הלכות ברכות למעשה: לכתחילה ובדיעבד, ספקות בברכות, ודין מאכלים מעובדים ומרוסקים

 - - - לא מוגה! - - -

זה מוסקר. לא אמרתי לך לברך לכתחילה, בוא תריעץ עליהם, חס ושלום. להסתפק ברכה לבטלה. אני אומר, בדיעבד, אם קרה דבר כזה, שגה, ברך, נו, בדיעבד, מהי דיעבד? אתה רואה שהרבה פעמים יש למין אחד כמה וכמה ברכות שבדיעבד יוצא. לכן, אדם שטעה, לא ימהר לחזור עוד פעם. קודם כל, יעשה שאלת חכם. יש לך טלפון, תשאל את החכם, אם אמר לך לא יצאת, זו ברכה לבטלה, תחזור עוד הפעם. אבל יכול להיות שבדיעבד יצא. אם אדם ברך על האורז במקום בורא מיני מזונות, אמר בורא פרי האדמה, יצא. או במקום לומר בסוף בורא נפשות רבות, טעה ואמר בסוף על המחיה, בדיעבד יצא. לכן, אמת, נכון הדבר, צריך לשים לב ולומר בורא נפשות, אבל כל זה לכתחילה, בדיעבד, אם אמר על המחיה, יצא ידי חובתו. כך הוא עדין אדם שאכל כזית לחם. במקום לומר ברכת המזון, טעה ואמר על המחיה. אחרי שגמא ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה, נזכר אני לא אכלתי עוגה, אני אכלתי לחם. שוב בדיעבד, מעין שלוש, פתר את ברכת המזון, יצא ידי חובה, ולא יחזור לברך שהוא. אננס בורא פרי האדמה, זה לא עץ, אלא זה פרי אדמה. וגם פה אור אין דבר, זה לא ידבר על העברת חבלת. עכשיו ראיתי את עצמי פעמים שאני שותה יין, הפרדון מתאים אותי, שסגר אני מוגרח לכל אוכל. זה מביא את העונה יתרה. נשמה יתרה. נו, אז מה אתה רוצה? אז איך זה מתאים? איך זה מתאים? אני לא יודע. אין לי רוח הקודש, אני לא יודע מה התוכנית, איזה תפריט הכינה לך הגברת. אה, אתה רוצה אחרי זה להמשיך ולאכול. אתה שואל על הברכה האחרונה, אם נברך הגפן, על הגפן? שואל, אחי, אם שתית רביעית בבת אחת מהיין, תגמור את כל האוכל, גמרת לאכול ולשתות. אם לא אכלת לחם, אתה צריך לברך בסוף ברכת על הגפן. ברכה אחרונה על יין, אם שתה רביעית בבת אחת, אז ברכת על הגפן, על פרי הגפן. על בוטנים מברכים בורא פרי האדמה. אבל יש עוד זן אחר שנקרא פיסטוק שמי. זה עם קליפה קשה. עם הקליפה הקשה, הברכה היא בורא פרי העץ. זה פרי העץ. על תותים, תות שדה, בורא פרי האדמה. התותים האדומים האלה. שנקרא בערבית פראולה. ואילו התות עץ, הקטן יותר, ברכתו בורא פרי העץ. כל זה בהנחה אם אין תולעים. אם יש תולעים, אי אפשר לאכול את זה. על תולעים אין ברכה בורא פרי העץ. אם יהיה לך אילן כזה שנטעת אותו לשם זה, תוכל לברך על השקדים הירוקים בורא פרי העץ. אם. אבל המציאות היא לא כך. במציאות השקדים הירוקים שמביאים לנו לשוק בחודש אדר, העץ לא ניטע בשביל זה, אלא לוקחים קצת מדלילים בצורה כזו ושולחים לשוק כדי שלא יהיה עומס יותר מדי על העץ. לטובת העץ הם מדלילים. לכן כשיצר הרבה, מכל אשכון הם מורידים אחד או שניים, ואת זה הם שולחים לשוק מוכרים. אבל העץ ניטע בשביל השקדים הקשים ולא בשביל השקדים הירוקים. ולכן אמרנו שיברך שהכול. דייסה, בורא, מיני מזונות. אני לא שומע על מה אתה מדבר. אתה מדבר על... בדיעבד. בדיעבד, מה שאתה אומר, נכון. אם אתה שואל מה יותר מהודר, יותר מהודר לומר שהכול, זה עדין לפני כתחילה. משך אגבי הטעם ששתה לריבית יין ומצליח כבודת לגלוף חול, האם יברך? לא, לא יברך. כיוון שדעתו מיד לאכול, ברכת המזון פותרת את הכול. אם אתה אוכל סלק, תברך על הסלק בורא פרי האדמה ותפתור את המים. אבל אם אתה לא אוכל את הסלק, אלא אתה שותה רק את מהסלק, תברך שהכול נהיה בדברו. והמי דברים אמורים אם אין שם אלא רק מים בלבד, מים בצבע אדום. אבל אם יש שם סלק מרוסק או יש שם ירקות מרוסקים, רק אז תוכל לברך על זה בורא פרי האדמה. על פירות שלא נטעו אותם, אלא זה יצא מאליו במדבר. לפעמים יש סחף מגשמים, וזה נותן לפעמים נטעים אילנות. זה מצוי יותר בעץ שנקרא בערבית זערור, בלשון המשנה עוזרדין. הזערור הזה הרבה פעמים זה לא אילן שנוטעים אותו, אלא זה ניטע מאליו. דבר כזה, אין עליו ברכת בורא פרי העץ, אלא זה יורד גרגע. הברכה על הבננות בורא פרי האדמה. טעה וברך על הבננות בורא פרי העץ, בדיעבד יצא, משום שיש מחלוקת. אנחנו מספק חוששים אולי הברכה העץ תהיה לבטלה, והרי אם בירך על העץ בורא פרי האדמה בוודאי יצא. מספק פסק מרן כדברי הגאונים שמברכים על הבננה בורא פרי האדמה. אבל בדיעבד אולי באמת זה עץ, ולכן בדיעבד אם טעה הוא בירך על הבננה בורא פרי העץ, בדיעבד יצא. הצנון מברכים עליו בורא פרי האדמה, כך גם על החצילים. אמנם הם נשארים באדמה שנתיים, אפילו אחי זה לא עץ, זה לא מתקיים יותר משלוש שנים, ולכן גם החצילים גם הם ברכתם רק בורא פרי האדמה. הזעתר הזה שוב הוא טחון, לכן הברכה שלו היא שהכל נהייה בדברו. כל זה אם אתה אוכל את הזעתר לבד, את האזור הזה אתה אוכל לבד. אבל אם אתה מורח אותו עם שמן על הלחם, הברכה על הלחם המציא פותרת את הזעתר, כך שאין על זה ברכה. אני עובר כעת לפרט חלק מהדברים שברכתם שהכל נהייה בדברו. מסתמם, מה שאתם רוצים לשאול, תכף אני אגיד. אז במקום שאתם תשאלו ואני אענה, אני אגיד בלי שאלה, זה הכי קל, יותר קצר. הכול כתוב, אל תחשוב. שום דבר מרן לא השמיט. כל דבר שאין גידולו מן הארץ, קבעו עליו חכמים ברכה שהכל נהייה בדברו. כגון בשר של בהמה, חיה ועוף, או בשר דגים, ביצים, חלב, גבינה, כל הדברים האלה, ברכתם שהכל. או לקחתי חומוס, טחנתי את זה ועשיתי מזה כדורי פלאפל. אני רוצה לקחת כדור פלאפל אחד ולאכול אותו בלי לחם. הברכה היא שהכל נהייה בדברו. אמנם על החומוס עצמו הברכה בורא פרי האדמה, אבל היות וזה מרוסק, ריסקת את זה, לא שייך לומר פרי האדמה, על דבר מרוסק, גם אם עשית מזה כדורים, כדורי הפלאפל, ברכתם שהכל נהייה בדברו. במה דברים אמורים? אם אתה קונה פלאפל, כאן בבוכרים אצל שלמה, כאן הוא עושה את הפלאפל בצורה כזו, כמו שאמרתי. כדי להדביק את זה הוא שם קצת קמח, עשרה אחוז קמח. אבל הרוב זה מהחומוס, ולכן הברכה היא בהתחלה שהכל. ואם אכלת שלושה-ארבעה כדורים ויש לך כזית, תברך בורא נפשות. אבל אם אתה הולך לרחוב יפו, משם אתה קונה כדורי פלאפל, אתה רואה הצבע אחרת. כאן אצל שלמה זה