דין קטן, סמוך על שולחן אביו – פטור וחיוב בהדלקת נר חנוכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ירושמים ואבא שלו מברך ומדליק,

יוצא ידי חובה במה שהאבא שלו מברך ומדליק,

האבא שלו פוטר אותו, מוציא אותו ידי חובה.

לא רק אם הילד הזה קטן,

אפילו אם הילד הזה אחרי גיל בר מצווה,

גם כן האבא פוטר אותו.

מנין לנו?

אנחנו לומדים את זה מהגמרא במסכת בבית מציאה, יב.

שם הגמרא אומרת,

ילד שמוצא מציאה,

מציאה שייכת לאבא.

לא רק מציאה.

איזה מציאה?

אביבה.

מילה טור, טוטו, נוטו, זכה 20 מיליון.

שמי זה?

שייך לאבא.

והגמרא אומרת, אנא רבי יוחנן,

לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא

גדול וסמוך על שולחן אביב.

הרי הוא כמו קטן.

אפילו שהוא בן ה-20 זה לא הגיל קובע, אלא

מי נותן אוכל.

אם האבא עדיין נותן לו אוכל, הוא נחשב כקטן.

המציאה והזכייה בהגרנה, הטוטו הזה שייך לאבא שלו.

אבל אם הוא ילד קטן בגיל עשר,

אבל הוא עצמאי, הוא מרוויח טוב,

והוא לא אוכל משל האבא שלו,

הוא עצמאי.

אז בזה אפילו אם הוא בן העשר הוא לא חייב לתת את המציאה,

את האבדה לאבא שלו, הוא יכול לקחת את זה לעצמו.

אלא דברי הגמרא שם,

משם נלמד, הוא הדין גם פה.

ולכן אפילו הבחורים שלנו עד החתונה אינם חייבים למצוות הדלקת דרך חנוכה, אלא אבא מברך,

פוטר אותם, מוציא אותם ידי חובה.

היום בזמן הזה רוב הבתים,

רוב האנשים שהקדוש ברוך הוא חנן אותם כסף,

הון ועושר בביתם,

עד החתונה אנחנו מפרנסים את בנינו.

ביום החתונה אתה מוציא אותו מהבית ישר לחופה. זהו, אבל עד יום החתונה,

אז הבן הזה אוכל על הכיסח בו,

אוכל על חשבון האבא,

ולכן הוא נקרא סמוך על שולחן האבא,

כך שאינו זקוק כלל ועיקר למצוות נר חנוכה, אינו חייב.

אפילו הבן הזה הלך לישיבה.

הוא לא יעזור ולא יהיה,

התגייס לצבא והוא נמצא בלבנון, במקום אחר, ושם הוא לא מדליק נר חנוכה.

תראו, אחי,

האבא בא, פוטר אותו, מוציא אותו ידי חובה בכל מקום שהוא נמצא.

אתה אומר, למה? הרי הצבא דואג, נותן לו אוכל.

הוא נמצא בישיבה,

הישיבה נותנים לו אוכל, לא האבא נותן לו.

תודה.

אז אם הישיבה נותנת לו את האוכל,

הוא לא נגרס סמוך על שולחן האבא.

למה גם בזה אתה אומר שצריך לפטור את הבן הזה שלא חייב להדליק נר חנוכה?

עונה על זה הגאון רבי עזרא עתיה.

הוא היה ראש ישיבת פורת יוסף לפני 40 שנה.

כמעט כל החכמים המבוגרים בדורנו, כל החכמים שאתם מכירים,

כל חכמי הספרדים למדו אצלו.

אז לא היו הרבה ישיבות, הייתה רק ישיבה אחת.

כל החכמים למדו באותה ישיבה.

החכם עין ציון,

הגאון רבי יהודה מועלם או הרבנים האחרים,

כולם תלמידים שלו.

גם האבא, כשלמד בישיבת ברית יוסף לפני 60 שנה,

למד אצלו. כולם תלמידים שלו, כולם למדו אצלו.

כשלמדו את הגמרא במסכת כתובות דף מ״ז,

משם הוא הביא להם ראייה מדברי ראשי שבחור ישיבה כזה או חייל פטור לא צריך להדליק נר חנוכה.

עכשיו הגמרא עוסקת בדוגמה אחרת.

כי ימכור איש את ביתו לאמה.

בזמנם, כשהיובל היה נוהג, היה אפשר למכור את הבת לאמה העברייה.

אם עמה העברייה הזו מצאה אבידה,

למי שריח המציאה הזו? לאבא.

שואלת הגמרא, למה לאבא?

הרי מי נותן לה אוכל? האדון.

האדון הוא מפרנס אותה,

אז אין הטענה שייתנו את המציאה לאבא.

הגמרא עונה, משום איבה. מה זה איבה?

אומר ראשי,

היא תגמור לעבוד שש שנים.

אחרי שש שנים היא תרצה לחזור הביתה.

אז אם לא תיתן לה את אותה המציאה,

לא תיתן לאבא,

האבא יכעס ולא ירצה לקבל אותה חזרה לבית.

מה עשו חכמים? תקנו כבר היום שהיא נחשבת סבוכה על שולחנו,

האבידה שייכת לו,

ואז יעברו שש שנים,

כן, האדם הזה יקבל את בתו, ימשיך לזון אותה.

אז כמו ששם, אתה מסתכל לא רק על ההווה,

אתה מסתכל על העתיד.

אותו דבר גם פה.

אתה מסתכל לא על רגע היום הזה, מי נותן לה ארוחת צהריים, מי נותן לה ארוחת ערב.

אתה אומר, יהיה חופש.

עוד מעט יהיה ראש חודש ניסן,

לפני פסח הם כולם באים לבית.

האם האבא יקבל אותו או לא?

ברוכים הבאים,

ודאי שכן.

או החייל הזה היום נמצא בצבא.

אבל אחרי יומיים-שלושה בא מפקד הגדוד ואומר להם,

אתם מיותרים, כל החיילים האלה, אין לנו מה לעשות בחרם, יש יותר מדי חיילים,

שלום, אנחנו מפרקים את הגדוד שלכם, תלכו הביתה לחיים טובים.

יבוא הביתה, יביא לאבא שלו, אראלו,

קיבלתי שחרור, פרופיל 24 או דבר אחר,

האם האבא יקבל אותו,

או שיגידו, תסתנק מכאן, אתה התגייסת, תלך.

יקבל אותו, כל אבא יקבל אותו. אז כמו ששם אמר העברייה, על שם העתיד אתה מגדיר אותה היום סמוכה על שולחן אביה ומציאתה לאביה גם פה.

על שם העתיד גם היום להיכנס סמוך על שולחן אביו וממילא יהיה פטור ממצוות נר חנוכה. לכן,

גם אותו הבחור בישיבה הזה,

הוא לא יכול לומר,

אני זכיתי בעשרים מיליון,

עשרים מיליון האלה שלי.

אני אכלתי ארוחת צהריים לא ממך, אני כבר ברוך השם גדול.

אני אכלתי ארוחת צהריים בישיבה, ארוחת ערב בישיבה.

לא, הוא לא נקרא גדול.

עד יום החתינה הוא עדיין נחשב כאילו הוא קטן. למה?

כיוון שבחופש,

אם ירצה לבוא לבית, כמו שאמרנו, האבא מקבל אותו,

על שם העתיד, גם בעבר לקרר סמוך על שולחן אביו,

ולכן כל מה שימצא מציאות,

לא טו-טו-טו, דברים אחרים,

או כאן אצלנו במצוות נר חנוכה,

הוא נחשב סמוך על שולחן אביו, הוא פטור במצוות נר חנוכה.

חבר הכנסת, בקשר לבית, תזמין לי סליחה,

אבל הוא ממשיך, זה לא שנייה לשנתיים, שלוש שנים,

הוא יכול להמשיך עד גיל השני על זוהר.

בעזרת השם.

ככה אין לו צורך להיות אצלנו.

למה לא? אבל יש חופש, לא? אחרי שהוא מתחתן, הוא ממשיך ב... ימשיך, למה לא?

בסדר, שימשיך, אבל בחופש הוא בא או לא בא?

כל שבועיים שלוש יש להם שבת חפשית.

בחגים הוא בא או לא? בפסח, סוכות, הוא בא.

חשוב לרצות ישיבת הרשות. ודאי.

ולכן,

ועבור למקרא סמוך על שולחן האבא,

אלא אם כן הבן הזה יתנתק,

יגיד לו, יש לי כסף,

אני לא רוצה ליהנות מהאבא אפילו פרוטה.

מיום שעמד על דעתו, לא רוצה ליהנות אפילו משל אביו. כמו שהגמרא מספרת שם,

בחומים מדף ה' על המעשה הידוע עם רבי חלילה. טוב,

הוא לא רצה ליהנות, זה משהו אחר.

אבל אדם רגיל, היום הבנים הרגילים לא עושים את החומרות האלה, אלא נהונים מהאבא שלהם,

בעזרת השם. שאלה מי ניתן?

אלף קמינא עוד,

למדנו בסימן תקכז בהלכות עירוב,

כשאדם עושה עירוב תבשילים יכול לזכות לכל בני העיר.

יש לנו בעוד ארבעה חודשים שביעי של פשח, השנה יחול ביום שישי.

אז ביום חמישי,

חול המועד האחרון,

צריך לעשות עירובי תבשילים.

אם אני רוצה לעשות עירוב, לא רק לי, אלא לכל בני העיר,

אני נותן לאדם זר שירים את זה טפח, יזכה בזה לכל בני העיר.

אני לא יכול לתת לילד הקטן שלי, תרימי את זה לכל בני העיר. למה?

כיוון שהוא סמוך על שולחני,

היד שלו כמו ידי, ידו כידי.

או שהוא נותן לאשתו, הוא אומר לאשתו, תרימי את זה.

מה שקנתה אישה, קנה בעלה, זה אותו דבר.

אבל אם הבן הזה כבר נשוי, ולא סמוך על שולחן אביב,

הוא יכול להרים את זה טפח וזכות לכל בני העיר. השאלה היא, הבחור ישיבה הזה הוא עדיין רווק, אבל הוא כל הזמן בישיבה. מה דינו?

זה מה שלמדנו עתה,

הראייה מדברי ראשי, שהוא עדיין נקרא סמוך על שולחן אביב,

ולכן לא הוא שיזכה לכל בני העיר בעיר רבזה,

אלא צריך שיהיה דווקא אך ורק על-ידי אדם אחר.

מה לגבי, כדי לקבל בר-מצווה,

שזה מתנה במשפח,

אז הרב קוראי מלכה את הבן שלו במקום היד בר-מצווה.

תראי לך למה, גם שם יש את אותה הבעיה.

אני רוצה ללכת ביום שבת לבקר את חתן הבר-מצווה.

אולי היה לי זמן ללכת בחול,

אני הולך ביום שבת.

אני רוצה להביא ספר.

יש כאן בשכולת הבוכרים, יש עירוב טוב,

אני סומך על העירוב ואני הולך.

אבל יש בעיה, אולי נטילת המתנה, אולי דומה ללקח וממכה.

זה מה שאחרונים נחלקו.

מי שירצה לתת, יש לו על מה לסמוך, מהרמב״ם משמע שמותר,

אבל אדם רוצה להחמיר, אז יש לו עצה פשוטה.

ביום שישי אני לוקח את המתנה, אני אומר לך,

תראי את זה, תזכה בזה לשלמה כהן.

אפילו שהוא לא נמצא לפנינו, זכין מהאדם שלא בפניו.

ברגע שאתה הרמת את זה, גמרנו את זה שלו.

אפילו אם אחר כך אני התחרטתי,

בא מישהו וסיפר לי, תשמע, הוא זכה 20 מיליון או עשיר, בשביל מה אתה צריך לתת לו?

אין, גמרנו, ברגע שאתה הרמת,

זה כבר נהיה שלא, אני לא יכול להתחרט.

אז גם פה, אם אתה רוצה לקראת מתנה ביום שבת,

אתה מרים את זה,

גם גלד זה גדול. אז צריך אדם זר.

ילד, בן ישיבה, סמוך על שולחנך,

אפילו שהוא בן 20, אי אפשר.

עוד מעט יחשבו ברצינות שאתה באמת זכית,

אבל אתה זכית יותר מזה, אומרים.

תזיק, תזיק, תזיק, תזיק, בסדר, אבל יש זכייה יותר מזה.

אדם שמח בחלקו, זה השיר האמיתי.

על מה אתה שואל?

על נר חנוכה?

נר חנוכה. נר חנוכה הוא נמצא במנועם, צריך להדליק שם במנועם נר חנוכה.

כן.

זה מה שבקריאה, להדליק את זה בלובי?

