בין שמחה לחורבן: גבולות הצחוק, הלכות קריעה על המקומות הקדושים ואיסור העלייה להר הבית בזמן הזה

 

- - - לא מוגה! - - - 

בהלכה הזו, כל ימיו נזהר שלא לצחוק,

קיים את מה שאמר רבו. ואלה דברי מרן בשולחן ארוך.

שוב, לנו הדבר אסור. אם תרצה להביא לכאן את הרב פלונה כדי שישמח את לבמנו,

אפילו לבריש אותו הרב או בלי אותו הרב,

כל הדברים האלה אסורים. רק שיבוא מלך המשיח,

אז ימלא שחוק פלונה ולשונו מרימה.

אבל במה שאין כימים, המטרה היא לקרב רחוקים.

אם הצורך הוא כדי לקרב את אותם האנשים, אתה מביא את אותו אבטחן.

האבטחן הזה פותח להם את הלבבות ואז בזכות זה אתה יכול לקרב אותם ולחזיר אותם בתשובה.

בזה אין לנו את הבעיה האמורה.

גם אנשי ארגון הערכים וגם אחרים נעזרים באנשים מסוג כזה,

שבאמת יודעים לקרב את האנשים כדי לשבור את המחיצות.

הרב נראה כאילו הוא לובש מלבוש אחר מהם,

המקבעת, החליפה,

אבל כשהוא אומר להם את אותם המשלים והבדיחות,

אז ממלא הוא קושר אותם בעבודות אהבה.

אז שוב, גם כאן,

אם המטרה היא לקרב, להחזיר אותם בתשובה שלמה,

גם לצורך המטרה הזו הדבר מותר בלכתחילה.

גם כאן זה בגדר פיקוח נפש,

ופיקוח נפש, כמו שאמרנו,

הדבר מותר בלכתחילה.

לכן הרב לסרי ויכר יוצא בו,

עושים את העבודה,

עושים את הדברים באומנות,

ונשאר כוחם, בוודאי שלהם יש יותר גורף בדבר.

כשנביא את הרב לסרי כאן, כאן הדבר אסור.

אולי תביא אותו לכאן שיאמר דברי תורה, הוא תלמיד חכם גדול,

שיאמר שיעור בהלכה, שיאגיד דברי אלוקים חיים, כן,

אבל בלי הבדיחות שלו. הבדיחות שלו, לנו, אנחנו הדתיים, לנו הדבר אסור.

אבל כשהמטרה היא כמו שאמרנו,

אם הוא הולך לאותם המקומות שאורב ככל השומעים הם אנשים שאינם דתיים,

שם יש לו את ההיתר הגורף, הדבר מותר בלכתחילה.

עוד דבר, שגם הוא נוהג אבלות בכל השנה כולה,

אסור ללבוש כתר שעשוי מכסף.

לנו לגברים אין כמעט את הדוגמה הזו.

אצל הנשים התימניות שייך העניין הזה.

הפנימי גדול שהובא בכף החיים במשנה בוררה מדגיש לא רק לחתן,

לא רק לכלה בכל שבעת ימי החופה,

גם לילה קודם, מה שנקרא בערבית לילה חינא,

גם אז אין לה יותר לכבוש את הכתר שעשוי מכסף.

התימנים עד היום רגילים,

לילה לפני החתונה,

מלבישים את הכלה, את המלבוש המסורתי.

לובשת מכף רגל ועד ראש,

את המלבוש היו מלבישים את הכלה שם בתימן.

חלק מהן מלבישות אותן כתר שעשוי מכסף טהור, וזה אסור.

אבל אם יהיה דמוי כסף, יהיה נרוסתא, הדבר מותר.

בתמונות לא ייראה, אי אפשר להבחין אם זה כסף,

אם זה נרוסתא, בתמונות זה אותו דבר.

ולכן מי שאחראי על העניין יש לו את הגמ״ח שמשאיל את הבגבים האלה ישים לב לשנות את הכתר, שהכתר לא יהיה אסור מכסף כדי שלא יעברו על ההלכה האמורה.

הגמרא מוסיפה שצריך בכל ימות השנה.

אדם שרואה ערי יהודה בחרבנן צריך לקרוע. ולכן אדם שלא ראה את העיר בית לחם יהודה יותר מחודש,

צריך לקרוע את החולצה. יאמר, הרי קודשך יהיו מדבר ויקרע את הבגד.

