הלכות תקיעת שופר, ברכותיה בבית ובבית הכנסת, מומים בשופר ושופר של עבודה זרה

 - - - לא מוגה! - - -

שמען תספוס תהא דולי ברכת השופר. חיס מתקוע מעומד הגאה ונהגים יתקוע על הבימה במקום שקוראים. אנחנו מקיימים מצווה ביום ראש השנה, שומעים כל שופר, ואת המצווה הזו ראוי לעשות כשאדם עומד. במצוות העומר נאמר שם, מאחל חרמש בקמה, דרשו חכמים אל תקרו בקמה אלא בקומה, ושם נאמר וספרתם לכם, ונאמר יום תנועה יהיה לכם, לכם לכם גדרה שווה, מזה למדו בפסיקתה שצריך לעמוד, ואחל כולנו עומדים בתפילת המוסף כששומעים את כל השופר. הגדרה שווה הזו באה ללמד אותנו גם במצווה ציצית, והיה לכם מציצית, אדם מברך ומתעצף כשהוא עומד, כך גם במצוות ברית מילה, כשאדם מל, ממול לכם כל זכר, עומדים בשעת המילה. דרכת הלבנה, החודש הזה לכם, גם שם יש רומז, עומדים, יוסח נמרים הוא מעומד, עומדים בשעת דרכת הלבנה. גם ביולב, אם כחתם לכם, גם שם עומדים. ולכם, אדם שהוא חולה ולא יכול לבוא, לא יכול להגיע לבית הכנסת, הוא בא, התוקע לביתו, כדאי שבשעה שתוקע לו שלושים קולות, שיעמוד. אצבעו אין תקיעו דמיושר ותקיעו דמי עמוד. אי אפשר לתקוע בשבילו באמצע המוסף, אלא צריך לקרוא רק שלושים קולות, בשלושים קולות האלה, אם הוא מסוגל, שיעמוד. אבל לפעמים הוא חלש מאוד, הוא חולה, שוכב על ערש דוואי, אפילו בשכיבה יוצא לחובה, כל זה אסמכתן, זה לא דרושה מדאורייתא, ובדאבה, בשעת הדחה כדאבה דמי, לכן אין לי שום בעיה, גם כשהוא שוכב הוא יכול לשמוע את קולות השופר, ויוצא בזה ידי חובה, אפשר גם לברך ולא מעכב את הדרכה. המקום שתוקעים ליד התיבה, שם נמצא ספר תורה, שם רצוי לכתחילה שיעמוד התוקע. קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר, ביום הראשון גם מברכים שהחיינו. השנה הזו, אם ביום הזה משיח אנחנו לא תוקעים ביום שבת, שם יעביר איזה ארבעה עמות ברשות הרבים, אלא רק ביום השני. נמלא, ביום השני יש לנו את שתי הדרכות, לשמוע קול שופר ושיחיינו. תודה. יש מחלוקת בין נוסח הדרכה, והמסקנה היא, כמו שכתב מרן, מברכים לשמוע קול שופר. היא אמר לתקוע, בדאבל יצא, אבל מלכתחילה לדייק לשמוע כי עיקר המצווה בשמיעה ואין חיוב לתקוע. הדעה ואין חילוק בין אם נברך לעצמו או שכבר יצא ונברך לעצמי אחרים, בשל התוקע נברך שתי דרכות הנזכרות. פעמים רבות שאדם חולה לא מרגיש טוב, הולך התוקע לביתו כדי לתקוע לו. השאלה היא, מי יברך פה? תוקע שתקע במניין ראשון, הוא יסתלם בנות החמה, אבל הוא אחראי גם על המניין השני. מי יברך? בשמועים, בשתי הדוגמאות, רצוי שאחד השומעים בבית הכנסות, הרב או הגבאי, הוא שיברך את הברכות, ואחר כך התוקע יתחיל. כי התוקע כבר בורח לעצמו, יצא כבר אידי חובה לעצמו, אין צורך שהוא יחזור פעם שנייה. הרי למדנו בסימן רעי ג' לדברי רבי יצחק ידעון גיעת, עצור והשולחן ערוך. מתי אני יכול לקדש באחרים מאז על פי שיצא מוציף שהשני עם ארץ? השני יודע שהוא בעצמו יברך. אדם עני אתה נותן הצדקה, לעשיר אתה לא נותן. גם פה כשהשני עם ארץ אתה צריך לברך בשבילו. אז אני יודע לברך. יותר מהודר, יותר טוב, שהשומע או הנציג הרב של השומעים, הוא יברך מכל רב את הברכות, ישמע כל שופר ושהחיינו, ומייד אחרי זה התוקע יתחיל לתקוע, להוציא אותם ידי חובה. אבל לפעמים אותו החולה לא מסוגל לברך. כגון, יש לו בר-מינהל שיתוק, עבר אירוע מוחי קשה, והלשון שלו מתפסה, לא מסוגל לברך, אבל הוא בהכרה מלאה שהוא חייב במצווה, יכול הסוגע לברך בשבילו לא רק את הברכה הראשונה, לשמוע כל שופר, אלא גם את הברכה השנייה, ברכת שהחיינו. הרמב״ם, תרומת הדשן, ומרן בבית-הסוף מדברים בהלכה זו. כן, מרן מצביר לדברי הרמב״ם, שיש הבדל בין מצווה שיש במעשה למצווה שאין במעשה. במצווה שיש במעשה אי אפשר למי אני שכבר ברכתי, יוצאתי ידי חובת שהחיינו, אני לא יכול לחזור פעם שנייה להוציא אדם אחר עדי חובה. אבל מה שאין כאן במצווה שאין בה מעשה, אפשר לברך פעם שנייה. כאן הדוגמה שלנו, איך אתה יוצא ידי חובת מצוות שופר? אתה שומע, אתה יושב ושומע, אתה לא עושה שום דבר, זה נקרא מצווה שאין בה מעשה. ולכן, למרות שאני כבר ברכתי שהחיינו, בשבילי המצווה לא חדשה, אך על פי שיצאה מוציא, אני חוזר עוד פעם לברך בשביל אותו האדם המשותק, להוציא גם אותו ידי חובה שהחיינו, אין בעיה בדבר, וכן בשאר המצוות שאין בהן מעשה. מתי יהיה מנוע מלברך בשבילו את ברכת שהחיינו? אם זה במצוות ברית מילה. אבי הבן, בר מינן, לא יכול לברך. הוא אילם. הוא שומע, הוא חייב במצוות, אבל הוא אילם. או שיש לו שיתוף בפה, ואני רוצה עכשיו לברך בשבילו, בקול רם, את ברכת שהחיינו. אם אתה מברך על המצווה החדשה, מצוות המילה, המצווה שמה, יש בה מעשה, חותכין, מל, חותך, קורע, ולכן שם אתה לא יכול לברך את ברכת שהחיינו. מה עושים? במקום האבא, האמא של הטינוק נמצאת שמה? האמא יכולה לברך שהחיינו. נכון שהאמא לא חייבת, הרי נאמר ביום צוות אותו אלוהים, נאמר בקידושים כספי, אותו ולא אותה. האמא לא חייבת למון את בנה. אבל, הרי בשעה שנולד בן, ראוי להודות להשם שזיכה אותנו בדיון האבא והאימא צריכים לברך הטוב והאמיתי ואו שהחיינו. כותב חסד לאלפים, אנחנו לא מברכים באותו רגע שאמרים לך, שמבשרים אותך על התינוק החדש. אנחנו דוחים את זה לשעת המילה. אז כאן, האבא והאימא שובים. אמונת בן זכר, זכר במצויה, ברכה. האם רק האדם הפשוט שמח וטוב לב? האמא לא שמחה? האמא שמחה יותר מאבא. ולכן, גם היא שמחה לטובת לב, מגיעה לה לברשי החיינו. האבא נזכה לאכול. אז האמא יכולה, יתנו לה מראש את הסידור, יגידו לה שהתוכנית של המילה היום, אנחנו מברכים חמישה ברכות והיא מברכת ברכה אחת. אז אם היא נמצאת בעזרת נשים, שיהיה לה את הסידור ותהיה בקוממות כמו שאומרים, יד אחרי שהמוהל גומר את הברכה על המולה, יצעקו לה האמא שהחיינו, האמא תברך למעלה בקול רם את ברכת שהחיינו, לא תפתור, תוציא ידך הורה גם את בעלה. שומע כעונה, בדרך הזו אפשר להתגבר על הבעיה. לפעמים, לא יבוא ולא יהיה, האבא נפטר בתקופת ההיריון, עליו השלום. שוב, גם במקרה כזה, כשאבא לא נמצא בשעת המילה, האמא תמיד יכולה להיות ממלא מקום בקטע הזה של ברכת שהחיינו להודות להשם. המוהל לא יכול לברך שהחיינו, יש לו בכל יום כמה בריתות. אפילו בשעה כזו, אבל בשבילו שזה, זה כמו שאתה תיקח עכשיו, הצית החלומי ותברך שהחיינו. כן, זו הייתה פעם ראשונה בחיום, אתה יכול לצית חלומי. אבל הוא גם למאן דאמר, האם רק האמא צמחה, גם האבא, גם הוא שמח שנולד בו בן, אבל מסכן הוא לא יכול לברך, היה צריך לברך והוא לא יכול, ולכן האמא תשתור, תוציא אותו כדי חבל שהחיינו, זה הקיצרון משעת חירום. אבל אם גם האמא לא נמצאת, לא יבוא ולא יהיה, העד אברהים השניים לא נמצאים, אז במקרה כזה אין לאדם אחר ראשית, לא המוהל ולא הסנדק ולא מישהו אחר. אף אחד לא צריך לברך את ברכת שהחיינו, גם לא הסבא. רק את ברכת להכניסו בברוכו של אברהם אבינו יכול הסנדק לברך. גם בזה יש מחלקת אבל על המנהג בירושלים שהסנדק יכול לברך, ובנושא מנהג אנחנו נהיה בואו נספסק ברכות מהכן. אבל כשיחיינו אין מנהג ולכן בזה שווה אל תעשה. אדם שמקבל, למה לא? אחרי זה כן? אחרי שנגמור קדוש שיש שלמה? בסדר, אפשר, אין בעיה, להביא יותר לחדש. אם עדיין לא בירכת על הסברף, תביא את הסברף, תגיד שהחיינו והעץ ותאכל. אדם שמקבל מפתח של השכן בכסה בכסלו. אומר על שכן, אני לא בבית בשעה חמש. אני נמצא בנסיעה, בחמש תיכנס לבית, תדליק ותברך בשבילי. אז במקרה הזה, כשאני מקבל את המפתח, האם אני אזרח בשבילו גם שחיינו? כן, אפשר. למה? כי שחיינו זה לא על עצם מצוות ההדלקה. גם אדם שלא מבליק אלא רואה את מורות החנוכה, למדו בשימן תרש העמרה, שגם על הראייה מברכים שעשה ניסינו שחיינו, ולכן גם זה נקרא מצווה שאין בה מעשה, ויכול לברך בשבילו את כל הדרכות לפי התרשנות שנרן הסביר בדעת הרמב״ם, מעיד החתם סופר שכך הוא המנהג. איך? לא, לא. ביום השני יגיע בעל הבית, הוא יצא ידי חובה, בכל מקום שהוא היה אי שם הוא יצא ידי