אם אפשר, בלכתחילה להדליק בחדר, הנה מה טוב. אם לא, אם אומרים להם רק בלובי, שידליק בלובי. אין לך דומה, גם שם רשאי לברך ולהדליק. זה לא מפריע.

לא מפריע, לא.

תוספת אורה לגבי מר שבת יש בעיה,

אבל בתוספת אורה לגבי מר חנוכה הבעיה יותר קלה כאן,

לא צריך ליהנות מזה, כך שאין הבעיה כל כך, עדיין אתה יכול לקיים שם את המצווה.

כדאי שהיא תברך, אבל אני לא אומר את זה בלשון דין, אני אומר את זה בלשון עצה. מצד הדין גם הוא יכול.

לא שאומרים שאף-על-פי שמדליקים מעלה בתוך בית האווים ובמקום שאין בישראל מדליק בברכות.

יש במצוות נר חנוכה א', חיוב ברכת המצוות כשאדם בא ומקיים את המצווה.

דבר שני, אדם עני מרות שלא זכה לקיים,

כשרואה חנוכיה מצד הראייה, מדין ראייה, הוא יכול גם לברך.

אז יש מחלוקת בראשונים אם האדם הזה הוא בעצמו לא דרך.

למה?

כי אשתו, ברוך ה' בבית, היא בירכה.

כשהוא רואה את הנרות האם יכול לברך או לא,

יש מחלוקת בראשונים.

מרן כותב כאן,

יש אומרים, מביא את דברי המרדכי והארוחת חיים שיכול לברך.

אבל מרן לא אומר את זה בסתמן,

המרן אומר את זה יש אומרים.

אומר מענן מרדכי בדעת מרן, מרן רומז, הדבר הזה לא מוסכם, יש במחלוקת.

לרמה שיש חלקים, לכן מרן אמר את זה בלשון יש אומרים ולכן אסור לו לברך,

כלל גדול בידינו, ספק ברכות לאלוהינו.

אם הוא רוצה לברך כך, ברוך אתה,

ירהר ה' לאלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו ולמים הימים בזמן הזה. כשירית לראות יגיד את הברכות שעשה ניסים ושהחיינו בהרהור ה' לאלוהינו.

אם זה בהרהור אין בעיה, בזה אנחנו יכולים להתיר לה מלך התחילה.

אבל לומר בפה בביטוי שפתיים,

שם ואלוהינו, בזה הדבר הספורי.

הוא יכול להיכנס לבית אחר להגיד שאני איתך הכוונה?

למה לא?

הוא רוצה לשמוע עליהם את הברכות, למה לא?

כדאי. בפרט בבתי כנסת.

כאן, ברוך השם, יש בתי כנסיות. הוא הולך להתפלל על מנחה בערבית,

ויש, ברוך השם, את הברכה, שם יזכה.

אבל אם הוא נמצא במקום שאין אף אחד,

אין אף אחד שיוכל לשמוע עליהם את הברכה. המקום היחיד שיש בו יהודים, הם כבר בירכו.

עכשיו, כשהוא רואה את הנרות, על זה יש את המחלוקת.

אז אמרנו שלא, רשאי לברך.

בלי שם, אבל כאן הוא ערער, אולי הרהור כדיבור דומה.

אז מה יש לך להפסיד?

הרי לא תיסע עד שם השם מנועה חלשה, יש רק בביטוי שפתיים.

אם זה בהרהור,

אין בעיה שלא תיסע,

ולכן אין לו מה לחשוש בזה.

הגמרא, בנוסכת ברכות כ', שבת, ק', נ'. יש כמה סוגיות בשס שהגמרא עוסקת אם הרהור כדיבור דומה או לא.

אבל המחלוקת אם הרהור כדיבור דומה בשאר המצוות שבתורה,

לא בכל המצוות כולן.

זו דוגמה.

זכור אשר עשה לך עמלק, שם אין מחלוקת.

אליבא דיכול אללה, צריך שיהיה דווקא בפה.

למה? הגמרא דרשה.

כשהוא אומר, לא תשכח, הרי שכחת הלב הנורא,

למה אני מקיים זכור בפה.

כך גם אומר בתורת כהנים,

זכור את יום השבת יקדושו.

כשהוא אומר שמור, הרי שכחת הלב הנורא.

מה זה שמור? כמו, ואביו שמר את הדבר.

אז אם כן, מה אם אני מקיים זכור?

זכור בפה.

לכן,

קידוש, הבדלה,

זכור אשר עשה לך עמלק, זה צריך להיות דווקא בפה.

כך גם, לא תישא, הלב.

גם שם אף אחד לא יאמר שאם האדם הזה הורהר שם ה' לחינם, לבטלה,

אז תגיד, תן לו מלקות, לא תישא את שם ה' אלוהיך על השם. לא.

ובל אשא את שמותם על שפתי, הלשון לא תישא.

אתה רוצה לדעת את פירוש המילה בעברית?

מהו המילון שלך, איך אתה לומד עברית? אתה לוקח פסוק דומה לו,

אתה משווה את שורש המילה.

כמו כאן, לא תישא, שנה ובה נישא את שמותם על שפתי.

רק כשאדם אומר בפה.

לכן, אהרתי שם ה', אין בעיה שלא תישא.

אבל, כשאני בא לעשות מצווה,

אולי הרהור כדיבור דומה. החשבת הוראה, קדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה.

לפי הרמב״ן רבנו ישעיה ועשה מהגיל, הוא כדיבור דומה.

נו מילא, אולי מה שאני אומר שם אלוהינו זה טוב.

לגבי אליו לא תישא, אין לי פחד,

ולכן אין לך מה להפסיד. בכל מקום שיש מחלוקת,

אבל להתיר לו לברך כשהוא רואה את הנרות,

רזל לנו שלא רשאי, כמו שהדגיש מאמר מרדכן בדעת מרם,

כי מרם בכוונה הדגיש ואמר בלשון יש אומרים כי יש חלקים בדבר, וממילא לעניין ברכה אנחנו אומרים,

ספק ברכות להקהלו.

רגע, רגע, רגע אחד, כן.

אתה לא כואם. הוא כואם, אז אנחנו נקדים אותו.

אחר כך נשמע אותך. כן. אני שואל, האם יש פוסקים שאמרו את הפתדיה שכותבו אותה, בעניין ברכה,

את הגאונות התיכון?

ודאי. בעניין ברכה עצמה, שאני אמרתי. בעניין ברכה. זה לא רעיון שלי,

זה לא המצאה של חכמי דורנו,

אלא אתה רואה את הרעיון הזה כבר בדברי הגאון חידה, בדברי הגאון רבי יוסף חיים ובן איש חי,

עשרות מגדולי האחרונים.

כשמדברים בכל מיני מחלוקות, בהלכות ברכות,

ולצערנו יש מאות מחלוקות,

ובכולן אתה מגיע לתחנה הסופית,

ספק ברכות להקהל.

וכן, מה יעשה?

אז כולם אומרים לו את העיצה הזו,

שיהרהר ה' אלוקינו.

הוא שומע רעמים.

הוא לא יודע, זה רעמים?

אולי עוברים מטוסים.

את הרעש של המטוסים אתה שומע אחר כך, אבל עד שיהיה אחר כך, יעבור כדי דיבור.

הוא לא יודע, להגיד שכוחו גבורתו מן העולם,

אולי זה לא כוחו גבורתו של העולם, אולי זה פאנטום,

זה F-16,

F-15.

לא יפה.

הוא אמר, ברוך חכה,

יערער שם אלוקינו ולך העולם, שכוחו גבורתו מן העולם, יצא מידי ספק,

ואז אף אחד לא יגיד לו, חלילה ברכתא דרכא דבטא דבטא דבטא, אין מה לחשוש בדבר.

אחידה בין ישחד הגאון רבי יוסף עדיד בברכת יוסף,

עשרות מגדולי האחרונים.

כל האחרונים משתמשים בעצה הזאת כמעט בכל מקום.

ממבטיה, הכול אמיץ? לא, לא.

ממבטיה לא, חס ושלא.

מקום לא נקי אי-אפשר. אפילו בית-המטבחיים, אם אתה לוקח שוחט כבש,

שם מקום לא נקי אי-אפשר.

רק אצלך שם היה מקום נקי, איפה שוחטת? אצלך בחצר?

בית-כנסת שם היה מקום נקי, שם השוחט יכל לברך.

אבל אם שוחטים בית-המטבחיים, אי-אפשר.

אבל אין להם רישיון, הם ברכים ללכת לחיים.

לא, אין להם, רק אם הרישיון נקי, אבל לפעמים יש להם הוצאה כזו.

יש להם שם חדר אטום,

ולחדר האטום לא מגיע הסירחון,

אז הם ימין לשם איזה תרנגולת קטנה.

שוחטים קונים את התרנגולת, מברכים עליה, מכוונים לפתור את השברים,

אחר כך נכנסים,

כי לפעמים אפילו בית-המטבחיים נקי, מצוחצח.

אבל הם מכניסים את השור,

אתה חושב שהשור עשה אמבטיה לכבוד שבת,

השור עצמו כולו מזוהם. איך אפשר לברך שצריך להרחיק 400 במקום שכלה ריח, ללכת רחוק ולחזור?

אז במקום ללכת רחוק, הם מביאים כל בוקר תרנגולת קטנה,

בדרך כלל הם עושים את ההמצאה. נראה, החדר העצום הזה פותר להם את הבעיה.

אתה דורג איפה של שווייץ?

איך?

התרנגולת של שווייץ?

תביא, תביא בשר.

תביא בשביל ארוחת בוקר, צהריים, לא יכפת לי בשלוייה. העיקר מביאים את זה בשביל הדרכה, כדי לפתור את הכול.

מה שאני יכול לומר בפה, אני אגיד בפה, למה לא?

על ברוך אתה אין פחד,

על מלך העולם אין פחד. הפחד הוא רק על שם אלוקינו. רק עליהם. על זה אני יכול לנהרהר,

בזה אני יוצא ידי חורה, אליבא דקול עבדנו.

אם הוא אומר ברוך אתה, כמובן לא להשם, אלא כמובן ברוך הוא. ודאי, ברור שלהשם.

בשבת הערב.

אם אני אומר ברוך אתה, למי אני אומר? להשם. זהו, אבל אני בפה.

בפה. רק ההמשך, שם אלוקינו בלב.

הנותן לא משמעות. שחרית ומנחה? ודאי שלא.

אי אפשר לתת לילד להיות חזן, לא בשחרית ולא במנחה.

כל מה שדיברנו, אך ורק ערבית של מוצאי שבת,

בערבית הוא לא מוציא אותך ידי חובה.

כי אתה אומר בעצמך, השם שפתי תפתח.

אין שם תפילת חזרה.

ולכן, שם תפילת ערבית רשות, ולכן נקי לו.

אבל משם כן לגבי את שאר התפילות,

ושחרית ומנחה, בוודאי שגם בדיעבד,

גם בשעת הדחק,

אי אפשר לתת לילד קטן יתום שיבוא ויהיה חזן.

קדיש, כן. אתה נותן לו קדיש יהיה שלמה על ישראל, הוא יכול לומר קדיש שום.

אבל לא להיות חזן, לומר את תפילת החזרה,

וזה בוודאי אינו רשאי, בשום אופן אינו יכול.

כל הדברי האחרון, איך?

למה מרן הגיש את הדעת הראשית לדעת ראשית ה... עמודו רע, נכון.

או השאלה אם הרב מתכוון רק לחלוק כבוד,

או שמרן מתכוון שלגבי דעה רב נאס, ספק ברחות להכן.

זו המחלוקת העקרונית שיש לא רק פה, בכל מקום יש מחלוקת בדעת מרן.

ולכן אנחנו גם פחדנו מאוד לומר שהאדם הזה יחזור עוד הפעם ויברך,

אלא אם בידי עבד הילד הקטן ברך והדליק בשבילו נר חנוכה.

כשיחזור, יחזור מהדליק, אבל לעניין ברכה אמרנו,

שלא יברך את הברכות. אמרנו, ספק ברכות להכן.

והדלקה עושה מצווה?

איך?

הדלקה עושה מצווה, אבל צריך שידליק אותה אדם חייו.

אם הדליק אותה, שותה.

האדם המשוגע הזה בא ולא שאל שאלות, לקח והדליק.

גם בדעבד לא יצאו ידי חובה, לבד לכל העלמא.

יכבה ויחזור וידליק. למרות שזה דולק, אבל צריך שידליק אותה אדם שהוא חייו.

ולכן השאלה המצטרפת היא לגבי ילד קטן.

גם לגבי תפילות של ימים נוראים,

הילד הקטן יכול להיות סומך מעולה.

