דיני צום שבעה עשר בתמוז ומנהגי ימי בין המצרים: בין פסיקת מרן השולחן ערוך לתורת הסוד והקבלה

- - - לא מוגה! - - -

שתיים בצהריים, אני מחוץ לעיר, בגלות, רביעי באחת, אחת ורבע, חמישי בערב עונה בגלות, רביעי אני פה אם לא יבוא משיח מחרתיים יום שלישי 17 בתמוז הוא יום צום הצום הזה הוזכר בנביא זכריה פרק ח' כה אמר השם צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לצום ושמחה, צום הרביעי הכוונה היא לצום הזה. הרי חודש ניסן הוא החודש הראשון, ראשון הוא לכן בחודשי השנה, כך שניסן הוא יאר סיוון תמוז, אם כן חודש תמוז הוא החודש הרביעי ו-17 בואו נשתברו הלוחות ובקעה העיר וכולי, ולכן אם לא יבוא משיח אנחנו אמורים לצום באותו יום. הצום הוא מעמוד השחר עד ציד הכוכבים. בלילה מותר לאכול, אין איסור. בזמנם בין בית ראשון לבית שני אחרי חורבן בית המקדש הראשון היה הצום חמור יותר, כי אז הייתה תקופה של שמד, בזמן של שמד ממילא הצום הוא מדינה ולא ממנהגה, ולכן היו צומעים לילה ויום, אבל עכשיו בזמן הזה אין לנו בהווה שמד. אם אתה בודק היום בעולם, כל מקום בעולם, כל יהודי שרוצה לשמור תורה ומצוות יכול בקלות רבה לשמור תורה ומצוות. אפילו בפרס, גם שם יש בתי כנסת, יש היום 20,000 יהודים בפרס, וגם הם שומרים, ברוך השם, תורה ומצוות. אף אחד לא מפריע להם לצום ביום הכיפורים או לשמור שבת וכיוצא בהם. ולכן אין ספק שהצום שלנו יותר קל. לא חייבים הן הווה מנה לחייב בלילה, אלא כמו שאמרנו אך ורק, מעמוד השחר עד צאת הכוכבים זהו הזמן של הצום. שאלה אם מתי עמוד השחר. תראו, בלוחות יש לנו שני זמנים של עמוד השחר. עמוד השחר א', עמוד השחר ב'. מה זה? מה פשר הדבר? יש לנו בגמרא, במסכת פסחים צד״ד, יש שם שני דרכים בהסבר הסוגיה בגרסאות שם. צד אחד, יש בין עמוד השחר לנצח המה זמן כדי הילוך ארבעה מילים. הצד השני, כדי הילוך, חמישה מילים. והשאלה היא, איך ההלכה למעשה? לכן, בלוחות מביאים לנו דרכם של בעלי הלוחות, כותבים לנו את הכול כדי שנדע גם א' וגם ב' זה הדרך. מה מעיקר הדין? לא תמיד הם מנסחים לנו את ההלכה. פה אתה חייב להחליט או זה או זה. דעת מרן, בסימן תנט, שם הוזכרה דעת מרן בעניין בבית יוסף, ונראה יותר מדעת מרן שזה הולך לפי עמוד השחר א' המוקדם. אם כך, בימים האלה עמוד השחר הוא 3.47. זאת אומרת, מי שירצה להמשיך ולאכול או לשתות ביום שני בלילה, מחר בלילה, עד 3.47 מותר, אחרי זה כבר צריך להיזהר להחמיר בדבר. אולי הגיע הזמן, עמוד השחר, אליבא דמרן. זאת אומרת, אם אתה לוקח חמישה מילים, חמש כפול שמונה עשרה, יוצא לך בדיוק תשעים דקות, שעה וחצי. שעה וחצי, אם היום הוא בינוני, אם מהזריחה עד השקיעה, יש רק 12 שעות. אבל בימים האלה יש לנו 14 שעות ו-20 דקות, ולכן כאן היום הוא ארוך יותר, כך שהזמן הזה גם מתארך יותר, ולכן בכל מקרה ישתדל לסיים את הארוחה שלו לפני עמוד השחר. ראינו, ב-3.47 יסיים את הכול, זה מה שרצוי לומר. בירושלים הנץ הוא