הלכות ברכות בסעודה לעומק: ברכת הטוב והמיטיב על יין, עיקר וטפל, ודיני ברכות בתוך הסעודה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני עובר לסעיף ה'

אם רבים מסובים בסעודה כל אחד מברך לעצמו הטוב והמיטיב

ולא יברך אחד לכולם דחי שנן שמא יקדימו קנה לוושת

כשיענו אמן.

אבל אם היו מסובים לשתות בלא אכילה, אחד מברך לכולם.

עדיף יותר שכל אחד ואחד יברך בעצמו את ברכת הטוב והמתים.

אפילו אם נאמר הביאו לכולם שתייה ואחד מהם יכול לומר בקול רע וכולם שומעים יוצאים ידי חובה בשמיעה,

אבל שתי חסרונות בדבר.

החיסרון הראשון,

מה שהגמרא דנה,

אין מסיחים בשעת הסעודה שמייקדים קנה לוושת.

כך גם פה, אולי אחד באמצע האכילה,

הוא ירצה לענות אמן וזה יפריע לו.

לכן לא כדאי לעשות כן, אלא עדיף שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

דבר שני, ידוע מה שכתב הראש

הובל להלכה בטור והשולחן ערוך בסימן נט למעלה.

גם מגן אברהם בסימן תריט כתב את זה בהלכות יום הכיפורים,

שלא כדאי שהאדם ישמע ויצא ידי חובה בשמיעה,

משום שבדרך כלל הכוונה בזמן הזה חלשה,

ולא כל אדם יכול לכוון טוב, אולי באמצע יחלום איזה חלום,

ואז יפסיד את הברכה.

עדיף יותר מצווה בו יותר מבשלוחו, יותר טוב שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

כך גם לגבי הברכה הזו.

אלא אם כן יש שם אנשים מעמי ארצות, יש שם אדם עם ארץ.

המסכן הזה לא יודע, גם אם ירצה, לא מסוגל לברך לבאתו. תברך בשבילו, תוציא אותו.

אבל כשכל אחד ואחד יודע, בוודאי שעדיף יותר שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

יש מחלוקת גדולה באחרונים בין מארי הלוי לשאר הפוסקים, האם

שתיית

יין שני בקבע רק אז אפשר לברך אותו מהמתים,

או גם אם השתייה היא ערה אפשר לברך.

אם אתה נכנס לבית-מרזח לקנות בקבוק יין,

אתה רואה שיש שם שתיינים שיושבים בקבע, מתנחלים שם,

יושבים ככה ליהנות מהחיים,

מתנחלים באותו מקום.

האם דווקא שתייה בקבע שעליה ניתן לברך,

או אפילו שתיית ארעי?

לפעמים קורה שאדם מזדמן באיזו חתונה,

שתה יין,

לפני שהוא בא לצאת, בעל-הבית תפס אותו,

אמר לו לפחות תשתה עוד כוסית יין לפני שאתה יוצא,

ונותן לו יין יותר טוב.

נכון שאין כאן ברכת הגפן, הטקה לבעל-הבית סמכנה,

אבל השאלה היא לגבי ברכת הטוב והמתים.

האדם הזה עומד שם ערעי,

רגל אחת בחוץ, רגל אחת בפנים, ורוצה לברך הטוב והמתים.

זה לא טוב, יש בזה מחלוקת.

ולהלכה נקטנן ספק ברכות להקל, ואי-אפשר לברך בערעי,

אלא אם כן האדם הזה יושב בדרך קבע,

רק כי ישיבת קבע יכולה להתיר לאדם לברך הטוב והמתים.

לכן, גם בפורים, אם אדם נכנס לבית חברו,

בהתחלה שתה ברכת הגפן על העניין הראשון,

והביאו אחר כך עוד סוג שני,

מן הראוי שישב.

לא ייקח את זה בעמידה,

ישב, ימשיך לשבת בדרך קבע וישתה את זה בצורה כזאת, ואז יוכל לברך

את ברכת

הטוב והמתים.

יש מצריכים יותר שזה יהיה דווקא באמצע הסעודה.

אבל בזה כותב פני יצחק שגם בקבע שלו, בשעת הסעודה,

אפשר לברך.

