הלכות בורר ודש בשבת, כשרות והשגחות בזמננו, ושאלות מעשיות במקררים, אשראי ובישולי גויים

 - - - לא מוגה! - - - 

על ידי ילד, על ידי ילד קטן, אמרנו שמותר. כיוון שיש מחלוקת ויש מי שמתיר לגדול, אפילו אם ההלכה לא כן בפסיקה שדרבנן, על ידי ילד יכולים להקל. עכשיו, בשינוי מה זה יהיה? זה יהיה במקום פסיקה שדרבנן אחד, בשינוי זה יהיה טרייד רבנן. ולדעת מרן, גם בטרייד רבנן עדיין יש בעיה. לכן לא הייתי ממליץ אפילו בשינוי. אולי תגיד לילד שיחסי בשינוי, אבל לנו גם בשינוי כדאי להחליט. הסתכלנו לגבי המקררים של הלונפוסט, שכשפותחים את הדלת המעברים למפסק, אם יש בעיה במקרר כזה גם לגבי הדלת של המקרר עצמו, כי הרי העקור מגיע מהפריזם. אם יש בעיה לפתוח גם את הדלת של, אלה שמכירים לפתוח דלת של מקרר, אם במקרר הלונפוסט את הפריזם יש בעיה שכל פעם שפותחים המעבר למשגב וכשסוגים הוא נדלק, אם יש בעיה במקרר כזה גם לפתוח את הדלת של המקרר. עוד פעם, המקרר שמדליך את המעוור רק למעלה במקפיא או גם למטה. אני מדבר על למעלה, למטה, על מטה. אני מדבר על למעלה. יש הרי למעלה במקפיא. לפני כמה שיעורים הרב אמר ש... מה שלי ידוע לא בצורה הזו שקרנו. בפטנט שאני מדבר הוא מתחיל לעבוד ברגע שאני פותח, אבל לא מסגר כשאני סוגר, לא. הוא ממשיך לעבוד גם אחר כך. זה הפטנט שאני מדבר עליו. הוא מתחיל לעבוד. שרק מתחיל לעבוד, אבל הוא ממשיך לעבוד גם אחר כך לפחות חצי שעה אחרי זה. הוא לא נפסק מיד, ולכן לגבי הסגירה אין שום בעיה. באמת, לטפוח הדלת התחתונה אין בעיה בדבר הזה? לא, לא. כל הבעיה היא במקפיא. המאוורר הזה צמוד למקפיא ולא צמוד לדלת התחתונה. אין שום בעיה בדבר הזה. השעון הזה, שמפקינים כבר מפררים, זה טוב למקפיא? לא יודע. לא יודע מה הטיב של השעון הזה ועל מה הוא עובד. אם זה רק על המנוע או גם על ה... שלושה אחוז לחברה, אתה יכול להשתמש בזה? עוד פעם. נותנים למה, כן. אתה יכול לתמודד את הארכסטיזם, במקום שקל זה לא אי-אפשר כאן. נו. והוא מוריד מזה כל חודש את הסכום האלה להשתמש בזה, ואתה יוצא סתם שאתה מקיימת לחברה את ה-2 אחוז, 3 אחוז, זאת אומרת, אתה הלווה למעשה, אתה לווה מהבנק, ואתה משלם לבנק 10%. עכשיו, כשאני לוקח ונותן לך את ה-10% האלה, הבנק לא מכיר אותי, אז גם אני ואתה צריכים לעשות שטר עסקה. בינינו אין שטר עסקה. מה שאתה משלב לבנק, אני מכיר רק אותך. כן. אתה עושה עכשיו לי טובה, ואתה נותן לי את הכסף הזה באותם התנאים. שוב, אני ואתה, כן. את העסקה, כשאני ואתה נחתום, אז יהיה בסדר. אבל בלי את העסקה יהיה עסקי. בסדר, אבל בלי ואין בעיה היום, יש לי תעסקה. מה אתה עושה בוויזה? אני קונה איזה משהו בערבית, יש לי בעיה, כשלומי כאילו. אין סוג. שוב, מי שרגיל לסמוך על היתר העסקה, יכול גם לסמוך על הוויזה. מה בריאות העסקה, זה שאני קונה בוויזה היום ואני לא עושה את זה במקורת, בשל השואים. זה לא יביא תגובה, מה, אני לא לוקח את זה לעסק או משהו. בסדר, אבל כל עסק שאדם לוקח, הוא יכול לקחת את החסכונות שיש לו, כשיש לך רכוש, בית או דבר אחר, אתה יכול למכור את הבית ולעשות מה שאתה רוצה. לא משתלם לך. כדאי לך יותר לקנות עכשיו עגבניות בוויזה או בדבר אחר. ולכן עדיין זה לא אוסר. אתה מן ציון טוען את הטענה שלך באוסר. אתה אומר וחוסר את החשבון, אם אדם איזה ארכילאי אין לו כלום, אתה צודק. אבל כשיש לאדם איזה משהו, וזה בחיי גוונה, לא שייך היסוד. אדם אורח מפעיל את השימון, אפשר לקבל את הרגוע בגלל זה? כן. יש בעיה של בישול הגוונים? לפעמים יש בעיה של בישול הגוונים, בוודאי. אביא לך משל ודוגמה. סיפר לי אתמול אחד מהמפקחים על הכשרות בירושלים. הרב יעקב אברשאלי ואחיו של חכמים זוהר, הוא אומר לי הרבנות בירושלים נתנה תעודת הכשר למסעדה שהבעלים גויים וכל העובדים גויים איך הם נתנו? המשגיח אמר אני אהיה כל היום והכל יהיה בסדר זאת אומרת אני מפקח, אני בא, אני לא רואה את המשגיח אם יש בדעת זה המשגיח הוא טוב, למה לא אפשר? אפילו זה הבעיה של רישולי גבוהה מספרדה, של קדימה כן, עכשיו, אם זה חשמל, אמרנו פעם שזה יותר קל אם הבישול בגז, זה יותר חמור, זה תלוי בפרט הזה הוא ניתן לברר את כל מלון לך בישול? כדאי לברר, כן בדיעבד אי-אפשר לסמוך על זה שהם מדליקים? הם ודאי מדליקים. אפשר לסמוך, אפשר לסמוך, בדיעבד מותר, אבל זה לא מלכתחילה, זה יותר דחוק, יותר דחוק אבל, אם הצורך זה שהאישה חוצה רנועה, מותר, מותר, אין לסוף בתנאי אחד שהמצב מבחינת הניקיון, תולעים ובסדר. עד שאתה דן כולכם בכובד ראש בנושא של בישולי גויים שיעודו רבנן, תבדוק בעומר איך, תבדוק, אין יותר טוב ממך. אני מוכן לקבל את כל ההכשרים שבעולם אבל אם אין אני לי מי לי, כך לימדו אותנו במשנה, תיכנס למטבח פעם, תראה מה הם עושים, מה הם לא עושים, מי בודק, מה בודק, איך בודק, זה לא מיותר. איך עדיקה לברוריה אתה יודע שצריכים להשתדל ולכן תיכנס, תראה, מה קורה. אם זה באמת טוב, הירקות שם מגוש קטיף וכאן זה הדרך, הכל עומד, טוב, היום מקפיקים שזה ידע. כולם נאמנים, אני, כשאני נכנס לעצמי לראות, אני לא נאמן? לא, אבל השאלה אם זה חיוב או היא לא? אה, אתה שואל אם זה חיוב. אם אני מכיר אישית את המשגיח, אני יודע שהוא אדם מראש המים. אני סומך עליך, אני יודע שאתה למדת טוב על אחות עוליים, הכל בסדר, כשאני מכיר אותך אין שום... אבל כשהאדם הזה לא מוכר לי יש בעיה מסוימת. הכלל של עד אחד נאמן בייסורים שנאמר בגמרא ובפוסקים, כותב מרשאל פנדרי, לא שייך בדור שלנו. מרשאל פנדרי נפטר תרצ״א לפני 65 שנים. ואז, בדורו הוא כבר אמר שירת שמיים ירדה פלאים. ולכן אין את הכלל הזה. מה נגיד בדור שלנו? הדור שלנו, ברוך השם. כולנו חזרנו בתשובה, מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים ויכולים לעמוד. אנחנו כבר השגנו את הדור ההוא. לא, עדיין לא. היום אנחנו הולכים מוגיור של בדת. אנחנו הולכים לבדוק במכון מה הולך שם. אם אתה אומר ששם בדת זה מוכר, והם אנשים ירי שמיים, אנחנו חושבים על בטים שלהם. בסדר. מה צריך לבדוק שם? אני אסמוך על החזקה של הבדת. אני מסכים איתך. אבל