צהוב כזה. שם זה חום, שחור, אתה לא יודע מה קרה. אתה שואל אותו, מה, נשרף לך הפלאפל היום? זה לא נשרף. הם עושים את התערובת בצורה אחרת לגמרי, יש להם שיטה הרבה יותר טובה. בערב, כשהם מנקים את השולחנות של המסעדה, אוספים את כל שאריות הלחם, אוספים את זה לסיר הגדול, מרסקים את הכול, מהתערובת הזו עושים לך פלאפל. יש לפחות 51% מהתערובת הזו פרוסות לחם. שם לא זורקים שום דבר. מסכנים החתולים שם. אין להם מה לאכול, הם רעבים ללחם. שם מרסקים את כל הלחם ואת כל השאריות האחרות, כיוון שהרוב זה לחם. לכן, אם אתה לוקח כדור פלאפל כזה, אתה רוצה לאכול אותו לבד. הברכה הראשונה, בורא מיני מזונות. הברכה האחרונה, אם אכלת הרבה, אכלת ארבעה-חמישה כדורים כאלה, תאמר, על המחיה ועל הכלכלה. כך הוא הדין גם לגבי נקניק. גם בנקניק יש את אותה הבעיה. אתה חושב שנותנים לך שם בשר? אתה מאמין שייתנו לך כל כך הרבה בשר בזיל הזול? הם שמים בנקניק 6% בשר. השאר הם מערבבים לחם וכל מיני שאריות אחרות. הם שמים פפריקה אדומה, ולכן זה נותן צבע כאילו זה בשר. מרמים אותנו ומוכרים לנו כל מיני דברים שהכול צחוק. ולכן, רק 6% בשר. לכן, אם אתה לוקח, אתה רוצה לאכול נקניק בלי לחם, אתה אוהב את הנקניק, אז תברך על זה ברכה ראשונה, בורא מיני מזונות. אם אכלת הרבה, אז יש לך בסוף ברכה אחרונה על המחיה. לא יודע אם יהיה לך כיף בטן או לא, זה לא מבטיח לך כלום. אבל על הברכות אני אומר לך מראש, שאין כאן שהכול נהיה בדברו. על בשר צריך לברך שהכול נהיה בדברו, אם זה רק בשר. או הרוב יהיה בשר, אז תברך שהכול. אבל פה הרוב זה לא בשר, זה רק 6% בשר. במילא הברכה היא שונה, כיוון שהרוב זה קמח ולחם וכל מיני שאריות, לכן נוסח הברכה הוא בורא מיני מזונות. וכן, זו הדרך. כדאי הדבר שאדם ישאל לפני שהוא אוכל נשאל אם יש לו איזה חבר שעובד בדברים האלה, שיגלה לך את הסודות מהמטבח. אנחנו שאלנו אנשים שעובדים שם במטבחים, אלה שמטגנים את כדורי הפלאפל שם, באותם המקומות במחנה יהודה, ברחוב יפו, הם אמרו לנו איך עושים את התערובת ומה הם מכניסים בפלאפל. האנשים מסכנים לא יודעים מה הם אוכלים, אחר כך הוא לא יודע למה כואב לו הבטן, הוא לא יודע כמה חיידקים הוא אכל בכל כדור של פלאפל, השם ירחם. לכן, הכי טוב שאדם יהיה זהיר, ולשברתם מאוד על נפשתכם, כדאי שלא יאכלו מזה בכלל. אבל אני מורעב, אין לו ברירה, פיקוח נפש, הוא הולך למות ברעב. טוב, לפחות שיברך על זה בורא מיניהם זנות, ולא ישגה בהלכה. שם הגמרא אומרת שהירקות נוטעים אותם, בעיקר עושים את הסלק כדי לבשל אותו בצורה כזאת. אז אם זורעים את זה על דעת זה, לכן הברכה היא בורפה לאדמה. כאן לא. כאן זורעים את החומוס על דעת לאכול חומוס. לא כולם עושים מזה פלאפל ולכן הברכה יורדת לשהכל. אילו היו כל העולם עושים פלאפל. כולם היו זורעים את החומוס בשביל לעשות פלאפל, אז באמת הברכה הייתה אדמה. הרוב לא כך, ולכן אנחנו מסתכלים על המחשבה של האנשים. תיקח את הרעיון שדיברנו קודם לגבי החמניות, הגרעינים השחורים או הגרעינים של האבטיח. כאן שהכול כאן אדמה. הסתכלנו על דעת מה זרעו את זה. אותו כלל, אותה בעיה, יש גם לעניין זה. הבהא תליא שני הדברים, ולכן לפי זה תדע איך הדין ומה מברכים על זה לכתחילה. על דלעת מברכים בורא פרי האדמה, זה מבושל אבל זה ניכר, זה לא מרוסק, ולכן מברכים על זה בורא פרי האדמה. קמהין ופטריות הם לא צומחים כמו שזורעים כל דבר באדמה, אלא הם צומחים מהלחות שיש באדמה. ולכן על קמהין ופטריות מברכים שהכול נהיה בדברו. לחם שהתעפש, והאדם הזה לא זורק את זה, טמא, משאיר גם את זה, הוא אוכל. במקום לזרוק את זה לתרנגונים, הוא אוכל את זה, יורך על זה רק כשהכול. יש תמרים שלא מתבשלים, אלא הם היו בצד מזרח דרום והשמש שרפה את זה. דבר כזה יורה דרגה מהעץ, מברכים על התמרים האלה, כשהכול נהיה בדברו. על חומץ יין הוא חריף מאוד ומזיק לגוף. כמו שאמרנו קודם, על שמן זית לא מברכים, גם על חומץ יין, שהוא חריף מאוד, לא מברכים על זה שום דבר, כמה שזה מזיק. זה הכלל, כל דבר שמזיק, אין עליו שום ברכה. אלא אם כן, אם אדם אוכל מעט משהו, זה לא מזיק, לכן על ההתחלה יברך. זה הטעם שאמרתי קודם, שעל הנקניק מברכים בורא מיני מזונות. תגיד, למה? מה ההבדל? למה אתה אומר, בנקניק יברך ועל השמן זית לא מברך? זה מזיק וזה מזיק, מה ההבדל? שם אפילו מעט יכול להזיק, אבל פה לא. פה, אם אדם אכל מעט, אכל שני גרם נקניק, זה לא גורם שום דבר, שום נזק, ולכן הברכה חלה על ההתחלה. אבל בשמן זית, כולו, הטעם שלו לא כל כך טעים, אין בו טעם מצד עצמו, וזה מזיק הרבה, זה גורם אולקוס, ולכן משום זה על שמן זית אין בכלל ברכה. מי שמוכרח לשתות את זה, ישתה את זה ללא ברכה. בדרך כלל הבפלה מברכים על זה בורא מיני מזונות, כי הבצק עלים הוא העיקר שם. אלא אם כן, יש סוג אחד יוצא מן הכלל, בפלה שהוא עטוף עם נייר צלופן. שם יש הרבה קרם. בין בפלה לבפלה שמים הרבה מאוד קרם, וזה גם מצופה בהרבה מאוד שוקולד. אז אולי הבפלה שם זה רק כדי לתפוס. שם אולי יברך שהכול. אבל חוץ מזה, חוץ מהמין הטוב ביותר, הסוג הזה, שאר כל הסוגים זה מין פשוט, ויברכו על כולם בורא מיני מזונות. מה זה מזונות? מזונות. בדרך כלל זה מזונות. להחמיץ, להחמיץ. לא יודע מה זה להחמיץ. תביא מחר, נראה. תביא מחר, נראה. תביא לנו קצת לטעון, ואז... ממרח שוקולד, מברכים על זה שהכול. אומנם יש בזה 10% בפלה, מערבבים בזה חלק מזה, אבל עדיין זה לא מגיע, לא 50% ולא 20%. זה מעט. הרוב, 90% זה ממרח שוקולד, ולכן מברכים על זה לכתחילה שהכול. בדיעבד, אם טעית או בירכת על ממרח שוקולד במקום שהכול, אמרת העץ, אדמה, מזונות, כולם יצאת בדיעבד, כי כל אחד מהם יש בו מן האמת. אבל לכתחילה הברכה היא שהכול נהיה בדברו. יש אנשים שאוהבים, לוקחים לבד. יש אנשים שאוהבים את המתוק. על טעם וריח אין להתווכח. גם החלבה שהכול. אמנם היא עשויה מהסומסום, אבל זה מרוסק לגמרי, ולכן לא שייך לומר על זה בורא פרי האדמה. בדיעבד, אם בירכת על חלבה במקום שהכול אמרת בורא פרי האדמה, בדיעבד