אמנם הגאון רבי יהודה עייש

בהתחלה אמר שאפילו ערעי אפשר לברך,

אבל הרב עצמו חזר בו בסוף ימיו והורה שאי-אפשר לברך אלא רק אם האדם יושב בדרך קבע ושותה את היין,

כמו שאמרנו, ספק ברכות להקל,

ולכן אי-אפשר להתיר לברך כשהאדם הזה עומד בדרך ערעי ושותה מהיין השני,

אלא חייב להיות הדבר שתייה בדרך קבע.

למדנו בסעיף ב' מחלוקת

בעניין הזה.

את היסוד כותב רבי אברהם בבודשארץ' בספר אשל אברהם,

שאם היין השני גרוע מצד עצמו,

הושבח בגלל דבש וכיוצא בו, אי-אפשר לברך עליו הטוב והמתים.

צוטט את ההלכה בספר אורחות-חיים, כף-החיים ועוד, וכך ההלכה.

אבל,

הרי מרן כתב בסעיף ב'

שאפילו אם היין השני הוא לא בוודאי יותר טוב,

אלא גם אם יש לנו ספק, אולי הוא יותר טוב,

אפשר לברך עליו הטוב והמתים.

רק אם אני יודע בוודאי שזה גרוע יותר,

אז אי-אפשר לברך.

ולכן,

גם על היינות של השוק,

אם שותית קודם יין ישן נושן,

אחר כך אתה לוקח יין פשוט,

אפשר לומר, הדמים מודיעים. בדרך כלל יין שהוא זול יותר במחיר, מסתמך גם, הטיב שלו גרוע יותר.

אבל אם המחיר שלו יקר יותר,

קודם שתית יין רגיל,

ואחר כך אתה לוקח יין ישן נושן.

נכון הדבר שעירבו בו, אתה יודע בוודאי,

יש שם תערובת של תמציות, סוכר, דבש,

אלכוהול וכיוצא בזה.

אפילו אחי, גם בפשוט היו תערובות.

ולכן, אין לי ודאות שהיין הישן נושן הוא גרוע יותר.

נכון שיש מחלוקת,

אבל הרי מרן העיד, סוגיין דעלמא, לברך גם על יין אחר,

שיש לו טעם אחר,

כל שלא ידוע שהיין השני גרוע יותר.

וממילא, אם יש מנהג,

במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.

לכן,

הקלנו מאוד ואמרנו שגם על יין של השוק מעיקר הדין אפשר לברך הטוב והמתיו.

קל וחומר על יין ביתי, כמו שאמרת, שהוא בוודאי יותר טוב,

שם אין מה להסתפק,

שם בוודאי אפשר לברך עליו את ברכת הטוב והמתיו.

אמרנו חמישה תנאים כדי לברך את ברכת הטוב והמתיו.

כדאי, הדבר, שאדם לא יעז לברך את הברכה הזו,

אלא אם כן הוא יודע את כל התנאים האלה,

זוכר את הנושא,

אחרת הוא עלול להיכשל בספק ברכה לבטלה.

ולכן, כדאי לשנן את התנאים האלה.

התנאי הראשון,

שצריך להיות היין השני, המשך

לשתיית היין הראשון,

היינו שלא מברך עליו הגפן.

אבל אם על היין השני הוא מברך הגפן בגלל נמלח, או שזה כוס ברכת המזון,

אין ברכת הטוב והמתים.

תנאי שני,

שנשאר לו עדיין מהבקבוק הראשון,

או שהיין השני הובא מאינטרסול, היה בתוך הבית, מהמחסן הביא.

אבל אם הלכו לקנות באמצע והביאו לו מהחנות יין שני,

לא יברך עליו

הטוב והמתיו.

לא מברכים הטוב והמתיו על יין גרוע,

אלא דווקא על יין טוב,

לפחות שיהיה מקביל ליין הראשון. אבל אם זה גרוע יותר,

לא מברכים הטוב והמתיו.

אם שניהם נמצאים לפניו על השולחן, הוא חייב לברך על הטוב,

ואי-אפשר לו לברך הטוב והמתיו בחיי גוונה,

אלא אם כן סילק מהשולחן את היין הטוב,

אז אוכל לברך הטוב והמתיו, לך שישתה מהיין השני.