מוקדם, באזור השפלה, בבקעה, בקעת הירדן, טבריה, שם הנץ הוא יותר מאוחר, חמש או שבע דקות, אז גם עמוד השחר יהיה מאוחר יותר. אבל כאן לגבי ירושלים זה מוקדם יחסית, ולכן מי שרוצה לאכול לפני עמוד השחר, שיזדרז ויסיים בזמן. מרן כותב לנו בסימן תקסד שאדם שהלך לישון כאילו קיבל עליו את הצום, ולכן גם אם הוא יקום בשעה 14 או 15, אסור לו לאכול ולשתות, אלא אם כן יעשה תנאי. מרן כותב, והוא שלא ישן שנתקבע, אבנים ישן שנתקבע, אין לא חוסר ואוכל ולא שותה, אלא אם כן יתנה לאכול או לשתות, אם עשה תנאי זה יועיל הלאה וכי לו. ולכן כל מי שהוא מרגיש חולשה, קשה לו, ורוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, שיעשה תנאי. על ידי התנאי יוכל לקום בשלוש, ולאכול ולשתות כרצונו. לפעמים קורה שהשעון בוגד, הוא תכנת את השעון לשלוש, במקום שלוש השעון מצפצף לו בארבע. אין מה לעשות, זהו, בארבע הוא הפסיד את זמן הארוחה, הוא לא רשאי לאכול ולשתות. כל זה על פי הפשט. מועיל תנאי, יש אפשרות לעשות כן, ועד שלוש ארבעים ושבע הוא רשאי לאכול ולשתות. אבל לפי הזוהר, אפילו אם יעשה את תנאי, לא יועיל לו ברגע שהוא ישן, נאסר באכילה ושתייה, ומי שאוכל ושותה, לפי הזוהר, הוא עובר על מה שאמרה התורה, לא תוכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעננו. אדם כזה, בר מינן, חייב מיתה בידי שמיים. מרן כן ראה את ספר הזוהר. מרן ידע מספר הזוהר, ואף על פי כן מרן פסק להקל כדעת הירושלמי, שעל ידי תנאי יועיל, יתיר לנו לאכול ולשתות. ולמה? הלכה כבת ראה. הירושלמי והזוהר, כשחולקים, הלכה כדעת הירושלמי, זו הסברה של מרן. אבל הקבליסטים, אותם שהולכים כל דבר לפי הקבלה, בוודאי שיצטרכו ל... גם בדבר הזה. לא רק לגבי ערב הצאן, שלישי לפנות בוקר. הוויכוח הוא על כל השנה כולה. לפי הזוהר בכל השנה כולה, גם מחר בבוקר, אם אני אקום בשעה שלוש, לפי הזוהר אסור לאכול ולשתות. אפילו שלא הגיע עמוד השחר אתה רחוק מזה, אף על פי כן הדבר אסור. כמו שאמרנו מצד הלאו, לא תאכלו על אדם זה האיסור שיש בכל ימות השנה כולל גם בערב הצום, כך שאותם האנשים שחוששים מאוד לדברי המקובלים הם נמנעים מכל זה. בספר שב יעקב שואל מדוע הזוהר אוסר. הרי לפי הגמרא שלנו הגיע זמן התפילה, עמוד השחר, אז אסור לאכול, לא תאכלו על אדם. למה? כי אתה צריך קודם לעבוד את השם להתפלל ואחר כך לעבוד את הגוף לאכול, ולא הפוך. הוא שואל אם אדם קם בשעה שתיים או שלוש, למה אז הזוהר אוסר עלינו? מדוע? הוא מסביר ואומר, שב יעקב מסביר, הגיע הזמן לומר תיקון חצות. מכיוון שעדיין לא אמר תיקון חצות והוא אוכל ושותה, לכן הוא עובר באיסור דאורייתא של לא תאכלו על אדם. אלה דברי הרב שב יעקב. לפי ההסבר שלו, תהיה לנו כולה עצומה, שאם האדם הזה קם בשעה שלוש ורוצה לאכול על ידי התנאי, גם על איבד הזוהר יש לו אפשרות. מייד ייטול ידיים, יברך ברכות התורה, יושב על הקרקע, יאמר אל להרוד בבל, מזמור לאסף, זכור השם היה