יצאת ידי חובה. אם יש לאדם ספק אם זה עץ או אדמה, לכתחילה לא יאכל, יעשה שאלת חכם. אם אין לו ברירה, כמו שהוא אמר, ביום שבת הוא לא יכול להשיג את החכם, אז לזה מספק יברך בורא פרי האדמה, כי על העץ, אם אמר בורא פרי האדמה, בדיעבד יצא. הפוף, על פרי האדמה, אם אמר העץ, זה שקר, לא יצא, וחייב לחזור. אדם שעושה מהקליפות של האבטיח יעשה ריבה, לא יברך על זה בורא פרי האדמה, גם אם זה שלם. הסיבה היא, כשזורעים את האבטיח, לא זורעים היום בשביל לעשות מהקליפה ריבה. העיקר הוא הפרי, ולכן גם אם הוא עשה מהקליפה ריבה, יברך על זה שהכול נהיה בדברו. זה דומה לדין של גרעינים של האבטיח, שאמרנו שהכול, הוא הדין גם לזה. לכן צריך לבחון על דעת מה זורעים את זה. אני חוזר אחורנית, בדוגמה של הפופקורן. יש הרבה מאוד רבנים שאומרים על הפופקורן הזה שהכול. למה? הם לא יודעים שזורעים את הזן של התירס הזה במיוחד בשביל לעשות מזה פופקורן. הם חושבים שזה סתם תירס, סתם תירס, השתנה הצורה שלא עשית מזה פופקורן, אם כן, שהכול. אם היו יודעים את המציאות היו מודים והיו אומרים שזה בורא פרי האדמה. לכן כדאי להדגיש, לפרסם את ההלכה הזו. יש היום בוטנים שמבשלים אותם עם קצת סוכר. חותכים את זה בצורה משולשת. אז דבר כזה הברכה שלו בורא פרי האדמה. סומסום כזה גם בורא פרי האדמה. כי הצורה של הפרי נראית, זה לא מרוסק, ולכן הברכה שלו היא בורא פרי האדמה. יש לי שם מרוסק. גם כן, יהיה בורא פרי האדמה. רואים, רואים. זה רק מלוכלך בשוקולד, אבל רואים את ה... הכול ניכר, ולכן בורא פרי האדמה. כן. הבמבה והביסלי, עד כמה שידוע לי, יש בזה הרבה חיטה. יש בזה 40-50% מהקמח חיטה, ולכן הברכה היא בורא מיני מזונות. אני לא בטוח, תבדוק. אולי יש בזה במקום קמח של חיטה קמח תירס. אם יהיה דבר כזה, אז הברכה תהיה של הכול. לכן אתה יכול לבדוק. כתוב על זה מה זה מכיל. לפי מה שכתוב מכיל, לפי זה תדע. בדרך כלל, על פי רוב, בורא מיני מזונות. שוב, אם נאמר שיש בזה הרבה קמח, אז הברכה האחרונה תהיה על המחייה. מה, לפה זה אומר? גם כן, על המחייה. מה אומר? בוטן אמריקאי. שוב, גם שם אני חושב שהעיקר זה הבוטנים, ולכן הברכה היא בורא פרי האדמה, ובסוף בורא נפשות רבות. גם כן, בורא פרי האדמה. בדיעבד אם אמר שהכל נהיה בדבורי יצא, יש שם עטיפה מתוקה. האנשים גם על זה מתכוונים, לכן אם אמר שהכל בדיעבד יצא. ברוך אדוני לעולם. יש שני סוגים בבוסר, יש חלק מהבוסר אדמה, חלק מזה שהכל. מרן בסימן רב, סעיף ב', מרן פירט את שני הסוגים ואמר, אם זה בוסר אדמה, אם זה סמדר, שלב ראשון יותר שהכל, גם פה. הכלל הוא, אם לא נוטעה להוא הדעתה דאחי שהכל. שם בבוסר אנשים נוטעים את הכרם גם בשביל ענבים, וגם אנשים מקדימים אוכלים קצת לפני גם. לא מחכים עד שיגיע פרשת הימים, ימי ביקורי הענבים. גם יומיים קודם, גם כן אוכלים. אבל לא נוטעים על דעת צמדר, ולכן הברכה היא שהכל. גם פה לא נוטעים האנשים על דעת לאכול שקדים ירוקים. גם בזה המסקנה היא שהכל נהיה בדבור. רק בדיעבד אם אמר האססא, אבל לכתחילה, שהכל. בורא פרי האדמה יותר עדיף על שהכל, בדוגמה של בוסר של ענבים, אבל לא בשקדים. בשקדים הירוקים הברכה היא שהכל. אני קורא סימן לרשב סעיף ו. סלף, פירוש סלף מין אילן שהעלים שלו ראויים לאכילה, ויש בעליו כמין תמרים. אביונות הוא הפרי מאטלף. קפריסין הן הקליפה שסביב הפרי כקליפת האגוזים. על העלין ועל הצמרות ועל הקפריסין יברך בורא פרי האדמה, ועל האביונות שהם עיקר הפרי, בורא פרי העט. הפרי הזה הצלף הוא קיים גם בזמננו, אבל כנראה שבזמן הגמרא, אז היה הפרי הזה מפותח יותר והיה נותן פרי גדול, רע ועצום. כך משמע בדברי הגמרא במסכת שבת בדף קנון, הגמרא שם מספרת על רבי יהודה ורבי אלעאי, שפעם סייר בשדה שלו ביום שבת וראה פרצה בגדר. באותו רגע שראה את הפרצה, החליט שיגדור את אותה הפרצה בחול. אבל ברגע שזה נזכר שהיום שבת, ולא טוב לחשוב ביום שבת מה יעבוד, מה יעשה בחול, ולכן כנס את עצמו, אמר, אני לא אסתום את הפרצה הזו לעולם, שיישאר כך. למה הוא עשה את המחשבה, למה תכנן בשבת? ולכן אמר, אני אשאיר כך פתוח את המקום הזה. בשמיים עשו לו נס, וצמח באותו מקום העץ צלף, וממנה הייתה פרנסתו. משמע שמעץ אחד כזה היה אפשר להתפרנס, כנראה זה היה עץ חשוב מאוד. רבנו הארי אומר שרבי יהודה ורבי אלעא היה גלגולו של צלופחד. צלופחד, כידוע, קושש עצים ביום השבת ולכן נסכל. כאן הוא החמיר לאידך גיסא על הקצה האחרון. לכן גם צמח לו במקום עץ צלף, צלופחד, ורומז השם צלף, יש בתחילת אותו השם, כך שאין דבר בחינם שם. טוב, נחזור עכשיו לעניין של הלכות ברכות. לעץ הזה יש שלושה סוגים שראויים לאכילה. העץ העיקרי, הפרי העיקרי שיש בעץ התלף זהו האביונות. למטרה זו נוטעים את העץ בעיקר, ולכן על האביונות אין ספק שמברך דורף פרי העץ, גם לגבי עבלה צריך להמתין שלוש שנים ואסור לאכול מהאביונות. השאלה היא לגבי העלין והתמרות. הקליפה שלו גם היא ראויה לאכילה, מה עושים לגבי הקליפה, מה יברך עליה. ועל זה הגמרא מסכמת, שרק על האביונות מברכים העץ, אבל על התמרות ועל הקפריסין, שני הדברים האלה, העלין והקליפה, הברכה היא בורא פרי האדמה. זה יורה דרגה. לא על דעת זה נוטעים את העץ, זה טפל, ולכן יורה דרגה, ובמקום העץ מברך בורא פרי האדמה. רק בדיעבד, אם טעה ואמר בורא פרי העץ, רק בדיעבד יצא. אנחנו אומרים בכל יום, יין קפריסין, למה הוא בא? כדי לשרות בו את הציפורן, כדי שתהיה. הכוונה היא על זה. מהצלף הזה לוקחים את הפרי קפריסין, סוחטים אותו, המיט הזה מכונה בשם יין קפריסין. לא כמו שאנשים חושבים שהיה יין שבא מקפריסין, זה יין נסך, אסור לשתות. אלא, הכוונה היא על הפרי הזה, שלוקחים וסוחטים אותו, וזה היה עוזר כדי לשרות בו את הציפורן, מניחים את זה שם, הם מביאים תועלת, שסממני הקצורת יהיה להם ריח טוב יותר, משובח יותר. לכן אנחנו לומדים מדין הגמרא בדין צלף גם לגבי דברים אחרים. זה כלל יסודי, כל דבר שהוא עיקר הפרי, הברכה היא העץ. אבל דברים הנלווים אליו ואינם עיקר הפרי יורה דרגה. ולכן, יש