אי-אפשר לברך הטוב והמתיו, אלא אם כן יש לו חברותא לשתייה,

שניים יחד.

אבל יד אחת,

אם אתה בא למחות כף, היא לא משמיעה קול.

רק שתי ידיים יכולות למחוא כפיים בקול, את המשל אומר הירושלמי.

ולכן רק אם האדם נמצא עם עוד בני-אדם,

אז אוכל לברך.

תנאי נוסף, שהאדם הזה שותה בדרך קבע ולא שותה בדרך ערעי.

אבל אם האדם הזה, בדרך אגב, שותה עוד משהו בחיי גוונה, אינו רשאי לברך את ברכת הטוב והמתיו.

מזה יש מקום לדון ולהעיר על מה שכתבו פתח הדביר והגאון רבי יוסף חיים בבן-איש חי.

הם דנו בנושא אחר,

על ברכת הרי עמים, האם מברכים בשם המלכות

או לא.

הרב רבי יוסף חיים אומר שמנהג העולם שלא מברכים.

למה? הוא לא יודע.

שלח לחברו רבי אליהו מאני,

והרב ענה לו שטעם לדבר כתוב בספר פתח הדביר.

אומר רבי יוסף חיים, לא היה לו את הספר הזה,

אבל הוא ציטט להלכה.

מנהג העולם, אומרים את ברכת

שכוחו וגבורתו מלא עולם בלי שם.

אנחנו פותחים ורואים היום את ספר פתח הדביר,

ושם הוא מנמק מדוע ולמה הנהיגו כן.

הוא אומר,

לא תמיד אפשר לברך את הברכה הזו.

אלא רק פעם אחת ביום.

מתי ייתכן לברך יותר מפעם אחת,

כגון

בבוקר ברכת על הרעמים,

בצהריים התפזרו העננים והשמים היו בהירים לגמרי, לא היו אפילו מעט עננים.

אחרי הצהריים שוב התקדרו השמים בעבים, ועוד פעם יש לך ברכים ורעמים, אתה יכול לברך את ברכת שכוחו וגבורתו מלא עולם.

זהו התנאי.

לא כל האנשים יודעים את התנאי הזה.

הרבה אנשים עלולים לטעות, לשבש,

ולכן הנהיגו שלומר את הברכה הזו בלי שם, ואוסרים לומר את הברכה בשם.

זהו הטעם.

הפלא הוא,

אם שם שיש סך הכול תנאי אחד,

הוא לא כל כך מסובך,

אתה יכול ללמד את ההלכה הזו גם לאנשים עמי ארצות.

בגלל דברי,

פעם אחת אתה בא ועוקר את הברכה.

מדוע ולמה פה, בעניין ברכת הטוב והמיטיב,

שדיניה קשים יותר, מסובכים יותר,

ויש חמישה תנאים לפחות

כדי שיהיה אפשר לברך את הברכה הזו,

למה כאן השאירו את הברכה הזו? למה לא אמרו לאנשים,

אל תברכו הטוב והמיטיב, בואו ונעקור את הברכה הזו,

נחשוש אולי אחד האנשים, עמי ארצות, לא ידע את הדינים,

הוא יבוא לברך את ברכת הטוב והמיטיב על יין גרוע יותר,

או יברך את זה ערי, וכן הלאה.

למה פה לא חששנו?

אתה רואה שלא עוקרים דברים שנאמרו במשנה, בגמרא, לא עוקרים אותם.

יש לך תנאים, יש לך בעיה?

תתמודד עם הבעיה ותנצח.

תלמד את האנשים,

אל תאמר הלכה שמברכים שכוחו גבורתו מלא עולם סתם,

אל תגיד את ההלכה הזו,

אלא צמוד לתנאי במה דברים אמורים וכו'. לזה אני מסכים.

תלמד את האנשים, עמי הארצות,

אבל לעקור לגמרי את ברכת השבח הזו, מדוע ולמה?

פה לא ראינו אף אחד מהפוסקים שיאמר שהיום,

בזמן הזה, אין ברכה עד הטוב והמיטיב. אף אחד לא אמר כן.