כאן הוא הולך למסעדה. הוא נמצא כבר במסעדה. הוא יכול בקלות רבה להיכנס כמה שניות, פעם אחת, למטבח לראות מה. כאן אתה צריך לטרוח, ללכת עד המאפיין, לא הטרחתי אותך. כשאפשר לברר בקלות, אז החיוב לברר ביותר. וכאן הוא נמצא בלאו הכי, הוא הולך למסעדה. אז מה הוא יוסיף אם הוא ייכנס פעם אחת, אני לא אחייב אותו כל יום וכל שעה, אבל לפחות פעם אחת שידע, שיתרשם מה המצב של הניקיון מבחינה זו, כדי לוודא את הדברים הללו, כדי שלא יבוא לידי החשש פותק. הבעיה שהפעם שהוא יהיה שם זה יהיה בשבת, הוא כבר שם. האם כדאי להסתכל? כן, כן, גם בשבת. גם בשבת שהוא יהיה שם, כנראה, אם נראה שזה לא סודי, הוא יחזור הביתה. תשאל את הטבח, את הטבחית, תשאל אותם, איך אתם בודקים אורס, מה אתם עושים. בדרך כלל יש בכל המטבחים של את הכניסה לזרים אסורה, אבל אני מרשה לך, תגיד לך, תעשה את עצמך כשאתה בא לעזור להם. מה יש לעזור וכולי, יום שבת, גם הטבח מגיע לו עזרה, לא? כשאתה בא לעזור אתה גם מדבר איתו בינתיים. ממילא אתה יכול לגלות חלק מהסודות, חלק מהדברים. אני לא יודע מה קורה אצל הבדל. לגבי המיעוט, יש לנו הרי כללים כאלה, רוב, מיעוט ומיעוט המצוי. עכשיו ברוב, יש לך רוב משגיחים אצל הבדל שהם בסדר. יש שמועות שיש מיעוט קטן שהם לא בסדר. השאלה, מה המיעוט הזה? אני לא יודע. אין לי מושג, אין לי כלים לבדוק את זה. ולכן, כשאפשר לברך בכדות, אני חושש, אולי מדי רבנן, אולי יש חובה על ליבו, אבל אולי שמהתורה אין חובה. אבל כל הספק שלי, אולי מדי רבנן, אולי יש איזה מיעוט המצוי שעדיין לא בקיאים טוב בעבודה, לא מבצעים טוב את העבודה וכן הלאה. זה הדרך, מדי פעם משגיחים חדשים שנכנסים למערכת עדיין לא מתורגלים. ולכן, כשהוא נמצא שם בשטח, בלבחי, והבדיקה היא בקלות, אז אפילו אם יהיה הכשר הבדל, אני חושב שכדאי להיכנס. למה שונה בבדל? לא משנה, לא משנה. כל הבדלצים מלכתחילה כדאי. אם נדע בוודאי שאין מיעוט המצוי, שכל הצוות של כל הבד״צים, לא רק הרוב הוא טוב, אלא אפילו מיעוט המצוי אין כאן, אם יהיה דבר כזה, אז אני אפטור אותך אפילו מחיוב בדיקה קלה. אבל יכול להיות אולי שיש איזה מיעוט המצוי. אצל הרבנות אני מסופק אם יש רוב. אולי שמה החיוב הבדיקה אולי זה דאורייתא. הבעיה העיקרית בשנים האחרונות היא כך, פעם היה בארץ רוב הבשר הנשחט היה בשר כשר או חלק. 51% ויותר היה, ולכן כיוון שהיה רוב גדול, המצב היה תקין ושפיר. קיבלתי לפני יומיים דוח של משרד החקלאות. הדוח מופנה לרופאים הווטרינריים, ושם הם מספרים, מפרטים את כל בתי המטבחיים בארץ וכותבים מה שוחטים וכמה שוחטים. שורה אחרונה, 52% מהשחיטה בארץ בשר, חזירים, ארנבות וכו'. זאת אומרת, הבקר ירד למיעוט, הבקר והצאן. וגם המיעוט הזה לא כולו כשר שאנחנו שוחטים, אלא חלק ממנו הערבי. זאת אומרת, הפך להיות היום הבשר באופן כללי בארץ, הוא הפך להיות היום הרוב, כיוון שהרוב הפך להיות ערף, לכן אנחנו מאוד חוששים. הפחד שלנו בדברים האלה הוא הרבה יותר ממה שהיה פעם. פעם הארץ הייתה קטנה, לא היו כאן יהודים רוסים, ולצערנו לא היה הנגע הממאיר הזה של החדר. אבל היום, בשנים האחרונות, המערך נתן להם יד חופשית, בארבע השנים האלה הם השחיתו וקלקלו ועשו דברים נוראים, והיום אתה רואה את המספרים שחור על גבי לבן, מסמך רשום. מה קורה לזה, אוהד השר, להחלט את הרכבות של הרבנים? גם כן כדאי לבדוק, צריך לבדוק ולדעת מי הצוות. אדם לא נמצא מחוץ לארץ. איך? אדם לא נמצא מחוץ לארץ. אדם לא נמצא, לא יקנה. דבר כזה כדאי להימנע בו לקנות, אלא יקנה רק דבר שיש עליו הכשר טוב יותר, מעולה יותר. לדוגמה, הרב לנדוך הוציא צוות ששחטו והכול היה בסדר, או ראש השחטים של קריית מלאכי, הרב ליכנשטיין, הוציא צוות שארית ישראל בין, גם כן הוציאו את צוותו. כשאני יודע שכל הצוות כולו, אנשים מראי שמים, הכול היה מאה אחוז, ומנה אני רשאי לקחת ולאכול. כשלא מוכר לי, סתם כך, רבנות, כמו שאמרנו, זה דבר שהוא בגדר סימני שאלה, ספקות, ולכן כדאי שאדם, אם יהיה אלה זה יהיה. מה? הרבנות עשית מייצר? נו, הסיפור שסיפרתי עכשיו על המסעדה של הגוי, מה זה היה? הרבנות הראשית לישמעאל, על מי סיפרתי? יש עוד הרבה סיפורים. אם אני אשב לספר לך על הרבנות שלנו, גם משניים בלאדה לא נגמר. לצערנו הרבנות פשטה את הרגל בנושא של הכשרות. ולכן אנחנו לא סומכים על הרבנות, אלא רק על הבדצים. כך נוהגים גם הרבנים הראשיים לישראל. הרב בקשי דורון, הוא עומד בראש הפירמידה, נכון? הוא הרב הראשי. הוא נזהר לא להכניס לבית, אלא רק מהבדצים. אז אם הוא נזהר, זה גם מוסר השכל, גם לנו, שגם אנחנו צריכים לזה. יש על כל מיני דברים שבהפסיקים הרבה שקוראים מחוץ. יש על זה, איך חושב שזה רק בעיה של תלומות ומעשרות. יש על זה בעיה, אפשר לשמור על זה? יש על זה בעיה ראשונה של תלומות ומעשרות, בעיה שנייה של עורלה. בשני הבעיות האלה אנחנו יכולים להקל יותר, ובזה יש לנו ספק ספקה. ולכן מעיקר הדין מוכר, אין איסור מעיקר הדין. בפירות חיים, ירקות חיים, הדבר קל יותר. שם גם בלי רבנות הייתי יכול להתבסס על הספק ספקה כדי להתיר בשוק. אבל על מסעדות, כמו שאמרתי, שם יש לך בעיה של בשר ועוף. יש לך בעיה של ירקות שלא ניקו אותן מתולעים. שם הבעיות הן הרבה יותר חמורות, זה לא כמו האפרסק, שם הבעיה היא הרבה יותר קטנה, כי גם מי שחושש, חושש רק מדי רבנן. אין שם בעורלה בעיה בדאורייתא, משום שהרוב הם לא עורלה, ומין במינו, יבש בייבש, חד בית רבטין. אז במידה שאין בעיה מדאורייתא, כל הוויכוח הוא בדי רבנן, הוא מספק ספקה מדי רבנן, לכן שם אנחנו יכולים לסמוך להקל את זה. אבל בשעילתם, כשאדם הולך למסעדה, שם כבר השאלות הן כבר מתחילות להיות מסובכות יותר בדאורייתא, ולכן כדאי שיבדוק, יחקור וידרוש, ידע מה קורה. זהו שוקולד חלב, חלבי, עילית, הרב פרק פיזש ברמת גן, שמירה משעת החלילה. כן. אפשר לשמח? לא כדאי, לא כדאי לשמח. בזמנו שאלנו את הרב שהיה אחראי על ההכשרים שם בעיליתא. שאלנו אותו לפני עשרים שנה, אפשר לאכול עילית? או שחייבים רק מגדים בהכשרי הבד״צ. אז הוא אומר, לא, תאכל רק מגדים ולא תאכל