דיני הזכרת מעין המאורע בברכת המזון: טעויות, תיקונים והכרעות הלכתיות בין שבת, יום טוב וראש חודש

 

- - - לא מוגה! - - - 

ואני קורא סימן קפח

אדם שגומר את שלושה הברכות של ברכת המזון דאורייתא חותם ברוך אתה השם,

בונה ירושלים ועונה אמן אחר עצמו.

תמיד הכלל כל קבוצה של ברכות או קיבוץ של ברכות אומרים בסופו אמן כגון אתה מסיים את העמידה ומברך את עמו ישראל בשלום כמו שכאן

אתה מסיים את הברכות שהן דאורייתא אתה עונה אמן אחר כך.

בכוונה אומרים הן ולא בסוף ברכת המזון

אחרי שגומר רווח והצלה וחול טוב משום שסיום ברכות דאורייתא זה שם.

בזמנם הפועלים לא היו אומרים את ברכת הטוב האמיתי והיו אומרים רק שלושה הברכות.

כדי להבדיל בין שניהם היו אומרים בכוונה את האמן הזו בקול רם כדי שישמעו האם וילכו.

היום בזמננו לא שייך הדבר הזה ולכן אומרים את האמן בלחש.

מעין המאורע בברכת המזון אם זה בחנוכה ופורים באמצע הברכת נודה לך אומר על הניסים אם שכח ולא אמר כל זמן שעוד לא אמר שם שמים יכול לחזור ולתקן ברוך אתה השם יחתום על הארץ ועל המזון

אם גם לא נזכר ורוצה לומר בין ברכה לברכה אינו רשאי להוסיף כל דבר שלא חלב לא רשאי להוסיף בין ברכה לברכה

רק לגבי שחרית או מנחה ביום ראש חודש ומינועם פה יכול לומר בין ברכה לברכה את יעלה ויבוא לפני שיתחיל מודים אבל על הניסים לא חוזרים ולכן אינו רשאי לומר בין ברכה לברכה

כמו שכתב מרן בסימן ד' לגבי שכחת אתה חוננתנו כמו שם הוא עדין גם פה.

בברכה השלישית שלבים מעין המאורע שבת יום טוב ראש חודש כולם אומרים

ויצא ואחדנו או יעלה ויבוא.

מדוע ולמה על הניסים נאמרת בברכה השנייה יעלה ויבוא או רצה נאמרת בברכה השלישית

בכל ברכה אתה לוקח את התוכן של אותנו.

ולכן

הברכה השנייה היא הודאה נודה לך השם אלוקינו גם היא למעשה ברכת ההודאה.

לכן צריך לשלב בה את כל זה.

כך גם הברכה השלישית היא על העתיד.

אנחנו מבקשים ומלכות בית דוד משיחך תחלה כל מהות הברכה השלישית היא על העתיד ולכן בברכה השלישית מוסי ויבוא גם ביעלה ויבוא אתה מבקש על החודש הבא זוכרנו השם אלוהיה וכולי כך גם ברצה ואחליצנו.

לכן אדם שלא אמר עצים בברכה השנייה בברכת נודה לך והוא רוצה לומר באמצע הברכה השלישית

הוא חושב שיש בברכת המזון כמה תחנות

אם הוא שכח בתחנה הראשונה אז הוא יכול בתחנה שלא כך.

אין תחנות.

יש לכל דבר את הדבר הקבוע לו בברכה בלבד ואי אפשר להעביר את זה למקום אחר.

גם הזכרת על הניסים מדי רבנן וגם רצינו או יעלה ויבוא גם זה רק מדי רבנן

כמו שכותב התשבץ אדם ששכח ולא אמר על עצנו

אם זה בסעודה שלישית בדיעבד לא חוסר אבל הראשונה והשנייה גם בדיעבד חייב לחזור לראש.

יש מחלוקת בראשונים אם חוזר לראש ברכת המזון או שמספיק לחזור לברכה השלישית רחם.

להלכה אנחנו פוסקים כדעת מרן

ולא שייך לומר כאן ספק ברכות להקל כי ספק ברכות להקל בתפילה או בברכת המזון אומרים וכך הוא המנהג

לכן אם גמר לעדה אל אבינו ושם נזכר שלא אמר את זה בשנה או השנייה של שבת חייב לחזור.

אבל אם עדיין לא התחיל את הברכת אלא אמר ברוך אתה

התחיל לומר על דעת לומר לעדה אל אבינו אבל כשהגיע מלך העולם נזכר שעדיין לא אמר את זה יכול לומר כך

להוסיף ברכה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה השם

כן זה יש גם לגבי חג שכח ולא אמר יעלה ויבוא בחג ונזמתם בונה ירושלים יוסיף בין ברכה לברכה

את הברכה הזו בשם ומלכות ברוך אתה השם אלוקים לעולם

ההמשך אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג הסוכות הזה את יום טוב מקרא קודש הזה ברוך אתה השם מקדש ישראל והזמנים.

כאן מדגיש כל הברכות הללו בשם ומלכות היינו ברכה גמורה

רק ראש חודש אומר את הברכה ללא שם אבל לגבי

ויום טוב, יזכיר את זה בשם השם.

אמנם גם לגבי יום טוב יש מחלוקת. מה שמרן פסק,

גם בזה לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, משום שלעניין זה יש חשש של ברכה לבטלה בברכת הטוב והמיטיב.

אם כן, מי יתיר להמשיך את הברכה הטוב והמיטיב נגד מרן?

לכן אין לו ברירה, אין לו מנוס,

כי הוסיף את הברכה אשר נתן ימים טובים לישראל.

אה, ולא הזכיר בה של ראש חודש,

בין ביום ובין בלילה, אומר שנתן לעמו ישראל לזיכרון,

ואינו חותם בה.

והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמיטיב,

אינו חוזר.

מפה חייב לאכול פת,

כדי שיתחייב לברך ברכת המזון.

וכל עמוד דינו כראש חודש.

יש מחלוקת

בין התלמוד הבבלי של הירושלמי,

מה הדין לגבי ראש חודש.

לפי דעת הירושלמי והפסיקתא,

ראש חודש שווה לגמרי לדין שבת.

אם האדם לא אמר יעלה ויהודה בברכת המזון של ראש חודש,

מוסיף ברכה בשם המלכות בהתחלה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם.

ההמשך,

אשר נתן ראשי חודש ישראל לזיכרון ובסוף חותם ואומר ברוך אתה ה' מקדש ישראל החודשים.

כך פוסק בעל הלכות גדולות ועוד.

אבל אנחנו פוסקים להלכה כדעת הרייף והרמב״ם שהסבירו בתלמוד שלנו שיש הבדל בין שבת לבין ראש חודש,

שם יש לך חובה לאכול כזית לחם.

באמת נכון הדבר שאסור לך לצום,

אבל אתה לא חייב לאכול כזית לחם.

אם פירות

לא יצאת ידי חובה, זה בסדר.

העיקר שתיהנה בראש חודש, לא חשוב איך.

גם בזה אנחנו קובעים את ההלכה.

היות ואין חובה לאכול כזית לחם,

אם לא יעלה ויבוא בכלל, אינו חוזר.

ולא רק אם לא אמר בכלל, אפילו אם נזכר בין ברכה לברכה,

אם בא לא יאמר את הברכה הזו בשם,

אלא יאמר כך

ברוך אתה, מהרהר שם ואלוקינו בלבו,

ימשיך מלך העולם, אשר נתן ראשי החודשים לעמו ישראל זיכרון.

שוב, בחתימה עושה אותו דבר, ברוך אתה, מהרהר שם שמים בלבו, מקדש ישראל וראשי החודשים, וימשיך את הברכה שאחריה.

משום שאנחנו הולכים עם רמב״ם ומרן,

והגאון חידה מפרש בדבריהם שבראש חודש אין לא פתיחה ולא חתימה.

לא רק שלא יכול לחתום בסוף, ברוך אתה השם, מקדש ישראל וראשי החודשים,

אלא גם הפתיחה אינה יכולה להיות בשם.

יכול להיות דוגמה אחת יוצאת מן הכלל,

שיהיה לו אפשרות לומר בשם.

הכיצד?

אם יחול ראש חודש ביום שבת,

האדם הזה שכח,

גם רצה וחליצנו וגם יעלה ויבוא.

גמר בונה ירושלים ונזמר.

שם באמת יהיה רשאי לשלב את שניהם יחד.

כלומר, ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם.

התחיל קודם כל בשל שבת.

הוא אומר,

אשר נתן שבתות למנוחה לעמול באהבה לאות ולברית.

אחר כך הוא ממשיך,

כולל גם את ראש חודש.

מוסיף גם שנתן ראשי החודשים לעמו ישראל לזיכרון.

בחתימה אומר, ברוך אתה השם,

מקדש השבת ישראל וראשי החודשים.

כאן אני מרשה לו לומר כך,

שאין חשש ברכה לבטלה.

בלאו הכי האדם הזה צריך לפתוח בברוך ולחתום בבחן. מה הוא יפסיד אם האדם הזה יוסיף אחרי שאמר מקדש השבת, שיוסיף גם ישראל?

לכן אין לו מה לחשוש בדבר, יאמר את שניהם.

קל וחומר, אם קרה הדבר יום שחל בשבת,

שכח ולא אמר לא רוצה ולא יעלה ויבוא.

שוב, משלב את שניהם יחד. גם את הברכה של השבת וגם אשר נתן ימים טובים לישראל,

כולל את שניהם גם יחד.

כך גם הוא חותם ואומר, ברוך אתה ה' מקדש השבת ישראל והזמנים.

זה עם חתם בוני ירושלים.

אבל אם האדם הזה אמר רק ברוך אתה ה' ועדיין לא חתם בוני ירושלים,

כדאי הדבר שיאמר למדני חוקיך.

זה הדבר הטוב יותר כדי להציל את ההמשך,

שלא יצטרך להוסיף את הברכה המיותרת.

הריטב״א נותן לנו כלל יסודי בדבר הזה.

כל טעות

שצריך לחזור עליה אם לא יאמר,

יאמר למדני חוקיך.

דבר שלא חוזרים עליו, לא יאמר למדני חוקיך.

כגון.

אני אמרתי, במקום מוריד הטל, אמרתי בקיץ, משיב הרוח ומוריד הגשם.

אמרתי, ונאמן הטל לחיות מתים, ברוך אתה ה'.

עוד לא חתמתי מחיי המתים, אסור לי לומר מחיי המתים.

כי זה יהיה ברכה לבטלה.

אדם שאמר, במקום טל, אמר,

משיב הרוח בקיץ,

הרי על הגשם זה סימן כללה, חוזרים. לכן יסיים למדיני חוקיך.

כך גם לגבי שאר הברכות שחייב לחזור.

גם היום, ביום ראש חודש, אם קרה לאדם דבר כזה,

שכח ולא אמר יעלה ויבוא את ה'.

עדיין לא חתם ולא אמר המחזיר שכינתו לציון,

לא כדאי לסיימך, אלא מיד יחתום למדיני חוקיך.

זו הדרך, זו העצה היתה לכתחילה.

זה מה שראוי לעשות.

כך הוא הדין בכל מקום שחייב לחזור.

אז גם לגבי המזון אמרנו כן.

אבל בדברים שלא חוזר, כמו שהתחלנו קודם לגבי על הניסים.