להשאיר אדון הסליחות, עננו, את כל הקטעים של הסליחות, לעזור לחזנים, זה כן.

אבל לומר תפילת חזרה, בוודאי שלא.

כך גם בתקיעת שופר.

הילד הקטן לא יכול לתקוע בשופר.

לא רק ביום הראשון שהמצווה מן התורה,

אלא אפילו ביום שני של ראש השנה שהמצווה,

מצוות תקיעת השופר היא דה רבנן,

אף על פי כן אינו רשאי לתקוע ולהוציא את הרבים ידי חובה.

כמו שאמרנו, אצלנו זה חד דה רבנן,

אצל הילד מצוות תקיעת השופר תהיה תראה דה רבנן,

ואם תראה דה רבנן יכול להוציא חד דה רבנן,

ולכן לא בקולות הראשונות שנקראים תקיעות דמיושן.

הוא אומר בתקיעות שבתפילת מוסף, שנקראים בתקיעות במעונן,

לא בזה ולא בזה, אל תיתן לילד קטן,

אלא אך ורק לגדול שאחרי גיל בר מצווה,

כמו שאמרנו בפרטים האלה,

הוא הדין גם שם.

אורח שחוזר מספר אל הביתה.

האורח שהיה בשבת מתארח אצל מישהו אחר.

כדאי שיתאמץ, יעשה כל מאמץ להזדרז, לבוא מהר לביתו כדי להדליק בזמן את נרות החנוכה.

לא הספיק לבוא מוקדם,

אפילו בשמונה-תשע, אם הגיע,

יברך וידליק. בדיעבד צריך להדליק בברכה.

אבל עצה טובה,

שלא יאכל שם סעודה רביעית.

כדאי שיעצור לסעודה השלישית. זהו, זו הסעודה האחרונה.

סעודה רביעית יאכל בביתו,

כדי שזה יהיה גם מקום שינה וגם מקום אכילה,

ואז יוכל גם לברך וציוונו להדליק נר חנוכה.

בדיעבד ידליק, אבל זה לא טוב. מלכתחילה, כמו שאמרנו, זה לא טוב.

מן הראוי שישתדל להקדים ככל האפשר כדי שלא יבוא לידי הבעיה האמורה.

הוא כבר ידליק שם, שהוא יזין.

כמו שיעשה מעולם, כדי שהוא יישנה.

אם הוא ידליק שם אצל אמא שלו, הרי הוא לא ישן שם.

הוא נכנס בספק,

אולי יצא, אולי לא.

הלשון של הפרי החדש בדינך סיני אומר שהתארח כל שמונת ימי חנוכה.

האם הלשון הזו בדווקא?

הרב אלישיב מפרש את הלשון של הפרי החדש בדווקא.

הוא אומר, או כל שמונת הימים, או לפחות הרוב,

חמישה מתוך השמונה.

אבל פה הוא נוסע לחיפה, סך הכול היה שם יום אחד, שבת אחל.

זה בעיה.

ולכן אמרנו, כדאי שישתדל כמה שאפשר להקדים,

שיבוא מוקדם כדי שיוכל להדליק או שיעשה שליח.

תן את המפתח לשכן ותגיד לו.

בשבת אני שמה,

אבל במוצא שבת אני צריך להגיע,

תיכנס לביתי מיד אחרי צאת השבת,

תברך ותדליק ותוציא אותי יד החוב.

אז לכשיגיע יאכל סעודה רביעית וגם ישן,

הוברר למפרע שזהו מקום חיובו ובזה יצא ידי חובה, זה הפתרון הטוב, הקל,

על ידי שליח.

לא, אם הוא יברך, ספק ברכה לבטלה.

יש מחלוקת בין התז ומהרשן,

האם מקום האכילה איכר או מקום השינה.

ולכן, כשהוא יוצא בעשרה לארבע ידליק,

אבל ללא ברכה.

אם תאמר שמקום האכילה איכר,

הרי הוא אוכל אצל האבא והאבא פוטר אותו.

הוא הבעל הבית, פוטר אותו.

אז איך הוא יברך בבית שלו?

למרות שהוא חוזר לישון אחר כך בבית שלו, אפילו, אחי,

יש עדיין בעיה,

ולכן אמרנו שידליק,

אבל ללא ברכה. אני חוזר לנושא שתראה דה רבנן,

לא מוציא חד דה רבנן.

דיברנו לגבי עלייה לספר תורה,

חוץ מזכור ופרה.

זכור ופרה לא ייתנו לילד קטן.

יש מחלוקת לגבי שבת כזו, היינו שבת חנוכה.

האם נותנים לילד קטן לעלות מפטיר או לא? רבי נותם אומר שלא.

יש חולקים?

מלכתחילה אל תיתן לילד.

אפילו אם הוא כבר קנה,

תגיד לו, בוא ותחליף עם משלים.

תן לו במקום זה משלים והוא יברך אשר בחר בנו, אשר נתן לנו, ויש גם קדיש, יתגדל ויתקדש, שומר הבא. זה מה שרצוי מלכתחילה.

אבל לפעמים לא שמו לב בהתחלה וכבר הוא ניגש לעליית מפטיר, אם לא תיתן לעלייה אולי הוא יתחיל לבכות.

אז אין ברירה, שעת הבאה רק אתה יכול להקל בדבר.

מרן פסק בסימן רפ״ב שקטן עונה למניין שבעה.

גם בדוגמה הזו, גם בספר תורה שני יש מקום להקל בדבר.

לגבי מצוות זימון לא רק בשלושה אלא גם בעשרה, מצרפים ילד קטן שהגיע לחינוך,

הוא השלישי או הוא העשירי,

מצרפים אותו.

אבל לדברים אחרים כמו שאמרנו, לצרף אותו לקדיש,

אם אין מניין,

הוא העשירי ואי-אפשר לצרף אותו כדי לומר קדיש וקדושה.

לאמירת הסליחות, כן.

כדי לומר רחמנה או ויעבור,

שם אין לך חשש ברכה נבטלה.

וכיוון שיש מחלוקת בראשונים,

מחלוקת בדעת מרן,

לכן סומכים על זה לגבי אמירת הסליחות.

יש לך תשעה והעשירי,

הוא הקטן שהגיע לחינוך,

יכולים לצרף אותו כדי לומר יג מידות.

אולי אפשר לתת להגיד את הסיבוב?

לא.

אתה מצרף אותו, אבל לא שהוא יהיה זמן, אלא המזמן צריך להיות דווקא הגדול.

גם כלפי הילד עצמו יש את הבעיה אם הוא יכול להוציא ידי חובה את עצמו לכשיגדל.

דיברנו בזה לפני חודשיים, לגבי מצוות ברכת הלבנה,

מצוות ספירת העומר,

הוא הדין גם בשאר המצוות.

הדוגמה של ספירת העומר הוא נעשה גדול בתאריך י' לעומר.

עד אז הוא ספר כהוגם בברכה,

אבל מה שהוא ספר זה היה תרי דה רבנן.

האם זה יכול להתחבר המשך אחד,

תמימות תהיינה להמשיך ולספור בברכה או לא?

גם שם המחלוקת שהתחלנו פה מסתעפת שם.

או לגבי ברכות התורה, וכן כל כיוצא בזה.

אם חשנו דוגמה כדי להבין את הבעיה,

היה גר שהתגייר מייד אחרי שטבל,

הוא בא, רצה להתייחד, לומר שמע ישראל.

אמר מייד את הברכה על הטבילה, ובא להגיד שמע ישראל.

האבא עצר אותו, אמר לו לא לא, אל תגיד, תגיד קודם ברכות התורה.

אז הוא אומר, אבל אני אמרתי בבוקר ברכות התורה, אני כבר ברכתי.

אמר לו, אבא,

אבל בבוקר היית גוי מה שאמרת, זה לא שווה כלום.

אז כך היה, הוא אמר באמת ברכות התורה, ואחרי זה אמר שמע ישראל.

הוא עשה סעודה גדולה שם לכל הנמצאים.

זה היה גר צדק אמיתי.

אז לא היה גרים של משכנתה, גרי משכנתה, גרי כדורסל, כל מה שיש היום,

אז עדיין לא למדו את הדברים האלה. הוא התכוון באמת לשם שמים.

אז כמו שלהבדיל,

אין בכוחו להוציא את החורת היהודי גם בגוף שלו עצמו,

ברגע שהוא מתגייר פנים חדשות, באו לכאן כאילו הוא נולד מחדש,

אותו נמשל גם לילד עצמו.

אם כן, הוא בירך בבוקר ברכות התורה.

תאמר, ברכות התורה האלה לא פותרים אותו לערב, לך שיגדל.

הגיעה שעה חמש צד הכוכבים,

הלילה ליל כד הוא נעשה בר מצווה.

תגיד לו, תחזור עד הפעם ותאמר ברכות התורה.

אבל אם תאמר שתראה דרבנן מוציא חד רבנן,

אם כן ספק ברכות להקל, לא יוכל לברך ברכות התורה.

מה עושים במחלוקת הזו?

הפתרון, תגיד לו שאלך מיד להתפלל תפילת ערבית.

הברכה אהבת עולם בית ישראל פותרת את ברכות התורה.

אחרי שיסיים עושה שלום ממורמר,

אז יוכל לומר את ברכת הכוהנים וברכי ה' וישמריך,

כמו שאומרים אחרי ברכות התורה,

בדרך הזו יוציא את עצמו ידי חובה.

אבל להתיר לו לברך ברכות התורה בלילה וליל עבר מצווה,

אין לנו כוח. זאת ועוד,

המקנה לומד מדברי התוספות בקידושין עט שהילד הקטן מביא שתי שערות רק למחרת בבוקר.

זה לא צומח לו בתוך כמה דקות בצאת הכוכבים בדיוק.

זה לוקח לפחות כמה שעות.

ולכן בלילה הוא עדיין בחזקת קטן ועדיין לא בחזקת גדול,

כדי שנוכל להתיר לו לברך את ברכות התורה.

ולכן בצירוף שני הדברים אנחנו אומרים ספק ספקה בדרבנן, לכן אמרנו שב ואל תעשה שלא יברך את ברכות התורה אלא יכוון אך ורק בברכת אהבת עולם בית ישראל,

כי גם בבוקר אהבת עולם של הבוקר וגם אהבת עולם של ערבית זו וזו יכולים לפתור מספק את ברכות התורה.

גוי יש לה כאילו הוא גר. לא, זה אפס.

גוי גמור לכל דבר.

מי קורא לו?

אני קראתי לו גר? מה פתאום?

אפס. הוא גוי גמור. היה גוי ונשאר גוי בין לכולם, בין לחומרה, זה סתם בדיחה.

כן. אלא, כמו שאמרתי, אם האדם הזה באמת מתכוון לשם שמים,

הכיר את גוראו, מתכוון לקיים תרי״ג מצוות, זה נקרא גר.

אבל האנשים האלה שעושים את הדברים כלפי החוצה,

הכל מנספה ולחוץ.

ממשיכים לנסוע בשבת, הכל מסחרה,

הכל אפס.

אפילו אם יש לך ספק, אומר היכל יצחק,

הרב הרצוג בספרו, היכל יצחק אומר, שגם מספק מעמידים אותו על חזקתו הראשונה, חזקת גוי,

ולכן יש לו דין גוי גמור בין לקולה בין לחומרה.

כי דו שישה לא מקודשת, הכל אפס.

מחר בלילה אנחנו מדליקים ומברכים שלושה ברכות, להדליק נר חנוכה שעשה ניסים ושהחיינו.

יותר משנה לא בירכנו, לא הדלקנו.

שנה שעברה, מי שזוכר, הייתה מעוברת.

ולכן עברה יותר משנה,

אנחנו מברכים מחר בלילה, בעזרת השם,

גם ברכת שהחיינו.

אדם שברך, ברוך השם, בביתו, הכל היה בסדר.

אחרי עשר דקות באה איזה שכנה, יש לו אלמנה,

ומבקשת ממנו שיבוא, יעזור לה לברך.

אין בעיה, שילך, יברך בשבילה.

השאלה היא האם יברך גם את ברכת שהחיינו.

אם היא לא יודעת לברך,

אפילו ברכת שהחיינו רשאי לכתחילה לברך בשבילה.

אמנם, מרן מבית יוסף בסימן תקפה בדעת הרמב״ם, מרן חילק בין מצווה שאין בה מעשה למצווה שיש בה מעשה.

מצוות ברית מילה, או מצוות לונב.

שם, אם אני בא לברך לפני לאותו עם ארץ,

אני יכול לברך בשבילו רק ברכה אחת.

אני בא ביום טו תשרי.

אני עוזר לו, מברך וציוונו על נטילת לולב

שחיינו לו

אבל במצווה שאין בה מעשה, כמו מקרא מגילה, מצוות שופר,

שם אין בהם מעשה אתה יכול לברך בשבילו אם הוא לא יודע אם הוא עם הארץ.