אין מדובר לא בשומרון ולא בערים אחרות, אלא אך ורק בערי יהודה,

שקרובים לירושלים,

קרובים למקום הקודש והמקדש,

אבל מה שאין כן מקומות אחרים, לא.

דווקא מינה, לפני כחמש שנים,

לצערנו,

ממשלת ישראל הרסה את כל אותם היישובים שמסביב לעזה, גוש-קטיף.

הרבה פעמים חיילים שנמצאים במקום חודרים מדי פעם, עם טנק, בלי טנק, נמצאים במקום שפעם היה גני-טל או ערים אחרות שהיו שם.

רואים את המקום הזה שכולו חרב,

אף על פי כן לא שייך לבוא ולקרוע.

אותם המקומות, גוש-קטיף היה שייך לשבט שמעון.

אמרנו רק על נחלת ערי יהודה,

רק על זה צריך לקרוע.

אבל שם זה היה נחלת שמעון, גם אם אותן הערים נהרסו,

ולא חשוב לנו איך הרסו אותם, מי אשם בפשע הנורא הזה, ואף על פי כן במציאות לא שייך לקרוע.

כואב לנו, אנחנו מצטערים על כל מה שנעשה,

אבל על כדון זה לא תיקנו חכמינו קריאה, ולכן לא צריך לקרוע כשאדם רואה את אותם הערים החרבות.

יכול להתפלל,

לומר תפילה לבורא עולם שהקדוש ברוך הוא ישיב שביתנו כבראשונה,

שיחזרו ויבנו את אותם המקומות,

יחזירו את אותם האנשים למקומם הראשון.

אבל לקרוע אין את הצורך אלא רק על ערי יהודה.

כמו שאמרתי, בית לחם עליה צריך לקרוע. איך אתה מזהה?

מי אומר שזו העיר בית לחם?

אתה מזהה את המקום לפי קבר רחל.

קראנו בתורה,

ויקבעיה שם בדרך אפרת היא בית לחם,

והרמב״ן על התורה אומר שהמרחק בין העיר בית לחם לבין קבר רחל היה פחות ממיל, פחות מ-960 מטר,

כך שהזיהוי הוא ודאי,

ולצערנו עדיין בית לחם היא עדיין עיר חרבה מבחינתנו.

אומנם יש שם הרבה מחבלים,

זו עיר מקלט של המחבלים ומדי פעם הם זורקים עלינו משם אבנים,

אבל ברור הדבר שאם אין יישוב יהודי שיגור שם במקום,

בוודאי שעדיין נקראת העיר החרבה בזויה והשממה, ולכן מי שרואה אותה משחודש שלם לא רואה את בית לחם וכעת הוא רואה,

והם הראוי שיקרע את החומצה כדי להביע את הכאב הנורא בזה.

הרבה יהודים קנו,

כל השורה של החנויות, הבניינים שמסביב לבית לחם,

הכול נקנה על ידי יהודי,

ואף ממשלה לא העיזה להביא לשם יהודים שיבואו וישבו שם במקום.

יש לנו אומנם כותרת כאילו הממשלה שלנו היא ממשלה ימנית,

אבל אתה רואה שגם ממשלות הליכוד, גם הממשלות האלה לא ישבו את המקום הזה, ולכן לצערנו היא עדיין חרבה.

ואדם שלא ראה חודש שלם את בית לחם, מן הראוי שיקרע.

יש אנשים שכמעט כל יום עוברים שם.

כשהם נוסעים לגוש עציון,

לביתר או לאפרת, הם רואים את המקום.

מי שרואה את זה לעיתים קרובות, בוודאי שאינו חייב לקרוע.

אלא חובת הקריאה היא אך ורק שאדם לא ראה את המקום הזה יותר מחודש, 30 יום ויותר,

אבל כאן הם ראו את המקום,

ולכן אין צורך לאותם אנשים לקרוע.

אבל אדם שלא ראה את המקום גר בבאר שבע, באשקלון או במקום אחר.

