הלכות והנהגות בהלל וקריאת הנשיאים בחנוכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא בסימן תרפג.

כל שמונת ימי החנוכה גומרים את העלן. אגב,

בכל שמונת ימי החנוכה אין אומרים תחנון וצדקתך, למנצח בצידוק הדין.

גם בערב חנוכה במנחה אין סימן קלאל.

אנחנו, עם ישראל, מצווים לומר את ההלל בכל שמונת ימי החג,

ואנחנו מברכים וציוונו לגמור את ההלל.

אחינו האשכנזים מברכים וציוונו לקרוא את ההלל.

ולמה?

המערם טוען שאם הוא יאמר לגמור עלול להיות חלילה שקר.

יכול להיות שאיזה מילה הוא ידלג, יבלע איזה מילה,

ונמצא מה שאמר לגמור,

הוא התחיל אבל לא גמר עדיין.

כדי שלא יהיה חלילה כשקר,

לכן הם מנסחים את הברכה,

אומרים וציוונו לקרוא את העלן. אבל שאר הפוסקים לא הסכימו עם המהרם בדרך הזו.

גם רמב״ב יוסף פוסק שהנוסח הוא וציוונו לגמור את העלן.

והלשון לגמור, הכוונה היא מלשון קריאה,

לא מלשון להתחיל ולגמור.

שהרי המשנה אומרת

בברכות יוד,

ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה. מה זה גומרים?

הכוונה היא קוראים את קריאת שמע עם הנץ החמה.

כמו ששם הלשון גומרים, גם פה לגמור את ההלל הכוונה היא לשון קריאה.

ולכן אפילו אם חלילה היה לו איזה אונס,

ואיזה מילה נבלעה,

אין כאן חלילה שקר.

ככה אנחנו נוהגים,

ואנחנו מברכים ולכתחילה לגמור.

כותב בספר פעולת צדיק

של הרב רצבי,

אם טעה ואמר במקום לגמור, לקרוא,

או להפך, יצאה.

זה מצוי הרבה, אותם שהולכים להתפלל עם אחינו בני ישראל האשכנזים, בשתיב לך.

הוא שומע את החזן אומר לקרוא, גם הוא אמר לקרוא.

ידי עבד יצא ידי חובה,

או להפך,

אשכנזי שבא להתפלל עמנו, עם הספרדים,

ושמע את החזן הספרדי אומר לגמור, גם הוא אמר לגמור,

בסדר, שניהם בדיעבד טובים.

כל הוויכוח בין הפוסקים, מה יותר טוב מלכתחילה,

אבל לא חלילה שזו תהיה ברכה לבטלה.

תודה.

פתוחנו, פחות או יותר, אותו דבר. זו הדרכה הראשונה.

ברכה אחרונה, ברכת

יהלילוך.

אנחנו מוסיפים גם את הקטעים,

לא לנו ואהבתי.

הגמרא במסכת ברכות יד אומרת שאסור לדבר באמצע, אלא

שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם בין הפרקים,

ואם הוא באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, כהן מה שנאמר לגבי קריאת שמע.

בדרך כלל, כשבא איזה חבר מדבר איתך,

היום בזמן הזה גם החבר ואפילו האבא או הרב יבין מייד שאתה באמצע ההלל,

הוא לא יקפיד עליך אם לא תענה לו,

אלא אתה מגביה את קולך, אתה אומר לו,

לא אמיתינו אל הללויה ולא כל ירדודו מה, ואנחנו נברך יא. הוא אומר, אה, אתה באמצע ההלל, טוב, שלום.

הוא יעזוב אותך ולא יקפיד, ואין צורך לענות את האמן,

עדיף להימנע.

אבל מה שכן קורה לעיתים קרובות,

אדם שומע קדיש או קדושה באמצע אמירת ההלל,

ואתה לומד מדברי הגמרא שהשוותה את דין ההלל לדין קריאת שמע, שני הדברים האלה שווים,

ולכן כן עונה באמצע ההלל קדיש, קדושה וכיוצא בהם.

אם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד,

גם כאן אלה חמישים מפני הכבוד גדול מזה,

כשהוא עונה קדיש וקדושה.