ופה הדינים, כמו שאמרתי, הרבה יותר קשים,

הרבה יותר מסובכים, והפוסקים העריכו מאוד בדינים האלה.

שם הנושא הוא קצר מאוד.

גם בפוסקים הוא לא מופיע באריכות רבה.

פה, לעומת זה,

בספר ברכת יוסף של הגאון רבי יוסף ידיד,

חצי מהספר עוסק בנושא הזה.

נו, אז מי למד את הספר הזה וכמה יודעים את כל התנאים האלה ואת כל המחלוקות ואת כל הבעיות?

אפילו, אחי, אף אחד לא יעז לומר, לא, אין היום בזמן הזה ברכה,

בוא ונעקור את הברכה.

אין לנו רשות לבוא ולעקור ברכות.

יש לך בעיה?

תתמודד עם הבעיה, תלמד את האנשים את התנאים האלה,

תגיד להם שתיים מקרא ואחת ארגון, תעשה להם מבחן,

אבל לבוא ולעקור ברכה אין לנו כוח כלל ועיקר.

אני עובר לסעיף ו'

יין של שתי חוויות

והכל ממין אחד, אם בתוך ארבעים יום לבצירתו

שמו בשני כלים חשבה כשני מינים ומברכים על אהבתו באמתים,

ואם לאחר ארבעים יום חילקוהו אין מברכים על אבויל והכל ממין אחד.

זאת אומרת, אם יש לאדם הזה יין שנעשה מסוג אחד של ענבים,

כולם אותו סוג,

אבל לפני שיעבו ארבעים יום לסחיטה הלכתי והפרדתי,

חלק בחבית זו, חלק בחבית אחרת,

כל שכן עם סחיטת ההפרדה של החרצנים והזגים מהיין,

בחלק היה בתאריך זה, חלק אחרי שבוע,

זה משנה הרבה מאוד בטעם.

ככל שהחרצנים והזגים נשארים יחד עם היין,

זה עושה את היין חריף יותר ומאבד קצת מהמתיקות,

ואילו זה הוצאת אותו מוקדם יותר.

אז בוודאי שיש הבדל גדול בטעם,

ולכן אפשר לברך עליו,

למרות שהכול מסוג אחד של ענבים,

אנחנו כאן מסתכלים על הטעם.

וכאן, היין מצד עצמו,

ללא תערובת דבש או דבר אחר,

קיבל טעם שונה בגלל ההפרדה האמורה.

אני עובר לסימן קעו.

בירך על הפת

פוטר את הפרפרת, דהיינו פורה פת דק דק שדבקם עם מרק או דבש.

בירך על הפרפרת

לא פטר את הפת.

הגאה, בירך על הפרפרת פוטר מעשה קדירה שהוא דייסה וכיוצא בו.

וכן, אם בירך על מעשה קדירה, פוטר את הפרפרת.

הדין הזה הובא במשנה במסכת ברכות בדף מ״ב,

שם המשנה אמרה את הכלל, בירך על הפת

פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת.

כשהברכות הן שוות, אין לך שום שאלה, שום ספק. ודאי שהכול נפטר בברכה אחת,

כמו הדוגמה שהרמה הביא.

יש לי דייסה שברכתה בורא מיני מזונות,

וגם פרפרת, היינו פרורי פת

שדיבק אותם עם דבש.

גם זה, הברכה שלו היא בורא מיני מזונות,

כמו שלמדנו למעלה בסימן קסח, סעיף י.

שניהם אותו דבר,

הוא חשב לאכול גם מזה וגם מזה.

הוא ברך על אחד מהם, פטר את השני.

בין אם בירך קודם על הדייסה, פטר את הפרפרת, בין אם בירך על הפרפרת,

פטר גם את הדייסה.

שניהם שווים, זה בוודאי.

אלא גם אם אין הברכות שוות, לפעמים הוא פוטר.

כגון

הוא ברך קודם כול המוציא על הלחם.

לאחר שטעם מהלחם, רוצה לקחת ולטעום או מהדייסה או מהפרפרת,

אינו צריך לברך על הפרפרת הזאת ברכת בורא מיני מזונות.