לנו, יגמור תיקון חצות, יעשה נטילת ידיים ויאכל, שגם לפי הזוהר הדבר יכול להיות מותר. זה לא מוסכם. הדברים שנויים במחלוקת. השערי תשובה הביא את הסברה הזו בסימן תקפא, וכמו שאמרתי, הדבר לא יצא מידי מחלוקת. רוב רובם של המקובלים של חכמי הקבלה, שגם אם יאמר תיקון חצות, לא יועיל הדבר, אין יותר, ויהיה אסור לו לאכול ולשתות. ולכן המקובלים נזהרים בכל ימות השנה, כולל גם בערב הצום. אלא לפני שהוא הולך לישון, אפילו אם הוא הולך לישון ב-01 בלילה, הוא יכול למלא את קרסו, לאכול ולשתות כמה שירצה. אבל ברגע שהוא הולך לישון, זהו, בכל ימות השנה הם נזהרים בדבר. חלק מהמקובלים אומרים שלשתות דבר שהוא מזין יש בו קלוריות, סוכר וכיוצא בזה, אסור. אבל אם הוא שותה רק מים, המים לא מזין, אין בו קלוריות, אז חלק מהמקובלים הקלו לפחות בשתיית מים. אבל גם בזה יש מחלוקת. רב נחמן מברסלב, דעתו שגם שתיית מים לפני התפילה עליבא דה-זוהר גם זה אסור. עד כדי כך. ולכן יש אנשים מחמירים על עצמם, מי שיכול למה לא. העצה הפשוטה כדי להחמיר בזה, לפני שאתה הולך לישון תמלא את המצבירים, תשתה מים, תקום בבוקר, לא תרגיש שאתה צמא, תלך, תתפלל, תגמור, אחרי התפילה תשתה כמה שאתה רוצה. זו העצה שעושים בכל ימות השנה אנשים מסוימים שמשתדלים להחמיר. אבל אנחנו אומרים את זה בלשון חומרה. כמו שאמרתי קודם, הירושלמי לא אומר כך, מרן לא פסק ככה, ולכן מעיקר הדין אנחנו לא יכולים לאסור. אבל אדם שיכול בקלות רבה להחמיר, בפרט אותם האנשים שמיישרים אורחותם על פי תורת הסוד, אז כדאי מאוד שאדם כזה ישתדל להחמיר. אין אף כמינה עוד. האדם הזה, הוא לא שואל על ערב הצום, אלא הוא שואל, אני כאן לבקשות. בבקשות שם מביאים לא רק תה, אלא ידידנו בועז דואג להם שיהיה להם גם מאכל, שתייה, יש שם עוגות, יש שם חמים, יש שם הכול. ואנשים רוצים לאכול. נכנס לשם, מריח את הריח בחורף הלילה ארוך. הוא אכל בשעה שש בערב, גמר ברכת המזון. עד שלוש לפני בוקר כבר הבטן התרוקנה, ריק. והוא רוצה, יש שם תפוח אדמה עם ביצים, עם פלפל שחור ומה לא. האם יכול לטעום? לפי הקבלה מותר או לא? לפי דעת הרב שב יעקב, כל הבעיה היא תיקון חצות. בליל שבת אין תיקון חצות. אם אין תיקון חצות, אז גם לפי הזוהר יהיה מותר. זה החידוש שיהיה לפי אותה שיטה למאן דאמר. וכך נוהגים אחינו בני ישראל, הם אוכלים, תלכו לשם ותראו, לא מחזירים לו חזרה לחנות. לא ראיתי שמישהו החזיר לו. הכול נגמר שם, מביא בשפע ואוכלים בשפע, הכול נגמר. ומעיקר הדין אין ניסו. אבל שוב, מי שיכול להחמיר על עצמו, לחוש לדברי החולקים, המחמיר תבוא עליו ברכה. לא ישנה, לפי הזוהר עדיין אסור. אין את הפתרון הזה, אלא לפי הזוהר רק לפני השינה. ברגע שישן, זהו זה. בכל ימות השנה אסור לו יותר לאכול ולשלוט עד שיגמור את תפילת שחרית. ומי שאכול, כמו שאמרנו, המחמיר תבוא עליו הברכה בדברים הללו. ביביע עומר חלק ה', סימן כב', דן שם אדם שרוצה לעשות תענית יחיד. נפל