זה מצוי מאוד כשנמצאים או בכותל המערבי או בשתי מלאכים,

ויש מניינים סמוכים,

מוסאיוף וכיוצא בזה, ולפעמים מחזן במניין השני,

יש לו בן פורת יוסף, קולו רם ונישא,

ושומעים את קולו,

והם רוצים לענות באמצע ההלל קדיש וקדושה.

אפשר לכתחילה, מעיקר הדין, אין איסור בדבר.

קשה לומר שחייב.

הגמרא במסכת סוכה, בדף כ', הגמרא דרשה מהפסוק ובלכתך בדרך,

בלכת דידך הוא דמחייבת,

אבל העוסק במצווה פטור מהמצווה.

אז מעיקר הדין קשה לומר שחייב להפסיק ולענות את האמן,

אבל אם רוצה,

בוודאי שיכול לענות פוסק,

ואין בכך כלום, אין בזה חשש הפסק,

כלל ועיקר.

לפעמים, מבחינה טכנית, קשה מאוד לענות, זה מבלבל.

לא רק שזה מבלבל אותו, אלא זה גם יכול לקחת לו זמן. תתאר לך, הוא ילך לכותל,

יש שם עשרה מניינים מסביבו.

אז הוא אומר, פסוק אחד,

שבחי ירושלים את השם עליהי לילה איך ציון.

זה אומר, יש שמרבה.

עוד פסוק אחד עונה למניין השני, וכן הלאה.

הוא יושב,

אפילו אם הוא יבוא רבע שעה קודם כולן, ויתחיל מוקדם, ספק אם יגיע עם החזן ביחד, ברוך אתה השם, גאל ישראל. זה לפעמים כאב ראש גדול, וכמו שאתה אומר, זה מבלבל, מוציא את האדם מהכוונה.

מבלבל אותו, הוא רוצה לקרוא את הפסוקי דזמריה, רוצה לכוון,

ובכל רגע הוא צריך להסיח את דעתו, לקדושים קדושה, ברכו, וכיוצא בזה. ולכן, מעיקר הדין,

מותר לו להתקדם, כמו שאמרנו,

העוסק במצווה, פטור מהמצווה,

כך כותב בספר אשל אברהם,

וכך הוא עיקר הדין. המחמיר,

תבוא עליו ברכה.

אשל אברהם אומר את זה אפילו בדברי תורה. גם כשהוא יושב וקורא תהילים, לפי דעת אשל אברהם, פטור.

אבל שם יכול להיות אולי שיש מקום יותר לחייב.

ולכן, כדאי שיפסיק, שמה זה לא נורא.

זה יותר קל

מבקרתי על שמאלון, אפילו באמת לברכו לכבוד האדם.

אולי, אם אפשר, להדליק את המאוורר.

הקיץ חזר.

בספר אגורא באעוניך דן בדיוק לשון מרן.

מרן אצלנו כאן קיצר למעלה בסימן תרמ״ד,

שהמרן העתיק את ההלכה הזו,

והלשון של מרן בדין ההלל, שזה שווה לדין קריאת שמע,

הלשון של מרן,

ואין מפסיקים בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע.

משמע שזה דומה ממש לקריאת שמע. כך משמע פשט לשון מרן.

והרי בקריאת שמע אסור לענות אמן של ברכות.

אני שומע חבר שאמר להתעטף בציצית או להניח תפילין,

באמצע קריאת שמע אני לא עונה אמן.

האם פה אני רשאי לענות אמן או לא?

אומר הרב, כאן אתה רשאי.

וההבדל הוא כך,

שם אתה אומר שמע ישראל, השם אלוהינו, עיקר מצוות קריאת שמע,

לייחד את שמו של הקדוש ברוך הוא, השם אחד,

ואמן של ברכות זה לא מהעניין.

מה שאין כן כאן אצלנו,

מה כל אמירה תעלם?

זה שבח לבורא עולם, שבח והודה.

גם אמירה תאמן, גם היא שבח והודה לבורא עולם,

גם זה דבר מהעניין.

ולכן הגורא באוהליך אומר שאפשר לכתחילה לענות גם אמן של ברכות.

לדברי הגורא באוהליך העתיקו השערי תשובה, משנה ברורה,

יביע עומר חלק ב' ועוד מהפוסקים,

וכך המסקנה למעשה.