אנשים, בעיקר בפרס, שאוכלים אבטיח, לא מוותרים על שום דבר. לא רק האבטיח טוב, אלא גם הקליפה היא טובה, עושים ממנה כבוש בחלל. על הכבוש הזה אתה לוקח ואוכל, אתה לוקח חתיכה, חתיכה טובה, טעימה, אפילו אחי, תברך על זה שהכול נהיה בדברו. שאלה מה? הרי הקליפה של האבטיח הזאת צמחה באדמה. אז כמו אבטיח בורא פרי האדמה, תגיד גם על הקליפה, על הכבוש הזה, גם כן יברך בורא פרי האדמה. כשאדם זורע אבטיח, הוא לא חושב באותו רגע, אני אעשה מהקליפה מחלל, אני אעשה כבוש. לא על זה חושבים. אלא זורעים אבטיח כדי לאכול אבטיח. דרך אגב, יש לו גם את הקליפה הזו, ולכן גם אם עשה ממנה את הכבוש, יברך על זה שהכול נהיה בדברו בלבד. כך אוהדים לגבי תפוזים. בסוף העונה של התפוזים מגיעים לשוק תפוזים עם קליפה עבה. יש זן מיוחד שהקליפה עבה מאוד, אז האדם הזה רואה שקנה קילו תפוזים, אבל התפוזים עצמם היו בקושי חצי קילו. חצי קילו היה לו קליפות. אז הוא אמר, במקום שיזרוק אותם לזבב, יעשה מהקליפות ריבה. שוטף את זה יפה, שופך על זה רבע קילו סוכר, מערבב את זה, מבשל, וזה נעשה ריבה טובה. אחרי שזה נעשה ריבה הוא שואל אותך מה הברכה על הקליפות הללו, תאמר לו, הברכה היא שהכול נהיה בדברו. יש שעושים את זה מעץ החושחש, מה שנקרא בערבית נרינג', גם שם עושים אותו דבר, וגם על זה הברכה שהכול נהיה בדברו. שונה מהם פרי האתרוג. לאחר חג הסוכות אנחנו לוקחים את האתרוג, מבשלים אותו. שם הפרי עצמו, האתרוג כולו, מבושל, ועל דעת זה נוטעים את האתרוג. כי האתרוג הוא קצת חמוץ, ולכן הנטיעה של האתרוג, על דעת זה, לעשות מזה אחר כך ריבה. שם אתה יכול להקל לומר בוער פרי העץ. אבל תפוז, אדם נוטע פרדס, שאל אותו את הפרדסן, אתה נוטע פרדס, בשביל מה אתה נוטע? בשביל לעשות מהקליפה ריבה? הוא יצחק עליך, מה לא בין הריבה? הוא נוטע פרדס בשביל למכור תפוזים, אם אפשר לייצא את התפוזים האלה לקבל דולרים, מטבע קשה, ואם הוא לא יצליח, אז והניחו יתרם ועולליהם, ייתן לנו את זה שאנחנו נקנה ונאכל. אבל לא חושב על הריבה, מה איתך? אף אחד לא חושב על הריבה. ולכן אי אפשר לתקן עליו ברכה כזו, אלא הברכה היא שהכול נהיה בדברו. יש על הדבר הזה, על הקליפה של התפוז, יש מחלוקת בפוסקים. לא כל הפוסקים הסכימו פה אחד שהברכה היא שהכול. אם נשווה את זה לסעיף שקראנו עתה, היימרן אמר, על התמרות מעל הקפריסין בורף ריא האדמה. אז למה אני אומר שהכול? אלא, ההבדל הוא כך, יש דבר שהוא משובח וטוב. נכון הדבר שבשעה שבאו לנטוע את עץ הצלף, לא מתכוונים בעיקר על התמרות או על הקפריסין, אלא בעיקר על האביונות, אבל אי אפשר לומר שרק על האביונות. הם יודעים שיש גם תמרות וקפריסין, אז הם מתכוונים בעיקר לאביונות וגם לתמרות והקפריסין. כיוון שהם מתכוונים גם לזה, לכן זה יורד רק דרגה אחת. מה שאין כן, כאן בקליפה של התפוז זה גרוע יותר. אנשים לא חושבים בכלל על הקליפה. אילו היה פרדסן שבאמת היה מחפש זן מיוחד של תפוזים לשתול, שבכוונה תהיה לו קליפה עבה שממנה יהיה אפשר לעשות ריבה. הוא אומר לך, אני שותל את הפרדס הזה לשני המטרות, גם תפוז וגם קליפה לעשות ריבה. אז באמת היה מקום לדמות לסעיף שקראנו עתה, ועל הריבה מקליפת התפוזים היה אפשר להתיר לברך אדמה. אבל היות שאנשים לא חושבים על זה בכלל, מתוך מיליון טון תפוזים, כמה קילו היה הריבה מאותן הקליפות. אני לא יודע אם היה שני קילו ואולי גם זה לא. לכן, בחי גוונה, בכל הדברים הללו זה מעוטה דמיעוטה, בוודאי שלא עושים על דעת זה, לכן זה יורד לשתי דרגות. במקום בורא פרי העץ שומרים על עיקר הפרי, על התפוז, על קליפת התפוז שעשית ממנה את הריבה, תברך רק שהכול נהיה בדברו. אם טעה ואמר העץ יצא משום שזה נכון, זה לא שקר, זה צמח על העץ. אבל לכתחילה, אם האדם הזה שואל, עונים לו שיברך על זה שהכול נהיה בדברו. על קליפות מעין אלה שעושים מהם דברי ריבות בשעריך, מחי גוונה זה יורד דרגה, וההדרכה היא תמיד שהכול נהיה בדברו. אתה לוקח את הענבים עצמם ומרתיח אותם עם סוכר? כן. לוקח את הענבים, ואחר כך יש לך ריבה שאתה רואה את הענבים בתוכה. כאן הפרי שלם, לא נמוח. לכן, תחפש ענב אחד שלם שם, ענב שניכרת צורתו, תשלוף אותו ותברך עליו בורא פרי העץ, ותפתור גם את שאר הריבה. כך הוא הדין גם בכל סוגי הריבות, כמו שנראה תכף בסעיף הבא. שם זה לא דומה לדוגמה שדיברתי עתה לגבי הקליפה. כאן, עיקר הפרי, יש לך, ברוך השם, את הענבים. לכן אני מתיר לך לברך העץ. פה אני דיברתי לא לגבי פרי, אלא קליפה של התפוז, ולכן יש הבדל עצום בין הפרי לבין הקליפה. אני עובר לסעיף זין. כמרים שמעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו אחי לא נשתנת ברכתן, ומברכים עליהם בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. הגה, ויש אומרים, לברך עליהם שהכול, וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכול, אבל אם בירך בורא פרי העץ, יצא, כי כן נראה עיקר. אדם שלוקח פירות או ירקות ומרסק אותם. בדין זה יש מחלוקת בין הרמב״ם לבין הטור. מה הדין אדם שלוקח פירות או ירקות ומרסק אותם? האם על ידי הריסוק זה יורד דרגה, צריך לברך על זה שהכל, או שנשארת הברכה בורא יופרי העט? אתה לוקח תמרים, מועך אותם, בזה אין מחלוקת. מעקת אותם קצת, אבל ניכרת הצורה של התמרים. אמנם הוציאו מהם את החרצן, את הגרעין, אבל עקרונית אתה רואה תמרים שלמים, מיעוכים קצת. המיעוך לא משנה את הברכה, ולכן אפשר לברך על זה, הלווה לכול העלמא, בורא פרי העט. כך גם לגבי שאר הפירות. המחלוקת היא לקחתי את התמרים האלה ומיעכתי אותם לגמרי. זה דבר שמצוי גם בירקות, כגון אנשים לוקחים גזר, מרסקים אותו לגמרי. כי הגזר הוא קצת קשה, ואין לנו מספיק שיניים חזקות לאכול אותו, אז יש לנו פומפייה, מורק חרוץ, בעל פיפיות, מרסקים אותו, הדקתם. שוב השאלה, האם בגלל הריסוק הזה הברכה היא בורא פרי האדמה, או שהכל? לפי הרמב״ם, נשארת הברכה כמו שהייתה. אתה לוקח תמרים לרסק אותם, או לוקח גזר לרסק אותו, נשארת הברכה כמו שהיה קודם. אם זה תמרים, העץ. אם זה