חובה, גם אם הוא לא שמע על ברכיו שחיינו, ויצא ידי חזתו. אם הוא שכן, אם זה צמוד, הוא לא צריך לברך פעמיים, אלא מיד אחרי שהוא דורר מהדליק, לא יאמר האמירות הללו, אלא ייכנס מיד ללא אומר ודברים, ייכנס לידיים של השכן, מדליק, ואחר כך יאמר האמירות הללו. אבל, אם אני בעצמי לא הדלקתי, לפעמים בחור הזרק, שהוא בעצמו לא בירך ולא הגליק, אלא אבא שלו מוציא אותו ידי חובה. הוא בעצמו, או שהטלפון בא בחמש ורבע. אחרי שגמר את הברכות, יאמר האמירות הללו. אחרי זה רק יגיע הטלפון, וכנראה יסתבליק לו. במקרה הזה צריך לברך בשבילו את כל הברכות, איך אוהבים גם במקרא המגילה וכיוצא בזה. נכון, יוצא ידי חובת שחיינה, אבל עכשיו אני מברך לא בשביל עצמי, אני מברך בשביל השכן וממולאה, אני רשאי לברך בשבילו גם שחיין. אחרי שגמר את הברכות, מתחילים 30 קולות, קוראים להן תקיעות דמיושב. אנחנו יושבים באותה השעה, ולכן קוראים לזה בקולות הראשונים, תקיעות דמיושב, תוקעים 30 קולות. נכון, תקיע שרועה תקיעה, שמרים תרועה תקיעה, שלושה פעמים ביחס ל-12 קולות. עוד תשע קולות תקיעה, שמרים תקיעה, ראשי תולדות תשעת, יחד 21. עוד תשע קולות תרעת, תקיעה, תרועה, תקיעה, בסך הכול 30 קולות, תקיעות דמיושב. עוד 30 בתפילת הלחש של מוסף, עוד 30 קולות בתפילת החזרה של מוסף, עוד עשרה קולות, תשרת, תשת תרעת, לפנור תתקדם סרביתנה, לפני שמתחילים קביש, תעניב את עת הדרחמים מן השמיים, ובסוף אחרי הנד משבח את התרועה האחרונה, התרועה הגדולה, אלה הם מאה ואחד קולות, אלא כמאי מפוארכם לאפה, כמסייע מאה ואחד, מבטל את הפעילות שפיעתה אין ספרה, כמו שכתוב שם בשופטים תרקעי, בעד החלם נשקפה ותאבד אין ספרה וכו', לכן אנחנו עושים את התיקון כנגד זה, ותוקעים בראש השנה מאה ואחד קולות. הגרם, במקום לתקוע בצד ימין, אם אפשר לתקוע בכך, השטן עומד על מינו לצד תמו. בצד תמו יש אמון בצוות תפילין, לא צריכים את הזכות הזו, אנחנו שקוראים לזה, אלא השטן עומד על מינו לצד תמו, ולכן צריך לתקוע בצד ימין. לפי הטעם של הצפילין, יש שרצו לומר שביתר יתקע ביד בצד תמו, אבל הטעם, השטן עומד על מינו לצד תמו, אין את זה אם הוא ייתר או לא, אז אותם תמיד עומד בצד ימין. ולכן מן הראוי שגם האיתר ייתקע תמיד בצד ימין. כל מיני דברים אפשר. יש אנשים שהוא נולד מבטן ומלידה שמאלי, עד כדי כך צד ימין אצלו כמעט אפס. הוא יושבים את השופר טוב, הוא יושב לשקוע עלי צד הקדוש. רק מצד שמאל. אין ברירה, אין שום בעיה, יוצאים ידי חובה גם אם הם יושבים את השופר בצד שמאל. וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר עלה אלוהים לתקוע. פעמים רבות קורה שהתוקע מנסה לתקוע, זה לא יוצא לקולות. לא הולך. אם יש אדם בתוך בית הכנסת שיודע לתקוע, שלא יאסס, לא יגיד לעצמו, זה לא יפה, אני אפגע בו. אם אני הולך לתקוע, אני מנטרן אותו ואופגע בו. אל תעשה חשבונות כאלה. דקה, שתיים, הוא מנסה, לא מצליח, מייד תיגש מי שיודע לתקוע, שייקח מידו את השופר ויתחיל לתקוע, לקיים את המצווה. לפעמים בכל בית הכנסת אין אף אחד שיודע לתקוע. כולם לא יודעים, אין ברירה שאחד מהציבור ירוץ בבית כנסת אחר כדי להביא תוקע. העושה היא, כשאתה הולך לבית כנסת אחר, גם הם צריכים תשואה. למה שייתנו לך את התוקע שלהם? לכן תלך לבית כנסת שיתפלדו שם מוקדם בנצח המה. הם יתפלדו מוקדם, התוקע כבר סיים, עשה להם צרועה גדולה, מקפל וקפלית, תגידו, אל תקפל, יש לך המשך עבודה, בוא איתי. אחד כזה הוא פנוי, יוכל לקחת אותו כדי שיתקע על המניין השני ויוציא אותם לידי חולה. אז שיזהרו לא לדבר בינתיים, עד שהגיע התוקע השני, שאף אחד לא יפסיק בדיבור, ואז יוכל להתחיל לתקוע להם, להוציא אותם לידי חולה. בר מילן, אם לא עשו כן, לא יקיימו את המצווה, יכולים חלילה להינזק. אין שטן ואין צג ערע, ראשי תיבות שופר. אם תקעו בשופר, רק אותה השנה מובטח להם שלא יהיה לא שטן ולא פגע רע. בכלל הן, אתה שומע עליו. ולכן אסור להם להיות ותרנים, לומר, אם לא הלך, לא, לא נורא. מחשבה כולה, קב' ברוך הוא מצטרפה למעשה, רחמנה ליבא בעיה, עיקר הלב, אין דברים כאלה. חייבים להביא מיד תוקע אחר כדי שיוציא אותם ידי חובה. זה טוב אם אתה נמצא בשכונת אבו חיים, יש פה בין תורת היסטוריה מאה בתי כנסת ויותר ממאה תוקעים. אומר עליהם, שבעון הלווי יתקע לך אסורת הבעלה. אבל כשאתה נמצא אי שם בצבא, באיזה מקום נידח, שם זה חסק דיש. שם אולי יש תוקע אחד, ולפעמים גם זה לא. הם מספרים תמיד לחיילים לפני ראש השנה, אומרים להם, אל תדאגו, הכול בסדר. נשלח לכם תוקע, ושופר, וחזן, והכול יהיה בסדר. לפעמים מגיע השופר, אבל התוקע לא הגיע. לפעמים אין ספר תורה, לפעמים אין חזן, לפעמים לא זה ולא זה. אתם מכירים את הבעיות בצבא. אתם הייתם פעם שם, אתם יודעים איך הצבא שלנו בנושא הדתי מאורגן משהו ומשהו, לעילא ולעילא. משהו מיוחד. לא צריכים בשביל זה ועדת חקירה. אנחנו יודעים לראש את המסקנות, לכן אדם שנמצא בסבור, בקבע, במילואים, זה מגיע ימים כאלה, ייגש לקצין, קצין השבישות, והוא יודיע לו. אני, ביום ראש השנה, אני צריך להיות בבית כנסת ברוכוס. קיבלתי צו שמיני מבית כנסת ברוכוס. אני צריך להיות שם. אני לא יכול להישאר בצבא. אז אם הקצין הזה יבטיח להעירים מוגבועות, אנחנו מכירים את ההבטחות שלהם, אשר פועם דברשה וכו'. ולכן, הם ראוי שלא יהיו שם. פעמים הקצין הזה מתוחבל, אומר לו הקצין, תשמע, אם אתה לא יכול להיות פה בראש השנה, אין בעיה, אני אתן לך חופש בראש השנה. אבל תדע, אתה נמצא ביום כיפור, פה. אין בעיה, שיהיה ביום כיפור בשנה. ביום כיפור אין לך חוזה מדאורייתא לתקוע בשוכר, שם זה רק מנהג במוצאי כיפור, אז אם נצליח לתקוע עד טוב, ואם אין עד טוב, אם לא, תחפש את השופר, גם ב-12 בלילה יגיע השופר במוצאי כיפור אפשר. חזן, אתה בעצמך יכול להיות חזן, ובדרך כלל יש מומיון. אנחנו מתחילים להתקבל את העבריינים, כולם באים להתקבל ביום הכיפורים, ובדרך כלל אפשר להעביר את היום הקדוש הזה. אין לך בעיה לאכול אוכל חלק, לא אוכלים בכיפורים, שם אין לך בעיה. אבל בראש השנה אתה צריך לאכול את כבוד השמנים, אשתו ממתקים, איפה יהיה לך בשר חלק, ראש קבץ חלק שם בצבא, יביאו לך חלק, הלוואי יביאו את השופר. ולכן עדיף שאדם יקדים, ייקח את החופש שלו, ימי ראש השנה, אפילו אם המחיר יהיה שנשאר שם בכיפור, עדיף יותר לנהוג ולעשות כך, ולא יתמוך על שולחן החירום, אלא הוא בעצמו ידאג לעצמו שיהיה בבית כנסת, שיהיה שם חזן טוב, ותוקע ירושלים שיקרב את המצוות הללו כדת וכדין. לא, לא, צריך. צריך כדי להשלים את המניין, להשלים את הסדר, בוודאי שחייב לא יוותר על שום דבר. אם יש, צריך להשתדל להפסיק. וכאן בשכונות שלנו, ביום תורת יושב, יש לנו הרבה תוקעים טובים, שיחפש להשיג צוקע אחר, זה הדבר הכי טוב. אורך התקיעות, את הכול אנחנו נפרש בהמשך לקמ״ן, סימן תקצ״צ, לא כאן מקוייף, בלי נדר, נסביר לקמ״ן, יש גם קלטות, תשמע קלטת עד שנגיע לקמ״ן. אחר צוקע ולא שליח ציבור, כדי שלא יתבלבל. אם הוא מובטח שחזר לתפילתו, רשאי לתקוע. עובר לפני התיבה, השני מתקיע, זה הלשון של המשנה במסכת זרוז שנה ל״ב, ולמה צריך שיהיו שניים? כדי שלא יתבלבל. אם התוקע הזה יתבלבל, לא יוכל להמשיך הלאה, היום הרת עולם, ולכן נמראו במנות שניים. אחד שיתפלל תפילת מוסף, תפילת החזרה, והשני יתקע. בתפילת הלחש אין בעיה, אין מה להתבלבל, הוא לא צריך לומר בקול רם שום דבר, ולכן שם יכול גם מי שמתפלל מוסף בעצמו לתקוע לנו. אבל בחזרה יש את הבעיה הזאת, שלכתחילה יימנו שיהיו שני בני אדם. זה הדין בלכתחילה, אבל לפעמים אין להם ברירה, ואותו האדם התוקע אומר, אני מסוגל לעשות את שני הדברים, גם לתקוע וגם להמשיך את התפילה, נמיד לה מתבלבל. אם לכן אני אומר, אין שום בעיה בדבר, יהיה אפשר למנות אותו, ולכתחילה גם תוקע, כיוון שהבטחתו שתוקע וחוזר לתפילתו, אז זה לא מתבלבל, ולכן רשאי לנהוג ולעשות כן, אין חשש בדבר. בני דברים אמורים לגבות פקיעות, בברכת כהנים אין הדין כן. אם יש