מיודעות תפילין או מסיבה אחרת, הוא רוצה לעשות תענית כפרת עוונות. הוא לא מדבר שם על שבע עשר בתמוז, על דברים שהם חובה, אלא תענית יחיד. והאדם הזה חלש מאוד. הוא אומר לך, תשמע, אני לא מסוגל לצום, אלא אם כן אני אקום לפנות בוקר בשלוש, אני אוכל, ואז אני אוכל לצום. האם כדאי או לא? הוא אומר שלא כדאי, לא. הוא אומר, יותר טוב שיוותר על הצום. והסיבה היא, הצום הזה הוא לא חובה מה שהוא עושה, הוא עושה את כל זה חומרה וחסידות, נכון? תשקול מצד שני את הזוהר. הזוהר אומר, חייב מיתה. אז אין הצר שווה בנזק המלך. אבל רבנו זלמן, האדמו״ר הזקן בספר התניא, לא כותב כך, אלא הוא אומר שכדאי שיעשה את עצום אף על פי שיצטרך לאכול ולשתות לפני עמוד השחר. וההסברה לדבר הזה מסביר נכדו הצמח צדק. הוא אומר, הרי קראנו בסימן פט, הרעב והצמא, מותר להם לאכול לפני התפילה. הלאו לא תוכלו על אדם, כשהאדם הזה אין לו בעיה מסוימת. כאן הרעב והצמא, כדי שיוכל להתפלל בכוונה, הוא לא מתכוון להתגאות, אין כאן ואתי ישלח תחרי גביך ולכן מרן התיר. אז הוא אומר, גם פה יהיה לנו את אותו הכלל, האדם הזה לא מתכוון להנאת אכילה כדי ליהנות. מהחיים אלא כדי שיהיה לו כוח לצום ולכן דעת הרב להתיר בדבר הוא אומר שכדאי שיאכל וישתה לפנות לפני עמוד השחר ובלבד שיעשה את אותן הטעניות שהן לכפרת עוונות יהיה אסור גם בזה כן אתה מביא דוגמה נכונה וגם בזה יהיה צעד להחמיר בדבר ולכן כדאי לא לתכנן את סדר הלילה בצורה הזו לא להגיע לשאלות האלה אותם שחוששים מאוד לדעת הזוהר בכל דבר אז כדאי שישימו לב גם לפרט האמור הצום של שבע עשר בתמוז חובה על כולנו גברים ונשים גם לגברים וגם לנשים לכולנו יש את החובה לצום ילד חייו מגיל בר מצווה ילדה מגיל בת מצווה גיל 12 לפני כן אין חובה לחנך אותם אומנם לגבי כיפור שהוא דאורייתא אנחנו מחנכים אותם לתענית שעות פה לא, פה אין צורך והסיבה היא למה אתה מחנך את הילד בכל התורה כולה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה פה מי אומר לך ששנה הבאה יהיה עוד פעם צום שבע עשרה בתמוז? מי אמר? יבוא המשיח יגאל אותנו ובעזרת השם שבע עשרה בתמוז יהיה יום משתה ושמחה ולא יום אבל ולכן אין צורך לחנך את הילד יותר מזה אפילו אם הבן הזה נולד בי' ח' בתמוז עוד ארבעה ימים הוא יהיה בר מצווה אז תגיד יום לפני הבר מצווה שיצאו? לא גם יום לפני הבר מצווה אינו חייב בצום הזה, מעיקר הדין הוא פטור אלא רק מהבר מצווה והלאה או לגבי הבת מהבת מצווה והלאה אחרי הבר מצווה או נערה אחרי הבת מצווה בוודאי שחייבים בזה אין לנו ספק ומן הראוי שישימו לב על הבנות, על הנערות, שגם הן יצומו את הצום של שבע עשר בתמוז וכיוצא בזה כדת וכדין לא שומע אפילו שהן חלשות קצת, רק חולה שאין בו סכנה פטור מהצום אבל אם יש משהו קצת חולשה זה עדיין לא אומר כלום ולכן העצה היא לאותה נערה שהיא חלשה, תשים לה שעון מעורר שתקום בשעה 16-15 ותסיים את הארוחה ב-3.47 ואז יהיה לה כוח לעמוד בצום