גזר, נשארת הברכה, בורא פרי האדמה. גם הרמב״ם מסכים מעיקר הדין כמרן, אבל הוא חושש לכתחילה לדברי הטור ותרומת הדשן, שאמרו לברך על זה שהכל. למה? ריסקת את זה לגמרי. זה לא מעוך, אלא מרוסק לגמרי, ולכן זה יורד דרגה. במקום בורא פרי העץ, צריך לברך על התמרים המרוסקות של הכול. כל שכן, אם אני עושה מזה ריבה. למה כל שכן? כאן זה יורד עוד דרגה, כי זה לא רק מרוסק, אלא גם בושל. הרתחנו את זה, בישלנו את זה, ואין שמה פרי שלם. אני יחסית ירבה ממישמיש. כל המישמיש כולו מרוסק לחלוטין, אין שם אפילו פרי אחד שלם, וזה גם בושל לטרטל לרעותה, כמו שאומר המגן אברהם. אם בזה אנחנו חוששים לכתחילה לדברי הטור ותרומת הדשן והרמה, שמברכים על פרי מרוסק שהכל, קל וחומר לגבי אותם הריבות. אבל לגבי הגזר המרוסק, עדיין נמצא עצה, יש פתרון קל, אליבא דקולעלמא, לצאת ידי חורבת הרמב״ם ומראן. כשמרסקים את הגזר, בדרך כלל לא מרסקים עד הסוף. את הזנב קשה לרסק. אם תנסה לחסוך בפומפייה, זה יחסוך לך את היד. אז הגברת, אחרי שגומרת לרסק את הגזר, את הזנב היא זורקת בסוף בתוך זה. תחפש את הזנב, זו עדיין חתיכה קצת גדולה, על זה אליבא דקולעלמא, גם אליבא דיאטור, אפשר לברך בורא פרי האדמה. תברך על זה בורא פרי האדמה ותפתור את השאר. כך גם לגבי ריבה. נניח שהריבה הזו אומנם בושלה והכל התרסק, אבל פרי אחד שלם נהיה שם. אתה רואה דובדבן אחד שלם, אתה רואה תאנה אחת שלמה. תשלוף את התאנה הזו, תברך עליה בורא פרי העץ ותפתור את כל הריבה. בזמן אתה יוצא ידי חובה אליבא דקולעלמא, גם אליבא דה הטוב ותרומת הדרך שאין זה טוב, קל וחומר אליבא דה הרמב״ם. הבעיה היא כשהכול מרוסק לגמרי, אין ברירה, צריך לברך על זה מספק רק כשהכול. בדיעבד אם טעה ואמר בורא פרי העץ, בגלל שבדיעבד יצא, כך הודעת הרמב״ם למרן. אבל לכתחילה הרי אנחנו חוששים בענייני ברכות, אנחנו פחדנים גדולים, ואנחנו חוששים אולי בכל זאת ההלכה כדעת הטור ותרומת הדשן, ולכן המסקנה להלכה ולמעשה, שיברך על זה שהכול נהיה בדברו. קל וחומר בריבות שלנו, כתוב לך על הצנצנת ריבת מישמיש או ריבת תאנים. אתה חושב שיש לך בזה 51% תאנים? בוודאי שלא. הם שמים קודם כל הרבה סוכר. הסוכר הרבה יותר זול מהתמרים ומהדובדבנים. רק על הציור של הנייר שם, יש שם תמונה יפה של דובדבן. שכרנו את הדובדבן שפעם אכלנו. אבל שם אין לא דובדבן ולא, יש תרכיז, טעם של דובדבן. וכן, אז זה הדרך. אז שם בדרך כלל הרוב הוא בא ממינים אחרים. אז בוודאי שאי אפשר להתיר לברך על זה בורא פרי העט, כי זה שקר. אלא מה שאמרתי על ריבה, דיברתי על ריבה שהאדם עושה בביתו, ושם הוא בוודאי שם תאנים או דובדבנים. אף על פי כן, אם ריסק את זה לגמרי ואחר כך עשה את הריבה, גם בדבר הזה הברכה היא שהכל נהיה בדברו, ולא בורא פרי העץ. רק בדיעבד, אם היה בורא פרי העץ, בדיעבד יצא ידי חובתו. על זה דנו הפוסקים גם לגבי דין השוקולד. אדם שלוקח תבלית שוקולד ורוצה לאכול. מה הברכה על אותו השוקולד? האם יברך על זה עץ, אדמה, שהכול? השוקולד נעשה מפולי הקקאו. הקקאו הוא פרי עץ. לא מצוי פה, בארצנו הקדושה. מביאים את זה מדרום אמריקה וכיוצא בהם, יש שם מטעים גדולים, ומהם עושים את הקקאו, ומהקקאו זה חומר גלם עיקרי שממנו עושים את השוקולד. הרי אותו הקקאו הוא עץ גמור. אם כן, כמו שאמרת עליבא דה הרמב״ם ומרן, שתמרים מרוסקים, אפשר לברך עליהם בורא פרי העץ, אולי עליבא דה מרן גם את השוקולד הזה, גם כן נברך עליו בורא פרי העץ, כי זורעים, נוטעים את האילן הזה, את אותו הקקאו, בשביל במיוחד לעשות מזה שוקולד. ממילא אפשר יהיה להתיר לברך על זה העץ. יש בזה מחלוקת עצומה בפוסקים, בין היעבץ בספרו אמרוקציעה, מהרן בן חביב, הגאון חידה ושאר האחרונים. זו המסקנה, כלל גדול בידינו נספג ברכות להקל. לכן, הסיכום הוא, יברך על השוקולד שהכול נהיה בדברו. אבל אם האדם הזה טעה בברכה, הוא לא ידע, פשוט מאוד האדם הזה יודע שזה עשוי מקקאו, קקאו זה עץ, לקח, דרך על השוקולד, בורא פרי העץ, בדיעבד יצא ידי חובה. כל מה שאנחנו אומרים, שהכול, שהכול זה רק לכתחילה. אם אמרנו, בדיעבד יממר העץ יצא, הכל שכן יממר בורא פרי האדמה, כל שכן שיצא. דווקא מינה בסעיף הזה, הן לגבי ברכה ראשונה והן לגבי ברכה אחרונה, בפירות משבעת המינים. אם תאמר שהלכה כהרמב״ם, אם כן, אכל כזית מהריבה הזו, עשה ריבה של תאנים מעוכים לגמרי, ואכל כזית, לפי הרמב״ם, צריך לברך ברכה אחת מהן שלוש, על העץ ועל פרי העץ. לפי הטור ותרומת הדשן, צריך לברך על זה בורא נפשות. וכאן, בעניין זה, אין לך פתרון. לגבי הברכה הראשונה, אתה אומר לו, תברך שהכל. גם על איבד הרמב״ם זה בסדר. על הכל, אם אמר שהכל, יצא. אבל לגבי ברכה אחרונה, אם האדם הזה יאמר בורא נפשות, על איבדי מרן זה ברכה לבטלה. כי מרן פוסק את דברי התוסחות והראש, שבורא נפשות אינה דומה ל'שהכל', שהכל ברכה כוללת, ועל הכל, אם אמר שהכל, יצא. אבל בורא נפשות היא ברכה רק על אותם הירקות או הפירות שמברכים עליהם באחרונה בורא נפשות. אבל אם תאמר על שבעת המינים בורא נפשות, זה לא בסדר, זה ברכה לבטלה. כך דעת רבים מגדולי האחרונים, כנסת הגדולה ועוד. אם כן, בורא נפשות הוא לא יכול לומר. גם על העט הוא לא יכול לומר, אולי ההלכה כדברי הטור, תרומת הדשן והרמה, שצריך לברך על זה שהכל, וממילא בסוף, בורא נפשות רבות. אם כן, ואיך הוא יאמר על העץ? הכלל הוא תמיד דבר שמברכים עליו שהכול, הברכה שלו אינה ברכת על העץ, אלא הברכה האחרונה שלו תהיה בורא נפשות. לכן האדם הזה קירח מכאן ומכאן, לא יכול לברך, לא בורא נפשות ולא ברכה אחת מהן שלוש, לא זה ולא זה. אומרים לו העצה, אל תאכל כזית, למה לך להסתבך? תאכל קצת. אתה אומר, זה טעים, זה טוב, נהנית מזה? טוב, תחכה עוד חצי שעה, תאכל עוד מעט. אבל לאכול כזית רצוף זה לא טוב. אם האדם הזה אומר, אני לא יכול לסבול. אני מתחיל לאכול, מוכרח להמשיך. תגיד לו, אין בעיה, תעשה נטילת ידיים, תברך המוציא, תאכל כזית לחם, ואחר כך תאכל קילו ריבה, לא אכפת לי. בסוף אתה אומר, ברכת המזון, הריבה דיקו לעלמא, ברכת