כעין זה, ממשיך הרב ואומר לגבי פסוקי דזמרה.

מרן כתב בסימן נא,

רגע שאדם אומר ברוך שאמר,

אסור לו לדבר בין ברוך שאמר להשתבח,

גם בזה חלילה יש איסור,

גם בזה אין לו יותר לפטפט.

אבל הוא שומע אמן,

האם הוא רשאי לענות אמן של ברכות?

שומע את חברו שאומר להניח תפילין.

האם יש לו יותר או לא?

שוב, גם שם הלשון של מרן בסימן נא שאסור לדבר באמצע פסוקי דזמרה,

כי אין קריאת שמע.

שוב, לאו דווקא, זה לא דומה לקריאת שמע ממש,

אלא הכוונה היא שלא ידבר דברים מטילים.

אבל אמן של ברכות עדיין רשאי לענות. מה זה פסוקי דזמרה?

הוא אומר, זמר ושבח לבורא עולם.

ממילא, גם האמן, גם היא דבר מהעניין,

ולכן הדבר קל יותר.

באמצע קריאת שמע יש מחלוקת אם עונה בקדושה רק שני פסוקים, קדוש וברוך,

ולא אומר אם לא...

השם לעולם המחלוקת שייכת רק שם פה לא פה גם אם נאמר שאסור לדבר דברים בטלים וזה דומה כן כי עד שמה אבל אם אתה מוסיף את הפסוק ימלוך השם לעולם גם זה שבח לבורא עולם ולכן כאן בוודאי יכול לכתחילה לומר את כל הפסוקים כולם קדוש ברוך וימלוך גם לאומרים שיש שמר הבא מברך אומר עד יתברך ולא יותר

באמצע הקריית שמע וברכותיה לא רשאי לענות עד דאמירן בעלמא

או אצלנו יהיה רשאי בלכתחילה לענות עד דאמירן בעלמא ואין חשש בדבר.

אדם שהוא אבל בתוך שבעה ימי אבלותו

והגיע ראש חודש שבט או ראש חודש אדר.

כתבו שיבולי הלקט, ספר תניא,

הרבה מגדולי הפוסקים דנו ואמרו שלא יאמר האבל לא יאמר את ההלל,

כך כותב גם בספר הפרדס.

יש כמה טעמים בדבר והמסקנה היא שהאבלים שהם בתוך שבעה ימי אבלות,

הגיע יום ראש חודש לא יגידו את ההלל,

אלא אם כן, אם זה יום השביעי לאבלותם.

יום השביעי של שבעה ימי אבלות חל בדיוק ביום ראש חודש.

אחרי שאומרים להם את הפסוקים לא יבוא עד שמשך,

אז כן יכול לומר את ההלל.

אבל אם זה יום השלישי או הרביעי לאבלות,

פטורים מאמירת ההלל.

הדין הזה לא כתוב בגמרא,

אלא זה החידוש של הראשונים,

והם נתנו לנו טעם לדבר.

הטעם הראשון,

האבלים אסורים בשמחה, ואפילו לומר שלום אסור להם.

איך יאמר האבל באמצע ההלל,

זה היום עשה השם, נגינה ונשמחה בו.

טעם שני,

הנשמה נמצאת באותו בית.

הנשמה הולכת ובאה

מהקבר לבית ומהבית לקבר.

קשה לה להיפרד.

איך הוא יאמר,

לא המתים יהללו יהיו, ולא כל ירדו דומיו, ואנחנו נאמר איך יא. איך הוא יכול להגיד דבר כזה?

הוא לועג לרש.

ולכן, לא מבעיה שהאבלים לא אומרים,

אלא גם אנחנו שהולכים להתפלל,

לגמול חסד ולהתפלל שמה,

אין לנו רשות לומר את ההלל שם באותו חדר,

אלא צריך לעזוב את החדר ולצאת למרפסת או למדרגות.

כך כותב הנודע עם ליהודה, כותב נער מצרים,

שכך הוא המנהג בירושלים וכך המסקנה למעשה.

ספר שער המצוות אומר,

על-פי רבנו ארי, הוא אומר שיש לכל אדם שבעה מקיפים,

וכשנפטר האדם לבית עולמו הוא לא הולך בבת אחת לשם לקבר,

קשה לו להיפרד,

אלא כל הזמן הנשמה הולכת ובאה.