כמה כהנים בבית הכנסת וגם החזן כהן, אסור לו לעלות לדוכן ולברך. חברה עולמית, וחצותו נחטאת שעורה, אבל בשל עבודה זרה של גוי, וכן במשמשה עבודה זרה של גוי, לא יתקע. מי אם תקע בו, יצא. והוא שלא מתכוון לזכות בו, אבל מי מתכוון לזכות בו, לא יצא. דא ואללה, עבודה זרה של ישראל. תודה. אגב, יש מחמירים, ואפילו בשל גול אינו יוצא, אלא ונתבטל בערב יום טוב. ההלכה הזו בזמן האחרון היא מצויה יותר. יש הרבה כנסיות בארץ שסוגרים אותן ומוכרים את כל הציוד, מוכרים את הכול. פעם היו כאן הרבה ערבים נוצרים, אבל הם הולכים ומתמעטים. אין להם קליינצים, אין להם מתפללים. כל הציוד שם נמצא כאמן שאין לה הופכים. יש כאלה, לפחות בחג המולד יש להם מניין, בחומר והשמש וכמה. יש כאלה, גם בחג שלהם אין מניין, אין כלום. הכול סגור, מלאו לבריח, ואז מלאים למכור את כל מה שיש שם. בין היתר, יש להם שופר. מוכרים כל דבר בשקל. אתה רואה שם שופר מצוין, יפה, טוב, תוקע מצוין, תשום אותו על הפה, הוא קל מאוד בתפיעות, אתה רוצה לקנות אותו. האם יש יותר לקנות דבר כזה? הרי התורה הזהירה אותנו לא ליהנות מעבודה זרה, אלא תעבדו את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים, אשר אתם ירשים אותם. התורה בפרשת ראה, קראנו לפני חודש, מתארת לנו מה צריך לעשות בכל. מה אני עושה עם השופר הזה? יש לזה דרך, יש לזה עצה, או צריך לקחת גפרור ולשרוף את הכל, יחד עם הגמרא מבדילה בין עבודה זרה של יהודי לבין עבודה זרה של גוי. עבודה זרה של יהודי אין מה לעשות, אינה בתולה עולמית. עבודה זרה של גוי יש לה תיקון, אפשר לשבור, אפשר להציל את זה. ולכן, אם האדם הזה יודע הלכות, הוא לא עם הארץ, לפני שהוא קונה, לפני שהוא עושה קניין, נותן את הפלייר בידי הגוי, אומר לגוי, תשבור חתיכה. מהצד הרחב, שבר החתיכה. השבירה הזו, זה נקרא ביטול העבודה זרה. אם הוא ישכים עליה, זה לא טוב, צריך לשבור. ואז ברגע שהוא שבר, אין בעיה, השופר הזה מותר בהנאה. אחר כך אתה בא וקונה את זה, שילמת על זה שקל אחד. השופר הזה, כמו שאתה משתמש עם הצלחת הזו, עם כל קניין, גם השופר הזה מותר. אבל אם אותו אדם היה עם הארץ, לא ידע הלכות, קודם קנה, שילם את השקל, ועכשיו הוא בא לכאן עם השופר, שואל את הרב ילמדנו רבנו מה אני עושה עם השופר הזה. ברגע שהוא קנה את זה, זה נקרא עבודת זרה של יהודי. אין מה לעשות, שישרוף את זה או שיקבור את זה. אין לזה שום תקנה, לא יועיל כלום. אפילו בדיעבד שיבוא ויתקע בזה בראש השנה, לא יצא. כי המינימום בשופר צריך שיהיה בו 8 סנטימטר צפח, 4 גודלים. וכאן זה עומד להישרף, עומד להשמדה, כתותם לכתת שעורה, כל העומד להישרף כשרוף דמה, כי אם הוא כעת זה כבר עשר, אין לך בו שיעור. ולכן אין מה לעשות עם זה. אסור ליהנות מזה בכל השנה, ואסור גם לתקוע בזה בראש השנה. ומינימום אלא, גם בדיעבד, אין מה לעשות, לא יצא ידי חובי התקיעת שפה, גם בדיעבד. זה הדין לגבי עבודה זרה של יהודי. אבל, אם עושה אדם היה חכם ונבון, וברוך השם, עשה את מה שאמרנו, נתן קודם את הפלייר לגוי והגוי שבר, וקנה את זה אחר כך, ויכול להשתמש בו. כך הוא הדין שאר כל החפצים שיש שם. יש שם לאו גדול. יש שם את הפסל הגדול, ובדרך כלל הם עושים את זה מזהב. הם שדדו את עם ישראל יותר מאלפיים שנה, יש להם הרבה זהב, אין להם בעיה. בדרך כלל זה היה אסור ליהנות מזהב. שוב, הזהב הזה אסור ליהנות מזה. היהודי הזה לא ידע, עם הארץ. אמרו לו, תראה, יש פה שתי קילו זהב בצלב הזה, בוא תקנה את זה בזול. בשבילך ניתן את זה באלף שקל, רק תביא מזומן, לא צ'קל. אם זה צ'ק, צריך להגיע לכנסייה. אם זה מזומן. והאדם הזה היה אהבל, קנה את זה בצורה הזו, והפך להיות עבודה זרה של יהודי, אין מה לעשות. תיקח את הזהב הזה, תזרוק לים המלח או מקום אחר, אין מה לעשות. אבל אם הוא היה חכם שיודע הלכה, לפני שעשה קניין, לפני ששילם, קודם כל הוא לקח פטיש, אמר לגוי תשבור. הגוי נתן מכה, שבר את הצלב. כששוברים אתה גם יודע אם זה רק מצופה זהב או זה זהב אמיתי. גם את זה צריך לבדוק. לפני שישלם. אם זה מצופה זהב, זה לא שווה איזה שקל. אז צריך לבדוק. בדק, וגם שבר באותו רגע. אחר כך הוא עשה קניין. שוב, אתה יכול לקחת את הזהב הזה, מותר בהנאה. תעשה מזה צמידים, עגילים, טבעות, מה אתה רוצה אפשר לעשות. מותר בהנאה. למה עבודה זרה של גוי? מותרת. כך גם דברים האחרים שיש שם. זו ההנהגה שכל הדברים שעשו בהם את הפולחן, העבודה וטהרן שלהם, יש תקנה בדרך האמורה, וזה מה שמרן מסביר לנו כאן בסעיף ג'. והדרשנים בתרשת ויגש מסבירים. כל מה שהקב' ברוך הוא הביא רעב לעולם. במצרים היה לחם, כל העם באו לקנות שבר אוכל במצרים, כל זה היה כדי התחנה הצופית. עם ישראל יוצא ממצרים, ואחריכם יצאו ברכוש גדול. מאיפה הרכוש הגדול הזה בא? מאיפה למצרים היה הון? לא היה להם את ההון העתק הזה לפני שנות הרעב, אלא כל הכסף והזהב שבעולם כולו הגיע למצרים בזכות האוכל הזה, ויוסף הצדיק ידע שזו המטרה. אבל על המטבעות שלהם היה עבודה זרה. אם כן, עם ישראל לא יוכלו ליהנות מזה בבוא היום. מה עשה יוסף בחוכמה? בשבר אשר הם שוברים, קודם כול תשבור, ואחר כך תביא, לארץ נתנו לו את האוכל, זה היה הדרך, ואז עם ישראל יצא ברכוש גדול, הביאו את כל הכסף והזהב יחד איתו, עשו הכמסודה שאין בה דגן, שאין בה דגים וכולי, זה הסיום של העניין שם. כך גם בימים ההם, גם בזמן הזה. אבל בשעת הפולחן הם סוקעים באותו השופר. כיוון שהם סוקעים באותו שופר בשעת הפולחן, ממילא גם אותו השופר, גם הוא בכלל. רק אם תשבור חתיכה מועיל, אם לא תשבור חתיכה לא. לאו דווקא שופר. יש כאלה שבשעת הפולחן של העולם יש להם תזמורת, כלי משיפה, או יש כאלה שעפים קונצרט. יש להם כלים מכלים שונים, ועם אחשמה מזרחם יש להם נגנים מהשורה הראשונה. יש להם הרבה כסף, והם אלא הם קונים את הכלים הכי טובים, נגנים הכי טובים. זה לא במקמת שלנו, זה במקם בטובה. בגינה שלהם עושים את כל המיסה, את כל ה... ובכל הדברים האלה יש את הפתרון הקל שאמרנו. עשיתי את התקנה הזו וקניתי שופר. היו להם יורות. אחרי שנגמר הפולחן, הרי השלמון שלהם יודע, פה להם ולא ידברו, העיניים להם ולא יראו. ויגעו בגרונם, כן, רואה מיום עשיהם כל אשר בטח בהם. אז אחרי שהם מוצאים, מיד השמש קיבע את כל הנרות. אני עובר שם למחרת, כל נר, אמה וחצי אורכו, נרות גדולים, יפים. אתה רוצה? כמה אני שואל אותו הדש, כל וחדה בשקל, כל אחד בשקל. קניתי, זה כדאי. גם זה מותר, אין בעיה. בשעה שהגוי מכבה, השביעה כאן זה בשעה שהגוי מכבה את הנרות. זהו הביטול של העבודה הזרה, ואז אני יכול לקחת וליהנות להדליק את אותן הנרות. מחלוקת בראשונים, האם מותר ליהנות, אבל האם גם אפשר לעשות לזה מצווה או לא? ומרן מדבר בנושא הזה בשני מקומות, מרן מסכם שלא. מקום הראשון, אורח חיים, סימן קנד שייעת יא. מקום השני, יורד לעם, סימן ש״ל׳ה׳ה׳ה׳ג׳. נכון שהתרתי לך להדליק את הנרות האלה, אבל אל תדליק אותם. לא נר שבת, לא הבדלה, לא נר חנוכה ולא נר בית הכנסת, אלא תשתמש בזה, יש לך יום הולדת, תשים לזה יום הולדת. הנכד שלך נהיה בן שנה, עושים לו יום הולדת, אז היום הנוהג הוא להביא נרות, ואם זה כבר הגיע משנתיים, אז תפרסים שתי נרות. אז הנרות האלה מצוין, זה כמעט אותו גובה של הילד, הוא יעמוד באמצע, ויש שתי הנרות מימין ומשמאל, ויפה מאוד, תצלם אותו, הצלם יהיה נפסות מהחיים, הבאת לו נרות, זו תמונה עולמית. אבל להביא לכאן, להגיד, עלי מה הירוצאית של הגאון רבי עבדאללה סומך, ואני רוצה להביא נר נשמה של עייני נשמט. זה לא, זה אל תביאי, זה למה לא. אדם שהיה לו סיר מילה, עווית מרגליים, הוא לקח ממיקה את זה, שם את זה בתוך, לא אקונומיקה, בתוך מי אש. זה נהיה נקי, אין לו ריח ולא שום דבר. האם הוא יעז כעת לבוא ולשתות בזה מים? למגעים. נכון שזה נהיה נקי, אבל כל ברדעת לא ישתה בוזי מים. גם זה היה בתוך הבית כיסא הרוחני שבכנסייה, ולכן הנרות האלה, פיגול הוא לא ירצה. אי אפשר בשום אופן להשתמש באותו נר לאותן