אשה מוציאה לכתחילה; נשים בהדלקת נר חנוכה – חיוב, שליחות וברכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

צבא חייב מדאורייתא, אם אשתו לא חייבת מדאורייתא, לא יכולה להוציא אותו.

לכן קיללו אותו חכמים, שכל הזמן יישאר רעב.

אם הוא אכל רק הזית והוא עדיין רעב,

אז הוא לא חייב מדאורייתא,

אשתו יכולה להציל אותו, יכולה לברך בשבילו.

זו המשמעות,

תבוא מהרה לאדם שאשתו ובניו מברכים בשבילו.

כל המהלך הזה מובן בברכת המזון.

ברכת המזון, יש בעיה,

אבל אם הגמרא אומרת לך בלכתחילה אישה יכולה לקחת כוס יין,

לעשות קידוש, להוציא את בעלה ידי חובה.

מרן פוסק את זה למעלה בסימן רע, אין בזה שום חולק.

מישהו יבוא ויגיד, חלילה,

תבוא מהרה לאדם שאשתו עשה לו קידוש? לא, היא חייבת בדיוק כמו הבעל,

אין שום הבדל.

כמו שהבעל יכול להוציא אותה ידי חובה השומע כעונה,

אותו דבר הפוך,

אותו דבר גם כאן.

גם הנשים חייבות כמונו במצוות הדלקת נר חנוכה.

אז כמו שאני מברך ואוציא אותה,

היא יכולה גם להוציא אותנו.

ולכן, אם יש לאדם איזה בעיה של ביטול תורה וכיוצא בזה,

אז שתברך ותדליק בזמן.

וקשה לנו לחשוש לומר את דברי הביאור הלכה למעשה.

כמו שאמרתי, הקללה לא שייכת כאן בעניין הזה. זאת ועוד.

כאן מדליקים נר חנוכה.

הכסף הזה, השמן, שייך למי?

שייך לבעלה, שייך לבעל הבית.

היא עושה את המצווה בממון שלו.

ולכן, כאן הדבר ביתר שאות,

כאן יהיה היתר בלכתחילה.

נכון שהוא יחלם מהאוכל שלו, נכון.

אבל התורה אמרה, על בריתך שחתמת בבשרנו, על תורתך שלימדתנו,

שם הדברים הם לעיכובה.

אז יכול להיות שהתורה לא חייבה אותה.

אז אם היא פטורה מדאורייתא,

איך היא תוציא את בעלה שאכל ושבע?

שם אני מבין את הבעיה.

ולכן גם מובן גם, חלילה, הקללה שהגמרא מביאה, גם כל זה מובן.

אבל אצלנו כאן, לקשר את זה עם הנושא שלנו,

קצת קשה לקשר.

ולכן, כמו שאמרתי, אם יש חשש ביטול תורה,

לא כדאי שילך לבית,

יישאר פה, פה יושב כי הביתיה.

מגיעה, בלית פסח אומרים לאישה שהיא אמרה לך על הליל הזה, נכון?

היא תרמה, יש פרסום עניין,

או רגמה עגומה.

פה היו אומרים לה, לא חלפים אותך.

ההבדל הוא שם,

האישה חייבת במצוות ארבע כוסות,

והוצאתי והצלתי וגעלתי ולקחתי.

רק אנחנו הגברים יצאנו ממצרים?

הנשים לא יצאו ממצרים?

גם הן יצאו ממצרים, וגם הן חייבות בארבע כוסות.

הפרוצדורה של ארבע כוסות,

אסור לך לקחת ארבע כוסות יין, לקחת ולשתות אחת אחרי השני.

אלא, רבותינו אמרו, כוס ראשון קידוש,

כוס שני אתה קורא עליו את כל האגדה,

שלישי כוס ברכת המזון,

כוס רביעי אומר עליו את ההלל.

הנשים חייבות בהלל,

חייבות במצוות הכוס הרביעי וחייבות גם בהלל.

