הלכות חנוכה: על הנסים, ההלל והתפילה – בירור מקיף והנהגה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

שמונת ימי החנוכה אנחנו מודים לבורא עולם בברכת מודים אנחנו אומרים על הניסים וכן בברכת המזון נודה לך שם אלוהינו עד שהנחלת שם בברכה השנייה אנחנו מוסיפים ועל הניסים כולל גם הלילה ומחר יום האחרון כל שמונת ימי חנוכה אנחנו חייבים להוסיף את הקטע הזה

יש שתי גרסאות יש גרסה עם ו' ועל הניסים ויש גרסה בלי ו'.

רב סעדיה גאון הרמב״ם ורוב המקובלים גורסים בלי ו'

ולכן יותר טוב לומר על הניסים

בלי ו' שב ואל תעשה עדיף

אם אדם אמר ועל הניסים לא נורא אבל יותר מהודר לומר בלי ו'.

בברכת מעין שלוש על המחיה או על העץ ועל פרי העץ אין שם תוספת של על הניסים

אתה אומר את צבע חליצנו ביום השבת הזה זוכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה אתה מזכיר גם ימים טובים חנוכה ופורים לא

ולמה

כאן בברכת המזון אתה אומר נודה לך השם אלוהינו

כיוון שיש לך את התוכן הודאה

ואתה מודה גם על הניסים

פה מעין הברכה השנייה

ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה

מעין הברכה השנייה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית אין שם את המילים של הודאה

לקראת הסוף כי אתה טוב ומציב לכל מנודה לך זה כבר מעין הברכה הרביעית

זה לא שייך בברכה הרביעית לשלב את אמירת על הניסים

ולכן לא קבעו חכמינו אמירת על הניסים במעין שלוש.

תודה.

אדם שלא ידע,

לפעמים עם הארץ,

עולה בדעתו רעיון והוא לא הולך לשאול קודם,

אלא קודם הוא עושה מעשה ואחר כך

ישבתי פעם ליד עורך דין,

היה איזה כוכב אחד שם לידו,

אז הוא פונה אליי,

אמר לי, תראה,

מהטעויות של האנשים, אני מתפרנס.

עושים פשדות, אחר כך באים אליי, ואני עורך דין, צריך להוציא אותם מהבוץ, זו הפרנסה שלי.

אבל כאן בפשדות האלה, באמצע הברכות, אף אחד לא מתפרנס.

השאלה היא, מה עושים? האדם הזה טעה ואמר על הניסים, בידי עבד יצא או לא יצא? מחלוקת.

רבי יצחק פלצ'י, בעל יפה ללב, עוד מאחרונים, נחלקו בזה, והמסקנה היא,

בידי עבד יצא, ספק ברכות להקל. אבל בלכתחילה,

בין איש, בין אישה,

מן הראוי שלא יגידו על הניסים בתוך מעין שלוש.

מימלאי אפסק. איך?

מימלאי אפסק, כן.

הבעיה היא,

אם אתה אומר, ונודה לך, השם אלוהינו על הארץ ועל המחיה.

אחרי המילים האלה הוא אומר על הניסים,

אז סמוך לחתימה צריך להיות מעין החתימה.

וכאן הוא הפסיק בין מעין החתימה לבין החתימה,

ולכן הגאון רבי יצחק פלצ'י, ביפה ללב ועוד, החמירו מאוד בדבר.

יש חולקים, וכמו שאמרנו, המסקנה היא סבל.

אדם שלא אמר בכלל על הניסים, בידי עבד יצא,

אבל אם הוא עדיין באמצע אותה הברכה,

אפילו אמר ברוך אתה, כיוון שעדיין לא אמר שם שמיים,

יכול לחזור ולומר על הניסים, ויחזור ויאמר ועל כולם יתברך,

או בברכת המזון ועל הכל, עדיין יש לו אפשרות לבוא ולתקן.

סיים, אמר את הברכה,

לא יכול לומר בין ברכה לברכה,

או אמר ברוך אתה השם,

לא יכול לחתום נא בדיני חוקיך כדי להציל ולחזור אחרונית. כך למדנו מדברי הרתב״א.

מרן כתב את ההלכה הזו לגבי עתה חוננתנו בסימן רצ״ד שלא רשאי לומר בין ברכה לברכה, כיוון שזה דבר שלא מחזירין אותו,

אם לא אמר עתה חוננתנו,

יש לו לפניו הבדלה על הכוס,

ולכן הוא עדין גם פה,

גם על הניסים דבר שלא מחזירין אותו, ולכן אין מקום לומר לו שיוסיף את זה בין ברכה לברכה, אלא אומר את זה בסוף אלוקי ניצור או בסוף הרחמן.

אדם שנמצא

אדם שנמצא בסוף התפילה

הגיע על הניסים והוא רואה שהחזן התחיל את תפילת החזרה.

אם אני אומר על הניסים,

אני לא אוכל להספיק לענות את הקדוש קדוש,

אבל אם אני אדלג עד שהוא יגיע הקדוש קדוש,

אני אגיד השם צורי וגואלי.

האם כדאי לדלג כדי להספיק לקדושה או לא?

דעת רוב הפוסקים שאסור.

ההלכה היא,

אין מעבירין על המצוות. אתה עכשיו נמצא באמצע המצווה.

נכון שהמצווה הזו היא לא דאור הייתה. כל התוספת על הניסים זה דרבנן.

תשאל אחי,

אסור לך לשנות ממטבע שתבוא חכמים ממה שתיקנו לנו חכמינו לומר על הניסים כדי להספיק ולשמוע קדוש הקדושה.

אין לו רשות לדלג במזיד.

מה שאנחנו אומרים, שאם לא אמר, בדיעבד יצא,

אבל לא שילך במזיד לבוא ולדלג,

בזה אין לו היתר לנהוג ולעשות כן.

שכח ולא אמר על הניסים,

אומר לפני הרחמנו יחיינו,

אומר כך

הרחמנו יעשה עמנו ניסים ונפלאות כאשר עשה עם אבתנו בימים ההם בזמן הזה,

בימים הטיטייה וכו'.

כך גם לגבי פורים.

בפורים אולי זה יותר מצוי.

אכל סעודה, אכל ושתה וכו',

אחרי שהשתכר ובאמצע ברכת המזון שכה,

מה שיאמר לפני הרחמנו יחיינו. טוב שלפני הרחמנו הוא זוכר,

זה גם נס.

גם על זה צריך לעשות עוד על הניסים שגם כשהוא שיכור הוא יודע לומר על הניסים זה דבר גדול.

