כבוד האוכל והימנעות מהשחתה – הלכות מעשיות בביזיון מאכלים, הפרדה בין בשר וחלב, ושמירה על קדושת המזון

- - - לא מוגה! - - - 

היום, ברוך השם, בדרך כלל אין בעיה כזו,

כי בדרך כלל הקצב עוטף לך את זה בניילון.

אולי אחרי שהוא עוטף בניילון,

הידיים שלו כולן שמנות,

אז הניילון עצמו כבר נהיה שמן, ערווייך ערבה צריך.

אז אולי תיקח אתה עוד ניילון אחד, הידיים שלך נקיות,

ותכניס את כל זה בפנים,

ואז אפילו אם הלחם נגע,

הלחם לא יתקלקל והלחם לא נמאס.

בכל מקום,

אם את הבעיה של הבשר היום פחות או יותר פתרנו,

כי הבשר הוא דבר יקר,

ויחסית למחיר של הבשר הניילון כמעט לא שווה כלום.

הקצב מרוויח עליך מחיר יפה מאוד,

הוא יכול לתת לך גם שני ניילונים.

אבל הבעיה יותר, בחלב.

אתה הולך בבוקר למכולת וקונה חלב.

שוב, החלב תמיד הוא רטוב,

כי תמיד אחת השקיות אינה שלמה, דולפת,

והדליפה הזאת מרטיבה בחלב את כל השקיות.

אתה שם שקית חלב ועליה לחם הוא הפוך,

הלחם הזה, א',

נמאס חלק ממנו,

ב', יהיה אסור לך לאכול את זה עם ארוחה בשרית.

וכן, איך האדם הזה יקנה לחם בשביל כל היום בצורה כזאת?

אלא שוב, הוא חייב לעטוף את הלחם בניילון,

ואם בעל המכולת, תמר גדול, לא ייתן לו שני ניילון בשביל דבר כזה.

כמה אני מרוויח על הלחם שייתן לך ניילון בשביל זה?

הוא יסתכל עליו בעשר עיניים.

תביא עוד צל מהבית, אין שום בעיה, חסר לך בבית צלי ניילון.

תביא עוד צל כדי שהלחם יישאר בנפרד,

ובפרט אם האדם הזה קשה לו ללכת בבוקר לקנות לחם וחלב.

הוא, ברוך השם, לומד עם התפילין, חוק לישראל, מניח תפילין דרבנותם,

ולומד חוק לישראל, ואין לו זמן ללכת למכולת.

יש לו ילדה בת עשר, ילדה טובה מאוד, קמה מוקדם, הולכת למכולת,

אבל הילדה עדיין נסכנה, לא למדה סימן קעא,

ולא הלכות בשר בחלב,

מה אתה רוצה מהחיים שלה?

תדריך אותה בדרך נכונה,

תן לה הנחיות,

תגיד לה, את הולכת למכולת, תקחי שני סלים, אל תתעצלי.

צל אחד מיוחד ללחם,

צל השני, תשימי בזה מצרכי חלב, גבינה,

כל מה שאת רוצה, תדחי בבשל השני, כדי שהלחם יישאר לנו תמיד נקי, נוכל להשתמש בו גם לארוחת צהריים בשביל הבשר, וכיוצא וזה.

זה הפתרון הטוב ביותר.

תדריך את הילדה, היא עושה לך טובה,

אבל שתעשה את הטובה בצורה מושלמת.

לא תמיד היא מסכנה מבינה את זה. אם היא קונה לחמניות בשבילה, בשביל האחים שלה,

תגיד לה, את הלחם והלחמניות, כל הדברים האלה,

שימי בשל אחד ומוצרי חלב בשל השני.

וכן, כל כיוצא בזה, אלה הדוגמאות המצויות מאוד מדי יום ביומו, בבוקר במכולת,

אבל לאו דווקא הן, אלא הוא הדין,

כל כיוצא בהן, בכולם,

אם יש חשש שהאוכל,

חלילה וחס, ילך לאיבוד, הדבר אסור. כך גם אסור לבוא ולטול את הידיים ביין.

לא רק נטילה המכשרת לאכילה, אלא אפילו סתם רחיצה. האדם הזה, ידיו מלוכלכות בבוץ ואין לו מים לשטוף, הוא לוקח יין.

אפילו, אחי, הדבר אסור,

כי היין עלה דרגה במקום העץ,

מברכים עליו ברואי פרי הגפן, איך תיקח ותשחית יין כזה,

תעשה בו דבר שכזה.

