הלכות ברכת המזון והוצאת ידי חובה – דיני נקיות המקום, חיוב נשים וקטנים, וכללי “חד דרבנן” ו“תרי דרבנן” בהלכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדם שאמר קריאת שמע או התפלל

ואחרי התפילה התברר שהמקום לא היה נקי,

אה בדיעבד יצא.

במה דברים אמורים? אם לא היה צריך להעלות בדעתו, במחשבתו, שאמרנו נקי.

אבל אם החדר הזה שהתפלל שם,

בדרך כלל הוא לא נקי.

היו שם על הסיר ולא תמיד דואגים לנקות את זה, הרבה פעמים הוא לא נקי.

הוא התפלל שם, אמר עושה שלא.

באה אשתו ואומרת לו,

יש פה סיר, איך אתה מתפלל? יש כאן ריח.

האף שתום, ולכן לא נרגיש בדבר.

על כגון זה אמרו חכמינו, זבח רשעים תועבה, גם בדיעבד לא יצא, וחוזר.

אבל לגבי ברכת המזון, לא כנסו אותו.

כי כאן, אם יש קולה לומר ברכת המזון,

הרי בוודאי שהשיכור לא יכול לבדוק אם המקום נקי או לא,

ולכן בכלל,

בדיעבד מאה, יצא יד החובה ולא כנסים אותו לחזור.

אם הוא רחוק מהפח זה ול-400 ממקום שכלה הריח,

ודעת מראה ברכה, אפילו אם זה מול עיניו,

לפי דעת התא אז אסור.

העצה לצאת ידי חובה אליבד היא כולה, לסגור את העיניים.

אתה לא מסתכל גם, מפנה מבט לכיוון אחר או סוגר את העיניים, גם אליבד אז יהיה הדבר מותר.

אבל,

כל זה מלכתחילה.

בדיעבד, אם האדם הזה לא ידע,

מול עיניו היה פח זבל.

הרבה פעמים יש בתי-כנסיות בקומה שנייה,

וממול יש את הפח זבל הזה.

ריח אין, אבל הוא יסתכל על זה,

בדיעבד, בוודאי שהיא יצרבה, קיבלנו הוראות מרן.

אבל מלכתחילה כדאי להיזהר.

לכן מומלץ,

טוב מאוד לגבאים שם,

שאת החלונות לאותו כיוון לא יעשו בזכוכיות שקופות אלא זכוכיות אטומות, מט,

או אם אפשר לעשות וילונות.

בקיץ הרי פותחים את החלונות, או אל תהרבה,

שיש שם בדרך קבע וילונות כדי לפתור את הבעיה. אני חוזר לעניין.

נשים חייבות בבריקת המזון.

זה לא מצווה שהזמן גרמה, צריך לפתור אותן.

בוודאי שכל אישה חייבת.

אבל הגמרא בברכות כף יישא אם היא חייבת מדאורייתא או לא.

נפקא מינה אם היא יכולה להוציא אותי ידי חובה.

היא תברך בקולני אשמע אם אני אצא בזה ידי חובה או לא.

לפי הרמב״ם הבעיה לא נפשטה, ולך כנה היא,

האישה לא יכולה להוציא איש.

למה אתה אומר שאצלה זה לא יהיה מתי ידי רבנן?

רש״י הסביר,

אתה אומר בברכה השנייה,

נודה לך השם אלוקינו על שהנחלתנו ארץ חמדה.

הנשים לא קיבלו חלק בארץ.

נכון שגם הכהנים והלוויים לא קיבלו, אבל ערים נשבת.

הערים והמגרשים שלהם.

הנשים גם זה לא.

ולכן אולי אצלה זה דרבנן,

ממילא דרבנן לא יכול להוציא אותי ידי חובה שאני דאורייתא.

התוספות הסבירו שבברכה השנייה נאמר

על ברכתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו,

בגלל שהנשים אינן שייכות לא בברית ולא בתורה, ולכן אצליהן החיוב לא מדאורייתא אלא מדרבנן.

במקום כולם מודים, מדרבנן האישה חייבת.

לעצמה בוודאי שהיא חייבת.

אני יכול להוציא אותה.

העלה כל הנפקא מינה רק לגבי אם יכולה היא להוציא אותי ידי חובה.

הקמנו שלא.

נפקא מינה שנייה,

אישה שמסופקת אם ברכה ברכת המזון או לא. לגבי גבר אמרנו שחייב לחזור מספק.

אישה שמסופקת אם ברכה את ברכת המזון או לא.

אישה אינה חוזרת לברך מספק מהטעם האמור.

אני עובר.

קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו.

והאי דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה,

שאינו חייב אלא מדרבנן.

הגמרא בברכות כ' מביאה את הבריתא.

באמת אמרו בן מברכת לרבו ואישה מברכת לבעלה.

אבל אמרו חכמים, תבוא מהרה ואיש

שאשתו ובניו מוציאים אותו ידי חובת ברכת המחזון.

מחלוקת בראשונים על מה הגמרא מדברת בדיוק.

המסקנה על איבא דמרן,

מרן נוקט כלל יסודי שתרא דרבנן לא מוציא חד דרבנן.

מה זה תרא דרבנן?

אמש הסברנו את המשל עם הגוי.

הגוי לא חייב כלום,

או שותה לא חייב כלום, הוא לא יכול להוציא אותי.

אבל אדם רגיל שהוא חי יכול להוציא אותי ידי חובה.

בין שתי הקצוות, בין היהודי לגוי,

יש בה ילד שהוא חייב,

אבל החיוב שלו יותר חלש ממני.

אצלי, אם אכלתי כזית, אני חייב במצוות ברכת ההון מדרבנן.

אבל אצל הילד,

אפילו אם הוא שבע, זה רבנן.

אם כן, כשהוא אוכל רק כזית,

זה יורד עוד דרגה

לטרי דרבנן.

אם אני אכלתי כזית,

אכל כזית,

אין כאן יחסי כוחות שקולים.

הוא טרי דרבנן ואני אכל דרבנן, ולכן

אסור לו לברך להוציא אותי.

לפי דעת מרן,

גם בעבר ועשה כן, לא מוציאו אותי ידי חובה, וכך ההלכה.

אולי ההלכה כדברי ההר שכזית דאורייתא.

אפילו אם תאמר כזית דרן, אולי ההלכה היא כדברי התוספות במגילה י' טריף הראש והרמב״ם,

שתראה הוא מוציא חד רבנן.

וספק ספקה במצווה שלמאן דאמרי דאורייתא,

אם כן, גם בני עבד לא יצא.

אבל, הבריתא שדיברה ואמרה בן מברך לאב דברת, כגון שהבן הזה אכל הרבה ושבע,

ואני אכלתי רק עד.

שם יחסי הכוחות שקולים,

הילד הוא דרבנן ואני דרבנן, בזה, אם הילד ברך,

בדיעבד הוציאו אותי.

גם שם לכתחילה לא טוב.

אבל, בדיעבד מאה, מאי דהווה אהבה, בדיעבד

יצאת קיימת את מצוות וחובת ברכת המזון, משום שמצוות ברכת המזון היא קלה יותר מאשר שאר המצוות.

כמו שאמרו רבותינו,

אמרו מלאכי השרת בפני הקדוש ברוך הוא,

כתוב אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד.

אם כן, איך זה שנאמר יישנאו אליך,

אמר להם,

ואיך לא אשא להם פנים? אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת,

והם החמירו על עצמם עד כזית ועד כביצה.

הלשון, והם החמירו, משמע שזה קרוב לחומרה,

ולכן יש תקולה לעניין זה,

שבדיעבד אם הבן אכל ושבע ואילו האבא אחת מהם אלא מוציא אותו.

אותו כלל יש גם לגבי אישה.

גם האמא שלו, אם רוצה לשמוע ולצאת ממנו ידי חובה,

אינה יכולה לצאת ממנו חובה לכתחילה.

בין אם האמא אכלה כזית או שבעה,

בין כך ובין כך, לכתחילה אסור לה לשמוע מהילד.

הסיבה היא, הנשים הן סק,

אולי חייבת מדאורייתא,

אבל הילד בוודאי שאינו דאורייתא.

אם כן, איך דרבנן יוכל להוציא דאורייתא?

העסק כאן הרבה יותר מסובך.

ולכן, לכתחילה,

מן הראוי שהילד לא יוציא את האמא שלו ידי חובה.

אז בדיעבד,

כבר ברך לה,

יצאה בדיעבד ידי חובה, משום ספק ברכות להקל,

ולא תחזור לברך שוב את ברכת המזון, כיוון שהילד הזה הגיע לחינוך,

ולכן בדיעבד הוציא אותה ידי חובה.

אין הבדל אם הילד הזה הוא יתום,

או שהילד הזה יש לו הורים.

אמנם התוספות ישנים ביומא וב' הסתפקו לגבי ילד יתום שאין לו אב,

האם האמא שלו חייבת בו, חייבת לחנך אותו או לא.

הספק שלהם הוא במצוות שהאמא עצמה לא חייבת כמו גבר.

נניח מצוות שהזמן גרמה, לולף, סוג שופר וכיוצא בהם.

גם פה, אם תאמר ברכת המזון לאישה זה לא מדאורייתא, אם כן, החיוב שלה קצת קלוש.

אבל במצוות אחרות בוודאי שגם האמא שותפת במצוות החינוך.

אבל הספק של תוספות ישנים נפשט מדברי שאר הראשונים.

ראשי הרשב״א, רוב הפוסקים נוקטים שגם האמא שותפת במצוות חינוך,

יש לה שותפות מלאה,

ולכן משום זה האמא הזו אינה יכולה להרשות לעצמה

לראות את בנה מוותר על המצוות והיא תשתוק,

אלא האמא חייבת לחנך אותו.

כך מפורש במסכת גיהינם של העתיד לבוא,

האבא והאמא נטבעים לדין,

שופטים אותם על מה שלא חינכו את הילדים כהוגן.

אז לא רק האבא, אלא שם מפורש גם האמא. לשון מסכת גיהינם צוטט להלכה גם בספר ראשית חוכמה של מהרם קורדוברו ושאר האחרונים.

כף החיים מביא את זה לקמן בסימן ראש קפה,

ולכן משום זה בוודאי שהאימא צריכה להשים לב שהילד הזה יברך ברכת המזון.

נמצא שיש כאן מצוות חינוך גם בילד יתום,

אז הוא לא מופקע לגמרי ממצוות חינוך.

יש מי שעדיין חייב לדאוג לו,

גם אם נאמר שילד יתום הבדין לא חייבים בו,

קטן אוכל נבלות,

אין בדין מצווין להפרישו,

אבל האמא כן חייבת.

ולכן שוב, גם בילד יתום, בדיעבד יוצאת ממנו ידי חובה.

אבל שוב, גם כאן רק בדיעבד, לכתחילה,

אפילו בילד רגיל החמרנו.

קל וחומר בילד יתום,

שלפי דברי התוספות השונים, ספק אם יש בו מצוות חינוך,

ולכן משום זה מן הראוי להחמיר,

להיזהר, לא לשמוע מילד כזה.

שוב, מחלוקת שנייה לגבי בת.

גם בזה יהיה אותו כלל,

לכתחילה תיזהר האמא לא לשמוע ברכת המזון מביתה,

אלא היא בעצמה תברך, אבל בדיעבד אם שמע את ברכת המזון מביתה,

או האבא שמע מביתו, שוב, גם בזה אומרים, ספק ברכות להקל.

היות והאבא הזה אכל רק כזית,

והבת אכלה כדי שביעה, לכן בדיעבד ספק ברכות להקל.

אבל אם גם הבת אכלה כזית, אמרנו, יש ספק ספקה,

ואפילו בדיעבד חייב לחזור לברך, כיוון שיש כאן ספק ספקה במצוות דאורייתא,

שלפי דעת הזוהר גם כזית זה דאורייתא,

לכן חייב לברך.

ניקח את הדוגמה של מצוות ספירת העומר.

אדם שמסופק עם ספר לילה אחת,

סופר בשאר הלילות בברכה.

אולי ספר באותו לילה, ואולי כל לילה מצווה בפני עצמה.

נכון שספק ספקה בברכות לה עבדינן,

אבל ספק ספקה במצווה שלמאן דאמרי דאורייתא עבדינן,

וכיוון שלפי דעת הרמב״ם והחינוך, ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא,

עושים ספק ספקה.