הסיבה היא

שכל שהוא עיקר ועימו תפלה מברך על העיקר ופוטר את התפלה.

וכאן, הלחם הוא העיקר.

בכל סעודה, הלחם שבא להשביע הוא המוביל, הוא העיקר.

הדברים האחרים באים לעזור,

אבל חוט השדרה שבאוכל המוביל זה הלחם.

ולכן הדברים האחרים שבאים להשביע ולעזור ללחם,

עליהם אין צורך לברך, אסור לברך עליהם.

לא ברכה ראשונה, בורא מיני מזונות, וגם לא ברכה אחרונה,

אסור לו לברך עליהם על המחיה.

יש אומנם טעם שני,

אבל הטעם הזה הוא העיקר להלכה.

ראינו, בגלל שהפרפרת עצמה באה כדי להשביע.

ולכן, כל סוגי המאכלים,

אתה אוכל באמצע הסעודה, טפוחי אדמה, אורז,

שוב, גם זה בא כדי להשביע.

בין אם תאכל את זה עם הלחם, בין אם תאכל את זה לבד,

אתה לא מברך עליהם שום ברכה,

כי ברכת המוציא של הלחם פתרה את כולם.

אלא שעל הדייסה יש מחלוקת בין רשי לתוספות.

לפי רשי, מתי לא מברכים על הדייסה אם לקחת לחם ואכלת ממש עם הדייסה?

עליו הכי לא.

עליו הכי צריך לברך על הדייסה?

התוספות חלקו עליו.

רוב הפוסקים אומרים שגם אם אתה אוכל את הדייסה לבד,

גם כן אתה לא מברך כלום.

אמנם כך עיקר הדין להלכה, ספק ברכות לאכל,

אבל כותב רבי יצחק אבוהם שכדאי שאדם יעשה עצה כזו לצד ידי חובה לבדק ולעלמא.

העצה היא לא יתחיל לאכול את הדייסה לבד,

אלא את ההתחלה של הדייסה יאכל עם קצת לחם.

אמנם הגמרא בביצה ט״ז אמרה,

בבלאתי פשאי דאכלה נעמה ונעמה,

זהו, כשהוא אוכל כל הזמן כך.

אבל כאן,

אדרבא, כשהוא מתחיל לאכול את הלחם עם הדייסה ואחר כך הוא מפסיק, אוכל דייסה לבד,

בזה הוא מראה שהוא לא טיפש, שהוא חכם,

שהוא יודע שיש מחלוקת ראשי ותוספות,

יודע את העצה שכתב רבי יצחק אבוהם ומרן הבית-יוסף,

לכן בזה אין חשש.

כדאי שיתחיל לאכול משהו עם הלחם, בזה יפתור את הבעיה,

יצא ידי חובה,

אליבא דקולעלמא.

אבל,

עם האדם הזה, הוא עשה הפוך.

האדם הזה אומר לך,

אני אוכל לחם כי אין לי ברירה,

אבל אצלי העיקר זה הפרפרת.

הפורים האלה, יחד עם הדבש, הם טעימים מאוד,

ולכן אני רוצה לברך בורא מיני מזונות על הפרפרת,

ולכוון לפתור את הלחם.

הרי אמרנו, כל שהוא עיקר ואימו תפילה,

נברך על העיקר ופותר את התפילה.

אם כן, אני אברך עכשיו בורא מיני מזונות על הפרפרת,

ולא אברך מוציא על הלחם ואוכל את שניהם ביחד.

על זה המשנה מסתיימת,

ברך על הפרפרת לא פתר את הפת.

נכון שהאדם הזה אומר, אצלי הפרפרת יותר טובה.

לא מסתכלים אחרי מה שהוא יאמר, מה שהוא יטעון לנו.

מסתכלים אנחנו אחרי רוב העולם.

רוב העולם, אצלם העיקר, זה הלחם.

ולכן,

אפילו אם האדם הזה, אצלו הפרפרת עיקר, לא מתחשבים בו,

מתחשבים ברוב העולם.

ורוב העולם, אצלם הלחם הוא העיקר. ולכן,

אם בירך בורא מיני מזונות על הפרפרת, לא פתר את הפת.