עיליתא. אומרים לו, אבל אתה הרב שאתה נותן את ההכשר. אז איך אתה אומר שאתה לא אוכל ואתה אומר לנו לא לאכול? אז הוא הסביר לנו יפה, הוא אומר כך, אני כרב אני משתדל, אני עושה מעט. הם מציעים שהכל יהיה אצלי כשר, אבל החוק מחייב אותי כשמביאים תמציות מנצרת, מנהריה או ממקום אחר, כתוב על זה כשר בהכשר רבנות, אני חייב לקבל את זה. אני לא יכול להתווכח איתם אם זה כן כשר או לא כשר. אם אני לא אקבל את זה, הם יכולים להגיש נגדי בגץ, בבגץ אני אכשל ואני אצטרך לשלם 10,000 שקל גם הוצאות הבגץ. ולכן, כשמביאים לי ממקומות אחרים אני חייב לשתוק. בכל דבר, שוקולד או דברים אחרים, יש תערובות של כל מיני תמציות. אני אחראי על מה שנעשה אצלי בבית חרושת, אבל אין לי אחריות לדעת על עשרות סוגי תמציות שמהווים מכל מיני מקומות מסוימים בארץ, ועל זה אני לא יכול להתנגן, וזו הסיבה שאני לא אוכל מהאלית אלא רק מגדים. אז אם הרב אחראי על זה, הרב מרקוביץ', היום הוא בירושלים, הוא כבר יצא לפנסיה, אז בזמנו הוא היה אחראי. אז אם הרב מרקוביץ' אומר כך, עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה. אז מה, אנחנו נגיד לכם, מן הראוי שכל אדם יהיה זהיר ולא יסתמך בכל מצרכי מזון המתועשים, לא יסתמך על הכשרי רבניות למיניהם, אלא יהיה זהיר במאכל הזה. מה שהבדץ נזהר שגם הדברים... הבדץ מצבם קל מאוד. מצבם קל מאוד מבחינה זאת. הוא יכול לומר, מה הבאת לי תמציות מנהריה? אני לא רוצה, בשבילי זה לא קשה. אתה רוצה להגיש בג״ץ? תגיש. למה? הוא גוף פרטי בפני עצמו, הוא לא חייב לתת הכשר, הוא יכול לצפצף על הבג״ץ בכלל. מזמינים אותו לבג״ץ, הוא לא צריך לבוא, מה פתאום? מה אני קשור אליכם? אין לו שום קשר. הוא לא מקבל תקציב מהמדינה, ממילא הוא לא קשור בכלל, ולכן הם יכולים לסרב. אם הם יודעים שבנהריה או בבית-שאן או במקום אחר המצב לא טוב, מייד אומרים לו, לא, זה לא. את המציאות הזו אל תביא לנו. יגידו להם, אם לא אני אעשה לכם בג״ץ, תעשה. זה הכוח של הבד״צים האלה, שהבד״צים האלה יכולים לעמוד בפני הבג״צים. זה הכוח שלהם. ולכן, ההכשרים שלהם הם טובים. בגלל החולשה הזו, שלא יכולים לומר על כל דבר לא שמע, עשו להם בגץ, לכן הם נכנעים לאורך כל הדרך, ויש להם את השרשרת, המחדלים והבעיות שאמרנו. לתה יש בעיה? אני חושב שלא, כמה שידוע לנו אין בעיה. רק לגבי הפסח חוששים קצת, אבל כל השנה כולה בדרך כלל לא חוששים. לא, כי יש עכשיו כל מיני סוגי תה, תראה, מי מדבר על התה הגס, התה החומר גלם של תה. עכשיו, ברגע שזה תערובת, יש בזה גם טעם אחר. טעם אחר פירוש של דבר של תמציות. אם זה טעם אחר, כבר צריך הכשרים כמו כל דבר אחר. רק החומר גלם של התה אין בו בעיה. ברגע שהוא מעורב, אם זה טעם מנטה או טעמים אחרים, אז צריך יהיה לבדוק, כמו שאתה בודק כל דבר. אם זה שכשיר בדעת, אין בעיה. איך זה רבות פתח תקווה לתוך? רבות פתח תקווה החלש. כל הרבניות. מה? מה שהרב אומר, כל הרבניות. כל הרבניות, נכון. יש אולי בודדים, יש ברחובות, הם עשו דבר טוב. מהדרין. מהדרין, כן. זאת אומרת שהרגיל זה לא כל כך טוב, אבל המהדרין הוא טוב. הם לא יכולים לחייב, הבג״ץ תיתן להם מהדרין. לא רוצה לתת להם מהדרין, זה לא מהודר. לכן הם עשו את התחבולה הזו כדי להפריד בין לבין. אבל שם, בראש מחלקת מהדרין, עומד אדם חזק, ירשמיים, הרב רובין, ולכן המהדרין שם הוא טוב. אבל יש מקומות שגם המהדרין הוא לא טוב, כגון ירושלים. פעם בירושלים, עד לפני ארבע-חמש שנים, מחלקת מהדרין הייתה מצוינת. בזמן האחרון גם היא דעכה, ולכן אפילו על מחלקת מהדרין בירושלים אי אפשר לספר. אני אספר לך מעשה שהיה. ישבתי בחתונה של בנו של חכם יעקב אבא שאו, ונכנס מנהל מחלקת מהדרין לשעבר, הרב אדלר. יצא לגמלאות, פנסיה. אז הביאו אוכל, אפשר לאכול? כי המקום שהיינו, העולם, היה על זה כשרות של הרבנות ירושלים למהדרין. הוא שאל אותו, אפשר לאכול, והוא הוכיח, זו ענה לו כן, אבל הוא הסביר מה היה. אמר לו, באתי אתמול בעצמי לראות מה קורה, וראיתי כמה דברים לא בסדר. אמרתי להם, תשאירו את זה במחסן, זה לא בשביל החתונה שלי, אז הלילה בחתונה שלי הכל בסדר, והרב יכול לאכול. הוא מפקח שם, זאת אומרת הוא מבין בעניינים, הוא ירא שמים, וכך הוא מסביר, הרב אדלר ישב כאן, והרב יעקב אבו שאול ישב כאן, ואני באמצע ושומע את השיחה הנעימה הזו, ואתה רואה מה זה מהדרין ירושלים. אז מה נגיד לקורות אחרים וכו'. העופות הם בסדר, כי ראש השוחטים, הרב ויינה, הוא טוב, אנחנו יודעים שגם הצוות של השוחטים הם בסדר, וכן לגבי העופות, עוף ירושלים למהדרין אתה יכול לאכול. עוף של הרב רובין, רחובות, אתה יכול לאכול. או בדץ על גדולת ישראל, העדה החרדית, האשכנזים, הספרדים, גם הבדץ של הספרדים בעופות, גם הוא בסדר, יש שם צוות של חתימתו. טוב, במקומות האלה אין בעיה. אבל מקום שהצוות התפורר, העסק לא עובד טוב, מן הראוי להימנע. סיפר לי משגיח אחד שהוא עובד במחלקת מהדרין. הוא אומר שהתנאי של הרבנות לקבל תעודת מהדרין צריך שיהיה חסה שאין בה תולעים מגוש קטיף. כל פעם אני בא, הם מראים לי, הנה, בתוך המקרר יש כמה חבילות חסה. הוא אומר, יום אחד הפתעתי בשעה אחרת, הוא אומר, אני רואה 100 קילו חסה מעבירים, חסה רגיל. הוא אומר, את המהדרין היו שומרים לי במקרר שאני אראה לראות אותם בדבז, ואת החסה הפשיטה בשעה שאני לא נמצא הם היו מעבירים ומכשילים את האנשים ביסורי תולעים. אז הורדנו להם את המהדרין. הוא אומר, אבל עד שתפסתי אותם לקח לי זמן. לכן יש בעיה, אין להם צוות רחב בעל שיעור קומה כדי שיתמודד עם הדברים הללו, ולכן כדאי שאדם יהיה זהיר בכל הדברים האלה. אפילו לא מהדרין, מעיקר הדין מותר, אין לזה. כיוון שהשוחטים שם הם בחזקת קשות, כן. יש מי שממושב שעובד, יש מי שעובד באירופה או בשיניים, בג'מין, הוא אומר, סך הכל ההבדל הבקעה, כל התאריך הוא אותו דבר, מי שעובד עליו, האדם הזה מקצועי שאמר לך? הוא עובד שם. כל אדם שעובד פועל ניקיון, זה לא אומר שהוא מקצועי שיכול לתת חוות דעת. אני עובד, בתוך חדרי ניתוח אני עובד, אני פועל ניקיון. נתתי לך עכשיו