כמו ששם, מרן פסק כך בסימן תפטט, סעיף ח',

הוא הדין גם בו.

לכן משום זה,

לא רק לתחילה החמרנו,

אלא גם בדיעבד. אם הילד הזה אכל רק כזית ואבא אכל כזית,

אפילו אם כבר ברך וכיוון להוציא אותו ידי חובה, לא יצא וחוזר לברך שוב את מצוות ברכת המזון.

אפילו אם תאמר, הנשים אינן חייבות מדאורייתא במצוות ברכת המזון, אלא רק מדרבנן,

ומדרבנן מה חייבת.

אני חייב לחנך את הבת שלי לא רק במצוות דאורייתא,

אלא גם במצוות דרבנן.

כשתגדל, תבצע את אותה המצווה.

אז בוודאי שאין הבדל בדבר.

יש דוגמאות רבות שמרן התייחס אליהן בכמה וכמה מקומות

בבעיה שאמרנו אם תרד רבנן מוציא חד דרבנן או לא.

הדוגמה שמרן דיבר בה היא לגבי מצוות הדלקת נר חנוכה.

אני לא נמצא בבית, אני שולח שליח את הילד,

הנער הזה, בן עשר,

שהוא ידליק לי נר חנוכה.

מרן כתב בסימן תרע״ה בשם יש אומרים,

העתיק את דברי הפוסקים ואת דברי התוספות,

ודעת מרן להלכה שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה,

משום שהצביא מצוות נר חנוכה מדי רבנן.

אצל הילד זה טרא דרבנן,

ואין טרא דרבנן יכול להוציא חד דרבנן.

לכן מחייבים אותו לחזור שוב ולהדליק עוד פעם את הנר חנוכה,

ולא רק לחזור אלא גם לברך את הברכה הראשונה להדליק.

משום שהמחלוקת גם נצווה ולא בברכה, לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן בזה,

ולכן גם בדיעבד יחזור ויברך את הברכה הראשונה להדליק.

כשעשה נסימי שהחיינו, היות וזמן אמרה אפילו בשוק,

לכן שם הדבר קל יותר,

שם יכולים לומר שבדיעבד יצא.

אבל הברכה הראשונה גם בדיעבד לא יצאה.

בתרפט חזר מרן על דין זה לגבי מצוות

מקרא מגילה.

התוספות במגילה יט שאלו על המשנה,

מדוע ילד קטן לא יכול להוציא אותי ידי חובת מצוות מקרא מגילה?

ראה מגילה דרבנן, ואני חייב מדרבנן, שנינו אותו דבר.

תרצו התוספות,

אצלי מצוות מקרא מגילה מדרבנן,

אבל אצל הילד זה טרה דרבנן,

ואין טרה דרבנן מוציא חד דרבנן.

וכך מרן בבית יוסף מפרש בדעת עריף הראש והרמב״ם,

וכך פוסק בשולחן ערוך.

לכן אפילו בידיעבד אם שמעתי את מקרא המגילה מילד, לא יצאתי ידי חובה.

חוזר שוב לברך על מקרא המגילה,

ללא ברכת שעשה נסים ושחיינו,

ויקרא את המגילה שוב מההתחלה ועד הסוף,

כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

כן, זה אמרנו גם לגבי מצוות קריעת שופר.

הילד הזה תקע לי בשופר.

לא רק ביום הראשון,

אלא אפילו ביום השני של ראש השנה שהוא דה רבנן,

אם תקע, לא הוציא אותי ידי חווה.

ההבדל הוא שביום הראשון חוזר לברך,

אפילו בדיעבד יחזור עוד הפעם, יברך, לשמוע קול שופר,

וישמע תקיעות שופר מגדול.

ביום השני, בדיעבד מאה יצא ידי חווה משום ספק ספיקה,

כי לפי דעת רבנו אפרים אין היום בזמן הזה בירושלים יום טוב שני של גלויות אפילו בראש השנה.

לכן, לגבי הברכה, אנחנו חוששים מזה.

אבל מה שאין כי לגבי יום טוב הראשון חוזר בברכה.

דווקא מילה נוספת לגבי מצוות

אכילת פסח.

הילד הזה אכל קורבן פסח ואחרי יומיים נעשה בר-מצווה.

האם הוא עושה פסח שני או לא?

הרמב״ם פוסק שלא יעשה פסח שני, כיוון שאכל.

אבל אם לא אכל פסח ראשון, יעשה פסח שני.

גם לגבי מצוות

ספירת העומר, קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה,

גם בזה יש את הנפקא מינה.

כמו שאתה אומר שהילד לא יכול להוציא ידי חובה אחרים,

כי הוא חלש בחיוב,

גם כלפי עצמו יש את הבעיה.

הוא ספר ביום הראשון את ספירת העומר,

הוא לא היה חייב כמוני.

אצלו החיוב היה תראה דרבנן.

אצלי מצוות ספירת העומר מדאורייתא,

לפי דעת הרמב״ם,

אצלו זה דרבנן.

לפי דעת הרן, ברוב הפוסקים,

אצלי זה דרבנן, אצלו זה תראה דרבנן.

אם כן, זה חיוב קלוש.

יגיע ליום הבר-מצווה,

אין לו שבע שבתות תמימות.

אתה לא יכול לחבר את הימים הראשונים עם ההמשך.

כאילו באופן יחסי, מה שהיה קודם זה אפס.

הלאה, למה הדבר דומה?

גר שהתגייר ביום העשירי של ספירת העומר.

אולי הוא יכול להתחיל לספור יחד אתנו בברכה.

אין לו שבע שבתות תמימות.

אפילו אם הגר הזה אומר, תראה,

יש לי עדים,

אני כל יום ספרתי ספירת העומר, אני הייתי בא והייתי מברך בבית-הכנסת.

אבל אז הוא היה גוי, זה אפס.

זה לא קשור, הימים הראשונים ייפלו.

כך הוא הדין לגבי הילד.

ואכן, צריך לומר לאותו הנער,

נער בר-מצווה,

אדוני הנכבד,

עתה הלילה נעשה בר-מצווה,

מהלילה והלאה תספור את ספירת העומר,

אבל ללא ברכה.

דווקא מינה נוספת לגבי ברכות התורה.

הילד הזה אומנם ברך בבוקר את ברכות התורה, הוא שואל אותך,

מגיע הלילה,

אז אני נעשה גדול, האם אני חייב לחזור ולומר את ברכות התורה?

כמו אותו הגר, אחרי הטבילה צריך לברך גם אני,

או לא.

שם תאמר לו, יש לך ברכת אהבת עולם בערבית,

תכוון עליה שתצא בידי חובה,

ומייד לאחר העמידה אחרי עושה שלום במרומיו,

אז תוכל מייד

לומר את ברכת כהנים עד ואני אברכם,

כי אמירת ברכות התורה מחייבת מייד אחרי זה לומר דברי תורה.

הוא לא יכול לומר אחרי אהבת עולם,

אבל יש לו, ברוך השם, אחרי העמידה את האפשרות לומר את ברכת כהנים.

הוא לא יכול שם להתיר לעצמו לכתחילה,

כי תראי דה רבנן לא מוציא חד דה רבנן, אנחנו אומרים שיש בו מחלוקת.

לפי דעת הרן בשם בעל העיטור,

תרד דה רבנן ומוציא חד רבנן.

אתה רוצה להתיר לו לומר, וציוונו על דברי תורה, לומר את ברכות התורה?

נכון שמרן פסק כן,

אבל הרי הכלל בידינו ספק ורחות להקל אפילו נגד מרן.

לכן אין לך כוח להתיר לה לברך את ברכות התורה.

לכן אמרנו את העצה, הייעוצה,

שיעשה על ידי אהבת עולם, יוציא את עצמו ידי חובה.

גם לגבי ברכת הלבנה,

הילד הזה נאריך יד סיוון.

במוצאי שבת ביוד סיוון ברכנו את ברכת הלבנה, וגם הוא ברך עימנו.

מגיע יד, בא אדם ואומר לו, תשמע, ברכת ביוד,

היית קטן, היית ילד, זה לא שווה כלום.

עכשיו ביוד דלת ותובך אל אל הבר-מצווה לחזור את ברכת

אשר במאמרו ברש החכים, תחזור עוד פעם את הבר-מצווה.

שוב, אילו היה הדין מוסכם, היינו אומרים לו כך.

אבל כיוון שאנחנו נותנים לבעל העיטור והרן שאומרים

שגם תרד דרבנן מוציא חד דרבנן, אז אולי מה שברך קודם הוציא גם לאחר מכן.

לכן,

ספק ורחות להקל אפילו נגד מרן,

שבע עשה עדיף לא יחזור לברך את ברכת הלבנה.

אבל אם הנער הזה שואל אותנו,

הוא יודע הלכות,

ומעיקרה הוא שואל, מתי כדאי לי לברך?

תאמרנו, אדוני, אל תברך ביוד.

קודחים, אתה תשמע, תענה אמן.

אתה תברך רק כשיגיע הבר-מצווה.

אז באמת יוכל לומר את הברכה על ליבאדי כולה עלמא זה עדיף יותר כמו שאמרנו אמש לגבי ברכת המזון אם הוא אכל לפני צד הכוכבים לא כדאי לברך יחכה לצד הכוכבים על הילה בר מצווה אז יברך את ברכת המזון על ליבאדי כולה עלמא כך הוא הדין גם פה כדאי לו לכתחילה להמתין אבל אם לא המתין מיהר ואמר כבר את ברכת הלבנה ועד יצא ידי חובה כי טוב פטר

משום שספק ברכות להכה אפילו נגד ברכה כך הוא הדין גם לגבי קידוש והבדלה

יש את אותה הבעיה היינו הנער הזה רוצה לקדש לאותי ידי חובה

אם הוא גדול כמוני אחרי בר מצווה למה לא

אבל אם הוא עדיין קטן לפני בר מצווה אני חייב מדאורייתא הוא מדרבנן הוא לא יכול להוציא אותי ידי חובה

אפילו אם תלך לפי שיטת אברהם שאומר

שאדם שמתפלל אומר בתפילה ברוך אתה ה' מקדש השבת יוצא ידי חובה מהתורה מצוות זכור

אבל עדיין אצלי מצווה היא מדי רבנן אבל זה חא דה רבנן

אצל הילד שגם הוא התפלל זה טרא דה רבנן וטרא דה רבנן לא מוציא חא דה רבנן לכן

לכתחילה אסור לו לקדש

ולא להוציא אותי ידי חובה אינו רשאי אלא אינו רשאי לקדש

ולא להוציא גם אישה הרי גם נשים חייבות במצוות קידוש

זכור ושמור בדיבור אחד נאמר הוא כבר אמרה בברכות כ' שגם הנשים חייבות בה אם כן האישה חייבת מדאורייתא איך הילד הזה יכול להוציא אותה?

לכן אפילו אם בעלה יצא למילואים לא נמצא בבית

והיא רוצה לשמוע קידול שלה יש לו קול יפה הוא חזן טוב אבל הוא עדיין לא בר מצווה הוא קטן איך היא תוכל דה חובה?

ולכן משום זה מן הראוי לומר

לה את בעצמך חייבת לקידוש ואם לא אם היא לא מסוגלת תבקש מאחד השכנים שייכנע את זה יש להם

הילד לא יכול להוציא אותה בשום אופן

אבל אם באים לשאול אחר כך כבר לקח יין וברך וקידש לה תחזור עוד פעם או לא?