אז לא רק שתאמר את ההלל בסוף על הכוס הרביעי,

היא יכולה גם להקדים, כמו שאתה מקדים בבית הכנסת, בסוף ערבית אתה אומר את ההלל, אתה יכול להגיד גם זה.

כל זה דבר שבחובה באותו לילה.

מה שאין כן אצלנו כאן דבר שאינו חובה לנשים מעיקר הדין,

קשה לנו להמציא את החיוב הזה,

שאנשים מחר יתחייבו לבוא ולומר את ההלל.

מי שלמה כאן לגבי נר חנוכה,

כשהיא מדליקה,

יש פרסום הנס גם לאחרים.

אבל מה שהיא קוראת תהלל זה רק לעצמה,

ולכן אין לנו הוכחה לחייב אותן. אם אין הוכחה לחייב, מי מלא המילים,

וציוונו לגמור את ההלל, המילה וציוונו,

לנו יש בעיה. באשכנסיות יותר קל.

הן הרי מברכות לישה בסוכה, וציוונו על נטילת לולב, הן מברכות על המצווה שהזמן גרמה,

כמו שאמרו רבנותם,

שאלות ותשובות מן השמיים וסיעתם.

אנחנו שחוששים לדעת הרמב״ם ומרן,

מרן בסימן תקפטס עיווה, מרן אמר שאסור לה אישה לברך.

המילה וציוונו היא לא נכונה.

אז יכול להיות שגם פה אולי לא טוב, ולכן לגבי ההלל,

שם ואל תעשה. אם היא רוצה דווקא לברך,

יש לה עצה פשוטה מאוד, ויברך דוד.

תגיד ויברך דוד,

או תערער שם ואלוקנו,

אבל להגיד לה שתברך בשם ומלכות ממש, קשה לנו לומר.

כוסות נחמת היו באותו הנס, חייבנו אותם, וממילא גם תהלל. גם פה היו באותו הנס, חייב בעיני החנוכה. בסדר, שם אתה מחייב את הנשים, אף הם היו באותו הנס,

כנגד ארבע לשונות של גאילה, הוצאתי ויצלתי וגעלתי ולקחתי,

כנגד ארבע לשונות, ארבע כוסות.

איך ארבע כוסות?

חייב להיות גם כן לפי אותה הפרוצדורה שאמרנו, ראינו כוס רביעי, אומר עליו ותהלל.

פה שתי מצוות שאין להן קשר.

בלילה נר חנוכה, ביום אתה אומר את ההלל.

אז היא עושה את הנר חנוכה, היא מעירה פרסומי דניסה גם לאחרים.

אבל ההלל שהיא אומרת זה רק לעצמה,

ולכן אם חייבנו אותה בנר חנוכה, מי אומר שהיא תתחייב גם בדבר השני? זה לא ראינו, אף אחד מהראשונים לא אמר שהאישה גם צריכה לומר את ההלל. אם באמת הייתה חובה שגם הנשים היו חייבות בזה,

הרמב״ם ושאר הפוסקים היו כותבים את זה.

למה כל הראשונים וכמעט כל האחרונים,

ראשוני האחרונים, כמעט כולם שתקו בדבר הזה?

כל החקירה הזו התחילה לפני כמאה ועשרים שנה על ידי גדולי האחרונים,

אחרוני האחרונים.

ולכן קשה לנו בנושא של הברכה להתיר, היא רוצה לומר, תהלל, למה לא? בוודאי שטוב.

אבל לברך אנחנו חוששים בדבר.

הדין כאן על המלחמה, זה דבר אחר, זה דבר אחר, זה דבר חשוב.

נו, אם אתה אומר שההלל היה בשביל המלחמה, מי לחם?

הגברים לחמו.

האנשים לא הלכו להילחם, במילא,

כן, מסכים.

אתה בא להגיד, מי יתת עליך?

בסדר, היא התחילה, היה גרמה,

היא הרגה אחד, הרגה את הרמטכ״ל שלהם.

בסדר, אני מסכים,

אבל מי שביצע בפועל את המלחמה זה היו הגברים.

אף אחד לא נתן לאנשים,

לא נתן להם את החרב שילכו ויילחמו. נשים לא מסוגלות לכל זה.