ולכן יאמר שם את הקטע הזה רחמנו יעשה עמנו ואחר כך ימשיך מימי מרדכי ואסתר. חנוכה ופורים שניהם שווים בהלכות האלה, אין הבדל ביניהם.

תאמר, נו.

אני בינתיים אשתה.

לפני שנתיים, הוא לא זכר שאלה משכין, הוא עושה להתפלל על הפה, אז הוא יתקע.

כן.

הוא לא אמר לו שכה, הוא שתה.

שתה.

משכין, כן.

בשבוע הבא, שבוע אחרי שכה, אתה היה לי משכין, הוא עומד.

יתעמר, טוב.

בסדר, כן.

דם בשורה עשרים שכח יכול להגיד לנו ניסים?

לא, כיוון שכל זה תקנה מאוחרת,

יעלה ויבוא היא תקנה יותר קדומה.

יש לך באותו יום הקרבת קורבן, קדושת ראש חודש, שחזקה מאוד,

זה דבר שכתוב בתורה.

והנה, נרות חנוכה, זו תקנה מאוחרת, לכן מעיקרה שתיקנו חכמינו,

הם תיקנו את זה אמירה בלכתחילה, לא תיקנו עד כדי כך שבדיעבד יחזור, עד כדי כך לא.

הפוסקים שואלים ממה שנאמר בברכות ס'.

שם המשנה אומרת, אדם שאשתו בהיריון,

ברוך השם, קיבלה כאבי לידה,

ובדרך, באמבולנס, אומר, ריבונו של עולם, יהיה רצון שתלד אשתי בן זכר.

המשנה אומרת, הרי זו תפילת שווא.

והגמרא שואלת, איך אתה אומר תפילת שווא? הרי...

אמרנו בפרשת ויצא של לאה אימנו התפללה ואחר ילדה בת, מה זה ואחר?

רחל הייתה בהיריון של יוסף

ואילו לאה הייתה בהיריון של דינה,

אבל דינה בהתחלה הייתה בן ויוסף היה בת

ואז היא התחילה לומר כך לעצמה

אם אני אביא שבעה שבטים, יהיה לה עוד בן

השפחות, בלהה וזלבה, כל אחת מהן הביאה שניים.

בן אחד, היא תביא בן ובת, יהיה לה רק שבט אחד, זה לא יפה.

ולכן התפללה לבורא עולם, וכך היה.

הבן התהפך להיות בת ונעשתה דינה.

הבת שהיה קודם התהפך ונעשה יוסף הצדיק.

לכן אתה רואה,

יוסף היה מסלסל בשערו.

זה לא מתאים. יוסף היה אדם מורם מעם,

ענק שבענקים ברוחניות.

מה לך והם?

אלא הגנים, היסוד, פעם הוא היה בת,

משהו נשאר.

גם אצל דינה, ותצא דינה,

זה לא מתאים.

ביתו של יעקב אבינו צריכה להיות צנועה בירכתי ביתך,

אבל לגנים היה בן,

לכן הייתה יותר תוססת והייתה שונה.

זה ההבדל שהמקור, משהו נשאר.

אם כן, הגמרא שואלת, התורה, הנה התפילה הועילה.

הגמרא עונה, אין מזכירים מעשה ניסים. זה היה נס.

האימהות, היה בכוחן לשנות את הטבע.

אבל אנחנו אפסים,

אנחנו, אין בכוחנו לשנות את הטבע. ולכן,

מי שמתפלל אחרי ארבעים יום, זו תפילת שווא.

בתוך ארבעים יום, כן, יש תועלת,

עדיין לא הושלמו איברי העובר, יש טעם, יש תועלת, להתפלל.

המדענים כל דבר היום יכולים כמעט לדעת.

יש להם היום את האולטרסנט,

את המוניטור, כל דבר הם בודקים,

והם רואים בימים האחרונים של הארבעים יום,

אז מושלמים איברי המין של העובר רק אחרי ארבעים יום.

לפני כן, יום השלושים, עדיין לא.

אז בזמנם, בזמן רבותינו,

לפני אלפיים שנה לא היה אל אולטרסנט ולא דבר אחר.

תראה איך שרבותינו ידעו לדייק, לא בערך, אמרו ארבעים יום,

נפקא מינה לדין הפלה, לדין פדיון, לכמה דילים יש לנו נפקא מינה.

רבותינו ידעו לדייק בעוד.

אותם הרופאים היראי שמיים, כשקוראים את הגמרא,

מתפעלים מאוד מהחוכמה העצומה של רבותינו.

יש לנו עוד גמרא במסכת הענית כד, שם הגמרא מספרת

שיבור מלכה רצה לעשות צרות לרבה.

האימא שלו שמעיה, עימה אורמיז.

אמר לו, אל תתעסק עם היהודים.

אמר לה, למה?

אמרה לו, תראה, הם מתפללים שירד גשם, יורד גשם.

התפללו עליו שימות, ימות. זה לא כדאי לה, תישאר אימא שכולה.

אמר לה, מי אומר לך שזה בגלל התפילות שלהם? אולי בלאו הכי צריך לרדת מחר גשם,

אז הם מחר מתפללים,

והנה ירד גשם. מי אמר שזה בגלל התפילה שלהם?

עכשיו חודש דמוז,

החוכמיים עכשיו יתפללו ויורידו גשם.

טוב,

היא שמעה את הדברים האלה, מיד שלחה להודיע לרבה,

יאהיב דעתך,

תכוון שירד גשם.

אז רבה עשה מיד תענית ואמר את הפסוק,

אבותינו סיפרו לנו אבל אנחנו לא ראינו וכולי, וכך היה, ירד גשם.

הגמרא ממשיכה ומספרת

אותו לילה בא האבא של רבה בחלום.

בא האבא ואמר לו, תקום,

אל תישאר פה על המיטה הזו. יש אדם שמטריח את הקדוש ברוך הוא לעשות ככה נס, להוריד גשם?

כך היה, רבה מיד קם, עזב את המיטה, הלך למקום אחר.

בבוקר ראו את כל המיטה נעוצה בסכינים, שבאו השדים שקינאו בו ורצו להרוג אותו.

אתה רואה, לשנות סדרי מעשה בראשית

זה לא דבר טוב, לא דבר של מה בכך.

הגמרא שם מספרת

שהוא שכר פועלים ולא היה לו לתת אוכל לאותם הפועלים.

הוא אמר, תאנה תאנה, הוציאי פרותייך וכולי.

וכשסיפרו לאבא שלו, אמר, אתה הטרחת אקונך וכולי.

