אבל לפעמים באמצע התפילה הוא נזקק לשירותים, הוא יצא, יצא וחוזר, אז בחי גוונה חייבים לעמוד מפניו, אלא אם כן, אם אותו הזקן אומר בפירוש, אני מוחל על כבודי. אם מחל על כבודו אין כאן שום בעיה, כך גם חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול, ובתורתו יגיע יומם ולילה, התורה היא שלו, יש לו את הסמכות, את הכוח למחון, אז אנחנו פטורים. אבל כל זמן שלא שמעת אותו אומר שהוא אומר שהוא מוחל, בחי גוונה צריך לעמוד מפניו. אפילו יעבור עשרה פעמים, צריך עוד הפעם לעמוד. יש בתי כנסת שהשמש שלהם הוא זקן, אז כל מי שנכנס, הוא רץ לפניו, נותן לו סידור. אם זה ביום שבת, הוא רץ, נותן לחומש, וכן הלאה. אז האדם הזה, בין תורת יוסף, קל ברגליו, רץ קצינית, אבל כולם, כל פעם שהוא עובר, צריכים עוד הפעם לעמוד. ולכן תציע לו פנסיה, פנסיה מוקדמת. תגיד לו, אתה עדיין צעיר, אבל אין ברירה, אתה משגע את האנשים, אלא אם כן הוא יאמר שאני מוחל. אם הוא רוצה להמשיך בתפקיד, בדרך כלל הזקנים לא אוהבים לעזוב את התפקיד. הוא בין 90, חטיאר, אבל הם אוהבים את זה, לעבוד לשם שמים, במסירות נפש הם עושים את התפקידים האלה. הוא אומר לך, אני מוחל, אל תעמדו לפניי, העיקר שלא תוציאו אותו לפנסיה. הם אוהבים את הכיסא הרבה יותר מביבי. אני מסיים את הנושא של איסור רחיצה. אדם שבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים. פעמים רבות יש לאדם פצעים, אגזמות, בצקת ברגליים. נכון שהרופא נותן משחות למימיהם, אבל הרופא אומר, הרפואה הכי טובה, קודם כול תשרה את הרגליים בתוך קערה של מים, חצי שעה, שעה. זה קודם כול מנקה את הרגליים היטב, פותח את הכבוביות של העור. הוא אדם שהלך הרבה בדרך, יש לו לחץ, כאבים ברגליים. איך אתה מחזיר את הכול, את כל הורידים, העורקים, שהכול התחיל לנשום, לקבל חמצן והכול יהיה בסדר על ידי שטיפה במים? אין לו כאן כוונה להנאה ותענוג אלא לרפא את הכאב ברגליים, ולכן הגברה התירה לאדם שבא מלדרך ורגליו קרות, כך כל אדם שיש לו פצעים וחבורות נותר לו לשרות את רגליו בתוך קערה של מים, ואין בדבר הזה חשש, כיוון שאין לו כוונה להנאה ותענוג. כך גם לגבי שיחה. אחד מהדברים שהאבל אסור מהם, אסור לסוך בשמן המשחה, גם לנו, ביום תשעה בים, כשכולנו מבינים על חורבן בית המקדש, אסור לנו לסוך בשמן המשחה. באמת דברים אמורים כשהאדם הזה סך להנאתו, אבל אם יש לו פצע ולכן הוא שם משחה או סך בשמן, בחי גוונה הדבר מותר בלכתחילה, קל וחומר לסוך את התינוקות. אחרי שהתינוק מלכלך שוטפים אותו איתי ביניים, אבל לפעמים זה לא מספיק. לפעמים בין הרגליים יש לו כעם כוויה מרוב השתן, החומצה שהיה שם, ולכן רגילים לסוך אותו בשמן. גם ביום תשעה באב מותר לאימא שלו לסוך אותו, למרות שתוך כדי כך, דרך אגב, גם ידיה נרטבות בשמן, היא סחה גם את ידיה. דרך אגב, אפילו הכי אין לה כוונה אליה אלא רק אליו ולכן הדבר מותר. אבל אם היא שטפה את הכלים במוצאי שבת, תמיד היא רגילה אחרי שטיפת הכלים לקחת כרם ידיים, ליל תשעה באב, לא תיקח כרם ידיים, זה לא שייך, הדבר אסור, אין היתר