שאלה היא, נר חנוכה מה נחשב מצווה שיש בה מעשה או אין בה מעשה?

האם יהיה רשאי בלכתחילה לברך לאותו עם הארץ או לאותה אלמנה או לא? מה אתם אומרים?

יש במעשה מעשה מעשה הדלקה.

איך?

אני אקרא לך את סעיף ג'

ותנסה לבדוק מסעיף ג' אם זה נקרא יש במעשה או לא. מרן כתב

מי שלא הדליק אינו עתיד להדליק באותו הלילה וגם אין מדליקים עלה בתוך ביתו

כשרואה נר חנוכה מברך שעשה נשיא ושהחיינו.

אז אתה רואה שגם בלי מעשה יש אפשרות לברך שעשה נשיא ושהחיינו ולכן הדבר קל יותר ולכן המסקנה היא אפשר יהיה לברך לאותה האלמנה גם ברכת שהחיינו למרות שאני כבר ברכתי ויצאתי אפילו אחי כיוון שהיא לא יודעת לברך אפשר.

בדרך כלל היום רוב ככל הנשים יודעות לקרוא ולכתוב.

אם היא יודעת לקרוא אפילו אם היא לא יודעת עברית היא יודעת צרפתית

תפתח לה סידור בצרפתית היא תברך שהחיינו זה קל מאוד

אבל אם יימצא דוגמה כזו, עם הארץ או אלמנה שלא לבעת,

אפילו שאתה כבר ברכת שהחיינו בבית, אפילו אחי אליבא דמרן יהיה אפשר לברך.

כך פסקו להלכה, חתם סופר ושאר האחרונים,

וזו המסקנה למעשה.

מה ההבדל אם יש מעשה או לא?

ספר יד אהרון הסביר כך, הוא אומר,

כשאני בא מברך בשבילו, בשביל האדם הזה, את הברכות,

על נטילת עולה, וגם שהחיינו,

אז אולי יחשוב האדם הזה,

אני לא רק מברך,

אני גם יכול לנענע במקומו את הלולב, הוא בכלל לא צריך לבוא,

כך הוא יחשוב.

והאמת שאת הלולב הוא בעצמו חייב, אף אחד לא יכול להיות שליח שלו.

ולכן שמה, מה עשו חכמים?

אמרו, אתה לא יכול לנענע בשבילו, שהחיינו.

הוא בעצמו יברך, שהחיינו, ואז גם ייקח את הלולב וינענע.

אבל במצווה שאין מעשה, הוא בעצמו בא לשמוע קול שופר,

אין כאן מעשה,

ולכן הוא צמוד אליך,

ולכן שמה אין פחד כזה, אין גזירה כזו,

ולכן שמה אתה יכול לברך בשבילו, שהחיינו.

ולכן דימונו מצוות נר חנוכה היא למעשה דומה יותר למצוות שופר במגילה,

ולכן אפשר לברך בשבילה גם את ברכת שהחיינו.

בסדר, אם יש לך סבלנות, למה לא? כן.

כן, אם אפשר, אם אתה יכול, למה לא? כדאי.

מחר בלילה,

פה יש מניין,

לומדים גמרא,

בסוף השיעור של הגמרא, מנחה וערבית,

ב-1600 מתפללים כאן ערבית,

אז מילא, בדיוק עם השקיעה, ב-1600 ידליקו את הנרות,

אחרי זה יתפללו ערבית וילכו.

זה לגבי, כן, כל השלושה הברכות, כמו כל הבתי-כנסיות, גם פה.

אבל אל תניחו את הנרות פה.

שימו את זה שם בחלון,

יהיה לנו הרבה יותר פרסומי דניסא.

הבעיה תהיה מניין שני ושבע.

אם יהיה מניין שני, אני לא יודע. אם יהיה מניין שני,

אז יברכו רק ברכה אחת להדליק ולא יותר.

אבל לגבי המניין הראשון, אין בעיה, יברכו את כל שלוש הברכות.

אדם שהוא אבל, בר-מינן, בתוך שנה, לא נותנים לו לברך שהחיינו בבית-הכנסת.

בתוך ביתו יברך, אפילו בתוך שבעה.

הרי אמרו בסוכה קפה, האבל חייב בכל המצוות.

ולכן בוודאי שחייב לברך גם ברכת שהחיינו, אי אפשר לפתור אותו.

אלא בבית-הכנסת, מחר בלילה, הפעם הראשונה אנחנו באים,

תסתכל על האנשים, כולם שמחים, כולם פניהם קורנים מאושרים משמחה.

ולכן מבית-הכנסת אנחנו מניעים בעדו מלברך.

תיתן למישהו אחר שיברך את הדרכות וידליק את נר החנוכה.

חיוב ודאי שלא, חיוב אין.

אבל הם רוצים, אני לא אמרתי שחייבים. הם רוצים. השאלה היא אם הם רוצים, רשאים, האם יכולים? אז איתרתי להם בקושי ברכה אחת להדליק נר חנוכה. יותר מזה, יש ספק ברכה לבטלה.

אם יהיה פה אחד שעדיין לא הדליק בבית,

לפעמים היה כאן ציון,

ציון אברהם מכל גז. אם הוא יימצא כאן, אז תיתן לו. אבל אם הוא לא יימצא,

אז שב ואל תעשה, יותר טוב שלא יברכו שעשה נשיא ושהחיינו.

אבל אלה אנשים חדשים שלא ראו עדיין נרות חנוכה.

אז אם יש אחד כזה, זה מצוין. תיתן לו לזה.

כן.

אבל אם הם כבר התפללו ערבית בבית-כנסת לפניכם,

היו כאן ב-1640 או בבית-כנסת אחר,

או שהדליקו הם עצמם כבר בבית, כבר ראו את הנרות.

סיבוב שני כאן בבית-הכנסת, השאלה אם הדבר אפשרי.

זה המחלוקת שיש בין זרע האמת

לשאר הפוסקים. ולכן אמרנו, לעניין שעשה נשיא ושהחיינו,

ספק ברכות להקל, אי אפשר להתיר לו לברך.

בערב שבת זה מחרתיים אנחנו מברכים ומדליקים גם נרות חנוכה וגם נר של שבת,

והשאלה מה קודם.

לכאורה,

נר שבת זה יותר תדיר.

אף על פי כן מרן אומר,

קודם כל יברכו וידליקו נר חנוכה ואחר כך נר שבת.

ולמה? מדוע מקדימים דבר שאינו תדיר?

הסביר מרן בבית יוסף, אנחנו חוששים לדברי הגאונים ובעל הלכות גדולות,

שאולי מקבלים שבת בהדלקת הנרות.

אז אם הוא קיבל שבת בהדלקת הנרות, איך אחרי זה יוכל לבוא ולהדליק את נרות החנוכה?

לכן, מה אנחנו עושים? מוותרים על הכלל תדיר ושאינו תדיר,

ומקדימים קודם כל את נרות החנוכה,

ואחר כך נר שבת.

זה הדין מלכתחילה, כך פסק מרן,

כך דעת הרמה וכך נוהגים כל עם ישראל וכך הוא על פי הקבלה. גם לפי המקובלים הסדר הוא קודם נר חנוכה ואחר כך נר שבת.

כל זה מלכתחילה, השאלה תהיה, מה הדין לדיעבד?

האישה לא שמה נר, לקחה את הנרות וברכה והדליקה.

אחר כך הבעל בא, יכול לברך, אין בעיה.

אפילו אם היא קיבלה שבת בהדלקת הנרות,

אבל הוא הבעל לא מקבל שבת בהדלקת הנרות של אשתו,

הוא ילך אחר כך לבית הכנסת, יגיד בואי ייקלע,

ולכן, עליבא דקולה עלמא,

מותר לו לברך,

להדליק נר של חנוכה ולהדליק את הנרות אחריה.

הבעיה תהיה כשאין שניים בבית.

האישה לא נמצאת, הלכה ללדת, נמצאת בבית החולים,

הבעל נמצא לבדו.

ולהפך, לפעמים האישה לבד,

בעלה נמצא במילואים או במקום אחר.

ואז קרה טעות,

הבעל הזה, במקום להתחיל נרות חנוכה,

התחיל נרות שבת.

כנראה אשתו הביאה לו בת, התבלבל.

הוא דירך קודם וציוונו להדליק נר של שבת והדליק, ואחר כך הוא נזכר. מה עם חנוכה?

תשים לב לשעה. אם זה קרה בשעה 1615, לא נורא.

יכול אחרי זה להדליק את נרות החנוכה.

אבל אם זה קרה בשעה 1615 או ב-1715,

אסור לו לברך ולהדליק את נרות החנוכה,

משום שקיבל עליו את השבת.

יש מצוות תוספת מחול על הקודש,

אסור לו מידי רבנן לעשות כל מלאכה, ובכלל זה גם מצוות הדלקת הנר.

ולכן יבקש מאחד השכנים,

מי שעדיין לא קיבל שבת,

שהוא ייכנס, יברך וידליק בשבילו את נרות החנוכה.

איך?

הוא יכול לוקח את השבת?

כן. כך כותב הרשב״א,

שאמירה לגוי אסור ביום שבת לומר לגוי שאעשה לי מלאכה.

אבל כאן בדין תוספת שבת בשעה 1600, גם אם קיבלתי שבת,

אין איסור אמירה ליהודי. אני יכול לומר, לבקש ממישהו אחר,

שעדיין לא קיבל את השבת, שהוא יעשה לי מלאכה. מבחינה זאת אין בעיה.

דברי הרשב״א,

מראנה העתיק אותם להלכה שם בסימן רס״ג,

סעיף טו״ב.

מי שהדליק ב-1600 ועושה תנאי שהוא לא רוצה לקבל עליו שבת, התנאי תופס, יכול להועיל.

אבל אלה שמדליקים מוקדם בשעה 1600,

שום תנאי לא עוזר.

רס מינענו חייב לקבל עליו שבת,

אם לא ירצה לקבל שבת,

הברכה שהוא מברך וציוונו להדליק נר של שבת היא ברכה לבטלה,

ולא כי אין מצוות הדלקת הנרות.

אלא כל מי שרוצה להדליק בשעה 1600 או 1701,

אני לא אומר את זה רק על השבוע הזה,

אני אומר את זה על כל שבתות השנה,

בכל ערבי השבתות, ואין הבדל בזה בין איש לבין אישה.

כל זה דברי התוספות בברכות כז,

כך דעת הגאונים, כמו שכתב בשמם שיבולי הלקט,

כך דעת הראש, המרדכי,

וכך פסקו הטור והשולחן הערוך למעלה בסימן רס ג',

סעיף ד'.

אם כן, אותו הבעל שבירך כבר להדליק נרות שבת בשעה 1600,

אמרנו שבעל כרחו קיבל עליו את השבת.

אם הוא קיבל עליו שבת,

הוא לא יכול לחלל את השבת בהדלקת נרות חנוכה.

לכן אמרנו שמן הראוי שיבקש מאחד השכנים שידליק בשבילו.

הוא לא עושה תנאי.

אם הוא עושה תנאי, אז הברכה שהוא בירך להדליק נר של שבת הייתה ברכה לבטלה,

עבר על לא תישא את שם השם אלוהיך לשם.

כשישמע דליקה, אז הוא יחפה להתנאי.

הסברה של התוספות היא כך

כשאני בא להדליק בארבע ורבע,

כבר השמש בראש האילנות.

זה ניכר שזה נר שבת.

לכן,

אם אתה רוצה, תקבל שבת. לא רוצה, תעשה תנאי, אתה לא מקבל שבת.

יש אפשרות כזו.

בכל מקרה, מצוות הדלקת הנרות במקומה עומדת.

זה ניכר שזה נר שבת.

אבל אדם שבא להדליק בשעה ארבע, בא להדליק מוקדם.

הרי הגברה אמרה, ובלבד שלא יקדים.

במה יוודא איפה שזה נר שבת?

אם יחד

זה ניכר שזה נר שבת.

לכן, אם אתה רוצה, תקבל שבת. לא רוצה, תעשה תנאי, אתה לא מקבל שבת.

יש אפשרות כזו.

בכל מקרה, מצוות הדלקת הנרות במקומה עומדת.

זה ניכר שזה נר שבת.

אבל אדם שבא להדליק בשעה ארבע, בא להדליק מוקדם.

הרי הגברה אמרה, הוא בלבד שלא יקדים.

במה יוודא איפה שזה נר שבת?

אם יחד עם ההדלקה אתה גם מקבל שבת?

אז זה ניכר שזה נר שבת,

ואז באמת הדבר יכול להועיל,

אז באמת המצווה קוימה וחלה עליו מאותו רגע קדושת השבת.