המזון פותר גם את זה. ממה נפשך? אם צריך בורא נפשות זה טוב, אם צריך מעין שלוש זה טוב, יש לך, במקום מעין שלוש יש לך שלושה ברכות, לכן תאמר לו את העצה הזו או עצה אחרת. יש לו ענבים לידו, שיאכל כזית מהענבים וישתה גם קוסמית בבת אחת, רביעית. אם כן, יש לו גם על העץ וגם בורא נפשות. אם כן, עכשיו הוא מכוסה. לגבי הברכה האחרונה אין לו בעיה, תפדל, תאכל את הליבה כמה שאתה רוצה. אם יאכל כזית אז אין לו בעיה, הוא מברך גם את זה וגם את זה, ויוצא ידי חובה על היבה דיקו לעלמא. כך הוא הדין גם לגבי השוקולד. גם שם האדם הזה מברך בהתחלה שהכול נהיה בדברו, ובסוף בורא נפשות רבות. למה אני אומר שם בורא נפשות? שם אין לי פחד על ספק ברכת הבטלה. ממה נפשך? בין אם זה העץ, בין אם זה שהכול. שם זה לא שבעת המינים. אדם שאכל תפוח עץ מברך בסוף בורא נפשות. כך הוא הדין גם פה. לכן אם אדם אכל תפוח עץ מרוסק, יש לו ספק רק על הברכה הראשונה. אבל הברכה האחרונה אין לי ספק, ודאי שהיא באמת בסוף בורא נפשות. מהטעם שאמרנו, כיוון שכאן, ממה נפשך, בן לרמב״ם, בן לטור, יברך בסוף בורא נפשות רבות. הנפקא מינה למעשה בעוד דוגמה. כשיש לי כמה וכמה סוגים, ואני רוצה להתחיל לפי הסדר, מה כדאי? אנשים למדו ויודעים טוב את סימן רי' א', והסדר הוא, אם יש לי פרי משבעת המניעים, מתחילים באותו הפרי. אז סדר נכון, כלל אמיתי. אבל יש כלל ויש יוצא מן הכלל. היוצא מן הכלל כאן, בדין הזה. אני אמחיש דוגמה. יש לי ריבה שעשויה מתאנים. ריסקתי את התאנים טוב, יש לי ריבה כזו. חוץ מהריבה הזו יש לפניי תפוח עץ. והאדם הזה אומר, זה עץ וזה עץ, זה שבעת המילים, לא? אבל, אם האדם הזה יתחיל קודם כל בברכה על הדבר הראשון, מי אומר שלא יפתור את הדבר השני? הוא עלול להסתבך. אותו דבר גם, יש לי תפוז ובננה. אילו היה דינא בננה אליבדיק ולעלמא בורא פרי האדמה, אז אין בעיה. אני מברך קודם על התפוז בורא פרי העץ, ואחר כך על הבננה בורא פרי האדמה. אבל, לכמה נראה בסימן רש ג' סעיף ג', מחלוקת בין הגאונים והרמב״ם ושאר הפוסקים, אם הבננה היא עץ או אדמה. מי ספק מרן פסק בורא פרי האדמה, אבל זה לא מוסכם. אם תאמר שזה באמת פרי עץ, כשברך על התפוז בורא פרי העץ, ממילא פתר גם את הבננה. אולי גם זה העץ. לכן אומר בספר קצת השולחן, כדאי לשנות. כאן תתחיל קודם כול על הבננה, בורא פרי האדמה. על זה אין ספק. גמרת בורא פרי האדמה, אחר כך תעבור לתפוז, תברך עליו בורא פרי העץ. כך הוא הדין לגבי דברים אחרים, כולל גם הדוגמה של השוקולד. גם שם יהיה לך אותה התקנה ואותה העצה. אם היה לבדי כולי עלמה השוקולד, שהכול נהיה בדברו, אז אין לי בעיה. אני יכול לברך קודם כול על התפוז, בורא פרי העץ, אחר כך אני אברך על הצנון, בורא פרי האדמה, אחר כך אני אגיע לאותה תבלית השוקולד ואברך עליה שהכול. אבל אם תאמר לא, השוקולד נוטעים אותו בשביל הדבר הזה, ואולי ההלכה שצריך לברך על זה, בורא פרי העץ, אם כן אתה בירכת קודם, בורא פרי העץ. למה אתה חזור עוד הפעם ותברך על זה? להגיד ספק ברכות להקל בצורה הפוכה. לא מזמן יצא ספר של הגאון הרב אוירבך, ספר מנחת שלמה. הוא כותב שם, צריך לברך על שוקולד בורא פרי העץ, כך הוא פוסק. והוא טמא עלינו, על הספרדים. הוא אומר, הספרדים כל דבר הולכים כמו הרמב״ם ומרן. ומרן והרמב״ם כתבו, תמרים שמאחרם צריך לברך העץ. למה הם לא מברכים על השוקולד בורא פרי העץ? טוב, אמרנו קודם שאנחנו בענייני ברכות, אנחנו פחדנים. לכן, אם מכוח זה, מהקושייה הזו, עדיין קשה לאלץ אותנו לברך על השוקולד בורא פרי העץ, אבל אדם צריך לדעת את המחלוקת כדי לא להסתבך בענייני ברכות. ולכן, אם יש לפניי עץ, אדמה וגם שוקולד, אני לא אתחיל לברך בורא פרי העץ ולא בורא פרי האדמה. אני אקח קודם כל את השוקולד, אני אברך על זה שהכול נהיה בדברו. אדם נראה אותי, אה? אתה מתחיל בשעקול? כן, אני מתחיל בשעקול. למה אם אני אברך עץ ואדמה, אני אפסיד את ברכת שעקול, אני אסתבך. אני לא אוכל לברך על זה שהכול. אולי זה עץ, וזה נפתר במה שאמרתי קודם, בורא פרי העץ. לכן, אדרבה, כדאי להתחיל שהכול, ויכוון, תהיה לו כוונה נגדית. אני מתכוון שלא לפתור דברים אחרים, אלא רק שהכול לעצמה, וזהו, בזה אני פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. כך גם לגבי שאר הדברים. למדנו ונלמד בעזרת השם עוד הרבה פרטים והרבה דינים. אני מזכיר בכל דבר ודבר גם את המחלוקת. תגיד, מה דפקא מינה החכם הזה מעריך עלינו כל כך? אומר מחלוקת. בשביל מה? תגיד על הכף פסוקה, תגיד. בוטן אמריקאי, מברכים כך. שקד, וזהו, תגמור את העסק. קצר, קולע, חמש דקות, נגמור את כל הסיפור. בשביל מה לדעת סדר מחלוקות? אלא, תדע את המחלוקת כדי להיזהר לא להיכנס לתסבוכת הזו, למלכודת הזו. הנה הדוגמה בשוקולד. מי היה מעלה בדעתו שצריך קודם כול לברך על השוקולד של הכול, ואחר כך לקחת את התפוז ולברך עליו העץ? כולם היו אומרים לך, לא, הסדר הוא עץ אדמה, רק בסוף שיהיה הכול. זה נכון אם אתה לוקח כוס מים. אחרי התפוז אתה רוצה לשטוף את הפה, כוס מים, בבקשה. קודם העץ, בסוף שיהיה הכול. אבל כאן אני לוקח שוקולד. עם השוקולד יש לנו בעיה, כי יש מחלוקת עצומה אם מברכים על זה עץ אדמה או שיהיה הכול. זה לא דבר שמוסכם. כך גם לגבי הקפה. גם בו יש בעיה וגם שם יש ספק גדול. ואני אציין את הדוגמה. יש אנשים שיש להם אזכרה, רוצים לחלק לעילוי נשמת המנוח, בורא מיני מזונות, בוראי פרי העץ, אדמה, שהכול עצה בסמים. כמה ברכות לעילוי נשמת המנוח. טוב, זה דבר מצוין. אז אם הוא עשיר, אז הוא מביא שהכול, ערק, קוניאק, מביא להם משקאות חריפים, יש. אבל יש עניים, אין להם מסכנים כסף לקנות ערק, מה הם עושים? יש כאלה, לוקחים קפה, מערבדים את זה עם סוכר, ומחלקים לאנשים, כל אחד מקבל כפית קפה, מברכים שהכול, ואוכלים את זה, זה טעים מאוד. השאלה היא, מתי יברכו על הקפה הזה את ברכת שהכול? הוא מחלק להם קודם כל צימוקים, מסביב. השאלה היא, קודם צימוקים, שבעת המינים, בוראי פרי העץ, רק בסוף של הכול. אם היה הדין מוסכם, בוודאי שכן, הייתי