כיוון שהנשמה נמצאת פה, לכן גם רגילים להדליק נר, נר ה' נשמת אדם.

ביום הראשון הוא מוריד אור אחד, מקיף אחד, ונשאר שם.

ביום השני הוא החל על זה הדרך.

ביום השביעי הוא הולך לשם ולא חוזר.

לכן גם לא עושים את המצבה עד שיגמרו שבעה ימי אבלות, ולא עושים את המצבה, לא מתחילים ביציקה לפני כן.

ולכן, לפי זה, לא רק שהאבלים לא אומרים הלל,

אלא כמו שאמרנו, גם אנחנו,

שברוך השם, אנחנו בסדר, לא אומרים באותו חדר.

בספר הר הכרמל דן,

אם אותו המנוח נפטר בבית החולה, מה נפטר באותו בית?

אז הוא אומר, בזה בחיי גוונה,

אין בעיה, אנחנו יכולים לומר שם את ההלל.

כל הטעם הוא לא עמיתי מהללויה,

אתה כאילו לועג לנשמה.

זאת אומרת, הנשמה לא הולכת ובאה לבית כאן,

הולכת ובאה, איפה שהייתה יציאת נשמה,

הולכת ובאה לבית החולים.

לפי זה גם, הדלקת הנר, איפה צריך להדליק?

באותו חדר בבית חולים,

אם הוא מת על שולחן הניתוחים.

זאת אומרת, אין כל כך תועלת בדבר. מה יבוא ולא יהיה תאונת דרכים או פיגוע?

אז לפי המהלך הזה,

משמעות הלשון של שער המצוות,

מחר רע, אותו מקום שיצאה נשמתו, שם יש תועלת

להניח את הנר יותר מאשר בבית.

אבל אנחנו לא נוהגים כן, יש חולקים על דברי הר הכרמל ובכל מקרה את הנר משאירים בבית.

מי ייתן לך להשאיר שם בחדר ניתוחים נר? מישהו ירשה לך להשאיר נר שם על שולחן הניתוחים?

אני אפשר להגיד עלינו בתקופה. לא, סתם ככה להתפלל ודשמוט, רק את הפסוק הזה, לא המתים יהיה הללו ים. זה כאילו אתה עוקץ אותו,

רק על זה יש את הבעיה, אבל סתם ככה ודאי מותאם.

זה היה סימן שאלה.

כל רגע הם מתים אנשים. בסדר, באותו חדר, לא כל הבניין, לא כל בית החולים,

זה לא כמו תמונת כהנים,

אלא כאן רק על אותו חדר המדובר בדבר. ולכן אנחנו סומכים על דברי הר הכרמל ורבי חיים פלאצ'י,

כשקשה לאנשים לצאת החוצה. לפעמים יום קר מאוד, וקשה לאנשים לצאת למרפסת או לצאת לחדר המדרגות,

אז יכולים להקל בדבר. כיוון שהמנוח ההוא נפטר בבית החולים,

יכולים האנשים להישאר שם ולומר שם את ההלל.

אבל במקרה הזה לפחות האבל יצא החוצה ויישאר באותו מקום שהם אומרים את ההלל.

כמו שאמרנו, הוא לא אומר,

איך הוא יאמר, זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו,

ולכן הוא יצא לחדר אחר.

עד כאן עשרה ראשי חודשים,

מראש חודש חשוון עד ראש חודש אלול,

חוץ מהימים הללו.

כותב שיבולי הלקט,

בימים האלה, שמונה ימי חנוכה,

גם האבל עצמו חייב באמירת הלב.

מה נשתנה?

הוא מצטט לנו את הגמרא בסוכה כה,

האבלים חייבים בכל המצוות שבתורה.

ממילא, אם האבל חייב בכל המצוות,

איך הוא יפטור את עצמו ממצווה זו, מצוות אמירת ההלל?

לא מבעיה לדעת בעל הלכות גדולות שזה דאורייתא, אלא גם לדעת הרמב״ם שהמצווה באמירת ההלל היא דרבנן. מכל מקום, גם במצוות דרבנן האבל חייב. ולכן אין ספק,

ברור הדבר שגם הוא אומר את ההלל יחד עם כולם.

