הלכות ברכת הלבנה: נשים במצוות עשה שהזמן גרמא, תנאי הברכה וגדרי הלוח העברי

- - - לא מוגה! - - -

סעיף א', דיני ברכת הלבנה, הרואה לבנה וחידושה מברך השם במאמרו ברש החכים, הגעה, ולקדש החודש אלא בלילה, בעת שהלבנה זרחת ונהנין מאורע. הגמרא במסכת סנדרין מ״ב מביאה לנו את דיני ברכת הלבנה. פעם בחודש אנחנו צריכים להודות ולשבח לבורי העולם לברך את ברכת הלבנה. הלשון של ברכת הלבנה הובא גם במדרש וגם בגמרא. הגמרא בהתחלה מתחילה בחתימה, בסוף. הגמרא שואלת, מה מברכים? אמר לו, ברוך אתה ה' מחדש חודשים. תודה. אז הוא מקשה עליו לשון קצר כזה, היי נשי דידם נמה מברכי. זאת אומרת, גם נשים ועמי הארץ יודעים לברך ברכה קצרה כזו, אלא כדרב יהודה דאמר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר במבוא ובראש הכים מבורך בי בכל צבא וכולי. הגמרא ממשיכה את כל נוסח הברכה. המאיר שם על המקום מפרש את הגמרא, את הקושייה, מה זה היי נשי דידה נמה מברכי. הוא אומר, גם נשים ועמי הארץ שאינם יודעים לברך מברכים ברוך אתה ה' מחדש חודשים. העתיק את זה גם בביאור הלכה את הלשון הזה, משמעות הדברים שבמקרה שעת הדחק אדם נמצא במקום נידח, אין סידור, אין כלום. הוא לא יודע את כל הברכה, הוא יודע רק את החתימה. יכול להיות שמצפיק לומר רק את החתימה. הלשון הארוך, כל הברכה שאנחנו אומרים זה מלכתחילה, אבל זה לא לעיכובה. כך משמעות הסוגיה. כך כותב הביאור הלכה בדיבור המתחיל, אשר. הלשון של המאירי, כמו שאמרנו, נשים ועמי הארץ שאינם יודעים לברך מברכים מחדש חודשים, הלשון הזה משמע שגם הנשים יכולות לברך ברכת הלבנה. זה הסגנון של הגמרא, וזו משמעות המראה. אבל המגן אברהם ורוב הפוסקים אומרים שנשים לא מברכות ברכת הלבנה. למה? הסיבה היא פשוטה, זו מצווה שהזמן גרמה. זה לא רק בדאורייתא מצווה שהזמן גרמה לנשים פטורות, אלא גם בדאורייתא, גם בדאורייתא, אין הבדל. כל דא תקון רבנן כאין דאורייתא תקון, גם במצווה דא רבנן, כמו ברכת הלבנה, במצווה שהזמן גרמה, לא יברכו. כך כתבו להלכה בשני לוחות הברית, מרוק ציעה, קול אליהו, מגן אברהם וכל האחרונים. מוסיף המגן אברהם גם לדעת רבנותם הרמה וסיעתם, שנשים יכולות לברך על המצווה שהזמן גרמה, פה לא יברכו בגלל שהנשים, האישה חווה, פגמה בלבנה, ולכן מן הראוי שלא יברכו. השאלה היא, לפי דעת המאירי שנשים יכולות לברך, למה באמת, זה לא נקרא מצווה שהזמן גרמה, למה המאירי כן מאפשר לנשים לברך? האחרונים, תרצו תירוץ יפה, על פי דברי טורי אבן במגילה דף כ', שם הוא שואל על דברי המשנה במסכת ביקורים. המשנה אומרת שעד חג הסוכות אפשר להביא ביקורים ולקרוא, אחרי חג הסוכות מביא ואינו קורא, אחרי חנוכה לא מביא ולא קורא. אם כן, למה המשנה במסכת מגילה כ' אומרת שהאישה חייבת להביא ביקורים? הרי זו מצווה שהזמן גרמה. הוא מטרד את נטורי אבן ואומר כך, זה לא זמן גרמה, אלא המציאות. אם יש פירות ביקורים, זה מה שקובע לנו, זו המציאות, היא שגוררת אותנו. אילו לא יצויר שכעת בחודש אדר או בחודש שבט היה מתחיל זמן הביקורים. היינו רואים עכשיו את הפירות, היינו כעת מביאים ביקורים. המציאות היא שעד חג הסוכות יש ביקורים? אחרי זה לא. ולכן זה לא הזמן גרמה, אלא המציאות גרמה. למה אני לא תוקע בשופר כעת? גם כעת אני יכול לתקוע בשופר. כי התורה אמרה, הזמן גרמה, אחד בתשרה צריך לתקוע. למה אני לא לוקח את הלולב כעת לנענע? גם כעת אני יכול. כי התורה אמרה, טו תשרה, שמה זה הזמן גרמה. אין לך שום סיבה אחרת. כאן המציאות היא שמכתיבה לי את הזמן של הביקורים. כך מתרץ אסורי עבד, לפי זה גם פה. המציאות של הסיבוב השלם של הירח זה מה שמכתיב לי את הזמן של ברכת הלבנה. אני לא יכול לברך כעת, כי כעת הלבנה הולכת וחסרה. אם הייתה לי איזה מנואלה, הייתי לוקח את המנואלה, מסתובב, הייתי עכשיו מביא את הלבנה שתהיה כמו בז'-ח' הייתי מברך ברכת הלבנה, למה לא? אז נמצא שהמציאות היא שגורמת. ולכן יש הווה אמן על המאירי, שגם הנשים יכולות לברך. אני חושב שברכת על התבילה שלו. זה לא המציאות? איך? אפשר לברך על התבילה שלו. זה גם, זה לא זמן גרמה. תבילה לא, זה לא זמן גרמה. זה לא זמן גרמה. זה יכול לקרות בכל השנה כולה. מצוות התבילה קיימת, חוץ מתשעבעיה וכיפור, כל השנה כולה יש. אין תאריך מסוים. יש הזמן שהיא תמיעה, ואז היא מתחייבת בשבילה. בסדר, נכון שיש לה שבעה נקיים, מינימום שהיא צריכה לספור, אבל אין לזה תאריך מוגבל. כאן היה הווה אמנה בגלל שיש תאריך מוגבל. אתה יכול הלילה בכ״ה בחשוון לברך ברכת הלבנה, בכ״ה אי אפשר, יש לך עד ט״ו ותו לה. יש לך זמן קבוע, מזין עד ט״ו. ואף על פי כן, לפי המהירי, כן אפשר בגלל הרעיון, בגלל הסברה שאמרנו. ואין זה גם, כתבו הפוסקים, האדרת הרב פרנק והארצמי ועוד, לגבי ברכת האילנות. גם שם יש מקלים שאפשר להן, לנשים, לברך ברכת האילנות. גם שם זה לא תלוי בזמן. זה לא בגלל שבחודש ניסן ולא בהדר ואייר. אלא הפריחה של עצי הפרי במציאות זה בא בחודש ניסן. בואי תיאר שזה היה בחשוון וכסלו, היינו מברכים בחשוון וכסלו. ולכן שם זה לא הזמן גרמה, אלא המציאות גרמה. ולכן, מעיקר הדין, יש מקום לנשים, יש יותר שהנשים יברכו שם. מערי פרלה היה כאן בירושלים לפני כמאה שנה. יש לו פירוש על ספר המצוות של הרב סעדיה גאון, ושם הוא שואל שאלה יפה. הוא מביא את הרמב״ן בקידושין עמי ד' שאומר שהנשים חייבות בספירת העומר, שאיננה מצווה שהזמן גרמה. הרמב״ם חולק. הרמב״ם, באימוני, הוא אומר שאנשים אסור להן לברך על ספירת העומר, זו מצווה שהזמן גרמה. הרמב״ן חולק עליו. השאלה, למה הרמב״ן חולק? האם אתה יכול כעת לברך ספירת העומר? ספירת העומר זה רק בתאריך טז ניסן. אז באמת זה הזמן גרמה. למה הרמב״ן אומר שהנשים יכולות לברך? אז הוא מסביר באומר יפה, התורה תלתה את המצווה וספרתם לכם ממחרת השבת ליום אביאכם את עומר התנופה. אילו הייתי מביא היום, היה נבנה היום בית המקדש, הייתי היום מביא את קורבן מנחת העומר, הייתי יכול לספור מחר. אז זה לא הזמן טז ניסן, אלא המציאות של קורבן מנחת העומר גרמה, ולכן לפי הרמב״ן יכולים לברך מעין הרעיון שאמרנו קודם בביקורים או בברכת הלבנה. ברוך הלבנה אם נלך בסברה הזו הלאה, יכולות הנשים לברך גם ברכת החמה. בירכנו לפני עשרים שנה תשמ״א, ובעוד שמונה שנים בעזרת השם יהיה לנו תשס״ט, ובעזרת השם נברך עוד הפעם ברכת החמה. והשאלה היא, ברכת החמה שמברכים עושים מעשה בראשית, האם רק אנחנו או גם הנשים? בכלל מה אתה אומר? שפעם אחת לעשרים ושמונה שנים, אז מה פתאום שהאישה תברך למצווה שהזמן גרמה? אבל לפי הסברה שאמרנו זה יהיה טוב. מהי המהות של המצווה? השמש, הירח הגיעו לנקודה שבו הם היו תלויים בשעת מעשה בראשית. הכל מגיע, חוזר לאותה הנקודה. ולכן משבחים את הקדוש ברוך הוא, מברכים עושה מעשה בראשית, כמו שכתוב בגמרא, מרן כתב את זה בסימן רכט, סעיף ז. אילו היה לי איזה מנואלה כעת, הייתי מסובב את כל המערכת, השמש, הירח, הכול, מביא אותם לנקודה שבו הם נבראו, הייתי כעת מברך. אז זה לא הזמן גרמה, אלא המציאות שמערכת הגלגלים גרמה. ולכן, לפי הסברה הזו גם הנשים יכולות לברך. באמת, אז לחמד באסיפת דיני מערכת ברכות סימן ב', מדבר בפרט הזה ומביא שם את הסברה שאמרנו. אבל למסקנה, הצבענו כאן לכאורה תתלה את זה במחלוקת הרמב״ן והרמב״ם. הרמב״ם לא התחשב בסברה הזו ואמר שאסור לנשים לברך על ספירת העומר, למרות שזה תלוי במציאות של הקרבת קרובה למנחת העומר. ואנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם, כך פסק מרן, כך פסקו כל הפוסקים, אז משם תלמד בכל הדברים האלה שאי אפשר לברך. זו הטענה שיש, אם אתה לומד זה מזה ואתה קושר זה בזה אז תוכל ללמוד מדברי הרמב״ם גם לשאר הדברים. זאת ועוד, אמרנו שהן פגמו בלבנה ולכן כאן בלאו הכי יש לנו ספק ספקה לחומרה ולכן אפילו האשכנזיות לא מברכות על ברכת הלבנה. היא רוצה לומר לחזן, היא תכוון עליי תוציא אותי, למה לא? אבל שהיא בעצמה תברך בוודאי שמן הראוי להימנע, שב ואל תעשה עדיף, ספק ברכות להקל. זאת ועוד. יש לנו עוד סברה כדי