היא אומרת תראה אני התפללתי ממילא אולי למאן דאמר למגן אברהם זה דה רבנן

אז בדה רבנן דתי באמת זה בעיה

אולי תראה דה רבנן מוציא חד דה רבנן

ועליה כלל ספק כבר כן

לכן העצה היא שתחפש איזה שכן שעדיין לא קידש

בדרך כלל אחינו האשכנזים הם באים יותר מאוחר לבית אצלם התפילה יתוקה

קל וחומר אם הרב שלו אמר דרוש מוסר

עד שיגיע לבית לעשות קידוש

אז תחפש אצל אחד השכנים מי עדיין לא קידש ותשמע

תכוון לקיים שם את המצווה כהלכתה זה הפתרון שיש לנו אבל שהיא תחזור עוד הפעם לקדש לא יכולים להתיר לה אלא אם כן היא לא תתפלל לה

אם לא לפני כן אז היא חייבת מדאורייתא בזה אין ויכוח

כולם מודים שדה רבנן לא יכול להוציא איתה וגם בדיעבד חוזרת לקדש

אותה בעיה יש גם לגבי ההבדלה

שלט קטן לעשות הבדלה לא לאיש ולא לאישה

אבל בדיעבד אם כבר הבדיל בשבילה

זו בעיה אי-אפשר להתיר לה לחזור עוד הפעם להבדיל

לכן העצה היא שתלך לבדיל עם שעדיין לא הבדיל תאמר לו כבאנה עלי להוציאני ידי חובה בזה היא פותרת את הבעיה הלבד כולה עלמא אפילו אם השכנים שלה כולם אמרו הבדלה תמיד אפשר למצוא אדם שבדילי בפרט בירושלים יש אדמו״רים שעושים הבדלה ב-12 בלילה אולי גם

כשתלך אצל האדמו״ר הברא לך

תגיד אני רוצה לצאת ידי חובה את הבדלה

שהאדמו״ר יכוון על הגברת בעזרת נשים הוא יכוון עליה תצא ידי חובה ותינצל מסלע המחלוקת

אבל להתיר לה לחזור ולהבדיל קשה היא הסתבכה אישה

כששמעה בילד הזה את ההבדלה הזו

אין הבדל בין פיסוי לרווק לעניין חיוב התרייג מצוות

גם אדם רווק חייב לתרייג מצוות נכון שהוא עדיין פלה גופה אפילו אחי

יכול להוציא ידי חובה גם אחרים לגבי חזן להיות שליח ציבור אמרנו שזה לא מהודר

אנחנו מחפשים את הגידור אבל חלילה וחס

לפסול אדם רווק לומר שאינו בכלל ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובה לא אין הבדל גם אדם רווק יכול להוציא ידי חובה בכל המצוות

מעיקר הדין גם במצוות שליח ציבור גם בחזנות אין הבדל רק לחומרה יודעים לקחת

את השליח הטוב ביותר את העורך דין

הטוב ביותר שיש שליח ציבור נשוי

חלילה לפסול אותו בדיעבד, זה בוודאי שלא.

גם לגבי יתן שרוצה להיות חזן,

גם בזה דנו הפוסקים.

ומרן פסק בסימן יום ג', אין למנות ילד קטן חזן.

דוגמה אחת יוצאת מן הכלל,

מוצאי שבת הנשמות חוזרות לגיהינם.

בשבת יש להם מנוחה,

מוצא שבת שובה חזן.

ואם יש לו לאדם הזה ילד שאומר עליו קדיש, אולי זה יעלה.

לכן היו קהילות שנהגו להקל בדבר, היו נותנים לילד קטן להיות חזן.

הסביר מרן בבית יוסף, בגלל שתפילת ערבית רשות,

לכן הקלו בדבר הזה.

נמצאנו למדים שהילד הקטן הוא לא אפס.

לא כמו שאמרנו קודם בשם הירושלמי, הראש והרמב״ם, שהילד אינו חייב לא מהתורה, לא מדרבנן.

כל החינוך זה על אבא שלו.

אם זה היה כך, הוא לא היה יכול להוציא את הרבים בידי חובת קדיש במוצאי שבת.

היינו צריכים לחייב שעוד אחד לא...

אלא ודאי מהמנהג הזה משמע שיש מנהג נגד דברי הרמב״ם,

ולכן המסקנה היא,

הילד יש עליו חיוב לפחות מדרבנן.

ולכן באותם המקומות שנהגו כך,

יכולים לתת לילד ההוא שיעלה ויהיה חזן,

אבל זה רק לגבי ערבית.

בשחרית אינך אתה לא רשאי.

שם יש תפילת חזרה,

שם הדבר הרבה יותר חמור מאשר ערבית.

תפילת ערבית רשות, כאילו בא חכמינו קצת יותר.

דווקא מלה נוספת בכל הדוגמאות האלה שדיברנו לגבי פדיון הבן.

ילד יתום שהוא בכור אינו יכול לפדות את עצמו.

או רק לכתחילה,

אפילו בדיעבד שפדה את עצמו זה אפס.

למה? כי הוא חייב מדאורייתא לך שיגדיל אחרי שיהיה בר-מצווה. היום הוא לא חייב.

גם חכמים לא תיקנו לעשות את הפדיון מוקדם יותר. ולכן אפילו אם הוא לא ידע ועשו לו את הפדיון, או הסבא או הוא בעצמו,

כשיהיה בר-מצווה יביא שתי שערות,

אז יעשו לו שוב את מצוות הפדיון.

אחר כך ישימו לו טס עם שרשרת על הצוואר,

ויהיה כתוב על זה, בכור לא פדוי,

כדי שלא ישכח הדבר שהוא בכור,

ואז הוא בעצמו יברך ויקיים את המצווה כהלכתה,

כמו שכתב מרן ביוראי דעה בסימן ש׳ ה׳ כי המצווה של פדיון הבן על האב או על הבן.

זה לא כמו מלה. מלה כתוב, אמון לכם כל זכר.

אם האבא לא נמצא,

אנחנו,

כל עם ישראל,

הבית-דין, חייבים בדבר הזה לדאוג שיהיה מלה.

לכן אם מישהו אחר רוצה, מצוין, תבוא עליהם ברכה,

והסבא יהיה הסנדק, הוא יברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

אבל פה בפדיון לא כתוב,

תפדו לכם כל זכר, אין פסוק כזה.

אלא רבא או הבן בעצמו יש לו את המצווה.

ולכן אם האבא או נפטר לפני שהגיע הבן הבכור ל-30 יום,

או נפטר או שהוא לא רוצה.

לפעמים, חלילה וחס,

יש סכסוך בין האבא, האבא הזה ברח לאמריקה ולא רוצה להכיר בבן הזה.

יש שנאה שמקלקלת אשורה.

אז אין ברירה, תחכה לגיל 13,

ואז הבן הזה יפדה את עצמו.

בדיעבד, הוא יפדה את עצמו לפני כן.

ומה שקיבל הכהן עדיין נמצא,

יכול להיות שלא יתחייב לחזור ולברך שוב.

אם לא נתאכלו המעות,

אפילו אם הוא נתן את זה לפני הזמן, אולי זה טוב.

אבל אם יתאכלו המעות, כבר הכהן אכל את זה, ולא נודע כי באו אל קרבו,

אז בזה יתחייב לחזור ולפדות את עצמו בברכה,

כי מה שעשו קודם לכן זה אפס,

והכסף שקיבל הכהן, חמישה סלעים, גזל ביד כהן.

ולכן מן הראוי שכהן שמזמינים אותו לטקס כזה,

הוא רואה שהאבא לא נמצא, יסביר להם את האמת, את ההלכה,

יגיד להם, זה לא שווה כלום, זה ברכה לבטלה.

אל תעשו טקס, אין לכם על מה להזמין.

אי-אפשר כעת לבצע את מצוות הפדיון.

דוגמה אחרונה בכל הימים הללו במצוות דה רבנן, שהילד אינו יכול ואינו רשאי להוציא ידי חובה את האחרים,

גם לגבי הילד עצמו במצוות

ערבית הראשונה.

נניח שהוא צריך להיות הלילה הזה בר-מצווה.

הוא נולד בלילה,

אבל הוא לא מחכה להתפלל ערבית בבית כנסת ברוכוף בשמונה ועשרה,

אלא הוא הלך למוסיוף להתפלל בשעה שבע.

בשבע הוא היה עדיין ילד.

עכשיו הוא נעשה גדול. תגיד לו, עכשיו אתה חייב, תחזור עוד פעם את ערבית.

אותה הבעיה שאמרנו לגבי ברכת המזון, כי אין זה פה.

ולכן העצה היא, תגיד לו בלילה בר-מצווה אל תתפלל.

עכשיו אתה חייב, תחזור עוד הפעם את ערבית.

אותה הבעיה שאמרנו לגבי ברכת המזון, כי אין זה פה.

לכן העצה היא, תגיד לו,

בלילה בר מצווה, מוקדם.

תלך להתפלל מאוחר, אחרי שיהיה הפסיד הכוכבים.

אבל בדיעבד שיתפלל מוקדם, שתפילת ערבית רשות.

לכן הקלנו בדבר, וגם בזה, אם יתפלל, בדיעבד, יצא ולא יחזור.

את קריאת שמע, בלאו הכי אנחנו חוזרים פעם שנייה,

כשיהיה לילה ודאי.

אבל לגבי קריאת שמע,

והתפילה עצמה,

כיוון שתפילת ערבית רשות, לכן מקלים אנחנו קצת יותר בדבר הזה בעניין זה.

אני עובר לסימן קפז.

יש אומרים ברוך משביע לרעבים,

ואין לאמרו, והמוסיף גורע.

זאת אומרת, לא כדאי להוסיף לפני ברכת המזון את הקטע הזה, ברוך משביע לרעבים,

אלא מתחילים ישר את ברכת המזון, ברוך אתה ה' מתחילים ישר בברכה.

יש כאלה שנהגו לומר לפני ברכת המזון, ברכו ברוך שמו, ברוך אתה ה'.

גם אין צורך בדבר.

למעשה עיקר המנהג הזה היה שהיו מזמינים בעשרה.

פעם בכל בית היה מניין בשעת ברכת המזון.

לכולם היה להם, בן תמורת יוסף, משפחות ברוכות ילדים.

האבא והסבא היו גרים כולם באותה החצר,

כולם כל החמולה יחד, אוכלים יחד, והם תמיד

זימון בעשרה. זה היה דבר מצוי מאוד. לכן היו רגילים לומר את זה. היום למי יש לו זימון בעשרה?

ולכן כדאי להשמיט את זה.

לא כדאי להתחיל ברכו ברוך שמו, אלא

יתחיל ישר את ברכת המזון, ברוך אתה ה' וימשיך הלאה על הסדר.

הגמרא מספרת

בברכות מ'

שבנימין הרועה לא ידע לומר את ברכת המזון בעברית.

במקום ברכת המזון אמר כך

בריך רחמנה אלא הנה מלעלמא מרא דהי פיתה.

הגמרא אומרת שיצא ידי חובת הברכה הראשונה.

למה?

כאן יש את התוכן של ברכת המזון.

עיקר ברכת המזון בברכה הראשונה, ההתחלה והסוף.

לכן אם באמצע החסיר משהו, בדיעבד יצא ידי החובה.

אלא שמסיים על זה הרשב״א ואומר,

שצריך שאחתום,

גם בסוף אנחנו אומרים,

ברוך אתה ה' אזן את הכול,

הוא צריך לומר, בריך רחמנה דזן כל ה...

וכך ההלכה.

אם האדם הזה אומר בארמית,

צריך לא רק לפתוח אלא גם לחתום, גם לסיים.

אמנם,

אם לא עשה כן,

יש מחלוקת בזה בין הרשב״א לבין הרמב״ן,

הרמב״ן ושאר הראשונים.

המחלוקת היא על דברי המשנה בברכות יא.

המשנה אומרת, כל ברכה

צריך לפתוח בה בברוך

וגם לסיים.

יניח אשר יצר, אתה אומר,

בסוף הברכה, ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליל לעשות.

אתה לא מספק במה שהתחלת בברוך, כי זו ברכה ארוכה.

לכן, אם קבעו חכמים לחתום,

היינו לומר, ברוך אתה ה' רופא כל בשר.

אינו רשאי שלא לחתום, אסור לו לוותר על זה,

חייב לסיים בחתימה.

כך גם ברכת המחזיר נשמו דף גרים מתים,

גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ברכות התורה, ברוך שאמר, השתבח,

או ברכות קריאת שמע. לכולם יש את אותו כלל.

אומר הרשב״א, לא רק נתחיל בדיעבד,

אם לא חתמת, לא יצאת יתי חובה.

לפי זה, אם האדם הזה לא אמר בסוף

בריך חמנא דזן קולה, לא יצא.

אבל לפי הרמב״ם,

הרמב״ן ורוב הפוסקים, בדיעבד יצא.

וכך ההלכה, ספק ברכות להקל.

ולכן, כשמר״ן כתב את ההלכה הזו,

מר״ן לא כתב את דברי הרשב״א בסתם, אלא מר״ן צאיר.

ויש אומרים שצריך שיחתום בריך חמנא דזן קולה, משמע זה לכתחילה.