אם אחר כך רוצה להתחיל לאכול לחם,

שיואיל בטובו לחזור ולברך עוד ברכה,

לומר המוציא לחם מן הארץ.

אמנם יש כלל ויש יוצא מן הכלל.

כותב מגן גיבורים,

הרי לקמאן מרן מביא לנו דוגמה בעניין כלשהו,

ובעיקר בימות תפילה.

אם האדם הזה אוכל דג מלוח,

וזה מלוח מאוד, או אוכל דבר שהוא מתוק מאוד,

מה הוא עושה כדי שבגרון לא יהיה לו מלוח?

לוקח מעט לחם.

או האדם הזה שותה ערק.

הוא חשב שזה ערק, יש בזה 30-40,

אחר כך הוא רק טעם, ראה, זה ממש ספירט, זה 80-87 שורף לו.

אז מייד הוא לוקח לחם כדי שלא ישרוף לו בוושת, במעיים.

לא מברך על זה. למה?

כי העיקר זה הערק.

והלחם בא כדי שלא ישרוף לו.

אם כך, אתה רואה שגם הלחם,

כשהוא טפל, אם כן, לא מברכים עליו. למה פה מברכים?

מתרץ למגן גיבורים.

שם כל העולם, כל בני-האדם, כשאוכלים מלוח או שותים ערק,

יש להם את הבעיה הזו,

וכולם פותרים את הבעיה על ידי זה שאוכלים מעט לחם.

ולכן, לא צריך לברך עליו,

כי הוא טפל לדבר הראשון.

פה רוב העולם, תעשה סקר ותשאל,

כולם יגידו לך, הלחם הוא העיקר,

ולכן האדם הזה...

דעתו אצל כל העולם ולא מתחשבים מה האדם הזה מתכוון אלא מתחשבים במציאות וכיוון שהמציאות שהפרפרת אינה חשובה מהלחם אלא הלחם חשוב יותר לא ייתכן שברכת בורא מיני מזונות של הפרפרת תפתור את הלחם.

אמנם למעלה כתב הפרישה

בסימן קסז שברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת

כיוון שזה דבר שמזין אז הברכה בורא מיני מזונות יכולה לחול על זה,

חוץ ממים ומלח שאינם מזינים,

פירות, ירקות, לחם, עוגה, הכול. אם תברך על המזונות

זה בסדר, בדיעבד יצא ידי חובה. אם כן, תגיד גם פה,

בדיעבד יצא ידי חובה.

מתרצת לנו המשנה ברורה,

שם המדובר, לקחתי לחם וברכתי עליו מזונות.

אין לברכה על מה לחול אלא רק על הלחם.

לכן, יצאתי בזה ידי חובה.

אפולו,

פה בירכתי מזונות על הפרפרת.

אם כן, היה לה ברכה על מה לחול.

ברכת בורא מיני מזונות חלה על הפרפרת.

ולכן, כשאתה ניגש ללחם,

צריך לתת לכל דבר ודבר מעין ברכתו הראויה לו. תחזור ותברך על הלחם שוב את ברכת המוציא.

כך הוא הדין, אדם שמערב אטריות או קוסקוס יחד עם דברים אחרים.

ערב את כולם יחד.

שוב, האטריות,

או הקוסקוס, הם המובילים, הם העיקר,

הם שבאים להשביע.

ולכן,

תברך עליו בורא מיני מזונות,

ובזה אתה פוטר את המינים האחרים.

כך הוא הדין בהשפילה הוא.

האנשים האלה שמים,

חוץ מהאורז, שמים גם מעט גזר והרבה ציווקים, ואולי גם תפוחי אדמה,

שכבה ראשונה, שנייה, יש כמה שכבות.

אז האדם הזה לוקח,

מערבב את כולם יחד,

ואוכל.

הוא לא צריך לברך על הצימוק לבד העץ,

על הגזר, בורא פרי האדמה. אין דבר כזה.

יש ברכה אחת,

כל שמור עיקר ואימו תפלה,

כאן העיקר זה האורז שבא להשביע.

הוא המוביל, חוץ השדרה במאכל הזה,

זה האורז.