למנוע את הנשים מלברך. המגן אברהם בסימן רשת צדק ו' שואל על דברי הרמב״ם. הרמב״ם נוקט שהנשים פטורות מההבדלה. גם אם היא פטורה, אם היא רוצה לברך על ההבדלה. למה תפריע לה? הרי הרמב״ם פוסק ירבן אותם שהאישה יכולה לברך וציוונו על נטילת לולף, אז למה ההבדלה יהיה שונה? אדרבה, שמה יותר טוב, שמה אין לשון וציוונו. מטרץ המגן אברהם. היא לוקחת לולף עושה מעשה, בזה חידש רבנותיו, שיכולה להכניס את עצמה לעול המצווה ולברך. אבל פה בהבדלה אין שום מעשה. לפי זה, גם פה אצלנו בברכת הלבנה היא לא עושה שום מעשה, זו ברכה בלבד, והיא לא יכולה לחייב את עצמה. יש עוד סברה של הגאון רב חיים זומפייד. רב חיים זומפייד אומר, על פי דברי הרמב״ם, הרמב״ם בסעיף ד׳ אומר, לא מברכים ברכת הלבנה בבית. יוצאים החוצה, יוצאים לרחוב, לחצר. זה לא יפה שאנשים יצאו, כל כבודה בת מלך פנימה, ולכן משום זה, שב ואל תעשה, לא מברכות את ברכת הלבנה. כותב הרמב״ם, שלא מברכים את ברכת הלבנה, אלא בלילה, בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאור ה... אפילו אחרי השקיעה בין השמשות. אפילו אם יבוא אליהו הנביא, יגיד לך, כעת זה לילה. אבל זה לא צמוד לילה או יום, אלא זה כעין ברכת הנהנין. כשאתה נהנה מאור הירח, אתה יכול לברך, אבל בשעה 4.45 עדיין אין חושך, ועדיין לא נהנים מאור הירח. ולכן אי אפשר אז לבוא ולברך. צריך להמתין לפחות אצל הכוכבים, 5, 5 וחמישה, אז כבר חושך ממש, ואז ראוי ליהנות מאור הירח. אנחנו לא נהנים לחשמל שיש. נכון שיש חשמל, אבל לפעמים אדם הולך במקום שאו שהפנס חשוך, נהיה קצר, או דבר אחר, אז אנחנו גם נהנים מאור הירח. אין תחליף לנבונה לירח, תמיד יש גם ממנו תועלת והנאה. אין לברך ברכת הלבנה בשעה שיש עננים. הלבנה מכוסה כי כסתה פניה, אין היתר לבוא ולברך את ברכת הלבנה. הפנים בדאבה לברך, זו ברכה לבטלה. מחלוקת בפוסקים, אם יש ענן דק, אם מותר או לא. הערת מס משמע שכן, אפשר, כך דעת רוב הפוסקים, עלייה רבה ועוד, אבל הגאון חידה במורה באצבע אומר שלא. שאפילו יש ענן דק זה לא טוב. כנראה שדבריו הם על פי הקבלה. לפי הפשט לא מובן למה לא. אם יש ענן דק אתה כן רואה את הירח ונהנה ממנו. אז מה אכפת לך שיש לזה ענן דק? כנראה שעל פי הקבלה זה לא טוב, וכך פוסקה בן איש חי בפרשת ויקרא, שגם כשיש ענן דק מאוד, לכתחילה אין לברך את ברכת הלבנה. הגאונוביסטים חיים ברף העלים דן לגבי מזג אוויר מעונן, אבל העננים לא רצופים. לפעמים יש קרע בין העננים. כשאני מתחיל, עדיין זה זך. הלבנה זכה, אתה רואה הכל בהיר. אבל אתה רואה את המרוצה של העננים, אתה יודע שבעוד עשר שניות, 15 שניות, יבואו העננים. אתה תגיע לאמצע הברכה, כבר תהיה מחוצה. האם מותר להתחיל או לא? יש בזה מחלוקת בפוסקים, והמסקנה היא שלא. כן. יש מצב לא של 15 שניות, אלא של דקה או שתיים, עד שנכנית לתוך הענן. רואים אותה ממש בצורה ברורה. כמה דקות, לא של שניות, שניות ודאי שלא. אבל אתה כבר גומר את ה... יכול לגמור בין קרע לקרע, בין ענן לענן. תראה, על ברכת הלבנה שאנחנו מדברים, זה רק מההתחלה, ברוך אתה השם, אלוקינו מלח העולם, עד החתימה, מחדש חודשים. זה הכול. לא אכפת לי בשעה שאתה אומר, השמיים מספרים כבוד אל, צורים בעולם הזה, אותם הקטעים, זה לא נורא. או גמרת מחדש חודשים. עד שם היה בהיר לגמרי. כשאתה רוקד, כשהיום אנחנו מרקדים כנגדך, אז באו העננים. זה לא נורא. מותר לרקוד גם כשהיא מכוסה בעננים. עיקר הבעיה זה הברכה. ולכן כשמזג האוויר קצת מעונן, אפשר להתחיל. תתחיל, השמיים מספרים כבוד אל, עד שתגיע לברכה ברוך. תגיע עכשיו, אז שמה תעצור. ברגע שאתה רואה שיש פרצה גדולה בין העננים, יש חתיכה גדולה שאתה יכול, אתה משער שאתה יכול להתחיל ולגמור, זה בסדר. אבל אם הוא רואה לפי הקצב והמהירות של העננים, שכל הקרע הזה, סך הכל עשר שניות. אתה רואה, יש לך שעון ביד, ואתה מסתכל, אתה מתבונן, אתה לא תספיק לגמור את הברכה, וזה אמרנו שלא רשאי להתחיל. אמנם הגאון רב חיים מצן הובא כאן בביאור הלכה. ביאור הלכה, דיבור המתחיל ונהנין, הוא סובר שכן, שאפשר, אבל רבי יוסף חיים אומר שלא, והמסקנה היא שלא. הטענה של אדואן רב חיים מצן, בסימן רכז למדנו, שמעתי רעמים. נגמרו, כל הרעמים נגמרו. אני יכול מיד, תוך כדי דיבור, לברך שכוחו וגבורתו מלא עולם. אני יכול לברך ולשבח. אז הוא אומר, גם פה אפשר לשבח, אפילו שנגמרו, הרגע עד עכשיו היה בהיר, עכשיו התחיל כבר להתכסות בעננים, ואני מיד מתחיל ברוך, תוך כדי דיבור. גם זה טוב לפי דעתו. אבל רבי יוסף חיים הוכיח מדברי תרומת הדשן שאסור לברך בחיי גוונה. הדוגמה של תרומת הדשן היא כך. התפללו כאן הציבור, אמרו בואי קלה שבת מלכתה. אני בא אחר כך, רוצה להתפלל, אסור לי. עשו איזה קודש, אסור לי לבוא ולהתפלל כאן, תפילת חול, אתה חונן לאדם דן. תעמוד בחוץ, תתפלל בחוץ. אלה דברי תרומת הדשן, וכך פסק מרן בסימן רס.ג. ממשיך ואומר תרומת הדשן. אם באתי ואני רואה אותם, שהם אומרים, לך דודי לקראת כלה. כשאני מתחיל עדיין, הם לא עשו לי את זה קודש. אבל אני אגיע על עם הצדיקים ועל החסידים, באמצע זה יהיה קודש. האם מותר לי להתחיל או לא? אומר תרומת הדשן שכן. הוא אומר, משום שאין בזה איסור ממש, אלא חומרה בעלמא. ולכן אני יכול להתחיל. מה משמע? דווקא שמה שזה רק חומרה יכול. אצלנו מה שאסור לברך ברכת הלבנה כשהיא מעוננת, זה דין גמור. ממילא, כאן לא יוכל להתחיל. אלה דברי אבי יוסף חיים, וככה המסקנה. אנחנו חוששים, הכלל גדול בידינו. ספק ברכות להכן, אין להתחיל. בתפילה הפוסקים דנו והביאו ראייה מהירושלמי. הירושלמי בשני מקומות ברכות פרק ד' הלכה א'. תענית פרק ד' הלכה א', בשני המקומות נספר על רב. רב התחיל תפילת נעילה ביום כיפור, גמר בלילה. משמע שכל שהוא מתחיל בזמן, אפילו שהוא מסיים בלילה, זה לא נורא. אז מזה רצו האחרונים ללמוד לעכל. אבל משם אין לנו ראייה ברורה, כי שם תפילה זה בקשת רחמים. תמיד ספק ד' רבנן נקולה. למה אם האדם הזה ספק אם יתפלל חוזר? הגמרא אומרת שתפילה רחמי ונוואי ויתפלל אדם כל היום כולו. אז אין לך ראייה לדין ברכת הלבנה אצלנו. ולכן אין לנו הוכחה ברורה. יכול להיות שתפילה בקריאות זה לקראת ספייה, אבל יש שם ברכות. השאלה היא, כשחכמים באו ותיקנו לנו את התפילה, תיקנו לך מנחה ערבית נעילה, כשחכמים תיקנו, תיקנו את זה בצורה כזו שאתה חייב להסתיים ביום, או העיקר שתתחיל. אז כאן אתה אומר כמה שזה בקשת רחמים, אז לא נורא. תבקש רחמים לפני ההשקיעה, אחרי ההשקיעה. הנושא שייך, בקשת רחמים לבקש רחמי שמים צריך לא רק לפני אלא גם אחרי ההשקיעה. אבל כאן מה זה? אתה צריך לשבח לבורא עולם על הירח. ברגע שזה מעונן, כאילו אין ירח. אז הזמן של השבח עבר ובטל מן העולם, ואז יש לך ספק ברכה לבתנה. ולכן אין לך כל כך הוכחה ברורה משם. אבל גם שם יש מחלוקת, גם שם זה לא ברור לנו די הצורך. גם שם דנו הרבה פוסקים ואמרו שזה ברכה לבתנה אם יתחיל. לדוגמה, פרי מגדים דן בקריאת שמע. האדם הזה היה חולה קם מאוחר, עד שגמר ואני אברכם, גמר את ברכות השחר, פוסק העץ ואמר קריאת שמע. יש לו עוד עשר שניות יעבור זמן קריאת שמע. עכשיו הוא התחיל, אמר שמע ישראל. כשהוא התחיל עדיין היה זמן טוב. באמצע עבר הזמן. האם הוא קיים קריאת שמע או לא? מחלוקת. הפרי מגדים אומר שלא. לא קיים. הובא בקרף החיים, סימן פתה, סעיף קטן ה', משנה ברורה שמה, סעיף קטן ה' ועוד. אומרים שלא יצא יד החובה גם מדי עבר. זאת ועוד. אבל לא היה יום הים וגרעם, לא? תכף, תכף נגיע. תכף. מצוין. הגרעה באמרי נועם דן ל... הגרל לשיטתו אומר שתפילת מנחה עד השקיעה ותו לה ושם באמרי נועם ברכות כט הוא אומר שצריך לסיים את העמידה לפני שקיעת החמה עד כדי כך ולכן גם פה אצלנו צריך לסיים את ברכת הלבנה לפני שיבואו העננים כך גם לגבי ברכת כהנים והנה ראוי שאחינו הכהנים כיפור תעניות וכיוצא לזה יסיימו את ברכת הכהנים לפני שקיעת החמה בדרך כלל זה קל, בכל הטעניות זה קל. כיפור זה קצת קשה, צריך לקחת חזן שיש לו לשון קלה שיגיעו, יסיימו ויישם לך שלום לפני השקיעה. יש