אבל בדיעבד, אם לא אמר את זה, בדיעבד יצא.

הנפקא מינה במחלוקת הזאת, דיברנו בזה למעלה בסימן נט.

אדם שאומר את ברכות קריאת שמע,

היה אומר הגדול, הגיבור והנורא.

הוא התחיל להסתפק, הוא לא יודע איפה הוא נמצא.

הגדול, הגיבור והנורא, קדוש הוא וכולם מקבלים.

הוא נמצא בברכה הראשונה.

או שהוא נמצא בברכת אהבת עולם.

הגדול, הגיבור והנורא, פתחנו נגילה ונשמחה.

הוא לא יודע איפה הוא נמצא.

מה יעשה?

יחזור מספק לראשונה או ימשיך?

לפעמים אין לו הרבה מה להסתפק.

הוא צמוד כל הזמן לחזן.

החזן קצת איטי,

הוא כל הזמן אומר איתו.

אז אפילו אם זה הוא בעצמו נבוך לא ידע.

אבל הוא רואה שהחזן ממשיך, קדוש הוא וכולם מקבלים עליהם.

אצל החזן בדרך כלל לא קורה טעות.

ממילא, אם החזן אומר כך, נמשיך אחריו, הכל בסדר.

הבעיה היא, אצל אחינו האשכנזים, לפעמים החזן מהיר מדי,

והוא לא הולך איתו.

אם כן, האדם הזה מסופק, מה יעשה?

לפי דעת הרשב״א, צריך לחזור לברכה הראשונה,

כי אם לא יאמר בוודאי את ברכת יצר המאורות,

הברכה הראשונה לבטלה. אבל לפי הרמב״ם והרמב״ן,

גם אם לא חתם יצר המאורות,

אין הברכה לבטלה. ממילא, כאן אם החזק,

חזר הכלל, ספק ברכות לעכל.

ולכן, לא ימשיך כתבו, אלא נגילה ונשמחה בשועתך.

כך כתבו

פרי הארץ ושאר האחרונים למעלה, בסימן נט, וכך ההלכה למעשה.

אבא כתב בנושא הזה תשובה ביביע עומר חלק ב',

וכך סיכם להלכה,

ממילא, גם אצלנו כאן הדברים שווים.

ולכן, גם אם בסוף בריכה המנה דזן קולה,

בדיעבד יצא. אבל לכתחילה צריך לפתוח בברוך,

וגם לסיים בברוך.

ברכת המזון, אומנם היא מדאורייתא,

אבל את הטבע של ברכת המזון

קבע משה רבנו את הברכה הראשונה,

יהושע בן נון את הברכה השנייה, ודוד המלך את הברכה השלישית.

הם שבאו וקבעו לנו סגנון מדויק את כל הברכה מההתחלה ועד הסוף.

משה רבנו תיקן לעם ישראל את ברכת הזן כשהתחיל לרדת להם המן.

היו מברכים על המן בשונה המוציא לחם מן השמים, כמו שכותב הרמב״ם מפנו.

ברכה אחרונה,

משה רבנו תיקן להם את ברכת הזן.

יהושע בן נון, כשהכניס את עם ישראל לארץ,

תיקן להם את ברכת הארץ.

נודה לך, השם אלוהינו, אשר הנחלת לאבותינו, ארץ חמדה,

וחותם בסוף על הארץ ועל המזון.

למה הוא השתמש בביטוי הזה, ארץ חמדה,

משום שראה כמה משה רבנו חמד את ארץ-ישראל,

התפלל עליה כל כך הרבה תפילות כבניין ואתחנן,

לכן התבטא בסגנון אמיתי,

ארץ חמדה טובה ורחבה.

לא רק שאומרים את הארץ, אלא גם משבחים אותה בשבח הנכון.

יהושע תיקן להם את הנוסח, ומאז עם ישראל כולו אומר בצורה אחידה את ברכת המזון.

יש מחלוקת על הנוסח,

האם כופל פעמיים,

אומר ברית ותורה, חיים ומזון, ואחר כך חוזר ואומר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו,

או שמצפיק בפעם אחת.

לפי הראש מספיק פעם אחת,

לפי הרמב״ם כופל פעמיים, וכך ההלכה.

אנחנו נוהגים, כדברי הרמב״ם ומרן, שכופלים פעמיים.

יש חלק מאחינו בני ישראל התימנים שנוהגים אחרת.

גם אצל האשכנזים יש חלק שנוהגים אחרת, כמו שכותב הרמ״ם כאן.

אבל אנחנו נוהגים לכפול.

תנא והדר מפרש, אתה אומר בקצרה, כך מרחיב יותר,

ולכן מן הראוי שיאמר את הכול,

כי זה חלק עיקרי בברכת המזון,

כמו שהגמרא אומרת, בברכות מ״ח.

אחד מהתנאים,

שלא הרבה מביאים את שמו בש״ס,

שמו היה פלימו.

פלימו אומר,

אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה,

לא יצא.

אפילו לא חיסר אלא אחד מהם, מחזירין אותו, משום שזה חלק חשוב מאוד בברכת המזון.

מה הקשר בין ברית ותורה לבין הברכה השנייה, ברכת הארץ?

משום שבזכות שתי המצוות הללו זכינו לארץ-ישראל.

כל מי שקורא את הפרשה של מילת אברהם אבינו,

שם אחרי המילה נאמר,

כי לך ולזרעך אתן. הקדוש-ברוך-הוא הבטיח לו שייתן לעם ישראל את הארץ.

גם התורה,

גם היא שהביאה לנו את ארץ-ישראל.

וייתן להם ארצות גויים.

למה זכינו בארץ קנען, בארצות גויים?

בעבור ישמרו חוקה ותורותיו ינצורו, הללויה.

היינו בזכות לימוד התורה.

לכן צריך להזכיר באותה הברכה ברכת על ארץ ועל המזון,

להזכיר את היסוד, את הרקע,

בזכות מה ירשנו את ארץ-ישראל.

רבותינו פירטו בצורה מדויקת להפליא איך עם ישראל זכה לארץ.

הא ואה תליא, אם חלילה וחס לא ילמדו תורה,

אז האדם הזה לא יוכל לזכות ולהמשיך לגור בארץ ישראל

ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי.

זה לא רק כדי שיבוא,

זה לא אומר שאם הוא בא גמרנו, לכל החיים הוא יישאר כאן.

אם לא ילמד תורה, מי יודע מה יקרה לו.

אחר כך יצטרך בבוא היום לעזוב את הארץ, יצטרך לרדת מהארץ, תהיה נמושה,

יצטרך לעוף מכאן.

כל זה אם לא לומד תורה.

אם האדם הזה זוכה ולומד תורה,

בעזרת השם, יוכל לזכות ולהמשיך בארץ-ישראל לעולמי עולמים.

אם האדם הזה לא אמר את שני המלים האלה או אחת מהן, ברית ותורה,

כמו שאמרנו בשם פלימו, לא יצא.

השאלה, מה זה לא יצא?

האם לא יצא על-ידי חובה כלל,

כי יש חובה מדאורייתא לומר ברית ותורה,

ולכן ברכת המזון שלו אפס,

חוזר עוד הפעם,

או נאמר לא, הכוונה היא, זה חלק חשוב,

ואם לא אמר ברית ותורה,

לא יצא ידי חובת המצווה כהלכתה,

אבל מדאורייתא יצא.

יש בזה מחלוקת.

הרעה והעטור אומרים שמדאורייתא יצא, רק לא יצא ידי חובת המצווה כהלכתה מדרבנן.

אבל מרן לא הלך בשיטה זו,

אלא מרן פוסק,

כדברי רוב הפוסקים שאומרים, כדברי התוספות,

שברית ותורה זה מדאורייתא,

ולכן גם הסתפקנו,

אולי הנשים אינן חייבות בברכת המזון בגלל שאינן שייכות בברית ותורה.

אם זה היה כל התוספת הזו מדרבנן,

אבל העיקר זה ברכת המזון, אז מה פתאום שתוציא את הנשים מזה?

מה היכולת שלך לפטור אותן? הרי אם לא אמר את זה, לא עיכב.

אז תחשוב כמנדלטה.

אלא ודאי שזה חלק עיקרי וחשוב מאוד בברכת המזון.

עד כדי כך

שאנחנו רוצים לפטור את הנשים מדאורייתא בגלל הדבר הזה.

לכן, אם האדם מזולם מהברית ותורה,

אפילו אם נזכר באמצע רחם,

חייב לחזור.

זה דבר שלא מצוי.

שגרת דלשנא, כולנו רגילים לומר את ברכת המזון מההתחלה עד הסוף.

אפילו אם לא תשים לב, הלשון סוחב אותך, סירכי נקת ואתה.

כמו שאמרנו לגבי קריאת שמע,

הגיע ובשעריך,

הוא לא יודע אם צריך להמשיך בעיה עם שמוע או למען ירבו, הוא חוזר.

אבל אם המשיך כבר למען ירבו, ואחר כך התחיל להסתפק בזה,

הוא לא חוזר לבעיה עם שמוע, משום שסירכי נקת ואתה.

כך הוא עדין גם פה, אם הוא מסופק עם אמה ברית ותורה.

אומר הביאור הלכה, מסתמא אמר כהוגן, סירכי נקת ואתה.

מתי יכול להיות בעיה?

האדם הזה מסכן עם ארץ גדול ולא יודע על ברכת המזון בעל-פה.

יש לו סידור, והוא אומר את ברכת המזון מתוך הסידור.

למזלו, הילד שלו קרע לו קצת מברכת המזון.

קרע לו בסידור,

וכשהוא הגיע לזה,

הגיעה ברית מתורה,

שם היו שתי שורות קרועות.

והמשיך, חשב, נו, קרוע, לא נורא.

נמשיך הלאה, ירחם השם.

והמשיך, ואל חוקר את צונך שהודעתנו, וכו', גמר.

האם בדיעבד יצא או לא?

שוב, לפי מה שאמרנו,

אם הוא נזכר באמצע ברכת המזון, באמצע הרחם,

הוא רומז לך,

אתה רואה שהסידור שלו קרוע?

תגיד לו, אתה חוזר עוד הפעם לברכת נודה לך, תמצא לו סידור אחר.

אבל אם גמר את ברכת המזון,

לפי דעת מרן, חוזר,

לפי דעת הרעה והעטור,

כך נשמע גם מדברי רש״י,

לא חוזר.

מה יעשה האדם?

אומר הגאון רבי יוסף ידיד בספרו ברכת יוסף,

אם האדם הזה אכל ושבע, אם כן ברכת המזון אצלו היא מדאורייתא.

לא אומרים בזה ספק ברכות להקל נגד מרן, ספק דאורייתא לחומרא, חוזר.

רק אם האדם הזה אכל כזית בלבד,

בזה החיוב דרבנן,

בזה אם גמר את ברכת המזון ודעבד יצא, משום שאומרים בזה ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

אבל אם האדם הזה נזכר באמצע ברכת המזון,

באמצע הרחם,

אפילו אם הוא אכל רק כזית,

חוזר. למה?

ספק ברכות להקל בתפילה נגד מרן, לא אמרנן.

כך הוא הדין גם לגבי ברכת המזון.

ספק ברכות להקל בברכת המזון נגד מרן, לא אמרנן,

אם הטעו אותי באמצע ברכת המזון.

לפי מרן,

מה שהוא ימשיך,

ברוך אתה ה' בונה ירושלים, זה ברכה לבטלה.

וכן, איך תתיר לו להמשיך?

אין לו ברירה, אלא שאחזור שוב לברכת נודה לך,

כדי לומר את הכול כהוגן.

מצטעיף ג'

אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה,

אפילו לא חיסר, אלא אחד מהם מחזירין אותו.