ולכן הדבר אסור לגמרי, יש כאן השחתה של היין,

אין היתר ליטול באותו יין את הידיים כלל ועיקר. בשעת הדחק ייקח לו

את הסודה,

הסודה יהיה הדבר הטוב ביותר,

כי למעשה זה מים.

יש שם קצת גזים, מים קופצים,

ככה פוסקים, מכנים את הסודה.

הם לא כותבים סודה,

אלא אם תראה ברב-פעלים מים קופצים,

תבין שהכוונה היא על הסודה.

לכן כאן יוצא בו, כולם כתבו בלשון הזאת.

לכן, תיקח אותו ותשטוף ממנו, תעשה בו נטילה,

בזה אין בעיה. אפילו אתה יכול לברך על זה, על נטילת ידיים,

אין לך בזה שום חשש. דבר אחרון,

אסור לי לזרוק לחם.

למדנו למעלה שלא טוב לתת ביד את הלחם.

רק לאבן נותנים ביד, פרסת ציון בידיה,

רמז לפת שנותנים לאבל ביד.

אבל לאדם שברוך השם אינו אבל, בפרט בשבת,

אז מניחים לפניו והוא לוקח לבד.

זה טוב כשהוא נמצא לידך קרוב.

אבל אם האדם הזה נמצא בסוף השולחן, יש בן פירות יוסף 50 איש ובעל-הבית צריך לחלק להם,

אז יש אנשים שלא יודעים הלכות,

אז הוא זורק לו את זה,

הוא מנסה לקלוע למטרה, ולא תמיד קולע למטרה ונופל על לחם. נו, זה לא טוב.

אלא תעביר. תן לבני-הבית שיעבירו אחד לשני,

יעבירו עד האחרונים בצורה כזו של מסירה ולא בצורה של זריקה.

כדי שלא יהיה ביזיון ללחם כלל ועיקר.

כך גם כל דבר שעלול לבוא לידי מאיסותה,

יש פירות שהם רכים מאוד.

התותים,

אם הם נופלים,

נמעכים מייד, מתלכלכים ונמאסים,

וכן כיוצא בהם. יש הרבה סוגי פירות שהם עדינים ומתקלקלים מייד.

יש דברים שהם קשים יותר.

האגוז הוא קשה ויש לו גם קליפה קשה,

כך גם הרימונים, החבושים.

אני מדבר על חבוש שאינו מבושל,

שנקרא בערבית ספרג'ל.

אז הדבר הזה, כשהוא לא מבושל, גם אם יפול לרצפה, לא קרה כלום.

תשטוף אותו, זה בסדר.

או תפוחי עץ וכיוצא בהם, בכולם שייך את ההיתר הזה.

או אני מוסר לחברי תפוז.

הוא רוצה תפוז, והתפוז עדיין לא מקולח.

אתה זורק לו את זה והוא תפס,

זה בסדר, אין בעיה.

אבל כשהאוכל הזה עלול חלילה להימאס ועל-ידי זה להיזרק,

בזה הדבר אסור.

זה דבר שמצוי הרבה כשרוצים לחלק אחרי הפדיון עוגות, לקח.

ויש אנשים שחושבים שזו סגולה טובה לאכול, אם הוא יאכל מהלקח הזה, בעזרת השם הוא יחיה עד 120 שנה, יהיה בריא.

אני מאחל לו כל טוב,

אבל הבהלה שמתנפלים על זה, אני לא יודע אם הסגולה היא עד כדי כך.

טוב,

מתנפלים,

ויש אנשים, יש להם לב טוב,

אז הוא, ברוך השם,

הגיע ליד המגש,

והחברו צועק לו משם,

איציק, תן לי עוגה. הוא לוקח וזורק לו גם.

זה לא בסדר, איך אתה זורק עוגה? אוכל אסור לזרוק.

אין שום היתר בדבר, אלא תיקח שניים,

תצא מהמעגל,

תתקרב אליו ותיתן לו לאט-לאט בסבלנות,

אבל לא חלילה בצורה של זריקה וכיוצא בזה.

בזה אין היתר לעשות כלל ועיקר. הוא הדין גם לאופה. כדאי הדבר שהשולחן שעליו הוא פורס את הפיתות שמוציא מהתנור לא יהיה רחוק מדי ממנו,

שעל-ידי זה הוא יצטרך לזרוק את הפיתות,

אלא ישתדל שהשולחן יהיה לידו.