לנו את הבעיה הזו בעוד חמישים יום. אם לא יבוא משיח יחול עשרה בטבת השנה ביום שישי. ולכן כדאי להקדים ולבקש מהאנשים שיתחילו מנחה לפני ארבע. ואז אחינו הכהנים יסיימו ויישם לך שלום לפני השקיעה. ולא מרחיב מוקדם, שלא יהיה בית העניד בשבת, שיגיד בואי קלה לפני השקיעה. צריך, אבל אנחנו יודעים שאנשים מתעצלים. אז אם יש ויכוח, תעשו שתי מילים, תגידו לאנשים, בית הכנסת שלנו ברוך השם גדול, שיהיו פעם אחת קצת מוקדם, יקדימו, גם שם בברכת הכהנים יש מחלוקת. ולכן כדאי להיזהר, להשתדל, לא להיכנס בשום ספק, להקדים שיגמרו ויישם לך שלום לפני שקיעת החמש, שיעשו איזה חובה לבד לכול האלמא. אם בן אדם בזמן קריאת שמא הגיע, זמן של השעה שמונה. כן. ועכשיו רוב חמישה לשמונה לא אמר. כיוון שלא אמר בשמונה, עבר שמונה לחמישה, לא יגיד בשמונה לחמישה? יגיד בקריאת שמא המרכזי? יגיד. יגיד מיד שאולי למאן דאמר זה עדיין לא. כן, ודאי. כי יש לנו כמה שיטות, מתי זה סוף זמן קריאת שמא. יש דעה שעדיין לא עברה. אני חוזר חזרה, הראיות, לכאן ולכאן. הפוסקים ניסו להביא עוד ראיה מהגמרא בברכות ואז. שם הגמרא מספרת שהקדוש ברוך הוא, אל זועם בכל יום. הקדוש ברוך הוא זועם, כועס, רגע אחד. כמה הרגע הזה? רגע כממראה, שנייה אחת. כמה זמן לוקח לך לומר את המילה רגע? זה הזמן שהקדוש ברוך הוא כועס. על זה נאמר זה יודע דעת עליון. הגמרא אומרת, השת דעת באמתו לא ידע, יודע דעת עליון, אלא ידע לדייק את הרגע שהקדוש ברוך הוא כועס. ועל זה הוא אומר, מה אכב לו כבועל ומה יזעום נו זעם ה' באותם הימים, הקדוש ברוך הוא לא כעס. שונים התוספות. אם כל מה שהקדוש ברוך הוא כועס, בסך הכל שנייה אחת, מה היה יכול להספיק לקלל, איזה קללות היה יכול לומר באותה השנייה? תוספות ירצו תירוץ ראשון. היה יכול לומר כלם, מילה אחת, או תירוץ שני, כיוון שהתחיל לקלל בזמן, אפילו שהוא ממשיך את הקללה אחר כך, הקללות כן חלות. זה התירוץ השני של התוספות. אז מ' אלא, לפי התירוץ השני, אם בקללות, קל וחומר, מידה טובה יותר חשובה מידת פורענות, כיוון שהתחיל בזמן, לכן זה טוב. בכל מקום, אנחנו לא רוצים להיכנס למחלוקת, אנחנו נגיד לו שיעשה כך. לפני שיתחיל את תפילת מנחה, יאמר, אם אני חייב, יהיה לשם תפילת מנחה, ואם לאו, יהיה נדבה. יש לו כאן חברת ביטוח, ולכן, לפני שהוא מתחיל את העמידה, יכול לומר את הדבר הזה. וטו בתפילה, שם אתה יכול להביא קורבן נדבה, תפילת נדבה. האם אתה יכול להתנדב ברכת הלבנה, ברכת נדבה? שם אין לו את הפתרון הזה. שם אתה צריך להעמיד אותו על קו הדין, וקו הדין טוען רבי יוסף חיים ורב פעלים חיל ג', שכל שהוא יודע שהעננים תכף יבואו ויכסו אותה, הוא לא יספיק לסיים לחדש חודשים. אין לברך, הברכה היא ספק ברכה לבטלה. אם הוא עומד בלילה שהוא ענן דם, רע להשתמש באור ירח, בדיקה ובמקום כזה, זה מאוד מצוייך. ברגע אפילו ענן קל, שמחלקה את הירח, זה מאוד משפיע על כל הירח. נכון, כן, זה משפיע. ולכן, כל שכן, שצריך לחשוש לדעת הגאון חידה. ולכן, בינתיים לא יברא, עד שתהיה הלבנה זקה. לפעמים בקיץ יש רוח מזרחית, דרומית, וזה מעלה אודך, ענן, אבק. גם זה מסתיר משהו את הירח. ולכן, עדיף להמתין עד שישקע האובך, ואחר כך לברך את ברכת הלבנה. תמיד בדברים האלה כדאי להמתין. אבל אם זה בלילה האחרון, חיכה וחיכה עד הלילה האחרון, או בשעת הדחק שאני אענה. חרב, אז מה אם זה, אני יודע, כמו שאתה שאלה, אם יש אורות מלוות ואור הלבנה לא נשקע באותו רגע? לבין זה שהענן, אני אגיד שאתה שם את זה. הירח קיים עכשיו, הזמן, לילה, ועד עניין... הירח מצד עצמו זרח ונקי. יש לך גם פרוג'קטור פנס, זה לא מפריע לך. ראוי ליהנות מהירח מאה אחוז. אבל כשיש לך עננים, לא ראוי ליהנות. אלא אם כן תעלה במסוק. תיקח מטוס, תעלה במשהו אחר. בצפון אירופה, שם יכול לעבור כסלו עד אדר, לא יראו בכלל את הירח. איזה גביע שם תמיד גשום, והרבה פעמים הם מפסילים חודשים שלמים, לא מברכים. אלה שכן רוצים משלמים 100 דולר, סופרים ביחד מסוק, עולים מעל העננים, מברכים ברכת הלבנה, כשהם שאנחנו מרקדים כלגלך, שם עולה להם ברכת הלבנה 100 דולר. אנחנו מברכים בחינם, ברוך השם, לא צריכים לשלם. אבל כשם עולה להם, הלבנה עולה ביוקר. מה להוציא מאיפה? מהמסוק? נכון שהרמה כתב שלא מברכים ברכת הלבנה מתחת לגג, זה כשאפשר, אבל אם אי אפשר, לא. הסברה, מדוע שלטי הגיבורים מהרמה אמרו שלא לברך בתוך הבית אלא בחוץ, הסביר רבח, הבית חדש הסביר ואמר כך, כשבא אליך אדם חשוב, אתה יושב כאן, אתה רץ לקראתו לחצר, לחוץ, לקבל את פניו. גם פה, ברכת הלבנה זה כמו שאדם מקביל פני שכינה. ולכן, בלכתחילה אנחנו יוצאים לחצר, זה מה שראוי לנהוג ולעשות בלכתחילה. זה טוב לגבי אדם שיושב בבית, אבל כאן אתה משלם 100 דולר, אתה יוצא לקראת האורח עם מסוק, יש לך יותר מזה, מה אתה רוצה ממנו. ולכן, שם אי אפשר לפתוח את החזון במטוסים, אי אפשר לפתוח. ולכן, אפשר לכתחילה להתיר לו לברך. אולי במסוקים, אולי כן, תלוי באיזה גובה הוא טס. כשהוא טס בגובה נמוך, אפשר לפתוח את החלות. כלומר, כשהוא טס בגובה עצום, אז אי אפשר. גם שם הלחץ האוויר יכול להטות את המסוק, יכול להפריע לו בטיסה. רבי אברהם ועקנין, שם תשב נמוך. הוא אומר, לילה האחרון היה פה בירושלים, התייחסב אברהם ועקנין בטבריה. כן. ויצאו לטבריה. שם כן היה, שם היה בהיר. טוב, אז נסעו לטבריה בשביל לברך ברכת הלבנה. אשרי ישראל. תפילת הדרך, ברכת הגובל, טוב, אשרי ישראל. נחלקו האחרונים צומח שלא רואה. האם חייב לברך ברכת הלבנה או לא? לפי דעת מהריקש הוא לא רואה כלום מהירח, לא נהנה, לא מברך ברכת הלבנה, כך כתבו על ברכי יוסף בן איש חי ועוד, וכך ההלכה שסומא לא מברך. אמנם המהרשל ועוד פסקו שיברך, אבל הכלל בידינו ספק ברכות להקל, ולכן מלכתחילה יאמר לחזן, תכוון עליו. הגמרא דנה לגבי הברכה בבוקר, יוצר אור, אבל הגמרא מסבירה למה הסומא יכול לברך שישנו בראייה על ידי האחרים. עם בר מיננה הסומא הזה הולך ועלול ליפול בבור. יש כאן בור, אני רואה אותו, אני רק תופס אותו. ישנו בראייה על ידי החיים הוא נהנה, ולכן לכל אומה יוצר אור. אז פעיל המרשל גם פה ישנו בראייה על ידי אחרים, והברכה היא על חידוש העולם, טובים מאוד שברעם אלוהינו, ולכן גם הסומא יכול לברך לפי דעת המהרשל. אבל כמו שאמרנו, המריקש לא סומך על זה למעשה, כי שם ברכות קריאת שמע זה גם דרכה על מצוות קריאת שמע. יש גם יוצר אור, ולכן בצירוף שישנו בראייה על ידי אחרים, אתה מתיר לו לברך. אבל כאן אצלנו, אם תאמר שזו ברכת הנהנין, אז הוא לא נהנה במישרין. מה שנהנה בעקיפין זה עדיין לא מספיק כדי להתיר לו לברך. ולכן, הכלל בידינו תמיד, סופק ברכות להקל, לכן אמרו חסד לענפים בין איש חיים וכף החיים, שיאמר לחזן שיכוון עליו ויוציא אותו ידי חובה. גם עמי ארצות שלא יודעים לברך בעל פה. יש בתי כנסת, יש להם פרוג'קטור. הפרוג'קטור מאיר טוב בחצר, יכולים לברך בברכת הלבנה. אבל יש בתי כנסת שאין להם את הפרוג'קטור הזה, יש שם חצי חושך. ואז, מה יעשו עמי ארצות שלא יודעים לברך בעל פה? אז יגידו לחזן שהוא יברך בקול ויוציא אותם ידי חובה. לפעמים החזן בתפילת הערבית היה צומא. אפילו אחי, יגיעו לברכת הלבנה, יטעו לאדם אחר. אולי יכול לומר, טוב, אפילו שאני לא חייב, אבל אני מזכה את האחרים, עמי ארצות. זה דומה למה שלמדנו בסימן רצ״, יפה בברכת בורא עשה בסמים במוצאי שבת לאדם שלא מריח. גם שם למדנו מחלוקת, והמסקנה היא, אדם שאינו מריח, אסור לו לברך את ברכת בורא עשה בסמים בברכת ההבדלה. למה? אולי זו ברכה לבטלה, וגם פה יש לנו את אותו חשש. והמסקנה היא, מן הראוי שב ואל תעשה עדיף, יותר טוב שלא יברך. הוא בכלל לעצמו, אין אף אחד שמותר לו לברך? אמרנו שלא, סיכמנו, לעצמו לא. אבל גם אם הוא אומר, אפילו אם אני לא חייב, אני מברך בשביל האחרים, זה הוציא עמי ארצות. אז גם זה אמרנו שלא. כשהוא לא ראוי בעצמו, הוא לא יכול גם להוציא אחרים מעין אותו האדם שלא מריח. אם הם יגידו מילה במילה, זאת אומרת, כשיגידו, כמו מורה, כמו מורה שמלמד בבית