זו הסברה של התוספות.

ההבדל בין אם הוא מדליק מוקדם או מאוחר.

וכמו שאמרנו,

קיבלנו הוראות מרן,

ומרן, ברס סג סעיף ד',

מרן העתיק להלכה את דברי הגאונים והראש והתוספות,

שאדם שמדליק מוקדם,

בעל כורחו מקבל עליו את השבת.

ולכן משום זה אמרנו שאפילו בדיעבד לא קרה במזיד,

אלא מתוך שכחה שטעה הבעל הזה או טעתה האישה הזו, בירכו והדליקו על נר שבת,

והבעל לא נמצא שידליק במקומה את נרות החנוכה, אלא הבעל נמצא במילואים.

אמרנו שאסור לה גם בדיעבד להדליק את נרות החנוכה,

אלא תבקש מהשכנה שלה שתבוא ותדליק לה את נרות החנוכה.

וכן אמרנו, הוא הדין להפך.

לכן הבחורים שנמצאים בישיבות,

בדרך כלל הם מדליקים נרות שבת בחדרים שלהם.

שוב, צריכים קודם להתפלל תפילת מנחה.

התפללו למנחה בשעה 16-16,

יגמרו מנחה, ילכו לחדר להדליק את נרות השבת,

ואחר כך יחזרו לאמירת קבלת שבת.

כי אם הבחור הזה מדליק בשעה 16 בחדר את נרות שבת,

איך הוא ירד אחר כך לומר,

אתה חונן לאדם דעת?

הוא נכנס במחלוקת, אותה הבעיה.

ולכן גם שם ישימו לב ללכת לפי הסדר האמור,

שקודם כול מנחה,

שוב, אני לא מדבר על השבוע הזה, אני אומר, על כל ערבי השבתות.

בכל השנה כולה קיימת הבעיה הזו.

מונח לאנשים בראש, כולם חושבים,

לא מקבלים שבת בהדלקת הנרות. תשאל את כל האנשים,

כך הם יפסקו לך כהלכה למשה וסיני. כולם בטוחים,

תראינו אבל את דברי מרן.

קיבלת נראות מרן או לא?

כל מה שכתוב שמועיל תנאי זה ברס סג,

סעיף י.

תראה לו לפני סעיף י, תראה לו את סעיף ד,

תלמד אותו את מה שאמרנו כדי שלא ייכשל בשום חשש.

אולי שם תמיד את הנאות שלך,

תאמור על שמות.

אין בעיה אם ברוך השם גם הוא וגם אשתו נמצאים. אשתו ברכה והדליקה על נורת השבת, אז זה לא נורא. אמרנו שהוא כן יכול להדליק את נורת החנוכה, בזה אין לנו את השאלות.

כל הבעיה היא כשנמצא רק אחד,

חד-הורי, נמצא בבית באותו יום,

ועל זה יש לנו את הספקות.

בזה האדם הזה מסתבך בבעיה האמורה.

כן, אין בעיה, למה לא?

תוספת אורה רק לגבי נרות שבת יש בעיה. מה שמרן אמר בסימן רד סמיך גיל לסעיף ה רק על נרות שבת.

בנרות חנוכה אין את הבעיה של תוספת אורה,

ולכן מותר ולכתחילה אין חשש בדבר.

יום שישי הכי טוב בשלוש וחצי חמש נהר, לאב הידים אפילו. למה שלוש וחצי? תבוא כאן, תתפלל בצהריים.

פה יש ב-1330 מנחה. תבוא לכאן ב-1330,

תתפלל מנחה מוקדם, זה הכי טוב. תריזים מקדימים למצוות. אולי בשלוש וחצי תהיה במקווה, לא תספיק.

לכן תבוא מוקדם, זה יותר בטוח.

יש לך רוח הכול בשתי מילים.

אם אתה מגיע לכאן ב-1600 ואתה רוצה להדליק את נרות החנוכה,

אין לך מניין, ב-1600 עדיין אין מניין, תדליק בלי ברכה. אל תברך.

בבית אתה מברך החל מ-1600, אי-אפשר לפני 1600.

עדיין לא הגיע פלאג המנחה. פלאג המנחה בימים האלה הוא ב-1600,

לכן קודם כול תברך ותדליק שם על נרות החנוכה,

אבל כדאי שתעשה כך.

כשאתה מברך שם, תכוון גם על הנרות שלנו פה, של בית-הכנסת.

ותעשה תענית דיבור בדרך שלא תדבר עם האנשים.

תעשה לך פתק, תענית דיבור. מי שיפירה אותך, תראה לו שאתה עכשיו לא מדבר.

התחלת את השובבים לפני כן.

כמה דקות לא תדבר.

תגיע לכאן, ללא אומרו דברים, תדליק לנו את החנוכיה כאן. כי עד שאנשים מגיעו,

בדרך כלל מגיעים מאוחר, באים ב-1630.

באים לקבלת שבת מאוחר. מנחה, כולנו התפללנו לפני זה, התפללנו.

עד שמגיעים יהיה מאוחר, עד שיבוא לך המניין יהיה מאוחר. ולכן לא כדאי לעכב, אלא, כמו שאמרתי,

תברך בבית, תכוון לפתור גם את בית-הכנסת,

וכמו שאתה עשית בבדיקת חמץ, בדיוק אותו דבר תעשה גם בזה,

תפתור את כולנו, תוציא אותנו ידי חובה, אליבא דקול עלמא.

סליחה, למה אנחנו חושבים שזה בא בכל השנה ומתקבלם?

לא קמים את השבת,

ככה בכל השנה.

הבעיה בכל השנה, ומי שיכול להחמיר בכל השנה, למה לא? תבוא על הברכה.

המחלוקת קיימת בכל השנה,

והיא מרן חשש אפילו בנורת חנוכה.

למרות שתדיר נשאר לתדיר תדיר קודם,

אז ככה הוא הדין בכל השנה כולה, מן הראוי לשים לב ולחשוש לדברים,

ובפרט, כמו שאמרתי, כשהוא מדליק מוקדם,

מי שמדליק מוקדם, לפני ארבע ורבע,

שמה זה כבר לא חומרה,

שמה זה עיקר הדין.

ולכן, ישימו לב לעשות את ההלכה כהלכתה,

ישימו לב, כדי שלא יבוא לידי איסור חילול שבת בדרבנן.

נפרש בלי נדר את ההלכה הזו מחר, נגיע לסעיף הזה מחר בשעה 20 בלי נדר.

אנחנו יכולים לקבל את השבת לשבת ושתריכים בוודאי לשבת.

אם אתה מדליק מוקדם, כן, בוודאי.

חצי שעה זה תלוי בך. אתה רוצה, תקבל, לא רוצה, אל תקבל. לא, אנחנו חוששים. חוששים, כן, תקבל, למה לא? למה לא? כדאי. עצה טובה, כן, לחשוש לך תחילה, לצאת את החווה לבדי כולה עלמא, כן, בגלל שהתפללת קודם מנחה.

אם לא התפללת מנחה, איך תקבל שבת? זה יהיה תעתוד אסתר.

אז גם היא תקדים, תתפלל גם היא תפילת מנחה לפני כן.

צריך ו', ש-ה'. תודה.

אתמול בירכנו שלושה ברכות.

מחר, בעזרת השם, נברך שתי ברכות, להדליק נר חנוכה

ושעשע ניסים.

חבל שנייה.

איך?

היום.

היום, כן, הלילה.

הלילה הזה, היום,

בירכנו

ומחרות אנחנו, בעזרת השם, ממחר והלאה.

כן. ממחר והלאה, בעזרת השם נברך רק שתי ברכות, להדליק נר חנוכה ושעשע ניסים. אדם ששכח לא בירך ביום הראשון.

יש לו תשלומי, אני יכול לברך ולהדליק בשאר הימים, גם כן רשאי.

מסיים הרמה, ויברך כל הברכות קודם, שיתחיל להדליק.

המקור הוא מדברי המהרעיל,

שקודם יסיים, יאמר קודם את כל הברכה,

והגענו לזמן הזה, ורק אחר כך יתחיל להדליק.

המהרעיל חולק.

וגם בספר דברי שלום,

גם חלק מהמקובלים, חסידי בית-אל,

נהגו כך, לא לחכות עד סיום הברכה.

אבל עדיף יותר להמדין, שב ואל תעשה עדיף.

יותר טוב שקודם כול יסיים את הברכה ויגענו לזמן הזה,

או מחר יאמר שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה,

רק אחרי שיגמר את המילה בזמן הזה,

רק אחר כך ייגש והדליק את נרות החנוכה.

זה מה שעדיף יותר לעשות, לא למהר.

חכמים תיקנו גם ברכת ראייה,

כך הגמרא אומרת בשבת כג,

לאדם עני ואביון, אדם שאין לו.

לא הדליק,

אין לו כסף לקנות, הוא לא עתיד להדליק,

וגם לא הדליקו עליו בבית.

אדם כזה,

כשרואה את נרות החנוכה,

יברך וציוונו.

במקום וציוונו להדליק נר חנוכה,

הוא אומר שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

אם זה הלילה,

יכול לברך גם את ברכת שהחיינו.

כן, חצי שעה. אחרי חצי שעה לא.

אחר שמסתיים את ההדלקה, אומר, הנרות הללו אנו מדליקים,

אנא תשועות ואנא ניסים ואנא נפלאות.

מודה לבורא עונם באמירה הזו בשבח הזה.

אבל ייזהר לא להתחיל מייד,

אלא רק לאחר שדלק לפחות נר אחד.

בדרך כלל בבתי הכנסת,

מייד אחרי שהוא גומר את הברכה האחרונה שעשה ניסים לאבותינו,

אז הציבור מתחיל במקהילה, מתחילים לומר, הנרות הללו.

ולפעמים גם אותו שבירך נמשך,

נסחף אחריהם, גם הוא מתחיל לומר.

אבל האמת הוא שהוא עדיין לא רשאי להתחיל.

והסיבה היא,

הברכה שלו שהוא בירך להדליק עדיין לא חלה,

עדיין לא נדלק אף נר,

ולכן יהיה מתון.

קודם כול, לפחות שידלק נר אחד, פתילה אחת.

אחרי שידלק,

אחרי זה יוכל להתחיל באמירת הנרות הללו.

הדרך בהדלקת נרות חנוכה,

שיביתי השם מנגדי תמיד, כי מימיני בא למות,

צריך להדליק משמאל לימין.

מתחיל בשמאל ומגיע לימין.

כגון,

נניח שזו החנוכיה,

והוא עומד עם הפנים להיכל.

הוא שם הלילה נר ראשון פה.

הדליק כאן נר ראשון.

מחר הוא מוסיף עוד נר.

כשהוא בא להדליק,

הוא מדליק את הנר החדש.

מתחיל משמאל, ומתקדם לימין.

בלילה האחרון, לילה השמיני,

מתחיל כאן,

בנר הקיצוני הזה, משמאל,

עד שמגיע לנר הקיצוני הימני,

בו הוא מסיים.

לא כמו שכותבים עברית, אלא כמו שכותבים צרפתית ואנגלית,

זו הדרך הטובה יותר. אומנם זה לא מוסכם, יש מחלוקת בפוסקים,

ורם מביא גם חילוקי מנהגים בין בני ריינוס לבני אוסטרייך,

אבל המסקנה היא משמאל לימין.

כך גם במצוות פתיחת האחד.

אם אני רוצה לפתוח, אני לא בא מכאן לפתוח מצד ימין, אלא

אני תופס בצד שמאל,

נתחיל בצד שמאל ומתקדם לכיוון ימין.

זה עדין, זו צורת פתיחת ההיכל בלכתחילה.

תודה.

למה לא ימין?

אני רוצה להגיע לימין. כי אם אני אתחיל מכאן, נכון שאני מתחיל בימין,

אבל סיימת בשמאל.

ולכן הכל הולך אחרי החיתום, אחרי הסיום, זה יותר עדיף.

ולכן,

מה העיקר? העיקר הפתיחה והסגירה.

מה יותר טוב?

הפתיחה.

הפתיחה זה העיקר.

עיקר המצווה זה הפתיחה.

לא, אתה הגעת לשמאל.

אתה התחלת בימין.

כרגע התפגעת, פתחתי בימין.

זה לא נקרא שפתחת בימין,

אלא זה נקרא,

כיוון שהגעת לשמאל ולמעשה פתחת בשמאל.

כשאני התחלתי בשמאל אבל התקדמתי והגעתי לימין, זה נקרא שפתחתי בימין.

גם הכוהנים.

גם החבר הכהנים עומדים עם הפנים להיכל,

מברכים וציוונו לברך את עמרי ישראל בעזה,

ואחר כך מסתובבים שוב משמאל לימין.