תברך רק עליו בורא מיני מזונות,

ובזה אתה פוטר את המינים האחרים,

וכן כל כיוצא בהם,

בכל סוגי המאכלים,

יהיה אותו כלל ואותו דין. נניח סלת פירות.

האדם הזה רוצה לאכול סלת פירות שעשוי מעיקרו תפוזים. לוקח תפוז וחותך אותו לחתיכות.

אבל לאכול רק תפוזים זה לא נוח, בפרט אם התפוז הוא קצת חמוד.

מה עושים? שמים קצת, עוד 5% בננה, או דבר אחר.

שוב, העיקר המוביל זה התפוז, תברך עליו העץ,

ואין צורך לברך על הבננה שום ברכה.

אלא אם כן יש איזון בין שני הדברים.

יש גם 50% תפוז וגם 50% בננה.

או נאמר, אתה רוצה לאכול אוכל בצורה כזו,

מצד אחד העוף,

מצד שני מונח האורז לבד,

אחריו הגזר לבד,

אחריו האפונה לבד,

כל אחד מונח בפני עצמו בצורה נפרדת,

ובזה באמת אין לומר שהאורז הוא העיקר וכולם נפטרים בברכת האורז,

כי כאן הרי האדם הזה הפריד ביניהם,

לבלתי היות שם ערוב,

ולכן בזה תברך בורא מיני מזנות על האורז,

אחר כך תברך בורא פרי האדמה על האפונה או על הגזר,

ואחר כך, אם אתה רוצה לאכול משניהם ביחד,

שיהיה לך לבריאות.

אבל עקרונית יש להבדיל אם הכול מעורב,

ואז זה מוכיח שאצלו האורז הוא העיקר,

והדברים האחרים באים רק להטעים את האורז.

וכן, על זה הדרך.

גם בגלידה שאנחנו אוכלים, גם שם יש את הבעיה הזו.

אתה לא מברך על הגביע שהוא עשוי מקמח, בורא מיני מזונות,

כי הברכה העיקרית היא שהכול על הגלידה ופוטרת את הגביע.

גם הקסטה שיש היום,

גם היא אותו דבר,

גם עליה יש ברכה אחת שהכול נהיה בדברו,

ואין לברך בורא מיני מזונות על הביסקווית שיש בה,

או הקרמבו, הביסקווית שלמטה.

אין עליו ברכת מזונות.

בירכו שהכול על הקרם,

וממילא פטרו גם את הביסקווית,

וכן על זה הדרך.

בכל סוגי מאכלים כאלה שיש תערובת אנחנו מברכים רק ברכה אחת,

כיוון שיש כאן עיקר ותפל.

אבל אם יש שני דברים, ושניהם עיקר אצלו,

זה 50% וזה 50%. ואין כאן עיקר ותפל,

אז למה לא? הוא יוכל לברך גם על זה וגם על הדבר השני.

הלבוש כותב,

כל מה שאמרה המשנה, כל שהוא עיקר ואימו תפילה,

אם ברך על הפת פטר את הפרפרת,

כל זה בתנאי שאכל כזית מהלחם,

אז פטר את הפרפרת.

אבל אם לא אכל כזית לחם, לא פוטר.

המגן אברהם מסופק בזה,

ולכן כדאי לצאת מידי ספק.

הפתרון הוא קל מאוד.

התחלת לאכול לחם, תגמור כזית.

אם אתה לא יכול בשום אופן, קשה לך,

לפחות תאכל 19 גרם.

עליבד הרמב״ם זה כזית.

לפחות זה.

ואז יוכל להמשיך לאכול משאר הדברים בלי לברך עליהם.

אבל אם אתה אוכל רק 10 גרם,

אתה מסתבך לגבי שאר הדברים.

לכן כדאי שלא יתחיל לאכול בכלל לחם.

אם אין בדעתו לאכול כזית לחם,

אז לא כדאי שיאכל 10 גרם, מה ייתן לך ומה יוסיף לך.

לכן תימנע מהלחם ותברך ישר על האורז או הדברים האחרים, בורא מיני מזונות, ותמשיך הלאה על הסדר.

לא כדאי שאדם יביא את עצמו למחלוקת זו.

כעין זה גם למדנו מחלוקת שנייה לגבי יין למעלה בסימן קעד סעיף ב', למדנו.