כשנכנס לאותו הכביש,

גם אם הוא לא נכנס לתוך בית לחם, אבל נכנס דרך כביש המנהרות,

ורואה בצד, בצד שמאלו, הוא רואה את העיר שעדיין היא חרבה מבחינתנו, צריך לקרוע את החולצה, לומר רק עוד שראי מדבר,

וקרע את החולצה כדי להביע את הכאב.

מחלוקת בפוסקים יש לגבי העיר חברון.

האם גם על חברון כשאדם מגיע ל...

הרי כשקראנו בתורה על שלושה ערי מקלט בארץ ישראל הם היו קדש נפתלי, יש אומרים שזו צפת,

שכם וחברון אז אם אתה אומר שחברון היא עיר מקלט אז היא לא ניתנה לשבט יהודה אלא היא שייכת לכל עם ישראל או שנאמר הפרברים מסביב הכל ניתן לשבט יהודה כלב ולפונו ואחרים זה הוויכוח שדן הגאון חידה ברכי יוסף

ושאר האחרונים אבל בזמנו של הגאון חידה היו קומץ קטן של עשרות יהודים שהיו גרים בתוך חברון היום בן פירת יוסף מעל רבבה גרים בקריית ארבע העיר חברון לא רק בקריית ארבע אלא גם בתוך חברון עצמה בשכונת אברהם אבינו גם שם ברוך השם גרים הרבה יהודים כך שאם יש במקום יישוב יהודי קשה לנו להגדיר את המקום שהעיר חברון עדיין חרבה ולכן

גם אדם שלא ראה את חברון יותר מחודש כשהוא מגיע לשם או למערת המכפלה או לעיר בעיקר הדין אין חובה לקרוע גם כאן מומר הספק שיש לנו הוא ספק בדרבנן ולכולה ולכן אין חובה לקרוע כשאדם רואה את העיר חברון.

מחלוקת נוספת יש על ירושלים אדם שלא רואה את העיר ירושלים כשמגיע לכאן האם צריך לקרוע או לא?

רוב האחרונים נוקטים שאין לקרוע כשאדם רואה את ירושלים משום שהיום בזמן הזה יותר מחצי מיליון יהודים גרים בירושלים ואיך אתה תאמר הרואה ערי יהודה ירושלים בחורבנה היא לא חורבנה ברוך השם היא בנויה לתלפיות יש כאן יותר מחצי מיליון יהודים

אבל חולק עליהם הגאון הרב אוירבך

הרב אוירבך טוען אם זה חרב או לא אתה לא מודד רק מבחינה גשמית אם יש כאן חצי מיליון יהודים שגרים כאן או לא אלא מודדים את העיקר העיקר הוא מבחינה רוחנית איך אמרנו אתמול בהנחם העיר החרבה הבזויה והשלומה אתה אומר עדיין גם בהווה אתה אומר את המשפטים האלה וכל זה בוודאי שהוא אמת יש כאן לצערנו כנסיות

איך התורה התייחסה לבתי עבודה זרה לכנסיות

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים היה צריך להשמיד את כל אותן הכנסיות גם בבתי הקברות שלהם על הקברות אתה רואה הם עושים את השתי וערב ואת הצלבים שלהם גם את זה היה צריך להשמיד לצערנו אין בכוחנו לבצע את הדברים האלה אם תנסה לעשות כך הם יתנקמו ימקמו מייד

היהודים שנמצאים באירופה אמריקה רוסיה תהיה מיד נקמה בגלל הפחד שמא תהיה נקמה בגלל סכנה אנחנו שותקים אבל השתיקה שלנו לא הופכת את המציאות המציאות היא שעדיין מבחינה רוחנית העיר חרבה בזויה ושוממה זו הדעה של הגאון הרב ארדך ולכן הוא אומר אדם שלא היה בירושלים חודש הוא בא מחיפה או ממקום אחר ומגיע לירושלים

צריך לקרוע על העיר ירושלים אבל כמו שאמרנו קודם רבע אחרונים חולקים עליו הם מגדירים את העניין אם גרים כאן יהודים או לא נכון שיש כאן גם כנסיות אתה מסתכל על חצי כוס המלאה וברוך השם חצי כוס המלאה יש כאן לא רק חצי מיליון יהודים אלא יש כאן מאות תלמודי תורה ישיבות קטנות ישיבות גדולות כוללים אין שום עיר בעולם שיש בה כל כך הרבה תורה