הרמב״ם כותב,

אם האדם הזה מינה שליח את הגוי, והגוי הזה הלך

בדיק בשבילו נרות חנוכה, לא יצא.

יש מחלוקת אם הגרסה נכונה

בהרמב״ם, אם הגרסה היא גוי או שהגרסה היא עבד כנעני.

אבל הדין דין אמת. ודאי שגם להלכה, גם אלה שאומרים שצריך לגרוס עבד כנעני, הם מודים שאם האדם הזה ימנה שליח,

ימנה את הגוי, זה לא טוב.

והסיבה למה לא טוב?

הרי אתה אומר שלוחו של אדם כמותו.

אבל הגמרא במסכת קידושין מ״א,

כשהגמרא עוסקת במצוות הפרשת תרומות ומעשרות,

והגמרא מביאה את הפסוק,

כן תרימו גם אתם, גם בא לרבות,

שאני יכול למנות שליח שיפריש בשבילי תרומות ומעשרות כדת וכדין.

אז כל דברי הגמרא, הגמרא מדגישה על ידי יהודי,

כן תרימו גם אתם, מה אתם בני ברית,

המילה גם באה לרבות שליח,

המילה אתם באה להפוקי גוי,

ולכן אם האדם אינו שליח את הגוי שיקדש לו אישה, אינה מקודשת,

ואינו שליח את הגוי שיפריש לתרומות ומעשרות,

לא מופרש,

הכל נשאר תבל, והדין גם פה.

הנפקא מינה לא יבא ולא יהיה.

יש אנשים שעברו אירוע מוחי והם משותקים.

שני הידיים הוא משותק.

ברוך השם הוא מתפקד במוח, המוח לא נפגע.

המוח שלו צלול, הכל בסדר.

אבל בגלל שהידיים משותקות,

מביאים לו עובד זר, איזה רומני, איזה פליפיני.

מגיעה חנוכה,

אז הוא אומר לעובד הזר,

במחסן, באינטרסון, יש כך וכך.

הוא הולך, מביא, הוא אומר לו, תשים שמן.

כל מה שאומרים לו הסודני הזה עושה.

אחרי שגמר את הכול,

היהודי הזה, המסכן, לא יכול להושיט את היד כדי להדליק.

אז הוא אומר לו גם, שידליק.

אז אותו בעל הבית מברך, והסודני הזה מדליק.

לא, לא בסדר.

גם כאן, כמו שאמרנו, מי מבצע, מי מדליק הגוי?

אם אבל יהודי, תגיד שלוחו של אדם כמותו.

כאן הגוי בגוי אינו בר שליחות,

ולכן אינו יכול לברך. אלא אם הוא ירצה,

ידליק בלי ברכה. הוא רוצה לראות נרות חנוכה, שיעשה, אין מה להפסיד.

אבל אם הוא רוצה להרוויח את הברכה,

פתרון הכי קל, הכי פשוט, יזעיק את אחד השכנים,

או אחד מבני בתו,

אחד מהבנים והנכדים,

יבוא וידליק ולא,

או אחד מהשכנים.

אבל שהוא יברך והגוי יבוא וידליק,

בוודאי שיש כאן חשש ברכה לבטלה,

ואין לו יותר לעשות כדבר הזה.

כך הוא הדין גם בנר שבת, לא רק לגבי נר חנוכה, גם שמה שייך את הכלל,

את הדין האמור.

הוא מגניס לו את העניין לבנות היד המשוחקת,

והגוי שתופס לו את היד, יד ביד, ומדליק.

אם לא היה הגוי,

הנר היה נופל מידו, נכון? בר מינן, האדם הזה משותק לגמרי.

יש אנשים, אין להם ממש שיתוק לגמרי,

אין להם מספיק כוח אחיזה, אז יכול להיות שהעצה שאתה אומר אולי זה טוב.

אבל אם היד שלו משותקת לגמרי,

לא יועיל מה שאתה אומר, לא כדאי.