חוות דעת מקצועית, הוא לא נהיה אלמוני, צריך לנתח. תראה, יש הרבה פלחים, הרבה פלחים שחושבים שאם הוא מנקה בחדר ניתוח אז הוא כבר הפרופסור הגדול, הוא יגיד לכולם, תעזב את, תעזוב את, תעזוב את, טוב, אז אני אסביר לו, תביא את הפלח הזה ואני אסביר לו. במהדרין בודקים את הריאות בצומת הגידין. תשאל את האדם הזה, מה זה צומת הגידין? הוא יודע? הוא לא יודע מה זה צומת הגידין. הוא אומר להיקים את אולי ישראל נעם, אבל הרגיל לא בודקים. תראה, של הרגיל לא בודקים, סומכים על הרגיל. אבל אלה שהם מעט הינם בודקים את צומת הגידין. יש 12% מהעופות יוצאים טרף בגלל צומת הגידין. יש עוד כמה אחוזים שיוצאים טרף בגלל בעיות בריאות. אז ברגיל הם לא חוששים, אומרים, כיוון שהרוב 80-90% זה בסדר, הם לא בודקים, אבל כשאדם רוצה להיעדר, אז הם בודקים גם את זה. זה מה שידוע לנו בכל השנים כולם. אז אם האדם הזה יודע מה זה צומת הגידים, יודע את כל הדברים, והוא אומר לך, מעיד לפניך שלא עושים את זה, אז באמת צריך לחשוש את דבריו למחש מהבית. אבל אם האדם הזה, אתה עונה לי שהוא לא מקצועי, הוא לא יודע אולי מה זה צומת הגידים, אז אני לא צריך לחשוש את דבריו בינתיים. לפני כן, תדבר איתו, תשאל אותו, תגיד לו, אתה יודע מה זה, תחקור ותדרוש אותו, תדריך אותו, שבאמת יחקור ותדרוש, אני לא ארפה את ידיו, אני לא אזלזל בו כמו שזלזלתי כאן. אבל שייתן לנו אינפורמציה מדויקת. שיבדוק לעומק ולא סתם ידבר דיבורים ויגיד הכל אותו דבר גם על הבדצים אנשים אומרים הכל אותו דבר הכל כסף ככה על כל הבדצים על כל ההכשרים אתה שואל אדם חילוני אומר לך הכל ביזנס הכל התערב הכשר הכל אותו דבר על הכל אומרים את המילים האלה נכון? צריך באמת לבדוק לעומק ולא תמיד באמת זה אותו דבר צריך להיזהר הבדצים בודקים מאוד פה? לא בודקים? כן, כן, בודקים. יש אדם מיוחד, שזה התפקיד שלו, למיין. בכל עוף שיש, הוא מסתכל עליו. העוף נאכל מנה שנייה, קודם מנה ראשונה. ניכנס לבורים. נתחיל להלכות בורר. טוב. היו לפניו שני מיני אוכלים, סעיף ג' אני, היו לפניו שני מיני אוכלים ערבים, בורר אחד מאחד, ומניח השני כדי לאכול מייד. בשני מיני דגים נקרא שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחד מחברו אלא בידו כדי לאוכלן מייד, אף על פי שהחתיכות גדולות וכל אחת נקראת בפני עצמה. אבל כלשהו מן אחד, אף על פי שברור חתיכות גדולות מתוך קטנות, לא מקרה ברירה. יש לנו מחלוקת בפוסקים, האם הכלל שנאמר, אין דישא אלא בגידולי קרקע, נאמר אך ורק לגבי דש, אבל לגבי בורר לא נאמר הדבר הזה, או שגם בורר רק בגידולי קרקע. לדעת חמדת ישראל בורר שייך רק בגידולי קרקע. אבל רשי, אנחנו לומדים מדבריו שגם בכל דבר, גם בדבר שאינו גידולי קרקע, גם כן יש בזה חיוב חטא. כך למדו האחרונים מדברי רשי בשבת ע״ד. הגברה שם אומרת, אדם שעושה חבית חייב משום שבעה חטאות. זאת אומרת, כל התהליך, מההתחלה עד הסוף, עשה את זה ביום שבת, חייב שבעה חטאות. למה? אחד מהם, רשי אומר, חייב משום בורר שבורר את צרורות הגסות בתוך הרגבים הטחונים. מזה למדו הטז ושאר האחרונים מדברי רשי, שבורר שייך גם מדבר שלא גידולי קרקע, הרי האבנים, הצרורות... כל זה דבר שלא צומח, ואפילו התיר, רשי אומר שיש בזה עוון בורר, כך נשמע גם תרומת הדשן שקראנו כאן, הרי הדגים אינם גידולי קרקע, כמו שהגמרא ברובין אמרה, מה הפרט מפורש פרים מפרים בגידולי קרקע, אומר רשי, בהפוקד דגים שאינם גידולי קרקע, ולכן אמרנו שיש איסור בורר גם שלא בגידולי קרקע, כגון אני ממיין בורר את הסכוי, גם בזה יש איסור בורר. יש לי מגירה מלאה, מזלגות, סכינים וכפות. אני בליל שבת רוצה למיין ולשים ליד כל צלחת, מזלג, כף וסכין, אני מכין את זה בשביל מחר. הדבר אסור. אמנם אתה לוקח אוכל מתוך פסולת, אבל זה לא לאלתר, ולכן מלכתחילה הדבר אסור, אין יותר מלכתחילה לעשות כן, והחשש הוא לא בדרבנן, אלא לפי דברי ראשי תרומת הדשן ועתז, איסור בורר בדבר שאינו גידולי קרקע חייב מהתורה. כמו שהרמב״ם כותב, אשף לשון מתכת חייב משום טוחן. למרות שמתכת היא לא גידולי קרקע, אפילו אחי חייב מהתורה משום טוחן. גם פה יהיה כאן את הכלל הזה, שברירה שייכת גם בדברים שאינם גידולי קרקע, ולכן הכללים שאמרנו קודם, שאתה לוקח אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלא, לאלתר, כל הכללים האלה יחולו גם בדברים שאינם גידולי קרקע, גם בהם יחולו כל אותם הכללים. אם הטעם של הדגים שווה, מה שהוא לוקח גדולים מתוך קטנים, אומרת רומת הדשן שבזה אין חשש, המקור לזה דברי הירושלמי לגבי עיגולים. דבר שני, כיוון שזה נין אחד, טעם אחד, ולכן אין בזה שום חשש. אבל אם בין הגדולים והקטנים יהיה הבדל בטעם, נניח את האחוזים הקטנים הם חמוצים יותר, הגדולים יותר מלאים מים ואינם חמוצים, אם יש הבדל בטעם כבר יהיה הדבר אסור. אבל מה שאני לקחתי סכין וחתכתי את הדגים, יש חלק מהם דגים קטנים וחלק דגים גדולים, כולם שווים בטעמם, בזה אין דין בוער, אפילו אם אני אוסף את כל הגדולים או את... כל הקטנים אני ממיין בזה בדבר שהוא מין אחד, אפילו אם זה לא לאלתר מותר לכתחילה לעשות כן, אין בדבר הזה שום חשש איסור, כיוון שכולם מין אחד. וכמובן נראה בסעיף ט״ו נורא לדבר לגבי ביצה מסננת שנתן בה חרדל לסננו מותר לתת בה ביצה אך על פי שהחלמון יורד למטה עם החרדל והחלבון נשאר למעלה, כיוון שהצהוב והלבן של הביצה הם שניהם מין אחד, אז אפילו במסננת מרן כתב שם להתיר ראינו שבמין אחד לא שייך דין גורם. אבל אם בשעה שבאתי לטגן חלק מהדגים נשרפו קצת אז נכון שכולם אותו סוג אבל כאילו שזה קצת שרוף זה לא אותו טעם אז יהיה אסור לבוא ולברור למיין בין לבין. אבל חלקים שונים זה לא נדע שני מין? חלקים שונים מהבשר, האחרונים דנים בזה ומחמירים. יש כאן טעם. יש הבדל בטעם, ודאי. גם בדג זה נקרא, יש לך זנב, יש לך אמצע, יש לך הראש. לא יודע. לא יודע אם זה עד כדי כך, בדג, לא יודע אם יש הבדל. בדגים גדולים אני מסכים איתך, אבל בדגים קטנים אני לא יודע עד כמה יהיה הבדל. כן. תורון הדו-שנאמר שכמו שימין אחד אין בוער, הוא אומר אם יש