אומר לו קודם כל העץ. אבל מה תעשה עם דברי הלקט, עם כל אותם האחרונים שאמרו, שצריך לברך על קפה בורא פרי העץ. מה תעשה עם זה? כאן זה לא בושל ולא נשתנה צורתו. זו הצורה הטבעית שלו כך. אם כן, אולי לברך על זה העץ. ואם זה הברכה, הצימוקים והקפה, שניהם שווים, אם כן, הוא לא יכול לחזור לברך עוד פעם. אמר העץ על הצימוקים, פטר גם את הקפה, שניהם אותו דבר, שניהם העץ. אנחנו אומרים שהכל רק מספק. אנחנו פוחדים להורות לברך על הקפה, העץ. אנחנו אומרים, מספק תגיד שהכל. אבל כאן יהיה לך ספק הפוך, אולי ההלכה כבן דאמר, העץ. לכן תגידו לאדם הזה, אדוני, אם אתה פיקח יודעי הלכה, אל תתחיל עם הצימוקים. קודם כל תחלק לאנשים, תן לכל אחד כפית קפה, יברכו שהכל יגמרו. אחרי שגמרו מהקפה, תחלק להם עץ אדמה, אין בעיה, כי גם שם, כמו שאמרנו, יש מחלוקת, ובכל מחלוקת כאין זאת צריך האדם להיזהר להימלט מסלע המחלוקת. אפילו על כוס תה כזה, כוס תה וכוס קפה, יש מחלוקת אם מברכים מהעץ או שהכל. כי למעשה נטיעת הקפה עיקרה כדי שאדם ישתה כוס קפה, זה העיקר. לא בשביל לחלק באזכרות מעט קפה עם סוכר. לא בשביל זה, אלא לשתות קפה, זה העיקר. אם כן, אם הנטיעה לשם זה, אולי יברכו על זה בורק פרי עץ? יש מחלוקת. מה אנחנו אומרים? ההלכה היא כהפרי חדש, העיקר זה המים. אדם צמא רוצה לשתות. אלא מה? במקום לשתות מים רגילים, אז שותים את מי השחור, שותים מים שחורים, כוס קפה. בסדר. אבל העיקר הוא, הרוב הוא המים, ולכן הברכה העיקרית היא שהכל נהיה בדברו. לכן גם לגבי דין בשולי גויים, אומר הרב בעל פרי חדש, אין בקפה דין בשולי הגויים. כל דבר שותים אותו כמות שהוא, לא שייך בו דין בשולי הגויים. את המים אפשר לשתות כמות שהם, ולכן לא שייך לומר שיש על המים בשולי גויים. גם הקפה שהוא צפה למים לא נאסר. לכן, גוי שהכין לך כוס תה, כוס קפה, אין בזה דין בשולי הגויים. גם למעלה בסימן פטי צאב ג' למדנו שמותר לשתות כוס תה או כוס קפה לפני התפילה, כמו שמותר לשתות מים. למה? כי גם שם המים זה אייקה. טוב, אנחנו אומרים את המסקנה לבד הפרי חדש, זה הסיכום למעשה. אבל לא נתעלם שיש מחלוקת. ולכן, אם יש לאדם הזה שני דברים, גם קוץ קפה וגם פרי העץ, לא כדאי להתחיל קודם כול עם פרי העץ. עדיף יותר שיברך שהכול יתחיל קודם כול עם הקוס קפה. אחר כך יעבור לעץ אדמה וכיוצא בזה. גם בזה תצא ידי חובה על היבא לכולם. שוב, אותה הבעיה לגבי קוניאק. על הקוניאק שנעשה על טהרת היין, מאדים את היין והעדים של היין זה הקוניאק. כך היו עושים את הקוניאק האמיתי. אני לא יודע אם היום גם עושים כך או שיש להם תחבולות אחרות והכול זיוף. אני לא יודע. אני מדבר על הקוניאק האמיתי, הברנדי האמיתי, מרתיחים יין והעדים מהם עושים את הקוניאק. לפי דעת שאילת יעבץ, כמו היין בורא פרי הגפן, גם הקוניאק בורא פרי הגפן. גם הרב פרנק בספרו הר צבי אומר צריך לברך על קוניאק בורא פרי הגפן. רוב האחרונים חולקים. אנחנו פוסלים כדעת הגאון חידה וכל הפוסקים, זה נקרא זהה בעלמא והברכה היא שהכל נהיה בדברו. וככה ההלכה. יותר טוב לברך על קוניאק שהכל נהיה בדברו. רק מדיעבד אם טעה ואמר על הקוניאק בורא פרי הגפן, מדי עבד יצא אבל אם האדם הזה יש לפניו גם זה וגם זה אם יברך קודם על היין הרי היין פותר כל מיני משקיעים כל שכן את הקוניאק הקוניאק הזה הוא בנו של היין אז אם ברכת על היין בורף לי הגפן אולי ההלכה כשאלת יעווץ בהר צבי אם כן יצאת כבר ידי חובה איך תוכל לחזור ולברך על הקוניאק שהכל ולכן אם הוא רוצה לברך פעמיים עדיף יותר שיברך שהכל על הברנדי הזה על הקוניאק הזה יעשה ציול, יעשה קצת שהייה, ואחר כך יברך על היין הגפן. אבל לברך עליהם רצוף, הגפן שהכול, זה סיבוך גדול, ואין להתיר לעשות. אם אתה עושה קבלה נגדית בלבד, יש בזה ספק גורם ברכה שנצרך. זה לא כל כך פשוט. אם יש לפניי שני סוגי עץ, יש תפוז וקלמנטינה. עליהם אין ספק, נכון? גם התפוז וגם הקלמנטינה, שניהם בוראי פרי עץ, אין שום ויכוח. עכשיו, אני אעשה קבלה נגדית. אני רוצה לאכול מייד את שניהם בזה אחר זה. תוך שתי דקות אני אוכל את שניהם. כשאני מברך העץ על התפוז, אני מברך רק על התפוז. אני אעשה קבלה נגדית, אחר כך אני אחזור לברך על הקלמנטינה עוד הפעם העץ. מותר לעשות כך? לא. לא תעשה כזו בישראל. למה? זה גורם ברכה שנצרך. כי שניהם אותו דבר, אותו סוג. למה תעשה ברכה אחת פעמיים? אבל כאן זה הספק והמחלוקת. לכן, אם הוא מתחיל עם העץ, הוא מסובך מאוד, אפילו עם הכוונה. אבל הוא עובר ברכה אחרת. ברכה אחרת, יש לו כאן ברכה שהכול נהיה בדברה על השוקולד. ואז על התפוז זה ברכה העץ, זה סוג אחר. זה לא אותו דבר, לא אותה הברכה. שם הכוונה הנגדית תועיל. אבל אם שניהם העץ, הכוונה הנגדית היא גורמת ברכה שנצרך. ולכן, עדיף ללכת בדרך זו. הגמרא אומרת, בברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם או לא. ולכן, כששיבחו אחד מגדולי האמוראים, אמר לו, כשאבו לידך ואביהו לידי. רצה להכיר אותו, לדעת אם הוא באמת חכם, כי לפעמים יש גוזמאות, האנשים יודעים להגזים הרבה. יש אדם שהוא יודע דרשות, יודע לספר סיפורים על הכיפאק, סיפורי אלף לילה ולילה. ולכן אנשים חושבים, זה חכם גדול, יש לו גם הדרת פנים. זקן ארוך, זקן אהרון, שיורד על פי מידותיו. קרס וזקן, חצי רבנן, ויודע גם לספר סיפורים בשביל האנשים, זה מלאך השם צבאות. יודע הלכות או לא, אנשים לא יודעים לבחון. ולכן, אמר לו, תביא לידי, נראה אם הוא חכם באמת או לא. ובחן אותו עם הדרכה. נתן לו לאכול לחם, ברך המוציא לחם. וטמא עליו, הרי יש מחלוקת אם אומרים מוציא או המוציא. אם היה אומר מוציא לחם, משמע שפוסק הלכה המוציא. המוציא זה אליבדיקו לעלמא. אם כן, מה החידה שלנו בזה? ולכן, טמא עליו, על הניסוח של הבחן אותו אפילו עם הברכה. מיד אתה רואה שגם בברכות אדם יכול כבר לחשוף את עצמו. לא קשה לגלות אם האדם חכם או הדיוט מעם הארץ. זה לא כאב בטן, זה כאב ראש. למשל, למה הדבר דומה? אימא שיש לה בן, קם בבוקר, אין לו חשק ללכת לבית הספר. חברים שלו כבר יצאו