אתה רואה שזה לא דבר טוב לבוא ולעשות שינוי סדרי מעשה בראשית.

אז איך אנחנו אומרים, הרחמנו יעשה עימנו נשים ונפלאות?

התירוץ הוא.

יש הבדל בין אדם פרטי לבין ציבור.

תירוץ שני,

יש הבדל בין נס בגדר הטבע לנס מחוץ לגדר הטבע.

וכאן,

הנס של ניצחון המכבים על היוונים היה נס,

אבל זה בגדר, נס בגדר הטבע.

כותב בחידושי הרן בחולין צדיק ה',

קבוצה קטנה של לוחמים עזי נפש מבריחים הרבה מהפחדנים.

אלה דברי הרן בהקשר לזה.

אז כמו ששם זה היה נס, אבל נס בגדר הטבע, הקדוש ברוך הוא כן יעשה לנו יותר בקלות,

בזה אין לנו ממה לחשוש,

ולכן גם אנחנו מבקשים,

אם קרה לו שכחה,

אז מסוף ברכת המזון, לפני הרחמנו יחיינו,

יכול לומר רחמנו יעשה עימנו נסים ונפלאות, כאשר עשה עם אבותינו.

נסים כאלה אנחנו כן יכולים לבקש.

היה לנו במאה האחרונה, אתה בודק,

היו הרבה תפילות והיו הרבה פעמים נסים,

רוב ככל הנסים, 99% מהם,

אלה נסים בגדר הטבע.

זאת אומרת,

לפי הטבע תמיד יש, חלילה וחס,

ואם עם ישראל יש לו את הזכות,

אז הקדוש ברוך הוא מכוון את הטבע,

שזה ילך באותה הצורה, אותו הכיוון של הנס.

זה הכוח של עם ישראל, שאנחנו מעל המזל.

הרב, מה נסים שהיו בבית המקדש, בבית המעל? לא, שם זה היה מעל הטבע, ודאי.

ודאי, שהרוח לא ניצחה,

או עומדים צפופים, משתחווים רווחים, כל הדברים האלה,

אין להם הסבר הגיוני, כל זה ודאי מעל הטבע. טוב, זה הכוח של בית המקדש.

זה כוח עצום, כוח רוחני עצום.

כל שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל.

אחת משבע מצוות דה רבנן, מצוות קריאת ההלל.

בעל הלכות גדולות מפרשת הגמרא בפסחים קיוז שאמירת ההלל עיקרה יסודה דאורייתא.

אז ישיר משה ובני ישראל,

הפסוק מסיים,

ויאמרו לאמור אשירה לה' מה זה לאמור? לאמור לדורות.

לא רק כמו שרבנו אמר אז, בשעת קריעת ים סוף,

בשעת הנס הגנון, אלא גם לדורות.

ועוד כמה פסוקים שנאמרו בתנ״ך,

שמהם למד בעל הלכות גדולות,

כשעושים לאדם טובה,

אם הוא אדם טוב, אם הוא לא כפוי טובה,

צריך לומר תודה,

צריך להודות, גם פה אנחנו חייבים תודה לבורא העולם על הניסים שעשה לנו,

ולכן בעל הלכות גדולות, כשמונה את התרייג מצוות,

הוא כותב גם את ההלל.

אבל הרמב״ם חולק עליו.

הרמב״ם לומד מהסוגיה בברכות י״ד, שההלל אינו דאורייתא אלא דרבנן.

שם הגמרא שואלת אם אדם,

שואלים אותו מפני היראה ומפני הכבוד,

האם עונה או לא.

אמרת קריעת שבע דאורייתא עונה,

הלל דא רבנן לא כל שכן.

וכך ענה לו, אמר לו, פוסק ואין בכך כלום.

מה אתה רואה? שהלל דא רבנן.

בעל הלכות גדולות מתרץ ואומר

ההלל דאורייתא אבל האיסור לדבר באמצע ההלל מפני היראה ומפני הכבוד זה דרבנן

וזה הגמרא למדה בקל וחומר זאת ועוד יש הרבה מקומות שהגמרא מביאה קל וחומר וזה לא קל וחומר דאורייתא

כמו שיש לנו בברכות למדה הגמרא אומרת שגם כשאדם רעב מברך המוציא למדנו את זה מקל וחומר

כשהוא שבע מברך ברכת המזון כשהוא רעב לא יכול שכן

כתבו שם את הספורט שזה לא קל וחומר גמור זה לא דאורייתא אלא דרבנן

גם לגבי שירה כסותה ועונתה יש מקומות רבים שהגמרא משתמשת בביטוי בסגנון שהסברה היא כך אמרת קל וחומר אבל אין הכוונה קל וחומר אחת מ-13 מידות שהתורה נדרשת אז כך גם אולי גם פה כך שהדבר לא יצא מידי ספק

מכל מקום כולנו ברוך השם אומרים מדי יום ביומו אנחנו מברכים

וציוונו לגמור את ההלל ואומרים הלל שלם מדי יום ביומו מהיום הראשון עד היום האחרון של החנוכה.

הלשון של הברכה בלכתחילה וציוונו לגמור את ההלל

האשכנזים אומרים לקרוא

בדיעבד נמצאה ואמר לקרוא את ההלל ובדיעבד יצא

כמו שכותב עולת יצחק.

הפוך, אשכנזי שטעה ואמר לגמור, גם כן מדיעבד יצא.

למה אשכנזים לא אומרים לגמור את ההלל? תראו בטור מביא את המחלוקת,

והם חוששים שמא יחטוף אולי יבלע איזה מילה אחת,

לא יאמר אותה כהוגן,

ונמצא ששיקר, הוא אמר לגמור. מה זה לגמור? להתחיל ולגמור, הוא לא גמר.

זה החשש שלהם.

אבל אנחנו נוהגים נומה לגמור ולא חוששים לזה, משום

הלשון לגמור, אין הכוונה היא להתחיל ולגמור, אלא מלשון קריאה,

כמו שהמשנה אמרה לנו בברכות פרק א',

ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה. מה זה גומרים? ולא מלשון גמר,

אלא מלשון קריאה,

כך הוא הדין גם פה לענייננו,

ולכן המסקנה היא,

בלכתחילה אנחנו אומרים לגמור.

הנפקא מינה,

אדם ששכח,

לא ברך,

והתחיל, הגיע לקטע לא לנו, ושמה נזכר.

יפסיק מיד ויברך.

השאלה היא, אחרי הברכה חוזר עוד פעם הללויה לתחילת ההלל,

או שרשאי להמשיך לא לנו.