יותר מזה, אני הייתי ממליץ

שהשולחן של האופה לא יהיה שולחן רגיל, אלא יעשה מסוים.

מסביב לשולחן יעשה שפה גבוהה,

ואז כשהוא שם את הלחם אין חשש שהערימה של הלחמים הזו תיפול,

אלא יהיה כעין ארגז.

אולי הצד שקרוב אליו יהיה בלי שפה, שיוכל להגיש מייד, יוכל להניח על השולחן,

אבל שלושה צדדים מסביב לזה יהיו עם השפה הזו, ואז זה מגן על הלחם שלא ייפול.

תביאו לאדם, לחנווני, בעל מכולת, למכור על אותו השולחן, כשהוא פורס את הגבינה, מניח את הקוטג' והחלב וכל הדברים האלה,

לפרוס שם את הלחם.

באים אנשים ואומרים לו,

תפרוס לי, אני רוצה חצי לחם. באותו מקום הוא לוקח ופורש. זה לא בסדר.

אלא שיגשנו למקום אחר,

מקום יבש, שאין שם שמנונית של חלב או גבינה,

ושם יפרוס כדי שלא יכשין את הבריות.

גם בעל המכולת אחראי לכל פרטי-פרטים של הדינים שאמרנו.

השולחן ערוך הוא גם לי ולך וגם לבעל המכולת.

אין אפליה, לא לטובה ולא לרעה לשום יהודי,

בדברים הללו.

הגמרא מוסיפה עוד דוגמה,

הוא הדין גם,

אם האדם הזה זורק בשר מבושל,

הדבר מותר.

למה? כי הבשר המבושל,

הוא לא נמעך.

אתה מוסר את זה והוא תפס,

זה לא נמעך תוך כדי כך.

התותים, אתה זורק, בשעת הזריקה זה נמעך.

כאן לא. ולכן הדבר קל יותר.

הדין השני שנאמר במסכת סופרים, לא יושב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות,

אבל יושב הוא על עיגול של דבלה או על קופה מלאה קטניות.

שוב, הדבר הזה מצוי הרבה אצל הסבלים שנוסעים על המשאיות של הסחורה.

יש שם במשאית 100 שקים של חומוס או חיתים או דברים אחרים,

ואין מקום בקבינה לשבת. החברים שלו כבר ישנו, תפסו מקום.

איפה הוא יושב? אז הוא יושב למעלה, מעל כל הסלים.

אולי גם הוא קושר את עצמו, שלא ייפול.

מותר, אין איסור,

כי החומוס הזה הוא עדיין לא מבושל,

ואם ישבו עליו או לא ישבו עליו, זה לא מתקלקל,

אין איסור בדבר.

בזמנם היו עושים את התאנים גם כן בצורה יבשה,

עושים איזה עיגולי דבלה.

שוב, אתה יושב על זה, לא יקרה כלום. הקמח,

לא יקרה לזה שום דבר. אתה יכול לשבת על הקמח וכן כל כך יוצא בזה.

אבל אם האדם הזה,

מביאים אותו באותו לחם והוא יושב על כל הלחמים,

זה לא בסדר,

אתה מועך את הלחמים,

ואין הבדל אם האדם הזה יושב על פיתות,

אולי בפיתה זה פחות ניכר המעיכה.

אפילו לא יהיה דבר אסור, אין יותר.

כך גם קופה מלאה תאנים גרוגרות, הדבר אסור. נמצא?

אם האוכל הזה עלול להימאס אסור, הלאה, והכי מותר.

אלא אם כן אני יושב באונייה, יש שם מכולות.

המכולה הזו עשויה מעץ קשה.

אתה יכול ללכת על זה, לא יקרה כלום,

כי התאנים למטה לא יימעכו, ברוך השם, העץ הזה חזק מאוד, מותר.

אפילו למי שאוסר בדוגמה כזו,

אם יש בתוך המכולה ספר תורה או ספרי קודש,

כאן, בעניין אוכל, הדבר הרבה יותר קל. בזה בוודאי יש צד להקל לכתחילה.

גם שאריות אוכל שיש בבתי-מלון, מסעדות, צבא וכיוצא בהם, בכולן צריך להזהיר אותן, שלא ייזרקו.

כך גם עודפי פירות ועודפי ירקות שיש לחקלאים אסור לזרוק לים, אסור להביא בולדוזר, לרסק אותם או לשרוף אותם.

כל זה איסור השחתה שאין כיוצא בו.