ויראת שמיים כמו שזכינו שיש בירושלים ולכן אם המחלוקת היא בדרבנן ספק דרבנן לכולה ולכן אנחנו לא נוכל לחייב את האדם הזה שיבוא ויקרא את החולצה כשיגיע לירושלים ספק דרבנן לכולם הגמרא ממשיכה לגבי מקום הקודש והמקדש אדם שיותר מחודש לא ראה את מקום הקודש והמקדש צריך לקרוע את החולצה

לפני כן יאמר את הפסוק

בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך היה לשרפת אש וכל מחמודנה היה לחורבה

ואחרי שיאמר את הפסוק הזה יקרא.

מי שלא זוכר את הפסוק הזה בעל פה, שיפתח סידור יש שם את התיקון חצות בסוף תיקון חצות בסוף תיקון רחל מופיע שם הפסוק הזה שאמרנו יאמר את הפסוק ומייד יקרא את החולצה בצד שמאל

צריך לקרוע בעמידה,

כמו אדם שקרה לו אסון על שבעה קרובים. אמר שם, גם אצל דוד ושמואל ב' וגם אצל איוב,

ויקום דוד ויקום איוב ויקרא,

גם פה צריך לעמוד ולקרוע.

דבר שני, צריך לקרוע ביד.

אלא שאת החולצות שלנו,

מבחינה טכנית,

אף אדם כמעט לא יכול לקרוע ביד.

ולכן שייקח סכין ומספריים,

יתחיל את הקרע בהתחלה בסכין,

ואחר כך יקרע בידיו.

בדרך כלל אדם שקורע על אח או אחות וכיוצא בזה קורע בצד ימין,

על אבא או אמא קורעים בצד שמאל.

כאן,

על אבלות החורדן של בית המקדש זה דומה לאבא ואמא,

ולכן צריך לקרוע לכתחילה בידיים ובצד שמאל,

זה מה שצריך לעשות בלכתחילה.

כל זה לאדם שלא ראה את מקום הקודש או המקדש חודש.

אבל אדם שכל כמה ימים רואה את מקום הקודש והמקדש,

בין אם הוא התקרב הגיע קרוב לשם,

בין אם לא הגיע קרוב לשם, אלא הסתכל מבניין גבוה.

יש לנו בירושלים מאות בניינים גבוהים שמשם אתה צופה ורואה את מקום הקודש והמקדש.

אם ראה מאותו בניין גבוה את מקום הקודש והמקדש,

ראה את הכיפה המוזהבת וכיוצא בזה,

לא מילא אותו האדם אינו חיה.

כשאנחנו נוסעים בכביש מספר אחת ליד שער שכם אתה מסתכל שמאלה לצד מזרח אתה רואה מיד את הכיפה המזבל ואתה רואה את המקום על הר ציון ששם שועלים ילכו בו אז אדם שלעיתים קרובות עובר משם בוודאי שאין עליו את החובה האמורה אבל אדם שחודש שלם וראה את מקום הקודש והמקדש או של הערב ירושלים וכיוצא בזה ממילא כשהוא רואה את המקום הזה

בין אם הוא מגיע לכותל המערבי בין אם לא מגיע זה לא משנה אם דעתו להגיע לכותל המערבי בכל מקרה ברגע שרואה מן הראוי שיקרא את החולצה אם הוא זוכר שיאמר גם את הפסוק בית קודשנו ותפארתנו אשר ילוך אבותינו כדי לזכור את עניין אבילות החורבן כדי להביע בצורה הנכונה את הכאב הנורא על הר ציון ששמם שועלים ילך רבו עד היום

הגויים הערבים הם ששולטים במקום הזה הפכו את המקום הזה כמו בית לוויות מביאים את הנבלות שלהם לשם ומשם הלוויה יוצאת וטמאים את המקום לצערנו אם היה בכוחנו היינו צריכים לסגור את המקום הזה שלא תהיה כניסה לא לאהודים ולא לערבים לאף אחד אבל לצערנו אין לנו הכוחות האלה והממשלה שלנו לא השכילה לעשות את הדברים האלה בזמנו לפני 43 שנים

כשיחלו לבצע את הדברים האלה לצערנו כמו שאמרנו על הר ציון ששמם שועלים ילך רבו ולכן אנחנו מביעים את הכאב שיש לנו על כל מה שנעשה שם על ידי זה שאנחנו קורעים את הבגל אין הבדל בדברים האלה בין איש לאישה

גם נשים, אישה שלא ראתה את מקום הקודש והמקדש,

כשמגיעה לשם גם היא אמורה לקרוע, גם היא חייבת לעשות את הדבר הזה.