המסקנה היא, כאן אנחנו חוששים בלכתחילה,

שיחזור עוד פעם אחורנית לקטע הללויה.

בדיעבד, לא ידע,

המשיך לא לנו, וגמר את ההלל,

בדיעבד יצא. או שבכלל לא נזכר,

רק אחרי זה נזכר שלא ברך,

ברכות לא מעקמות. אדם שמקיים מצווה ולא עושה את הברכה,

הברכה לא פוסלת, ובדיעבד יצא.

אתה לא מנגד סבבה, למה אתה אמרת?

לא, זו לא ברכה למטלה.

לא ברכה למטלה ממש. כמו שאמרנו,

הביטוי,

לגמור, כמו שאמרנו, הכוונה היא לקרוא.

הוא לא אומר שזה ברכה למטלה. הוא לא אומר שזה ברכה למטלה. הוא חושש שמא.

זאת ועוד, כולנו, ברוך השם, קוראים יפה.

תיקח איתך את הסידור, ותשים לב לומר מילה במילה.

למה לחשוש למקרה נדיר, מקרה יוצא דופן,

שאדם יבלע מילים שלא יאמר אותן?

הסתמך,

רוב ככל בני אדם אומרים את ההלל בשמחה רבה,

ומן הסתם שלא יבלע שום מילה, ולכן המנהג שלנו לומר לגמור, וכך אנחנו נוהגים בלכתחילה.

יש חלק מעדות המזרח שמברכים על ההלל גם בראש חודש.

טורקיה מברכים על ההלל גם בראש חודש.

אפגניסטן, אראטים,

היו מברכים על ההלל גם בראש חודש.

התוניסאים בג'רבה, חלק מהמרוקאים,

היו מברכים.

אבל כאן, מחר הם אומרים לגמור את ההלל.

בעוד חודש, בראש חודש שבת הם יגידו, וציוונו לקרוא את ההלל.

שם זה הלל בדילוג, שם הם אומרים לקרוא.

הם חוששים לקושי על הטענה שאמרנו,

ולכן הם מבדילים בין זה לזה.

אבל אצל האשכנזים זה לא כך.

כל השנה כולה, בין אם זה ראש חודש, בין אם זה חנוכה,

לעולם אומרים לקרוא את ההלל.

זה מה שהם נוהגים.

אבל כמו שאמרנו קודם, בדיעבד אם טעה והפך ובלבל,

בדיעבד יצא, מהי דיעבד?

אלא גם בליל הסדר?

לא דיברנו בליל הסדר.

אומרים לגמור או לגמור?

האשכנזים הליטאים בכלל לא אומרים הלל בבית הכנסת בליל הסדר.

יש חלק מהחסידים שנוהגים כמונו,

מרן כתב בסימן תב״ז שאנחנו נוהגים לומר את ההלל,

וחלק מהאשכנזים החסידים,

כי גם על פי הקבלה יש חובה לומר את ההלל.

אשכנזים החסידים הם נוטים הרבה דברים על פי הקבלה ולכן חלק מהם אומרים.

ומה שהם אומרים,

גם שם באותו ליל הסדר הם אומרים וציוונו לקרוא את ההלל.

גם אותם אשכנזים שאומרים בליל הסדר החסידים לא אומרים לגמור אלא אומרים לקרוא.

יש, נשאר הרבה פעמים לגבור, זאת אומרת, זה לא בלירה, בליל הסדר,

בליל הסדר בבית, בהגדה,

זה הלל גבוה.

כשאנחנו אומרים את ההלל בבית הכנסת, בברכה אנחנו מתכוונים גם על ההלל של הבית.

על הכוס הרביעי אומר את ההלל, שם אין ברכה ראשונה.

למה? כי הברכה שאנחנו אומרים בבית הכנסת פותרת את ההלל שבבית. אני חוזר לנושא.

הנשים אינן חייבות מעיקר הדין במצוות ההלל של ימי החנוכה.

כך כותב תורת רפאל ועוד מהאחרונים.

והסיבה היא,

נכון הדבר שהנשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה שאף הן היו באותו הנס,

כי הדלקת הנרות זה פרסום הנס גם לרבים.

מדליקה ליד החלון או מקום אחר,

ועל ידי זה הנס מתפרסם, לכן דבר כזה,

חיוב גדול כזה לפרסם את הנס, גם הנשים חייבות בו.

הלל לא. הלל היא קוראה בינה לבין עצמה, ולכן לא שייך לחייב אותן.

אין חובה מעיקר הדין, היא לא חייבת בזה.

אבל יש חולקים.

ולכן, אם היא רוצה, המחמירה תבוא עליה ברכה.

תאמר ברוך אתה, תהרהר שם ואלוקנו.

לא כדאי שתאמר שם שמיים, כי אם נאמר שההלכה היא כדברי תורת רפאל,

ממילא,

אולי חלילה הברכה שהיא אומרת לבטלה.

איך היא תאמר וציוונו? מי ציווה אותה? ולכן תאמר,

כמו שאמרנו, על ידי הרהור שם ואלוקנו.

זה מה שרצוי לעשות בלכתחילה.

האשכנזיות כן מברכות.

הן נוהגות כמו בלולב,

גם פה הרבה מהאשכנזיות,

מדי יום ביומו, כשהן מתפללות הן אמרות גם את ה... טוב, להן יש על מה לסמוך.

הנפקא מינה לבנות שלנו.

פעמים רבות הבנות שלנו לומדות

בית הספר שליד הבית הכי קרוב, בית ספר של אשכנזיות.

והוא שולח את הבת שלו שם,

הוא שומע את הבת שלו, ילדה בת עשר, מברכת, וציוונו,

לא צריך לצעוק עליה, תעזוב אותה, היא מברכת,

תניח לה.

אל תגיד לה, תראי הם, המורה שלך, אשכנזייה.

את, ברוך השם, זכית להיוולד לאבא ספרדי, לאימא ספרדייה מהגזע, מהיחס העליון.

תעזוב את כל המשפטים האלה עכשיו, אל תתקוטט איתה, אל תתעסק עם ילדה קטנה.

התוספות אמרו לנו בעירובין צדק וו, ילד אין בו לא תישא,

אין בו את העוון של ברכה לבטלה. ולכן עדה בת מצווה רוצה לברך על ההלל של...

חנוכת, יש לה על מה לסמוך.

יש ספק ספקה, היא יכולה, אבל מה שאין כן, אחרי הבת מצווה הגיעה לגיל 12,

גם עליה יחול הכלל ספק ברכות לב,

אז זה יסביר לה בנחת.