אפילו אם נזכר רחב, ברוך אתה ה' עדיין לא אמר על הארץ ועל המזון,

של אחי,

אינו רשאי לחתום ולסיימך ולומר למדיני חוקיך,

אלא יחתום על הארץ ועל המזון.

ואת אמירת על הניסים האדם הזה הפסיד לגמרי מכל וכול.

כך הוא הדין גם לגבי עשרת אמת תשובה.

זוכרנו לחיים, וכתוב, ובספר, וכולם שייך את הכלל הזה.

שאם אמר כבר ברוך אתה ה' יחתום, אין לו אפשרות לחזור.

יש מחלוקת בראשונים,

האם יש חובה לאכול סעודת חג כזית לחם או לא.

יש מחלוקת.

במרן נוקט

שיש חובה לאכול כזית לחם.

כמו בשבת, לפי דעת מרן הוא הדין יום טוב.

אלא מאי?

אם האדם הזה גמר את כל ברכת המזון ושואל

אותנו אחר כך לחזור או לא,

תגיד לו לא, שב ואל תעשה.

אומרים בזה ספק ברכות להאכיל ונגד מרן.

אבל אם האדם הזה שואל בלכתחילה מה כדאי לעם,

אומרים לו, עדיין לא הפסדת,

הוא עדיין נמצא בין בוני ירושבירכת לעד האל אבינו,

זה עדיין בלכתחילה, יאמר שם עם תוספת אשר אינן ימים טובים.

לכן, לא רק לגבי ליל פסח וליל סוכות, אלא בכל החגים,

גם בשביעי של פסח, אתה יכול להוסיף את אותה הברכה.

אבל אמרת נכון, בליל פסח ובליל הסביב לא אמר יעלה ויבוא, וגמר את כל ברכת המזון, חוזר לראש.

שם אין ויכוח.

כולם עוד חייבים לאכול כזית לחם בליל פסח,

לא לחם אלא מצה.

ממילא,

עליבלמא, אם לא אמר יעלה ויבוא בליל הסדר, חוזר.

ואין הבדל בזה בין איש לאישה,

הן בהלכה הזאת, בכל ההלכות שאמרנו קודם.

ההבדל היחיד שיהיה בין איש לאישה הוא לגבי ליל סוכות. אנחנו חייבים לאכול בסוכה כזית לחם, הם לא.

אצלהם זה כמו כל הימים טובים. ולכן,

גבר ששכח ולא אמר יעלה ויבוא ביום ליל חג הסוכות, חוזר.

חוזר לראש, שכת המזון, אישה אינה חוזרת.

אני עובר לסעיף ח',

סעודה שלישית בשנת דינה כראש חודש.

על שני הסעודות הראשונות

אין מחלוקת בפוסקים,

שחייבים לאכול בהם רק לחם.

אבל על סעודה שלישית יש לנו ארבעה דעות בראשונות הרמב״ם, הראש ורוב הפוסקים שגם בסעודה שלישית חייבים לאכול לחם.

דעה שנייה, מספיק עוגות.

דעה שלישית, פירות משבעת המינים.

דעה נוספת, בשר או דגים.

מרן הביא את כל הדעות האלה בסימן רצד א', סעיף.

ומרן נקט בסתם, כדעת הראש והרמב״ם, שני עמודי הוראה,

שלכתחילה יש לאכול לחם גם בסעודה השלישית.

אכן מרן אמר, חכם עיניו בראשו,

כדאי שלא יגזים באכילה בסעודה השנייה של שבת,

אלא יהיה לו תיאבון לאכול גם בסעודה השלישית,

שיוכל לאכול כזית לחם לפחות.

אם תאמר לאכול כזית לחם, ממילא,

אם לא אמר רצה וגמר את כל ברכת המזון, חוזר לראש.

אבל אם תאמר לא כדברי הראש והרמב״ם,

אלא כדברי המרדכי ושאר הפוסקים,

אם כן,

אם האדם הזה לא אמר רצה וחליצנו בסעודה השלישית,

בדיעה ספק ורחות להקל.

ובאמת,

נכון הדבר שמרן שם פסק להחמיר לך לאכול לחם,

אבל פה מרן כתב שאם לא אמר את צבע החליצינו בסעודה השלישית, דינה כדין ראש אש שלא חוזר, כדעת רבנו יחיאל ועטור בנף של הראש.

למרן עצמו שם

זה שק שצריך לאכול לחם,

כך מקשה הבח, בית חדש.

מרן אמר לחומרה מצד ספק, מרן החמיר, נקט ואמר שחייבים לאכול לחם בסעודה שלישית.

אבל פה הרי יש לך כלל ספק ברכות להקל ואולי אין חובה לחזור את ברכת המזון,

כי כל אזכרת מעין המאורע בברכת המזון זרק מדריו ושומר התשבץ.

לכן חזר הכלל ספק ברכות להקל גם פה.

לכן אדם שאת כל ברכת המזון ולא אמר רצה וחליצנו בסעודה שלישית, אינו חוזר.

אמנם נכון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי כתב שגם בסעודה שלישית, אם לא אמר רצה,

טעמו ונימוקו,

על פי הקבלה אין הבדל בין הסעודות הראשונות לסעודה שלישית.

על פי הקבלה גם בסעודה שלישית יש חובה גמורה לאכול כזית לחם.

ולכן הוא אומר, כל מקום שיש מחלוקת בפוסקים,

הקבלה תכריע ולכן הוא נוקט.

אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

גם כנגד רבי חיים, כנגד הבן איש חי,

גם כנגדו אומרים כלל זה.

אמנם בעלי המליצות אומרים מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף.

מהגאון רבי יוסף קארו עד הגאון רבי יוסף חיים לא קם כיוסף.

אבל גם כנגד מרן,

גם כנגד יוסף הראשון אנחנו אומרים,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

לכן, אסור לי אם יבוא אליך האדם ויאמר,

תראה, אני עיראקי ואני רגיל לעשות כמו הבן איש חי.

וקרה לי כעת טעות,

אני עושה כדברי הרב בן איש חי,

אני חוזר לברך את ברכת המזון או לא.

תגיד לו, היות ברו בסעודה שלישית,

אומרים, סבל גם נגד הבן איש חי, ספק ברכות להקל,

לכן לא יחזור. אבל כל זה,

השאלה מתחילה כשהאדם נזכר בסוף.

לא עד האל אבינו, ושם הוא נזכר בבעיה.

אנחנו אומרים, בדיעבד יצא ולא חוזר.

אבל אם האדם הזה נזכר מיד,

האדם הזה אמר ברוך אתה ה' ועדיין לא אמר בונה ירושלים,

יסאה מיד למדני חוקיך כדי להציל את המצב שלא יסתבך נגד הרמב״ם והראש. הרי מעיקר הדין היה ראוי שיחזור.

עיקר הדין חייבים לאכול לחם.

ולכן יומדני חוקיך.

אם לא נזכר עד שחתם בונה ירושלים,

שיוסיף את הברכה אשר נתן שבתות.

ואחר כך ימשיך לעד האל אבינו.

רק אם אמר את המילים לעד האל אבינו ושנזכר, בזה אין ברירה.

לפעמים גם בזה יש ברירה.

אני לא אכלתי לבד, גם אחי אכל יחד עימי.

אני אומר לו, תברך ברכת המזון, כוון עליי,

ואין לי ידי חובה.

גם בזה כדאי ורצוי מאוד לעשות כך.

לכן מן הראוי שאם יכול למצוא איזה אדם שיוציא אותו, זה בוודאי הרבה יותר טוב.

אבל אם האדם האחרון שברך ברכת המזון, אז אין לו ברירה.

מה ידי אהבה?

בדיעבד אנחנו אומרים שיצא ידי חובתו,

ולא יחזור לברך שוב את ברכת המזון.

בכל הדברים האלה אין הבדל בישה.

כשחוזרים בשתי סעודות הראשונות,

גם האישה חייבת לאכול.

לכן, לא רק אני חוזר אם לא אמרתי ארצה,

גם נשים שלא אמרו, גם הן חייבות לחזור.

אבל בדוגמאות של החוזרים, גם הנשים אינן חוזרות.

אין הבדל.

הנשים והנשים שווים כולם לעניין זה,

חוץ מהלילה הראשון של ליל סוכות.

אילו היה עיקר הדין שלא צריכים לאכול לחם וסעודה שלישית, הייתי אומר לו גם שלא יימר את הברכה שנתן שבתות.

אבל היות בהלכה מעיקר הדין פוסקים כדברי הראש והרמב״ם,

לכן אני מעדיף להיכנס בספק כל דהוא ולומר את הברכה אשר נתן שבתות,

ולא להיכנס לספק ברכה לבטל המשך

ברכת אשר לעדה העלבנו.

כך כתבו האחרונים, מעתיק אבא בספרו יחווה דעת.

בדבר הזה, בתירוץ שאמרנו,

בן מרן כתב פה,

לבין מה שמרן כתב בסימן רצ״א לקמ״ד,

הסבירו האחרונים עוד קושייה נוספת.

מרן דן בסימן ס״ב באבן העזר

לגבי מצוות שבע ברכות.

יש לנו חתן וכלה,

ורוצים לברך שבעה ברכות.

כל שבעת הימים אתה יכול לברך לרווק,

לבתולה הזאת, אתה יכול לברך להם את הברכות,

אם יקוימו כל התנאים.

התנאי הראשון, שזה יהיה ב...

בביתו של החתן, תנאי שני שהוא מניין אנשים ויקח בועז עשרה זקנים.

התנאי האחרון שניים מתוכם יהיו פנים חדשות.

מתי צריך פנים חדשות? בימי החול.

אבל אם יש עשרה אנשים בביתו של החתן ואין שם פנים חדשות כולם פנים ישנות כולם היו כבר בסעודות הקודמות כולם בני המשפחה.

אפילו אחי בשבת

לא צריך

את התנאי האחרון הזה פנים חדשות

אלא מזמור שיר ליום השבת עצמה פנים חדשות באו לכאן.

לכן, בסעודה הראשונה והשנייה יש לך מניין, אתה יכול לומר את כל השבע הברכות.

לגבי סעודה שלישית, מרן פסק שם באבן העזר בסימן ב',

שחייבים להביא שניים שיהיו פנים חדשות כדי לברך את כל השבע הברכות.

תגיד למה?

הרי מרן עצמו פסק בסימן רצדיקא שיש

חובה לאכול כזית לחם גם בסעודה שלישית,

כדעת הרמב״ם והראש.

אם כי למה שם אתה מפלה, עושה אפליה בין הסעודה הראשונה והשנייה לבין השלישית?

אלא כמו שאמרנו, מרן עצמו פסק את זה מכוח ספק,

לכתחילה תשתדל לאכול כזית לחם.

אבל מרן עצמו ידע שיש חולקים,

וכשהדבר נוגע לגבי שבעה ברכות,

יש לך ספק שבעה ברכות לבטלה?

מרן חשש.

כמו שכאן מרן חשש שלא יחזור את ברכת המזון.

גם שם מרן חשש לדבר הזה,

ולכן מרן פסק שם.

אם יש לך שניים פנים חדשות בסעודה שלישית,

אתה יכול לברך שבעה ברכות, אם אין לך שניים כאלה, לא.

אחינו האשכנזים לא מצריכים שניים פנים חדשות,

הם מסתפקים באחד.

קולה נוספת,

הם לא מצריכים שזה יהיה בביתו של החתן,

אלא גם אם זה יהיה בבית אחר, מברכים שבע ברכות.