אלא מאי?

כשהיא קורעת חלק מבשרה יכול להתגלות וזה בוודאי לא צנוע ולכן הפתרון הוא שתכין לעצמה כמה סיכות סגורות מיד אחרי שקראה שתסגור את המקום הזה בסיכות

כדי שבשרה לא ייראה אדם שקרא איש או אישה מיד אחרי זה רוצים להחליף יכולים יש לו בתיק עוד חולצה נוספת רוצה אחרי הקריעה ללכת לשירותים ולהחליף ללכת את הבגד האחר יכול בלכתחילה הוא לא חייב להישאר לשהות עם הבגד הזה כל היום כולו אלא מיד אחרי שקיים את ההלכה קיים את חובתו שילך ויחליף את הבגד

כך גם לגבי אישה היא יודעת מאוד שחובתה לקרוע היא מביאה איתה בתיק עוד שמלה אחרי שקראה וסגרה את המקום בסיכות רוצה ללכת לשירותים ולהחליף את החולצה גם כן הדבר אפשרי אין בעיה בדבר

פעמים רבות

הוד מעלת הצלם של החתונה דורש מהחתן והכלה לפני שאתם מגיעים לאולם בשעה חמש קודם כול הולכים לכותל המערבי

שם הוא יצלם את החתן לבד הכלה לבד שניהם ביחד טוב מה שאומר המנכ״ל זה פקודה אסור לסרב פקודה גם באותו לילה אבל הכלה שואלת אותך האם אני צריכה לקרוע את השמלה או לא תענה לאן שלא היא לא חייבת השמלה לא שייכת לה היא לוקחת את השמלה בשאלה היא שואלת את השמלה לאותו לילה

משלמת תמורה אלף או אלפיים שקל כיוון שהשמלה איננה שלה על הכלה אין חובת קריאה היא לא חייבת לקרואה מה שכן נשאר לנו נשאר לנו החובה של החתן ולכן החתן יביא איתו מעיקרה עוד חולצה בתיק כדי שיוכל לאחר מכן להחליף את החולצה

בספר הר עצמי מביא בשם האחרונים אדם שקרה לו אסון

נפטר אחד מהשבעה הקרובים והוא לבוש באותו רגע חולצה יקרה מאוד מערב אין חובה לקרוע את החולצה היקרה יכול ללבוש גם חולצה ישנה ואותה יקרה בה יקיים את חובת הקריאה כך גם פה אדם שיודע מראש שהוא אמור להגיע למקום הקודש והמקדש אמור להגיע לכותל המערבי אז יכול מעיקרה ללבוש איזו חולצה טריקו או חולצה אחרת

ואחרי שיקרה את החולצה הישנה אחרי כמה דקות יוכל להחליף וללבוש חולצה אחרת חולצה יותר טובה ההלכה היא כמו שאומר הר צבי אין איסור לבוא ולעשות כדבר הזה מעיקרה ולא חייב לקרוע את החולצה היקרה ביותר שיש לו יכול לקחת גם חולצה רגילה גם בה יקיים את חובתו בדבר הזה כך גם לגבי אישה יש אנשים שבורחים מכל זה

עושים עורמה מה הוא עושה לפני שמגיע לשם הוא מקנה את החולצה שלו למישהו אחר וזה לא טוב הגמרא שם במסכת מנחות בדף מ״א הגמרא אומרת מספרת על רב קטינה שעיגל את כנף הבגד כדי לא לקיים מצווה ציצית וכשהוכיח אותו העיר לו מלאך המוות

שאל אותו מי ענשית הוא העשה אתם מענישים אדם שלא מקיים מעשה

ענה לו מלאך המוות בעידן רדחה כשיש חרון אף ענשיה נעשה לכן לא טוב גם פה לעשות את העורמה הזו אדם שמתחייב שיקיים את חובתו שיבוא ויקרא יעשה את מה שצריך ולא צריך להיות קמצן יותר מדי לחוץ על איזה חולצה ישנה שלא לקרוע אותה זה כבר גוזמה יותר מדי אלא מן הראוי אדם ששואל אותנו להוריד לו את הדרך אשר ילך בה יעשה את חובתו כמו שראוי