אמרנו את הכלל הזה גם לגבי הבנים.

לפעמים, שוב, הבנים לומדים אצל אחינו האשכנזים את תלמוד תורה שלהם,

וגם כן יש הבדלים בהלכות אחרות,

ושוב, גם שם המסקנה,

האדם לא צריך להוכיח את הבן שלו הקטן,

עד הבר-מצווה יעשה מה שירצה, יש לו על מה לסמוך,

רק מהבר-מצווה הלאה יש לו את החובה קבלת הוראות מרן,

ושם צריך יותר לדייק בדבר הזה.

ראינו בשלושת ימים היה עם בת שבית שנה שלוש, התלם נסרח, שם זה בדאורייתא.

בדאורייתא חשאינן דין מהתלם נסרח וכולי,

כיפור זה עניין חמור מאוד שיש בו כרת,

אבל ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים זה לא דאורייתא. תראה את התוספות בראש שנה ל״ג,

הם מסבירים את מה שאמרה הגמרא בברכות ל״ג, אדם שאומר ברכה לבטלה עובר בלא תישא,

התוספות אומרים שזה לא לאו דאורייתא ממש, אלא כל זה אסמכתה בעלמם.

לענות אמן, קדיש או קדושה באמצע ההלל, עונה.

יכול לענות.

כותב בספר אגורה באהליך,

אמנם באמצע הברכות קריאת שמע או באמצע הקריאת שמע אנחנו לא עונים, לא אומרים אמן שברכות.

האם כאן יענה או לא?

והרב אומר שכן.

והוא שואל על עצמו, הרי למדנו בסימן תרמ״ד שדין ההלל כדין קריאת שמע.

כמו בקריאת שמע, באמצע שואל מפני העירה המשיב מפני הכבוד.

בין הפרקים שואל מפני הכבוד המשיב שלום לכל אדם, הוא הדין גם פה.

אם כן,

למה אתה מתיר לו כאן לענות אמן דברכות?

עונה הרב ואומר.

שם,

באמצע הקריאת שמע,

אתה אומר ושיננתם לבניך,

ואתה עונה אמן של להתעטף בציצית או אמן אחר. מה זה קשור? זה לא קשור.

אבל כאן אצלנו, מה זה ההלל?

כל ההלל כולו, שיר ושבח לבורא עולם.

גם האמן של ברכות, גם זה שבח.

כך למדנו גם בסימן נא לגבי פסוקי דזמרה,

בן ברוך שאמה להשתבח.

כל אותם מזמורים נקראים בשם פסוקי דזמרה, וגם שם מותר לכתחילה לענות אמן של ברכות.

הוא הדין גם פה. דברי הגורא בהולכת העתיקו הגאון חידש, שערי תשובה,

המשנה ברורה ושאר אחרונים,

וכך המסקנה למעשה שעונה גם אמנים של ברכות.

קדיש עונה לא רק את החמישה אמנים, אלא גם יהיה שמר רבה עד דאמירן בעלמא.

אבל את האמן של תתקבל,

לא יענה.

היום היה ראש חודש,

ומיד אחרי ההלל אמר החזן קדיש שלם.

אז אם הוא נמצא עדיין, אנא השם אצליחה נא,

ושם הוא שומע את החזן שאומר תתקבל,

את האמינים האלה לא יענה.

וההבדל הוא,

לפי דין הגמרא יש חמישה אמינים בלבד,

עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן.

כל התוספת תתקבל יהיה של אמה על ישראל, זה תוספת של הגאונים.

נכון שאנחנו מחמירים כדברי הגאונים,

ותמיד אנחנו כן עונים אמן,

אבל כאן זו חומרה דעתי לידי כולה,

ולכן לא כדאי לענות באמצע ההלל.

אם זה הלל של ראש חודש שאין לו ברכה, יותר קל.

אבל ההלל של ימי החנוכה שהוא החמור יותר,

מן הראוי להימנע.

שב ואל תעשה שלא יענה את אותו האמן.

מחר כולנו אומרים אחרי ההלל חצי קדיש.

למה היום אמרנו תתקבל מיד אחרי ההלל?

ולמה מחר אנחנו נאמר רק חצי קדיש?

ההבדל הוא,

אנחנו רוצים שגם אמירת אשרי יושבי ביתך ובא לציון,

גם עליהם יחול תתקבל צלותנה ובעותנה.

ולכן אנחנו דוחים,

אנחנו משתדלים לעכב את אמירת קדיש תתקבל עד אחרי ובא לציון, חזקו ויאמץ לבבכם.

אבל בראש חודש או בשבת,

היום בבוקר ואתמול,

בלאו הכי יש לנו פעמיים באהבה,

יש לנו תתקבל גם אחרי מוסף.

אז מה שתאמר אחר כך אשרי ובא לציון,

יחול על זה התתקבל השני.

ולכן אין צורך לעכב ותתקבל,

מיד אחרי ההלל אמרנו הבוקר תתקבל.

אבל מחר זה לא כך, מחר אין לנו פעמיים תתקבל אלא רק פעם אחת,

ולכן מחר אנחנו אומרים מלכתחילה אחרי הלל רק חצי קדיש.

כך עושה חזן מסודר.

יש חזנים,

לפני שהוא ניגש להתפלל,

הוא עושה שעורי בית כמו שאומרים.

לא רק שעורי בית במנגינות,

איזה מכה מהשבוע.

השבוע צריך להיות סיגה,

פרשת ויחי מכה מחיג'אז, הוא יודע את הסדרים, לא רק בזה,

אלא הוא גם מסודר,

מסתכל על התפילה ויודע מראש בצורה מדויקת ועושה הכל כהלכה.

אבל יש אנשים חאפרים, כמו שאומרים,

וכיבדו אותו בכבוד, אז הוא נהיה חזן,

והוא מאלתר. באותו רגע היה מבולבל ואמר תתקבל.

מאי דאבה אמר? בדאבה יצאו.

ולכן לא יחזור פעם שנייה אחרי שיחתום חזקו ויאמץ לבבכם,

לא יחזור עוד פעם את תתקבל, בדאבה יצאו.

נכון שהוא הקדים את זה קצת, אבל כל זה לא לעיכובה, כל זה לכה תחילה בלבד.

מי יודע שלמדת אותם, כמובן בהתחלה? כן.

אתה יודע, למדנו את אביב ובשכנות ולהתנדל קודם לכן, ולכי נפשי קודם להגיד, ואחר כך נגיד,

כמו השינה עובדת בעיית הלילה.