ספר, כן. אבל אם הם לא יגידו אחריו מילה במילה, יש כאן בעיה שמספק ברכה לבטלה מצידו. לא מסתכלים על הלבנה. כשאומרים את הפסוק, אומרים את הפסוק, הראה שמך המעשה את צביעתך, אתה מסתכל שנייה אחת, ואחרי זה מורידים את העיניים וממשיכים הלאה. לא צריך כל הזמן. לא מסתכלים. יותר לא מסתכלים. כמו בקשת, לא מסתכלים על הקשת, הראוי שלא, גם הלבנה שהקדוש ברוך הוא נאצת אותה, גם זה העדיף שלו. אלה הולכים למקום שיש שם משקפת לזה, שם בתל אדם. טלסקופ, נו. כן, שם מלא עוד גרדוש אמרת, מותר לדבר על הירח? טוב, שם הם לא מסתכלים על הירח בצורה שהאנשים מסתכלים, אלא הם רוצים לבחון זוויות כאלה, אחרת, רוצים ללמוד אסטרונומיה וכולי, אז לכן מותר. שם זה דרך לימוד, ודרך לימודם, אין בעיה, יהיה הדבר מותר. אני עובר הלאה. אנחנו קובעים לזה, מוכן לבקר מותן כזה, כאילו לא. כן, כן. מותר להסתכל, להתבונן בטלסקופ הזה, הכול מותר, אין שום בעיה, כן, אין שום הגבלה בכל זה. ילד קטן חייב לברך ברכת הלבנה. כמו שאני מחנך אותו בכל המצוות, הוא עדין גם במצוות ברכת הלבנה. אבל אם הילד הזה יהיה בר מצווה בתאריך י״ד לחודש, אנחנו יוצאים מוצאי שבת בי״ד לחודש, מברכים. כלומר לילד הזה, אל תברך עכשיו. תחכה עוד ארבעה ימים י״ד כדי שיברך אליבא דקול עלמא. ומה יהיה אם באמת הוא בירך בי״ד? הוא נכנס במחלוקת הפוסקים. האם תראה דה רבנן, הוא הוציא אחד דה רבנן או לא. מחלוקת בפוסקים והמחלוקת מצטרפת גם לכאן. המחלוקת מתחילה במגילה י״ט. המשנה אומרת שם שילד קטן לא יכול לקרוא מגילה ולהוציא אותי. שואלים התוספות, למה? ויש לו מה מצווה דה אורייתא, עליזנה דה אורייתא על הילד דה רבנן, אז דה רבנן לא יכול להוציא דה רבנן. אבל גם במגילה זה דה רבנן. הוא דה רבנן ואני דה רבנן, אז את זה דה רבנן ומפיק דה רבנן. מה ההבדל בין זה לזה? תרצו התוספות, אצל הילד בכל מצוות דאורייתא יורד לדה רבנן. מצוות דה רבנן שלי במקרא מגילה, אצלו זה יורד ונעשה תרא דה רבנן. אז תרא דה רבנן לא מוציא לך דה רבנן. כמו אדם שפטור לגמרי מהמצוות, גוי, פטור לגמרי יכול להוציא אותי? לא. להבדיל, גם הילד מצד עצמו, הוא לא כל כך חייב, החיוב שלו חלש מאוד, ולכן תרא דה רבנן לא מפיק חדה רבנן. כמו כן מראנו את יוסף בסימן תסרש פט, שכך דעת הריס הראש הרמב״ם כדבירת הסוותים, שתרא דה רבנן לא מוציא חדה רבנן. בעל העיטור והרן חולקים, אבל הכלל בידינו שההלכה היא קיבלנו הוראות הרמב״ם, מרן, ולכן תרא דה רבנן לא מוציא חדה רבנן. לפי זה נחזור גם פה. מה זה היה לפני כן? לפני כן, כשהוא בירך ביום י' זה היה תרא דה רבנן. אני, אני הגדול, אצלי ברכת הלבנן תרא דה רבנן. כשלא יורד ארגז זה תרא דה רבנן. עכשיו הלילה הוא נהיה בר מצווה, י״ד לחודש, נהיה חד דה רבנן. אז מה שהוא בירך לעצמו, התרא דה רבנן, לא יכול להוציא אותו כשיגדיל ויהיה בר מצווה, חד דה רבנן. למה הדבר דומה? לספירת העומר. הוא ספר ספירת העומר, אבל לנו זה היה דה רבנן. מה שהוא ספר עד הבר-מצווה זה היה תרא דה רבנן. מגיע הבר-מצווה, נעשה חדה רבנן, אז אין לו רצף, זה לא תמימות, ולכן צריך להפסיק אותו דבר גם פה. זה היה באתליה, אבל לפי הרן ובעל העיטור, הכול זה דה רבנן, לא חשוב אם זה יותר או פחות. תראה דה רבנן מוציא חדה רבנן, אז זה יצא איזה חובה במה שנירך קודם. ולכן להלכה. אם הוא טעה וברך יחד עם הציבור, הוא עוד לא יחזור. אין לו יותר לחזור בי״ד לחודש. למה? אולי ההלכה, כי בעל העיטור והרן. ספק ברכות להכן. אבל מלכתחילה, אם הוא שואל אותנו העצה, אומרים לו שלא יברך. אם הוא טוען לך שאולי יהיה מעונן, מי אומר שבי״ד ט״ו יהיה טוב? תגיד לחזן, תכוון עליי, ויעשה תנאי. אם יהיה בהיר, אני מתכוון שלא לצאת ידי חובה, אלא הוא יברך בעצמו, ואם לא יהיה בהיר, יהיה מעונן ומתכוון לצאת ידי חובה מהחזן. זה הפתרון כדי לכסות את עצמו שייצא ידי חובה לבד לכולן. למה? למה? אבל עכשיו הוא חייב לנסות דה רבנן. כלום הוא אמר שזה דה רבנן וזה דה רבנן. כן. אבל בסופו שלא, סוף היה מידי רבנן ודין גדול. לא מידי קטן. בסדר, אבל זה אותו דבר. לפי ערן ובעל העיסור, הכל אותו דבר. אין לך מדרגות בחיובי דה רבנן. תראה תלת, אלא הכל אותו דבר. זה עוד פעם מדברת מצוות חינוך, דה רבנן אחד, אבל מצוות חינוך. נכון. עכשיו הוא חייב לדון, אבל הוא ברח כבר, הוא יצא את החובה. הוא ברח ביום יוד, אז הוא יצא קיים את הדה רבנן. עכשיו הוא נעשה ברציפה. אין כאן כוח לחדש, לא מתחדש כאן עוד דבר כדי שתוכל להגיד לו שיחזור עוד הפעם ויברך שוב. הוא כבר עשה. כמו שאני בירכתי ביוד יצאתי, אז גם הוא אותו דבר. אין שום הבדל בין מה שהיה ביוד לבין יוד דנט. אם לא בירך שהוא היה קטן, הוא ביטא מצוות, אכן את הרבנן? כן. הפסיד מצווה דה רבנן? בוודאי. הילד הזה הפסיד רבנן, וכעת ברוך השם הוא מקיים. אבל הוא בר מצוות, בשמים הוא רק ברשות הבר מצוות. נכון, אבל אם הוא מקיים את המצווה בוודאי שיהיה לו זכה. אם לא שכר אבל תכתבו לבצד... עונש לא, עונש לא מענישים ילד קטן, אבל... כן אפשר עונש על... בסדר, מצד הנקודה של שכר ועונש, אז קטן לאו בר עונשים, זה משהו אחר. אבל מצד אפשרות, במציאות, במציאות הוא כן היה לו אפשרות והוא כן בירך. הוא הכניס את עצמו לעול הזה, וברוך השם הוא בירך. אז מה שהוא בירך הוא פתר, במציאות הוא פתח, הוא כבר בירך. בשביל מה יחזור עוד הפעם? לפי בעל העיטור בהרן, זו ברכה לבתנה אם יחזור עוד הפעם, כי הוא כבר יצא את החובה. ולכן אמרנו, בלכתחילה עדיף שלא יברך, כמו שאמרנו גם בדברים אחרים. חילה, למה לא מברכים בליל קבר? המקור הוא מדברי מהרם רקנאתי. הוא אומר שלא מברכים ברכת הלבנה בליל שבת או בליל יום טוב. הלשון שלו הוא, אני מצטט לך, כי זה לא דבר לפי הפשט אלא קבלה, הוא אומר, שמא יש תחומין למעלה מעשרה. יש איסור ללכת מחוץ לתחום בשבת ביום טוב, אז הוא אומר, נכון שהלבנה היא גבוהה, אולי יש תחומין למעלה מעשרה. העתיקו את דברי מהרם רקנאתי, המהריל, הרמה מפנו, הרמה בהגהה, הלבוש, ועוד. לפי דעתו, לא, לא יברכו. הרשבן בשם מהרם נקוטי דחה את הטעם הזה. הוא מקשה ואומר, מה עניין תחומין לברכת הלבנה? ועוד שאין הדרכה אלא, הקדוש ברוך הוא יוצר הכל. ולכן רוב האחרונים פסקו שאפשר. השאלה היא, מה בדיוק הוא מתכוון, הרב? עיין לרחוב דוד, 19. נשאל שם איך זה מסתדר, איך זה מתחבר. מחלוקת, ולכן כדאי להזדרז. יש לנו השנה, יום טוב יחול, ליל פסח, מוצאי שבת. יש שבת לילה קודם. אם כך, צריך להשתדל להקדים, שלא יבוא לרגע האחרון. לא י״ד ולא ט״ו, זה לא זמן טוב, אתה מסתבך במחלוקת האמורה, ולכן כדאי להשתדל להקדים, תצא דלכאורה, אליבה דקולה. הרבי, אם נתברג לי שאם את פחות נגיד במצווה, ואני אפור כדי שבלי שבת, או כל משפטי רבנה, אתה יכול אחר כך לברך לעצמי, או שלפי בעל העיתור ללילה קצת לברך, או הוא גם קודם את זה ש... מצוות הקידוש היא מצוות עשה מן התורה, זכור את יום השבת לקדשו, ולכן שם הבעיה יותר חמורה, ואסור לילד קטן לקדש, אפילו לאמא שלו הוא לא ראוי לקדש. אם זה דל רבנן, אז אולי יצא דל רבנן ומוציא דל רבנן. הבעיה היא שוב, לא רק האימא התפללה, גם הילד התפלל, שניהם התפללו. אז אצל האימא זה חד דל רבנן. כשהבן, אם לא יתפלל, זה היה דל רבנן. כשהתפלל, יורד, תרד דל רבנן. לפי התוספות, תרד דל רבנן, לא מוציא חד דל רבנן, כיוון שגם הבן יתפלל, אם כן, לא יוכל להוציא את האימא שלו לא בקידוש ולא בהבדלה. ולכן סיכמנו, אתה נותן לה הוראה חד משמעית, שהיא תאמר את הקידוש. תיקח את הסידור, ברוך השם, כל הנשים שלנו יודעות לקרוא יפה, תאמר היא את הכול. היא אומרת לך, קשה לי לשתות יין? הנה לך נמל. את היין שתיתן לילד, בזה אין בעיה, לבד לכולה עלמא, גם לתוספות, כולם מודים שהילד יכול לטעום את היין. אבל האמירה בפה, זכור? היינו אמירת הקידוש, הברכה, רק היא, אך ורק האישה, האמא, רק היא יכולה לקדש עולמה את ההבדלה, אבל בדיעבד, הם לא ידעו, וכבר האמא שמעה מהבן אם יצא ידי חובה או לא, זה תלוי במחלוקת האמורה. לפי דברי בעל העיטור והרן, יצאה אולי ידי