הזה. הרי עכשיו יש להן חופש, התחיל החופש הגדול לנערות האלה, הן לא הולכות לבית הספר, קל להן יותר ולכן אי אפשר להקל בדבר. רק לאדם שהוא בגדר חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה לא גזרו חכמים, לאדם כזה, איש או אישה כאלה הם פטורים. ולכן זקן, זקן בא בימים או שיש לו סכרת או לחץ דם או דבר אחר, וקשה לו מאוד עצור, מותר לו לכתחילה, לאותו הזקן, לאכול ולשתות כרגיל. בכיפור אנחנו יודעים שאוכלים פחות-פחות מכשיעור. שם זה דחויה ולא יתרה, ממילא צריך לאכול פחות-פחות מכשיעור, כמו שאמרו לנו הראש עטור והשולחן ערוך בסימן תרשיית, אכן בכל עשר דקות הוא אוכל פחות מכזית. אבל כאן אצלנו, לאותו האדם החולה הצום הזה הותר, הותרה ללא דחויה, ולכן לאכול לאכול כרגיל, אין בעיה בדבר, אלא שלא יאכלו ממתקים, מעדונים. אז מותר לאישה בהיריון או לחולה לאכול, מותר גם לילדים לאכול, אבל אם הילד רוצה טילון, ארטי, גלידה, דברים אחרים, תגיד לו יום אחר, שישתף את עצמו בצער הציבור, לפחות משהו שיהיה שותף בדבר הזה, ולכן שלא יאכלו מעדונים. אבל עקרונית אותו האדם החולה פטור מהצום, כך גם לגבי נשים בהיריון. רק לגבי ערב כיפור, החמרנו עליהן שילכו לשאול שאלת רופא, האם יש סכנה להפלה, אין סכנה, שם צריך את השאלות והתשובות הללו. פה אצלנו, בענייננו, לא שייך כל זה, כיוון שכל זה דרבנן, חכמים מעיקרה, לא תקנו לגבי אישה שהיא בהיריון. אפילו אם תאמר היא בסדר, היא יודעת איך העובר בפנים ירגיש כשיום שלם הוא לא יקבל את הנוזלים שלו בשפע, בוודאי שזה ישפיע עליו מעט או הרבה. ולכן אין מקום לשאלת רופא, יכולה אותה אישה בהיריון לאכול ולשתות כרגיל. כך גם אישה מניקה. עד חודש מהלידה דין האישה כדין חולה או חולה שאין בה סכנה, כמו שכתב מרן בסימן ש״ל, גם בסימן רס״ה ביורי דעה. ולכן עד חודש ודאי שמותר לה לאכול ולשתות כרגיל. אחרי חודש, אם היא נניקה בפועל, בוודאי שגם היא פטורה מהצום, כדי שלא יזיק לילד. אם היא תוצואים, לא יהיה לה מה להניק, ולכן גם זה מותר. אבל אם האישה הזו עברה את הלידה לפני כמה חודשים והפסיקה לגמרי להניק, לא מניקה, לא מעט ולא הרבה, הפסיקה לגמרי, גמלה את בנה, אוכל מטרנה, דברים אחרים, האם האישה הזו חייבת בצום או לא? מחלוקת בין גדולי האחרונים. אמר שם, לומד את ההלכה הזו ממה שנאמר בראי דעה סימן קפט שבשעת הלידה אבריה מתפרקים, ולכן עד שנתיים הלידה אינה קובעת וסת. הוא לומד גם לענייננו, ולכן הוא אומר שהיא פטורה מהצום. אבל חכם מנציון, באור לציון חלק א', מביא את הדברים וחולק ואומר שחייבת לצום. הוא מדייק את זה מדברי התוספתא שכתב אותה מרן בסימן תקנדס, סעיף ה'. שם כתוב, למה אנחנו מתירים לאותן מעברות ומוניקות לאכול בשבע עשר בתמוז מפני קיום נבלד? זה הטעם של ההיתר של הקולה הזו. לפי זה, אם היא מוניקה בפועל, למרות שעברו שישה חודשים מהלידה, אם היא לא תשתה, לא תאכל, יהיה צער לילד. אבל מה שאין כן, אם האישה הזו גמלה