יש מי שחולק,

אבל אנחנו הולכים במחלוקת הזו כדעת רוב ככל הפוסקים,

ורוב הפוסקים נקטו להלכה את דברי שבולי הלקט והתניא.

אבא דן בנושא הזה ביביע עומר חלק ד',

הוא מצטט את דברי המשנה הברורה שאומר שלא יגידו האבלים הלל גם בשמונת ימי החנוכה.

אבל אבא מביא שם, אוסף כעמיר גורנה את דברי הפוסקים ואומר שלהלכה,

גם לאשכנזי שחלילה מחוסר זמן בימים האלה, שהוא באבל,

צריך להראות להם כדברי רוב ככל הפוסקים שאי אפשר לפטור אותו מאמירת ההלל. כמו שאמרנו, הוא חייב בכל המצוות,

ומילא להתחייב גם במצוות אמירת ההלל,

כי כל הטעמים שנאמרו בדברי שבולי הלקט ושם רי בר יהודה,

ספר הפרדס, ספר התניא,

ספר הרוקח,

כל זה דברי הראשונים שאין להם מקור בגמרא.

זה לא דין הגמרא,

אלא הלל של ראש חודש רגיל שהוא רק מנהג,

אתה יכול לבוא ולהזיז את המנהג על פי איזה טעמים, על פי איזה סברות.

אבל אתה לא יכול לעקור דבר שהוא דין,

כמו ההלל של ימי החנוכה.

כאן, אחת משבע המצוות, אתה מברך ברכה בשם המלכות.

את זה אין בכוחנו, אין בכוח הראשונים לעקור, כשאין לנו שום מקור מהגמרא,

ולכן המסקנה היא בזה.

עדיף יותר לומר גם לאבלים שיברכו על ההלל.

לא כדאי שהאבל יהיה חזן.

אנחנו צריכים לומר את ההלל בנעימה, לנגן.

אבל האבל לא מסוגל לומר את זה בנעימה, הוא יאמר את זה עין במרבוכה וכו',

אבל אם הוא לא חזן,

אבל הוא אומר בלחש,

אם החזן מילה במילה,

בוודאי שבלכתחילה מן הראוי שכן יאמר את ההלל מתחילתו ועד סופו.

הוא אומר רק שחיינו,

זה מראש, לא רק שחיינו.

נכון, נכון. ממילא, גם את המצווה הזו, גם כן מן הראוי שיאמר ולא יפסיד את המצווה.

זה היה בחודש כמו היום, זה יהיה כמו בחודש או בחנוכה, הוא יגיד?

כן, היה צריך לומר.

נכון שזה גם ראשון.

אבל זה גם מתוך שמונת ימי החנוכה,

כיוון שיש כאן דין גמור, היום ברכת על זה.

היום לא היה לך ספק.

על ראש חודש הבא, ראש חודש שבט אתה לא מברך, היום ברכת מדין חנוכה.

ולכן גם היום הזה אותם האבלים צריכים לברך ולא יחסירו כלל ועיקר.

גומר את ההלל, אומר מחר חצי קדיש.

אתמול והיום ראש חודש אמרנו קדיש שלם,

תתקבל.

מחר אנחנו אומרים רק חצי.

וההבדל הוא,

מחר אנחנו רוצים שאמירת קדיש תתקבל תחול גם על הקטע אשרי שווה ביתך וגם על ובא לציון. שיחול על הכל תתקבלת לאותנה ובעותנה.

וכן אנחנו לא מקדימים אלא מאחרים קצת,

אומרים את קדיש תתקבל במקומו.

מה שאין כן, אתמול והיום שהיה ראש חודש,

בשני הימים האלה יש לנו פעמיים באהבה תתקבל.

יש לנו בלאו הכי עוד תתקבל אחרי מוסף.

כיוון שיש לך עוד קדיש אחרי מוסף,

אז מה שתאמר אשרי ובא לציון יחול על זה תתקבל מה שתאמר לאחר מכן.

ולכן בחיי גוונה אין לנו מה לחשוש שיכולים להקדים ולומר אם תתקבל לפני.