המצוות. כך לגבי השופר. אתה רוצה לקחת את השופר הזה, לתת לילדים. אם אין גדיים, אין תיישים. תן לילדים שילמידו על זה. הילד בא אחרי הצהריים מהישיבה, בא מתלמוד תורה, יש לו שעתיים עד שיהיה מנחה וערבית עד שש, ומצרים שעמדו ברחוב, החברים יתקעו בשופר, שופר יקר 200 שקל, ישברו לך את זה. אז זה שקל אחד, שווה להשקיע, יתאמנו על זה, ילמדו, יהיה לך תוקעים מצוינים לדור העתיד, זה כן. אבל לתקוע בזה בראש השנה, זה כלפני ולפנים דמה. לעשות בזה מצווה כזו, זה מאוס. נכון שיש מחלוקת, אבל כמו שסיכמנו קודם, קיבלנו הוראות מרן, מרן בשני המקומות מחמיר עלינו ואוסר עלינו, ולכן אין להדליק נרות כאלה בבית הכנסת, אין לתקוע בשופר כזה בראש השנה, לא ייתכן לעשות בו המשרה, כך אוהדים לגבי הבגדים. הבגד של הכומר, בגד כתיפה יפה, והיה עומד ועושה בזה את הפולחן וכו'. כעת הוא רוצה לקחת את הבגד הגדול הזה, לעשות בזה את הרוכש, או לעשות מזה תמיד. הרב אומר, לא, אל תעשה מזה לא כנית קטן ולא כנית גדול, גם זה מאוס, לא מתאים לעשות מזה מצווה, וכן מהזהב של הצלב הוא רוצה לעשות רימיונים בספר תורה, זה זהב טהור, הוא קנה את זה בזול, צריך מעשר כספים, לא? מעשר כספים מהרווח, הוא אומר, אני אקנה רימיונים, אני בעצמי צורף, אני אעשה רימיונים, זהב טהור, או אני אצפה את כל נציג שלו ספר תורה זהב. אדוני, אל תעשה תורות, אל תביא מהזהב המאוש הזה, לא רימיונים ולא ציפוי לספר תורה, זה עגינים בשביל אשתו, נולדה לו נכדה, צריך לתת לנכדה מתנה עגינים, יש לה מחר יום הולדת, היא בת שנה, עושים לה חור באוזן, רוצעים את האוזן, והסבא הנכבד נותן מתנה עגינים, בסדר שייתן עגינים כאלה, אבל לא חלילה לספר תורה, בזה אין היתר, כל הדוגמאות האלה הן אחת, ולכן נראוי שלא להביא דבר כזה, אם האדם ההוא המסכן עם הארץ לא יודע, הגבאי ינחה אותו. הוא הדין גם לגבי סוכה, גם שם. יש להם פולחן, הם מקשטים את הכנסייה, וגם בזה יש את אותה הבעיה, נגמר הפולחן, מוכרים את כל השרשראות, לפעמים הם לא מוכרים אפילו, הוא זרק את הכול בצד, ואני רוצה לבוא לקחת, אני אומר, עוד חודש תשים את זה בסוכה, יש לי שבעה ושלישים עילאים, שיהיה יפה, אבל זה היה בתוך השירותים, איך תשים את זה, דבר כזה תקשב את הסוכה או את בית הכנסת בשמחת אורם? טוב, זה אסור. ולכן יש אנשים שלא קונים קישוטים לפני סוכות, לא קונים מהחנויות, אלא הם עושים את הקישוטים תוצרת דית. ולמה? כל הקישוטים האלה, מאיפה באים? מזרח הרחוק, הונג קונג וכיוצא בזה. על הקרטונים הגדולים כתוב, שכל הקישוטים האלה, לכבוד יום אדם, חג המולד שלהם. זה מה שכתבו. אז הוא אומר לך, כמו העווית של מי רגליים, כמו השופר שפסול, אז גם הקישוטים האלה, זה נעשה בשביל חג המולד. איך תשים דבר כזה בסוכה, תזמין את אברהם אבינו, אברהם ושפיזין עילאים, אתה מזמין אותו למקום כזה, שיש שם דבר כזה מסריח ומאוס? זו הטענה של המחמירים. אז זה עונה, הרב אורי ארבך ואומר כך, הוא אומר, מתי אני אוסר? כשבפועל היה הצלב הזה בכנסייה והשתחוו לו. בפועל תקעו בשופר בשעת הפולחן. אבל כאן, אותו בית החרושת זה בגדר הזמנה, הזמנה לא מלתאי. המכונה עושה את כל הדברים האלה. אפילו באדם הזמנה לא מלתאי. קל וחומר במכונה, מה, למכונה יש מחשבה שהיא אומרת לפני זה לשם יחוד, לשם יום אדם? היא לא אומרת כלום. זאת ועוד. כשהם מייצרים את זה, הם יודעים שקונים את זה לא רק, אלא גם אנחנו קונים מזה, כל העולם קונים מזה. בארצות הברית כשיש בחירות, אז הם שוכרים בכל מקום, כל מטה בחירות שוכרים במקום גדול, יפה, אולם, מקשטים את זה, קישוטים, וזה לא אותו דבר נשאר כל החודש. כל יום ארבעים שלוש מחליפים לפי ה... זה עולה הרבה כסף, והם קונים בהמוניהם. אז זה משמש, הקישוטים האלה, לאולם משמחות וכל מיני דברים. אלא מה? בעונה שלפני חג המולד, יום אדם, אז הם מדביקים את הסטיקר כדי למשוך את האנשים האלה, את האורתודוקסים שלהם, כדי שיקנו את הדברים האלה, הם קובים יום אדם. אבל זה לא רק, זה גם לדברים אחרים, להזמנה למלתאי. ולכן, להלכה, אין שום בעיה לקשט את הסוכה עם הכדורים, פעמונים, שרשראות, שקונים משם, מהייבוא שבא משם. שום בעיה, אליבא דקול עלמא מותר. זה לא היה בתוך הכנסייה שיהיה על זה את האיסור. מתי יהיה עצור? היה בתוך הכנסייה, היה הפולחן שלהם, ואחר כך הוציאו. בזה יש בעיה, אפילו אם הוא יקרע מזה, אפילו הוא יבצל את העבודה הזרה, אני לא אכניס את זה בשום אופן לסוכה שלנו. אבל כאן זה בגדר הזמנה למלתאי, ולכן לא צריך להעביד את הילדים שלנו. זקנים הילדים האלה נסיכים, ונעם רב יצחק ויעקב. מה, תן להם עכשיו, בערב החג העבודה, לשבת לעשות שרשראות? למי יש כוח? זקנים הילדים, אין להם כוח לעשות. ולכן, תקנה מן המוכן, ברוך השם, אבא שלהם מקפיס כסף, אבא שלהם עשיר גדול, יכול לקנות מן המוכן, שיקנה להם כדורים, פעמונים, פעמון זהב ורימון, יקשט להם את הסוכר, מספיק שהם יקשטו, תן להם רק דבר אחד, אבל תקנה להם מן המוכן. מחלוקת, המתקנה היא שכן, דעת מרן שהנצרות היא עבודה זרה גם בין נוח מסובע לשיתוף, ולכן המסקנה היא שהשופר הזה, הצלב הזה וכיוצא בזה, אם קרה מה שקרה, אם לא ידע אותו אדם וקנה את זה לפני הביטול, אסור בהנאה. מחלוקת. מחלוקת אם הגוי קונה בכסף, במשיכה, יש בעיה. ולכן אדם חכם לפני הכול, לפני שעושה את הכול, קודם כל שישבור. סיכמנו בינינו, סיכמנו את המחיר פחות או יותר, אבל עדיין לא היה שום קניין. קודם ישבור, אחרי שהוא שבר את הטלב, אחר כך תשלום להם במזומן, בצ'ק, תעשה קניין כסף, משיכה, הכל אפשרי. כן. כן, יהיה מותר. אם לא ישתמש, יהיה מותר. היה לו במחסן, עדיין לא ישתמש, הזמנה עלה מאיתי, יהיה מותר. אין שום בעיה, יהיה מותר. אם אתה חושב שזה יהיה מותר. אתה חושב שזה יהיה מותר. לא, עבודה זרה תופסת דמיה. אפילו שאני לא אקח את הזהב הזה עצמו, אלא לקח, הוא טעה, לא אדח את הדין שהעבודה זרה אסורה בהנאה, לקח ומכר את העבודה זרה שלו לצורף אחר, והכסף הזה שיביא תופס דמיו, גם הוא אסור בהנאה, גם זה אסור, כן. הוא רואה, הוא רואה, הגוי הזה שאתמול השתחווה לאותו אסניו, הוא רואה מה הוא שובר, הוא יודע. הוא יודע בדיוק מה הוא שובר, הוא רואה, הוא לא עיוור. זה הביטול. זה הביטול. ברגע שהוא מכבה את האש, הרי הפולחן הוא הדלקה, כשהכיבוי, הוא מכבה את זה, וזה נקרא הביטול של העבודה זרה. איך? לא טוב, איך שיהיה אותו אחד, אותו אחד, כן. כן, אותו סוג, כן. טוב, תלוי אם היה ייאוש, לא היה ייאוש. צריך לבדוק לגופו של דבר, יעשו שאלת חכם אם היה כאן ייאוש או שלא היה כאן ייאוש. כן. אין בעיה. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב. מחיר כלב, אבל אם זה לא מחיר כלב, מחיר עבודה זרה, כיוון שכאן זה היה בהיתר, אז בזה את הכסף שיביא, תעשה מזה רימונים, זה כן אפשרי, זה אין בעיה. רק את אותו זהב עצמו, זה לא. שופר של תקרובת עבודה זרה. לקח את הכבש ושחט אותו לשם עבודה זרה, ואחר כך הוציא את הקרניים ועשה מזה שופר. יוצא אשור לי עם הגוי אבוי, ייקח את הפלייר וירצה לשבור ולעשות, גם זה אסור שמה, אין עינה בטלה עולמית, למרות שזה שייך לגוי. המודר ענן משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא מחובתו. אדם שהתקוטט עם חברו ונדר שלא ייהנה מחברו. אסור לו ליהנות מאותו אדם. אבל אם הוא רוצה לשמוע את התקיעות שלו, מצוות גם ליהנות איתנו. או הוא נדר הנאה מהשופר, אז הוא אסור לו לתקוע. זאת אומרת, כשאדם אחר תוקע, מותר לו להם כאן שום ניסיון. אבל אם הנער כולם לתקיעתו עליי, הרי כל השנה כולה אסור לו ליהנות מקול השופר, זה כולל גם את הרשות וגם את המצווה, ממילא גם ביום ראש השנה אסור לו לשמוע בו תקיעה של מצווה. היה קולו עב מאוד או דק מאוד, כשר שכל הקולות כשרים משופר. כל הקולות שהשופר מוציא, אם זה דק, עוור, קול צרוד, זה כולם יוצא ידי חובה. לפעמים התוקע מנסה ולא יוצא לו קול רם ונישא, אלא יוצא לו קול צרוד כזה, אך על פי כן מותר הדבר, אפשר להחשיב גם את אותו הקול כאחד