הגוי עולה אבי לאישה, תקשור לו את התפילין, זה טוב?

כן, קשירת התפילין זה טוב. זה מונח על ידו קשור, זה בסדר.

נכון שגם שם מלכתחילה אנחנו רוצים שהיהודי יעשה את זה,

אבל בידי עבדים, הגוי עשה את זה לא נורא.

אבל כאן אצלנו, בנר חנוכה, הדבר חמור יותר, ולכן צריך להזהיר אותו שאם אין לו יהודי שהבוי יעשה לו, אין לו שכן כזה,

אלא בלית ברירה הוא סומך על הגוי שמדליק לו,

אבל ייזהר שלא לברך. דפקא מינה,

אם אחרי חמש דקות נכנס הבן שלו,

הוא רואה נראית חלוקת דולקים, הוא יודע, הבן הזה יודע שאבא שלו לא מסוגל להדליק.

מי הדליק את זה?

הרומני, הגוי הרומני.

שהבן הזה מיד יכבה את הנרות ויחזור וידליק.

כאן אין ספק,

ובוודאי שיוכל עוד הפעם לברך כדי להוציא ידי חובה את האבא שלו, אין שום בעיה בדבר.

כן, שם יותר קר.

עיוור,

יש מחלוקת בפוסקים אם הוא יכול להדליק נרות חנוכה,

כיוון שהוא עושה את הפרסום הנס לאחרים.

אז יכול להיות אולי,

כמו שהוא מברך, יוצר אור וברך עושך, הגמרא אומרת, ישנו בראייה על ידי אחרים,

אם הוא יתחיל ללכת אותו העיוור ויש שם איזה בור.

כדי שלא ייפול אנחנו נצעק עליו מיד, תזוז ימינה, שמאלה,

אולי גם פה או לא. מחלוקת. כמו בכל מחלוקת,

ספק ברכות להקל,

ולכן גם העיוור הדליק בלי ברכה. אבל אצל העיוור, לפעמים הוא עיוור,

אשתו ברוך השם רואה,

או הוא או הילדים.

יש לפעמים חלק מבני הבית שרואים, חלק מהם חייבים,

ממילא יכולים לברך בשבילם.

אבל אם גם הוא וגם אשתו, שתיהן כל בני הבית שנמצאים שם עיוורים,

להלכה, ספק ברכות להקל, אי אפשר לברך.

כל מה שאני אומר עיוור, הכוונה שהוא לא רואה כלום.

לא מבחין בין אור לחושך.

יש סוג עיוורים,

לא יכולים לראות אותיות. לקרוא את המשנה ברורה הם לא יכולים.

אבל לראות את הנרות כן, להבחין בין אור לחושך,

הם כן מסוגלים.

אחד כזה, אני אבדקו לעלמא חיה. בזה אין מחלוקת.

כל מה שאני אומר עיוור, הכוונה היא עיוור שלגמרי לא רואה,

לא מבחין בנרות,

בזה אין ברירה, אתה אומר לו שידליק בלי ברכה, אלא אם כן ירצה לעשות את העצה של ויברך דוד, זו העצה שאפשר תמיד לחלץ את עצמנו מספק ברכה לבטלה.

חירש אילם,

גם הוא לא יכול להיות שליח שנמנה אותו שהוא ידליק לנו את נרות החנוכה.

אותו דבר, גם שוטה.

אפילו אם השוטה הזה הוא לא טיפש, הוא יודע מה זה נר חנוכה,

הוא יכול לתת לך הרצאה שלמה על המכבים,

על כל מה שהיה, אולי יותר טוב, אבל האדם הזה, בר מינן, איוב, לא בדעת ידבר, משנון,

ולכן אי אפשר למנות אותם שליח, לא את השוטה ולא חירש אילם. הגמרא מביאה לנו איך לבחון את האדם אם הוא שוטה או לא.

הגמרא מביאה, בוחן אותו,

איך הוא מתנהג,

אם הוא יושן בבית הקברות או כורע את הבגדים או מאבד מה שנותנים לו,

כל אחד מהם סימני שטות,

ולכן הוא עצמו לא חיה במצוות,

בכל המצוות, כולל...