חובה. אולי יש מחלוקת, הרי לפי הראש והרמב״ם לא יצא. מה עושים שתצא ידי חובה לבדי כולה עלמא? אם יש להם שכן, סאטמר, תדפוק בדלת, מתי שהוא יגיע, מתי שהוא יעשה את המצווה, תקראו לי, אני רוצה לשמוע, לצאת ידי חובה קידוש. יש לי ספק. הסאטמרים מתחילים ערבית לצאת הכוכבים דרבנותם. מתחילים ברכו בשעה שש. עד שהם מגיעים לבית, נהיה קצת מאוחר. אז אם הם אליי, אם יש לה שכן כזה, הוא יפתור אותה. ואם גם הסאטמר כבר קידש, יכולה ללכת לאדמו״ר רב הר הלך, עמי שלו. יש הרבה אדמו״רים בירושלים שב-11-12 בלילה הם מתחילים לקדש. יש להם זמן. תלך לשם, תיקח איתה כזית לחם. צריך קידוש במקום סעודה. תיקח לשם כזית לחם. אבל צריך להודיע, האדמו״ר לא יודע שיש אישה בעזרת נשים שמתכוונת עליו. הוא בדרך כלל לא מוציא אחרים. לכן צריך להודיע לו שיש איזו אישה בעזרת נשים, כשיש לה ספק. ‫תכוון גם עליה, שהיא תצא ידי חובם. אם הוא מכוון לא לצאת ידי חובת התפילה הזאת, וזה אוריית עושה. כך אומר רבי עקיבא יגר. הרבי עקיבא יגר אומר, כיוון שיש לנו כוס יין, אז אנחנו יש לנו כעין כוונה נגדית שלא לשאת ידי חובה בתפילה, אלא רק על היין. זו הטענה של רבי עקיבא יגר. אבל זה לא מוסכם. יש חולקים. לא, יש חולקים, יש מחלוקת בכל הדברים האלה, ובמציאות האנשים באותו רגע בתפילה לא חושבים כלום. גם הנשים לא חושבות כלום. אם היא התפללה ערבית, היא לא חשבה שום דבר, אמרה אתה קידשת וכו'. לא היה לה כוונה לא בעד ולא נגד. טוב, היא מתפללת תפילה רגילה. ולכן קשה לנו להתבסס רק על דברי רבי עקימאינגר, ולכן אמרנו... אבל אני אומר, ממש לא במלחבים, לא יצאו דבר, באמצע התפילה. אם הוא אמר בפירוש כך, הנה חנמה, על היין זה דאורייתא. אם היא אמרה כך בפירוש, אז ממילא יצא זה על היין דאורייתא, ואם הבן קידש גם לדעבה לא יצא ידי חובה, שם אין מחלוקת. דרבנן לא יכול להוציא דאורייתא, בזה אין ויכוח. אז הילד יכוון שהוא לא יצא ידי חובה, ואז אמא כן תכוון. יצא ידי חובה. אבל עדיין זה לא מוסכם, זה לא ברור שיוצאים ידי חובה מהתורה בתפילה. זה לא ברור. זו מחלוקת בראשונים. רבנו יונה, יש ראשונים שאומרים שכן, אבל זה לא מוסכם. יש אומרים שרק על היין זה דאורייתא. ראשי ונזיר ד' ועוד אומרים, רק על היין זה דאורייתא. אז למה להסתבך? למה להיכנס לספק דאורייתא? הכי טוב שהאימא תיקח את כוס היין והיא תקדש, זה מה שרצוי לעשות. אתה יודע, הבוקר יותר קל. גם שם מלכתחילה נגיד לאימא שתברך. אבל בבוקר זה יותר קל, כי שם זה רק ברכת הגפן. ולכן שם, נו, יש הווה אמנה עוד. אבל אני לכן אמן, גם שם, בלכתחילה יותר טוב שהאימא תברך. נפקא מילה שהגמרא דיברה בברכות מ״ז, הגמרא שמה דנה, אדם שיוצא ידי חובת מצוות ברכת המזון, מהבן. גם שם, אם האבא אכל רק הזית והבן אכל כדי שביעה, זה דרבנן וזה דרבנן, יכול להיות שיוציא אותו. אבל אם האבא אכל כזית, וגם הבן אכל רק הזית, אז זה נקרא תרא דרבנן, שלא מוציא חד דרבנן. גם שם יש את המחלוקת האמורה. מרן דיבר בזה לבעלה בסביבן קטיבה, וגם שם מרן הדגיש את הדעה של התוספות, הרי פרוש מהרמב״ם, שלא יוצא ידי חובה. למרות שהילד הזה חייב מדרבנן כשאכל כזית, אבל כיוון שאצלו זה רק תרא דרבנן, ואצל האבא זה חד דרבנן, לא יכול הבן להוציא ידי חובה את האבא. זאת אומרת, לא כדאי. מחלוקת אם יכול או לא, ושוב עדיף שישמע מאחרים. ישמע מהחזן, יוציא אותו ידי חובה. היום מצוות חינוך הוא חייב רק מצוות חינוך, אבל עכשיו הוא חייב לנזות דרבנן. כאילו זה אומר שזה דרבנן וזה דרבנן. כן. עובדי חינוך, שום חייב מדרבנן כדין גדול. בסדר, אבל זה אותו דבר. לפי הרענו בעל העיצוב, הכל אותו דבר. אין לך מדרגות בחיובי דרבנן. תראה את לאט, אלא הכל אותו דבר. אבל באותה שעה אוהב חייב רק משרד חינוך, דה רבנן אחד, אבל משרד חינוך. נכון. עכשיו הוא גדול, הוא חייב יותר משרד רבנן, יותר גדול. אבל הוא בירך כבר, הוא יצא יד אחרונה. הוא בירך ביום יוד, אז הוא יצא, קיים את הדה רבנן. עכשיו הוא נעשה במצווה, אין כאן כוח לחדש, לא מתחדש כאן עוד דבר כדי שתוכל להגיד לו שיחזור עוד הפעם ויברך שוב. הוא כבר עשה. כמו שאני בירכתי ביוד יצאתי, אז גם הוא אותו דבר. אין שום הבדל בין מה שהיה ביוד לבין יוד. זה הטענה. אם הוא לא בירך כשהוא יד קטן, הוא ביטא מצוות השם לרבנן? כן. הפסידו בשמיים בלתי מצוות לרבנן? הפסיד מצווה לרבנן, ודאי. הילד הזה הפסיד. כן, הפסיד לרבנן, וכעת ברוך השם הוא מקיים. אבל הוא מקיים מצוות, בשמיים הוא רק משעוש בר מצוות. נכון, אבל אם הוא מקיים את המצווה בוודאי שיהיה לו שכר. יהיה לו שכר, אבל שיכתבו לו בשלושים. עונש לא, עונש לא מענישים ילד קטן. אבל יש לו עונש העל. בסדר, מצד הנקודה של שכר ועונש, אז קטן לאו בר עונשים, זה משהו אחר. אבל מצד אפשרות, במציאות הוא כן היה לו אפשרות והוא כן בירך הוא הכניס את עצמו לעול הזה וברוך השם הוא בירך אז מה שהוא בירך הוא פתר, במציאות הוא פתר, הוא כבר בירך בשביל מה יחזור עוד הפעם? לפי בעל העיטוב הערן זה ברכה לבתניים יחזור עוד הפעם כי הוא כבר יצא ידי חווה ולכן אמרנו מלכתחילה עדיף שלא יברך כמו שאמרנו גם בדברים אחרים חילה, למה לא מברכים בליל דבר? המקור הוא מדברי מהרם רקנאתי הוא אומר שלא מברכים ברכת הלבנה בליל שבת או בליל יום טוב הלשון שלו הוא אני מצטט לך כי זה לא דבר לפי הפשט אלא קבלה, הוא אומר שמא יש תחומין למעלה מעשרה יש איסור ללכת מחוץ לתחום בשבת ויום טוב אז הוא אומר נכון שהלבנה היא גבוהה אולי יש תחומין למעלה מעשרה העתיקו את דברי מהרם רקנתי, המעריל, הרמה מפנו, הרמה בהגהה, הלבוש, לא יברכו. לפי דעתו, לא, לא יברכו. הרשבן בשם מהרם מקוצי דחה את הטעם הזה. הוא מקשה ואומר מה עניין תחומין לברכת הלבנה? ועוד שאין הברכה אלא לקדוש ברוך הוא יוצר הכל. ולכן רוב האחרונים פסקו שאפשר. השאלה היא, מה בדיוק הוא מתכוון, הרב? עיין לרחוב דוד, 19. נשאל שם איך זה מסתדר, איך זה מתחבר. מחלוקת, ולכן כדאי להזדרז. יש לנו השנה, יום טוב יחול, ליל פתח, מוצאי שבת. יש שבת לילה קודם. אם כך, צריך להשתדל להקדים, שלא יבוא לרגע האחרון. לא יד ולא טיו, זה לא זמן טוב, אתה מסתבך במחלוקת האמורה, ולכן כדאי להשתדל להקדים, שצדל לכאורה עליבת די כולם. הרב, אם יתברר לי שילד פחות, נגיד, בר מצווה, שאני אהבור קידש בני שבת, או כל משרד ההבנה, אני יכול אחר כך לברך לעצמי, או שלפי בעל העיטור לא צריך לברך, או הוא גם מודה בזה ש... מצוות הקידוש היא מצוות עשה מן התורה, זכור את יום השבת לקדושו. ולכן, שם הבעיה יותר חמורה, ואסור לילד קטן לקדש, אפילו לאימא שלו הוא לא ראוי לקדש. האבא יצא למילואים, לא נמצא, רק הבן נמצא, והיא רוצה שהבן, בן 12, יש הילד יניק וחכים, שהוא יברך, לא, אסור לו לקדש, אלא האימא תיקח את כוס היין והיא תקדש. אלא שנחלקו הראשונים כשאדם קידש בתפילה, האם קיים את המצווה מן התורה ועל היגז זה רק מדרבנן? אם זה דרבנן, אז אולי יתשה דרבנן ומוציא דרבנן. הבעיה היא שוב, לא רק האימא התפללה, גם הילד התפלל, שניהם התפללו. אצל האימא זה חא דרבנן כשהבן אם לא יתפלל זה היה דרבנן, כשיתפלל יורד תרד רבנן. ולפי התוספות, תרד רבנן לא מוציא חא דרבנן כיוון שגם הבן יתפלל, אם כן לא יוכל להוציא את האמא שלו, לא בקידוש ולא בהבדלה ולכן סיכמנו אתה נותן לה הוראה חד משמעית שהיא תאמר את הקידוש תיקח את הסידור ברוך השם כל הנשים שלנו יודעות לקרוא יפה תאמר היא את הכל היא אומרת לך קשה לי לשתות יין? היא נכונה מה את היין שתיתן לילד בזה אין בעיה לבד יכו לעלמא גם התוספות כולם מודים שהילד יכול לטעום את היין אבל האמירה בפה זכור היינו אמירת הקידוש הברכה רק היא אך ורק האישה האמא רק היא יכולה לקדש או לומר את ההבדלה אבל בדיעבד הם לא ידעו וכבר האמא שמעה מהבן אם יצא ידע אחורה או לא זה תלוי במחלוקת האמורה לפי דברי בעל העיטור הערן היא יצאה אולי ידי חובה, אולי יש מחלוקת, הרי לפי הרי פירוש והרמב״ם לא יצאה. מה עושים שתצא ידי חובה לבדי כולה עלמא אם יש להם שכן יתברכו בשעה שש עד שהם מגיעים לבית