הגמרא בברכות מ' ח'

רביעם אמרה בשם התנא פלימו מי שלא אמר בברכת הארץ ברית ותורה לא יצא כי זה הקטע העיקרי שיש בתוך ברכת הארץ

היינו בזכות מה עם ישראל קיבל את ארץ ישראל בזכות הברית מילה

אחרי העניין המצווה של ברית מילה שעשה אברהם אבינו הבטיח לו הקדוש ברוך הוא

כי לך ולזרעך ייתן את ארצות האל

דבר שני בזכות התורה הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל את הארץ

כמו שנאמר שם ייתן להם ארצות גויים

כל זה בעבור ישמרו חוקה ותורותיו ינצרו

לכן

בזכות הברית מילה

אחרי העניין המצווה של ברית מילה שעשה אברהם אבינו

הבטיח לו הקדוש ברוך הוא כי לך ולזרעך ייתן את ארצות האל

דבר שני בזכות התורה הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל את הארץ

כמו שנאמר שם וייתן להם ארצות גויים

כל זה בעבור ישמרו חוקה ותורותיו ינצרו

לכן בגלל זה אם לא אמר את שני הדברים החשובים הללו בתוך ברכת הארץ גם בדיעבד

לא יצא ידי חובה יש מחלוקת בראשונים איך לפרש את הגמרא

האם פירוש הגמרא שזה מדאורייתא ולכן אם לא אמר ברית ותורה לא יצא אפילו בדיעבד

או שהגמרא מתכוונת לא יצא ידי חובות המצווה כתקנה

אבל אמירת ברית ותורה זה לא מדאורייתא אלא מדרבנן

כך באמת דעת הרעה

הוא אומר שאין זה ממש מדאורייתא וכל מה שנאמר בגמרא לא יצא הכוונה לא יצא ידי חובת המצווה כתקנה

כך דעת השיטה מקובצת

אבל מרן לא פסק כן

אלא

מרן הולך בעניין זה כדברי רוב הפוסקים

שברית ותורה זה ממש מדאורייתא

ואם לא אמר לא יצא ידי חובה בכלל

חייב לחזור את הכל

ולכן משום זה הגמרא הסתפקה בברכות כ' האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה או מדרבנן בגלל שאינן בברית ותורה

אילו היה כל זה תוספת מדרבנן

אבל העיקר לא שייך לו

אם כן מה פתאום לומר אם האישה לא שייכת במשפט הזה לא תהיה חייבת בכל ברכת המזון

הרי התורה אמרה ואכלת ושבעת וברכת וזו מצווה מנגרמה אם כן גם הנשים חייבות בה

לכן משום זה אנחנו אומרים שהכל היינו גם אמירת ברית ותורה וממש מדאורייתא

לכן אדם שהשמיט

גם בדיעבד לא יצא כגון היה הסידור שלו קרוע באותו קטע הוא חשב זה לא נורא הוא דילג את זה

אחר כך הוא בא לשאול אומרים לו כיוון שלא הזכיר ברית ותורה לכן גם בדיעבד לא יצא וחייב לחזור

כותב אחרי האדם אם יש לו לאדם הזה ספק אם אמר ברית ותורה זר

שוב גם בזה כשיש לו ספק אמיתי כי סתם ספק בדרך כלל אפשר לומר על פי רוב אמר ברית ותורה

כמו שאמרנו לגבי קריאת שמע אם הוא מסופק אם הוא נמצא עם שמוע או למען ירבו

מספק חוזר לראשון והיה עם שמוע כיוון שקריאת שמע דאורה לכן חוזר

אבל אם המשיך למען ירבו אנחנו אומרים סירכי נקת ואתה

זאת אומרת הרגל הלשון אדם סוחב איתו לומר כהוגן גם פה מסתמע הרגל הלשון

סחב אותו לומר גם בתורה כדת וכדין ולכן המסקנה למעשה שבזה אומרים נשתמע אמר כהוגן ובנעבד יצא ידי חובה אלא כל מה שאנחנו אומרים ספק

כמו שאמרתי היה לו סידור קרוע היה איזה בעיה באמת ולכן הוא מסופק באמת

אם בכלל אמר ברית ותורה ובזה קיבלנו הוראות מרן וחייב לחזור לכן

אם האדם הזה נזכר

מיד אחרי זה

רמה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון

אני אחזור מיד לנודה לך אבל אם גמר את ברכת המזון חוזר לראש

יש מחלוקת לגבי נשים ועבדים האם יגידו ותורה או לא

לפי דעת הקול בו והרמה לא אומרות ברית ותורה הם חוזקים בעניין זה כדברי רשב״ם

כיוון שלא שייך בהם לא חובת המילה ותורה איך היא תאמר על בריתך שחתמת בבשרנו זה שקר

על תורתך שלמנו היא לא חייבת בזה

ולכן לפי דעתם הנשים מצנזרות, משמיטות את הקטע הזה

מרן בבדק הבית

השיב על זה

אילו היתה אישה אומרת לשון יחיד

ועל תורתך שלימדתני לשון יחיד

זה היה שקר,

בוודאי שלא היה ראוי לעשות כן,

אבל היא אומרת לשון רבים,

והרי

הלווה אישה שניהם זכר ונקבה ברעם,

שניהם כגוף אחד,

אדם שהוא עדיין רב לא נחשב בן אדם,

האדם השלם רק לאחר החתונה.

וכן, מה שהיא אומרת, תורתך שלימדת כוללת את כולם בזה, גם את בעלה ובניה,

שהם חייבים בלימוד התורה, עוזרת להם בזה.

לכן, אין ספק

שגם הנשים צריכות לומר ברית ותורה.

כך כותב בפירוש המאירי,

כך כותב הגאון חידה במחזיק ברכה,

בדעת מרן בשולחן ערוך, ומעיד שכך הוא המנהג.

מניין לא להגאון חידה שכך הוא דעת מרן בשולחן ערוך.

הוא הולך כאן במקום זה בשיטה שספר בדק הבית חיבר אותו לפני השולחן ערוך.

אם כך,

מרן בכוונה לא העט דברי רשב״ם והכל בו להלכה,

לא כתב שאנשים לא יגידו ברית ותורה,

כדעת מרן, כמו שכתב בבדק הבית,

שהנשים אומרות ברית ותורה.

זו הראיה שהגאון חידה מוכיח בדברי מרן,

ולכן המסקנתו שגם הנשים תאמרנה ברית ומעיד שכך הוא המנהג.

האמת שהגאון חידה עצמו בשם הגדולים כתב שלא כל מקום זה כך. יש הרבה מקומות שמרן כתב את השולחן ערוך לפני בדק הבית.

ממילא הראיה כאן לא תהיה כל כך ברורה. וזו מחלוקת בין גדולי האחרונים,

מה מרן חיבר קודם,

את ספר בדק הבית או את השולחן ערוך.

בבית יוסף אין ספק,

מרן חיבר קודם את כל הבית יוסף, אחר כך את השולחן ערוך.

אבל ספר בית, כנראה שמרן לא חיבר אותו רצוף,

אלא לפעמים היה כותב את זה ולפעמים היה כותב ספר אחר,

ולכן אין לנו ידיעה ודאית.

מכל מקום,

אפילו אם לא תאמר מאה אחוז בדעת מרן,

הרי המנהג הוא כך,

ואין אחר המנהג כלום.

ולכן, לומר את הכול,

כותב כף החיים על המקום,

שהנשים אומרות את כל ברכת המזון וכלום,

כך כותב גם רבי אלעזר בן טובא בספרו פקודת אלעזר ושם האחרונים,

שמרות את כל ברכת המזון.

אמנם נתיבי עם כותב שלפחות

תשמיט ציר משפט אחד,

על ברתך שחתמת בבשרנו, את זה לא תאמר, את זה לא תעת.

אבל הפוסקים האחרים לא אמרו, גם על המשפט הזה לא אמרו כלום.

לכן, מעיקר הדין נכונה לומר בצורה חופשית כל ברכת המזון,

ולא צריכה לדלג כלל,

לא בזה ולא בדווחר.

אני עובר לסעיף ד'

אם לא הזכיר בבוני ירושלים בית דוד, מחזירין אותו.

הגהה, ואומרים על הנסים בחנוכה ופורין קודם,

אם לא אמרו, אין מחזירין אותו.

הברכה השלישית נוטה דוד המלך,

ולאחר החורבן שיפצו את הברכה בצורה מפורטת ששייך לנו.

אנחנו מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא,

ומלכות בית דוד שבעזרת השם ברכו יחזיר אותה בקרוב, במהרה בימינו.

וזה חלק עיקרי, העניין של מלכות בית דוד.

אם לא אמר את הקטע הזה,

חייב לחזור לראש ברכת המזון, כי הכול קשור אחד בשני.

כל הברכות, קומפלט אחד, קשורות זו בזו.

ולכן, חייב לפרט ולומר את כל הברכה כולה,

מתחילת רחם עד בוני ירושלים, אמן.

את הכול מפורטת.

בברכה השנייה,

בברכת נודה לך בחנוכה ופורים את על הניסים.

הקטע הזה משובע דווקא שם,

ולא בברכה השלישית,

במקום שאומרים רצה והחליצן יעלה ויבוא.

למה דווקא בברכת נודה לך? משום,

לפיה אותה הברכה עוסקת

בהודאה על העבר.

בעל הכול, אנחנו מודים לך.

ולכן, גם אמירת על הניסים, שהיא הודאה על העבר, משובצת שם, חן אם זה חנוכה או פורים.

אבל, מה שאין כן הברכה השלישית,

מדברת על העתיד.

אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא אבינו, רעינו, זוננו, פרנסנו, מבקשים עתיד,

מבקשים גם המלכות בדוד תחזרנה למקומה.

לכן אתה מבקש גם, יעלה ויבוא על העתיד ובוא לטובה.

גם רצה בהחליצינו, הוא על העתיד.

שוב, אתה גם בו משבץ ומבקש, אמרנו.

אבל, לא שייך לשבץ שם בברכה שהיא על העתיד,

להזכיר עתים שהוא על העבר.

ולכן, אם האדם הזה לא אמר על הניסים בברכת...

נודה לך, הוא לא יכול זה לומר בברכת רחם.

יש אנשים מעמי ארצות חושבים

שיש בברכת המזון שתי תחנות.

אז אם בתחנה הראשונה בברכת נודה לך לא אמרתי על הניסים,

טוב אז אני אגיד אחר כך בסופית איפה שאומרים יעלה ויבוא,

אני אכניס שם את העל הניסים.

וזה לא נכון, זה לא כך.

הוא לא יכול בשום אופן לומר במקום שאומר את יעלה ויבוא להזכיר שם על הניסים.

אלא אם לא אמר בידי עבד יצא,

כמו שהגמרא אמרה בשבת כד,

כל דבר אין בו קורבן מוסף, אם לא אמר יצא.

אדם שלא אומר יעלה ויבוא בראש חודש לא יצא, למה?

כי יש שם באותו יום קורבן מוסף,

ולכן אזכרת מעין המאורע היא חובה לעיכובה, אם לא אמר חוזר. לא, פה כנגד על הניסים של חנוכה יש לך איזה משהו, קורבן אין? שום קורבן אין.

אם אמר על הניסים בתפילה או בברכת המזון, הנה מה טוב.

לא אמר, לא נורא.

מאי דאבה, ובדיעבד יצא.

אם עדיין לא גמר את הברכה, עדיין לא חתם, ברוך אתה השם עץ,

אלא

ברוך אתה, ועדיין לא הזכיר שם שמיים,

יכול להציל את המצב,

היינו יכול לחזור ולומר את על הניסים.

למרות ש...

אחרי שיגמור על הניסים ונודה לשבחך הגדול סלע,

הוא צריך לחזור עוד ועל הכל לשם אלוהינו. הוא חוזר אם כן עוד הפעם את שם שמיים.

אפילו אחי זה לא נורא.

כיוון שסתם כך, שם השם לא בטלה.

אלא הוא אומר את זה מתוך אמירת תפילה ושבח להשם,

הודאה להשם.

אז בזה, אפילו אם אמר פעמיים, זה לא נורא.

כך הרמה רבנו מאיר הלוי מטוליטולה הובא בטור למעלה בסימן סא, וגם הריבש אומר כדברים הללו.

העתיקו אותו הפרי מגדים ושאר החונים בעניין זה.

גם לגבי התפילה,

ערבית שחריתו מנחה שבחנוכה,

אומר על הניסים.

אם שכח,

אמר כבר, האל ישועתנו ועזרתנו סלע אלתו, ברוך אתה. ושם נזכר.

חוזר עדיין, יכול לתקן, יאמר על הניסים מההתחלה עד הסוף, הכול בסדר.

למרות

שאם יאמר את על הניסים יצטרם נחזור מעל כולם,

ואז הוא חוזר עוד הפעם על שם שמים,

האל ישועתנו ועזרתנו, הוא חוזר על השם.