אלא אם כן אם השואל אותך הוא נער בן חמישה עשר שנים

הנער הזה החולצה בוודאי איננה שלו החולצה שייכת לאבא שלו אבא שלו קנה לו את זה

הילד הזה עדיין לא עובד ואין לו חולצה משלו עובדה כשהוא יתבגר הגוף שלו יגדל הוא לא יוכל ללבש את החולצה הזו ישאיר אותה בארון ואחיו הקטן כשהתבגר אחיו הקטן ייקח את אותה חולצה וילבש

כך שהחולצה הזו באמת היא מושאלת לו ואינה שייכת לו אז לילד כזה ולנער כזה אין חובת קריאה אבל אם האדם הזה ברוך השם הוא כבר מבוגר אחרי החתונה החולצה היא שייכת לו ובוודאי שחייב לקרוע אם יותר מחודש יותר מ-30 יום לא ראה את מקום הקודש והמקדש מן הראוי שיקרע את החולצה

הרדבז דן לגבי הירושלמים

והרדבז מספר שהיה מנהג בירושלים שהירושלמים לא היו קרעים את החולצה גם מי שלא ראה בתוך חודש את מקום הקודש והמקדש הרדבז עצמו דעתו לא נוחה מהמנהג הזה אבל הגאון חידה בפרקי עשר בסיוון תקסא מסכן כיוון שכך נהגו ולכן לירושלמים אין חובה לקרוע

כותב בספר אבילות החרבן של הגאון רב סאו דודוצקי אומר

כל זה למי שגר או בעיר העתיקה או בשכונות שקרובות אליהן אבל אדם שגר במקום רחוק יותר נמצא ברמות וכיוצא בזה שם הוא בוודאי חייב לקרוע אם לא ראה את מקום הקודש והמקדש חודש 30 יום כשאדם נמצא קרוב מאוד אתה גר ברבע היהודי או שאתה גר בשכונת משררה המרשה אז זיכרון חורבן בית המקדש

ממש מליבנו גם אם האדם בפועל לא ראה אפילו אחי לא חייב לקרוע אבל כשאדם נמצא רחוק נמצא או ברמות או במסגת זאב וכיוצא בזה שם אם לא ראה את מקום הקודש והמקדש חייב לקרוע כך דעת מרון החכם מן ציון וכך ההלכה שלאדם הזה אין את ההיתר אין הפטור שאמרנו כל ההיתר כל הפטור שאמרנו אותם

שגרים קרוב מאוד למקום הקודש והמקדש אבל מי שגר רחוק מסתכלים על המציאות אם בפועל ראה את מקום הקודש על הר ציון ששם הם שאלים ילכו בו אז הוא פטור אבל אם עברו יותר מ-30 יום ולא רע יתחייב לקרוע כמו שאמרנו יגיד את הפסוק ויקרא זה מה שחייב לנהוג ולעשות אצל אחינו בני ישראל האשכנזים

המנהג הוא כשקוראים על אבא או אמא שמתו קוראים לא רק את החולצה קורא גם את המעיל אנחנו לא נהגנו כן לפי דעת מרן בהירות דעה סימן שמ' קורא רק את החולצה והסברה מדוע לא חייב לקרוע את המעיל הרי הגמרא אומרת שקורא הכל בגדיו מסביר לנו מרן בבית יוסף

אדם שלובש מעיל הוא לא לבש את המעיל כמו שהוא ילבש חולצה

כמו שהוא ילבש בגד רגיל כדי להתכסות

אם יש לך יום חם יותר מ-30 מעלות אתה רואה בשבת האדם הזה לובש את החליפה

שאל אותו מה אתה לובש את המעיל קר לך?

הוא יגיד לך מיד כבוד שבת אני לובש חליפה יפה כיוון שאין הבגד הזה כדי ללבוש כדי להתחמם אלא רק

לחזות בעלמא זה לא נקרא בגד ואת זה לא חייבים לקרוע כשהאבא או הימא נפטרו.