נהיה קצת מאוחר, אז אם הם אלה אם יש לה שכן כזה הוא יפתור אותה ואם גם הסתמר כבר קידש יכולה ללכת לאדמו״ר רב הר הלך, העם ישנו. יש הרבה אדמו״רים בירושלים שב-11-12 בלילה הם מתחילים לקדש. יש להם זמן, תלך לשם, תיקח איתה כזית לחם, צריך קידוש במקום סעודה, תיקח לשם כזית לחם. אבל צריך להודיע, האדמו״ר לא יודע שיש אישה בעזרת נשים שמתכוונת עליו, הוא בדרך כלל לא מוציא אחרים. לכן צריך להודיע לו שיש איזו אישה בעזרת נשים כשיש לה ספק, יכוון גם עליה שהיא תצא ידי חובה. אם הוא מכוון לא לצאת ידי חובה בתפילה הזו, כך אומר רבי עקיבאייגר. רבי עקיבאייגר אומר, כיוון שיש לנו כוס יין, אז אנחנו יש לנו כעין כוונה נגדית שלא לצאת ידי חובה בתפילה, אלא רק על היין. זו הטענה של רבי עקיבאייגר. אבל זה לא מוסכם, יש חולקים. זהו, יש חולקים, יש מחלוקת. אז למה אתה חושב שבמפורש יכוון? יש מחלוקת בכל הדברים האלה, ובמציאות האנשים באותו רגע בתפילה לא חושבים כלום. גם הנשים לא חושבות כלום. אם היא התפללה ערבית, היא לא חושבה שום דבר, אמרה אתה כדאי שאתה וכו'. לא היה לה כוונה לא בעד ולא נגד. סתם היא מתפללת תפילה רגילה. ולכן קשה לנו להתבסס רק על דברי רבי עקיבא הינגר, ולכן אמרנו... אבל אני אומר, ממש אמרנו מלכבן, לא יצאו דבר, בטבנת העקפילה. אם הוא אמר בפירוש כך, אינה חנמה, על היין זה דאורייתא. אם היא אמרה כך בפירוש, אז ממילא אצלה זה על היין דאורייתא ואם הבן קידש גם לדאווה לא יצאה ידי חובה, שם אין מחלוקת. דרבנן לא יכול להוציא דאורייתא, בזה אין ויכוח. אז הילד יכוון שהוא לא יוצא דאורייתא, והגביר אישר ב... והאימא כן תכוון. יצא דאורייתא. אבל עדיין זה לא מוסכם, זה לא ברור שיוצאים ידי חובה מהתורה בתפילה. זה לא ברור. זו מחלוקת בראשונים. רבנו יונה, יש ראשונים שאומרים שכן, אבל זה לא מוסכם. יש שאומרים שרק על היין זה דאורייתא. רש״י בנזיר ד' ועוד אומרים, רק על היין זה דאורייתא. אז למה להסתבך? למה להיכנס לספק? להסתבק דאורייתא. הכי טוב שהאימא תיקח את כוס היין והיא תקדש, זה מה שרצוי לעשות. הבוקר יותר קל. גם שם מלכתחילה נגיד לאימא שתברך, אבל בבוקר זה יותר קל, כי שם זה רק ברכת הגפן. ולכן, שם, נו, יש הווה אמנה עוד, אבל אני מכן אמנה. גם שם, בלכתחילה, יותר טוב שהאימא תברך. נפקא מילא מה שהגמרא דיברה בברכות מ״ז, הגמרא שמה דנה, אדם שיוצא ידי חובת מצוות ברכת המזון, מהבן. גם שם, אם האבא אכל רק הזית והבן אכל כדי שביעה, זה דרבנן וזה דרבנן, יכול להיות שיוציא אותו. אבל אם האבא אכל כזית וגם הבן אכל רק כזית, זה נקרא תרא דרבנן, שלא מוציא חד דרבנן. גם שם יש את המחלוקת האמורה. מרן דיבר בזה לבנה בסביבה קצו, וגם שם מרן הדגיש את הדעה של התספות, העליפה ראש מהרמב״ם, שלא יוציא ידי חובה. למרות שהילד הזה חייב מדרבנן כשאכל כזית, אבל כיוון שאצלו זה רק תרא דרבנן ואצל האבא זה חד דרבנן, לא יכול הבן להוציא ידי חובה את האבא. זאת אומרת, לא כדאי. מחלוקת אם יכול או לא, ושוב עדיף שישמע מאחרים, ישמע מהחזן, יוציא אותו ידי חובה. נשים חייבות, ולכן אשתו יכולה לומר את ההבדלה. הוא יוצא ידי חובה בבית הכנסת, ובבית אשתו תברך. כל זה כשאין להם ילדים גדולים. מישהו כבר ילדים גדולים, יש לו ילדים אחרי גיל בר-מצווה, ייתן לה בן. הבן הגדול הוא שיברך, ברוך השם, הבן רואה טוב, הבן חייב, הבן הוא יברך ויוציא את האימא והאבא. תודה. זהו, אז הבן יבקשו מהבן הגדול. אין בן יבקשו מאחד השכנים. יבקשו מאחד השכנים שהוא יברך, כי יש מחלוקות ועדיף לצאת ידי חובה לבד לכולנו. אני עובר לסעיף ב'. אין מברכים על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נעים. המקור של ההלכה הזו, הירושלמי, הוא מסכת סופרים. ויש שני פירושים, ומרן פוסק להלכה את שני הפירושים להלכה. מרן כתב כאן בהרחבה, אבל הלשון של מסכת סופרים, אין מברכים על הירח אלא כשהוא מבושם ובכלים נעים. אז הפירוש הראשון, מה זה מבושם? חוזר על האדם. אני במוצאי שבת, ברכתי עכשיו הבורא עצה לסמים, יוצאים במוצאי שבת שמחים, ולכן אז נאה לברך את ברכת הלבנה. זה הפירוש הראשון, וזה מה שמרן כותב לנו כאן בסעיף ב', מביא את הפירוש הראשון של תלמידי רבנו ינת. פירוש שני, מבושם לא חוזר על האדם, לא עליי, אלא על הירח. הירח, בליל ז' נוחת, הירח מלא כבר, הירח מבושם. וגם את זה מרן פסק להלכה, בפירוש ד', שלא מברכים ברכת הלבנה, אלא רק לאחר שיעברו שבעה ימים מעת לעת מזמן המולד. ככה עשינו באמת בחודש הזה. המולד היה ביום שבת. שבעה ימים מעת לעת נגמרו במוצאי שבת, ליל ז' חשוון מוצאי שבת דרכנו ברכת הלבנה. היה מצוין. אבל לפעמים מגיע מוצאי שבת, עדיין לא עברו מעת לעת. חסר שעה או שעתיים. ובדבר הזה מן הראוי להמתין, כמו שאמרנו, עד שיגיעו שבעה ימים מעת לעת. המקור של ההלכה הזאת, שבעה ימים מעת לעת, זה מהרי גטטיליה. פעם ספר שערי הורה, מרד מעתיק אותו בבית הסבי שולחן ערוך, כך דעת המקובלים, הרשש, החידה ועוד, וכך המסקנה למעשה לא לברך קודם. לפי הרמב״ם, כבר ביום הראשון אפשר לברך. אשכנזים מחכים שלושה ימים. אנחנו לא נוהגים כך, אלא חוששים מדברי המקובלים. אנחנו מחכים שבעה ימים, כי אין שבעה ניקים. על מה הם סומכים כאן? כבר יש עור. הם סומכים על עיקר הדין. הנה, הרמב״ם כותב כאן בסעיף ב׳. למעשה, רוב הפוסקים אומרים שאפשר כבר בשלושה ימים לברך. רוב הפוסקים נקטו כדעת תרומת הדשן והרמה. ככה עיקר הדין. אבל אנחנו הספרדים חוששים מאוד לדברי הקבלה, לדברי המקובלים, ולכן אנחנו מחכים שבוע. ימי החורף יכולה להיות שבעה ימים. אם לא הולכים, גם ימי החורף. לא, עתידים כמו השלבים מפורק בעיר. אתה לא יודע מה יהיה מחר. לא מצוי שלנו שבוע שלם יהיה מעונן ולא נברך. לנו זה לא מצוי. בדרך כלל, ברוך השם, בארץ ישראל, גם אם יש מזג האוויר סוער יום-יומיים, למחרת יהיה לך קרע גדול בין העננים ותוכל לזכור לברך ברכבת הלבנה. אני מבקש מהחברים, אם תמצא לבנה תקלפן לי, אל תברך לבד. אז אם אני אמצא ירח, מיד יודיע לך יזעק את כולם. זה הדבר האפשרי כאן בארץ, ולכן כאן בארץ אנחנו חוששים מאוד לדברי המקובלים. בשום אופן אין להתיר לברך לפני שבעה ימים. עדיף לברך בזין ביום השביעי, ביחידות, או לחכות במוצאי שבת יהיה ממיין לבית הכנסת. יותר טוב להקדים. לברך מיד, כן. נניח במוצאי שבת נגמרו שבעה ימים מעת לעת ועשר בלילה. עשר בלילה, אם הוא רואה ריח מצוין, אז הוא יכול כעת לברך ביחיד. או יחכה מחר בלילה, יום ראשון בלילה, יהיה לו מניין. מה עדיף? עדיף יותר שיברך ביחיד. כך כתבו ברכי יוסף, כנסת ישראל, חיי אדם, ביאור הלכה, צורבן חגיגה ועוד. אמנם יש מי שחולק, החולק בדבר הזה הוא חמדת ימים, אבל מדברי הגמרא בראש שנה לומד בית משמע, זעזים מקדימים למצוות זה יותר חשוב מברוב העם הדעת מלך. זה עדיף על פני זה, ולכן תברך ברכת הלבנה ביחיד זה יותר טוב. כך למדנו גם לגבי ברית מילה. נולד בן, מחר בבוקר צריך לעשות את הברית מילה. אני יכול מחר בשבע, גומרים את התפילה, לעשות כאן את הברית, או לחכות לארבע אחר הצהריים. במקום עשרים איש, יהיה לי מאתיים איש, יבואו הרבה אנשים. האם עדיף לאחר או לא? גם בזה יש את הראייה שאמרנו. זריזים מקדימים למצוות יותר חשובים מברוב העם הדעת מלך. ולכן עדיף יותר, תגיד לו שיעשה מחר בבוקר בשבע, המוהל יבוא, יברך על המילה בשעה שבע. אלא מה? יש אנשים, יש להם פה גדול. תגידו, תראה, זה קטנה, זה קמצן, הוא לא רוצה שאני אוכל, לכן הוא עשה בבוקר. אז תעשה בשביל האנשים האלה, תעשה להם את הסעודה, תגיד להם, אוכלים על האש בשעה ארבע? את הסעודה אפשר לדחות, אבל את המילה בשום אופן לא, כך למדנו שם, הוא עדין גם פה. יש אנשים שמים פס, לא אכפת לו מה ידברו. כן, אבל יש אנשים חוששים, לפעמים זה גם עניין של דרכי שלו. לפעמים המשפחה שלו נמצאת... או משפחה שלו, או משפחה של אשתו, או שניהם ביחד. הוא לא רוצה לרחק אותם, הוא רוצה דווקא לקרב אותם. יבואו, ישמעו דברי תורה על השולחן וכולי. טוב, לפעמים אפשר להתחשב בהם. למה לא? בצעודה, בקלות רבה אני יכול