את בנם, אז אין כאן את הצורך כדי קיום הוולד. ולכן על פי המילים האלה מדייק חכם מנציון להחמיר ולאסור. כמו שאמרנו, התוספתא הזו העתיק אותה מרן בסעיף ה', ולכן יש מחמירים גם בחיי גוונה. העצה היא שתקום אותה אישה מוקדם בשעה שלוש ותאכל, תאכל ותשתה לפני עמוד השחר. ואז תנסה, תתחיל. אם הכל היה בסדר, הכל הלך למישרים, תגמור את הצום. אם בצהריים היא מרגישה לא טוב, הרי אמרנו שאפילו חולה שאין בו סכנה גם כן רשאי לאכול ולשתה. ולכן שתנסה, קשה לנו להקל עליה, לומר לה מותרים לכם, מותרים לכם. נכון שהמחלוקת הזו היא בדי רבנן, בין אמר שם לבין חכם לנציון באור לציון, אבל כיוון שהדיוק מלשון מרן הוא דיוק חזק מאוד, קשה לנו לפסוק נגד מרן בדבר הזה ולכן המלצנו שתאכל ותשתה לפנות בוקר ותנסה, תתחיל את הצום. אם היא רואה אחרי הצהריים שהיא מרגישה טוב, הכול בסדר, שתגמור את אותו היום בצום. אבל אם היא הרגישה לא טוב, אז תהיה רשאית לאכול ולשתות. השאלה לגבי אבא, הילד הזה, אם הוא לא הביא אז יכול להיות, לא, לא, לא. הולכים אחרי חזקה, כמו בכל מקום גם פה, ולכן גם אם לא בדקת אותו אם הוא הביא או לא הוא הביא, חייב לצום ברגע שהגיע לגיל בר מצווה, מן הראוי שיצום כדת וכדין. מרן כותב, כל הצומות הללו ימחלו בשבת, דוחים אותם ליום ראשון. לא מקדימים, מקדומי פורענותא לא מקדימינן, אלא מאחרים. הצום שלנו, 17 בתמוז, הוחל בעיתו בזמנו ביום שלישי. אלא שיש לנו בעוד שלושה חודשים צום גדליה. צום גדליה יחול ג' תשרי ביום שבת. השנה יחול, ראש השנה, בימים חמישי-שישי, ואחרי זה צום גדליה ביום שבת. אי אפשר לצום, וזה יידחה ליום ראשון. הנפקא מינה בדברים האלה. כשיש לנו חתן בתוך שבעת ימי חופתו, מוהל סנדק ואבי הבן, שצריכים להיות ביום שלישי זה, מחרתיים, שואלים אותנו, אנחנו צמים או לא? אומר הגאון חידה בשם הריטבע, צריך לצום. ולמה? היום טוב שלהם זה יום טוב די אחיד, ואילו האבלות, הצום, הוא אבלות של רבים. לא אטה יום טוב די אחיד וידחה אבלות של רבים. במה דברים אמורים לגבי שבעה עשר בתמוז, כמו שאמרנו, שזה חל בעיתו בזמנו. אבל אם יהיה לאותו נער בר מצווה שנולד בדיוק בד' בתשרי הוא חוגג את הבר מצווה באותו יום, יש לנו צד להקל בדבר לפי דברי מרן, לקמן בסימן תקנט סעיף ז', שם מרן כותב את דברי רבנו יעבץ, שאפילו בתשעה באב דחוי מרן כותב שיכולים לאכול ולשתות אותם שלושה בעלי ברית אברהם. אז גם לגבי צום גדליה, אם יהיה לאדם הזה סנדק, מוהל, אבי הבן, חתן, כל אלה מותר להם מעיקר הדין לאכול ולשתות, כיוון שצום גדליה זה הרי הוא דחוי. אבל לגבי שבעה עשר בתמוז, מחרתיים, כמו שאמרנו, אין צד היתר בדבר. כאן הדבר חמור יותר, כיוון שזה חל בעיתו בזמנו, ולכן גם אבי הבן חייב לצום. ולכן, לא להביא כיבוד בשעת המילה. בדרך כלל, תמיד בברית מילה מביאים באותה השעה לא רק סוכריות, אלא משקאות, משקה קל, משקה חריף, עוגות. כאן, הרי אפילו לשלושה בעלי ברית אברהם אסור להם לאכול