אבל אנחנו נוהגים כמרן בשני הדברים גם יחד.

א',

דווקא ביתו של החתן, ב', צריך שיהיו שניים פנים חדשות,

ולא מספיק אחת. ולכן,

אם הם רוצים לזכות ולברך את כל השבעה ברכות בסעודה שלישית,

מן הראוי לארגן מראש, להזמין שניים פנים חדשות,

שעשו רשימה מי לא היה בסעודות הקודמות,

מי נפקד.

אותם הנפקדים יזמינו אותם.

וכשאתה מזמין אותו,

תשאל אותו אם אתה יכול לבוא או לא.

אני רוצה לדעת מראש

כי אתה פנים חדשות.

אם תבוא, בזכותך נוכל לברך שבעה ברכות.

אם לא, תאמר לי, אפנה על הסמאל או על הימין,

אני אחפש פנים חדשות אחרות,

שלא יהיה פנצ'ר ברגע האחרון.

שיסדר את זה מראש, יתכנן מראש בצורה מחושבת,

ואז הליבדי כולה עלמא יוכל לברך את כל השבעה הברכות, כיוון שיש לו כאן שניים פנים חדשות, אין שום בעיה.

שלושה שאכלו בשבת ויום טוב ושכחו להזכיר מעין המאורע,

בהם צריכים לחזור לראש ברכת המזון,

יברך כל אחד בפני עצמו,

כי מידי זימון כבר יצאו.

קרא לכל השלושה האלה, בהתחלה אמנם אמרו זימון,

כולם שכחו רצה והחליצן.

לא שמו לב.

עכשיו כולם צריכים לחזור. חוזרים עוד הפעם רק את ברכת המזון,

ולא יחזרו שוב אחורנית גם את הזימון. הזימון היה בסדר, ולכן אותו לא צריך לכפול פעם נוספת.

היה אוכל ויצא שבת, קיר של שבת בברכת המזון.

דאזלנה, באתר התחלת הסעודה.

קבוע הדין לראש חודש, חנוכה ופוריים.

דבר מצוי מאוד כשאנשים רבים מתחילים לאכול את הסעודה השלישית לפני השקיעה,

עד שמגיעים לברכת המזון נעשה לילה,

אחרי צאת הכוכבים.

השאלה היא,

האם צריכים לומר בברכת המזון רצה וחליצנו,

או לא.

לפי דעת הראש,

לא יאמרו רצה וחליצנו,

כי הרגע הזה,

ברגע שהוא מברך את ברכת המזון, זה לא שבת, זה חול.

אבל לפי דעת התוספות, אורחות חיים ורוב הפוסקים שמרן פוסק כאן,

חייבים לומר גם באותה ברכת המזון, רצה ואכליצנו.

מרן חזר על הדין הזה, על הכלל הזה,

לכמן בהלכות פורים.

בסימן תרצה, סעיף ג', מרן כתב

אם האדם הזה אכל סעודת פורים ביום פורים,

עד שהגיע לברכת המזון נעשה לילה. זה דבר שקורה להרבה אנשים המאחרים כך דרכם כל שנה, אף פעם הוא לא זוכה לברך לפני השקיעה.

הלוואי שיברך בתשע בלילה.

הוא שואל, אני אגיד על הניסים או לא?

תגיד לו שכן.

דעת מרן שקיבלנו הוראותיו,

שיאמר על הניסים,

למרות שברגע שהוא אומר את ברכת המזון,

זה לא פורים,

נגמר כבר פורים.

אפילו אחי,

כיוון שאכילת הכזית הייתה ביום פורים,

אז הוא כבר התחייב בברכת המזון.

במילא, מתי שיאמר את ברכת המזון,

מזכיר בה גם מעין המאורע.

כך הוא הדין מחר.

אדם שיאכל מחר בשעה כזו.

גמר, אכל כזית

ולא בירך ברכת המזון.

בא בשמונה ורבע, שמונה וחצי בלילה,

זה כבר לא ראש חודש.

הוא שואל אותך, האם אני צריך לומר בברכת המזון יעלה ויבוא או לא?

תענה לו כן.

אכלת כזית ביום ראש חודש.

כן. כבר התחייבת באותה כזית ברכת המזון,

אם יעלה ויבוא.

אכן, זה לא פוגע ממנו.

גם אם יהיה לילה, עדיין אפשר לברך.

מרן דן בסימן רעיין א' בדוגמה הפוכה, כגון

האדם הזה אכל ביום שישי ולא בירך ברכת המזון.

בא בליל שבת ושואל, האם אני אברך ברכת המזון עם רצה או בלי רצה?

מרן מביא מחלוקת.

להלכה פוסקים כדברי התוספתא והראש,

שגם בזה יאמר עצה ואכלצן.

כי בינתיים, באשר הוא שם, כעת זה שבת.

לכן גם פה הוא רשאי להזכיר בעין המאורע.

אבל בשניהם גם יחד,

גם בזה וגם בזה, אם לא אמר, אינו חוזר.

אמרנו לכתחילה שחייב לומר,

חששנו מאוד, פחדנו מאוד לספק ברכה לבטלה,

אבל אין כאן חובה להחזיר אותו,

לא בדוגמה הראשונה ולא בדוגמה השנייה,

אלא אם לא אמר,

בדיעבד אינו חוזר.

לכן,

אם האדם הזה חתם,

בונה ירושלים ועדיין לא אמר את הברכה הרביעית,

ונזכר, שמר לצבע החליצינו באותה ברכת המזון.

האם יומם את הברכה אשר נתן שבתות או לא?

כאן לא יכול לומר.

נכון הדבר שכתבנו קודם,

שצריך לומר אשר נתן גם בסעודה שלישית,

אבל פה יש לך ספק, אתה מוסיף גם את דברי הראש,

כדי למנוע מלומר בשם השם את הברכה אשר נתן.

אלא העצה היעוצה היא שיאמר בלי שם,

כי אין מה שאמרנו לגבי ראש חודש. יאמר כך

ברוך אתה,

יהרהר שם ואלוקנו. ימשיך

מלך העולם שנתן שבתות ומנוחו לעמו ישראל באהבה לאות ולברית. ברוך אתה,

יהרהר שוב את שם השם ויחתום ומקדש השבת,

ואחר כך ימשיך את הברכה שאחריה לעדה ילווינו.

כיוון שכאן סיים את ברכת המזון ונמצא באותה שעה, אחרי צאת הכוכבים,

אולי ההלכה כהראש בכלל לא צריך לומר, אפילו אם תאמר ההלכה כהתוספות שצריך לומר,

אולי דה שלישית אין חובה לאכול לחם.

לכן, משום זה, בגלל שני הצירופים,

מנענו בעדו מלהזכיר שם שמיים באותה הברכה שהוא בא להשלים ולתקן. כמו שאמרנו,

כלל גדול בידינו, ספק ורחות להקל, שב ואל תעשה עדיף.

קורה לפעמים שבדיוק במוצאי שבת

חל ליל ראש חודש.

האדם הזה בא לשאול מה כדאי לעשות,

תאמר לו,

אני מוחה לך, מה שאתה עושה בכל שבוע מתחיל מאוחר.

אבל השבת הזו,

אל תתחיל מאוחר,

אלא אתה רוצה לאכול סעודה שלישית,

תקיים אותה כדת וכדין,

תתחיל בשעה שש, שש וחצי,

תתחיל בזמן, תגמור בזמן,

תסיים לפני צאת הכוכבים,

אתה גומר אז את המזון, אליבא דקול עלמא, זה מצוין.

אבל אם האדם הזה יאחר, הוא יסתבך.

הוא בא לברך את ברכת המזון בשעה שמונה ורבע.

מצד אחד הוא רוצה לומר את זה, למה הוא אכל כזה יום שבת.

אבל עכשיו זה גם ראש חודש.

יגיד, יעלה ויבוא או לא,

הוא לא יכול לומר גם זה וגם זה.

תחליט, זה שבת או שזה ראש חודש?

הוא לא יכול לבחור את שני הימים ביחד, זה כעין תרתי דה סתרי.

אלא נבחור או זה או זה, ויש מחלוקת.

לכן, כדי להימנע מכל המחלוקת,

הטוב ביותר, להתחילה, לגמור מוקדם, לסיים את ברכת המזון, אם רצה והחליצנו בלבד, הוא פותר את הבעיה.

אבל המאחרים לא תמיד באים לשאול קודם.

גם את השאלה אם באם נשאר אז הוא בא לחכם בשעה שמונה ורבע כך וכך עשיתי עכשיו אני אברך אמר רצה או יעלה ויבוא

להלכה

צריך לומר לו שיאמר רק אצא ואחליצנו

אם לא אמר אצא בסעודה שלישית

הרבה מהראשונים לפי הרמב״ם והראש ועוד חוזר

ואילו לגבי יעלה ויבוא אם לא אמר יעלה ויבוא בראש חודש

אליבא דכולי עלמא יצא

לכן אני מעדיף את הסיכון שלא יעלה ויבוא ובלבד שכן יאמר את אמירת רצה

ובפרט שאליבא דרבנו תם עדיין לא הגיע עד צאת הכוכבים זה עדיין מוקדם

לכן בגלל זה אני מתיר לו לעשות בדעבד

אני חוזר ומסכם

אדם כזה שאכל ביום בת

ונמשכה סעודתו למוצאי שבת שחל בו ראש חודש

אם טעה ולא אמר לא רצה וחליצנו ולא יעלה ויבוא דילג על שניהם

הוא הגיע באמצע והרגיש יש בעיה זה ראש חודש, שבת

אז הוא מה עשה?

חתך את שניהם והמשיך לילדינו וגמר

בדעבד יצא

או האדם הזה החמיר אמר גם זה וגם זה

עשה תרתי דסתרי אפילו אחי בדעבד יצא ידי חובת ברכת המזון

אבל אם הוא שואל מה כדאי לכתחילה

אך תחילה כדאי שיאמר את

ארצה ואכליצי נער יעלה ויבוא

בעיה כאין זו יש גם לגבי החתן וכלה הדוגמה היא כך

החתן הזה התחתן ביום שלישי שעבר הזמין את כל החברים היום

ישבו לאכול היום סעודה אחרונה של השבוע

וזה בביתו

גמרו את כל הסעודה ורוצים לברך ברכת און

ואחרי ברכת המזון לומר גם שבע ברכות

אם הם מסיימים מבעוד יום זה מצוין

הבעיה היא לפעמים יש להם שם איזה זמר טוב

המלך הזה עוד מעט גומר את הקדנציה שלו, יש עוד כמה דקות

לכן הוא מרגישים טובים, הוא עושה שמח

השאלה היא האם יוכלו לברך כל השבע ברכות בלילה אחרי יצאת הכוכבים

כותב הגאון רבי אברהם הלוי בעל גינת ורדים

היה אב בית דין במצרים לפני כמאתיים וחמישים שנה

אומר שאסור לברך אחרי צד הכוכבים את דבר הברכות

אם יברכו זו ברכה לבטלה

כך כותב גם הגאון רבי שלמה קלוגרו האלף לך שלמה וכך הסכימו שאר האחרונים

תגיד מה ההבדל?

מוצאי שבתה אומר להזכיר מעין המאורע רצה ואחליצנו

למה פה לא יגידו שבע הברכות מה ההבדל הם?