כמו שלחם פוטר את כל המאכלים,

כך גם היין פוטר כל מיני משקים.

שוב, גם בזה מגן אברהם טוען,

גם הביאור ההלכה הביא להלכה,

אם האדם הזה שתה מעט יין, שתה 10 גרם יין,

הוא לא פוטר שאר מיני משקים,

אלא אם כן שתה הרבה,

שתה רביעית או כמלוא דוגמה,

וגם שם כדאי לחוש ולהחמיר בדבר.

לכתחילה, כשהאדם הזה רוצה לשתות גם יין וגם משקים אחרים,

כדי שיוכל לפתור בוודאות את שניהם גם יחד,

כדאי שישתה בבת-אחת מהיין כמות גדולה,

ואחר כך פוטר את כל מיני משקים,

כדי שלא יבוא לידי חשש,

לידי ספק כל דהוא.

אבל, כל זה עצה טובה.

בדיעבד, אם האדם הזה אומר, קשה לי לשתות יותר יין,

שתיתי רק 20 גרם יין,

או אכלתי 10 גרם לחם,

אברך או לא אברך,

תגיד לו שלא יברך על המים,

לא יברך על שאר המאכלים, בדיעבד פתר.

כיוון שהמגן אברהם כאן מסופק,

כלל גדול בידינו, ספק ברכות לעכל.

לכן, אפילו אם אכל פחות מכזית לחם,

לא יברך על המינים האחרים.

אבל, לכתחילה, כדאי לאכול.

זה דבר שמצוי מאוד, כשאדם מוזמן לסעודת מצווה,

בהתחלה חשב שצריך לאכול גם לחם, לא?

כשהגיע לשולחן וראה, יש מנה ראשונה, ושנייה, ושלישית, ורביעית,

יש שם חמישה צלחות, והוא יודע שבעזרת השם,

הלילה הוא יצא מכאן שבע מאוד,

יש ספק אם הוא יוכל לצאת מהדלת.

אז האדם הזה אומר, למה לי לאכול לחם? לחם אני אוכל מחר בבית.

פה יש מנה שלישית, רביעית.

אם הוא יאכל לחם, לא יוכל לאכול את המנה הרביעית אחר כך, לא יהיה מקום להכניס.

טוב, בסדר, אם הוא לא רוצה לאכול לחם, תגיד לו, שמעיקרה, אל תתעסק עם הלחם, אל תתחיל עם זה,

כדי שלא יהיו לו ספקות,

ואחר כך יאכל מה שלבו חפץ.

אבל,

שידע דבר אחד,

הוא זמן לסעודת מצווה.

כשאדם אוכל כזית לחם,

אז הסעודת מצווה היא מצווה.

אבל אם הוא לא אכל לחם,

אכל שם גלידה והרבה דברים טענים מאוד,

הוא לא קיים את המצווה.

ולכן,

אם הוא שומע על העצה החכם,

כדאי שיתאם לפחות כזית לחם.

אני קורא סימן קעז, סעיף א', דברים הבאים בתוך הסעודה,

אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה,

דהיינו דברים שדרך

לקבוע סעודה עליהם, ללפד בהם את הפת,

כגון בשר ודגים,

ביצים וירקות, גבינה ודייסה ומיני מלוחים,

אפילו אוכלם בלא פת,

אין טעונים ברכה לפניהם.

דברכת המוציא פותרתן,

ולא לאחריהם,

דברכת המזון פותרתן.

ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה,

דהיינו שאין דרך לקבוע עליהם סעודה ללפד בהם את הפת,

כגון

תאנים וענבים וכל מיני פירות,

אם אוכל אותם בלא פת, טעונים ברכה לפניהם.

בברכת המוציא אינה פותרתן, דלאו מעיקר סעודה הן.

ואם אינם טעונים ברכה לאחריהם,

דכיוון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון, פותרתן.

ואם מתחילתו אכל הפירות עם פת, ובסוף אכל עם ההם פת,

אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לאחריהם.

הגמרא במסכת ברכות בדף מא',

הגמרא מסבירה לנו את ההבדל שיש בין אכילה בתוך הסעודה לבין אכילה רגילה.