ולשתות. אז איך האנשים שנמצאים שם, איך להם יהיה מותר? והרבה אנשים עלולים לטעות. הם רבים מטעם הארץ, והם חושבים, היה עכשיו אליהו הנביא היה כאן, אז גמרנו, אם היה כאן אליהו הנביא, כמו שלא אומרים וידוי בתפילה, אז גם אפשר לאכול. הם עלולים לטעות ולאכול או לשתות. כדי לא להכשיל אותם בדבר הזה, לכן מן הראוי לא להביא כיבוד. אפילו מעזרת הנשים צריך לבקש שלא יזרקו סוכריות. האמא, היינו הסבתא של התינוק, שמחה, ברוך השם, הבן שלה הביא בן, הביא נסיך חדש למשפחה, זורקת עליו סוכריות ומייללת בלשון. בסדר, שעשו זלרותא, שעשו בלשון מה שרוצים, אבל סוכריות אין. שוב, גם זה יכול להיות תקלה ומכשול. עלולים שמא חלילה אחד האנשים יטעה ויברך שהכול, אלא הוא רוצה להזמין את האנשים לסעודת מצווה, יגיד להם, סעודת מצווה במקום זה וזה, אחרי ציד הכוכבים, ב-2010. זהו הזמן. הזמן של סעודת מצווה בחייל גוונה הוא לא ביום אלא בלילה, במוצאי הצום. זה הזמן. אז הוא חושש, הוא פוחד, שלא יגידו עליו זה טמא בו כמונו. תראה, אפילו ידע להביא את הבן ביום הצום שיהיה הברית, כדי שלא ייקח אפילו סוכריה, כך יגידו עליו אותם הקמצנים, בדרך כלל מי שפוסל ומומו פוסל. אבל כדי שלא יהיה חשש כזה, אז תגיד להם, יזמין את האנשים בשעה שמונה ועשרה, אבל לפני כן מן הראוי להימנע בדבר. מה יעשו עם כוס היין, כוס הברית? גם לזה יש לנו פתרון על ידי ילד. תביא ילד פחות מבר מצווה ותאמר לו, אנחנו מברכים הגפן, מתכוונים לפטור אותך. תשים לב, לא לדבר. מייד אחרי שגומר המברך את הברכה הקוראת הברית יתנו לילד לטעום. אין שם הילד, גם היולדת שמותר לה לאכול ולשתות, גם היא מותר לה לטעום מהכוס היין, או הילד או האישה. אבל יותר קשה לתת לאישה בגלל המרחק. מהרגע שכוס היין יעלה ויבוא ויגיע לעזרת הנשים, היא עלולה לדבר. תבוא איזה חברה, תגיד לה מזל טוב, והיא תענה לה מזל טוב ויהיה הפסק. כדי שלא יהיה הפסק, עדיף יותר אם יש שם ילד שהילד הוא שישתה, או אם יהיה שם חולה. לפעמים יש שם חולה שאין בו סכנה, נמצא שם, אדם שסובל סכרת לחצדם או דבר אחר, והרב התיר לו לאכול ולשתות, הנה חנמה, הוא יהיה צמוד למברך אם הוא לא מתבייש. לפעמים הוא מתבייש שכולם ידעו, אבל אם הוא לא מתבייש, כולם יודעים שהאדם הזה, בר מינן, לא שולח חצדם גבוה, אז הנה חנמה, אפשר לכוון עליו שהוא ישתה מהכוס של המילה. זה הפתרון הטכני בדבר הזה. יש לנו כמה דברים שאנחנו נזהרים בימי בין המצרים. דבר ראשון, לא שומעים מוזיקה. עד מחר בלילה אפשר. לאחר מכן אנחנו נמנעים משמיעת מוזיקה עד אחרי תשעה באב. אפילו אלה שרגילים להקל כל השנה על ידי שמיעה מהתפ, קלטות וכיוצא בזה, די לנו להקל בכל השנה. בימים האלה אנחנו נמנעים. לכן גם בערוצים הדתיים, גם שם, אתם שמים לב, הם לא משמיעים שירים אלא משמיעים בקשות. בקשות בלי כלי נגינה וכיוצא בזה, זה מה שניתן לעשות וכך ראוי לנהוג תמיד. דין שני שנוהג בימים האלה, לא מברכים ברכת שהחיינו בין המצרים.