כך גם כשמעבירים את ספר התורה מההיכל לתיבה משמאל לימין,

בחזרה שוב מהתיבה כלפי ההיכל משמאל לימין.

כך עשינו גם בחול המועד בסוכות,

כשנענענו את הלולב לארבע רוחות,

רבי יום שמחת התורה,

ההקפות כולן היו משמאל לימין.

אני קורא את לשון מרן, התחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני,

ובליל שני, כשהוסיף נר אחד סמוך לו,

התחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי.

ולמה?

כדי להפנות לימין.

וכן, בליל שלישי, כשהוסיף עוד אחד סמוך לשתי הנרות הראשונות,

יתחיל בנוסף, ובו יתחיל הברכה.

אחר כך יפנה לצד ימין, וכן בכל לילה.

נמצא שתמיד מברך על המסף שהוא מורה על הנס,

שהרי בתוספת הימין נתווסף הנס. זו הדרך,

וכך נוהגים כל העם ישראל, גם הספרדים וגם האשכנזים.

אך שנאי שאין מדליקים מעלה בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה.

אם יש לו פתח פתוח לעצמו,

צריך להדליק בפתחו,

אף על-פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה,

והוא אוכל על שולחן בעל הבית.

אדם שנמצא בבית-מלון צריך לברך ולהדליק שם.

נמצא יחד עם המשפחה, עם אשתו ובניו,

צריך גם הוא לברך ולהדליק על נר החנוכה שם, במדון.

אם יתנו לרשות לברך ולהדליק בחדר השינה, זה הכי טוב.

אבל ברוב המקרים היום לא מרשים להדליק בחדר השינה במלון.

יש שם שטיחים, וילונות,

הם פוחדים מאוד שהכול יעלה ויעבוד כמו שקרה לא פעם.

ולכן יש להם בכל חדר מכשיר שנקרא גלאי עשן.

ברגע שתדליק שם נרות חנוכה,

אחרי שתי דקות הגיעו עליך מכבה אש.

דרך הגלאי עשן הם מרגישים בזה והם לא מרשים. לא יתנו לך רשות בשום אופן להדליק שם נרות חנוכה.

אלא,

יש פרסטרסטר כאלה. בחדישים, כן.

במטה מלון החדישים לא צריך מכבה אש. יש בתקרה כבר מוכן ומזומן. ברגע שיש דבר כזה,

המקלחת מתחילה לפורם.

בדיוק, כן.

ולכן מי שרוצה לעשן סיגריה במלון,

או שיוצא למרפסת או שיוצא ללובי, למטה.

כן, או שלא יעשן. זהו. זה התקנון.

קצת אש, משהו מה, כל המים שווה חלב.

כן.

זהו. זה מה שיהיה.

כל המלונות החדישים.

כן, אלה שנבנו.

כן, זה כזה קטן.

שם הרבה, זהו. אתה גרם עכשיו כושרם או שם? גם וגם. יש גם זה וגם זה. זהו.

אבל הסיגריה תתרטב.

כן.

בן שיהיה בית של אמית בשבת.

או, כל מה שאמרנו...

כל מה שאמרנו שצריך להדליק במלון.

כל זה כשבעל המלון לא דתי.

אבל אם בעל המלון דתי, אני יכול לשלם לו עשרה אגורות,

להיות שותף יחד עמו כדי שנקיים את המצווה יחד.

יש אפשרות שאני לבד אני אדליק בחדר האוכל,

אבל יש אפשרות להשתתף יחד עמו.

כותב בספר גן המלך לאגרון רבי אברהם הלוי,

כל מה שאמרנו שצריך להשתתף איתו,

כל זה דווקא בתנאי שאותו האדם משלם על כל דבר.

אתה נמצא במלון,

אכלת ביצה, אתה משלם, קולה, אתה משלם, וכן הלאה.

צריך לכן לשלם גם עבור שותפות ושמן חנוכה.

אבל מה שאם כן, אם הבן הזה נמצא אצל האבא,

אם הוא אוכל אצל אביו, כמו שאבא מזקר אותו בשלוש עודות, עונג שבת, הכול בחינם,

הוא עדין גם פה, לא צריך להשתתף עמו,

ולכן נר חנוכה, מה שהוא נמצא שם,

יוצא לידי חובה מהאבא שלו.

עיקר הבעיה,

הסבר לשון הפרה חדש.

הפרה חדש, כשדיבר על ההלכה הזו, הוא אמר,

בן שמתאכסן שמונה ימי חנוכה.

מה הכוונה?

האם בדווקא?

הרב אלה שהוא אומר, הוא מסביר את הלשון של הפרה חדש,

שמדובר בדווקא.

או שמונה ימי חנוכה או הרוב.

אבל אם רבע ימים הוא בביתו והולך רק יום אחד אצל האבא,

חייב או להשתתף בפרוטות או להדליק בפני עצמו.

מהתז לא משמע כל כך,

אלא מדברי התז המשמעות היא קצת אחרת.

לכן, הרב בנוי, בספרו חובת הדר,

הוא אומר, אפילו אם יהיה רק שבת,

אפילו יום אחד הוא אוכל, שותה וישל שמה, פטור מהדלקת נר חנוכה,

האבא פוטר אותו. מכל מקום, כדאי שלפחות במוצאי שבת יעשה כל מאמץ להגיע מהר לבית,

כדי שיוכל להדליק נר חנוכה בביתו.

ואם הוא יודע שהוא נמצא מחוץ לעיר רחוק,

ייתן את המפתח מערב שבת לשכן, ויאמר,

לא מגבים בסימן תרכה משמע שזריזים הקדימים למצוות יותר חשוב ממצווה בו יותר מבשלוחו.

ולכן, היא לא מחמירה כרבנותיו.

ב-1700 היא אומרת, ברוך הוא נבדיל עם קודש לחוד, מתחילה לעשות מלאכה.

ולכן, אתה יוצא מהבית, לפני שאתה יוצא אתה שומע ממנה את הברכות, להדליק נר חנוכה שעשה ניסים,

ואחר כך תלך להתפלל ערבית,

זו העצה הטובה ביותר.

אבל אם הוא זכה, וגם אשתו חסידה שמחמירה קרע בינותיו,

אז בחיי גוונה ימתין ל-1800 ל-1800, רק אז ימתין הדקה.

נכון, בבית אנחנו מבדילים קודם. בבית הכנסת נר חנוכה קודם.

איך?

החתן בלילה הראשון,

הרי החתונה הייתה אחרי צאת הכוכבים.

לא מצוי בחורף חתונות לפני.

רוב החתונות הן אחרי, ולכן הוא יוצא ידי חובה מהאבא.

ב-1700 הוא היה עדיין סמוך על שולחן האבא, ויצא ידי חובה מהאבא.

הנה כן אומרים, אם החתונה הייתה בשעה 1600,

אז הוא התחייב באותו לילה להדליק בבתו. כבר באותו לילה יתחיל.

אבל רוב החתונות הן נעשות בלילה.

אז בשעה 1700 הוא יצא ידי חובה מהאבא.

אם היה רעב בשעה 1700, היה רוצה לאכול.

האבא לא היה נותן לו? ודאי שהיה נותן לו. אולי הוא אומר לו, תשלם על ארוחת ערב, אתה כבר גדל,

אלא היה נותן לו. אז הוא ניכר סמוך על שולחן אביו,

ולכן יוצא ידו חוה בהדלקת האבא,

רק לבחורה בבית שלו יצטרך להתחייב לבוא ולהדליק נר חנוכה בברכה.

יורד יעה חלק אביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית.

אדם שנמצא בבית מלון,

או שהוא בעצמו ידליק את נרות החנוכה,

יברך וידליק שם במלון,

או, אם קשה לו,

יכול לשלם לבעל המלון פרוטה,

תן לו אגורה אחת, תגיד לו, אני משתתף איתך בהדלקת נר חנוכה.

בעל המלון מדליק את החנוכיה ופוטר את האורח הזה,

או את כל האורחים שישלמו לו על החשבון.

אומר הגינת ורדים, באמת דברים אמורים,

כשהאדם הזה נמצא במלון,

שם כל מה שאתה לוקח אתה צריך לשלם.

אתה לוקח ביצה, אתה לוקח דבר אחר, רושמים לך.

לכן צריך גם לשלם על השמן. איך תהיה שותף במצווה? צריך לשלם.

אבל אם אני נמצא אצל אבא שלי,

שם אני מתארח,

לא עושה לי חשבון, אכלת ביצה, חביתה, ביצה-עין, או דבר אחר,

אלא הכול בחינם.

בזה, הנה כן אומר,

גם השמן בכלל זה, כאילו האבא מזכה לו,

כל זה בכלל,

ולכן לא צריך לבוא ולשלם לו פרוטה אחת, אלא כל זה נכלל.

הוא נפטר במה שהאבא מדליק עליו.

לא רק אם האדם הזה, שמונה ימים רצוף הוא אורח.

אפילו אם נאמר, הוא לא כל השמונה ימים, הוא הולך לשם רק בשבת.

אז הנה כן, לגבי ההדלקה של ערב שבת, האבא שלו פוטר אותו.

אבל אם הוא לא נשאר שם,

לא יום ולא חצי יום,

אלא הוא הולך לבקר את האבא שעה אחת והוא חוזר.

הוא אפילו לא אוכל שמה, אלא רק הולך, שותה כוס תה וחוזר.

בזה הוא חייב להדליק בביתו.

האבא לא מוציא אותו.

ולכן כדאי הדבר שמתקרב שעה ארבע, יגיד לאימא, שלום, אני רץ מהר לקיים נר חנוכה בבית, ירוץ מייד לביתו, יתארגן כדי שידליק את נרות החנוכה בזמן.

זו העצה, היעוצה בלכתחילה.

כל הנערים מגיל בר-מצווה והלאה,

חוץ מאתום לא עלינו,

בדרך כלל אינם מדליקים נר חנוכה,

וגם אם ירצו להדליק, אסור להם לברך.

הברכה שלהם היא ברכה לבטלה.

למה? כי האבא שמברך ומדליק מוציא אותם.

או הישיבה,

ראש הישיבה מברך ומדליק, אז הוא כאילו בעל המלון והוא פוטר אותם, מוציא אותם ידי חובה.

מה תאמר? אני הולך לראש הישיבה, אני אתן לו פרוטה, לא צריך.

שם במלון רושמים לך מה אתה רוצה, ביצה או דבר אחר.

בישיבה לא רושמים. התלמילים של הישיבה מקבלים את הכול, את כל הזכויות בחינם.

ממל, בזה בחייאת גמנה גם לא צריך להשתתף בפרוטה.

ולכן, ממה נפשך, אותו התלמיד או אותו החייל, אסור לו לברך ולהדליק.

יש אמנם שטענו שהאדם הזה לא סמוך על שולחן אביו, והוא כבר עזב את הבית של האבא שלו.

הנער הזה אוכל בישיבה.

אבל שתי דברים בדבר.

א', טענה מהרשם,

אז הוא סמוך על שולחן הישיבה.

הישיבה מברכת ומדליקה.

אלא פותרים אותו.

זאת ועוד.

מדברי רש״י במסכת כתובות מ״ז הוכיח הגאון רבי עזרא עתיה שהנערים שלנו כולם נקראים בשם סמוך על שולחן אביו.

כך משמע שם מדברי רש״י, כמו שהסביר בדעת רש״י הפרישה, המשנה למלך ושאר האחרונים.

שם הדוגמה לא הייתה על הבני ישיבות שלנו, אלא הגמרא שם עוסקת.

אבא שמכר את ביתו לאמה, כי ימכור איש את ביתו לאמה,

לא תצא כצאת העבדים. עובדת שש שנים ואחר כך חוזרת לאביה.

אם היא מצאה מציאה,

הגמרא אומרת שזה לא לעצמה,

לא יכולה לקחת את השעון הזהב הזה לעצמה, אלא שייך לאבא.

למה?

מדוע מציאתה לאביה?

הרי כל מה שהאבא זוכה, תגיד, בגלל שהוא נותן לה אוכל, תמורת זה מגיעה מציאה.

פה הוא לא נותן אוכל, כאן היא מקבלת את האוכל מבעל-הבית.

הגמרא אומרת משום איבה.

מפרש הפרישה, בדעת רשי, פירוש הדבר שאם המציאה לא תהיה לאבא,

אחרי שש שנים הוא לא ירצה לקבל אותה חזרה, לתת לה אוכל.

לכן חכמינו תיקנו שגם היום בהווה באשר הוא שם,

היא נחשבת סמוכה על שולחן אביה.