אבל מחר שאין לנו פעמיים אלא רק פעם אחת תתקבל,

לכן עדיף לאחר קצת את תתקבל ולא יקדים.

זה הדין מלכתחילה.

אבל קורה לפעמים שהחזן טעה.

מיד אחרי הליל אמר את כל הקדיש תתקבל.

בידי עבד יצאו ידי חובה,

ולכן כשיגיעו חזקו ויאמץ לבבכם לא יחזור למר תתקבל אלא יאמר שמה רק קדיש יהא שלמה רבה זה מה שיעשה אין צורך לכפול פעמיים.

זה קורה גם לפעמים במוצאי שבתות.

אנחנו אומרים מיד אחרי העמידה חצי קדיש ומתחילים לומר שובע השם עד מתי,

ואחר כך אומרים קדיש תתקבל.

לפעמים קורה שהחזן לא שם לב,

כמו בכל ערבית בימי החול,

אמר מיד תתקבל.

בידי עבד יצאו, ולכן אחרי חזקו ויאמץ לבבכם.

כשהחזן יאמר קדיש,

יאמר שמה קדיש יהא שלמה,

ולא כדאי לכפול פעמיים לחזור ולומר פעם שנייה את תתקבל,

אלא פעם אחת מספיק.

פעמיים נגיד יהא שלמה.

כן, אין בעיה. אפשר לומר פעמיים יש אלמה, אין בזה שום חשש.

סימן תרפד קוראים בקורבנות הנשיאים של פרשת נשוא, שלושה בכל יום.

כשמשה רבנו סיים את מלאכת המשכן והתחילו להקריב קורבנות על המזבח,

כל שבט הקריב, כל נשיא שבט הקריב באותו יום.

יום אחד הקריב נשיא השבט הזה, השני והשלישי וכו'.

גם אנחנו בימי החנוכה קוראים בתורה בפרשה הזו.

כי אותם היוונים הרשעים ששחטו חזיר, הקריבו חזיר על המזבח,

שקצו את אבני המזבח,

אי אפשר היה להמשיך ולהקריב על זה קורבנות.

כשנכנסו החשמונאים המכבים,

פירקו את המזבח וגנזו, לקחו לגניזה את אותן האבנים.

במקומו בנו מזבח חדש.

גם פה התחלת עוד פעם להקריב קורבנות מחדש על המזבח החדש.

לכן, בגלל זה, חנוכת המזבח הזו דומה למה שהיה שם,

ולכן אנחנו קוראים מדי יום ביומו את הפרשה של הנשיא.

קראנו היום ביום השביעי וכו'.

מחר, יום האחרון,

קוראים וביום השמיני. זה הסדר שצריך לקרוא מחר.

כתבו בספר פרי הארץ, פרי האדמה,

הגאון חידה בברכי יוסף וחיים שעל,

כתבו שהסדר צריך להיות כך.

הכהן עולה ראשון,

קוראים לו רק שלושה פסוקים, עד פר אחד בן בקר.

עולה הלוי, קוראים לו מפר אחד בן בקר,

עד וביום התשעי.

השלישי מגיע,

החזן חוזר עוד פעם וקורא לו, וביום השמיני.

אחר כך הגיע וביום התשעי,

לא מברך ברכה אחרונה,

אלא ממשיך את כל הפרשה עד סופה.

וביום התשעי, וביום העשירי וכו',

מתחיל גם בפרשת בעלותך את הנרות,

עד כן עשה את המנורה,

ואז מברך ברכה אחרונה.

זה הסדר שלנו.

יש חלק מאחינו האשכנזים שלא עושים כך, אלא הם ממשיכים לאותו העולה שלישי,

ממשיכים וביום התשעי.

אבל הסדר שלנו טוב יותר.

עיקר חיוב קריאת היום הוא וביום השמיני.

זהו הקורבן של אותו היום.

מה שאנחנו מוסיפים וביום התשעי עד הסוף זה רק מנהג,

אבל זה לא עיקר חובת קריאת היום.

ולכן אתה לא יכול לתת לעולה השלישי לקרוא בדבר שהוא לא עיקר חובת היום, אלא רק מנהג בעלמא.

ולכן טוב יותר שהעולה השלישי ייתנו לו לחזור עוד הפעם על הקטע וביום השמיני,

ואחר כך ימשיכו עימו את הכול.