אבל כל מה שם זה שייך לשחרית, וכבר זה לא שייך לשחרית.

היום בבוקר היה צריך לומר אחרי מזמור של יום,

לומר מיד מזמור של חנוכת הבית לדוד,

אחרי זה הושענו לחלוץ את התפילין ולהתפלל מוסף.

אחרי תתקבל של מוסף, אחר כך אומרים ברכי נפשי.

אז מזמור של חנוכת הבית,

טוב לומר לפני מוסף,

צמוד לשיר של יום.

מחר אין לנו את הדוגמה הזו, מחר אתה אומר מיד אחרי שיר של יום,

היום יום שני בשבת, אחרי זה אתה מסיים גם מזמור של חנוכת הבית לדוד.

נו, אז אם אתה אומר תדיר, אז אדרבא, נו.

השיר של היום זה תדיר.

אתה מדבר על ברכי נפשי?

ברכי נפשי, המקום שלו זה במוסף, לא בשחרית.

רק אחרי מוסף. בכל ראשי חודשים, מתי אתה אומר את ברכי נפשי? אחרי מוסף.

אז אם הגיע הזמן שלו לומר, אז אתה דן מה קודם.

אבל כאן עדיין לא הגיע הזמן שלו.

מישהו יגיד שצריך לומר קודם קווה,

קודם תנא דווה אליהו?

הרי גם תנא דווה אליהו אומרים כל יום במזמור של חנוכת הבית אומרים רק שמונה ימים בשנה.

מישהו יגיד שצריך? לא.

למה?

עדיין לא הגיע הזמן של קווה או תנא דווה אליהו. אותו דבר גם פה.

ולכן זה לא קשור הדבר אלא היה צריך לומר כמו שאמרנו היום, היה צריך לומר מיד אחרי שיר של יום

יאמר את מזמור של חנוכת הבית הושענו שובה למעונח ותפילת מוסף

הבינו אתברכי נפשי אחרי מוסף.

מישהו אמר לכם הפוך? למה אתם כל כך? מי אמר הפוך?

אני לחסק קצת, לא עזר לי כלום. לא עזר לך? לא עזר לי. לא הצלחת. לא הצלחת. טוב, לא התרגשת.

לא עשה לך פרוטקציה, אתה כהן?

לא מעכב, לא. אני חוזר...

הנושא לא יבוא ולא יהיה אבל בתוך שבעה ימי אבלות

צריך לומר את ההלל גם בתוך שבעה

אנחנו מקלים בדבר לגבי ראש חודש רגיל

ראש חודש רגיל, אבל בתוך שבעה לא אומר הלל, מה שאין כן כאן

וההבדל הוא

שיבולי הלקט הוא שחידש את ההלכה הזו, אין לזה מקור מהגמרא

ואומר שבולי הלקט כשהכהנים באים לברך אותנו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה, הכוונה היא בשמחה

מנין לנו בפרשת תולדות כתוב

יצחק אבינו מבקש מעשו צא השדה,

צודה לי ציד, עשני מטעמים וכו׳

למה?

בשביל מה היה צריך את המטעמים האלה?

אלא יצחק אבינו היה סומא,

סומא חשוב כמת

ולא היה לו שמחת חיים

תביא לי מטעמים, אני אשמח ואז הברכה יכולה לחול

כך גם לא רק בברכת כהנים אלא גם לגבי אמירת ההלל

לא שייך לומר את ההלל אם האדם הזה מסכן,

כל כך עצוב, איך הוא יאמר זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו?

הוא לא מסוגל לשמוח

זאת ועוד

יש שם הפסוק לא המתים יעללויה ולא כל יורדי דומא

הנשמה של המת נמצאת שם באותו חדר

כשאומר את הפסוק הזה לועג לרש, כאילו מקנטרת הנשמה

המקובלים הסבירו לנו יפה נר השם נשמת אדם למה מדליקים נר באותו חדר?

כי לאדם יש שבעה אורות מקיפים

וכשאדם הולך לבית עולמו לא בבת אחת זה נעלם

אלא בכל יום יורד מקיף אחד

והנשמה כל הזמן הולכת מהבית לקבר,

מהקבר לבית, קשה לה להיפרד.

יום האחרון, המקיף האחרון מסתלק ואז היא הולכת מהבית לקבר, הולכת ולא חוזרת.

אבל בכל שבעה ימי אבלות שם נמצא לא רק הנר אלא הנשמה גם וכשהוא יבוא ויאמר לא המתים יעללויה כאילו אתה מקנטר אותו הם לא יכולים, מסכנים במתים חפשי כמו שכתוב בשבת לאמן ואנחנו חייבים במצווה

ולכן אנחנו מדלגים,

אומרים לאותו האבל שידלג ולא יאמר את ההלל בראש חודש.

מה שאין כן פה, פה לא שייך כל זה.

הגמרא אומרת לנו בסוכה כה,

האבל חיה בכל המצוות. נכון שהוא אבל חוץ מתפילין ביום הראשון כל המצוות הוא חיה. נכון שיש לו צער נורא,

צריך להתאמץ ולקיים את הכול.

כאן אצלנו זה לא מנהג, כאן אצלנו זה דין גמור לומר את ההלל.

לדעת רוב ככל הפוסקים שכן חייבים כולל גם האבלים חייבים לומר את ההלל.

בירושלים יש מנהג לגבי ראש חודש רגיל,

לא יבוא ולא יהיה,

לא רק שהאבל לא אומר,

אלא גם אנחנו המתפללים לא אומרים את ההלל שם באותו מקום,

עוברים לחדר אחר.

למה? כדי לא לקנטר את הנשמה בגלל הפסוק הזה שאמרנו לא המתים יהללויה,

זה המנהג בירושלים. במקומות אחרים בעולם לא,

אבל בירושלים יש את המנהג האמור וכך ראוי לנהוג ולעשות. אבל לגבי הימים האלה, ימי החנוכה, כמו שאמרנו, אפילו האבינים אומרים ולכן כאן אנחנו לא חוששים בדבר כלל ועיקר.

ספר הר הכרמל הוא שדן בשאלה שלך, מצטט אותו הגאון רבי חיים פנאצ'י בספרו הלב חיים והוא אומר שכל זה אם הוא נפטר בבית שלו,

אבל אם הוא נפטר בבית חולים, יציאת נשמה הייתה שם,

נראה לי הנשמה לא הולכת ובאה מהקבר לבית.

אבל זה לא ברור,

זה לא מוסכם הדבר הזה, ולכן שאר הפוסקים לא חילקו את החילוק האמור.