להתחשב, זה לא דחוף, ולכן עדיף יותר לעשות כך. כל זה כשאין לו הבדל לגבי הסנדק. אבל לפעמים, או המועד או הסנדק או שניהם ביחד, לא מסוגלים להגיע בשבע בבוקר. הוא הזמין סנדק את רבי אלעזרא. רבי אלעזרא מוכן לבוא, אבל עומד לו תהה, מבאר שבע לירושלים, אין לי קפיצת הדרך. אז ממילא צריך לחכות לו עד שיגיע. אז כאן אתה מעכב את המצווה, שהמצווה תהיה יותר בשלמות, שיש סנדק תמיד חכם, זה שווה. כדאי להמדין, לתאם את זה איתו, שווה לחכות כדי לעשות את המצווה בשלמות יותר, זה כדאי. כך גם במצוות זריקת הלבנה. נגמרו שבעה ימים מעת לעת ביום חמישי. אני יכול בחמישי בלילה, ליל שישי אני יכול לברך. כדאי לעכב קצת את ברכת הלבנה, לא לברך בחמישי בלילה, תברך במוצאי שבת. תגיד למה, תהיה זריז, אבל אני מעכב את המצווה כדי שבמוצאי שבת ברכת הלבנה תהיה יותר מושלמת, יותר טובה, ולכן כדאי לחכות. אז כך הוא עדין גם לגבי זה. הרמ״ה כבר אמר את מה שאתה טוען, אולי יהיו עננים. אז הרמ״ה אומר, אם אני מחכה יום-יומיים, זה לא משמעותי, ואפשר לקחת סיכוי. אם אתה יכול לברך את ברכת הלבנה ביום שני, שלישי, יגיע מוצאי שבת, זה יהיה י״ד או ט״ו, שם אם יהיה מעונן יום אחד או יומיים, איך אומרים? אכלת אותה. אז שם אין לך ברירה. טוב, תקדים. אבל כעת, בימים האלה, חודש קצלם הוא לא כל כך מעונן. גם אם יש יום אחד או יומיים, זה לא עד כדי כך. ולכן אנחנו לוקחים סיכון. יש לנו שבוע הבא, יום שלישי, ראש חודש קצלם. שבוע שאחריו כבר ראוי לברך ברכת הלבנה, אנחנו יכולים לחכות עד מוצאי שבת. אבל בטבת שבת אדר, הנה חנמש. שם אנחנו לא יכולים להמר, שם מן הראוי לא להמתין למוצאי שבת. ביום רביעי בלילה הגיע הזמן, תברך ביום רביעי בלילה, ואל תחכה למוצאי שבת בגלל העננים, שמא יהיה חלילה מעונן. כל זה דברי הרמה. אני קורא, אני מציטט, דווקא אם נל מוצאי שבת הוא י׳ לחודש. אז ממתינים עד מוצאי שבת. אבל אם הוא אחרי י׳, אין ממתינים עד מוצאי שבת. שמא יהיו שניים או שלושה או ארבעה לילות מעוננים, ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן. לכן הוא אומר שמן הראוי בזה להקדיש. אבל בקיץ אין חשש כזה. בקיץ אתה יכול תמיד לעולם לדחות את זה למוצאי שבת. דיברנו ברעיון הזה לעכב את המצווה לעשותה בשלמות יותר גם לגבי מצוות ערבית. פרן כתב בסימן רמ״ה, סעיף ג׳ זמן תפילת ערבית עם שתי הכוכבים. יש לי מניין ליד הבית, אני יכול להתפלל 4.55 והוא רחום. אבל יש לי מניין, אני יכול להתפלל בשעה שש וחצי בישיבה, במקום שאני לומד בעמודיה. מה יותר טוב? עדיף לאחר את התפילה כדי שנוכל להתפלל כאן במקום שלמדנו, אז אני מעכב את המצווה כדי לקיים אותה בצורה יותר מושלמת. אין לכם נאמר עדיף יותר. כן, נכון. אפילו אם נאמר שמה זה צד הכוכבים. האשכנזים מחכים ב-5.05 הגיע הצד הכוכבים. אפילו בזה, כמו שאמרתי, עדיף יותר להמתין, כיוון שמקום שהאדם לומד שם ראוי מאוד להתפלל את תפילת ערבים. נפקא מינה עוד לגבי אבל. לא יבוא ולא יהיה אדם שהוא בתוך שבעה, והגיע הזמן ברכת הלבנה. יש מחלוקת אם יכול לברך ברכת הלבנה או לא. המגן אברהם אומר שלא, שער אפרים אומר שכן. מה המסקנה? אתה אומר לו שיחכה, שלא יברך. יגמור את שבעה ימי האבלות, י' או יא', אחר כך יברך ברכת הלבנה. מה אתה אומר? הרי זריזים הקביעים למצוות. נכון שצריך להזדרז, אבל כאן אם אני אעשה את המצווה אחר כך, אני אזכה ואעשה אותה בצורה יותר טובה, יותר מהודרת, יותר מושלמת. אז כמו שמותר לעכב עד מוצאי שבת, מותר לו לאותו האבל לעכב את זה עד שיצא מהשבעה. כל זה טוב אם הוא יתחיל את האבלות בחטא, בתחילת החודש. הוא יגמור את האבלות בחטא או בטט. אבל אם הוא יתחיל את האבלות בחטא, עד שיגמור את השבעה יהיה טז, אין ברירה. יסמוך על עיקר הדין, ועיקר הדין על אחרי כדעת שער אפרים וביאור הלכה בחטא דחמן, שגם האבל צריך לברך בברכת הלבנה. לא, זה לא דומה להלל. ההלל אין ברכה, זה לא דבר שבחובה. זה רק מנהג. נכון שיש קצת שמחה. אף על פי כן, סוף סוף האבל חייב בכל המצוות. הגמרא בסוכה קפה אומרת שהאבל חייב במצוות. לא רק מצוות דברות אלא דרבנן. אז בכלל כל המצוות, גם מצוות ברכת הלבנה. ולכן, לא יכולים לוותר לו. אי אפשר לוותר לו על המצוות. אם הוא יגמור את השבעה הטז אז אין אדרה. אתה אומר לו שיצא עם נעלי בית, עם הנעלי בית ועם החולסה הקרועה, יצא ויברך את ברכת הלבנה. ובפרט שיש בזה סגילה לאריכות ימים. המלאך אומר למרן, כל זה הובא בספר מגיד מישרים של מרן. הוא אומר, סימן זה יהיה בידך. בחודש שתברכו ברכת הלבנה במוצאי שבת, תמצאו הצלחה. וכשתתכסה ותתעלם ולא יוכלו לברך, אותו החודש לא יהיה מוצלח חס משלום. כנראה שאהוד ברק לא בירך ברכת הלבנה. גם שמעתי אם אומרים שלום עליכם למישהו שקוראים לו איקס חד, יהיה להצלחה באותו חודש. זה אני לא חושב. בחיים הביאו? בחיים פלאצ'י? יכול להיות, יכול להיות, ואני לא שומע. יכול להיות, תן לי להפך. בסדר, תן לי להפך ותצליח. בסדר, לא מתנגד. אחרי שאומרים את הפסוק, תיפול עליהם ממטה בפחד, אנחנו אומרים את זה ישר והפוך. חוזרים אחר כך, כאב הן ידמו זרעך בגדון ופחד, מה תענן תיפול עליהם. לפני שחוזר, אומר את המשפט הזה, רחמנה לצילן ולכאב שיניים. רגע, סגולה. אינני יודע מה הקשר, אבל סגולה, בדוקה ומנוסה. מי שלא רוצה לסבול את הכאבים ולשלם לרופא שיניים, שיגיד עם זה. כדאי ולכתחילה לעסוק. כותב הרמות, וכשמקדשים את הלבנה בחול, יש ללבוש בגדים נעים. אני לא הצליח לברך במוצאי שבת. במוצאי שבת היה מעונן. אז אני צריך לברך הלילה. איך תלבש קודם בגדי שבת? אמרנו, מבוסם הכוונה על האדם. אז שילבש לפחות, תיקח את בגדי שבת החמודות ואחר כך ירוץ לברך את ברכת הלבנה. זה מה שרצוי לעשות. אין מקדשים הלבנה קודם כשעה באב. הסיבה היא שאנחנו נמצאים באבילות על חורבן בית המקדש, ולכן לא מברכים בזין, בחטא, אפילו אם עברו שבעה ימים מהמולד. מוצאי תשעה באב, אנחנו כבר שמחים יותר. אמרנו שהמשיח נולד ביום תשעה באב אחרי הצהריים, ולכן שייך לומר בברכת הלבנה, דוד מלך ישראל חי וקיים. גם בתוך הברכה, כשם שמו שהלבנה מתחדשת, כך גם עם ישראל עתידים להתחדש כמותיו ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. לכן מתאים ושייך לומר את ברכת הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב. פה אנחנו מעכבים את זה עד יוד ולא קודם. בדיעבד אם בירך קודם, בדיעבד יצא, אבל מלכתחילה טוב יותר להיעדר, להמתין עד יוד לחודש. אנחנו לא ממש יחפים, הולכים ברוך השם עם מעלה גומי, ולכן אין בעיה. אלה שיחפים ממש צריכים קודם ללבוש משהו, אבל אנחנו לובשים מעלה בת זה לא נורא. גם במוצאי כיפור אנחנו מזרקים ברכת הלבנה, ולא קודם. שם יש מחלוקת, אבל המנהג שלנו בירושלים לקדש אותה רק במוצאי כיפור. הוויכוח שם הוא כך. אתה רוצה להמתין עד מוצאי כיפור? למה לך? אדרבה, תוסיף עוד מצווה, אולי יצא בזה את הכף. הרי הבינונים תלויים ועומדים מראש השנה עד כיפור. יוסיף עוד מצווה, ייחתם לחיים טובים. אולי כגון אנו בינונים, אז כדאי להוסיף את המצווה. זו הטענה של הלבוש. וכך כתבו הרבה אחרונים. ליה רבה, הגרע, מורה באצבע להגאון חידה, בית מאיר, לב חיים, רבי חיים פלצ'י, ביער היטב, חסד לאלפים, יפה ללב, ביעור הלכה. כולם אומרים שכדאי להקדיש. אבל כדברי הרמה, כך כתבו להלכה מהריקש, מגן אברהם, יערוד דבש, ומביאים לזה סמך מדברי הזוהר הקדוש. כך כתבו החקרלי פני יצחק ועוד. הגאון רבי יצחק אבו אלעפיה בפני יצחק לספר שכך המנהג בירושלים. כיוון שהמנהג הוא כך, לעכב את מצוות ברכת הלבנה עד מוצאי כיפור, לכן אנחנו מעדיפים לרדות את זה. והסיבה באמת, למה אנחנו לא מקדימים כדי לזכות בזכות הזו להטות את הקו, הסבירו ותרצו האחרונים, הרי מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה. מה שאני לא מברך ברכת הלבנה, לא חלילה שאני מזלזל. אדרבא, אני רוצה לעשות אותה אחר כך בשמחה יותר. אז אדרבא, זכות המצווה כבר קיימת לפניכם, ואם הוא בינוני זה יטה את הקו. אני מחכה למוצאי כיפור, שם סיימנו את תפילת