שאל אחי, זה לא שם שמים לבטלה.

כך גם אם שכח לומר,

וכתוב לחיים טובים.

המשיך, עדיין לא אמר שם שמים, חוזר.

ואין בזה חשש ברכה לבטלה,

כמו שכותב הגאון רבי רחמים בספרו שמחת כהן בחלק ה' בשם רובע האחרונים,

וכך המסקנה.

המסקנה היא לנו לדידן לספרדים,

אבל אשכנזי שיבוא וישאל ייתכן לפסוק לו אחרת.

מניין לי הרמ״א כותב לכמן בשיחי סעיף ז׳ אחרת.

הוא חושש להזכרת שם שמים לבטלה.

שם מדובר שהאדם הזה אומר יעלה ויבוא במקום ברכזון שם הוא שכח.

הוא אומר את זה לפני הרחמנו יחיינו.

ועל זה אומר הרמב״א שם.

למה?

כי ביעלה ויבוא יש פה אזכרת שמות, ואין לומרו לבט. כן יראה לי.

אם כן, לאשכנזים יהיה צד לומר גם פה הוא הדין שב ואל תעשה.

לדידן אין בעיה.

ראיה לדבר ממה שלמדנו למעלה בסימן קיוט סעיף ד',

החזני ציבור ב-17 בתמוז

צריך לומר אחרי גואל ישראל עננו וחותם עונה לעמו ישראל בעת צרה. אם הוא שכח התחיל כבר רפאנו ה' ונרפא באמצע הברכה פועקים מזכירים לו עננו.

טוב הוא מוכן לחזור אבל מה יעשה אחר כך

אחרי שעונה לעמו ישראל בעת צרה הוא יצטרך עוד פעם לחזור ולומר רפאנו ה' נמצא שהוא חוזר בשם שמים.

תפילה אחי.

לא צריך לפחד ולא צריך לחשוש למרות שאין זה פסוק. הפסוק אומר בלשון רבים רפאנו במקום רפאנו הוא אומר לשון יחיד רפאני ה' ואירפא.

נכון אם ללשון תפילה רפאנו בלשון רבים.

אפילו שזה לא פסוק תפילה אחי. אדם רשאי לחזור ולומר לתפילה ואין בו חשש הזכרת שם שמים כלל ועיקר.

לכן פסקו עלי הרבה שיכול החזן לחזור כיוון שעדיין לא אמר ברוך אתה ה' רופא.

אזכיר שם שמים יכול לחזור לענינו.

כבר אמר ברוך אתה ה' גמרנו. מה ידע אבי אהבה ימו ישראל ויאמר את זה אחר כך בסוף באמצע שמע קולנו במקום שהיחיד אומר ענינו גם שם.

אבל אם עדיין לא אמר שם שמים יכול לתקן ואין כאן חשש.

הרי בכל הפיוט

אתה אומר את הפיוט

יודוך רעיוני השם רועי. אנחנו אומרים את זה עם הזיים.

קל וחומר כשאדם אומר פיוט או פסוק

הוא שר ואומר אלי עזבתני אז הוא חזר ואומר את זה

לא יגיד, כן לי, כן לי, למה עזבת אני?

אבל אתה רואה שאחינו בני ישראל האשכנזים,

גם שם הם לא אומרים שם שמיים. למה? הם הולכים לפי הרמה.

ולכן, אפילו אם הם אומרים פסוק, שרים,

כה אמר ה' זכרתי לך, אומרים כה אמר ה', לא אומרים שם שמיים.

אבל אצלנו, תשים לב,

הפייטנים שלנו כשאומרים ידו חרי, אומרים שם שמיים.

ואין בזה שום חשש איסור,

קל וחומר כאן,

באמצע ברכת המזור,

הוא יצטרך לחזור עוד הפעם, ועל הכל ה' אלוקינו שיחזור.

אין איסור בדבר לנו לדיד.

כיוון שהוא אומר את זה דרך תפילה ושבח לה' מטבח.

אבל אם האדם לץ, מתלוצץ ואומר איזה פיוטים,

מנסה לחקות את הגשש.

אני חושב שיהיה לו מזה איזה עתיד.

ולכן הוא אומר איזה פסוקים ושר אותם,

ואומר אותם בדרך לצנון.

הלבדי כול העלמא זה אסור, אם הוא אומר שם שמים, אוי לו ואוי לנשמתו.

עשאוני בניך, כינור שהלצים משחקים בו, אוי לו ואוי לנפשו.

כל מה שאיתרנו, כשאדם לזה אומר, מתוך אמה,

יש להם מסיבה, יש להם סעודת ברית מילה, והוא שער פיוטים, שבח לה'

אפילו אם הוא יאמר את הפסוקים בצורה מושלמת,

יאמר אותם כהוגן,

אפילו, אחי, אין חשש, ולא צריך לצנזת את אמירת שם שמים.

אם האדם הזה לא זכר, עמק בה, ברוך אתה ה' ימשיך על הארץ ועל המזון.

אסור לו לומר למדני חוקיך,

כך אומר הריטביית הכנחמי הצרפתים,

שאם הדבר הזה לא מצריך לחייב לחזור, אם בדיעבד,

לא אומר למדני חוקיך.

מתי אתה משתמש בכלל הזה, שאם אמר ברוך אתה ה'

אמר למדני חוקיך,

שיראה כאומר פרק, פסוק בתהילים, קט,

ברוך אתה ה' למדני. זה דווקא באותם המקומות,

שאם יחתום חוזר, כגון.

עכשיו אנחנו לידתה,

אם טעה ואמר משום הרוח מוריד הגשם, חוזר.

לכן, אפילו אם אמר ברוך אתה ה' לא יחתום מתים,

יאמר למדני חוקיך.

או כל כיוצא בזה, לא אמר יעלה ויבוא, ואמר ברוך אתה ה'

לא יסתיים המחזיר שכינתו לציון, אמר למדני חוקיך.

גם פה,

לא אמר אצלנו בשבת, חוזר.

לכן, אם אמר ברוך אתה ה' ועדיין לא אמר בונה ירושלים,

שלא יאמר ירושלים, יאמר למדני חוקיך.

כך פסקו להלכה,

חיי אדם ושאר האחרונים ועוד, ולכן גם פה אצלנו,

בעניין אמירת על הנסים, הרי אם לא אמר לא חוזר.

אם כן, אין זה לעיכובה ולכן לא יסיים למדני חוקיך.

כך גם לגבי התפילה בחנוכה הפורים, אם לא אמר על הנסים ואמר, ברוך אתה ה' גמרנו, הפסיד.

יחתום טוב שמך ולכן האלף, ולא יחזור לומר למדני חוקיך כדי לחזור ולומר את על הנסים. אלא מה ידאבה עבה?

יאמר את הנסים בסוף אלוקי נצהור,

אבל אינו רשאי לומר את זה שם באמצע,

כיוון שכבר אמר, ברוך אתה ה'.

כלומר גם לגבי מוצאי שבת, אמירת אתה חוננתנו אינה מעכבת.

אם לא אמר אתה חוננתנו, יש לפניו את כוס ההבדלה,

ויכול לומר את מצוות ההבדלה אחר כך על הכוס.

לכן,

גם שם יאמר, ברוך אתה ה' לא יגיד למדני חוקיך, אלא יגמור חונן הדעת.

לפי זה גם נוכל לדמות את מה שכתבו הראש הטוב והשולחן ערוך,

שם בסקצת ד'

אם לא אמר אתה חוננתנו, וחתם חונן הדעת,

אסור לו לומר אתה חוננתנך לברכה.

הפסיד, גמרנו,

אלא ימשיך אשיבנו.

כך הוא הדין גם פה.

אמר על הארץ ועל המזור. מי רחם, הוא רוצה לומר על הנסים.

הרי דבר כזה לא מחייבים אותו לחזור.

אם לא חוזר, אינו רשאי, גמר בין ברכה לברכה, זה יהיה הפסק.

מתי כן רשאי לומר?

רק בהעלה ויבוא תפילה,

אמר המחזור שכינתו לציון,

יאמר שם בין ברכה לברכה את יעלה ויבוא, ואחר כך ימשיך. וכן זה הדרך, בדברים מעין אלה יהיה שייך הכולה הזו.

או נאמר,

האדם הזה לא אמר, משיב הרוח מוריד הגשם,

לא אמר מוריד הטל,

בחורף אני מדבר.

ונזכר בן ברכה, יאמר שם משיב הרוח ומוריד הגשם.

או שלא אמר בחורף, ברך עלינו. אמר ברכנו.

וחתם יברך ויאמר בין ברכה לברכה ותן טל ומטה לברכה. וכן זה הדרך, באותם הדברים כן,

אבל בדברים שאינם נעיכו וענינו על הניסים זוכרנו לחיים,

כל אותם הדברים,

אינו רשאי לאומרם בין ברכה לברכה, אלא ימשכת המזון

רחם ויאמר בסוף,

בסוף ברכת המזון,

פני הרחמנו יחיינו,

שם יאמר קטע כזה,

הרחמנו יעשינו ניסים ונפלאות,

כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

שואל חור שור על דברי הקולבו והרמה שאמרו תוספת זו בתוך הרחמן.

ניגשים ושואלים,

הרי הגמרא במסכת

בדף ס,

דברי המשנה,

אדם שמתפלל ואומר יהי רצון שתהלד אשתי בן זכר, נו עדיין אשתו לא בהיריון, או שהיא לפני ארבעים יום, נו זה טוב,

אבל אם כבר אשתו בהיריון והוא באמבולנס אומר יהי רצון שזה יהיה בן זכר,

הרי זאת תפילת שווא.

הגמרא נאמר

ואחר ילדה בת, מה זה ואחרי מה?

אחרי תפילתה של לאה אמנו.

לאה היתה בהיריון של דינה,

ובאותו זמן גם רחל אמנו היתה בהיריון של יוסף,

אבל תפילתו היתה בת.

ואז היא עשתה חשבון.

אני כבר הבאתי שישה שבטים.

השפחות, בלהה וזלפה, הביאו ארבעה שבטים,

דן ונפתלי, גד ואשר.

נשארו שני שבטים. היא ידעה ברוח הקודש

שיש בסך הכול תריסר שבטיה.

מי יש בהיריון הזה בן?

אם כן,

אני בן אחד, ורחל

רק בן אחד.

היא שבעה,

השפחות שתיים ושניים,

ואילו רחל רק בן אחד.

אם כן, היא פחות מהשפחות, זה עלבון גדול.

כדי שרחל לא תיפגע, היא תאשם שאם ההיריון הזה הוא בן, יהי רצון שיתהפך לבת.

וכך היה.

בן התהפכה מבן לבת.

ואילו אצל רחל אמנו יוסף התאפת לבן.

וכן אתה רואה שהתפילה שלה הועילה.

הגמרא אומרת, אין ראיה, אין מזכירין נסים.

זה נס שלאמהות היה יכול לקרות.

אנחנו אנשים פשוטים, אנחנו יכולים להפוך את הבן לבת, או בן תתפלל עד מחר לא יעזור לך כלום.

ולכן אצלנו, לדידן,

הרי זו תפילת שבא.

רואים,

בדרך כלל הנשים, בפרט האמהות, היו תנועות.

כל כבודה בת מלך פנים. למה דינה ותצא דינה?

כי ההתחלה היא היתה בן, היתה אוהבת לצאת.

יוסף היה מסלסל בשערו. למה? לא מצאנו את זה אצל אף אחד.

ההתחלה הוא היה בעד, לכן נשאר מאותו שורש, מאותו יסוד. ולכן היה מסלסל בשערו.

גם הגמרא במסכת נית, בדף כד,

גם שם כתוב שלא טוב לבקש ולדרוש נסים ונפלאות.

שם יסופר

היה אדם אחד שקיים יחסים.

הביאו אותו לפני הבית-דין של רבה, ורבה פסק

שצריך לתת לו מלכות, פלאקה.

מביאים רופא שיישאר, כמה ייתנו לו ויישאר חי.

כנראה שהרופא הזה טעה,

נתנו לו מכות דם הזה והוא מת.

הדברים נשמעו אצל הקיסר,

והוא רצה להעניש את רבה שלו,

ואמרה לו, לא כדאי לך להתעסק עם היהודים.

אם תרצה להעניש את רבה,

אחר כך יתפלל עליהם, לא כדאי.