מהקולות של השופר. אנחנו משתדלים שיהיה קול יפה, קול מלא, אבל זה לא לעקובה, כל צורות הקולות הן כשרים. אלא שהם בעלי בתי חרושת לשופרות, יש להם כוונות טובות כדי להתפרנס בכבוד, והם ממציאים לך כל מיני סיפורים. סליחה, זה הכול, זה צביל של ספרדים. זה הצביל של האשכנזים. וכן הלאה, יש להם כל מיני פטנטים איך למשוך את הקיליאנטים שישלמו הרבה. זה קול של ספרדי, אתה ספרדית, ישלם הרבה. אבל אין בהלכה מושגים כאלה, הכול שטויות. כל הקולות כשרים ושופר. שופר שיש בו חור. מצד הדין, כשר, אפילו אם לא סתם, אפילו אם על ידי זה, נשתנה קולות ממה שהיה, אפילו הכי כשר. אומנם זה כשר, אבל לא מהודה לה. לפי דעת הראש והקול בו, אין לתקוע בשופר כזה, מביא על זה ינקוטו ראובני רמז יפה. והשם אלוקים בשופר יתקע, כמו השופר של הקדוש ברוך הוא שלם, גם השופר שלנו צריך להיות שלם. זה הרמז בלך התחילה. אבל בידי עבד, אין לו שופר אחר, היכול לתקוע בו. אפשר בקלות רבה לתקן אותו. איך אני מתקן? מהצד הרחב אני חפש. ולכן, אם אין הברירה, יתקע באותו שופר כמו שהיא. כאן בירושלים יש לנו עשרות אלפי שופרות, ואין פה ראש יוסף. אז למה לך לקחת שופר כזה? תיקח שופר אחר, יותר כשר, יותר מודר, שיהיה שופר שונה. אבל אם לא נוצר, אין לו. לפעמים אדם נמצא במקום נידח, נמצא לצבא, וזה מה ששלחו לה הרבנות הצבאית. שלחו לו, שופר עם חור. אין ברירה, זה מה יש שיברך על זה ויקיים בו את המצווה בשעת הדחק. הדבר מותר. דבר נושא יותר רגילי כמו שופר שפה, אז מה זה המצווה? לפי הראש הוא הכל בו, זה לא תהיה. זה לא מוסכם. זה לא מוסכם. אמרנו שלפי דעתם אסור לשקוע בשופר הזה. מה אני אעשה? לצאת את זה חווה, את הראש והכל בו? אני מתקן אותו. סיכמתי אותו, סתמתי את החור, אז הנוגע בכל העלמה זה כשר ומעודד. לכן המילצנו, המלצה היא שיתקן את זה. מחלוקת במצרים ולא בהדרכה עם ארם פסאקש אמרו שגם לברך אפשר. מחלוקת. זה לא מוסכם. מחלוקת גדולה זו מגדולי הפוסקים. הראשון שדן בכלל הזה היה קפסטור ופרח. 650 שנה מאז עד היום יש מחלוקת, ראשונים, אחרונים, אחרוני אחרונים. גם בדורנו זה יש ויכוח קשה בדבר. הקפסטור ופרח אומר כך מצב הזה הוא מספק ברכות לעקרן שהמחלוקת היא בדרכה. מחלוקת במצווה, לא. זה הראייה שלו, מי היא ראייה? יש מחלוקת בראשונים מה הסדר בפרשיות של התפילים. מחלוקת רשי ורבנותם. מחר בבוקר אתה לוקח תפילים של רשי ואתה מברך עליהם. מי התיר בך לברך? הרי נפיר רבנותם זה פסול. נפיר רבנותם הברכה לבטלה. מחלוקת, תגיד, ספק ברכות לעקרן. אלא מה אומר? הקפסטור ופרח, מטרש, כאן המחלוקת לא בדרכה, אלא אם התפילים האלה קשורות. אחרי שפסקת על הקרקע ראשי והרמב״ם, שהתפילות האלה קשורות, זה מוביל אחריו גם את הברכה, ואפשר גם לברך על אותן התפילים. כך מעסיק לשמור אחרי הדובה הזה. הקפסטור ופרח חי פה דארץ ישראל, חי ופעל בעמק בית שאן לפני 650 שנה, רבי אשטורי הפרחי. יש לו ספר מלא וגדוש, כעלה ברכת השם בהלכות הטביעות בארץ, ובין היתר הוא אומר את הכלל הזה. אם הוא הולך לפי הכלל הזה, כמו נותן במספר דארטוב, גם על שופר שיש בו חוב אתה יכול לברך. הבעיה היא שמרן חולק על הכפחור והצרח והרבב״ם. מישהו זוכר איפה מרן דיבר נגע בפרט הזה, בכלל הזה, באיזה מקום? אני אגיד לכם את הסימן. סימן קמ״ח עף ד׳. מישהו זוכר? לא? לא? יש לי ענבים רטובות. הלכתי לכיור ונטלתי ידיים בכלי, דבר שכיבולו במשקה. רוב התוספים אומרים, צריך נטילת ידיים בברכה. אבל למרות שמרן תפק עדה אסורות בתוספים, מרן אמר, כיוון שלפי דעת התוספות בפתחים קטוו ומהרן שלא צריך, אם כן, תפק ברכות להרכב. למרות שרוב התוספים אומרים שחייב נטילה בברכה, ומחלפת תהיה גם מצווה במקרה נטילת ידיים. הוא מסתעף מזה לברכה, אף על פי כן, מרן צובר שאסור לברך, וכך הוא המנהג שלנו כדעת מרן. אתה רואה שגם כשהמחלוקת היא במצווה ולא בברכה, דעת מרן שאומרים ספק ורחוק להשיב. כן אמר, גם פה. זה הוויכוח מאז ועד היום, כמו שאמרתי, מאז הקפצה ההוספה עד היום. מי לא דיבר בכלל הזה, בפרט הזה? כמעט כל גדולי הפוסקים, דנו בנושא הזה. הרב סופר כתב חצי סופר כמעט בנושא הזה. לא מזמן הוא הוציא ספר וכתב שגם בזה אומרים ספק ברכות לאכל, שגם כשהמחלוקת היא במצווה ולא בברכה, אומרים סודל ספק ברכות לאכל. לא, לא נכון, לא נכון. גם הרב אדי אביה עמר חלק זה אומר שאומרים ספק ברכות לאכל, גם כשהמחלוקת היא במצווה. אלא מה? החידוש שמה הוא ככה, שיש לך שתי מעלות. מעלה ראשונה, המחלוקת במצווה. מעלה שנייה, גם מרן, מרן שקיבלנו ראותה, אומר, אם ניקב אפילו שלא סתמו אפשר לברך ולתקוע בו. כשיש לך הצהר, תן אותי זהותה. בזה אפשר לברך. נכון שהכלל הוא ספק ברכות מהקרן, אפילו נגד מרן, אבל מסייעים הגאון חידה בשעון הגדולים, כל זה כשאדם שואל עצה טובה ולכתחילה. אני ממש שואל אותנו. הוא עומד ומברך, לא צריך למחות בידו, יש לך מי לסבוך. קיבלנו הוראות מרן גם לענייני ברכות. אז אין לי כוח להורות לכתחילה כמרן שמחלוקתי בדרכה. אבל אם המחלוקת היא במצווה, יש לי איזה סניף, אני עולה דרגה ויש בכוחי לברות כדרכה. הנושא החידוש של האבא שם, הוא מנסה להוכיח את זה לדברי הגאון חידה ועוד, ויש הרבה חולקים. כמו שאמרתי, הרב ספר כתב בזוהר באריכות, למעון בהנגה בנושא הזה קצת, ברביע עומר חלק ט', שם הכותרת של השאלה, שכחתי בליל שביעי של פסח, עוד בליל שמחת תורה, לומר יעלה ויבוא. יצאתי עוד החולה אלו, אז הרב משה שומר לא יצא, צריך עוד פעם לחזור. למה כך פוסק מרן? לא תגיד לי ספק ברכות להקל נגד מרן? מחלוקת במצווה, ויצאה ברכת המזון. ולכן, חזור עוד פעם את כל ברכת המזון. האדם אומר לא, יצא, לא חוזר. כמו שעבירה בן-ישחק, ספק ברכות להקל. על זה הרמא שעש נקשה לו. אומר לו, כבודו הוא סופר את עצמו. כביע, אומר חלוקי עתה, אומר מחלוקת במצווה ולא בברכה, לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן. וכאן זה מחלוקת במצווה, ירקת המזון, אם יצא או לא. על זה אבא עונה לו במילים הרבה האחרונים, כמו שאמרנו שאומרים, שגם במחלוקת במצווה ולא בברכה, אומרים ספק ברכות להקל, ושם אבא מצוין, חלק מהפוסקים זה לא דאורייתא, כותב התשבש מהתורה אדם שאמר ברכת המזון בלי העלות ויבוא, יצא מהתורה. אזכרת מעין הנאורה יעלה ויבוא זה רק מדרבנן, זה לא מן התורה. ולכן הוויכוח כאן הוא דברבנן, ולכן השאלה היא אם אומרים בזה ספק ברכות להקל או לא, זה הוויכוח ש... הרמב״ם לא דן בנושא הזה. במחלוקת של המצווה והברכה הוא דיבר על התפילין. במחלוקת ראשי ורבנותם, אז הרמב״ם דעתו כדעת ראשי. עכשיו, מה תגיד לי? הרי הכפתור בצרח יש לו ראייה חזקה מאוד. אם אנחנו לא נפסוק כבר כפתור בצרח, מה נענה לראייה ההיא? התפילה היא פשוטה. שם יש מנהג העולם שמניחים תפילין דראשי. במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל, כמו שאמר תרומת הדשם. אז מה שאתה מברך זה לא בגלל שהמחלוקת במצווה, אלא בגלל המונהג. זו הטענה שהם רחוקים, וכמו שאמרנו, מחלוקת עצומה לאורך כל הדרך. יש מאות פסקי הלכה בתחילת אורח חיים עד לסוף חושן משפז, מחלוקת במצווה לראות הדרכה. אם אומרים בזה, ספק ברכות להקל או לא. וכמו שאמרנו, יבוא משיח, אספנדרים יפסקו לנו איך ההלכה בכל דבר. עד המשיח, המחלוקת בין הקוסקים, מן הסתם, תמשיך. אין הפסקת אש, אין שביטת נשק. המלחמה בין הקוסקים ממשיכה בישר שאת ובישר עוד. אבל אנחנו יכולים לעשות שלום בין הקוסקים. תתקן את השופר, סיסטם דהור, אני באתי כוליים, אז זה בסדר, תוכל לברך. נכון, כך אומר בית הספר תמון מבין, שבשבת הבאה, א' תשרה, שבת שאחריה, ח' בתשרה, לא אמר יעשו ואכלותינו, אחרי שאכלו את החמים, יש אנשים שהחמים משפיע עליהם לטובה, גם בלי... לא, אז הוא שכח, לא אמר יעשו, הוא אומר, תמיד חוזר חוץ משתי שבתות. למה? יש דעת, חלק מהגאונים, שצריך לצום בראש השנה, שבת ישובה. נכון שההלכה מלכתחילה לא כך, אבל אם עבר קבוצה, אם יש לה עומדים לצנוח. אם אין חובה לאכול ומותר לצום, קל וחומר שאין חובה לאכול כזית