שתי מינים, בין בוער ושניים ביחד, גם בדג אין בוער. כן. אנחנו גם ככה מסכימים? כן. יש מסמנים הלוקח מסר ביחד, אין לזה בעיה. כן, הוא לא אכפת לו, לוקח מכולם, גם וגם, אז אין בעיה, בחיי גמלאי, יהיה דבר יותר טוב. בדגים הרבה פעמים נותנים לילד חלק שאין בו כל כך הרבה. קורצים. זאת אומרת, יש חלקים שיש בהם הרבה ויש חלקים פחות. גם בזה יחשב שונה. כן, יחשב, ולכן יהיה צריך לאלתר. מכאן זה יותר נקי, אז איך יהיה לעיתון כזה? בדאורייתו. גם בקשר לשבוע שעבר, אם הוא בא לפנות מהשולחן ומה שבא לידו, בלי להעדיף את זה על זה, לכל מה שבא לידו, זה גם שמות ומנקות שולחן ככה. חכם מן ציון דן בדוגמה אחרת. הוא דן, יש לי כאן ערימה של ספרים. ואני לוקח את הרמת הספרים ומחזיר את זה חזרה לאהרון. אז הוא אומר, מתי יש איסור בורר? כשאני בא ומחפש ספר מסוים. אבל אם אני לא מחפש אף ספר, אין לי שום עניין בשום ספר, אני לא בא ללמוד עכשיו, אלא. ספר הראשון שאני מוצא, משנה ברורה, אני מחפש איפה הסט, אני מחזיר אותו. סעיף פלטנטי-ו', הוא אומר, חתיכות דגים הרבה מדי חי וחלק מדי מת, מה שומעים? זאת אומרת, יש דגים חיים, שזה טרי וטעים מאוד. אבל דג קפוא, לפני שבוע הוא מת, נכון שהוא לא התקלקל חלילה, אבל הטעם שלו, אבל יש הבדל גדול בטעם בין לבין. גם לגבי חולצה הדגשנו שאם אני רוצה לקחת חולצה בליל שבת, להכין אותה בשביל הבוקר. יש עשרה חולצות ואני מחפש את החולצה שיש לה את הצווארון היפה ביותר, הטוב ביותר. אם אני לובש מייד יהיה מותר, אבל אם אני לא לובש מייד יהיה הדבר אסור, אלא צריך רק לאלתר ולא להקדים את זה קודם לכן. אם לא מבחינים בטעם, אתה יודע, אם רוב בני האדם לא מבחינים בטעם, אז זה נקרא אותו דבר. אני מסכים איתך שבזה לא יהיה הבדל. נראה את זה כמובן, הנקודה שלך קשורה בסעיף טי. שמה לבעשה השאלה שלך, זה נראה לי כמובן שהולכים אנחנו לפי רוב בני האדם, ואם אתה לא מבחין ורוב בני האדם לא מבחינים, אז זה נקרא מין אחד לגבי זה. הרב, אם אני לא מוצא את החולצה ואני בורר על זה גם פה, אפילו שאני לובש לך לאלתר. למה, אם אתה לובש? יש לי פה הרבה חולצות, אני לא רואה איזה חולצה, נראה לי כמובן שהחולצה אולי נמצאת פה, ואני מחפש אותה. אתה מחפש בסוף. כשתמצא את החולצה הטובה שאתה רוצה, אתה תלבש אותה, נכון? כן, כן. זה נקרא, מה שלקחת, אוכל. אוכל מתוך פסולת לאלתר מותר? אין בעיה. מותר? כמו שמותר לי לקלב. אני מקלב, אז גם פה, החולצות שהיו בערימה הזו, אני כאילו מקלף אותן, מזיז אותן, עד שאני מגיע לחולצה שאני רוצה ולוקח, לכן בזה לא תהיה בערימה. אבל זה לא אומר לי, אל תעזב אליהם, איש הירשן וכאלה. כן. אבל בסיר, אם אני עושה את זה, הוא לא מחפש את הבתים. שוב, שוב, גם בזה יהיה מותר. הבורר פסולת מתוך אוכל, כן, הבורר פסולת מתוך אוכל בעדו אחת היה מגר, אפילו אוכל מרבה ויש יותר טורח בעברת האוכל, אפילו אחי לא ימרוב הפסולת אפילו כדי לאכול לאן את ה... אבל כולנו, בגלל שזה דרך אחייה, כן, אבל פה יש שאלה של שימוש, ועל מה? מה זאת אומרת, לקחת את החולצה... הביטוי אוכל ופסולת הוא לשון מושאל. מה שאני צריך נקרא בשם אוכל, מה שלא צריך מכונה בשם פסולת. החולצה שאני צריך נקראת בשם אוכל, מה שאני לא צריך מכונה בשם פסולת, ולכן אמרנו שאני לוקח ולובש מיד, אז החולצה שלקחתי נקראת אוכל, אז אוכל מתוך פסולת לאלתר, אז מותר. שעה לאלתר לאכול, לאלתר כמו לאלתר ללבוש לאלתר, כל אחד בעינינו. כך גם מגירה שיש בה מעורב סכון, סכין עם מזלגות כפות. אני שולף מזלג כף מסכין ושם ליד הצלחת, וחל על זה הדרך. בזה הדבר מותר לכתחילה. למה? כי אני משתמש מיד, אני יושב מיד לאכול. כל האיסור שאמרנו כשהוא מכין את זה בלילה בשביל הבוקר. אז אי אפשר לשים סכון למעלה שלך? בלילה יהיה. כמה שעות לפני כן אני אהיה אסור אלא רק סמוך לסעודה נפקא מילה בבתי מלון. הרבה פעמים העובד בבית המלון לא נוח לו להסתדר בבוקר. עד שהוא גומר את התפילה הוא לא מספיק. אז הוא עושה את זה בכוונה בלילה, מכין את חדר האוכל של הישיבה או של המלון בלילה. הוא לוקח את הצלחות ושם, בזה אין בעיה. בצלחות אין בעיה של גורר, זה דבר גדול שהוא מבורר. אבל כשהוא בא ושם ליד כל צלחת, מזלג, כף, סכין, בזה יש בעיה. אלא אם כן הפועל הזה הוא גוי. בגוי אתה יכול להעלים עליו. למה? בחיי גוונה הוא יכל לעשות את זה סמוך לסעודה. מה שהוא מקדים, הוא עושה את זה על דעת עצמו. לא אני אמרתי לו תעשה את זה בשביל. אז אין כאן איסור אמירה לגוי, לכן בגוי אמרנו שמיקר ושופי. אבל כשאין כן לגבי יהודי, צריך להסיים. אז משהודי שקירה מסעודה שנייה עד סעודה שלישית? אסור. סעודה שלישית יהיה אסור. נניח גמרו סעודה שנייה ושנייה. הוא רוצה להכין את האולם בשעה שבע בסעודה שלישית. יש לך מרחק שבע שעות וגם זה יהיה אסור. אלא אם כן... כן, נכון. מתי יהיה מותר? אם יש לי במגירה מזלגות לבד, סכינים לבד, הכל מופרע. אני לוקח את כל המגירה, לוקח שם מיד כל צלחת סכין אחת. אני לא בורר, בזה יהיה מותר. זה לא נקרא, נקרא עצמו כל אחד? סתם הכול. זה הספק של טרובת הדשן, והוא אמר ספק גדולה הייתה. סתם וככה. בדרך כלל. בדרך כלל הם ממיינים וכל מגירה היא בפני עצמה. אבל לפעמים המדיח כלים גמר ולא היה להם זמן למיין. לפעמים זה קורה שזה מעבר רע. הרב יכול להתעכב רגע לגבי מה שהמשנה ברורה מחלק בשני מיני אוכלים. איזה סעיף קטן? כן, בעניין של התוספת הזאת של הרמב״ם. האם חולק או לא חולק? מה סוג האמר״ם? מה זה הרמב״ם? שני מיני אוכלים. זה הביאו על אחת הלשון. ומניח השני כדאי. דיבור המתחיל, מניח השני. הנה לשון המחבר מועתק מהרמב״ם, והם כפשטן. הוא מניח לאחרים או לעצמו. זה הלשון של מר״ם. עכשיו, הרמה, הוא בא והוסיף, אצלנו זה נמצא בסוגריים, והרב הוסיף תיבת השני, כדי ושינה כוונת המחבר והרמב״ם. והודיע לנו, דעותו שאינו רוצה עתה, הוא כפסולת. הוא צריך לבעור אותו שרוצה לאכול דאטה, כמו שכתב תרומת הדשא. ואם דעת הרמב״ם היא כהרמה, לא ברירה לי. ויש גדולים שאינם סוברים כן. אין בי ספר... ראשי תיבות נביא מאמר מרדכי. מאמר מרדכי כנראה, כן. חסר