מצוות נר חנוכה אם הוא לא חייב לא יכול להיות גם שליח שלנו

שליח שיכול להדליק להוציא אותנו כשהוא בעצמו חייב

אם הוא בעצמו לא חייב אי אפשר לסמוך על השליחות הזו וגם בדיעבד שהשותה או אחרי שלהם הדליקו

מה שהדליק השוטה זה אפס לא יצא ידי חובה אלא

שיכבה את הנרות ועוד הפעם יחזור וידליק כי מה שעשה אינו עשוי

לא יבוא ולא יהיה יש אנשים שמתמוטטים עובר איזה משבר ומאשפזים אותם

אם האדם הזה הוא לא אלים אז הם נותנים לחופש לשבת

אדם שהוא אלים משאירים אותו במחלקה הסגורה כובלים אותו למיטה

אבל אם האדם הזה לא אלים אף פעם מימיו לא ירימ יד על אף אחד

אז אפילו אישו עדיין לא בריא עדיין הוא מז'נון אפילו אחי נותנים לחופש לקראת שבת אומרים לו תלך הביתה תבוא חזרה

אדם מוצא שבת כך הם רגילים לעשות כדי לעזור לאדם הזה להשתקם במהרה

אבל הוא מגיע לבית בערב שבת הוא רוצה להדליק נרות חנוכה

אתה מדבר איתו אתה רואה שעדיין הבן אדם לא מאופס

אתה רואה שהוא עדיין מרחף מדבר שטויות מדבר לא לעניין

אז אם כך איך הוא יוציא ידי חובה את עצמו ואת כל בני הבית אותו דבר גם לגבי הקידוש קידוש הבדנה אם הוא רוצה לקדש לא יוכל להוציא אותם ידי חובה

אדם שהוא שותה פטור מהמצוות

גם בדיעבד שהוא קידש הקידוש שלו לא הוציא אותם ידי חובה

ולכן הפתרון הוא שאחד מבני הבית נדליק את נרות החנוכה אותו דבר גם לגבי הקידוש שכל אחד ואחד מהם ימלמל בלחש את כל הקידוש או את כל ההבדלה

כי לא יוצאים מאחד כזה ידי חובה כלל ועיקר אנחנו לא יכולים להעליב אותו להגיד לו אל תקדש הוא היה רגיל לבעל הבית הזה

כל החיים לקדש בבית שלו תגיד לו אתה משוגע אתה לא יכול לקדש

זה יפגע בו גם אם הוא היה חצי משוגע תגיד לו את המילים האלה יהיה משוגע שלם

ולכן אתה לא יכול לומר את המילים אבל מצד שני גם אי אפשר להפקיר את בני הבית שלא יצאו ידי חובה את הקידוש

ולכן יאמר להם שימלמלו בלחש את כל הקידוש מההתחלה עד הסוף כדי שיצאו ידי חובה בצורה מושלמת

לא, זו לא ברכה לבטלה, אבל גם אין בזה תועלת.

אנחנו רוצים כאן שכל בני הבית יקיימו מצוות עשה דאורייתא,

מצוות זכורת יום השבת הקדושו.

כאן לא שאלה אם תענה אמן אחרי שהוא אומר מקדש שבת.

אני תאמן, לא אני תאמן, זה לא ישנה את המציאות.

אם במציאות האדם הזה משוגע,

אז אפילו אם אני תאמן,

זה לא יוציא אותם ידי חובה.

כי צריך להיות אדם שחייב כמוני,

אדם שחייב כמוני יכול להוציא אותי ידי חובה.

כל ישראל ערבין זה לזה, הנגנות לנו ולבנינו עד עולם.

אבל כאן בחיי גוונה,

האדם הזה מסכן ופטור, ממנה לא יכול להוציא אחרים ידי חובה.

בכל המצוות למדנו את זה גם לגבי מצוות מגילה,

כאן אצלנו לגבי מצוות הדלקת נר חנוכה,

וכן בשאר כל המצוות שבתורה הדין הוא שווה.