לחם, אומרים אליהם, מה אמר את צייצא? זו הטענה של הרב, כשאתה לא מבין, שאומרים בזה, ספק ברחוב להקל, גם שם יש מחלוקת. ולכן, אם בכל השנה צריך להיזהר מאוד, קל וחומר בראש השנה וסבת ישיבה, אני ייזהר מאוד שיגיד רוצה לחלוטנו כדי שלא יסתבך ולא יעבור לידי שום חשש. לא הבנתי עוד פעם? וכוי ספק אם בכלל. מה שמרן כתב בסימן כח שלא יברך על הכוי, שם הספק אם בכלל אני חייב לשחוט, לכסות את אדם בעפר של הכוי. אבל כאן לא. כאן בוודאי שנחייב הוא מצוות שופר. השאלה אם השופר הזה הוא טוב או לא. אבל יש עלייך עסקת שיעור. ולכן כאן זה קצת יותר חזק, ולכן יש את המחלוקת, את הסיבוך שאמרנו. אם אליו זה כבר תפול, אי אפשר לתקוע בו. אבל אם קיבל מכה קטנה, בסך הכל שני מילימטר זה הסדק שהוא קיבל. האם כשר או תפול, מחלוק את גדוליו הראשונים, רבנו יונתן העברית אוסתור הוא אומר שזה לא פסול. הכלל הוא, לפי דעתו, כמו שכל העומד יישרק כשרוף גמר, גם כל העומד יהיה סודק כשרות גמר. בדרך כלל, בדרך כלל, מישהו מכיר את הבעיה עם הסודק? הסדקים בדרך כלל, תוך כדי התפיעה, כל פעם אתה תוקע קצת, הסדק הולך ומתרחב עוד רבע מילימטר. מה יהיה בעוד שנתיים, בעוד חמש שנים, אתה יודע? זה ילך לאיבוד. ולכן כבר כעת בהווה אנחנו תופלים את אותו השפר. זו הטענה של חלק מהרשימים. חלק אומרים לו, בהווה באשר הוא שם, בינתיים הוא בסדר, בינתיים הוא כשר. מרן מביא את שתי הדעות ודעת מרן להכשיר. דעת מרן, שלא אומרים כל העמד יסדק יסדוג נמא, דעת מרן שהשופר הזה כשר. להלכה, בארץ בני עין הרע יש לנו עשרות אלפי שופרות, למה לך לקחת שופר כזה שיש בו סדק? תיקח שופר שלם, שיהיה כשר, עליבה דקולה עלמם. זה קורה דייד, אפשר לקרוא לזה? לא, לא יועיל. למרות שאני תופס אותו חזק, אפילו אם תשים בו דבק מלחמה, תשים משהו אחר. כלומר, אין מה לעשות בדבר הזה, כמות שהוא סדוק, לא יועיל. אלא אם כן, אם תחמם אותו, תכניס אותו לתוך מים רודחים, ואחרי שחיממת אותו, תקשר אותו היתר, אז אתה יכול לתכן אותו במינו. אבל, כמות שהוא סדוק, אפילו סדק קטן שבקטנים, אם לא חימם אותו במים רודחים לפני ראש השנה, אין מה לעשות, אותו השופר יהיה פצוף. ולכן אמרנו, שאם לא תיקן אותו, הייתה טובה כמשמעלה, לא לתקוע בו, יש לנו שופרות שלומים. תיקח שופר אחר שהוא שלום, זה טוב יותר, ועדיף יותר לתקוע בשופר אחר. כן. עדיין זה יהיה בסדר. אפשר יהיה לתקן בדרך האמורה. המחלוקת אם כל העובד יסדק יסדוק במיל, לא רק פה. יש עוד כמה דוגמאות שבהן דנו הראשונים והאחרונים. הדוגמה הנוספת היא, יש לי לולב, הלולב הזה גדול, יפה, אבל דווקא הלולבים הארוכים, ושפיץ למען הטרע, מתחילים להיפתח. השמש, עכשיו הימים היה לו בקיץ, מחמנת הרבה, מהחום נתחיל משהו להיפתח. החום אם יש במולב הזה סודו קטן, סך הכל מילימטר אחד, לא יותר, מה יהיה ההמשך, אתה יודע. אם כך, לפי רבון עינתם, גם את המולב הזה יהיה צריך לפסול ביום הראשון, כי כל העומד יסדק כסדוק, דומה. אבל לפי מרנש יכשיר כאן את השופר, גם את המולב שם צריך להכשיר, הא בהא תליאא. איך המסקנה? שוב, יש לך לולב אחר שהוא סגור לגמרי, יותר מבודר, יותר טוב, תיקח את הלולב השני שהוא סגור לגמרי. אנשים שיודעים לקנות לולב, איך הם בודקים את הלולב, לא מסתכלים למטה מהכרס למטה. תקנים יד מהחלק העליון, מהשפיט שראות אם זה סגור ממש או שזה כבר התחיל להיפתח אם יש כאן את הנקודה של כל העומד להסתדר כסדוק דומה או לא זו הגאייה שיש ולכתחילה מחבירים שעת הדחק, אדם שנמצא במקום נידח נמצא בצבא, אין שם הדבר אחר, טוב, שעת הדחק שנה הרבה פעמים אלה שנותנים את השופרות הם מתוחבנים הם שמים מדבקה, סטיקר, כמה המחיר הם לא מתכוונים ממש הוא יודע את המחיר בעל פה, לא צריך לשים לך את הסטיקר הזה אבל כנראה יש מתחת לזה חור או צדק והם מסירים את זה על ידי המדבקה לכן כל מי שקונה שופר חדש לפני שישלם, קודם כל שיורית המדבקה תראה מה יש מתחת לזה כדי שהוא ידע אם השופר הזה שווה משהו שווה לשלם עליו או לא. דוגמה נוספת, יש היום הרבה כוסות קלסטיק שהילד ממעך את כוס הקלסטיק ומקבל את צודק. אני רוצה לטעון בזה עד היום, האם הכוס הזה כשר? בינתיים אין בו נקב ככונס משקה. או שנומר, כל העומד יסדה כסדוק דנה, גם שם יש מחלוקת וגם שם ההלכה. ולכתחילה אל תיקח כוס כזה כדי ליטול בו ידיים, תיקח כוס שלם ולא כוס כזה. אבל אם אדם נמצא באיזה מקום נידח ואין לו כוס אחר, גם בזה בשעת הדהק הוא יכול ליטול ידיים באותו הכוס, כמו שאמרנו כאן לגבי השופר או הדולר. איך יש בגבול כספים? גם בזכותיות, אין לכם המים. אם יש צזק וזכותיות, גם שם תהיה אותה הבעיה. כמו הדין גם בתפילין. יש לי רוחב רצועה 15 מילימטר בתפילין, אבל התחיל יקרה מילימטר אחד רק. אז יש כאן 14 מילימטר, תגיד שזה כשר, הליבה לכול העונה. הרי הרוחב של 11 מילימטר, גם בשיטת הצלח והחזונית, זה טוב? תפילה אחי, יש כאן את הבעיה שאמרנו. חושב אברהם אביר סוף חיים ברב ברכות, אם אתה אומר כה, כל העומד יסדק יסדוק דמה, גם שם. כל יום שאני בא להזק את הרצועה של התפילין, אני מניח כל יום, ועוד רבע מילימטר נקרא, מה יהיה בעוד שנה אתה יודע כבר היום. האם כבר היום נסקול או לא? שוב, גם בזה היה על החיץ, ולכתחילה, קח את זה הערב לסופר, תחליף לך, תשלם 40 דולר, תקנה רצועות חדשות, טובות, זה מה שרצו ולכתחילה. נמצא במקום נידח שאין דבר אחר, שוב, או לדעת דברן, יש מקום להכשיר את אותם התפילין. האמת היא שבתפילין יש פתרון, לחסות חתך בצורת עיגול, ירח, ואז מה שיישאר ב-11-20 מילימטר זה לא ייקרע. כשזה קרוע קצת, הוא ממשיך להיקרע. אם הפסיסה את העיגול, זה מונע שלא ימשיך להיקרע. לפעמים בתחבולה הזו יכולה להציל את הרצועות, ירוויח 40 דולר. חבר הכנסת כבוד הרב סונאם תסקוס תבן, סעיף ט', שופר שנפל ונפדק ברוחבו. אם זה ברובו תפיל, אבל אם זה במיעוטו כשר. סליחה, מי? גם אם נפדק ברוב הרוחב, עדיין זה יהיה כשר. סגול, השופר הזה ארוך מאוד. במקום שנפל ונפדק, נשאר ממנו עד הקצה השני, נשאר יותר מ-9 סנטיבוקר, בזה יש מקום לאף שיהיה. זה שמרן יסיים. אם נסדק לרוחב ובול רובו תפיל, אלא אם כן נשאר מהצדק לצד ט', שיעור התקיעה דהיינו ארבעה בודלים. מה שמרן כותב, שהשיעור המינימלי של השופר בארבעה גודלים זה לא דבר מוסכם, יש בזה מחלוקת. לפי דעת רביוני גרשון, צריך שיהיה אורך השופר לפחות 24 סנטימטר. אבל מרן נקט יעקב. מרן כותב, כדאי לטרב יצחקי בן גיאת, שמספיק שיהיה בעוד טפח. אלא שהביטחקי בן גיאת אומר שיש הבדל בין כל מקום שהטפח הוא מדרבנן, לבין דברים שאומרים דאורייתא. בדבר דאורייתא צריך שיהיה הטפח עוד 8%. זה של חלומים, טפח שוחק. ולכן גם פה, אם יהיה 8 סנטימטר, הבעיה אם השופר הזה יהיה פסול. אלא אם כן, אם יהיה בו קרוב ל-9 סנטימטר, רק אז יהיה אפשר להכשיר את אותו השופר. והלכה. היום, ברוך השם, יש לנו שפע גדול בשם שופרות. יש בארץ עשרות אלפי שופרות. למה נצטרך לקחת שופר כזה שהגודל שלו בסך הכול 9 סנטימטר או 10 סנטימטר או נכנס למחלוקת? עליף יותר ממצוא שופר שיהיה בו לפחות 24 סנטימטר. ואם נאמר, לפי השיטה של רבית חקי בן גת, אם נאמר שכאן בדאורייתא וצריך שיהיה צוחק, אם הכוונה תצטרך להוסיף על ה-24 סנטימטר עוד 8%. זאת אומרת, במקום 24 יוצא לך 26.5 סנטימטר. זה האורך של השופר. אולי בכל הגעות זה יהיה קשור. כמעט כל השופרות הטובים שלנו יש בהם את האורך הזה, יש בהם את המידע הזו, ואפשר לקיום בהם את המצווה כהלכתם. לכן עדיף לצאת באותו שופר, להוציא את הרבים ליד החולה, זה שופר טוב כזה. דיבק שברי שופרות זה עם זה, ועשה מהיום שופר. יש לו את השטנט, את היציקה, סתם את הכול, את כל השברים, מרתיח את זה, הכול נמאס ונרצה אחר כך ביציקה שופר חדש. זה פסול, התורה אמרה, תעבירו שופר, אבל כאן זה לא שופר אחד, כאן זה שופרות, ולכן זה פסול, אפילו אם יש בשבע שכנגד ציב שאור שופר. ולכן, אם היה לו שופר, אלא שאוסיף עליו תנאי גדול, אוסיף עליו כלשהו, בין במינו, בין שלא במינו, פסול, אפילו היה בה מתחילה