כאן את הרש. שביבי בשלב רבי דוד הרמב״ם פירושו הוא הרמב״ם שקטן. ובשני מיני אוכלים מפעפי שלא אכל מה שווה, אלא מה שהיה בידו וניחון לרוב היום ולמחוות ואכל המין השני שרד. ולא עשרים בזה אלא בגרור בשור ומתוך אוכל גמור. גם הרב המגיד, גם הוא אומר את המהלך הזה בדעת הרמב״ם. אבל זה לא מוסכם בנושא. גורם הפוסקים נוקטים שגם בשני מיני אוכלים, יש כאן חשש בורר דאורייתא כיוון שאני לא רוצה ולכן אנחנו נוקטים להחמיר שגם מרן יכול להיות שיודה בדבר הזה. זאת אומרת שגם בשני מיני אוכלים, מה שהוא לוקט, מה שהוא לא רוצה לאכול זה נקרא פסולת. שגם בזה אפילו למרן. אפילו למרן, כן. הדוגמה שעליה דן הרב המגיד והראשונים בדברי הגמרא בשבת קטו, שם הגמרא מדברת לגבי כניבת ירק ביום הכיפורים. מה זה כניבת ירק? לפי הפירוש של הרב המגיד, הכוונה היא שהוא בורר את העלים שאינם טובים. תגיד למה יש כאן איסור דאורייתא, הוא אומר, גם זה אוכל ולכן אין בזה איסור בורר, אלא מה, הוא מכין מיום הכיפורים לחול. היה צריך לאסור מדי רבנן בגלל עגמת נפש שלא יתענה במוצאי כיפור אלא יהיה לו מוכן מייד אוכל, לכן התירו בחיי גמלא. אלא שהמסקנה של הגמרא מסיבה אחרת, אסור. הרי כל ההיתר היה סמוך לערב. וכשהיו מקדימים, אמרו להם, הגיעה איגרת מארץ ישראל ולכן אסור להם. שם, על הסוגיה הזו, מה זה כניבת ירק ביום הכיפורים, על זה דנו הראשונים, כמו שאמרנו. יש מחלוקת בדבר, מצרפים לסניף את דברי הרב המגיד ורבי דוד הרמא, מה שמביא כאן המאמר מותאך, מצרפים אותם לסניף בכל מקום. אבל אם אין לך עוד איזה סניף כדי להגיע לספק ספקה, אלא המחלוקת הזו רק נטו, בזה אנחנו חוששים שגם בשני מיני אוכלים יש איסור בורר. לכן כשדיברנו בשבוע שעבר, יש לי אפונה ואורז ואני רוצה למיין בין האפונה והאורז, אסרנו, חששנו בכל זאת. תיקח מה שאתה רוצה לאכול עכשיו. כן. אני אקח רק את מה שרוצה לאכול. אני עובר לסעיף ד', אפילו אם האדם הזה בורר, בידו אחת. הוא לא עושה את זה בקדי אלא ביד, לא עושה את זה בשתי ידיים אלא ביד אחת, אפילו אם הוא עושה את זה לאלתר. אבל כיוון שהוא מוציא פסולת מתוך אוכל, גם בזה חייב מהתורה. רבנו ישעיה ראשון, נכדו ועוד חולקים ואומרים, גם אם זה לאלתר מותר, אבל דעת מראנו רב הפסקים שגם אם זה לאלתר, כיוון שזה פסולת זה דרך מלאכה ולא דרך תפילה ולכן בחיי גוונה יהיה הדבר. אגב, אפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח מברירת האוכל, אפילו האכיל לא יברור הפסולת כדי לאכול לאלתר. ביום טוב למדנו את החילוק הזה, הגמרא במסכת ביצה אומרת ששם הולכים לפי הרעור, זאת אומרת מלאכד בורר ביום טוב מהתורה מותרת לגמרי, כיוון שזה אוכל נפש. מי שעשה לנו את בורר זה רק חכמים, ודרבנן רק עשו בורר, וזה לא מהתורה. וכיוון שכל זה דרבנן, הם אמרו והם אמרו, אם הפסולת היא מעט והאוכל הוא מרובה, אז תעשה מה שיותר קל, שיהיה לך יותר מהר, תוציא את הפסולת. אבל כאן לגבי שבת זה לא דרבנן, אלא זה דאורייתא. ואם זה דאורייתא דרך מלאכה ולא דרך אכילה, אז זה לא משנה אם הכמות של האוכל יותר או הפסולת יותר. בכל מקרה חייב להיזהר, להקפיד, לקחת אך ורק אוכל מתוך פסולת, כמו שאמרנו, שיהיה לאלתר. ביום טוב מותר. איך? ביום טוב מותר, וזו הרמה הבאה להדגיש, לאפוקה מיום טוב. כאן אצלנו בכל מקרה, אפילו אם הכמות של הפסולת היא מעט מאוד ויותר קל להוציא את הפסולת, אך לפי כן אסור לך, אתה חייב להוציא תמיד לעולם אוכלים את הפסולת. הגורת תרומסים מתוך פסולת שלהם, חייב, מפני שהפסולת שלהם ימתקת אותם כשישלקו אותה עימהם, ונמצא כבאו פסולת מתוך אוכל וחייב. רון יוסף מדגיש שבזמנם התורמוס היה קצת שונה מהתורמוס של אמינו. מי שרוצה לזהות את התורמוס, זה דומה כמו הצבע של החומוס הוא צהוב יותר ושטוח. בעיר העתיקה, מי שנכנס לשער יפו, שם הערבים מוכרים את זה, זה דבר שמצוי. וגם בתנ״ך, בספר ישעיה, ירמיה, אנחנו מוצאים כבר את הדוגמה הזו, ושם הרקע הוא שונה. הגמרא אומרת שאפילו כתרומוס הזה לא עשו לי בניי, שעבדו את הבעלים, העשתרות, ואחרי כל זה לא חזרו בתשובה להגיע לתחנה הסופית לעבוד את זה. מה זה התרומוס הזה? הגברה מסבירה ששולקים אותו שבע פעמים עד שהיה נעשה ראוי לאכילה כי החלק הגס, הקליפה הייתה גסה יותר והחלק הפנימי הוא היה מר מאוד אחרי ששולקים אותו כל כך, דווקא החלק החיצוני מתמתק והיה ראוי לאכילה ועל זה מרן מדבר כאן היום בזמננו המציאות היא שונה התרומוס שלנו הוא לא התרומוס המדברי אלא הוא הרבה יותר עדין אתה שולק אותו פעם אחת מספיק זאת ועוד הקליפה שלו דקה מן הדקה הקליפה היא מרה אנחנו מקלפים את הקליפה הדקה הזו ואוכלים את התורמוס אז כמו שמותר לך לקלף לאלתר כל פרי וירק אז בתורמוס של ימינו יהיה מותר לקלף ולאכול מיד לא תהיה שום בעיה זה לא דומה לשלהם אני עובר לסעיף ו' אין מודלים מלילות אלא מודל בשינוי מעט בראשי צביעותיו אגב אפילו שמפרק האוכל מתוך השיגונים רואים ולא מפרק רק כלי היד כדי לאכול שרת ויש מחמירים ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך תנופתן הירוקה טוב להחמיר מאחר שאכול לאוכלן כך ולא פירוק. מרן עכשיו עובר למלאכה אחרת, למלאכת דש. המשמעות של המלאכה הזו היא, יש לי כאן שיגונים שבתוכם נמצאים אחתים, הבהמות או האדם דורכים עליהם כדי לפרק את החיטה מהשיבולים. זו המהות של המלאכה. יבוא האדם וישאל, האם אסור לקלף תפוח עץ? תגיד, כשאני מקלף אני עושה כאן איסור דש. מה ההבדל בין מלאכת דש לבין מלאכת בוררת? איפה הגבולות? הגבול הוא פשוט, התוספות במסכת ביצה י״ג אמרו לנו את הגבול. שם השיבולים קליפה גסה, שמה שייך לומר בעיה של דש. כשאני מקלף את הקליפה הדקה של החיטה או הקליפה הדקה של התפוח עץ, בזה אין דש. אמרנו, אין לך בעיה של דש. שאלת הבעיה השנייה של בורר, ואמרת... ...