מסביר ומנמק גינת ורדים מרן מספק החמיר ואמר שתגיד ברצה אין לך ברכה לבטלה לחומרה תגיד

שם זה ברכה לבטלה שפת להקל

דבר שני אומר רבי שלמה קלוגר שם מתי אתה מאב בברכת המזון?

ברגע שאכלתי לחם כזית אני כבר חייב ברכת המזון לכן אפילו אם התעכבתי אני אומר בלילה אם רוצה

אבל שבע הברכות לא מתחייבים כשאוכלית אלא

מי שגורם את החיוב של שבע הברכות

זהו ברכת המזון קומפלט עם ברכת המזון

אם התחלת את ברכת המזון בזמן אתה מתחיל לפני השקיעה והמשיך

אבל אם אתה מתחיל את ברכת המזון אחרי ציד הכוכבים גמרנו, זה אבוד ואז אינו רשאי לבוא ולומר את כל שבע הברכות

יש כאן חשש גדול ברכה לבטלה

וככה ההלכה למעשה לכן

מי שנמצא שם והוא יודע את ההלכה

שיפסיק אותם לרגע, ייתן דפיקה

ויגיד להם, אחינו בית ישראל, שמהו

אתם תזכות לברך פעם האחרונה עם החתן, עם המלך שלנו שבע הברכות? יגידו לו ודאי, כן, תגיד להם, תראו, סך הכל נשאר לנו עוד עשר דקות להשקיעה

נפסיק לרגע את השירה

אחרונים ברכת המזון שבע הברכות

אחרי שבע הברכות מותר להמשיך לשמוח ולרקוב שיר

אני נועל את הבית, אף אחד לא יצא, המפתח אצלי בכיס, נמשיך לשיר

אבל אחרי השירה, למה להסתבך?

למה להגיע לברכות בבטלה?

זו ההזדמנות האחרונה בחיים, פעם האחרונה בחיים שמברכים לו שבע הברכות

אנחנו מקווים שלא יקרה לו עוד הפעם

ממילא בחיי גוונה, לא כדאי לר,

אבל יזדרזו ולא יאחרו

אם היה הדבר בין השמשות אולי ייתכן שאפשר, כגון

החתונה הייתה

לפני השקיעה, לפי השעון קיץ

שאנו מבועתה זה מצוי, הרבה חתונות עושים בשבע וחצי לפני השקיעה

אז הוא התחתן ביום שלישי שעבר לפני השקיעה

והאיחוד היה רק בלילה

בזה התרשות אולי זה עדיין לא נקרא יום השביעי

אולי זה, כן, ספק, אבל יש לך ספק ספקה בצירוף הרמב״ם במרן שרק האיחוד הוא החופה,

אתה יכול לצרף ולהתיר להם

אמצע את הכוכבים אפילו בדוגמה הזו לא נוכל להתיר להם כלל ועיקר,

יש כאן ספק גדול,

חשש גדול לברכה לבטלה.

לכן כדאי הדבר שכל אדם שהולך להתחתן בעצמו,

אם הוא מסכן עם הארץ,

לפחות האבא שלו ילמד את ההלכות האלה,

יפתח לו בית חתנים או אבן העזר סמס ב',

ילמד את כל ההלכות כדי לדעת מתי קוראים ומתי לא אומרים,

כדי שלא יבואו לטעות ולהיכשל בספק ברכבת על העם.

אני קורא סימן קפט, סעיף א',

ברביעית לא יאמר תתברך

ולא יאמר בה אחי כי אם בבית האבל.

אומר בה שלושה מלכויות ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,

אוהל אבינו מלכנו המלך הטוב.

שלושה הטבות הוא נו הוא מטיב לנו הוא יטיב לנו ושלושה גמולות

הוא גמלנו הוא יגמלנו.

הברכה הרביעית

של ברכת הברכת לעד האל אבינו מלכנו אינה מדאורייתא.

לכל הדעות,

הרביעית היא רק מדרבנן.

ולכן,

כשיש לאדם ספק,

לא יכולה אותה הברכה מספק,

אלא,

כמו בכל הברכות אומרים,

שנה נקולה, הוא הדין גם לגבי הברכה הערבית.

מתי תיקנו חכמים את אותה הברכה?

זה היה לפני כ-1,850 שנה,

לאחר חורבן בית שני.

כ-50 שנה אחרי החורבן,

ישראל לא השלימו עם החורבן

אלא החליטו למרוד במלכות רומא.

בראש הצבא אז עמד בר-כוכבא וחיילותיו.

גם רבי עקיבא

היה מנושאי כליו,

וגם הוא תמך בו, כמו שנאמר בהלכות מלכים בם,

עד שקרא עליו את הפסוק שנאמר בפרשת בלק,

דרך כוכב מיעקב,

רמז את שמו של בר-כוכבא.

הלכו במלחמה, ובאמת כבשו את רוב שטח ארץ-ישראל,

עד שמלכות רומי הביאו תגבורות

והתחילו להדוף אותן.

העירה שעדיין שלטו בר-כוכבא וחיילותיו

היתה העיר ביתר.

אין זו ביתר של היום במבואות ירושלים כאן,

כי הגמרא במסכת גיטין בדף נז,

הגמרא מתארת את המקום מבחינה גיאוגרפית

שהיה מרחק של אלפיים אמה,

קרוב לקילומטר מים התיכון.

ביתר זו רק כ-60 קילומטר, ודאי שאינה זו,

אלא היתה עיר אחרת, עיר גדולה ללבב.

היו בה מאות אלפים.

הגמרא אומרת

600,000 בעלי אמנות.

היו שם 500 בתי כנסת,

שהיו בהם 500 תינוקות של בית רבן וכולי. עיר ענקית שהיו בה מיליונים.

עם 600,000 בעלי אמנות, חוץ מאנשים ועטף,

תאר לך כמה מיליונים התבצרו בה.

שלוש שנים וחצי הצליחו עדיין לשמור, להחזיק מעט,

עד שבר-כוכבא נכשל,

זלזל ברבי אליעזר, אחד מהגדולים,

ואז העיר נפלה.

זה היה ביום תשעה באר,

ואז הגויים שחטו את כולם.

הגמרא אומרת שהדם שלהם מגיע עד הים התיכון. היה נחל מאותו מקום עד

הים התיכון.

כדי להרתיע את עם ישראל, שנסו עוד פעם להתקומם,

שלא ינסו עוד פעם למרוד,

לכן ציווה המלך אדריאנוס שלא יקברו את גופות החללים,

אלא היה לו כרם.

השטח של הכרם היה 18 מיל על 18 מיל,

וציווה שיעשו מהגופות כעין גדר גבוה בקומת איש,

וכך היה, עשו את כל הגופות האלה כעין גדר,

18 קילומטר על 18 קילומטר היו הגופות האלה

ובדם שלהם בצרו את הכרם

כך נמשך הדבר עשרים וחמש שנים

עד שמת אותו הדריאנוס ובא הקסר אחר במקומו

ואז התיר לקבור אותם. באותה השעה תיקנו חכמים את הברכה הזו

המלך הטוב והמטיב לכל והמטיב רומז

הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבור.

אז באותה השעה תיקנו את אותה הברכה

למעשה הברכה הזו מופיעה בשני מקומות כברכה קצרה כמו שלמדנו למעלה בסימן קע״ה על שינוי יין מברכים הטוב והמטיב וכאן הוסיפו על הברכה הזו כך שהברכה נעשית

יותר ארוכה. ברכה ארוכה פותחת בברוך ומסיימת בברוך.

אתה מברך אשר יצר וחותם כל בשר ומפליל לעשות.

כל הכאורה היא ברכה ארוכה אתה פותח בברוך

אבל אתה לא מסיים אתה מגיע אליו אכול טוב

ושם אתה מסיים מדוע אתה לא חותם בברוך

מהטעם שאמרנו כי עיקרה היתך קצרה.

לכן גם כשהוסיפו משהו גם התוספת הזו לא שינתה את מהות הברכה ולכן לא קבעו בחכמים לסיים בה.

אומנם היא סמוכה לברכת בוני ירושלים

אבל אינה דומה לברכת נודה לך שהיא ברכה הסמוכה לחברתה כי שם תקנו יחד בבת אחת.

כאן לא, כאן תקנו אותה בתקופה אחרת,

והיא מופיעה כמו שמענו גם בעצמה על היין ולכן שם הדבר שונה ולכן פותחת גם בברוך.

מדינה כדין כל הברכות שסמוכות לחברתה אלא כאן היא צריכה לפתוח בברוך.

אומר הראש מסביר ואומר שחכמינו באו וקבעו את הברכה הזו ברכת המטיב

אחרי שנגדעה קרן ישראל ועתידה לחזור עד ביאת המשיח.

זה הלשון של הראש.

משמע שאין דבר ביניים.

אז הסברנו למעלה הקשר ב' היין אדום כעין הדם' ורומז על מה שהיה אז.

כמצרו בדמם את הכרם ומהכרם עושים את היין,

לכן להזכיר את כל העניין הזה הוא את אותה הברכה כשמשנים ליין טוב יותר.

אבל כאן לגבי המזון אתה צודק, אין שום קשר בין הטוב והמטיב של היין לכאן. כאן בכל מקרה, מה הוא אכל ומה הוא שתה,

על כל כזית לחם כשמברך ברכת המזון אומר גם את הברכה. היינו ברכת

הטוב והמטיב.

צריך לשלב בה שלושה פעמים את המילה מלך.

אתה אומר מלך העולם.

אחר כך פעם שנייה לא עד האל אבינו מלכנו, המלך השני,

ובסוף המלך הטוב.

כך גם שלושה פעמים את הטוב, שלושה פעמים את המילה גמול.

בזה הוא חותם את הברכה.

גם אל צריכים לומר את כל ברכת המזון, כולל גם את הברכה הרביעית.

אלא שבבית האבל משבץ ומוסיף בה עוד.

כמו שכותב מרן,

בבית האבל אומר,

האל אבינו מלכנו, בוראנו, גואלנו, קדושנו, קדוש יעקב,

המלך החי והמיטיב, אל אמת דיין אמת.

הגמרא במסכת כתובות בדף העניין הזה,

וכך למעשה נוהגים תמיד בבית האבל.

לפי דברי התוספות שם,

רק כשיש עשרה אז אומרים את ברכת האבלים עם התוספת עליו הכי לא.

אבל לפי הרמב״ן והטור,

גם כשאין מניין,

אלא העבדו גם כן אומר כך את הברכה.

וכך המסקנה, כך משמע מדברי מרן ביורד העש, שעט סעיף ד',

וכך המסקנה למעשה.

לא שייך לומר בזה ספק ברכות להקל,

משום שהברכה הרביעית בלאו הכי צריכה להיאמר. אין שום ויכוח שאומרים את הברכה הרביעית.

כל השאלה היא על התוספת.

וכי בתוספת יש לך איזו ברכה לבטלה? ודאי שלא.

ולכן, גם בהחיד,

מעיקר הדין אפשר להוסיף בבית אבלים את הנוסח הזה.

בסוף, הרחמן אומר,

מגדיל ישועות מלכו.

כל זה בימי החול, אבל בשבת אומר מגדול.

למעשה אליהם שני פסוקים,

שמואל ב' ותהילים.

מה שהוא אמר, מגדיל ישועות מלכו בתהילים לפני שהיה מלך.

מגדיל ישועות.

כל זה בימי החול.

אבל בשבת אומר מגדול.