ממלא, אליבא דה מרן הוא הדין גם פה,

גם כאן שירך את אותה דוגמה, אותו דין,

ולכן גם אדם שלא ראה יותר משלושים יום את מקום הקודש והמקדש,

כשקורע לנו די שיקרע רק את החולצה ואין צורך לקרוע את המאי.

אם שואל אותך אשכנזי,

הם נוהגים לקרוע, כמו שאמרנו גם את המאי, הן לגבי אבא ואימא והן לגבי מקום הקודש והמקדש,

שניהם שובים.

אם בכל הקרואים ואנחנו קורעים בצד אומים,

על אבא ואימא קורעים את הבגד בצד שמאל עד שיגלה ליבו,

כך הוא הדין על מקום הקודש והמקדש,

גם כאן קורע בצד שמאל.

המגן אברהם על המקום מצטט לנו את דברי הרמב״ם שהמקום,

הר הבית,

עדיין הוא קדוש,

וכיוון שכולנו טמאי ומתים,

אסור לנו להיכנס לתוך שטח הר הבית,

אסור לאדם להיכנס בטומאה לשם.

קראנו לפני שלושה חודשים בחומש במדבר, פרשת נשא.

יש לנו שלושה מחנות. מחנה ישראל הכוונה ירושלים,

מחנה לוויה עד העזרה,

ומהעזרה פנימה זה נקרא מחנה שכינה, ועל זה התורה מזהירה אותנו,

יישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמאי לנפש.

אדם שהוא טמא,

אסור לו להיכנס בטומאה לתוך שטח הר הבית.

מה תגיד לי, אבל בית המקדש חרב?

הרי הפסוק אומר, והיו עיניי ולבי שם כל הימים,

ושיבותי את מקדושכם,

אף על פי ששוממים,

בקדושתה הם עומדים.

ולכן, לפי הרמב״ם,

אדם טמא שנכנס כעת, בזמן הזה,

לתוך שטח הר הבית,

חייב כרת.

כמו אדם שאכל ביום הכיפורים,

בדיוק אותו דבר גם כאן שייך את החומרה האמורה.

גם לחייל, אין יותר להיכנס לשם.

גם לחיילים הדבר אסור.

בדרך כלל היום כל קצין שמופקד על איזו משימה,

הוא לא לוקח אך ורק את מספר החיילים שהוא צריך.

אם הוא היה צריך רק 20 חיילים,

תמיד הוא לוקח רזרבה,

עוד עשרה, עוד עשרים,

שאם חלילה יקרה משהו,

יש לו מה לענות לוועדת החקירה.

כך נהגו כל הקצינים וכל המשימות.

ממילא גם פה, אולי אתה מהרזרבה.

מי יתיר לך להיכנס לתוך אותו השטח,

לתוך אותו המקום?

מה תגיד לי, אבל זה נחרב?

נכון שהמקום אינו בנוי לתלפיות,

אבל ארון הבירית עדיין נמצא שם.

השכינה הקדושה באה מחמת ארון הבירית שבו נמצאים הלוחות,

ולכן אין על מה לדבר, אין הווה אמנה להיכנס לשם בטומאה.

הגמרא מספרת שבזמן יהושעיהו המלך הוא פתח את ספר התורה וראה שם כתוב, יולך השם אותך ואת מלכך.

כשזה קרה לו כמה פעמים שלח לשאול את חולדה הנביאה

על מה המדובר,

ואז היא ענתה לו על פי נביאת השם שהוא בימיו לא יהיה הגלות,

הוא ימות,

יבוא לקברות אבותיו בשלום.

אבל הוא מבין את הרמז,

ולכן גנז את ארון הבירית במחילה שמתחת להר הבית. עד היום זה נמצא שם.

הגמרא למסכת יומן בדף נד מביאה מחלוקת בין רבי אלעזר ושאר התנאים,

והמסקנה היא שעד היום ארון הבירית שם,

ולא גלה לא על ידי הקסדים בזמן בית ראשון ולא בזמן בית שני.

המשנה למסכת שקלים, גם הגמרא שם ביומן נד מספרת שהיה איזה כהן

שראה אחת הרצפות של העזרה שלא הייתה ישרה.