מרן כתב בהלכות אבלות, לא יבוא ולא יהיה אדם שנפטר ערירי, גלמוד.

אין לו, לא בנים, לא בנות, לא משפחה, לא שום דבר.

לא עלינו זה היה עם אותם ניצולי השואה,

היו איזה אנשים שניצלו,

לא היה להם שום משפחה, אין מי שישב עליו שבעה.

אפילו כי מרן אומר מצווה להביא לשם מניין להתפלל בכל שבעה ימי עבדות באותו החדר.

ולמה? כמו שאמרנו, הנשמה שלו כן נמצאת.

אז אנחנו באים להתפלל שם לא רק בגלל האבינים, לנחם אותם,

אלא גם בגלל הנשמה, אלה דברי מרן שם ביורי דעה,

וכך נוהגים כולנו.

הנשמה נמצאת.

הנשמה, כן.

הנשמה יש לה עניין,

כמו שכתוב בפסוק, נר השם נשמת אדם. אבל זה דווקא בשבעה.

בשבעה, הנשמה נמצאת שם,

אז יש תועלת בהדלקת הנר.

אבל נגמר השבעה, זהו זה.

הנשמה הלכה ולא חוזרת.

ולכן אין תועלת להדליק אחרי שבעה ימי עבדות.

יש אנשים, או בעיקר נשים, נשים צדקניות,

שמדליקות נרות בערב שבת,

אז אנחנו מדליקים,

זכור ושמור, בדיבור אחד נאמר הוא, שתי נרות.

הן לא, מדליקות שלושים, ארבעים. אתה אומר לה, מה זה ארבעים נרות?

אז היא מתחילה לספור לך, כמו בכיפור,

החזן אומר לנו את כל הנשמות. היא אומרת, זה בשביל האימא, זה בשביל הסבתא,

זה בשביל הדודה, זה בשביל שמעון בר יוחאי.

כל הנרות האלה, דברים מטלים, אין בזה שום ערך.

אם מדליקים ליד הקבר, יש תועלת.

או בבית הכנסת.

אבל בבית, אין בזה שום תועלת. כמו שאמרנו, רק בשבעה יש תועלת בדבר.

אחרי השבעה אין תועלת בזה כלל ועיקר.

אולי, אם נאמר שאין תועלת לפי דעת רוב הפוסקים,

אולי יש בזה חשש בל תשחית.

הרבה יותר טוב שייתנו את זה לחשמל של בית הכנסת, חשמל של הישיבה.

יש בזה הרבה יותר תועלת ממה שהיא תדליק כך בבית.

זאת ועוד, לפעמים או עושה שריפה,

או בקיץ אי אפשר להיכנס למטבח. איפה שהיא הדליקה את הנרות, יש שם חמישים נרות וחצי מדורה יש שם. מי יכול להתקרב? בקיץ זה נורא.

בחורף זה נעים, אולי זה מחמם.

אבל זה לפעמים גם מהווה סכנה.

ולכן, אם בעלה ישלם, נניח הנרות האלה בשנה עולים לו אלף שקל בשנה כל השנה כולה,

הוא בא לגביים, נותן אלף שקל עבור החשמל.

לא צריך התרה אפילו,

היא יכולה גם בלי התרה להפסיק מהמנהג הזה, ותמשיך ותדליק רק שתי נרות.

זכור ושמור, כמו שאמרנו, מספיק, אין צורך להרבות,

כי אחרי שבעה כמעט ואין תועלת בדרך.

המקובלים המשיכו ואמרו גם שגם היציקה, אנחנו עושים יציקה של ביתון,

מתחילים בהקמת המצבה,

אסור לעשות את כל זה בתוך שבעה ימי אבינות, אלא רק מהיום השמיני והלאה.

ולא יקדימו לעשות את זה לפני כן. יש לפעמים שהקבלן של המציונות מבוטל, אין לו מה לעשות,

והוא חושב, אולי שבוע הבא יהיה יותר מדי,

אז הוא אומר לו, אני אעשה היום כבר, אני היום פנוי, יש לי פועלים.

זה לא הולך אם יש לו פועלים או לא,

אלא מן הראוי להמתין לפחות עד היום השמיני ולא קודם לכן.

לפעמים יש שעת הדחא גדול, כגון,

לפעמים הם ממהרים לנסיעה.

לא עלינו, האבינים הם לא גרים פה והם רוצים שינחמו אותם גם שם בצרפת או באמריקה,

אז ביום הרביעי או החמישי הם רוצים לנסוע, ולפני הנסיעה הם רוצים כבר לראות את היציקה.

אז במקרה כזה, שעת הדחא גדול,

אז כדאי שיתחכם הקבלן,

יעשה את היציקה אבל יניח איזה בקבוק זכוכית שם.

ואחרי שהם הולכים,

ישבור את הבקבוק הזכוכית הזה כדי שהיציקה לא תהיה שלמה,

בזה יש מקילים על פי הקבלה שהדבר אפשרי.

אבל לעשות לגמרי את כל היציקה לפני שבעה זה לא טוב, אם האבינים הם בני תורה צריך להסביר להם את הדברים בנחת.

מי אומר שביום האזכרה הוא מגיע? מי אומר?

אתה ראית אותו?

לא.

ולכן?

רגע, זה נעג לרש.

מחר בעזרת השם,

עוד זמן יש לו שני ואתה ילד בזמן תדברי.

עכשיו איזה נעג לרש? אני שמח ושיבך טוב, וכשמגיע הזמן שלו, זה הזמן שלו. מגיע הזמן שלו. לא, לא דומה.

לא דומה. היה הזמן גם, ואומרתם את הבן. איך אומרים, אין השבע מרגיש בצערו של הרייב.

אנחנו ברוך השם יכולים לקיים מצוות,

ולכן אתה מדבר ב...

אבל המסכנים, המתים האלה, לא המתים מיהללויה, הם מסכנים לא יכולים.

הם במתים חופשיים, לא חייבים,

ולכן לא כדאי. לא כדאי, זה כאילו אתה מתגרה בהם,

ולכן עדיף יותר להימנע,

שלא לומר באותו מקום את ההלל לגבי ראש חודש רגיל. כמו שאמרנו, יש לנו מנהג בירושלים,

וכדאי שככה אנחנו ננהג ונעשה.

תודה, תודה של מחר ספר שבע השלישי,

חוזר ביום השמיני או שהחזר ממשיך ביום התשיעי?

סדר התפילה מחר, כמו שהתפללנו בכל הימים הראשונים של חג החנוכה.