למעשה אלה הם שני פסוקים שמואל ב' ותהילים

מה שהוא אמר מגדיל ישועות מלכו בתהילים לפני שהיה מלך

זה אחרי שדוד מלך, ולכן בשבת אומרים מגדול. כך כותב רבי דוד. העתיקו אותו כל האחרונים, וכך למעשה.

כותב הכנסת הגדולה שיש אומרים שרק בשבת אומרים מגדול.

בראש חודש אומרים מגדיל.

אומר אבל המנהג לא כך, אלא גם בראש חודש אומרים מגדול.

ורומזים על זה העולם את הפסוק,

חודש ושבת קרו מקרא, לכן גם בראש חודש אומרים מגדול.

הבן איש חי, כף החיים ושאר האחרונים העתיקו,

שהוא הדין גם לגבי כל סעודת מצווה,

כגון יום טוב, חול המועד,

סעודת ברית מילה, חתן וכלה,

ולא זו בלבד, אלא גם סעודת פורים או סעודת סיום מסכת,

גם בהם מגדול ישועות מלכו.

לכל סעודת מצווה יש הערה מיוחדת, ולכן כדאי לשנקום מגדיל ישועות מלכו, יאמר מגדול.

ברור שכל זה בגדר לכתחילה.

אדם שגמר את ברכת המזכר שאמר מגדיל ולא אמר מגדול או הפוך,

אתה יודע שבדיעבד יצא, זה לא חלילה איזה עוון גדול, אלא אנחנו מדברים מה יותר מהודר ומה יותר טוב,

אז המון סעודת מצווה,

כדאי לומר מגדול.

אומנם יש מחלקים שרק בזמנה היו האנשים לומדים לשם שמים, רק לשמה,

ואז סעודת סיום מסכת הייתה חש סעודת מצווה.

אבל היום בזמן הזה לא כולם לומדים לשם שמים.

אחד לומד כדי לדעת במבחן, או יש לו כל מיני אינטרסים, סיבות אחרות,

אחר כך יורידו לו מהמשכורת בכולל, מי יודע מה יהיה.

אז בכל הדברים האלה יש טוענים שאין לזה בזמן הזה חשיבות סעודת מצווה.

אבל רוב הפוסקים לא הסכימו כך,

אלא גם בזמן הזה יש איזה דין של סעודת מצווה לכל דבר.

המקור,

אדם שמסיים מסכת, יש לזה חשיבות סעודת מצווה משני מקומות. ממדרש שיר השירים מביא את הפסוק,

ויעש משתה לכל דבר,

באותו לילה הוא ישן,

וקם חכם ויחכם מכל האדם.

הקדוש ברוך הוא שאל אותו מה אתה רוצה,

כסף, חוכמה,

מה אני רוצה את החוכמה, ביקש את הדבר העיקרי,

כשבבוקר ראשון קיבל את המתנה הזו,

עשה משתה.

הגמרא בשבת קפתח, אמר ויה,

תתי לידיך יחזנא צורבנן דשני מסכתה, עביד נא יומת הבא לרבנן.

מה זה דשני מסכתה? אומר השישה גר עשה, גמר את כל יום,

היה עושה יום טוב לחכמים.

גם הגמרא בתענית ל', כשאמרה את העניין של טו באב,

מדוע לא היו ימים טובים לישראל כטו באב,

אחד הטעמים היו מקיימים מצוות הבאצים.

עד יום טו באב היו ממשיכים לכרות את העצים,

אבל אחרי טו באב תש כוחה של ה...

ולכן היו מפסיקים.

כדי להראות שסיימנו, גמרנו את המצווה בדבר הזה,

לכן עושים את זה כיום חג. אם כך,

גם לגבי מסכת שלמה שגמרה,

גם בה יש מקום לצמוח.

והטענה כאילו אנחנו פחותים מאת הקודמים ולא שווים לזה,

אדרבה,

לפי הקבלה זה הפוך.

רבנו הארי בשערק אומר שבדורות האחרונים כוח הקליפה בסדרה האחרונה מתגבר שבעתיים.

וקשה יותר היום לקיים מצווה.

פעם היה קל מאוד.

מה היה לאנשים לעשות? גומרים את העבודה, באים הביתה, מה יש להם לעשות?

לא היו מראות נגעים,

לא היו לא טלוויזיה ולא שאר הדברים האחרים.

באופן טבעי, בא לבית, גמר לאכול, אין לו שום דבר,

אז אם יש לו קצת שכל, ילך ללמוד תורה.

אבל לצערנו יש הרבה דברים שמושכים את האדם, ולכן הוא אומר שהשכר הוא גדול שבעתיים לפום צערה אגרה. אתה רואה אנשים רגילים, חכמים רגילים,

אתה אומר, זה החכם, חכם קטנצ'יק.

לעומת החכמים שהיו פעם, אפס אפסים.

אבל יכול להיות שבשמים לא מסתכלים כך. אולי רואים את החכם הזה,

הדמות הזה, אולי הוא דומה לרבי שמעון בר יוחאי או לחכמים אחרים,

בגלל שהניסיונות הם כמה וכמה,

והרבה יותר קשה היום ללמוד תורה כמו שהיה פעם.

ולכן גם כשיש סיום מסכת, אדרבה,

צריכים לשמוח ולשמח.

ובפרט אם העניין הזה יכול להיעבות כעין משיכה לאנשים חדשים.

הרבה פעמים עושים סעודה ברוב העם,

וגם אנשים שלא היו רגילים לבוא וללמוד עד אותו היום,

בזכות זה שבאו לאותה המסיבה, התרשמו מכל העניין, העניין מצא חן בעיניהם,

שמעו את השורות הראשונות של המסכת החדשה,

ואולי בזה אפשר יהיה למשוך עוד ועוד כמה נפשות,

לוקח נפשות חכם.

ולכן, בכל הדברים האלה,

אדרבה, מן הראוי לעשות את הסעודה,

ולא רק לגבי זה מחשיבים את זה כסעודת מצווה.

לעניין אמירת מגדול, אמרנו את זה גם לגבי ערב פסח

כדי לפתור את הבכירות מהתענית

מחשיבים סיום מסכת כסעודת מצווה או אם נניח עושים את הסעודת מצווה של הסיום אחרי הצהריים

ומתפללים מנחה לא אומרים באותה המנחה וידוי זה נחשב כאלו ולכן לא יגידו שם וידוי

אני חוזר לנושא סימן קצ' סעיף

אחר שסיים ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן

ויטעום המברך אגב אם נפסיק בין הברכה לטעימה עיין רשע עיינה לאף סעיף כתבה ואחר כך יטעמו אחרים אם כולם זקוקים לכוס אחד

מנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שבידם לא יטעמו עד שיטעום הוא אבל אם אינם זקוקים לכוסו יכולים לטעום שיטעום הוא

ואין צריך המברך לשפוך מכוסו לכוס המסובים אלא אם כן

כוס המסובים פגום ועיין לאל סימן קפ״ב בסוף סימן רשע עיין א'.

הגמרא בפסחים קג מביאה מימרה בשם מור סוטרה

שמייד לאחר שאומר רמדם ונבריך

מתחיל בברכת המזון

מברך על כוס ברכת המזון בורא פרי הגפן

ואפילו אם בירך על היין באמצע הסעודה ושתה יין באמצע הסעודה.

לא אומרים הרי זה אותו והוא כיוון לשתות את כל הבקבוק.

אם כן גם לאחר ברכת המזון לא יצטרך לברך על כוס ברכת המזון לא כך

אלא כאן ברכת המזון זה כהפסק והיסח הדעת

כי ברגע שאמר רמדם ונבריך היה אסור לו לשתות

ממילא הלבדיקו לעלמא חייב לברך אחרי ברכת המזון את ברכת בורא פרי הגפן על כוס ברכת המזון.

המגן אברהם לומד מזה עוד דוגמה לגבי אדם שהיה אוכל באמצע אכילתו בירך ורונה.

אם בירך בכוונה תחילה לסיים בוודאי שזה הפסק והיסח הדעת

אם מתחרט עוד פעם ורוצה להמשיך ולאכול מאותו המין,

כיוון שהנפשות זה הפסק, צריך עוד פעם לחזור לברך עץ או אדמה.

אבל מה יקרה אם האדם הזה אמר בטעות?

זאת אומרת,

האמת שהוא בשעה שבירך בורא פרי העץ או האדמה חשב לגמור את כל הטלחן. באמצע בטעות אמר בורא נפשות. האם יחזור ויברך?

בכלל גוונה יאמר עוד פעם העץ או לא?

לפי דעת התז יחזור ויברך,

לפי המגן אברהם לא יחזור לברך.

וכך המסקנה להלכה ולמעשה, כמו שכותב בעיקרי הדת

בשאר האחרונים, כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.

כאן ברכת המזון לא באה בטעות אלא אומרה בכוונה תחילה,

ולכן צריך לברך על כוס ברכת המזון.

אבל כאן כל הברכה שאמר בורא נפשות הייתה בטעות,

ולכן לא יחזור לברך.

קל וחומר אם קרה הדבר בבית בעלו, זה דבר שמצוי מאוד.

האורח הזה חשב שזהו,

יותר לא יטעם, ואין כבר ללכת.

בירך בורא נפשות.

ואז הגברת בעלת הבית הביאה להם מילון אבטיח,

ולא נעים להשיב פניה ריקם.

אומר בעל הבית, בבקשה, תמשיך, תאכל. אמר לו, אבל בירכתי בורא נפשות.

טוב, אם בירך, אז מה יש?

יש עוון להמשיך?

טוב, הוא מסכים עכשיו.

הוא נכנע לדרישת בעל הבית.

הוא שואל, אנו, אני אברך עוד פעם בורא פרי האדמה על השמם הזה?

לא אברך.

תאמר לו שלא יברך על-פי דברי המגן אברהם שאמרנו כאן.

כך דעת חוכמת אדם ושאר האחרונים.

החיי אדם הביא את הדוגמה הזו בהלכות ספר תורה בדוגמה אחרת.

קראו לעולה לספר תורה, קראו לו שני פסוקים.

עדיין לא קראו לו פסוק שלישי.

והחזן טעה

וניגן את זה, הוא סיים כבר את הפרשה.

והעולה לספר תורה ברך ברכה אחרונה.

זה דבר שקורה כשהפסוקים הם ארוכים קצת. היו שני פסוקים ארוכים,

החזן היה נדמה לו שזה שלושה, גמרנו, גמרו שלושה.

והאמת היא רק שניים.

ואז אחרי שגמר הברכה האחרונה, אנשים הרגישו, צעקו לו לחזן, זה רק שני פסוקים.

טוב, אז הוא ממשיך.

לא עשה לו מי שברך,

אלא ממשיך.

קרא לו פסוק שלישי.

האם יחזור עד הפעם לברך ברכה ראשונה ואחרונה,

או רק ברכה אחרונה? שוב, גם בזה יברך רק...

ברכה אחרונה לאחר שיסיים את הפסוק השלישי ולא צריך לחזור ולכפול כמו שאמרנו כאן לגבי העניין הזה שטעה עץ או אדמה או שיעקב כך הוא הדין גם שם שניהם שווים.

דווקא מיליה נוספת ועוד דוגמה אני אכלתי גם פירות וירקות וגם עוגה וברכתי ברכה אחרונה על המחיה שם בברכת על המחיה הרי אני מוסיף ואומר

כולל שם ואל תנובת השדה.

אחר כך אחרי על המחיה אני רוצה להמשיך לאכול את האבטיח.