הנעילה, נחתמנו לחיים טובים ושמים. גם אם חלילה וחס היה לי איזה משהו, קיבלנו חנינה שלמה מהקדוש ברוך הוא, לא צריך חתימת הנשיא, יש לנו ברוך השם חנינה ישר מהקדוש ברוך הוא. כולנו יוצאים שמחים וטובי לב, ואז אפשר לבוא ולרקוד, לומר את ברכת הלבנה בשמחה, לכן נוהגים לאחר את ברכת הלבנה עד מוצאי כיפור. בכל מקרה או בשבת, בפעם האחרונה, בכיפור האחרון זה היה שומם? לא, לא. כל השנים. כל השנים ככה עשינו, גם השנה הזו עשינו כך. השנה הזו כיפור היה ביום ראשון בלילה. מוצאי כיפור היה שני בלילה, אפילו אחי. לא ברכנו ברכת הלבנה במוצאי שבת, אלא כולנו, כל הציבור חיכה, מנהג ירושלים, כמו שאמרתי, ממתינים עד מוצאי כיפור. השמרן ממשיך, מביא לנו את דברי הגאונים והטור. את הסדר של ברכת הלבנה. תולה עיניו, כשאומר את הפסוק, יראה שומך, מיישר רגליו ומברך מעומד. אחרי הברכה אומר שלוש פעמים, סימן טוב תהיה לכל ישראל, ברוך יוצרך. יש גורסים יוצריך. יש לנו אפשרות לומר את זה בעברית או בארמית. יוצרך, עושך, קונך, בוראך, זה בעברית. אבל אם נאמר שהקטע הזה הוא בארמית, צריך לומר ברוך יוצריך, עושך, קוניך, בוראיך. זה ההבדל. יש גרסה כזו, יש גרסה כזו. רוב ככל הסידורים הישנים, הגרסה היא ברוך יוצריך. ראינו שהנוסח הזה הוא בארמית. רוקד שלוש פעמים כנגידה בבמר, כשם שאני רוקד. ואומר תיפול עליהם מבטא בפחד, ולמפריע כאב אל ידמו שלוש פעמים. יאמר לחברו שלוש פעמים שלום עליך. למה צריך לומר שלום עליך? ואמר תיפול עליהם מבטא בפחד, שלא יגידו שאני אמרתי עליו, אני אומר לו שלום עליך, אני התכוונתי על מצרים, על הפלסטינאים, לא התכוונתי עליך ולכן אומרים שלושה חברים שלום עליכם. הוא משיב וכשואל נוהגים לומר אחרי ברכת הלבנה דוד מלך ישראל חי וקיים והסיבה היא שמלכותו נמשל ללבנה ועתיד להתחדש כמותה. וכנסת ישראל תחזור להידבק בבעלה שהוא הקדוש ברוך הוא, דוגמת הלבנה מתחדשת עם החמה שנאמר שם מי שמגן השם, ולכן עושים שמחות וריקודים בקידוש החודש, דוגמת שמחת נישואין, אצל האשכנזים רוקדים טובים מאוד שברעם אלוהינו יצרם בדעת, אצל הספרדים והעיראקים אומרים והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים וכו', כל אחד יאמר כמנהגו ירקדו וישמחו והשם יזקנו שתמיד נאמר את זה, אז כולי אדם שאומר את ברכת הלבנה מובטח לו שיחיה את אותו החודש. ולכן כל אחד ישים לב וידייק, אומנם זו מצווה דה רבנן אבל יש בה אוכל מפירותיהם בעולם הזה, ישתדל לאומרה כהוגן. עד למתי הם מברכים את ברכת הלבנה? עד טז מיום המולד, ולא טז בכלל. אגב, אין לקדש אינה על חצי כת יב תשצג מן המולד. משמעות הגמרא, עד טז אפשר לברך. שאלה, יום טז עצמו גם בכלל או לא? המסקנה היא שלא. יום טז אסור לברך את ברכת הלבנה אם יברך בברכה לבתנה. אמנם יד רמה וסנדרין מ״ב שמה אומר שגם יום טז אבל רוב הפוסקים נקטו כדעת מרן והרמה שיום טז עצמו הפסיד ואסור לברך כך ההלכה היא ספק ברכות להגן. אלא שיש מי שרצה מהפוסקים לומר רעיון כזה אם היה מעונן, היה אנוס ולא בירך ברכת הלבנה לפני כן, תעשה דבר כזה יביא גמרא מסכת סנדרין דף מ״ב ויקרא מתוך הגמרא יברך את כל ברכת הלבנה. כך כותב בספר מור ובאהלות של הגאון רבי אליהו פוסק. אבל כל הפוסקים דחו את דבריו בשתי ידיים. יש לנו דברי רב נחשון גאון שאומר כשאדם אומר את הגמרא מסכת ברכות ס', צריך לומר את זה בלי שם ה' אסור לומר את הברכה בשם ה' כך הוא הדין גם פה ולכן שב ואל תעשה דבר. אבל אנחנו משתדלים, כמו שאמרתי, להיות זריז ונזכר, להגיע מהר ככל האפשר ולא לחכות עד לרגע האחרון. אפילו בליל טו יכול להיות שלא יוכל לברך. כותב המהריל, חצי מקעת ים. זאת אומרת, לא בדיוק חצי חודש. לא תמיד אתה יכול לברך את ברכת הלבנה כל ליל טו, אלא לפעמים הוא בא בשעה ארבע לפנות בוקר, עבר חצי מקעת ים תשצג, ממילא הפסיד את המשרה. יש גם בזה מחלוקת אבל הכלל בידינו ספק ברכות להקל. אחרי חצי מקעת ים תשצג לא יוכל לברך. סתם הרב אמר, בקטע רבין אפשר ללמד את הילד, ואתה לדבר ורוצים לשלוח עוד הפעם. נכון, בסדר, אם יהיה לך ילד בארבע בבוקר שתוכל ללמד אותו, אני מסכים. הבעיה היא שהילדים ישנים בארבע בבוקר. מי יסכים לקום? תאיר את הילד ויגיד לך עדיין חושך. בסדר, אני מסכים. כן, אפשר. אם הילד יער, תוכל ללמד אותו, וזה תינצל מספק מחשש ברכה לבת הנאה. נניח דוגמה, החודש הזה. המולד היה ביום שבת, ממילא, ליל טו, כמו שאמרתי, ארבע או חמש לפנות בוקר, עברו יותר מחצי מקעת ים תשצג, כף ט ימים וי ב שעות. חצי מזה ממנה יש לך פחות שש שעות מהחמש עשרה. ואז אתה עלול להגיע בשעה האחרונה, אתה עלול להגיע לספק ברכה לבת הנאה, ולכן מנאווי להקטיב. אין מברכים עליה עד שיעברו שבעה ימים הגב ואין מקדשים הלבנה תחת הגג. מה שהרמ״א כותב בשם שלטי הגיבורים, כל זה בלכתחילה. אבל חולה ששוכב על ערש דוואי, קשה לו לצאת החוצה. לפעמים המיטה שלו ליד החלון. והוא רואה יפה את הלבנה, הלבנה מאירה לו ליד המיטה. הוא רוצה לברך ברכת הלבנה, מעיקר הדין אפשר. אם יכול לפחות לפתח קצת את החלון. אבל לפעמים גם לפתוח את החלון הוא לא יכול. יש שם רוח, שערה וסדה מרות. טוב, שעת הדחק שונה. אבל לכתחילה אנחנו הבריאים משתדלים לצאת לקראת, לקבל פני שכינה, ולכן מן הראוי שיצא לרחוב ולא יישאר בביתו. המשקפיים מעכבים. לא, לא מעכבים. בפירוש האחרונים אמרו שאין הזכוכית מעכבת, המשקפיים טפלות לאדם. החלום, יש כאן מחיצה של זכוכית. אבל למשקפיים זה הרבה יותר קל. כשראש חודש שני ימים, אדם בא לכתוב כתובה. איך הוא כותב בליל ל', מה הוא כותב? אומר מרן, כותבים בשטרות, ביום הראשון, ביום ראש חודש, שהוא יום שלושים, לחודש תשרי. זאת אומרת, אתה מדגיש את החודש הקודם, שזה עדיין לא חשוון. כך גם לגבי שאר החודשים, יש לנו שישה חודשים מלאים ושישה חסרים. אז כמו שיש לך ל' תשרי, אתה צריך להדגיש שזה ל' תשרי, אתה לא יכול לכתוב בכתובה סתם ראש חודש חשוון, כי זה עדיין לא ראש חודש חשוון, זה עדיין ל', לכן מרן אומר שיכתוב יום ראשון של ראש חודש, שהוא ל' תשרי. זה הנוסח המדויק של הכתובה. יכול להיות ש... ערב ראש חודש, החתונה. הוא כתב ל'. מה אכפת לי? מה הוא כתב בהזמנות? הוא לא כתב ל'. שם הוא כותב לאנשים בהזמנות כמו לישון בני אדם. החתונה תהיה בלילה. לילה... ל', בר תשעים ותשעים. ל', אבל זה בלילה. אחרי צאת הכוכבים זה כבר א' חשוון. זה לא ל', זה א'. ואת הכתובה אתה צריך לכתוב לפי הרגע של הקניין. לכן אם זה חייץ את הכוכבים אל תכתוב ל', תכתוב א' חשוון. כן, בוודאי. לא אכפת לי איך תכתוב בהזמנה. בהזמנה תכתוב איך שאתה רוצה. בכתובה, בכתובה, שם אדם צריך לדייק מאוד, כדי שלא יבוא לצרוף ממשעבדיה שלא כדין, וממילא הכתובה שלו תהיה פסולה, ולכן כשקודמים את הכתובה, מן הראוי שדייק שלא יבוא לידי טעון. הילל האמורה הידר לנו את הלוח כדי שיש לנו את הכל, ואנחנו היום יודעים מראש מה יהיה לנו בכל השנים הבאות. את כל אלפי השנים הללו הכל מסודר על פי ההלכה. והכלל שהגמרא דורשת מאיתנו, שלא יגיע אף פעם כיפור, לא בשישי ולא בראשון. כך גם שלא יהיה הושענה רבה ביום שבת. הגמרא מסבירה את הטעם. אתה יכול לעכב את הגופה של המת, שלא יקברו אותו ביום שבת, יום אחד. אבל אם אתה אומר להם, יום כיפור שחל ביום שישי, לא יקברו אותו גם בכיפור וגם בשבת. זו בעיה, המת יכול להסריח, יהיה ביזיון המת. ולכן, מן הראוי לכתחילה, גם בשביל הירקות, שלא יהיה לילדים מה לאכול. ולכן אנחנו משתדלים שלא יגיע אף פעם כיפור ביום שישי או בראשון. כך גם הושענה רבה, שאנחנו רוצים להפוקם על צדוקים, חיבוץ ערבה, ולכן אנחנו משתדלים שלא יגיע לשבת. וממילא יוצא לנו שלעולם אף פעם לא יהיה ראש השנה בימים ראשון, רביעי, שישי, לא ידעו ראש. וכן הלאה, מרן אומר את כל הזמנים האלה, ונותן לנו גם סימן שאדם יזכור, אט בש גרדק אט צבף, מרן אומר גם את כל הסדר של קריאת התורה בכל השנה, כל זה בסימן תכח, אלה שכותבים לוח יבדקו כאן בסימן הזה, ויש להם את כל הכללים של דיני הלוח לכל ימות השנה. ירמי חנניה בין עקשי הלוח. נגדיל תורה ואדיר.