שיעור שופר. וכן, אם הוא חימם הרבה את השופר והפך אותו, כמו שאתה הופך את השוואגר מצד לצד, כך הוא הפך את השופר. בזמן שהוא חם מאוד, הוא רק קנו נסטיק. הפך אותו בצורה הזו, פסול. או הפך אותו, שאת הצד הרחב עשה צר, ואת הצד הצר הרחיב אותו. גם הפך אותו בצורה הזו, גם זה פסול. תודה. כמו שהוא נמצא על קרן הכבש, איך הוא נמצא בראשו, כך אותה הצורה, הצד הרחב והצר יישאר אותו דבר, ולא ישנה. הדבר הזה משנה את המציאות של השוחרר, והוא פוסל אותו, וגם בדיעבד יהיה פשוט. שופר שהוא יותר מדי ארוך לקח מסור וחתך אותו, פיצור אותו, כשר. טוב, שופר שהיה יותר מדי ערב, ערב ורחב וכבד מאוד, לקח נייר זכוכית ושייף אותו, ועשה אותו דק, אפילו שעשה אותו דק מאוד כמו גלד, גם בזה השופר עדיין כשר בו לכתחילה. בדרך כלל, השופר בנוי, כשהוא נמצא על ראש הכבש, יש בתוכו את העצם. אם הוא שלח את העצם ועשה גם מהעצם שופר, לקח מקדיחה וקדח ועשה מזה שופר, זה תסמין. זה לא שופר. השופר צריך להיות רק החלק העליון, זה לא מה שבשמאל. העצם הזה, מה שאתה קודח ועושה בו חור, זה לא יכול להיות שופר. כן. אסור מלכתחילה לצפות את השופר בזהב. אומנם בכל המצוות אנחנו יודעים את הפסוק, זהו לי ואנבוי התמעל בפניו במצוות. אנחנו משתדלים לייפת כל דבר של מצווה, שימה המלך שבנה את בית המקדש, שיפה את כל בית המקדש כולו והיה מסיפה בפניו. במרכז פנורי נראו כשלא היה מסתכל. הרי הזהב מזכיר את עגל הזהב, ואין קטגור מהאסנס המגור. זו התשובה שהכהן גבוה ביום הקיפורים, כשהיה נכנס לבית קודש הקודשים, לא יעבוד בבגדי זהב בשמיל. גם השופר ביום ראש השנה, גם הוא כוחו שלפני ולפנים במיר, ולכן גם ביום הם מראים שלא יצפה אותו זהב. אמרנו את שיפה הוא זהב במקום הנחת פה פסול, שלא במקום הנחת פה כשר. שיפה הוא זהב, אם זה מבחוץ מבחוץ מבחוץ ומשתנה כולו מקומות שערי הפסול ואימנע כשר. הכלים של השופר הרבה פעמים משתנה על ידי שאתה מוסיף עליו את הזהב. ולא רק מזהב, גם בכסף אותו דבר. אתה מוסיף עליו תנאי של כסף, אפילו שזה עושה אותו יפה מאוד, אבל במציאות הכסף הזה עוצר, סותם ומשנה את הצליל של השופר. ולכן גם בזה יש מקום להחמיר גם בדיעבד של מעשה, שיולך מחר לצורף ויוריד את זה. הצורף מחנן לזה במים רותחים ובקלות רבה הוא מוציא את חתיכות הזעם או חתיכות הכסף שעליו, זה מה שצריך לנהוג ולעצור. אבל, יא אסכם, ביום ראש השנה אין לו דבר אחר כאילו שופר כזה. ולא ישתנו כולל, בדיעבד יהושן יתקע בו. היום במציאות של ימינו יש שני בתי חרשת לשופריות בארץ, ולפעמים אין עליהם שום פיקוח. אין עליהם פיקוח של עבודה, הם עושים מה שרוצים. אחת הבעיות שם, הם מרחים על השופר צבע ענק. קוראים את זה בצבע ענק כדי שיהיה יפה ומזריק. שופר כזה משנה את הקול. קודם היה נקבוביות, היה לו צבול אחר, ופעט את האוטם את הקול על ידי הצבע ענק, יש לו צבול קול אחר. ולכן זה פרסם את השופר. מה עושים? פשוט מאוד, שים הלילה את השופר הזה בתוך מים חמים. ברגע שזה נכנס למים החמים, כל הלק מתחיל להתרכך, בקדות רבה אתה יכול לקנות, להוריד את שכבת הלק, ואז השופר הזה יחזור להיות, וכמו שראה קודם, יהיה כשר ומהודר. זה מה שנחוץ, זה מה שצריך לנהוג ולעשות מלכתחילה. הרבה תוקעים לא יודעים את הבעיה הזאת, לא מודעים לדבר הזה, רואים שופר יופי, מזריק, לא יודעים מחמת מה הברק הזה. ולכן כדאי שהגבא יעיר את תשומת לידו של התוקע שיבדוק יותר אם השופר שלו הוא תוקעי או שההברקה הזו היא מחמת הלק. אם זה מהלק, כמו שאמרנו שבפני ראשי שנה יקדים ויקלרץ יוריד משם את הצבע. לפעמים הם לקחו מיניירד חוכיות, משייפים את זה עצוב תורם לדפוס במועצה מזריק מחמת השיוך הזה. זה לא גם מחמת ליד, אלא מצד עצמו הפיניש הזה עושה את אותו טוב ויפה, אם לכן בזה אין שום בעיה, זה לא תותב את השופר. אבל, כמו שאמרנו, בצבע הענק יש בעיה. לא תיקנו אותם בפני ראש השנה. רק ביום ראש השנה נודענו הדבר הזה. אין לנו יותר ביום ראש השנה לתקן את זה. יש כאן בעיה ראשונה שאני מתקן ממש. בעיה שנייה של איסור תורם. מרם כתוב לנו בהלכות סבב סימן שיל מ.ק.ג. אדם שמדביק מיורד חייב מן התורה, זה נקרא תולדת תופר. כשהוא מפריד אותם, קורע, חייב מן התורה משום קורע, כך גם תוך כשהוא מפריד אותם רק מהשופר. ולכן, אם ראוי שהוא יקדים, יעשה את זה כבר כעת, ולא יחכה לרגע האחרון. בדיעבד, עשה את זה על מודי גוי, בדיעבד יהיה השופר הזה כאשר נתקעה ביום ראש השנה. אבל בלכתחילה אפילו לומר לגוי הדבר עצור, שירות אחת במקום מצרים, עדיין הדבר עצור. כאן אתה מתקן, אתה מעוניין. שם זה כמו הגפלוך שאתה מנקה. כאן זה לא גפלוף, כאן הוא צבע אותו מראש בכוונה תחילה, ולכן כאן הדבר חמור יותר. גם אם אתה אמר שזו מלאכה שאני מתקן לגופה, גם אם אתה אמר שזו לא דאורייתא, זה דרבנן, אבל היא סתירה מהאיכא. ולכן, לא יחכה לרגע האחרון. זאת ועוד. אמרתי קודם שהיה בישוב לתקן. יש לך תחילה על זה? לא. אז בישוב לתקן גם עושה. מידון קורה, איסור דרבנן מהיש. כן. תלוי אם הוא השתנה קולו, לא. אם העמידה זה הוא שינה את הקול, הסביב של השופר, כמו שאמרנו, השתנה. לא נולא. אין לו יותר נעשה דבר כזה ויותר. אין לך תחילה, אין גדול מזה. ולכן, כדאי להעיר לאחד מדיני ישראל לתקן. יש, ברוך השם, הרבה שופרות, אבל חלק מהם יש את הבעיה הזאת, ששימו לב כדי לבדוק את השופר שלהם כבר הלילה, כדי שלא יבוא לידו תקנה. המשמר במסכת ראש השנה למדוות, המשמר אומרת, שופר של ראש השנה, אין מחנונים עליו יום טוב, לא רק בדבר שהוא מלכד או רייתא, אלא גם בדבר שהוא רק מדי ה' אלוהן, רק משום שבות. סיבוב, מעבר לנהר יש להם שופר. אני רוצה למסוע בספירה כמה דקות, להביא את השופר. גם זה אסור, למרות שכל האיסור למסוע בספירת משאטים זה רק לרבנן, כי זה השם מייעשה חביץ לשייטים. צריכים להרחיב, לא מתירים לו האיסור ברבנן כדי להביא את השופר. או הילד שם את השופר על העץ. אני רוצה להעלת על העץ מיום ראש השנה כדי להוריד את השופר. כל האיסור להעלות על העץ בלי להם ראש השמן רק דרזנן. אפילו אחי, לא היתירו חכמים. אפילו אם במקום שהוא נמצא, באותו מקום, באותה, אין שופר אחר. אם תישאר עם האיסור הזה, יפסידו לגמרי מצוות שופר. אבנן במסכת יבעמוד צדיק, בכמה מקומות הגמרא מדגישה שחכמינו העמידו בברנן, גם אם יפסידו לגמרי את המצווה, אסור לעבור על איסור דרבנן בקום ועשה, קל וחומר באיסורי דאורייתא. הגמרא מביאה שם את הדוגמה לגבי ברית מילה. נולד ילד ביום שבב, צריך למון אותו ביום שבב, אבל הסכין נמצא רחוק, את הסכין צריך להביא דרך כרמינית. הרי יש איסור דרבנן מקלקר בכרמינית. אם לא תביא את הסכין, תהיי להתחד את המילה ליום ראשון. האם חכמים יתירו איסור דרבנן של כרמינית? כפי שנזכה לקיים את הברית מילה בשבש, אומר הגמרא בשבת קל ב', הגמרא מסכמת שלא, וכך פסק מרן ההלכה באורח חיים סימן ס עד א', חזר על זה מרן גם ויורד היה סימן רץ המחזר, וכך ההלכה. פירוש חכמינו החמירו מועד בדברים האלה, העמידו דבריהם גם אם נפסיד את המצווה דאורייתא. קראנו לפני שבועיים ושמרת לעשות ככל אשר יראוך. לא תספור מן הדבר אשר יאמרו לך יומין ושמאל, אסור בנו לעבור על דברי חכמים ואפילו במחיר של הפסיד מצווה. ולכן, גם בדוגמאות הללו אין היתר לבוא ולבצע את התיקון של השופר ביום ראש השנה. מרן מסיים, אם זה שבו דשבות, יהיה מותר. מה נקרא שבו דשבות במקום מצווה? אני אומר לגוי שהוא ייצא בספירה כדי להביא את השופר, או אני אומר לגוי שהוא יעלה על העץ כדי להביא את השופר, בזה הדבר מותר. כשאני עולה על העץ בדרבנן, כשאני אומר לגוי שהוא יעלה בעוד הרגעות, יהיה שבו דשבות, לצורך מצוות קהל שופר, רק בזה יש מקום להכיר. הבעיה הזו מצויה מאוד, לצערנו, בצבא. כאן בעיר יש לנו, ברוך השם, שפע של שופרות, אין לנו בעיה. אבל בצבא, הרבנות הצבאית מבטיחה להם מה שאתה רוצה מבטיחים. אל תדאג, אומרים לו, תהיה רגוע, יהיה לכם עניין, יהיה חזן, יהיה תוקע, יהיה שופר, הכול יהיה. רק את המשיח עוד לא יזכחו