אמר לה, מי אומר שהוא יכול להתפלל עליהם ואני אמות?

אמר לו, תראה, כשיש עצירת גשמים, אל היהודים, החכם רבה, יחד עם החברים שלו,

עושים תפילה ויורד אחר כך גשם. אתה רואה? מה שהם מתפללים להשם מתקבל.

אמר לה, מי אומר שזה בגלל התפילה שלהם?

במקרה הוא בחודש כסלם,

במקרה אחר כך גם ירד גשם. גם אם לא היו מתפללים, היה יורד גשם.

זה בגלל התפילה שלהם. את יכולה להוכיח?

עכשיו חודש תמוז, עכשיו אין גשם.

בעיראק,

בחודש תמוז יש 45 מעלות, שם התנור בוער.

איזה גשם.

הביאו גשם, סימן שהתפילה שלהם מועילה.

אז מייד שלחה אמא שלה כסלחה מיד ערבה, יאהב דעתך,

כך וכך העניין, תתפלל שירד גשם.

ערבה בך,

ובאותו היום הוריד גשם.

לא פחות ולא יותר, נפתחו ארובות השמים, ירד גשם.

באותו לילה ערבה עלה לישון, אביו בא אליו בחלום.

תקום מהמיטה, אל תישן כאן.

מייד הוא קם, מתעורר,

שמע לאבא שלו.

קם, הלך ישן במיטה אחרת.

הם בדקו את המיטה ההיא,

ראו שכל המיטה נעוצה סכינים.

מלאכי חבלה התקנאו ברמה מעשה בראשית, הוריד גשם באמצע הבוז.

לכן רצו להרוג אותו, באו ונעצו בו סכינים.

הם לא ידעו מהחלום.

האביו של רבה לא סיפר להם את מה שהוא עושה.

אז הם חשבו שרבה ישבו ונעצו בו סכינים.

אתה רואה,

אפילו אם האדם מצליח לעשות נס,

חלילה וחס, כאן הוא חשוף לסכנה נוראה.

אם כן, איך אנחנו מבקשים פה?

הרחמנו יעשה עמם בנפלאות.

מי אתה שתבקש על הדברים האלה שעשו לך נס?

ואפילו אם יעשו לו נס,

לא מנקים לו מזכיותיו, קטונתי מכל החסידים.

מי יודע אם יגמור את הלילה יבואו וישחטו אותו בלילה. אם כן, איך אתה מבקש דבר כזה?

מתרץ הרב בכור שור שני תירוצים.

התירוץ הראשון, המעשיות האלה שדיברנו זה על יחיד.

אדם יחיד אומר, יהי רצון שתלד אשתי, יהי זכר.

העורבה היה בסכנה, והוא יחיד ביקש על הגשם.

אבל כאן הוא לא אומר נחיד, הוא...

הוא אומר לנו, מבקש לכל עם ישראל, זכות הרבים דבר גדול, לעם ישראל מגיע גפלאות,

ודאי שהוא יכול לבקש דבר כזה.

תירוץ שני, הוא אומר,

יש שני סוגים בנס.

יש סוג אחד נס בגדר הטבע, יש נס חוץ מגדר הטבע.

להוריד גשם בקיץ זה נס שלא בגדר הטבע.

בת תהפך להיות בן אחרי ארבעים יום זה נס חוץ מגדר הטבע.

על זה אני מבקש.

אבל מה שאני מבקש בחנוכה,

הרחמנו יעשה נפלאות,

זה נקרא נס בגדר הטבע. למה?

כי גם לנו יכולים להיות כאלה, זה לא נס חוץ מגדר הטבע.

כמו שאומר הרן,

גם על פי הטבע ייתכן שקבוצה קטנה של לוחמים עזי נפש יכולים להכניע הרבה רבים ועצומים מהם.

נכון שהמכבים נלחמו וניצחו,

הם היו מעטים. היוונים, יחד עם הקואליציה של המתייוונים,

הם היו הרוב, הם היו הרבים.

סוף סוף המכבים עמם עוז ותושייה,

ולכן זה נקרא נס,

אבל זה נס בגדר הטבע.

על דבר כזה בוודאי מותר לנו לכתחילה לבקש, ולכן כל אדם על הניסים יש לו תשלומים לפחות לומר את זה באמצע הרחמן.

הדרך המגונה מדברת בכל הברכות,

בשאר הברכות, עץ,

אדמה וכיוצא בהן.

מה שאמרנו שענה אמן אחר עצמו והרי זה משובח, מדובר כאן בברכת המזון,

אחרי בוני ירושלים.

מדוע ולמה שם צריך לומר אמן אחר עצמו? משום שעד בוני ירושלים, שלושה הברכות הראשונות,

הן מדאורייתא, הרביעית הקנו אותה באבנה על הרוגי ביתר, הטוב שלא הצריחו והמתים שניתנו לקבורה,

קנו כולה רק דרבנן,

להפלות בין שני הדברים, לכן אמרו את האמן בהם.

האם בגלל שזה דאורייתא וזה דרבנן,

רק זה הטעם,

או כשיש לך כמה ברכות רצופות,

שני ברכות ויותר רצופות, חייב לענות אמן. זו מחלוקת בפוסקים,

ואנחנו נוקטים את הטעם השני.

כל מקום שיש לך שני ברכות ויותר שהן סמוכות מחוברו,

ואסור לדבר ולהפסיק ביניהן באמצע,

עונה אמן אחר עצמו.

ולכן,

או בברכת המזון,

אלא גם אדם שמגומר את התפילה ומברך את עמו ישראל בשלום,

עונה אומר המתפלל, אמן אחר עצמו.

או מלך אל חי העולמים, אמן, כי יש לך שתי ברכות, אשתבח.

בערבית אתה אומר שאומר עמו ישראל עד, אמן,

כי יש לך ארבעה ברכות, שתיים לפניה,

כך גם הברכות שאומר המפטיר מסיים בסוף בברכה השביעית,

ברוך השם מקדש השבת,

לא רק אנו עונים אמן,

אלא גם הוא עונה אמן אחר עצמו.

כך לגבי זה כולם שווים.

האשכנזים לא נוהגים כך, אלא רק אחרי בוני אמן,

ואילו לגבי שאר המקומות,

כיוון שכולם דרבנן, לכן הם לא אומרים מלך אל חי העולמי,

אלא העולמים, וזהו, לא אומרים אמן. כך גם במערכת עמו ישראל בשלום,

הם לא אומרים אמן. גם בהלל, כשמברכים על ההלל,

אנחנו אומרים, כיוון שיש שתי ברכות,

לגמור את ההלל,

אז הוא חותם מלך מעולם בתשבחות אמן.

הם לא נוהגים כך, אבל אנחנו נוהגים, כדברי מרן, נראה את זה בסימן רשת ו' ממילא הטעם הוא לא רק בגלל שזה דאורייתא,

אלא גם בגלל שיש שלושה ברכות רצופות שאסור להפסיק ולדבר ביניהן,

ועליהן אנחנו חותמים בסוף ואומרים ירושלים אמן.

יש הרבה ברכות שהן רצופות,

אבל אין להפסיק ביניהן, כגון ברכות השחר, יש לך כעשרים ברכות שם,

ואתה לא אומר אחרי הברעונה נותן התורה אמן,

משום שאין איסור להפסיק ביניהן.

אמרת הנותן אצל יום ובלילה,

ויזעק אותך דחוף לטלפון, אין איסור לדבר.

אחר כך אתה ממשיך, פוקח עיוורים,

נמצא שאין קשר בין הברכה הנותנת שחבי לברכה שאחריה, וכן הלאה.

כך גם לגבי הקידוש וההבדלה.

לא תמיד חייב האדם בקידוש לומר שתי ברכות סמוכים,

אלא ייתכן לפעמים שהוא יאמר רק את הברכה השנייה בלבד.

אני התפללתי מנחה וערבית מוקדם.

אני רוצה לשתות יין.

אין לי בעיה של תפילה.

מותר לי.

אני רשאי לה לשתות מדי יום ביומו.

בערב שבת האדם הזה התפלל מנחה, גמר, וישתות.

היה לו שתי כוסות יין,

ואמר, אני אשתה אותם לאט-לאט.

ברך הגפן על שניהם.

שתה את הכוס הראשון, עד שהגיע לשני, שע לילה, ליל שבת, צד הכוכבים.

עכשיו האדם הזה אומר, אסור לי לשב לקדש.

מקדש, אבל מברך רק ברכה אחת, רק מקדש השבת,

כי יתאגץ אישה. הנה אתה רואה, אפשר לומר, מקדש השבת בלי הגופן.

אם אין לו יין, אומר, המוציא ומקדש שבת. אז זה לא בהכרח קומפלט אחד.

ולכן, כאן במקרה זה, לא אומר אחריה, קידוש ועבדה.

ברוך אתה ה' מקדש שבת, אמן. שם לא אומר כך, אלא רק בהפטרה,

שם הוא לא יכול להפסיק באמצע. על התורה ועל העבודה, שם הוא יכול להפסיק?

אסור לו.

היא ברכה סמוכה לחברתה, צריך להמשיך הלאה. על העבודה עד מקדש שבת.

הוא לא יכול להפסיק באמצע לדבר עם מישהו.

כך גם באמצע העמידה,

כי שם כולם קומפלט אחד, ולכן עונה אמן אחר עצמו.

יש מחלוקת בגמרא.

אם יאמר את האמן הזה בקול רם,

כדי שהפועלים שם מוותרים על הברכה הרביעית שהיא דה רבנן, יקומו וילכו,

או שאומר את זה בלחש.

כדברי רבשה, שאמן זה אומרנו בלחש,

כדי שלא ירגישו שברכת הטוב האמיתי ואינה דאורייתא ויזלזלו בה.

בלאו הכי, בזמננו, בזמן הזה,

היום אין מושג שיוותרו על הברכה הרביעית. כבר למדנו למעלה שרק בזמנם היה מצוי להם פועלים כאלה נושאים שהיו צריכים לוותר על הברכה הרביעית,

היו גומרים את ברכת בוני ירושלים, היו קמים לדרכם, היו בדרך וגמרנו.

אבל היום בזמננו, כשאדם סוחר פועל,

סוחר אותו על דעת זה שיאמר את כל ברכת המזון, כולל גם ברכת בוני אמן. ולכן הדוגמה הזו לא מצויה כלל ועיקר. לכן אין צורך לומר את בוני ירושלים,

את האמן הזו, בקול רם.

אלא, כמו שאמרנו, אנחנו מקפידים לאומרה דווקא בלחש,

כדי שלא יבואו לזלזל חלילה בברכת הטוב והאמיתי,

הכתב הרמה, ונראה,

דווקא כשמברך לבדו ואין עונים על הברכות,

אבל כשמזמנים עונים עליו כשאר אמן שעונים על הברכות הראשונות,

הוא מוציא אחרים יד החובה ואחרים עונים אמן,

אז גם הוא יכול לומר איתם.

אבל גבדה המברך עונה גם כן,

אינו ניכר כל כך משום הואיל ואחרים עונים גם כן אמור,

לא, נבלע עמם, אז זה לא בולט.

לכן יכול לומר את האמן בקול רם.

ובכן המנהג במדינות אלו רם,

ואפילו המברך עצמו כשמזמנים,

ואולי הוא מהי טעמם.

אני עובר לסעיף ג',

צריך להזכיר בברכה השלישית מלכות בית דוד,

אבל הנוסח הוא,

ומלכות בית דוד משיחך.

לא יאמר את המילה ומלכות אחת, זה לא טוב. התוספת הזו היא גרועה.

ואין להזכיר בה שום מלכות אחר. האומר מלכותך ומלכות בית דוד משיחך, טועה שאין להשוות מלכותה דהרעה עם מלכותה דשמיא. עם כל הכבוד למלכות דוד המלך המשיח בן דוד,

אבל אין נדמות זה וזה.

אין לו מרבה אבינו מלכנו. אגב, יש אומרים דווקא כשאומר עליו יבוא, לא יישא מלך חנין ורחום מטה,

אלא ידלג בסברה נכונה יה, ולא ראיתי נוהגים כן. למעשה,

אנחנו אומרים את המילה הזו.

אני עובר לנוסח ברכה זו, פותח בה רחם השם אלוהינו,

או נחמנו השם אלוהינו, וחותם בה בוני ירושלים, או מנחם ציון בבניין ירושלים.