גם בני ישיבות, בינתיים יש אוכל בישיבה. מה יהיה אם מחר ראש הישיבה יגיד לו,

תסתלק מכאן, אין לי אוכל בשבילך, תלך הביתה.

האבא לא יקבל אותו? יקבל אותו.

יש הרבה דינים, הרבה חילוקים,

בין אדם שסמוך על שולחן אביו לסתם אדם.

נפקא מילה לגבי זה. נניח הבן ישיבה הזה הלך בדרך, מצא שעון זהב עם יהלומים, אין שום סימן.

אז הראלו שלו.

עכשיו בא האדם הזה ואומר,

אני סמוך על שולחן האבא או לא? אם סמוך על שולחן אביו,

אז מילא שייך לאבא שלו.

זה תלוי גם במחלוקת האמורה.

להלכה אנחנו אומרים, קימני, הולכים אחרי המוחזק.

דווקא מילא עוד לגבי אם האבא יושב שבעה.

אסור לכל מי שסמוך על שולחנו ללכת לעבודה.

לא רק האבל אסור לו לעבוד, אלא גם כל מי שסמוך על שולחנו.

האם הבן הזה יכול ללכת לעבודה או לא?

שוב, להלכה צריך להחמיר, אלא אם כן יאמר,

איני ניזון ואיני עושה. זאת אומרת, זה לוקח את האוכל על חשבון האבא. אותו השבוע הוא משלם,

הוא מוכן לשלם מכיסו ואז לא האבא מפרנס אותו,

אז יהיה רשאי לכתחילה לבוא ולעבוד. הלאה וחי, יהיה הדבר אסור. וכן כל כיוצא בזה,

הרבה דילים תלויים בסעיף זה, בדין זה,

במחלוקת זו, וכאן אצלנו בעניין זה, ספק דרבנן נקולה, קל וחומר לעניין ברכות,

שאסור לברך משום ספק ברכות להקהיל.

אדם שנמצא אביו בחוץ לארץ,

והוא שולח לו כסף, הוא עדיין תומך בו.

נניח שאני לומד בישיבה,

והאבא משלם עלי שכר לימוד,

אז כל ההוצאות למעשה זה על חשבון האבא.

נכון הדבר שאבא לא נמצא פה, אני לא נמצא בתוך ארבעת הקירות של האבא,

אבל האבא משלם עלי את הכול,

זה נקרא סמוך על שולחן אביו.

לכן אפילו אם האבא שלו בלונדון או בכל מקום אחר,

האבא יכול לפטור אותו ולהוציא אותו לידי חובה,

אפילו אם האבא נמצא בחוץ-לארץ והוא פה,

יוצא לידי חובה.

אבל אם אבא שלו בפרס והוא פה,

אתה לא יכול להעביר שכר לימוד מפרס לכאן, זה מסובך מאוד.

אם יתפסו אותו, יתלו אותו שם.

לכן זה כבר לא נקרא סמוך על שולחן אביו. אבא שלו במקום אחר, והוא במקום אחר, זה לא נקרא סמוך על שולחן אביו.

הנה כן אומר בזה בחיי גוונה, ידליק בפני עצמו, יברך וידליק.

אתה מדבר על ארצות-הברית.

ארצות-הברית, באמריקה יש את הבעיה הזו, יש פער של שבע שעות בינינו לבינם.

אנחנו מתחייבים כאן בשעה 17. אצלהם עדיין זה יום גמור. אצלהם הזמן מתחיל רק ב-12 בלילה.

ולכן השאלה אם הוא יכול לפטור אותו או לא.

ההלכה היא בוודאי שפוטר אותו.

למה 12 בלילה זה עדיין זמן חיוב שלנו,

ולכן ההלכה פוטר אותו.

אבל אם רוצה הבן להקדים ולברך, הנה כן אומר השי.

כי אצל האבא עדיין לא הגיע ליל כה, אצלם זה עדיין כד.

אז האבא עדיין לא התחייב בליל חנוכה. אני מקדים אותו.

הגיע כאן זמן החיוב, אני רוצה לברך ולהדליק.

בזה, זה באמת הדבר היחיד שאפשר יהיה להקדים ולברך.

אבל כשהזמנים הם שווים, נניח אם פה בלונדון,

כאן חמש וגם שם חמש, שני המקומות זה צוד הכוכבים,

אז שם אתה לא יכול לעשות את זה. כי האבא כבר בירך והדליק שם, הוא לא יכול לבוא אחריו, לחזור ולברך.

רק בדוגמה שיש פער גדול בזמן, שהם אחרינו,

בזה, הנה כן אומר,

יהיה רשאי לברך ולהדליק.

אבא שלו שם באמריקה יברך, בטח.

הוא לא כיוון על האבא והוא בכלל לא שייך לפטור את האבא,

אלא כל אחד יברך בפני עצמו.

אני עובר לסעיף ב'

קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק. פה מדובר בילד קטן יתום, לא עלינו, שאין מי שיפטור אותו,

ולכן, כמו שמחנכים את הילד בכל המצוות מדאורייתא,

צריך לחנך אותו גם בכל מצוות דרבנן, כולל גם מצוות נר חנוכה. לכן, אם הוא יגיע לחינוך,

ילמדו אותו איך מקיימים את המצווה, והוא בעצמו יברך וידליק ויפטור את עצמו.

ואם למה, אם הוא לא יודע, אז האפוטרופוס הוא שידאג לו ויעשה את הכול בצורה מושלמת.

גם אישה אלמנה חייבת להדליק נר חנוכה בעצמה,

אפילו אם, נאמר, את הכסף היא לוקחת מכסף היתומים.

נאמר שבעלה, ברוך השם, היה עשיר והניח להם ירושה,

אז מותר לה, לאישה, לקחת מכסף הירושה כדי לפרנס את עצמה. כמו שאומרים בכתובה,

את תהי יתבה בביתי ומצדינה מנכסי כל ימי אם אגר ארמנותיך.

כל זמן שהיא אלמנה ולא התחתנה,

אז מגיעה לה לקבל מהכסף של הירושה.

אז היא יכולה לקחת מהכסף הזה גם את הנר חנוכה, אפילו אם אין לה ילדים,

אפילו אם היא לא זקוקה להוציא מישהו אחר.

כל וחומר אם הוא הניח ילדים שהיא צריכה גם בשביל עצמה וגם בשבילהם, ואגב, חדה תרתק,

ואכן תברך ותדליק ותוציא את כולם ידי חובה.

אני קורא לשעה ילד חטא.

אדם עלול מרוד,

מי שאין לו משגת לקנות נר חנוכה ולא שבת,

יקנה נר שבת מפני שלומדתו.

הדין הזה נוזכר בבריאה בשבת כב.

אלו שלומדים דף יוני למדו היום את הדף הזה,

ושם הגמרא מביאה את הדוגמה של אדם עני. לפעמים זה לאו דווקא עני, לפעמים אדם בערב שבת בא להדליק ב-16 במרבע יש רק נר אחד, אין יותר בבית.

הוא לא עושה לב שהנרות נגמרו לו ולא קנה. אין לו נרות אחרות בבית.

עד שהולך לחזר על הפתחים, עד שהוא ינסה להשיג נר אחר,

כבר ייכנס לשבת.

השאלה, בנר האחד והאחיד הזה מה יעשה?

הגמרא אומרת שיותר טוב שידליק את זה בנר שבת.

יוותר על מצוות נר חנוכה,

יותר טוב שיקיימת מצוות נר שבת.

למה?

הטעם שמדליקים נר שבת משום שלום בית,

עונג שבת, שאדם יאכל וישתה לאור הנרות.

כשיש תאורה בבית אדם שמח וטוב לב,

עונג שבת הוא עונג שבת אמיתי,

אבל כשהבית הוא חושך אפלה בר-מינן,

במילא הוא לא רואה את הכיסא, נכשל בכיסא ונופל,

וכן על זה הדרך.

ולכן, החשיבו חכמים מאוד את מצוות נר שבת,

ותזנח משלם נפשי איזו נר שבת,

כדי שלא יישאר חלילה בלי נר.

מוטב שיוותר אפילו על מצוות הדלקת נר חנוכה,

ולא יוותר על מצוות הדלקת נר שבת.

ולכן את הנר היחיד הזה ידליק לנר שבת.

כל זה שיש לו רק נר אחד, כמו הדוגמה שהבאתי.

אבל אם יש לו שתי נרות,

הרי אנחנו מהדרים,

תודה,

אנחנו מהדרים גם בשבת, מדליקים לפחות שתיים, זכור ושמור.

גם בנר חנוכה נוסיף ועולה.

כאן פשוט מאוד, יוותר על ההידורים.

לא יהדר, לא בדיוני שבת ולא בדיוני חנוכה.

בדיוני שבת מספיק נר אחד.

בדיוני חנוכה, גם כן מספיק נר אחד.

אז אם יש לו שניים,

הוא יכול לברך לקיים את שתי המצוות, על איבדי כולנא.

נר אחד יברך הלאה וציוונו להדליק נר חנוכה שעשה ניסים.

אחר כך יגמר הנר השני,

יברך הלאה וידליק נר ששבת. בזה אין שאלה, על איבדי כולנא, כך חייב לעשות.

לא ייתכן שהוא יעשה הידור מצווה,

ידליק זכור ושמור שתי נרות על חשבון מצוות נר חנוכה או ההפוך.

אלא בזה אין ספק.

כל השאלה היא כשהאדם הזה, כמו שאמרתי, נותר עם נר אחד בלבד ולא מוצא בבית נר אחר.

בזה, בשעת הדחק, נר שבת קודם.

זה היה בזמנם, עד לפני מאה שנה.

הדין הזה נאמר בגמרא, כל הפוסקים, כך גם השולחן הערוך אומר, אין בזה שום ספק ושום מחלוקת.

לפני כמאה שנה התחיל עידן החשמל בעולם.

היום יש חשמל.

האם אפשר לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה בחשמל?

האם אפשר לקיים את מצוות הדלקת נר שבת בחשמל?

אם תאמר שאחד משניהם אפשר להדליק בחשמל,

אז אולי אנחנו יכולים לעשות כאן דבר פשוט.

האדם הזה אומנם נשאר עם נר שעבה אחד בלבד, אין לו יותר,

אבל חשמל יש לו.

האם יוכל לברך וציווה לו להדליק נר של שבת על נר החשמל,

ואחר כך את הנר הבודד שנשאר לו לפלטה יברך וידליק, וציווה לו להדליק נר חנוכה?

זו השאלה שדלים גדולי האחרונים במאה האחרונה.

מאז הומצא החשמל כבר התחילו לדון בזה גדולי האחרונים בכל המאה הזו.

עשרות מגדולי האחרונים,

מהראשונים שבהם הגאון רבי יצחק שמאלקיס בספרו בית יצחק,

הגאון רבי חיים אחיעזר,

הגאון הרב עברבך בספרו הראשון,

מעורי אש.

הספר הראשון שהרב הציל לאור לפני 60 שנה זה היה הספר הזה, מעורי אש,

ושם יש דיון ארוך על העניין של החשמל,

האם מוצאים ידי חובה במצוות הללו, אם לאו.

יש אומרים שאפשר,

גם לחשמל,

גם לחנוכה, אפשר להדליק, למה לא? אתה יכול לצאת לדובה בחשמל.

יש אומרים שלא, לא זה ולא זה, אי-אפשר.

יש עושים פשרה, חילוק בין שני הדברים.

בזמנם, לפני מאה שנה,

היה חשמל פרימיטיבי מאוד, הגנרטורים, הכול היה פרימיטיבי,

ולא היה עובד עסק טוב.

מי שזוכר, אפילו לפני 40 שנה, כשהיינו ילדים קטנים,

אפילו אז החשמל היה עדיין פרימיטיבי,

כמעט כל יומיים שלוש הייתה הפסקת חשמל.

פתאום 20 בארץ, אין חשמל, חצי שעה, שעה, לא שהיו עושים עיצומים, הייתה איזה שביתה, לא.

פשוט הגנרטורים, ההספק, וכל המערכת הייתה כולה,

ומדי פעם היו הפסקות.

ולכן הגאון עבדאל הסומך,

כשהוא דן בזבחי צדק על החשמל,

אם מוצאים לו ידי חובה או לא,

אז הוא אומר לך, נר חנוכה צריך חצי שעה לפחות, נכון?

נר שבת צריך הרבה יותר,

שיהיה לך אור במשך הלילה, שיהיה שלום ביתו.

וזה החשמל הזה, מי יכול להסתמך עליו? זה כיכרון דיונה, זה אחרי דקה יכול פתאום להיכבות.

לא יכול להבטיח לך שזה ידלוק.

ולכן הוא פסל את זה לחלוטין,

ובאמת בזמנו, בזמנו של הרב, שצודק מאוד, אין שום ספק שהדברים הם נכוניים.