להם. זה עדיין, אין להם יכול... אחרי שמגיע הערב, אין להם שופר. התוקע הבא, חזן יש, שופר אין, מה לעשות? יש להם שם אייל דרוזי. אייל הדרוזי אומר, אני מוכן לנסוע לראשונה אם אני אביא לכם שופר. אחרי שאנחנו נגמר פה, פה אנחנו גורמים את התפילה בעשר. עשר בבוקר גמרנו את התפילה, הסופר יכול לתת לו את השופר, שייקח את זה משם. אז הוא רוצה לנסוע ברכב משם לכאן, כמובן שהמסיע הוא גוי, זה לא יהודי, ולא משנה אם הגוי הזה הוא דרוזי, הוא בדואי, או שזה גוי רוסי, אין, כולם אותו דבר מבחינה זו, יהיה מותר. ולמה? הנסיעה ברכב ביום ראש השנה אינה אסורה מן הצבא, אלא נבר אדומה. למדנו זכרונה שנות בפרשת ליקרן. לא תבערו אש בכל בשבותיכם ביום השבת. פרשו במכילתה, יום השבת ובי אסור, עד יום סוף שרה, מהתורה ניתר. כל מה שעשוי להמציא אש חדשה, כמו שאמרה המשנה בנוסחת בצהל ל' ג', כל זה יפרידו אדונם. שמי אומר לגוי, יורד עוברגה, יקרש שבות משבות, במקום מצווה, כדי שיוכלו החיילים שמה לשמוע את קום השפר, אז בזה יש מקום להתק. יש עוד בעיה שמה, בעיה של איסור תחומים. אל יוצא איש ממקומו, אסור לאדם לתת 12 מין 12 קילומטר מחוץ לעיר. מחלקת אם זו דרשה גמורה או אסמכתה. ורבי עקיבא סויוש יושבי משרודי רייטה, כך תזכור הרמב״ם ומר״ם. אבל יש חלקים, מחלקת ורשומים. שער הציון אומר יש המוכר מספק ספקה, שמי ההלכה כדעת בעל העיקר והרם ששבות אחת במקום מצווה מוכר, ולכן למרות שהוא נוסע יותר מתרסר קילומטר, מותר לומר לגוי שייסע ויביא מכאן את השפר. באמת דברים אמורים שיש לך שם במקום גוי. אגב, אם באותו מחנה, באותו בונקר, אין להם אף גוי. כולם שם, רק יהודים לא טוב. בסיירת מטכן אין גויים. אפילו רוסים לא מכניסים שם, הם פוחדו מהם, סתם זה היה על טערת הגזע. אז אם הוא נמצא בסיירת מטכן, אין שם גוי שיביא לו, אין יותר, שיפסיד את המצווה. אפילו ראשונה יהודי חילוני אומר לך, תראה, אני בן כהן חיוני טוב, אני בן כהן לא דתי, אני אביא לך, אני מוכן לעשות לך טובה. אין דבר כזה על מושג בין כלל ולא תפסוק בהלכה ובדברים הללו, ולכן אסור להרשות לו בשום אופן שיסתר ויביא לנו את השלכה. אלא כל ההיתר מצומצם אך ורק על ידי גוי, שם ניתרנו שבית בשבית במקום מצווה. ספק. אתה יכול להיות בטוח מה קרה לאובא שלו, אולי האמא שלו טובלה בשם גאיר, אולי האצלות היא טובה, האמא שלו היה לה יראת שמיים, הלכה, עשתה גאיר, סבבה וכדומה, וכן בזה אל תהמר. אנחנו אומרים מחומרה אולי, אבל לא הפוך, נקודה בדרך הזו, ולכן תחתף את הגוי, תמצא את הגוי הרוסי, אם יהיה לך איזה גוי רוסי, שהוא ימצא ויביא לך את זה. הפתרון היסודי לבעיה הזו הוא, והודיע לקצין, אני לא נשאר ביום ראש השנה שם, אני צריך להיות בגרוכות, לשמוע קוד שכר, עליבה בכול עזה, לא מסתמך לא על הרבנות הצבאית ולא על הרבנות האזרחית, סומך על שולחן אחרים, עולם חשך ועדו. מתי יהודים ראינו אותם? מרם כותב, בסעיף כב, אם בו הביא שופר מחוץ לתחום, שוקעים בו. ויהיה הדין ממעשה דו שופר ביום תורם, מותר לתקוע בו, אבל ולעשה זאת יהודי ולא. ויהודו, גם בדבר הוועד, יהיה אשום. סימן תקצור, סעיף כג' יכול לתת לתוכו מים או יים את תחסוכו, אבל מרגליים אף בחול עשוי בפני הכבוד. המשנה במסכת ראש השנה בדף ל״ו, המשנה אומרת שמותר לכתחילה להשרות את השופר במים או בחומץ וכיוצא בו, אין לזה איסור לתקן מונה, כי השופר הוא דבר הכי מסוכן, הכל בסדר, אלא שהוא מעדן אותו, מקל עליו לזכור בו, ולכן אין בה שום בעיה, גם ביום טוב וגם ביום ראש השנה, נוסע מלכתחילה לעשות כן. אבל אסור להשרות אותו במה רגליים ובפני הכבוד. זה מזוהים לעשות דבר כזה שלא יהיו מצוות בזויות עליו. אנחנו אומרים בכל יום, בפישום הכתובת, והלא מרגליים יפים נא אלא שהם נכניסו מה רגליים במקדש ובפני הכבוד, גם שם נער כבר מזיע. הגאון חידה בספרו דרכי הרשות כאן, בסימן תקופ כובב, מביא את מה שכותב לרוחות חיים. האם יעלה על הדעת, יש איזה הבה אמנה להשרות את סממני הכתובת במה רגליים? שיטא, מה צריך להגיד לי אפילו? אז הוא מסביר ואומר, היה בירושלים מעיין בשם, עין רוגל, והמים של אותו המעיין היו יכולים להועיל הרבה לאותם סממני הכתובת. והחלפיכם, והיו שורים באותם המים. ולמה? מפני הכבוד. השום של המעיין אין רוגל, זה קרוב למילה מרגליים, זה מצלצל, מזכיר לך את המילים, ואפילו זה לא. תודה. כן, גם בסופר יהיה אותו כלל מאמנו שנאמר שם. החוק יע בתוך הבור או בתוך המערה, ופעם העמלים בתוך הבור והמערה יפיע, העמלים בחוץ, ומכל שופר שמעו יצאו, ומכל העברה שמעו לא יצאו. הבורים הזה נזכר במשמע וראש שינה כזב, בזמנם זה היה מצוי כי הגויים אסרו עלינו לתקוע, מי שהיה קוטע, היו הורגים אותו. ולכן היו נכנסים לתוך המערות, לתוך הגור, כדי לתקוע שם. ועל זה המשנה דנה, האם קול השופר שאתה שומע הוא קול קשור או לא? והמשנה אומרת שמי שנמצא בתוך הבור הוא בוודאי שומע גם את קול השופרנטו ולכן יצא. אלה שבחוץ, כפעמים, שומעים רק חום הברה, הד, ולכן לא יקאים ידי חובה. היום כמעט אין לנו את הדוגמה הזאת של הבור, אבל יש דוגמה של בתי כנסתות שנמצאים או במקלטים או בתי כנסיות שנמצאים באולם ספר. יש שכונות שלצערנו לא בנים בהן בתי כנסיות. יש שונה אולם גדול, אולם מספר, והם משוכרים מזה בפרילים שלהם בימים הנוראים. בפעמים רבות יש שונה כל הברה. התקרה שם גבוהה מאוד, 890 מוטר, וזוג אולי את ההזרה התהד, ואולי אלה שנמצאים בפרוזדור, אולי יושמעו קול הברה ולא קול שופר, ולכן, מן הראוי בדרך התחילה לא לארגן מניין באותם המקומות, כדי לא להכשיל את האנשים. עלול להיות שחלק מהאנשים לא ישמעו קודם את קול השופר, ולכן כשיחשבו להם במקום אחר, שיארגנו מניין במקום אחר. אני עובר לסימן תקצ׳, שתי חטא זמן תקיעת שופר, ביום ולא בלילה, כמו שכתוב, יום של רעה יהיה לכם. עבר כל היום, לא הספיק לתקוע, אלא רק בביום השלושות יתקע אבל לא יברך. השנה אין לנו את המצווה ביום הראשון, כיום שחל בשבת, יש לנו רק ביום השני. ביום השני המצווה היא מדירבנן. שמר, האם אתה אומר שהמצווה היא דירבנן? אין אפשרות להשתפק דירבנן גם לברך. אתה יכול להגיד לו איך חומרה, שיחמיר על עצמו, ישמע את קולות השופר, גם ברבע עלישבע, גם בזמן השמשות. אבל אולי זה לילה, ואם זה לילה, ברכות הום לבטלה. ולכן, לא יהיה רשאי לברך בזמן השמשות. קורה לפעמים כשאדם הולך לבקר את הסבא שלו בעבודות תקנים, ואז הסבא הזה בוכה אפילו שופר, לא שמענו היום. אז הוא רץ לעבור השופר, עד שיעלה ויבוא ויגיע, שקעה השמש. במקרה כזה, יתקע לו, אבל לעיניו ברכה. ביום טוב ראשון, שם יש מוקדים גם לברך. כך כותב הגאון הדוד פרדו בספרו נחתם לדוד. והוא אומר שאפשר גם לברך, לספק דבקה במצווה ברוילתא, ביום הראשון המצווה מן התורה, ולכן יהיה אפשר גם לברך. אבל רק ביום ראשון, כמו שאמרנו, ביום השני, גם הרב יודע שלא. נפקא מילה גם לגבי מתקועות אחרות, שהן דאורייתא. כגון, קלית בערב כיפור, עוד צילים וכן לילב ביום תז ראשון, לא הספיק ביום אלא רק לאחר השקיעה, שוב, גם בזה זה כבר ספק דאורייתא. אני אצרף את דבר רבונותם של סיום גמור, אולי על אחר כך בישראל שעת 13 דקות דיון, בצירוף כל הדברים, יש לנו ספק ספקה, וכן יהיה אפשר להקל בדבר. אבל בלת התחילה, אדם יעשה כל מאמץ, בואו נגיע למצב כזה ברגע האחרון. תלמיד בערב כיפור, לפעמים אנחנו נתקלים בשאלה כזו, ערב כיפור, אנשים באים מאוחר. אנחנו באים חצי שעה לפני השקיעה, מברכים להתעטף בשיצית בערב כיפור באים מותגן. אבל יש אנשים, כת עצלים, מסי באו״ם, באים אחרי שקיעת החמה, כבר נכנס יום כיפור, אחרי השקיעה. האו״ם מוכן לברך על הפריט גבוה להתעטף בשיצית או לא? גם שם לא שונות ספק ספקה למצוות של אומן ועמד דאורייתא, וגם שם מי שירצה לברך, יש לו על מי לסלוח. יש מחלוקת בין הראש והרמב״ם, האם פשוט יום בלילה חייג או לא. זאת ועוד, אולי מחסר במוצב, ושאומר כאן ספק ספקה כדי להסיר לו בדיעבד. אבל, דרך התחילה גם שם, הם אמרו שרקדים. כך הוא אדון גם לגבי דרכים.