לפעמים הוא כבר מגיע לשלבים האחרונים,

הוא כבר שפוי.

לפעמים נאמר, הוא לוקח כדורים.

הוא לא נעשה שפוי בצורה טבעית, אלא הוא לוקח את הכדורים.

כשהוא לוקח את הכדורים, הוא מאוזן באותן השעות, הוא נורמלי.

אין שום בעיה,

יכול לקדש להם, להוציא את כולם ידי חובה.

אם זה שעת הדלקת נר חנוכה, יכול לברך, להדליק, הכל בסדר.

אבל הגמרא אומרת לגבי אדם שהוא עיתים חלים, עיתים שותה.

שעה כך, שעה כך,

באותן השעות שהוא חלים,

דינו כפיקח לכל דבר,

יכול להוציא ידי חובה גם את עצמו וגם את האחרים.

אבל יש שעות שהוא לא נורמלי, שהוא לא בסדר,

עוד פעם הוא חוזר למצב הנורא, הוא שוקע במצב הקודם,

אז עוד פעם באותן השעות הוא לא יכול להוציא אותנו ידי חובה.

אי אפשר לתת לו להיות חזן או דבר אחר. לפעמים יש לו אזכרה,

הוא בא לבית הכנסת, אומר לגביי,

יש לי הוצאית, אני צריך היום להתפלל.

והחזן מדבר איתו שתי דקות, שלוש דקות, מיד אתה מבחין שהאדם הזה עדיין מרחף, עדיין הוא מג'נון.

אז אי אפשר לתת לו להיות חזן.

הגבאי צריך להגיד לו, גם לי יש אזכרה ואני לא יכול לוותר לך, תעשה טובה.

יש לאנשים לב זהב, לב של יהודי,

הוא ירחם עליך, תדבר איתו בלשון תחנונים,

לא בלשון תקיפה.

תתחיל להתקוטט איתו, השם ירחם.

יהפוך לך את כל בית הכנסת, מה תאכל, אתה יכול להתחרות עם העצבים, עם הכוח של המשוגע,

אנחנו לא יכולים.

ולכן ידבר איתו בלשון תחנונים,

וייקח מידו את החזנות, לא ייתן לו בשום אופן להיות חזן,

כי גם אם הוא יתפלל את כל תפילת החזרה,

בלאו הכי לא מוציא אותנו ידי חובה כלל ועיקר.

למה דיכאון גזר עכשיו? תלוי איזה דרגה של דיכאון.

דרגה קלה, דיכאון קל, הוא עדיין מתפקד.

הוא לא מאבד מה שנותנים לו,

הוא לא קורע את הבגדים וכן הלאה.

אבל ככל שאדם שוקע יותר ויותר בדיכאון,

אז המצב שלו הולך ומחריף.

שוב צריך לבחון את הדברים שאתה מדבר איתו תוך כדי שיחה,

אתה רואה לאיזה דרגה הוא הגיע.

לפעמים כשיש פסיכיאטר צעיר,

הפסיכיאטר יכול לעזור לך.

אתה מרים לו טלפון והוא מגדיר לך את המצב, אתה יכול לדעת אם הוא נורמלי או משוגע.

אבל כל זה בפסיכיאטר צעיר.

פסיכיאטר מבוגר, אם תדבר עם הפרופסור המנהל של הבית חולים

שלמה המלך אמר הולכת חכמים יחכם,

רואה כסינים ירוע.

כמו שהרמב״ם הגדיר לנו את הפסוק הזה, טבע ברירתו של האדם, אדם נמשך אחרי החברה.

ולכן תושיב ילד עם אנשים צדיקים, גם הוא יהיה בעזרת השם צדיק.

אבל הפסיכיאטר הזה, חמישים שנה איפה הוא?

כל החיים שלו נמצא שם עם המשוגעים,

גם הוא בסוף נהיה מג'נין כמותם.

עובדה,

תיקח את הסטטיסטיקה,

מי מתאבד?

אדם שיש לו שכל לא מתאבד.

אלה שהם השיא