האם עלי לחזור ולברך עוד הפעם בורא פרי האדמה או לא?

שוב הדבר תלוי במחלוקת שלמדנו בין נטס למגן אברהם.

להלכה היא כדברי המגן אברהם גם בזה לא יחזור לברך על האבטיח בורא פרי האדמה כיוון שבירך עליו קודם ואין ברכת על המחיה הפסק. אמשיך לאכול ללא ברכה.

בליל פסח

כולנו כוס ברכת המזון בידינו.

לא רק

בעל-הבית,

וכוס השלישי מאותן ארבע כוסות

זהו כוס ברכת המזון.

לכן,

משום זה כולנו צריכים לתפוס את הכוס ביד, כמו שאומר משנת רבי אליעזר. אומנם טהרת המים חולק,

הוא אומר שרק בעל-הבית יתפוס ואין צורך בשאר בני-הבית,

אבל העיקר, כמו שאומר רבי אליעזר,

בכל השנה רק בעל-הבית תופס את כוס ברכת המזון בידו, כי לנו אין כוס בכלל.

אבל בליל פסח, כשלכולנו יש כוס ביד,

לכן כדאי הדבר שכולם ירימו את הכוס ויבליטו וידגישו שזה כוס ברכת המזון.

אין צורך להמתין עד שבעל-הבית יגרם הגפן וישתה מהיין, ואחר כך הם ישתו.

אלא אם הם יכולים לשתות מייד, אין שום בעיה.

אלא אם כן לאחד מהם יש כוס פגום,

כוס פגום זה לא טוב, אם כן צריך לתקן אותו. אם מתקנים אותו, הוא רוצה להוסיף עליו מהכוס של בעל-הבית,

אז הוא זקוק לכוסו של בעל-הבית ימתין.

אבל אם הוא לא זקוק לכוסו של בעל-הבית,

הכוס שלו, ברוך השם, בסדר, אינו פגום,

יכול מייד

אחרי שיסיים את ברכת הגפן, ישתה את כוס ברכת המזון.

אני עובר לסעיף ב'

אחר ששתה כוס של ברכת המזון, יברך ברכה

מעין שלוש.

הגמרא אומרת

שבסוף הכוס ברכת המזון צריך לברך ברכת מעין שלוש על הגפן ועל...

נכון הדבר שהוא בירך קודם את ברכת המזון?

זה לא קשור אחד לשני, ברכת המזון לזה,

אלא כל אחד ובפני עצמו,

ולכן צריך לברך עליו ברכת מעין שלוש.

כל זה בתנאי

שתה שיעור, כמו שנראה בסעיף הבא. אם לא שתה שיעור, לא יוכל לברך את ברכת על הגפן.

שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה,

יש ספק אם די בכזית או ברביעית,

וכך ייזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית,

כדי להסתלק מן הספק.

ואחר כך אי-אפשר לשתות פחות מכזית,

וכל דבר שצריך כוס

צריך לשתות ממנו כמנהל שהוא רב רביעית.

היא לקח אשתה רביעית שלם.

ראשונים דנו כמה צריך לשתות יין כדי להתחייב בברכת עוול.

השאלה היא לא רק על כוס ברכת המזון, אלא תמיד,

בכל ימי השבוע, על כל שיהיה.

האם דין אכילה בכזית,

גם אכילה, גם שתייה, שווים?

גם פה, שתה שלושים גרם מספיק,

או שצריך כאן לשתות רביעית.

לגבי איסורים, אדם שממיס חלב וגומע אותו,

או שותם כדי להתחייב כרת, צריך לשתות רביעית מאדם, ולא מספיק.

אבל אדם שאוכל חזיר,

האיסור הוא נענש כבר בכזית.

האם מדמים זה לזה?

מחלוקת בין התוספות לרמב״ם.

כלל גדול בידינו, שפק ברכות להקל, ולכן

רק אדם ששתה 87 גרם,

רביעית מים או יין,

יהיה רשאי לברך ברכה אחרונה.

היינו, אם זה יין, ברכת על הגפן, אם זה מים, בורמות,

וכן כל כיוצא בזה. כולם שווים לעניין זה.

לא נתעלם שהתוספות

בסוכה כבב ושמרי יסתפקו בדבר,

ומרן חומם,

גם לקמאן וסימן רש י' וגם פה,

מרן אומר עצה כדי לעקוף את קלוקת, כדי להימנע

מהבעיה הזו.

א', דבר ראשון,

יעשה כך,

שותה מעט-מעט.

שותה 25 גרם ומפסיק.

עוד 25 גרם ומפסיק.

אל תשתה בבת אחת 50 גרם.

50 גרם, בין הכזאית לבין רביעית אתה נמצא, אתה נכנס למחלוקת. למה לך?

אבל אם שותית 25 גרם, חיכית 3-4 שניות,

אחרי 4 שניות עוד הפעם, עוד 25 גרם.

בזה גם לתוספות יהיה צד לומר שאין לברך ברכה אחרונה.

או דרך שנייה,

אם האדם הזה רוצה להתחייב בדי כולי עלמא לברך ברכה אחרונה,

ויש לו, ברוך השם, רביעית יין,

שיגמע וישתה את הכול בבת אחת.

שותה רביעית בבת אחת, ואז על ידי בדי כולי עלמא הוא יוכל לברך ברכה אחרונה.

הבעיה היא כשהיין הזה קר או משקאות אחרים שהם קרים,

והוא לא יכול, לא מסוגל לשתות בבת אחת רביעית.

אתה יכול לשתות בקושי 50 גרם בבת אחת,

אז בזה לא כדאי.

אם אתה לא יכול לשתות רביעית בבת אחת,

אז אם כך,

עדיף יותר לשתות מעט-מעט,

תשתה 25 גרם ועוד 25 גרם, בזה אתה, את הבעיה,

ואז אתה לא נכנס לגבי ספק ברכה אחרונה.

זו העצה הייעוצה לסתם שתייה בכל ימות השנה,

חוץ מהעניין פה.

מרן אומר שפה אצלנו,

במצוות

או כוס ברכת המזון, או הוא עדיף לגבי כוס ההבדלה.

אי-אפשר לומר את העצה הזו.

אתה לא יכול לומר לו, תשתה 25 גרם.

המין בשתיית כוס זהו כמלון וגמיו.

באדם בינוני זה 44 גרם.

אז הוא מוכרח לשתות לפחות שיעור מסוים.

ולכן,

משום זה, אם הוא כבר שתה 40 גרם,

אז הוא נכנס לסלע המחלוקת.

מה יעשה כדי לצאת מזה?

לכן ישתה אחת רביעית.

לכן, גם לגבי כוס ברכת המזון או כוס ברית מילה, אם האדם הזה רוצה לשתות הרבה,

אז שישים לב על עצמו לשתות רביעית,

כך גם בהבדלה וכיוצא בזה.

האמת היא,

הרשב״א ומרן הבית-יוצא ביוראי דיעל סימן רסם אחר כתבו שלגבי כוס מילה אין חובה לשתות פור.

שתה מעט גם כן מספיק.

אבל לפעמים היין הוא טעים, הוא טוב מאוד והוא רוצה לשתות.

שים לב על עצמו,

אם הוא כבר שתה,

אם לא נוגמה שהיתה שיעור מסוים כדאי שיגמור לרביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה לבדי כפול עלמא.

לגבי הקידוש אין את השאלה הזו, אין לך בעיה.

אתה מברך בסוף ברכת המזון וממא נפשך פתרת את זה.

היה שיעור למאן דאמר, לא היה. ממה נפשך יש לך את המזון?

כי אין חברת ביטוח שמבטחת אותך מהבעיות האלה,

מכל השאלות האלה. אבל בהבדלה אין לך אחרי זה ברכת המזון, אתה לא אוכל מייד אחרי זה סעודה רביעית.

יש, אם כן, ספק, מחלוקת.

מה יפתור את הבעיה והספק במחלוקת הזו?

כמו שאמרנו,

ישתה בבת אחת רביעית. זה הדבר הטוב ביותר. יש מחלוקת כאן בין המגן אברהם ושאר האחרונים למשקאות חריפים.

המגן אברהם רוצה לחלק כך.

אדם שותה,

כדי לרבות את צמאונו,

שיהנה, תהיה לו הנאת מעיים,

רביעית זה המינימום שאדם מרגיש הנאה ועל זה יוכל לברך בורא נפשות רביעית.

אבל אם אתה שותה אפילו כוסית ערק,

שתית רק 25 גרם ערק, שם זה מעט המחזיק את המרובה. זה שווה יותר מרביעית מים. זה מצוין, זה טוב.

אז יש לו הנאה. אם כן, יברך ברכה אחרונה גם על כוסית קטנה.

יש חולקים. יש שאומרים לא, לא פלוי.

לכן המסקנה היא שוב, גם שם,

כדאי לגמוע לאט-לאט.

אם יכול לא להזדרז, תשתה לאט-לאט.

כמה שאפשר להפסיק באמצע בין השטויות של המשקאות החריפים האלה,

זה עדיף יותר.

או עצה אחרת.

גמרת לשתות את הערק והקוניאק וכל הדברים האחרים,

תיקח כוס מרביעית בבת אחת, תשתה,

ואז על יבדי כל העלמה תוכל לברך בורא נפשות רבות.

אני עובר לסעיף.

כשמסובים בסעודה גדולה ואין יודעים עד היכה נגיע כוס ברכת המזון,

כל אחד מהמסופקים אם יגיע, לא צריך לברך בורא פרי הגפן.

דבר זה מצוי מאוד גם בכוס ברכת המזון, החתן.

יש הרבה אנשים שאוהבים לשתות

חיבוב מצווה, רוצים לטעום.

אבל המברך,

החכם הזה שעשה את החתונה,

הוא לא ידע שהכוס יגיע לכאן או לכאן, הוא לא כיוון עליהם.

הם אין ספק הם צריכים לברך, כי מסתמה לא הייתה כאן כוונה הן בכוס ברכת המזון, בכוס קידוש, הבדלה וכיוצא בזה.

אולי בקידוש,

בעל הבית יודע מראש

שכולם אמורים לשתות מצד חיבוב מצווה והוא מכוון עליהם.

שם אין כל כך ספקות.

אבל לגבי...

כוס ברכת המזון שזו על עשרות אנשים לך תדע מי כן מי לא לכן כדאי שכל אחד ואחד תהיה לו כוונה נגדי ויוצא לידי חובה בזריקת המברך ואז אם יגיע כוס היין לידו יוכל לברך את ברכת הגפר בצורה ודאית סימן קצ״א סעיף א'

פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבד מלאכת בעל הבית כיצד?

וערכה ראשונה כתקנה ושנייה פותח בברכת הארץ

וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ

ואין אומרים ברכת הטוב והמיטיב כלל.

במה דברים אמורים?

כשנוטלים שכר הטם מלבד הסעודה אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים

ועד מברכים כל ארבע ברכות כתיקנם וכן אם בעל הבית מסב את נפתפי שנוטלים שכר מלבד הסעודה מברכים כל ארבע ברכות.

העידנה לעולם מברכים כל ארבע ברכות שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך.

מסתמך על דעתה דאחי סוחרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתיקנם.

הדין שמרן כותב כאן הוא דין המשנה.

המשנה בטז אומרת לנו את הדין, את הכלל הזה,

שהקלו חכמינו פועלים כדי שלא יגזלו ממלאכת בעל הבית במקום שיברכו את כל דון ארבע ברכות,

הם משלבים את מצוות ברכת המזון בשתי ברכות בלבד.