בדבר. גם לא. נעילת הסנדלט דווקא של אור הנעלך תחש, אבל אם זה לא מאור אלא בעד גומי וכיוצא בזה, הדבר מותר מלכתחילה, אלא אם כן יש שם גם תערובת של אור, כמו שיש בנעלי ספורט העיקריים. הנעליים של ה-200-300 שקל יש בתוכם רצועות אור. לחבר את הסוליה עם הפנים למעלה כדי שלא ייפתח, כשהוא בועט בכדור זה יכול להיפתח לשניים, ולכן מבפנים הם תופרים, מדביקים את זה עם רצועות אור ממש, ולכן נעלב ספורט כאלה אסורים בתשעה באב, כיפור עול האבינים בתוך שבעה, יש בתוכם חלק מזה אור ולכן הדבה אסור. אבל אם הכול נעשה על טהרת הבומי, באב, פלסטיק, סקאי, כל הדברים האלה מותרים מלכתחילה, בהם לא גזרו חכמים. אבל לא יקרה להם כלום אם הם ילבשו את הנעלי גומי, ילבשו נעלי בד, זה לא יזיק לבריאותם ולכן הדבר אסור גם להם ואפילו לבדדים הקטנים, פחות מגיל בר מצווה. אבל אדם נכה בר מיניים יש לו נעל מיוחדת, נעל אורתופדית, בלעדי הנעל הזו קשה לו מאוד ללכת. שוב, אין כאן כוונה להנאה ותענוג אלא כדי שלא יכאיב לעצמו ברגל ולכן לאותו הנכה מותר הדבר מלכתחילה ללכת עם אותה הנעל. גם התשמיש אסור בליל תשעה באב ולכן גם לא יושן בליל תשעה באב עם אשתו במיטה, נכון הדבר משום נכלי חדרו נעל בנזירה. אין שאלת שלום בתשעה באב. כמו האבלים בכל שבעה ימי אבלות אינם אומרים לנו שלום ולא אנחנו ולא אומרים להם, כך כולנו אבלים על חרדם את המקדש בכל יום תשעה באב, לילה ויום, בין איש בין אישה, אסור לנו לומר שלום. כמו ששם אסור לומר לאבל בוקר טוב בכל שבעה ימי אבלות, בוקר טוב, צהריים טובים, כך גם לעניימנו. האם אתה יכול לומר הלל תשעה באב ולילה טוב? זה לילה לא טוב. ויתקע העם בלילה ההוא נקבע בחייה לדירות. איך אדם יגיד לחברו לילה טוב, בוקר טוב, זה לא נכון, זה שקר. לכן כשהוא רואה את חברו הוא לא אומר שום דבר, לא מגיב כלום. כך גם אדם שמטלפן לחברו, יש לו איזו הודעה, צריך לומר לו משהו, לא יאמר שלום, אלא הוא פותח את השיחה, מדבר פלוני, תגיד קצר ולעניין מה אתה רוצה, אבל אין מילת שלום, בין כשהוא מדבר עם איש או אישה, אחיו, אחותו, לא משנה עם מי הוא מדבר. אין אמירת שלום כלל ועיקר. גם כשהוא פונה לרב שלום, גם כן הוא לא יכול לומר את המילה שלום. יכול להתחיל, רובי, אני רוצה כך וכך, יכול להוסיף את המילה, את התואר הרב, רובי, אבל מה שאין כן לגבי שלום, אנחנו מנועים מזה ביום תשעה באב, כיוון שכולם מעבירים על חרבם את המקדש. אלא אם כן, עם איזה עם הארץ אמרנו שלום, אם אתה לא תחזיר מהם, נגיד כנראה אתה ברוגז איתי, ואז תתחיל להיות מחלוקת, אז משום דרכי שלום, גם בהלכות אבלות, אחרי שלושה ימי אבלות, וגם פה, עונה לו בשפה רפה ובכובד ראש, זו הכולה המיוחדת שיש עם עמי ארצות. אבל אדם שהוא בן תורה, אפילו אם הוא טעה ואמר לך שלום, אתה מזכיר לו את ההלכה, הם לא שואלים בשלום ביום תשעה באב, זו ההלכה, זה מה שרצוי להדגיש, לנהוג ולעשור את זה. מה אם זה הלכה? לגבי אבלות עד שבעה, אמרנו שאין שלום ואין גם בוקר טוב. אחרי שבעה האבל מותר לומר לנו שלום, כי אנחנו שרויים בשלום. אנחנו לא עוברים לשלום, מנועים