אומרים על הניסים, אחרי החזרה אומרים הלל בברכה, מסיים אומרים חצי קדיש,

ומיד אחרי זה קריאת ספר תורה.

הקריאה היא,

הכהן עולה ראשון וקורא שלושה פסוקים.

אומר, הוא ביום השמיני עד פר אחד בן בקר.

הלוי קוראים לו פר אחד בן בקר עד ביום התשעי.

השלישי חוזר החזן וקורא לו ביום השמיני,

ואחר כך ממשיך הלאה.

לא רק ביום השמיני, אלא ביום התשעי, העשירי,

גומר עימו את כל הפרשה,

ומתחיל גם את פרשת בעלותך,

עד כן עשה את המנורה.

והסיבה היא, למה אמרנו את הסדר הזה?

כמו שבכל הימים,

איך קראנו ביום הראשון, ביום השני,

כל העולים, כל השלושה עולים קרו ביום השני.

כל השלושה עולים קרו ביום השלישי,

אז גם מחר כל השלושה עולים צריכים לקרוא בהקרבת קורבן היום ביום השמיני.

אלא מה, יש מינה גם לסיים, בסדר, עם השלישי אתה יכול גם לסיים,

אבל לא בגלל זה תחסיר לו את העיקר,

שעיקר חובת היום, ביום השמיני,

ולכן יתחיל גם לשלישי ביום השמיני,

אלא שהמנהג שלנו לגמור עימו את כל הפרשה.

ולמה קוראים גם את בעלותך את הנרות?

כמו שהמדרש אומר שמשה רבנו, אהרון הכהן היה עצוב,

הם זכו, כל השבטים הקריבו, ואני אמר לו הקדוש ברוך הוא, שלך גדולה משלהן,

ובעלותך את הנרות, הוא זכה לאותה המצווה,

לכן אנחנו גם קוראים את הפסוקים האלה, שזה כעין המשך של אותם הקורבנות,

זה המשך, ולכן מן הראוי שכן יאמר.

יום שלישי אומרים תחנון?

יום שלישי אומרים תחנון, אין איסרו חג לחנוכה.

זה לכן...

אז למה אתה שואל רק עד יום שלישי? תשאל גם על רביעי, חמישי.

לא, לא.

עד כאן, זהו.

אין יותר.

הקול הרמז, חנוכה, שמונה ימים,

אבל אין לנו יותר, לכן גומרים עם השלישי את הקול.

שלא יהיה הבא מנה, גומרים איתו את הקול.

חבר'ה, אם החבר היה לחבר בפנית הלל, כדאי

לשמוע ממנו כדי לרומן, או שכדאי לברך לבית?

הרי למה עדיף?

אם אתה שואל מה היה עדיף בתיאוריה,

לפי דברי המשנה בסוכה ל״ח,

שהחזן לבדו יברך, כולנו עונים אמן.

החזן לבדו אומר את ההלל,

ואנחנו במקום הלל עונים לו על כל משפט, על כל פסוק, הללויה.

כך המשנה, הגמרא אומרת,

וכך היו נוהגים כל עם ישראל עד לפני 700 שנה.

שינינו. למה שינינו? כתוב במשנה, בגמרא, מה אתה משנה?

הסיבה היא, אומר הראש, בזמנם האנשים היו מרוכזים כולם.

היה להם שלווה, היו מרוכזים, היו מכוונים טוב.

מה שהחזן אומר, שומע כעונה.

אבל היום, בזמן הזה, בגלל הטרדות,

המוח שלנו מפוזר, ואנחנו לא מכוונים מספיק.

ממילא, אם הוא לא כיוון, אם המוח שלו היה במקום אחר,

אין כאן דין שומע כעונה.

זו הבעיה.

ואז הוא לא יצא ידי חובה.

הראש אומר את הדבר הזה לגבי ברכות קריאת שמע.

גם ברכות קריאת שמע, בזמנם לא היו אומרים כולם ברכות קריאת שמע, אלא

החזן אומר, וכל הציבור רק שומע ועונה אמן.

מי שרוצה לראות את מה שהיה בזמן הגמרא,

ילך לבית כנסת של התימנים.

התימנים עד היום,

תראה, בשעה שהחזן מתחיל יוצר אור, שקט, דממה.

כולם שומעים, רק עונים אמן.

קריאת שמע, כולם אומרים ביחד.

אבל הברכות אחרי זה, ואמונה או ויציב,

החזן לבדו. הם רק עונים אמן, כמו בזמן הגמרא.

אותו דבר, הלל.

איך הם קוראים את ההלל?

גם הברכה הראשונה וגם ההמשך,

הם שומעים, עונים לו על הפסוקים, על אלויה, על אלויה.

זה מה שהם נוהגים עד היום.

כך היה פעם.

אנחנו שינינו בגלל חוסר ריכוז שיש לנו.

את דברי הראש העתיקו להלכה,

הטור והשולחן ערוך בסימן יט, וכך המסקנה להלכה למעשה.

היה טוב שגם אחינו בני ישראל התימנים,

שגם הבלדים ישנו.

האם הבעיה של חוסר ריכוז היום זה רק בעיה שלנו?

האם התימנים בקטע הזה הם יותר חזקים מאיתנו?

להם אין את הטלפון הנייד שמטריד את המחשבה,

להם אין מניות, להם אין קופת גמל.

כל הבעיות שיש לנו מטרידות גם את אותם הבלדים, אין שום הבדל.

ולכן, אולי יכול להגיד לך מנהג תימן.

נכון, מנהג תימן, גם אנחנו נהגנו כדברי הגמרא.

זה לא דבר שהוא מחלוקת, חלילה,

אלא המציאות היא שאני לא מרוכז.

אני לא מרוכז, ולכן אותו דבר גם לענייננו.

בכבוד, כבוד הרב, יעלה ויבוא.

אני לא אדפוק בדלת שאני ארגיש.

כתוב בגמרא שמשה תיקן

לישראל,

שיהיו דורשים בהלכות חג בחג.

בדרך הפשט,

זה פשוט שידעו את המעשה אשר יעשו. יש לכל חג את ההלכות שלו,

ידעו לעשות שתהיה סוכה כשרה, מה צריך לאכול בסוכה,

כל חג את ההלכות שלו.

אבל לפי סוד יש בזה עוד עניין.

יש הרבה חלקים בנשמה, בכללות זה נקרא חמש חלקים, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

בפרטות זה מתחלק הלאה והלאה.

יש חלקים בהנשמה,

תיקון שנעשה לנשמה על ידי המצוות של החג.

יש חלקים שזה נתקן על ידי...