הכיצד?

הברכה הראשונה כרגיל, עד הזן את הכל, השנייה מתחילכה ומשלב בה גם את הברכה השלישית, מחבר את השנייה והשלישית יחד, מתאימה על הארץ ועל המזון ולא אומרים בכלל את הברכה הרביעית, הטוב והאמיתית שהיא דרבנן.

אלא שיש הבדל בין אם האדם הזה מקבל משכורת

או שהמשכורת שלו זה האוכל שאוכל.

כל ההבדל הזה היה בזמנם. בזמננו, בין כך ובין כך,

הפועלים חייבך את כל הברכות מתחילה ועד הסוף.

אומרים את כל ברכת המזון כרגיל.

מה ההבדל בין זמנם לבין זמננו?

בזמנם הבעלי בתים היו עניים.

כשהיו שוכרים פועל היו חייבים להעביד את הפועל הזה טוב ואז להוציא את הקרן, להרוויח קצת ולשלם לו.

הפועלים אז היו עובדים

מעשרה עד שמונה וחמישה.

ארבעה ועשרה בבוקר, עמוד השחר, עד שמונה וחמישה בערב,

ציד הכוכבים.

באמצע יש להם הפסקה קטנה, אוכלים,

ואפילו לברך ברכת המזון כמו בן אדם לא היה להם זמן.

תפילה,

לא היו מתפללים כמו שאנחנו מתחילים,

ותתפלל חנה ותאמר מעט עד הסוף.

תפילה רגילה במניין, לא.

גם לעניין תפילה התחמו מאוד חכמינו באותם הפועלים המסכנים האלה,

ותיקנו להם תפילת,

ולא היה צריך אפילו לבוא לבית הכנסת,

אלא אותם הפועלים היו מתפללים בראש העץ.

אם הוא נמצא בראש התאנה, לקטוף שם תאנים,

אז הפועל הזה שם על העץ מתפלל את התפילה ואחר כך ממשיך עבודה כרגיל.

עד כדי כך הקלו מאוד חכמינו לאותם הפועלים.

אז בזמנם היה מוסר העבודה גבוה מאוד אצל הפועלים.

היו עובדים בכל הרצינות, מכל הלב,

ולא היה משחק,

לא היו מבטלים מהעבודה. ולכן גם את המצוות הללו,

מצוות ברכת המזון, תפילה,

הקלו מאוד,

כמו שאמרנו, קיצרו להם את הכול למינימום.

הגמרא במסכת הענית, כד',

מספרת שם כמה סיפורים על חוני המעגל.

כאלה היו צריכים גשם,

היו צריכים מים, לא היו עושים תוכנית מוביל ארצי,

שזה יפתור את הבעיות.

תראה, הכינרת ירדה, נו, אז מאיפה יביאו?

הצינור יישאר ריק.

יש פתרון יסודי לבעיה הזו.

חוני המעגל היה מתפלל לקדוש ברוך הוא,

כמו שהעבד דופק בדלת, נכנס, מבקש מה שהוא רוצה והולך, כך גם היה חוני המעגל.

אבא חלקיה שגם הוא היה לו את המעלה האמורה הוא היה מסוגל לבקש גשם ובתפילתו הקדוש ברוך הוא היה עונה את עם ישראל ויורד גשם

פעם כשהיה בצורת נצרכו אליו חכמי ישראל כשהוא התפלל על הגשם

הוא לא היה בבית הלכו אליו לסדר ראו אותו שהוא היה עודר אמרו לו

טוב חיכו

גמר את העבודה הלך לבית

ושם הוא הבין שהם באו לבקש גשם מה עשה לפני שהתפנה ברוכים הנכבדים

עלה לגג להתפלל לקדוש ברוך הוא

שיוריד גשם

כדרש הטובה

ירד

פנה לחכמים בשביל מה אתם באתם אליי מה אתם מחכים לך הרבה זמן

אמרו לו באנו לבקש גשם

אמר להם הנה כבר יש עננים כבר יורדים

ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה

אמרו לו אנחנו יודעים שהכל ירד בזכותך רק תפרש לנו כמה דברים שראינו בך דברים משונים קצת

הדבר הראשון היה הדבר הזה

שאלו אותו אמרנו לך שלום למה לא ענית לנו שלום?

הגמרא אומרת גזלת העני בבתיכם הרי העני אין לו מה יש לגזול מהם עני?

הגמרא אומרת אם העני אמר לך שלום ואתה לא עונה לו זהו זה גזלת העם. אם כן למה לא אמר להם לחכמי ישראל שלום?

ענה להם הייתי עודר אני הייתי שכיר לא בשבילי

אם הייתי עונה לכם שלום זה היה על חשבון העבודה

ולכן לא ירדי לענות לכם שלום.

גם את שאר הדברים שהם לא הבינו אותם הסביר להם כל דבר ודבר.

לילד הזה הרבה לאכול והילד השני פחות זה אכל זה לא היה כל היום בתלמוד תורה אצל הרב ולכן מגיע לו עכשיו יותר אוכל כל דבר ודבר אצלו היה מחב עד הסוף אם תעשה השוואה בין מוסר העבודה הזה למה שיש היום

כל ההשוואה היא בכלל לא שייכת לא קרב זה אל זה היום מי נזהר לומר שלום לעבודה רק שלא יעמדו לדבר בטלפון חצי שעה עם כל מיני אנשים

את כל שיחות הטלפון עושים שם.

אז אתה מדבר על השלום?

מי היום מקפיד בכלל על השלום?

לכן, קל וחומר לגבי ברמזון.

מרן מסיים, מביא לנו את דברי הגאות מימוניות להלכה,

שהיום בוודאי לא מרמזון.

וכל אדם שסוחר פועל,

סוחר אותו על דעת זה שיאמר ברכת המסורון.

לכן,

לא רק אותם הפועלים שיש להם זמן קבוע,

היום לרוב הפועלים יש חצי שעה הפסקה שיוכל ויברך, ויכול להספיק לברך שלושה פעמים.

אז בוודאי שחייב לומר את הכול,

אלא אפילו לאותם הפועלים שאין להם זמן כל כך קבוע. בכל מקרה,

אדם נשכר על דעת זה, יישאר יהודי כשר,

שיאמר את כל ברכת המזון מההתחלה ועד הסוף,

אומר גם את הברכה האחרונה, הברכה הרביעית שהיא דרבנן לעדא אל אבינו,

גם אותה אומר כתקנה, כדת וכדין.

לא מדלג ולא מחסיר שום דבר. אסור אם בעל הבית שלו יהיה רשע ויגיד לו, אני לא מרשה לך. לא שואלים אותו שאלות.

אדם נשכר על דעת מנהג המדינה.

אם יגיד לו הבעל הבית הרשע הזה,

אני רוצה שתבוא לעבוד אצלי בשעה ארבע בבוקר, איך הוא חייב לשמוע לו?

יש חוק עבודה היום, מתחילים בשמונה בבוקר, גומרים בארבע. שמונה שעות עבודה, חזק ברוך זה ונגמר.

מי ישמע לו לבוא בארבע בבוקר? אז למה לגבי ברכת המזון נהיה צריך לשמוע לו? בוודאי שאין צורך לשמוע כלל ועיקר.

בכל מקום, ודווקא מידע שנשארה בעניין זה,

אדם שהוא חולה ולא מסוגל לומר את כל ברכת המזון,

אז יכולים לתת לו את ברכת המזון המקוצרת.

ברכת המזון הזו שאמרנו עתה,

יכולים לתת לחולה שיש בו סכנה,

או חלילה בשעת מלחמה.

החייל הזה שלוחם לא יכול לומר את כל המזון,

אין לו זמן,

אבל יש לו דקה אחת זמן, יכול בינתיים לומר את זה.

אז הנה חנמת, מה ניתן לומר?

כדאי הדבר שיזדרז ויאמר.

אני עובר לקטסטג, אסור לעשות מלאכה בעודו מברך, וכן ולאל סימן קפג.

המקור של ההלכה הזו מדברי הירושלמי,

והירושלמי למד את הדין מדברי המשנה הקודמת שאמרנו,

שהקלו לפועלים שלא צריכים לברך ארבעה ברכות, אלא שניים.

השאלה היא, למה אתה עושה לו קולג כזה?

תאמר דבר פשוט יותר,

שיאמר את כל הברכה, כל ברכת המזון,

והוא ועובד,

הוא ומכה בפטיש יאמר את ברכת המזון.

אלא ודאי,

ברכת המזון חייבת להיאמר בכוונה שלמה,

וזה לא רק לכתחילה עצה טובה, אלא לעיכובה.

ולכן,

כאן אם האדם הזה יעבוד וירצה לברך, לא יהיה מסוגל לעשות כן.

ולכן,

משום זה, מן הראוי שהאדם הזה ייזהר מאוד שלא יעשה מלאכה בעודו מברך.

מזה אנחנו לומדים, קל וחומר, בין אנשים אחרים שאינם פועלים,

שייזהרו לא לעשות את מצוות ברכת המזון בדרך ערי עם עשיית מלאכה כלשהי.

כמו שאומר אתה, כי זה מורה על עשייתו את המצווה בלא כוונה,

על דרך ערי,

והמקרא אומר, אם תלכו עמי בקרי,

חלילה וחס, יש הרבה אנשים שם על הדבר הזה.

מה זה אם תלכו עמי בקרי?

הכוונה היא שהאדם עושה את המצוות בדרך מקרה וערי.

יש לו הזדמנות, אין לו מה לעשות.

אז באים החב'דניקים אומרים לו,

תנענע את הדולב.

מה יש לו להפסיד?

בלאו הכי הוא נמצא באוטובוס, ברכבת, אין לו מה לעשות, טוב, למה לא?

אבל שהוא ייזום דברים כאלה, זה חס ושלום, אין לו זמן בשביל זה.

אז זה לא הרבה שווה, אין הרבה ערך למצוות שכאלה. כך גם לגבי מצוות ברכת המזון,

ולכן ייזהר האדם לא לעשות בידיו שום דבר אחר.

פעמים רבות השטן מנסה לפתות את האדם,

הוא מלהיב אותו ללמוד תורה.

הוא רואה ספר על השולחן,

הוא באומר את ברכת המזון מתחיל לעיין בספר.

כל היום הספר יכול להיות כאן מונח, והוא לא ייגע בזה, זה לא מעניין אותו.

בשעת ברכת המזון הוא סקרן הדעת מי הרב המחבר, איזה ספר זה, איזה ברמה גבוהה, ברמה נמוכה וכן הלאה.

וכל זה בוודאי שהוא נגד הדין,

ייזהר שלא לעשות כן,

קל וחומר ענייני מלאכה וכיוצא בזה.

הוא רוצה לעשות עם אשתו חסד של אמת,

לעזור לה לאסוף את הכלים.

מתי הוא עושה את זה? אף פעם לא יעשה את זה, לא לפני ברכת המזון ולא אחריה.

רק באמצע ברכת המזון.

במקום לחשוב, נודה לך,

הוא רוצה שאשתו הגברת תודה לו.

ולכן הוא מתחיל לעשות כל מיני עבודות צדדיות,

ובוודאי שזה איסור גמור על פי הדין, ייזהר שלא יעשה כאלה. אדם שנוהג לא יכול לברך את ברכת המזון מסיבה פשוטה.