בעבוד הרבי נתן כתוב שחלילה בגלל דבר כזה באה הבצורת,

ולכן ייזהר האדם שלא יעשה כן.

אדם שיש לו לחם ואין לו אפשרות לאכול את זה, אין מי שיאכל מהלחם הזה,

לפחות ייזהר לא לזרוק את זה לפח האשפה בצורה רגילה, אלא יעטוף את זה בשקית ניילון או בנייר, ויזרוק את זה לזה, ולפחות בצורת עטיפה כזו,

בזה יצמצם את ביזיון האוכלים. מותר לאכול דייסה בפת במקום כף.

אדם שאין לו לא כף ולא כפית,

במקום זה לוקח לחם,

בפרט אם זה לחם יבש, זה נוח מאוד,

והוא מוצא,

מעיקר הדין מותר, בתנאי שבסוף,

אחרי שגמר לאכול את כל צלחת הדייסה,

הוא שיאכל הפת אחר כך.

והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסים.

כדי שכל פעם יהיה גם חלק מזה לאכילה ממש.

אגב, הנשאר מן הפת אחר כך, אוכלים אותו.

אני עובר לסעיף ד'

ממשיכים יין בצינורות לפני חתן וכלה,

והוא שיקבלנו בקלי בפי הצינור.

היו רוצים בזמנם להראות שפע עצום בשעת החתונה,

בהראות ששם לא מביאים לא בכוסות ולא בבקבוקים,

אלא יש שם צינור של יין, שותים יין מהצינור, עד כדי כך יש שפע עצום של יין.

היה דבר מותר, אין איסור, בתנאי שהצינור הזה לא יישפך כל הזמן וחלק מזה ילך לאיבוד,

אלא שיעמוד ליד זה מלצר וכל הזמן ימלא כוסות ריקים.

באים אנשים, שותים, מישהו שוטף,

הוא בינתיים מכין לו כוסות, רק בצורה כזו יהיה מותר.

אבל אם חלק מהיין נשפך לרצפה,

נכון שכוונתם לשמח חתן וכלה, להראות שפע כדי שאנשים ישמחו,

אבל, אחי,

אין כאן היתר, עדיין יש בזה איסור, ביזיון אוכלים.

כך גם אם רוצים לזרוק עליהם כליות ואגוזים.

אז בזמן הקיץ האגוז לא מתקלקל, לא קורה לו כלום,

לכן יהיה מותר לכתחילה לזרוק עליהם כליות ואגוזים.

אבל בחורף הרצפה לא נקייה, יש מעט בוץ,

אבל לא במות הגשמים, מפני שנמאסים.

עוגות, בין בקיץ ובין בחורף, הדבר אסור.

כך גם לגבי חיתים.

אומנם בחיתים יש מחלוקת אם הם חשובים כאוכל,

כיוון שעדיין אינן כלויות,

עדיין זה לא לחם.

שילכי, מרן פסק להחמיר,

מרן מחשיב גם את החיתים כאוכל,

ולכן מרן כותב,

כשזורקים חיתים לפני חתנים צריך להיזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי,

תנאי שני,

וגם יכבדו אותו משם כדי שלא יידרסו עליהם.

לפי זה, הוא הדין גם לגבי זריקת סוכריות,

יהיה אותו כלל ואותו דין.

במקום שיש שם ילדים קטנים,

אז אין לך חשש שאתה יכול לזרוק איזה סוג סוכריות שאתה רוצה אתה רשאי לכתחילה,

כי כמה כמה ילדים באים ולוקחים את הכול.

אתה זורק,

הם מייד מזנקים, חלק הם תופסים באוויר, חלק, מה שנפל תחת הספסל,

הם משתטחים ולוקחים, לא נשאר אפילו סוכריות אחת.

אבל הבעיה היא, יש בתי-כנסיות, לצערנו, יש מקומות, שכונות,

השכונה כולה היא זקינה ואין שם ילדים קטנים. הנכדים שלהם לא גרים בשכונה, גרים בשכונה אחרת.

ממילא, אם זורקים סוכריות, זה נשאר על הרצפה.

קשה לו לזקן הזה להתכופף ולהרים את זה,

הוא מסתכל על זה ורואה את זה על הרצפה.

אז אם הסוכריה עטופה, טופי וכיוצא בזה, לא נורא.

אבל יהיה אסור לזרוק סוכריות שאינן עטופות,

גם כן מהחשש הזה. נכון שזה רק גרמה.