לחופש, משחקים, והוא צריך ללכת לתלמוד תורה. מה הגזרה הקשה הזו? החליט, אני אומר לאמא, אני לא מרגיש טוב. טוב, אם הוא אומר, כואב לו הראש, אז האמא לא ניוולת, כואב לך הראש, בסדר, מביאה מיד את המודד חום, תמדוד, נראה. אם באמת הוא חולה, צריך להיות חום, 38, 39, אבל החום יוצא 36 וחצי בקושי. אמא אומרת לו, אין לך כלום. תשתה כוס קפה ותלך לתלמוד תורה. טוב, גמרת את הסיפור, זהו, זה הלך. יום אחר הוא מתחכם, מה הוא עושה? הוא אומר, כואב לי הבטן. אפילו אם אין לו חום, אבל לא, כואב הבטן. מי יכול להוכיח שלא כואב לו הבטן? זה בעיה. פה בתורה שלנו, זה לא להבדיל כמו כאב בטן, את זה אפשר להוכיח. אם האדם יטען, אני חכם, אני יודע ללמוד תורה, בסדר, נראה. תן לו לאכול, תן לו שוקולד ותתן לו צימוקים. תעשה לו מבחן על חם. תגיד לו, בכבוד חכם, תברך, תן ברכה להשם. אם הוא לקח את השוקולד, התחיל קודם כול שהכול. אחר כך ניגש לצימוקים ואמר העץ, זה חכם. זה יודע הלכות טוב, כל הכבוד, שתי נקודות. אבל אם האדם הזה לא יודע כלום, אמר לך שבעת תלמינים, נו, לקח מייד את הצימוקים, ברך העץ, זה כנראה החכם הזה הסקפי קצת, לא יודע טוב הלכות. אבל טעם כעיקר, רמגן אברהם שואל, הרי טעם כעיקר, ויש לך כאן, הטעם העיקרי כאן זה הקפה. לא, לא, לא. אני מדבר על קפה טורקי. קפה טורקי, הקפה הטוב, ועל זה בעיקר יש את המחלוקת, ואפילו הכי. גם על זה סיכמנו, אפילו קפה טורקי, שהכול נהיה בדברו. קל וחומר, קפה בוץ, שבוודאי הברכה שלו היא למסקנה שהכול נהיה בדברו. רק לכתחילה, אמרנו זהירות. אל תברך קודם, בורא פרי העץ. תתחיל קודם כול עם מה שהכול. הזהירות היא טובה מאוד ונוחה מאוד. קודם שהכול על הקפה, ואחר כך בורא פרי העץ על הצימוקים. כך גם לגבי דברים אחרים שיש עליהם ספק ומחלוקת, גם בהם יעשה כן. דוגמה שנייה, לא רק לגבי הבננה שנקראת בלשון מרן, עמוז. לא רק עליה יש מחלוקת, אלא גם על תות שדה יש מחלוקת אם מברכים העץ או האדמה. הסיבה היא, אתה יכול לזרוע שנה תות שדה, ולא צריך לחזור ולזרוע שוב שנה הבאה, אלא השנה הזו יהיה לך פרי, תות שדה, השורש נשאר באדמה, וגם שנה הבאה ייתן פירות. השאלה היא, א', אם יש בזה עוכלה, ב', אם הברכה היא העץ. הרי, על מה מברכים בורא פרי האדמה? על צנון וכיוצא בו. צריך מדי שנה בשנה לחזור ולזרוע את הצנון ואת הגזר ואת הפתטה, זה דבר שלא נשאר שורש. אבל כאן זה נשאר שורש, זה כמו עץ. ולכן שוב חזרה המחלוקת שאמרתי קודם לגבי הבננה. גם בבננה אתה לא צריך לזרוע כל שנה מחדש. השורש נשאר באדמה, מדי שנה צומח לך עוד גזע חדש ונותן לך עוד הפעם בננות. אבל אתה לא צריך לחזור ולזרוע. שוב, אותה הבעיה בין הרמב״ם, הגאונים ושאר הפוסקים יש גם פה. מחלוקת בפוסקים אם הברכה היא העץ או האדמה. אם תתחיל, קודם כול תברך על התפוז בורא פרי העץ. אולי פטרת את התות שדה. אולי זה נפטר, אולי זו אותה הברכה. לכן, אדרבה, כדאי להתחכם ולקחת בכוונה את התות שדה, לברך עליו בורא פרי האדמה, ואחרי שתטעם, תיקח מהתפוז ותברך העץ. גם לגבי האננס זה עץ טרופי, וגם עליו יש את אותה הבעיה. גם העץ הזה אין לו גזע שממנו יוצא הפרי מדי שנה בשנה, אלא השורש נשאר באדמה, ומהשורש יוצאים מדי שנה בשנה. שוב, גם בו יש את אותה הבעיה, וגם שם אותו הפתרון, ולכן הוא רצוי להקדים אותו לבין השאר הדברים האחרים. אין לך נאמה. אם אתה שותה רביעית יין בבת אחת, ומייד אחרי זה אתה רוצה להמשיך ולשתות מהקוניאק אין ספק, הליבד ייקו לעלמא, יין פותר כל מיני משקיעים. אין עליך חובה לברך על הקוניאק. כשאתה לא שותה רביעית בבת אחת, שוב יש מחלוקת. למעלה הזכרנו את דברי המגן אברהם שחידש את החידוש הזה. יש אמנם חלקים, אבל למה לך להסתבך? אתה יכול לעשות הפוך ולפתור את הבעיה. אבל אם אתה מתכונן לשתות רביעית, אין שום ספק, וכדאי. רצוי לעשות כן לצאת מידי ספק, תשתה רביעית יין בבת אחת, ואחר כך תפתור את כל המשקיעים שיש לך שם. אין עליך חובה לחזור ולברך עליהם כלל ועיקר. אני מסכים איתך. אם יש לך סוגי פירות שהם ודאי, עליהם אין ספק, אז אין לך בעיה. תברך בוער פרי העץ על התפוז, על זה אין שום ספק. יש לך שם צנון, על צנון הלבדי כולה עלמא בורי פרי האדמה. אחר כך תאכל את הדברים המסופקים, כן. אבל אם אין לאדם אלא רק תות שדה ותפוז. עכשיו אמרנו את האפשרות להיזהר בדרך האמורה. כדאי להיזהר גם בקוניאק מנגיעת גוי, יש חשש כל דיהול לעיין נסך. הלבדי שאילת יעבד והר צבי, יש חשש כל דיהול, וכדאי באמת להיזהר בדבר. שתה פחות מרבעית יין, וכיוון לפתור את הקוניאק, בדיעבד ודאי שפטר. אני אמרתי לכתחילה, כדאי להיזהר, אבל לא אמרתי לעיכובה, ודאי שבדיעבד, כי טוב פטר. אנחנו לא פוסקים כדברי המגן אברהם. אמנם חלק מאחינו האשכנזים, בעיקר הליטאים, הם חוששים מדבריו ומצליחים דווקא רבעית. אנחנו לא חוששים מהדבר. לנו בדידם, גם אם לא היה רבעית, גם כן אפשר לומר שפוטר. אבל אם אתה יכול לצאת לחובה לבדיקו לעלמא, בוודאי עדיף יותר לעשות כן. לא נכון. בסוכר אין ספק. היום בזמננו לא עושים את הסוכר מקנה סוף, לא עושים את זה מזה, ולכן אין שום פוסק בעולם שיאמר לך היום לברך על הסוכר ברפרי העץ. כמה נראה בסעיף יג שיהיה לך מחלוקת אם מברכים אדמה או שהכול, אבל לא העץ. ולכן אם יש לך תפוז ואתה רוצה גם לאכול תפוז וגם סוכר, אז תברך על כל אחד בבד, אתה יכול ללכת לפי הסדר. קודם העץ על התפוז ואחר כך על הסוכר. על הסוכר שבזמנם היה ספק, ועל זה אמרו הפוסקים את הדוגמה שאמרת. אבל לא על הסוכר של ימינו. היום עושים את זה מסלק סוכר, ואם יש מחלוקת, המחלוקת והספק הוא אם אדמה או שהכול. אז אם יהיה לך בורא פרי האדמה, אתה אוכל בננה וסוכר, אין לך למה. שם תעשה את העצה שאמרת, קודם תברך על הסוכר שהכול ותטעם, ואחר כך תעבור לבננה או לדבר אחר. אבל מה שאין כן בעץ וסוכר, אין לך בעיה. אתה יכול ללכת לפי הסדר. קודם כול בורא פרי העץ, ואחר כך על הסוכר את ברכת שהכול נהיה בדברו. בסברס אין בעיה כזו, על איבד יקו לעלמא. על הסברס מברכים בורא פרי העץ, כמו שנראה לקמן בסימן רג.