מלומר לו שלום עד שנה, אבל יכולים לומר לו אחרי שבעה בוקר טוב, צהריים טובים, זה אנחנו יכולים לומר אחרי שבעה, ותוך שבעה גם זה אסור. כן. תתחיל את ההלכה, תתחיל את עצמך עד שלום, ביום תשעת באב. אם הוא יבין אותך, הוא יודע מה פירוש המילה הלכה, הוא יבין אותך, זה בסדר. אבל לפעמים הוא אומר לך ברוסיה לא למדנו הלכות, מה זה הלכה? מה אתה מתכוון? מה זה הלכה? יש גשר ההלכה, אתה מתכוון לגשר ההוא, אני יודע מה? הוא לא מבין אותך, ואז התחילו מריבות, לך תגמור מהמריבה הזו. לכן, בחי גוונה, אין ברירה, תענה לו בשפה רפה ובכובד ראש. מרן מקמאן אומר שייתנו את כוס היין לילד קטן. לא, לא אומרים את המילה שלום. בברית מילה עושים את הכול מההתחלה עד הסוף ולא אומרים את המילה שלום. אסור לאבילים לעבוד עבודה בכל שבעה ימי אבילות, והפכתי חגיהם לאבל. כמו בחג אסור לעבוד, כך גם באבילות, כדי שלא יסיח דעתו מאבילות. כל שבעת הימים אסור להם לעבוד, כך גם יום תשעה בים כולנו אבילים על חורבם את המקדש, ולכן אסור לנו לעשות מלאכה. אבל מקרה של הפסד מי הקרן, דבר האבד, כותב עמי מרן בסעיף כג שמותר. ולכן אדם שמאיימים עליו, אם לא יבוא לעבוד יפטרו אותו, זה נקרא דבר האבד, לפעמים אין ברירה. אבל כשאין חשש של פיטורין אלא סך הכול הוא מפסיד את המאה שקל, את השכר של יום העבודה, לא מתירים לו, לא מקלים לו, אין לו יותר ללכת לעבוד, שינוח באותו יום. יש לכל פועל בדרך כלל ימי חופשה, 20 ימי חופשה בשנה, שיום תשעה באב יהיה אחד מהם ואין יותר ללכת ולעבוד. יוצא מן הכלל, בעל חנות מכולת, ירקן, הם אמורים לספק לילדים חלב, לחם וכיוצא וזה, להם אין ברירה, הם חייבים לפתוח את החנות, אבל גם הם, אם הראוי, שיקצרו בזמן. הרבה פעמים האדם הזה עובד משבע עד שבע, זו העבודה שלו כל השנה. מה, הוא נמכר לעבד, מישהו קנה אותו, שיגיד לאנשים, ישים פתק, יום תשעה באב, והוא סוגר ב-10. מי שצריך לחם, לחם, חלב או דבר אחר, יבוא מוקדם וייקח, ולכן ילך אחרי שעה 10 לבית המדרש, ילך לבית הכנסת, ימשיך איכה, קינות, מה שהחסיר קודם, ימשיך בלימוד התורה במשך היום. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה. כבוד הרב, הוא יכול לעבוד ביום של כלום, כמו שאסור לנו לעבוד, אסור בלכתחילה גם להעביד את הגויים. כשהוא מעביד את הגוי, נותן לו שיעשה לו סיד, צבע וכיוצא בזה, גם הוא שמח. נכון שהגוי טרח, אבל מי נהנה שכעת הבית שלי מסוייץ, והוא נהנה, ולכן זה אסור. אבל אם זו לא עבודת סיד וצבע אלא עבודה אחרת, אין איסור אמירה לגוי ביום תשעה באב. מרן כתב לגבי דבר העוות שמותר בתוך שבעה ימי אבינות על ידי אחרים. כך מרן כתב ביורה דאב סימן שום פה. פה אצלנו כולנו אבינים, לא שייך לומר לאחרים, אבל לפחות על ידי גוי יהיה הדבר מותר. ספר בסמים ראש רצה לחלק בין דבר שיש בו איסור לאו, לבין דבר שאין בו לאו אלא עשה. פה אין לאו לא לעבוד בתשעה באב. יש עשה להתאבל. מכוח העשה של העבינות אנחנו מנועים מלעבוד. לפי דברי הבשמים ראש, אין כאן בעיה ויהיה מותר מלכתחילה לומר לגוי שבזה אין את הגזירה. דוגמה