ואלה שונות הנוסח משבת לחול,

דבן בשבת, וכל אומר נוסחה אחת אגב, יש אומרים,

ואומרים בוני ברחמה בירושלים, וכן נוהגים.

שתי נוסחאות,

נוסח אחד, מתחילים, רחם השם אלוהינו, את הברכה השלישית,

תחשני, נחמנו.

וההבדל בין שניהם הוא כך,

רחם אתה אמר בחול, אתה יכול לבקש רחמים,

אבל בשבת אנחנו לא אומרים, אתה חונה לאדם ומבקש את צערך בשבת. אם כן, גם רחם, גם כן, לא צריך להיאמר. אם כן, לפי זה, יהיה כדאי לומר בשם השם אלוהינו.

זה ההבדל שיהיה בין חול לבין שבת,

ובאמת חלק.

בין שתי הגרסאות הללו,

בין שתי הנוסחאות הללו.

אבל ראשי ותוספות לא הלכו בדרך זו, אלא אמרו שתמיד לעולם יכול הר רחם.

והסיבה היא, אומר הירושלמי,

איך אתה אומר בשבת,

רענו, זוננו, פרנסנו, חלקילנו? איך אתה מבקש?

אומר הירושלמי, טופס ברכה קל, ולכן לא רצו לסרס ולעקור את זה. גם בשבת אדם אומר, לא נורא.

כן, גם רחם, גם ההתחלה.

הפתיחה היא כך,

וכך באמת גם על פי הקבלה אומר בנו הארי בשאר המצוות,

גם בסדר הכוונות של הרשש,

בין בחול, בין בשבת, מתחילים את הברכה השלישית, רחם.

אמנם הגרע למקום

הוא כותב שואלה צריך לומר בשבת נחמנו אבל ידוע הדבר שבענייני קבלה אנחנו הולכים בעקבון הארי להגרה הייתה שיטה אחרת בקבלה אמנם גם הוא היה גדול רע ועצום

הוא היה טוען שהוא לומד את הזוהר לפי הפשט

ואילו רבנו הארי היה מחריפות

כל מקום אנחנו הספרדים נוהגים כרבנו הארי ולכן בין בשבת אנחנו עושים כמרן ורבנו הארי אומרים רחם

ולא כדאי לשנות נכון שאם בדיעבד אמר נחמנו בדיעבד יצא אבל לכתחילה גם בשבת יאמר רחם וכלל ועיקר

אני עובר לסעיף ה בשבת אומר בא חליצנו

ובראש חודש ביום טוב וכל המועד אומר יעלה ויבוא

ואם אחד מהם בשבת אומר יצא בא חליצנו ואחר כך יעלה ויבוא ואינו מזכיר של שבת ויבוא

ולא של יום טוב וחולו של מועד וראש חודש ברצה ובחליצנו

רבותינו תיקנו לנו לשלב ולהזכיר מעין המאורע וברכה

אין זה מדאורייתא ברכת המזון אמנם היא מהתורה אבל להזכיר יום רצה וחליצנו כל הדברים האלה כולם רק מדי רבנן

אפילו באותם הדברים שנראה לקמן שאם לא אמר חוזר

חוזר מדי רבנן ולא מן התורה כך אומר התשבץ וכך משמע

האור זרוע והראש וכך ההלכה

דווקא מיניה בספקות שנראה לקמן במחלוקות הפוסטים נבין שכל הבעיה מתחילה לא מדאורייתא אלא מדי רבנן

אדם שמע את כל ברכת המזון ולא אמר את זה

נכון שההלכה היא שחוזר כמו שנראה לקמן

אבל חוזר מדי רבנן התורה יצאה ידי חובה אם בברכת המזון השנייה יש לו ספק אם בירך או לא לא חוזר כי בוודאי יצא מן התורה כל הספק הוא רק מדי רבנן

ולכן משום זה מן הראוי שהנב יקפיד לומר אבל אם יש מחלוקות

נראה לקמן שחלק מהדברים יכולים ספק ברכות להקל ואינם שייכים לכלל ספק דאורייתא לחומרה כי כאן כל העיראק מדרבנן

מה אנחנו אומרים מעין המאורע בברכת נודה לך על הניסים בחנוכה הפורית

בברכה שאחריה רצה וחלצנו או יעלה ויבוא בשבתות רצה ושעה סעודות

ואילו בימים טובים ראש חודש וחול המועד אומרים יעלה ויבוא

שבת ביום ראש חודש אומר את שניהם ביחד

קודם הוא אומר רצה כי זה יותר טדיר ואחר כך הוא אומר את יעלה ויבוא

אבל ביעלה ויבוא הוא לא צריך לומר ביום השבת הזה או ביום ראש חודש הזה מה?

כבר אמרת קודם רצה בשביל מה אתה חוזר פעם שנייה? זה מיותר אין צורך לכפול פעמיים יאמר ביום ראש חודש הזה נרחם בו עלינו להושענו

כך גם

ימחל שום טוב. גם כן, אין צורך לומר, לשלב את שני הדברים, באמצע יעלה ויבוא. הוא כבר אומר, לפני ואחרי בחתימה,

לכן באמצע אמירת יעלה ויבוא, אין צורך לכפות הדברים.

אני עובר לסעיף ו', מרן מפרט את כל הדוגמאות

מתי חוזר ואיך חוזר. אני אפרט, ואם אחר כך יהיו לכם גם שאלות,

אם או למה, בלי נדר עיני עונה.

בסעיף ו',

טעה ולא הזכיר של שבת, אומר,

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,

נתן שבתות במנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת.

חייבים לומר

רצה ואחליצנו בברכת המזון של שבת,

וכאן הדבר בגדר חובה, עד כדי כך שאם לא אמר חוזר, למה?

כי יש חובה לאכול.

כמו המן,

מעין זה גם תקנו חכמינו שחייב כל אדם ואדם לאכולת שבת לחם.

אפילו אם הוא אומר, תראה, אני מעדיף לאכול עוגות, אני אוהב יותר עוגות.

אין דבר כזה, לא עוגלות תפוח אדמה.

אתה חייב לאכול לפחות כזית לחם.

ולכן,

בגלל אותו יום יש חיוב אכילת לחם, לכן גם,

אם לא אמר הדבר הוא לעיכובה מחייבו לחזור, אלא אם כן יאמר במקום זה את הברכה.

כך גם ליל פסח שלא אמר יעלה ויבוא, אליבדי כולי עלמא חוזר. למה?

יש לך חובה מדאורייתא, בערב תאכלו מצות. בין איש בין אישה חייבים לאכול כזית מצה.

נמצא שיש עליך חיוב אכילה.

לכן, אם לא אמר יעלה וחוזר, את כל ברכת המזון.

לילה הראשון של סוכות, אנו יושבים בסוכה.

אנחנו לא נאמר יעלה ויבוא חוזרים.

למה? כי יש חיוב אכילת לחם.

למדנו טוטו מחצות, ולכן,

אנחנו הגברים חייבים לאכול כזית לחם בסוכה.

הנשים פטו על האזרח בישראל.

הנשים אינן חייבות במצוות סוכה.

היא יכולה לשבת בבית, ממילא אין עליה כזית לחם בסוכה.

בסוכה, אם היא שכחה ולא אמרה יעלה ויבוא, לא חוזרת.

אבל פה, אין הבדל.

אתה חושב שהמן ירד רק לגברים?

הנשים נשארו ארבעים שם, ודאי שלא.

גם להם ירד המן, גם היא ברוך השם אכלה סעודות שבת,

ולכן האישה חייבת לאכול כזית לחם מסעודות שבת, וממילא גם באישה שייך אותו כלל וחייבת

באמירה תרצה, ואין הבדל בין איש לאישה.

אמנם הגאון רבי עזריר בעל מלמד להועיל, וכף החיים על המקום אמרו,

להיות בספק אם הנשים חייבות מדאורייתא, אם לא אמרה יעלה ויבוא, וכיוצא בזה, בדיעבד יצאה.

אבל רוב האחרונים חלקו על זה, והמסקנה היא שאין הבדל בינה,

גם אם תאמר לא חייבת מדאורייתא,

אבל חייבת מדרבנן.

כן, כל דתכון רבנן, כן דאורייתא תקון. מדרבנן על אבא דקול עלמא היא חייבת, ולכן גם האישה צריכה לשים את ליבה.

היינו לפרט כדת וכדין, יוצא וחריצנו, יעלה ויבוא, וכיוצא בזה.

התעודת ביטוח שאדם יומש כך

ולא יצטרך לחזור פעמיים,

אין חברת ביטוח שמשלמים לה פוליסה כזה,

אלא תיקח את הסידור או את הברכון,

תאמר את ברכת המזון מתוך הסידור,

ואז יש סיכוי בעזרת השם שתתחיל ותאמר את הכל.

אבל אם האדם הזה בעל פה, לא יודע איך הוא יתחיל ואיך הוא יגמור,

ואז יצטרך לחזור פעמיים,

ומי יודע אם בפעם השנייה ייתע צבע חליצנו.

זה קשה.

בפרט אדם שעובד קשה מאוד, עבודה פיזית,

הוא בא בליל שבת,

עד שגומר את הסעודה, מגיע לברכת המזון בעשר בלילה,

הוא כבר מסטול חתן.

הוא מגיע באמצע הרחם,

מי יודע אם יאמר רצבע חליצנו או לא, צריך לאדם הזה חמש שמים להגיד עליו רחם.

הכי טוב שהאדם הזה ייקח סידור,

יקרא מתוך הסידור בעמידה את ברכת המזון, יש סיכוי בעזרת השם שאומר את רצה וחליצך, ולא יעשה את הברכות שלו כשהוא ספק ברכות ובטלה,

אלא מן הראוי שאומר את זה כהוגן.

גם כל אדם ישים לב, יקפיד,

ילד שמתחיל בגיל שש-שבע לומר את ברכת המזון, צריך לאבא להדריך אותו.

הלילה אנחנו אומרים רצה, תשים לב,

אומרים גם את האותיות הקטנות.

ילדים שרק אותיות הגדולות אומרים, כל הקטן מצנזרים את זה. תגידו, לא,

היום אנחנו אומרים,

תרצה, יאמר לו את זה כדת וכדין, כדי שהכל יהיה מושלם.

אבל,

אם לא אמר שחודש או בחול המועד,

שמה לא נורא, כי שם אין חיוב לאכול לחם.

נכון שאסור לצום כל פירות.

אני אוהב תפוזים, אני אוכל בחול המועד פסח, רק תפוזים.

עשית איזה עוון? לא, אין חיוב לאכול כלחם.

ולכן, משום זה,

אם לא אמר שם, יעלה ויבוא, בדיעבד, לא חוזר.

אמרה שמה שמחייבים אותו לחזור זה רק שני סעודות ראשונות של שבת,

או

תלוקות וליל פסח, שתי הלילות האלה.

שאר הדברים, אם לא אמר אזכרת מעין המאות,

בדיעבד יצא ידי חובה.

זה הכלל באופן כללי.

ומרן מפרט שאם האדם הזה לא אמר את צבע חליצינו,

זה לא אבוד,

אלא יכול להשלים ולומר מיד ברכה.

יש לו בין בוני ירושלים אמן לבין הטוב האמיתי, ויאמר כך,

ברוך אתה השם, אומר את זה,

שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית. ברוך אתה השם, יקדש השם. בדרך כלל בסידורים יש את הנוסח הזה.

ולכן, אם הוא נתקע, בוני ירושלים,

ושם הוא נמר את צבע חליצינו,

שירוץ מיד לסידור ויאמר את הברכה הזו.

ואם אין לו סידור בבית,

שולחן ערוך, סימן קפח, סעיף ו,

ויקרא, כמו שקראתי עתה. גם שם זה כתוב, גם בשולחן.

או שיפתח את הגמרא בברכות מט,

גם בגמרא זה כתוב.

שיפתח ויקדש, שיציל את ברכת המזון המפריע,

כדי שלא תהיינה ברכותיו לבטלתם.

ברוך אתה השם, יקדש השבת,

אז ימשיך את הברכה שאחריה,

ברכת לעדא אל אביב. האדם הזה אמר בברכת המזון שלו,

אמר חמישה ברכות בלי עין הרע. רבי חנן בן הקשה אומר את זה.

תודה רבה.

תודה רבה.