נו את הכללי, ואם זה לאלתר, יהיה מותר. אבל בדש, אפילו לאלתר עשו. אין שום היתר לדוש ביום שבת, גם אם אני עושה את זה לאלתר. נכון שהרשב״א בדעת הירושלמי היטיב, ויש עוד מהרשתים שהלכו כך, לא רק מסכים לקטו להלכה, שדישא אסורה גם בלאתר, וככה מסקנה למעשה. נמצא לנו למדים, ההגדרה בין בורר לבין דש, זה נמצא קליפה דקה מן הדקה, ושם החיטה נמצאת בתוך השיבולים, בקליפה הגסה, ולכן יש בדבר הזה איסור מלאכת דש. כאן הדוגמה של מרן, הוא לוקח מלילות. היום זה לא כל כך מצוי, פעם זה היה מצוי יותר בשוק. בחודש שבט הדר היו מביאים לשוק חומוס ירוק. לפני שהחומוס התקשה, מביאים אותו עם השיבונים שלו, עם השרביטים. כדי לאכול מהחומוס היינו לוקחים בשני ידיים, מולינים את זה כך, החומוס הירוק היה יוצא, היינו מברכים אדמה ואוכלים. זה נקרא בערבית חמלה מלאנה, כשאני זוכר. יש את זה עד היום, אצל הערבים בשוק בעיר העתיקה יש את זה. רק אנחנו פחדים מהסכינים, אנחנו לא יוצאים לשם. אבל זו הדוגמה של מרן, ואסור לעשות דבר כזה ביום שבת. יש כאן בעיה של דש, כשאתה מפרק ומוציא את החומוס מתוך השיבולים. אבל בצורה שאני עושה, לא בשתי ידיים, אלא אני עושה את זה רק ביד אחת בראשי האצבעות, בשינוי בצורה הזו יהיה הדבר מוטע לכתחילה. אין בדבר הזה מלאכת דש, כיוון שהוא עושה את זה בשינוי. הרמב״ם מביא את אש מחמירים, אבל אנחנו פוסקים כדעת מרן, אין איסור בדבר, קיימלן כמרן שהדבר מוטע לכתחילה. אם יש לאדם בוטנים שנמצאים עדיין בקליפה הגסה, שוב, בשתי ידיים הוא לוקח ומועך את הבוטנים כדי לפרק אותם מהקליפה הגסה, זה יהיה דומה לסביבה וגם זה יהיה אסור מלכתחילה. אלא תפרק אותם אחד-אחד, בדרך הזו יהיה הדבר מוטע. יש שמבינים, רבינו זלמן, ועוד הבינו בדעת הרמה שלקחת את הבוטנים שיש עליהם רק קליפה דקה ולפרק אותם גם זה בכלל מלאכת דש ויהיה אסור כך הם מפרשים את המילים האחרונות ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה ולכן הם אומרים שאם אתה אוכל בוטנים תאכל את הבוטנים עם הקליפה החומה לבוא ולקלף את הקליפה החומה יהיה הדבר אסור כך הם מפרשים את דברי המהריל והרמה אבל רואו הקוסקים לא הלכו בדרך הזו חלקו עליהם והתירו טעמם ונימוקם כמו שהסברנו על פי התוספות כשעל קליפה היא דקה אין בזה מלאכת דש וכאן הקליפה של הבוטנים היא לא קליפה גסה אלא הקליפה החומה הזו היא קליפה דקה מן הדקה אין כאן דש אלא כל הבעיה היא בוררת אם אתה אוכל את זה לאלתר אין בעיה בדבר הרמה מדבר להוציא את זה מתוך קליפתן הירוקה היינו קליפה ירוקה היא גסה יותר ועל זה מדבר הרמה וחושש משום מלאכת דש אבל הוא לא מדבר על הבוטנים בדוגמה של הבוטנים שלנו גם הרמה יסכים להטיל אבל האשכנזים החבדניקים הם מחמירים בדבר הזה בפיצוחים האלה הם משתדלים לקלף את הקליפות של הבוטנים מערב שבת בגלל שהם נוהגים להחמיר טוב לדיד הוא יהיה אסור תרא דידן הדבר מותר גרעים וגיגוזים שזה קליפה קשה זו הקושייה עליהם תהיה לא רק אם אתה רוצה לאסור בבוטנים צריכים כן לאסור לאורך כל הדרך לפי דבריהם יהיה אסור לקלף מלפפון תפוס כל דבר יהיה אסור לקלף מה ההבדל מה השאלה למה את הקליפה הדקה של הבוטנים יהיה אסור לקלף ואילו קליפות אחרות של דברים אחרים יהיה מותר קשה מאוד להבין את הסברה שלהם מדוע הם מחמירים בפיצוחים האלה טוב אבל כמו שאמרתי לדידן בוודאי שמותר בתנאי שזה יהיה לאלטר לדידן בקליפת אשה אגוזים אחומים שזה קליפה קשה משמע שקליפה קשה זה יותר קל. יותר קל. קליפה גסה, קליפה קשה, יותר קל, בוודאי שגם הם מודיעים שהם מודיעים. למה לא יהיה דש? למה לא יהיה דש בקליפה הגסה? אתה רוצה לדמות את זה לשיבולים? כי זה דרך אכילה ולא דרך בלחה. יש בבנים כמסעים ושרביטים. מודיעים אותם. שזורכים בעתונה, ברוך הוא. שוב יהיה מותר, כמו שמרן אמר לנו, שיעשה לא בשתי ידיים אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעתם. אני לוקח אחד-אחד בראשי האצבעה ושובר, יהיה מותר. שיעשה כמות גדולה בשתי הידיים תהיה הבעיה האמורה, או שיעשה אחד-אחד לא תהיה הבעיה האמורה. היו לו מלילות מערב שבת, לא ינפה בקנון ותמחוי ולא בשתי ידיים, אלא מנפה בידו אחת ובכל כוחו. כמו שמרן עשה בקנון ותמחוי, מעין זה גם הוסיפו אחרונים, שאני מעביר מיד ליד. אני מעביר, ועל ידי זה הקליפה הדקה של הבוטנים נוכלת. גם דבר זה יהיה אסור לכתחילה ביום שבת. גם זה בכלל מלאכה וגם זה אסור מלכתחילה. אלא יעשה, כמו שאמרנו, ביד אחת. ביד אחת הוא קצת מעיף את הקליפה הדקה, בזה אין איסור, אין חשש מלאכה, בזה יהיה הדבר מותר. אבל כשהוא בא ומעביר מיד ליד, ועל ידי זה הקליפה הדקה עפה, וזה הדבר אסור. אני עובר לסעיף חטא. אין שורים את הקרשינין, דהיינו, שמציף מים עליהם בכלא כדי להסיר הפסולת, ולא שלפים אותן ביד כדי להסיר הפסולת, דאבל כבורא. אבל נותנם בקבריו, עפי שנופל הפסולת דרך נקבה הקבריו. אדם שרוצה לשרות את הקרשינין כדי לתת לבהמה, גם בדבר הזה יש מלאכת בורא. יש לנו שתי גרסאות בגמרא. גרסה הראשונה, אין שולין את הקרשינין. לא כמו הגרסה שקראנו בשולחן הערוך, במקום נון סופית אין שורין, במקום זה יש נמד בסוף אין שולין. והדוגמה היא פשוטה מאוד. הפסולת של הקרשינין היא כמו קש, במקום לקחת אחד-אחד ולהוציא, זו עבודה קשה מאוד. מה אני עושה? אני שם חצי דמי מים, נזרוק את כל הקרשלים לשם, הקש נוצף למעלה, כיוון שהוא כאן, הוא צף למעלה, והקרשלים יורדים למטה. אני בא, מוציא בידי את כל הקש, ועל ידי זה אני בורר היטב את הכל. זו הדוגמה הראשונה, ולפי זה נוכל למצוא כולה גדולה לגבי שטיפת פירות וירקות, שמותר לכתחילה לשטוף אותן בברז בשבת. למה? זה לא דומה לסעיף הזה. שם זה מעין בורר בכלי. אתה נעזר במים שבדליל להציף את הקש, ולכן זה כמו בורר בכלי. פה אני לא בורר בשום כלא, אני שוטף את זה תחת הברז, אין לי שום כלא כאן, ולכן יהיה אין כאן לכתחילה לשטוף פירות וירקות, ואין שום חשש בדבר. עיקר הבעיה היא על הגרסה השנייה. במשניות שבירושלמי הגרסה, כמו שמרן כאן כתב, אין שורין את הקרשינים. מה זה אין שורין? ואז כל העפר יורד למטה. האם בחיי גווני יהיה הדבר מותר לנו לרחוץ פירות וירקות, או שהדבר אסור? בזה דנו גדולי החונים. הגאון הוא באלעזר בן טומא בספרו פקודת אלעזר, רבי יוסף חיים ברב פענים, איגרות משה ועוד רבים מגדולי החונים. המסקנה שלהם שמותר. למה? פה אצלנו הוא שם את זה בכוונה בדליל