לדבר, נחלקו הרוקח ושאר הראשונים לגבי ערב פסח אחרי הצהריים. האם מותר לי לומר לגוי שאעשה מלאכה או לא? הוא רוצה שהגוי יעבור לו תחת העץ, יגזום לו את העץ, היום אחרי הצהריים בערב פסח מותר או לא. הרי שם אין לאו, לא כתוב שאסור לעבוד בערב פסח אחרי הצהריים, אלא יש לנו עשה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין ההרביים. מכוח העשה שזה נהיה יום טוב שלנו, לכן אסור לנו לעבוד. אבל בעשה עלינו שאין את הדין אמירה לגוי, אז יכול להיות ששם הדבר מותר. ואכן, מרן באורח חיים סימן תס״ח, מרן פסק שמותר לומר לגוי. אם שם מותר לומר לגוי, עשו הדין גם פה. כאן וחומר לגבי חתן בתוך שבעה ימי חופתו או אבי הבן ליום המילה שיכול להעסיק את הגויים. ולכן, אם זה לא מדובר בעבודה של סיד וצבע אלא עבודות אחרות, יכול להעסיק את הגוי. אין כאן את הגזירה של אמירה לגוי. זו הכולה המיוחדת שיש לגבי תשעה באב. אבל אדם שעובר עבירה והולך ועובד כרגיל, כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו ראה סימן ברכה מאותה המלאכה. אם הוא יקנה מניות, אתה יודע מראש, המניות האלה רק יקנו מטה מטה. לא, אסור לומר לגוי שיגנוב, אבל הגוי מותר לו אצלו, אצל הגוי אין דיני תשעה באב. מה שדיברנו לגבי קלאן, אם גם הגוי מצווה באיסור הרכבת האילנות מין בשאינו מינו. פה לגוי אין איסור לעשות מלאכה. הוא מותר לו לעבוד באותו יום. נכון שהוא עובד בשליחותי, נכון שאני אשלם לו אחר כך, מצאנו את הגזירה על אמירה לגוי בשבת. מי אומר שלגבי דה רבנן, שזה לא לאו אלא עשה. בחול המועד נמשך הדבר, מעליו לא תעשה כל מלאכה. שם בחול המועד אסור גם לומר לגוי. אבל כאן, כל העניין כולו מתחיל מהעשה של האבלות. אין כאן לאו. ולכן, על פי ושמים ראש, יש מקום להתיר. יש חולקים, זה לא מוסכם הדבר, אבל במקום צורך בשעת הדחק, יש לנו צעד כולה בדבר. יש לנו כעין ספק ספקה בדרבנן להקל. הרי הגמרא במסכת דבר המציעה בדף צבי, הגמרא דנה שם. האם כל מה שהתורה הזהירה אותנו, לא תחסום שור בדישו. רק כשאני חורש ודש עם אותו השור, רק לי אסור לחסום את הפה? אבל כשאני נותן לגוי אין איסור אמירה, או שיש? הספק הוא, בשבת זה איסור סקילה, בוודאי שאסור למעלה גוי שעשה לי מלאכה. אבל לא תחסום שור בדישו, זה לא איסור סקילה, זה רק לאו. האם גזרו חכמים או לא? הגמרא נשארת בספק, בעיה דלא הפשיטא. כותב שם הראש בשם הראב״ד, כיוון שהספק הזה הוא דרבנן, בעיה דלא הפשיטא, ספק דרבנן נקולה. ולכן אם שמה לפי דעת הראב״ד מותר, קל וחומר אצלנו בתשעה וים של סדר רבנן, שלפי דעת הראב״ד יהיה מותר, אין לנו כאן את ספק ספקה בדרבנן כדי להתיר. יש אומנם חולקים, הזכרנו בשבוע שעבר בהורי דעה סימן רצי, וכן סעיף ב', שיש הרבה חולקים והולכים כדעת הרמב״ם ומרם, כך פסק גם הרמב״ם בסימן רצי וגמר, שהאמירה לגוי אסורה בכל התורה. אבל כאן אצלנו, כמו שאמרתי, זה לא להווה לעשה, מצרף את דברי בסמים ראש לספק ספקה בדרבנן כדי להקל בדבר כשיש לו הכרח גדול, יהיה מותר לומר לגוי שיעשה את המלאכה מה שצריך. רבי חנן יחיא. ההוא לא נכון מלאכה מה שצריך.