הוא הבין שכאן פתח המערה ששם נגנז ארון הבירית.

בא להגיד את זה לחברו,

לא הספיק לדבר עד שיצאה נשמתו מיד.

כולם הבינו שבאמת המקום, הפתח של המערה היה משם.

אז אם יש שם עדיין את ארון הבירית,

זה מה שנותן את העוצמה הרוחנית השכונה,

ולכן לנו הדבר אסור, אין יותר להיכנס.

אומנם בדברי הראשונים ראינו את דברי רבנו חיים מפריז,

מובא בספר כפתור ופרח, פרק ו' ועוד,

שהוא אמר מי ייתן ויזכה להגיע לעיר הקודש ירושלים,

ואקריב קורבנות בבית המקדש.

אחריו העתיקו את הדברים האלה עשרות מגדולי האחרונים,

אחתם סופר דירושת ציון של הרב קל ישיר ועוד.

אבל אין מה להשוות בין מה שאמרו אותם הפוסקים, אותם הראשונים,

למציאות שיש היום בזמן הזה.

יש הרבה אנשים מעמי הארצות שלוקחים את הדברים האלה ויש להם חלום,

אולי נזכה להקריב בזמן הזה קורבנות. אחד אמר לי שבחג הסוכות הוא עשה ניסוך המים,

כך הוא אמר, אני לא יודע איפה הוא עשה, אבל כל הדברים האלה אינם נכונים.

בזמנם, בזמנו של רבי יחיאל מפריז, הכפתור ואפרח ושר הפוסקים,

עם ישראל היה טהור,

ולכן היה הווה אמינא לומר,

הטומאה היחידה שהייתה טומאת מת,

טומאה הותרה בציבור, כמו שכתוב בפסחים בדף פה.

אבל הגמרא שם ממשיכה ואומרת,

כל זה בטומאת מת,

אבל בטומאה יוצאת מגופו של האדם,

אפילו אם רבע עם ישראל אם כך, אין לנו רשות לעקריב קורבנות.

היום,

לצערנו, רוב העם ישראל יש להם לא רק טומאת המת,

אלא יש גם את הטומאה היוצאת מגופו,

כגון, הגמרא מפרטת,

זב, זבה, נידה או בועלי נידה.

היום, מתוך חמישה מיליון וחצי יהודים שיש בארץ,

אנחנו פחות משני מיליון דתיים. החיללים, לא רק הנשים שם לא הולכות בכלל למקנה,

אלא גם הגברים הם טמאים באותה הטומאה,

אומרים לה, אם רוב עם ישראל הם כך,

גם אם יבוא מלך המשיח מחר,

מחר לא נוכל עדיין לבצע,

להקריב את הקורבנות,

אלא עד שעם ישראל יהיה טהור.

רק אחרי הטהרה, שבעה נקיים, רק לאחר מכן נוכל להקריב את הקורבנות.

אתה לא יכול לדמות את מה שאמר רבי חיים מפריז,

מה שהוא אמר לפני 800 שנים,

אז כל עם ישראל היו קדושים וטהורים,

לא היו אז יהודים חילונים.

היום, כשלצערנו, יש את היהודים החילונים, אתה צריך להסתכל על רוב הקהל. הרמב״ם כתב את זה פעמיים באהבה בהלכות ביאת מקדש,

פרק ד' הלכה יב,

וגם בהלכות קורבן פסח, פרק ז' הלכה ד'. פעמיים באהבה הרמב״ם הדגיש שרק טומאה הותרה בציבור טומאת מת, כשיש לך רק טומאה אחת,

אבל כשיש לך גם טומאה כפולה,

כמו שאמרנו,

נידה, בעלה נידה וכיוצא בזה,

על זה גם אם רוב העם ישראל הם טמאים,

לא יכולים להיכנס ולא יכולים להקריב קורבנות.

אבל כמו שאמרתי, יבוא מלך המשיח ברוח שפתיו ימיט רשע, ימיט את הרשע, יחזיר את כולם לצורה שלמה,

כולם יהיו בעזרת השם קדושים וטהורים,

ואז גם נזכה בבניין בית קודשנו ותפארתנו שיהרג בנים מהשמיים,

ונזכה ששבט הכהנים יעבדו שם בבית המקדש במהרה,

אמן ואמן.

אמן.