אם הוא יכוון טוב על הנהיגה,

אז בוודאי שלא יוכל לכוון בברכת המזון, וזה אסור.

ואם יכוון באמת על ברכת המזון,

אני לא הייתי רוצה לנסוע איתו.

השם ירחם עליו ועל הנושאים שלו.

אם הוא יכוון טוב ברכת המזון ויגיע לסיבוב, מי יודע אם ישבור תאי הגה טוב או לא, או שייכנס לתהום.

זו סכנה. אז ממה נפשך?

או זה ייפגע או זה.

מלאך לא עושה שתי שליחויות.

קל וחומר אנחנו בני אדם בשר ודם, ולכן לא יעשה כן. אלא אם כן, כמו שאמרנו, הגיע רווח והצלה וחול טוב.

הוא ממהר מאוד. טוב, התחיל לנהוג.

כשהגיע לרמזור, שם בלאו הכי הוא צריך לחכות שתי דקות.

טוב, שם יאמר רחמנו והקדוש ברוך הוא ירחם עליו, על ברכת המזון הזאת.

אני עובר לסימן קצדיק ב'.

היו המסובין שלושה חייבים בזימון,

שאומר אחד מהם לברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וברוך אותי ה' מזן את העולם.

המשנה במסכת ברכות בדף מ״ה,

המשנה המפרטת לנו אומרת לנו את מצוות זימון.

היינו לפני ברכת המזון צריך לזמן.

מהי מצוות הזימון?

אחד אומר לשניים האחרים,

נברך שאכלנו משלו.

מניין לנו שיש מצווה לזמן?

הגמרא מביאה פסוק שנאמר,

גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדם.

האחד אומר לשניים גדלו לה' אתי.

גדלו זה לשון רבים ומיעוט רבים לפחות שניים.

לכן לא ייתכן שתהיים מצוות הזימון באחד או בשניים אלא לפחות בשלושה. וכמו שאמרנו,

דורשים את זה מהפסוק האמור,

גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדם.

פסוק שני שהגמרא דרשה,

כי שם אדוני אקרא הבו גודל אלוהינו.

כשאני אקרא את שם ה' אתם הבו גודל אלוהינו.

שוב, הבו לשון רבים.

אז האחד...

ופונה ואומר לשניים.

אלה הם הפסוקים שהגמרא הביאה,

ואחר כך הגמרא הסבירה בהרחבה,

יש כמה דפים שעוסקים שם בהלכות זימון.

השאלה היא האם הפסוקים האלה הם דרשה גמורה מדאורייתא,

או שכל זה אסמכתה בעמה.

אם תאמר דאורייתא, אם יש לך ספק בכל הספקות האלה, ספק דאורייתא לחומרה.

אם תאמר דא רבנן והפסוקים הם אסמכתה בעלמה,

ספק דא רבנן לכולה.

ובאמת שיש בזה מחלוקת.

לדעת הראב״ד,

הדרשות הן דרשות ממש,

והדין הזה הוא דין מדאורייתא.

אבל רב נטרונאי גאון אומר שאין זה מדאורייתא אלא מדרבנן.

בין שתי הדעות הללו יש דעה ממוצעת של המביט.

המביט שהיה לפני 400 שנה אומר,

אם זה זימון בעשרה זה דאורייתא,

זימון בשלושה זה רק דרבנן.

הוא עושה את הפשרה בין שתי הקצוות.

אבל עמודי אש

מוכיח מדברי רב עמרם גאון והרמב״ם בתשובה בפאר הדור שגם זימון בשלושה וגם בעשרה זה רק מדאורייתא,

והפסוקים שאמרנו קודם אינם מדאורייתא אלא רק מדאורייתא בלבד.

ולכן מעיקר הדין אנחנו אומרים בזה ספק דא רבנן לכולה ולהלכה אין חובת הזימון מדאורייתא,

אלא מדא רבנן.

כך מסיק להלכה גם המשנה ברורה בשער הציון, סעיף קטן ט',

שם הוא כותב שדעת רוב הפוסקים שאין הזימון מדאורייתא אלא רק מצווה מדא רבנן.

אמנם החזון איש

טמא על דברי המשנה ברורה, מנין לא שרוב הפוסקים סוברים שזה רק מדא רבנן.

אבל האמת, להלכה,

מי שבודק טוב מוצא שבאמת

דעת רוב הפוסקים, כדברי הרב נטרונאי גאון,

גם בראשונים וגם באחרונים, רוב רובם של הפוסקים הלכו בדרך זו.

ובפרט,

לפי מה שאמר עמודי אש בדעת רב עמרם גאון והרמב״ם,

הרי אנחנו הולכים בכל דבר בעקבות הרמב״ם שקיבלנו הוראותיו,

ולכן משום זה בוודאי שאנחנו נוטים יותר לסברה זו מאשר לסברת הראווה

עד שאומר שהיא דאורייתא.

וכל הפסוקים האלה אינם דרשה גמורה אלא אסמכתה בעלמן.

תמיד בכל מצווה דה רבנן,

כשיש לה אסמכתה מאיזה פסוק אז יש חיוב גדול יותר.

כך מסביר הרטבע. הוא אומר,

אין הכוונה אסמכתה שרבותינו רצו לתת לנו סימנים לזכור והביאו לנו איזה פסוק. לא, הפוך.

הקדוש ברוך הוא רמז לחכמים בפסוק זה לתקן את התקנה הזו.

לכן כל דין דרבנן שיש בו אסמכתה הוא חזק יותר וחמור יותר.

לכן כל פעם שיש

שלושה ומעלה שיושבים לאכול יחד,

אם כולם כשרים למצוות זימון,

אז מן הראוי שיקיימו את המצווה כהלכתה.

הן אם הדבר הזה הוא ביום שבת יושבים יחד בני הבית לאכול,

הן אם הדבר הזה בימי החול.

מצוות הזימון נוהגת תמיד,

בכל יום, בכל עת ובכל שעה,

בין אם הוא יושב עם בני ביתו או שיושב בסעודת מצווה, חתונה, ברית מילה או בעבודה.

יש להם, ברוך השם,

צוות שעובדים יחד וכולם מראי שמים יושבים לאכול יחד ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב,

לא חשוב מה.

אז מן הראוי שישבו יחד לאכול וגם יזמנו יחד לפני ברכת המזון כדי לקיים את המצווה הזו כהלכתה, כדת וכדין. לכמן נראה שמצוות הזימון לגברים היא חובה.

לנשים אין הזימון חובה, אלא מצווה לרשות.

זאת אומרת, הנשים יכולות לזמן.

נפקא מינה,

אם האדם הזה לא זכה לבנים זכרים של קיימה אוי לו למי שבניו נקבות.

יש לו בן פורת יוסף, שלוש-ארבע בנות,

והן מזמנות,

אז כשאחת אומרת לברך שכנו משלו,

גם הוא יענה עם הבנות האחרות, יענה יחד איתן,

ברוך שכנו.

יכול להצטרף לענות

כשיש שתי נשים והוא הגבר השלישי לצרף אותו אי אפשר או הפוך

שני גברים לצרף את האישה אי אפשר לפריצות זה לא יפה

אבל כשיש להם ברוך השם הם שלוש בלעדיו הם מסתדרות אז הוא גם לפחות יזכה לשמוע ויענה יחד איתן אין שום איסור להגיד יחד איתם ברור שאכלנו

אם יש עשרה גברים מרן אומר יגידו נברך

אלוקינו שאכלנו משלו אבל כשיש עשר נשים לא אומרות שם שמיים זה נפקא מינה בסמינר בית יעקב שם בהפסקה בעשר

הן מביאות מהבית סנדוויץ' והן אוכלות יחד בהפסקה

והן יש שם בכל כיתה ארבעים בנות יותר זה לא שניים או שם הרבה יש יותר ממניין

אפילו אחי אין זימון יותר מאשר נברך שאכלנו משלו

לא יזכירו שם שמיים אנחנו הגברים יכולים

במניין לומר קדיש או קדושה אבל אם יהיו אלף נשים מיליון נשים תביא יכולות לומר קדיש קדושה אי אפשר גם פה לא יכולות להזכיר שם שמיים בשום אופן לכן אפילו אם האדם הזה הבולבנט זכה יש לו עשר בנות

יש לו מניין בבית אפילו אחי זה לא יכול להתיר לו למען לברך אלוקינו אלא רק בלי שם.

אני חוזר לנושא

היו המסובין שלושה אז אומרים את הזימון המזמן אומר לברך שאכלנו משלו העונים עונים לו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו הוא המזמן צריך לחזור ולומר את מה שהם אמרו נכון שהוא פנה ואמר להם לברך שאכלנו משלו אפילו אחי אחרי שהם סיימו ואמרו ברוך שאכלנו משלו בטובו חיינו

אז הוא יחזור ויאמר את מה שהם אמרו,

ברוך שאכלנו משלו בטובו חיינו, כי אין מה שאמרנו לגבי ברכו.

המברך אומר, ברכו את השם המבורך,

אנחנו עונים לו,

ברוך השם המבורך לעולם ועד.

גם הוא חוזר ואומר, אותו דבר ברוך,

כך הוא הדין לגבי זימון, שניהם שווים.

אם יש ארבעה רשאים לומר במקום לברך,

ברכו שאכלנו משלו.

אפילו אחי הגמרא אומרת בשם שמואל,

וטוב-טוב לומר נברך. גם אם הם ארבעה,

עדיף יותר לומר נברך, ישתף את עצמו עם כולם,

ולא יאמר ברכו.

אין ראיה ממה שאומרים ברכו את השם המבורך, כי שם הוא אומר, חוזר וחולל את עצמו בסוף המבורך.

אבל פה לא, פה אין את הסוף הזה שיכלול את עצמו,

ולכן הנוסח הוא,

כמו שאמרנו, עדיף יותר נברך.

רק בדיעבד, אם אמר ברכו,

שאכלנו משלו,

אז בזה, בדיעבד, יצאו ידי חובה.

ולא רק בארבעה,

אלא אפילו אם היו רק שלושה.

וטעה המזמן ואמר,

ברכו שאכלנו משלו, גם בזה בדיעבד יצא. אומנם יש בזה מחלוקת באחרונים,

המסקנה היא גם בזה יצא,

אלא שהלשון נברך הוא עדיף יותר.

כל זה כשהם משלושה עד תשעה.

ברגע שיש מניין,

אז יוסיף ויאמר, נברך אלוקינו שאכלנו משלו,

יזמן בשם שמיים, כך גם השומעים יענו לו גם כן, ברוך אלוקינו שאכלנו משלו,

יענו לו גם כן בשם השם, והוא חוזר ואומר.

הגמרא כבר מדגישה את שיבושי הלשון שיש בזימון,

והגמרא מזהירה אותנו להיזהר מכל זה.

דבר ראשון,

אין לומר נברך לאלוקינו בל׳ בין שיהיו עשרה

או מאה או אלף או ריבו, כך הם מברכים.

וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומר,

נברך על המזון שאכלנו, אז הרי זה בור.

במשנה הובאה מחלוקת,

האם הנוסח שווה בעשרה מאה או אלף או לא,

כי אפשר להוסיף על המזון שאכלנו או נברך

השם אלוהינו אלוהי ישראל,

אלוהי הצבאות ושבע קרובים,

האם כל הדברים האלה משנים כשיש מאה איש,

אלף איש או רבבה או לא?

המסקנה היא אין הבדל.

תודה רבה.