שעה קודם, כדי שכל העפר ישקע למטה. אנחנו לא הולכים לעשות את הדבר הזה בפירות והירקות שלנו, כי הפירות והירקות שלנו כבר רחוצים. לא מביאים אותם עם העפר שלהם, כמו שפעם היו מביאים את הקרשינים, אלא היום זה כבר רחוץ ולא רחוץ. כשיש לך אבק, אתה שוטף את זה, שטיפה אחרונה על צד היותר טוב, אתה לא מחכה שהכל ישקע בתוך הכלי, לכן בדבר הזה אין חשש, ומביאים ראיה לזה משני מקומות. ראיה ראשונה, בשין יח סעיף ב' למדנו, אדם ששוחט לחולה שיש בו סכנה ביום שבת, מותר מדריא לאכול מזה חי ואומצא. איך אתה אוכל חי ואומצא? הרי יש על זה דם. אתה שוטף את הדם, דם בעין אתה שוטף את זה. מי מתיר לך לשטוף את הדם? הרי הדבר הזה הוא בוער, אלא ודאי שזה לא דומה לרכיצת הקרשינים שהעפר שוקע בתוך הדלי. אלא כאן לשטף את זה בברז מהדם, הדם הולך מיד, נשטף והולך, מותר לך תחילה, הוא עדין גם פה. שייחס סעיף ד' למדלין, שאסור מן התורה לשטוף במים חמים את קוליאס העיספנין, מהמלח. למה מצעד מבשל? אבל אם אני שוטף את זה במים קרים, מותר. תגיד, למה מותר? יש כאן בעיה שאתה בורר את המלח מהדג. אתה ממיין, מפריד בין זה לזה, וגם בזה יהיה הדבר האסור מן התורה. אם כן, למה אתה עוסק להתיר בזה? אלא ודאי, כמו שמותר לי לקלף תפוז, בננה, מלפפור וכיוצא בזה, מה לי אם אני מקלף את זה ולוקח ואוכל מיד, או שאני שוטף את הדג הזה מהמלח ואוכל מיד. גם זה נקרא דרך אכילה ולא דרך מלאכה, ולכן גם בזה יהיה הדבר המותר מלכתחילה. אלה הרעיות של המביאים האחרונים, פקודת אלעזר וסיעתו, ולכן הם מפוסקים להתיר מלכתחילה. כך לקמאן וסימן שכ״ג כתוב שמנה גוי ושתה אצלי יין. הרי שארית היין זה יין נסך, מה שהוא השאיר. אז יהיה אסור לך לשטוף את זה, זה בורר את הפסולת, אתה מוציא את הפסולת מהאוכל? ודאי שאין לדבר הזה שום מלאכת בורר, מותר לך לשטוף, או אמין גם פה. למעשה את ההגדרה בעניינים האלה, המינים הטובות ביותר כתובות בשלטי הגיבורים פרויקט יו. אני קורא לכם את ההגדרה כדי שנדע את הכלל הזה. הכל תלוי בלשון בני אדם, אם קראו לבורר או לא, כניקוי השיניים והגוף מהפסולת שבהם. אסור לרחוץ ידיים? תגיד, זה בורר פסולת? זה לא נקרא בורר, אלא זה נקרא רחיצה, אני רוחץ ידיים, או הרחיצה כדי להסיר הלכלוך מעל בשרות, וכן ניקוי כלים או בגדים, ולכן הסוחט בגד רטוב חייב משום מלבן, ולא עברו שחייב משום דורר כיבוד הבית. לא בורר, וכן מותר לנקות קינים מבגד. כל הדוגמאות הללו, על פי הכלל של שירותי הגיבורים, הן מובנות היטב, ולכן אין שום בעיה לשטוף פירות וירקות. חלק מאחינו אשכנזים מחמירים בזה, הם נזהרים לא לשטוף פירות וירקות ביום שבת, אלא שוטפים את זה בערב שבת. האמת היא שבפירות עוד אפשר. בירקות, אם שוטפים את החסה או הדברים האחרים עד סעודה שלישית זה מתקלקל, לא נשמר היטב. בשביל הסעודה הראשונה עוד אפשר להחמיר. הסעודות האחרות זה מקלקל, מאבד את העונג שבת. טוב, מי שירצה להחמיר תבע על הברכה, אבל מעיקר הדין הדבר מותר. כמו שאמרנו, יש ראיות ברורות להתיר. שוב, ראיה נוספת שמביא לפקודת אל-עזה, מדברי הרמב״ם הנגיד שהזכרנו קודם בהלכות שביתת העשור, פרק א' ענכה ג', שהסביר את כניבת ירק שהתירו ביום הכיפורים, היינו הדחת ירק דשרה. זאת אומרת, רואים שאין בדבר הזה מלאכת בורר. אם הייתה מלאכה, אז איך אתה מתיר לעשות דבר כזה ביום הכיפורים? היה צריך לאסור. אלא ודאי שרחיצת הפירות איננה מלאכת בורר, הגם שלא נעשה לאלתר, בעיקר הדין יהיה הדבר מותר. שם אמר להם שהגיעה איגרת מארץ ישראל. למה צריך להגיד בארץ ישראל? לא יכול להגיד להם מבעצמו שאסור. אלא שחוכמת המשכן בזויה. אין נביא בעירו, זה הפתגם. ואתה אומר להם, בארץ ישראל, אז שומעים יותר. רבי אברהם בן עזרא שואל, למה משה רבנו הוגלה למדיין? הוא עשה דבר מצוין, בייך את המצרים ואת מיניהו בחול. צריך לתת לו פרס לדניה, צריך לתת לו גלות. אומר רבי אברהם בן עזרא, קדוש ברוך הוא רצה לעשות את משה רבנו משיח. אם הוא היה נשאר במצרים, עם ישראל לא היו מאמינים. והתפללתי את זה בבוקר בשטיבלה. זה משיח, איך אפשר להאמין? כשהוא הלך למדיין, חזר משם מלך, או, זה אפשר להאמין. לכן גם בגמרא, כשרצו להגיד להם, שישמעו להם, אמרו להם, שעתה היא גרתה ממערבה, משמיד לרבי יוחנן, דאסור, כשאומרים להם, ארץ ישראל, הדברים נשמעים יותר טוב. לא מובן. הגייסה אין שורים ואין שולים. כן. איך שהרב הסביר, זאת אומרת, כאן זה המים, הקש שצף למעלה, או כאן שוקע. העבר שוקע. מה ההבדל אם הברירה נעשית על ידי שצף או על ידי ששוקע? בסופו של דבר יש כאן ברירה. כשזה צף, אז זה כמו דורר בכלי, כמו קנון ותמחוי שאני עושה ברירה בכלי, אז אני מציף את זה. אז אם אני לא מביא אותה הגרסה הפשוט, בוודאי שמותר לאחוז פורות וירקות. למה? כי כאן הכלי לא עושה לך שום דבר. גם תחת הקריירה יכולתי לעמוד ולשטוף את זה. לא הכלי יוצר את הברה. שם הכלי, הדלי של המים הוא שמציף לי. ולכן, אם נלך לפי הגרסה אין שורים, פשוט שמותר. כל הוויכוח מפוסקים, לפי הגרסה שלנו אין שורים, וגם בזה מעיקר הדילמה הוא שיש מקום להקל בדבר. אדם רוצה להחביר על עצמו, תבוא על העברה. חסר דמנים חושם, כן, זו המחלוקת שהבאנו עתה. בדיוק, זו הבעיה. לשטוף אחד-אחד. לשטוף אחד-אחד ולאכול מיד, בוודאי שהדבה מותר בשופי. בזה, בלי אלתר, ודאי שמותר. כל הוויכוח שהוא לא עושה את זה באלתר, אלא מקדים קצת, וגם בזה אמרנו שמעיקר הדיל, אפילו שיש הרבה עפר, אפילו אחי, אין עשרים מעיקר הדיל. תביא לך, אני רב אליו, כשהוא טוען טענה אחרת, שזה טיפת דיוב. והטיפת דיוב שנפלה על האות, על האות ר' יש טיפת דיוב, אני מוציא אותה כמו עצמך. התורה עשתה לנו בורר, כמו שאמרנו, היא דרך ברירה שאדם או עושה בקני או עושה ביד, אבל לא בדרך אכילה, לא בדרך אכילה לאלתר. מתי אני יודע שזה דרך אכילה ולא דרך מלאכה? כשיש כאן את כל התנאים ביחד. ביד ולא בקני, אוכל מתוך פסולת ולא עקוף, ולאלתר. ואז זה דרך אכילה, בזה התורה התירה לגמרי, ושפילים. תביא חרמיה ולאחישי העומר, קצת קדוש מקום, תוכל מתוך ישראל. אדוני חפץ מאנשי כל ילידים קורה ויעביר.