הבעלה היום בימינו. היום המערכת כולה ממוחשבת,

ושיהיה הפסקת זרם זה דבר שהוא נדיר מאוד,

זה רק לעתים רחוקות.

כשיש לנו עניין מלחמה לה' בעמלק,

או מלחמה עם נעלן או מישהו אחר,

אז רוצים לראות את כוחנו,

מי שלט בו במדינה, אתה כפרופסור נעלן או אנחנו?

אנחנו שולטים, אתה רק בובה שלנו. איך היא דומה? אתה רוצה לראות?

אנחנו נראה לך, אנחנו ועד העובדים,

השלטר של המדינה בידינו, אנחנו נחבר, אנחנו נדליק. מי שואל אותך?

יביא להם צו מבית-המשפט,

אנחנו מצפצפים עליך ועל בית-המשפט. ביזיון בית-המשפט. הם שמים פס, שמו פס על הכול,

ועשו מה שרצו.

באה לנו ברירה, הלך על ארבע, השתחווה לעור, מה שהם רצו,

לא עשה.

זהו זה, זה מה שקרה.

אז זה לעיתים רחוקות, פעם בכמה שנים, כשהם רוצים להראות, אם יבוא איזה אדם שחשב את עצמו פעם שהוא בעל הבית במדינה, אז הם יראו לו.

בדרך כלל לא צריכים להגיע לדברים האלה, כולנו יודעים מי בעל הבית במדינה.

אף אחד לא יסתפר גם לפני כן.

לכן, כשאין שביתה,

אתה רואה, ברוך השם, החשמל בדרך כלל 99% ויותר מזה חשמל דולק.

אם כן, למה לא תצא בזה לידי חובה בנר שבת או בנר חנוכה?

הבעיה הראשונה בנר חנוכה היא כך.

למה אנחנו מדליקים נר חנוכה זכר לנס שהיה במנורה?

שם היה שמן, שם הייתה פתילה.

פה אין לך לא שמן ולא פתילה.

היום החשמל שלנו כולו מפחם.

יש בתחנת הכוח בחדרה, באשקלון, 80% מהחשמל ויותר, זה בא מהפחם, אין שם שמן בכלל.

ויש לך פתילה? אין פתילה. זה הגז שבוער בתוך הנאום, בתוך הפילורסנטים,

אין שם פתילה בכלל.

אז זה לא דומה למה שהיה בו הנס.

אם כן, זה לא שווה כלום להדלקת נר החנוכה. זו הטענה הראשונה.

טענה שנייה,

שם יש לך כמות שיכולה להדליק חצי שעה.

יש לך פה שמן ופתילה, זה יכול להדליק חצי שעה.

אבל הזרם,

הזרם שצריך להיות בעוד חמש דקות, הוא נמצא בעולם?

הוא עוד לא נמצא בעולם.

הטורבונה תמשיך להסתובב ויהיה לך גם בעוד חמש דקות זרם.

אבל הזרם שבעוד חמש דקות הוא בכלל עוד לא קיים.

בבית-המקדש מה היה לך?

היה לך, לא גומח צעת הסם, יש לך פה שמן, אתה נדליק, הנה הכול כבר דולק, הכול מונח, הפתילה והשמן.

הכול נמצא בעולם.

פה הבאנו נמצא בעולם, יש מאין, לכן אי-אפשר להדליק בזה נר חנוכה.

זו הטענה של מעורי אש והרבה מגדולי האחרונים, ובכללם הגאון חכם מן ציון וספרי אור לציון, ועוד.

אם תלך לפי הסברה האחרונה,

לא רק נר חנוכה אנחנו נפסול, גם נר שבת אנחנו נפסול.

למה?

אתה צריך להדליק נר שבת, או בשמן או בשעווה.

אבל יש לך שמן שיכול לדלוק בליל שבת.

פה מה אתה מדליק בחשמל? מהזרם שיהיה. עדיין הזרם לא נוצר, אלא הוא עתיד להיות.

ולכן גם לגבי נר שבת יש פוסלים.

אז הם אומרים לך כך,

באיזה צורה אני כן אוכל להתיר בך להדליק בחשמל?

תביא פנס, פנס חשמלי, בטרייה.

הבטרייה, החומר הכימי הזה, זה במקום השמן,

אז בטרייה חדשה, אציל בתוכו כוח חשמלי, אנרגיה, לחצי שעה,

זה טוב, בזה אתה יכול להדליק נר חנוכה.

או יש לך פנס שידלוק כל הלילה בליל שבת,

על זה אתה יכול לדרך להדליק נר של שבת.

אבל נר החשמל הזה שקבוע בקיר,

אלה הם שרשרת הבעיות והמחלוקות.

אלה שרוצים להתיר שאפשר לברך ולהדליק על ליל השבת,

מסתמכים יותר על דברי הגמרא בתענות קפה.

שם הגמרא מספרת

שרבי חנונה בן דוסק, כשחזר לביתו בליל שבת, ראה את אשתו עצובה,

כי היא טעתה והדליקה במקום בשמן, בחומץ.

אז הוא אמר לה,

מי שאמר לו שמן הוא ידליק, יאמר לה חומץ.

וכך היה.

אצלם הניסים היה עד דרך הטבע.

אצלנו זה דבר פלא, שינוי סדרי מעשי בראשים.

אצלנו זה היה הכול,

נכניס סילוק או תולת, כמו שאומרים, הנס נעשה,

הכול בסדר.

וככה זה היה דליק כל השבת,

לקחו מזה מהנר הזה להדליק נר הבדלה במצעי שבת.

שואלים האחרונים, מה אתה מנחם אותה? אתה אומר לה שמי שענה לה שמן וידליק, יאמר לה חומץ וידליק.

בסדר, זה דולק.

אבל הברכה שהיא בירכה להדליק נר של שבת,

על חומץ זה ברכה לבטלה.

אלא ודאי,

כל המטרה, התכלס, כמו שאומרים בנר שבת, הוא שלום בית.

מה אכפת לך? זה דולק משמן, מחומץ, העיקר יש אור, העיקר יש שלום בית. זהו זה.

גם פה החשמל הזה מאיר יפה,

וכי רק הנר הקטן הזה עושה לך אור ושלום בית.

החשמל הגדול הזה, מה עושה לך תאורה?

אין בזה שלום בית.

אז אם שמה בחומץ זה טוב, זה לא היה ברכה לבטלה,

אלא למפריע וברר שהברכה שלה היתה למהדים,

אז גם פה,

זו הטענה של החולקים ואומרים שלא חשוב לי מה זה, אם זה שמן מפתילה או לא.

הדבר לא יצא מידי מחלוקת.

ולכן, כשאדם יראה שמים שברוך השם יש לו בבית, יש לו הכול,

יש לו גן חשמל אבל גן, נר,

אתה אומר לו בכל ערב שבת,

תברך קודם כול על הנר שעבה או על השמן זית.

אתה רוצה לפתור בזה גם את החשמל, שגם החשמל יהיה בכלל זה,

למה לא? אני מאוד שמח, אבל לברך רק על החשמל, זו בעיה, לא כדאי לעשות כן.

קמה בעיה שעת הדחק. הגיע כבר בערב שבת חנוכה, ברגע האחרון,

נמצא משעון הקרנים, גדר מזה וגדר מזה. אין לו ברירה, מה יעשה?

אז תאמרנו כך,

יאמר ברוך אתה,

יהרהר השם לאלוקינו ואלך העולם,

מאשר קדשנו וציוונו להדליק נר של שבת ולהדליק את החשמל.

לאחר זה, על הנר שנותר בפלטה,

נברך על זה וציוונו להדליק נר חנוכה.

כי יש יותר צדדים להקל בנר שבת שאפשר להדליק בנר החשמל מאשר נר חנוכה.

בנר חנוכה הרבה יותר מסובך לברך על החשמל.

ולכן, כשאין לנו ברירה,

אני מעדיף יותר שידליק את נר החשמל לנר שבת.

נהנה את הנר היחיד הבודד שנותר לפלטה,

שידליק אותו לנר חנוכה, זה מה שיעשה בשעת הדחק.

נכון, בסדר, הוא קודם נר חנוכה ואחרי זה נר שבת.

כן, תכף נראה.

לא, לא.

שם הגזירה שמאתר את הרצון הנר, כמו שיודעים בוודאי שזה ידליק תום, אין גזירה, ולכן אין יישום. העיקר הדין מותר.

אז אם יש צדדים להתיר רק לפני חשמל יהיה טובה, למה זה לא יברך לך?

למה שלא יברך?

יש צדדים להתיר, אבל יש חולקים.

מה אתה עושה בכל מחלוקת בענייני ברכות? מה אתה אומר?

אתה אומר אפילו לספוג ברכות והקל, אפילו נגד מראה, נכון?

אז איך כאן תוכל לבוא ככה בשופי ולברך?

לפי חכם עין ציון זה ברכה לבטלה. לפי הרב מאיר בך זה מונה ברכה לבטלה.

אז אם הם אומרים לך שזה ברכה לבטלה,

אז איך תוכל לבוא ולברך? לכן, לעניין ברכה אנחנו פוחדים.

אין ברירה, אני התארתי לו, בסדר, שידליק את החשמל, יצא בזה ביחודת בר שבת, אני הסכמתי בשעת הדחת.

אבל בלכתחילה שיברך גם, איך יברך?

וגם כשיש מחלוקת בין פוסקי דורנו, אז... למה לא?

גם מחלוקת בין פוסקי דורנו, אני הולך כמו הפוסק הזה וזהו. לא, הוא לא יכול. הוא לא יכול. אתה יודע, ברוך השם, שיש גם גדולי עולם אחרים, שגם הם נן דאמר, וגם הם ענקים בתורה ומבינים בענייני החשמל לא פחות טוב ממנו וממך,

והם אומרים דעה אחרת.

תנא ופליג. אז אני לא אגמור ככה, תמיד יש מחלוקות. אז אני קבעתי שיש דירה,

הרב ידיד אדמיר פליג יברך. קבעת, יש לך רב, ואתה לא יודע אם יש מחלוקת,

אתה לא יודע, אם יש מי שחולק, אז בינתיים תלך עם הרב שלך.

אבל ברגע שאתה יודע שיש חולקים,

אמרנו, אתה יודע שיחיד ורבים, הלכה כרבים. מחלוקת ועליינו ברכות, אתה אומר, ספק ברכות לעכל. אפילו אם אומנה לך הלכה למעשה,

אבל אתה יודע, יש הרבה שחולקים עליו,

אז גם בזה תגיד, ספק ברכות לעכל. מרן, מה יהיה הרב שלנו? מרנו ורבינו, מרן, נכון?

אתה מגיע לסבל, לברכות, אתה אומר סבל נגד מרן.

אז כמו הרמב״ם, כמו מרן, אז גם המורא שלך, הוא יותר חשוב ממרן? הוא כמו מרן, לא יותר.

אז אם אומרים סבל נגד מרן, אז גם נגד המורא שלך, גם מרנו ורבינו, זה אותו דבר.

מה יהיה ההבדל?

מה יהיה ההבדל לגמרי?

כשאתה לא יודע, אתה לומד סתם, לומד לפי הסדר, אף מלמד אותך.

היכול להיות שאין מי שיח חלוק עליו,

אז כל מה שהוא אומר, תשמענו בינתיים.

אבל ברגע שלמדת עוד, התקדמת עוד,

ולמדת וראית שיש עוד הרבה רבנים שאומרים אחרת ולפי דעתם זו ברכה לבטלה,

אז למה לו? בוודאי שאומרים גם נגד הרב שלך, אומרים גם כן,

ספק ברכות להכן, הכלל הזה קיים חזק מאוד.

לא הבנתי טוב.

שם הדבר שונה,

בגלל חשש של עמי ארצות, שלא ידעו איך לברך, מה לברך, חשש ברכה לבטלה.

זאת אומרת, אין מחלוקת בעצם הברכה.

עצם הברכה לכול עלמא היא ברכה בשם המלכות.

בגלל חשש עמי ארצות, לכן ינהיגו שיברכו אותה בלי שם.

מתי אפשר לברך פעמיים ביום?

לעתים רחוקות מאוד.

בדרך כלל אפשר לברך את הברכה על הרעמים רק פעם אחת ביממה.

מתי אפשר לברך פעמיים?

בבוקר היו רעמים, ברקים, ברכנו.

בצהריים התפזרו כל העננים, לגמרי, לא שחלק כן, חלק לא.

לא היה מעונן חלקית.

לגמרי התפזרו העננים. אתה מסתכל, מזרח,

אפילו ענן קל שבקלים לא היה.

אחרי הצהריים חמש

נתניהו.