זה הדין ולכתחילה.

בדיעבד החזן לא שם לב,

והמשיך עם השלישי וביום התשעי וגמר עימות הפרשה ובירכו ברכה אחרונה,

ולעבד יצאו ידי חובה.

אבל מלכתחילה מי ששם לב יסתכל מייד איפה החזן קורא, באיזה קטע הוא קורא לשלישי,

ואם הוא התחיל ביום התשעי תעיר לו שאחזור עוד הפעם וביום השמיני.

לפעמים החזן הזה מייד פונה אליך ואומר לך,

אני כשהרעיתי לעולה לקרוא,

אני הרעיתי לו באצבע וביום התשעי.

אם כן, העולה הזה לא כיוון על הפסוקים וביום השמיני.

אז לפי דבריך,

הוא צריך עוד הפעם לחזור ולברך אשר בחר בנו?

כך ישאל אותך החזן.

תענה לו שלא.

לא צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו.

מרן מדבר בהלכה מעין זו, ובאורח חיים סימן קמ.

ומרן מביא שתי דעות.

לדעת מרן צריך באמת לחזור ולברך.

וכך פוסק המשנה הברורה,

כך נוהגים אחינו האשכנזים.

אבל אנחנו לא נוהגים בזה כמרן,

דווקא הם עושים כמרן ואנחנו לא,

כי אנחנו אומרים,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

החולקים מסבירים ואומרים.

האדם הזה נכון שיראו לו ביום התשעי.

הוא התכוון על כל מה שיש לפניו בעמוד הזה של הספר תורה,

כך שאין מה לחשוש בדבר,

ולכן יחזור וביום השמיני,

ואין צורך להחזיר אותו שיברך עוד הפעם אשר בחר בנו,

אלא ימשיכו לו וביום השמיני והלאה.

זה הדין,

זה סדר הקריאה, בעזרת השם, מחר.

שוב, מחלוקת בראשונים.

האם הראו לו בעמוד האחר ודעתו היה להמשיך או לא? שוב, אותה הבעיה,

לפי דעת מרן יכול להיות שיצטרך עוד הפעם לחזור. אבל לדידן, כמו שאמרנו,

ספק, ברכות, להקל. יותר מזה,

אם חלילה היה טעות בספר תורה,

אתה מביא ספר תורה אחר,

האם הוא חוזר לברך על הספר תורה השני אשר בחר בנו? לא.

למה?

כל אדם שבירך אשר בחר בנו יודע שאם חלילה יהיה טעות,

כוונתו, אז גם פה.

אז אם על הספר השני אתה לא חוזר אשר בחר בנו,

קל וחומר כאן על הקטע שאתה חוזר וביום השמיני,

קל וחומר שבזה אנחנו חוששים בדבר, עוברים ספק ברכות לעכב,

ולא יחזור בשום אופן.

כן, חנוכת המזמח, יום האחרון, מעולה יותר.

אדם שאכל בשעה ארבע וחצי לא הספיק לברך את ברכת המזון, נעשה חמש ורבע על צד הכוכבים,

מחלוקת בראשונים אם יאמר על הנשיאים או לא, ההלכה היא בדיעבד שכן.

מרן מדבר בזה בכמה מקומות,

בסימן קפח,

גם בהלכות קידוש, סימן רע,

וכמן מרן מדבר בזה בהלכות פורים,

לדעת מרן שכן יאמר על הנשיאים. אבל מלכתחילה עצה טובה,

שכל אדם יזדרז,

יסיים את ברכת המזון בזמן כדי שלא יסתבך,

שלא ייכנס למחלוקת האמורה. אבל אם כבר קרה מה שקרה,

אין ברירה,

בדיעבד, לסמוך על קו הדין, כמו שאנחנו עושים גם בראי צבע חליצינו.

התחילה שעודה שלישית ביום שבת ומברך ברכת המזון במוצאי שבת,

אף פעם פיחא נאמר, ראי צבע חליצינו, כך הוא הדין,

גם פה, גם בזה,

יחול אותו כלל ואותו דין.

לעתיד לבוא, כשיבואו גם עשרת השבטים,

תעשה כמו ש... כן תעשה כאשר דיברת.

בינתיים.