הדלקה עושה מצווה – דיני חנוכה למעשה; נשים, ברכה והפסק

 

- - - לא מוגה! - - - 

יעשה את הכל בצורה אחידה

אם יש לו שמן הכל יהיה שמן

אין לו מספיק שמן ידליק את הכל נרות שעווה

לא יעשה חלק שמן חלק שעווה זה לא יפה אלא היידו שהכל יהיה קומפלט הכל יהיה בצורה שווה

אם זה נר חנוכה והוא החניק אל תתכוון ליהנות מהריח אלא תתעלם מהריח.

מחלוקת בראשונים, מה שאנחנו אומרים,

הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא נרותן בלבד.

האם רק לצורך הנאה פרטית שלי לספור כסף,

לכתוב צ'ק, רק בזה אסור,

לצורך מצווה מותר או שגם לצורך מצווה הדבר אסור?

מחלוקת בראשונים, מרן מסכם.

כי אין מה שהיה מנורת המקדש.

בבית המקדש גם לצורך מצווה אסור,

גם פה אצלנו הדבר שווה,

גם לצורך מצווה.

אני פותח ספר ורוצה ללמוד הלכה לאור הנרות,

גם זה אסור מלכתחילה וכך ההלכה למעשה.

כדי שאדם לא יבוא לידי תקלה,

לכן מוסיפים את השמש,

שאם בטעות בא להשתמש,

אז ההנאה הייתה לאור השמש.

אבל שטעה, במקום להתחיל בהדלקה של הנר,

טעה והבליק קודם את השמש.

האם יצא ידי חובה, הברכה בסדר, או שצריך עוד פעם לברך.

תודה.

דנו בזה הרבה מהאחרונים בספר שדה הארץ,

פרי הארץ ועוד, והם דנים בדברי ראשי בעירובין נ'.

המסקנה היא, בדיעבד יצא,

ולא חייב לחזור שוב ולברך.

שם הדוגמה,

הוא בא להוציא מעשר בהמה,

וקרא לו בלבול,

ויש לו ספק על העשירי ועל האחד עשר, קפצו שניים ביחד,

והוא לא יודע איזה מהם היה עשירי.

הוא בא להקריא בבית-המקדש את שתי הבהמות, אחת שלמים ואחת מעשר.

השאלה היא תנופה ושמיכה.

האם יברך או לא? אומר ראשי בעירובין נ',

שלא יברך.

ולמה?

האחרונים, רבי אליעזר נחום ושאר האחרונים רוצים לפרש את ראשי כך.

אולי הבהמה שאתה נשען עליה היא לא חייבת בשמיכה.

עליה לא צריך לסמוך.

מה תגיד לי? מייד אחרי שאני אשמח על הראשונה, אני גומר, אני לא אדבר.

כדי שהברכה תחול, אני אשען מייד גם על השנייה.

אני אעשה את השמיכה בשתיהן אחד אחרי השני, ואז הבריכה חלה באחת מהם, ממה נפשך?

הבעיה היא שמעשה השמיכה, מה שהוא נשען,

המעשה הזה יהיה הפסק.

כמו דיבור בין הברכה לבין המצווה הוא הפסק.

יכול להיות שגם מעשה, גם זה נחשב להפסק.

זו הבעיה שדנים האחרונים, ומשם תלמד גם פה.

מעשה ההדלקה שהוא בא והדליק את השמש שהוא לא המצווה,

הוא לא הפסק בין הדרכה להדליק נר חנוכה לבין המצווה.

ולכן, ישים לב מלכתחילה שלא יעשה כן אלא ידליק קודם כול את הנר של החיוב.

בדיעבד האב ידליק קודם את השמש, בדיעבד יצא.

דווקא מילה שנייה,

אדם שמברך בבוקר להניח תפילין,

הוא מתכוון גם על התפילין של יד,

והברכה חלה גם על התפילין של ראש,

שגם היא מצווה בפני עצמה,

והברכה תחול גם על זה.

אחרי שגמר להניח תפילין של יד,

בחורף לפעמים קר לו, בפרט אלה שקמים לנצח עמיו ב-1700, 1715, קר מאוד,

והוא מגיע לבית-הכנסת,

מייד אחרי שהוא גמר להניח תפילין של יד,

מייד הוא מוריד את השרוול של החולצה של הסוודר.

זה לא טוב.

אין לה. קודם כול, יזדרז, יניח גם את התפילין של ראש,

אחרי שגמר להניח תפילין של ראש,

רק לאחר מכן יוריד את השרוול. למה?

תגידו, אני לא מדבר שום מילה,

אבל מעשה הורדת השרוול,

המעשה הזה אולי יהיה הפסק בין ברכת להניח

תפילין לבין הנחת התפילין של ראש.

כך גם לגבי דברים אחרים.

הגיע לידו עני, פושט את ידו,

הוא באמצע הנחת תפילין של יד.

אפילו שגמר להניח תפילין של יד,

אבל הברכה להניח תפילין צריכה לחול גם על התפילין של ראש.

ואם הוא בא ונותן צדקה לעני, הוציא שקל ונתן לו,

המעשה הזה, אפילו שזה מעשה מצוות,

אבל זה יהיה הפסק בין הברכה לבין הנחת תפילין של ראש.

ולכן, מלכתחילה, אל תיתן לו, תתעלם מרגע.

בדיעבד טעה ונתן לו, בדיעבד אנחנו אומרים בזה,

ספק ברכות להקל. כך גם בברכות הנאומים.

ברכתי שהכול נהיה בדברו.

אחרי שגמרתי לאורך, בא העני הזה והוא מנהר.

העניים, הזמן שלהם יקר מאוד.

יש חלק שאפילו באוטובוס לא נוסעים במונית,

הזמן שלהם שווה הרבה כסף, הוא יכול לעשות אצל האחרים.

זאת אומרת, אתה תעכב אותו?

אז האדם הזה, כדי לא לעכב את העני, מייד הוציא כסף ונתן לו.

עכשיו הוא בא לשתות.

האם מעשה נתינת הצדקה יהיה הפסק בין ברכת שהכול לבין השתייה או לא?

אותה הבעיה, אותה המחלוקת.

מלכתחילה לא יפסיק,

בדיעבד כבר הפסיק, מאי בהבהבה, לא יחזור עוד הפעם לברך שהכול.

אני שמעתי פעם שניים, שני עניים מתווכחים.

והשני שכנע אותו, ניצח אותו.

הוא אמר, אני נוסע באוטובוס, זה יותר משתלם.

אמר לו, אבל כל חמש דקות אנחנו מרוויחים עשרים שקל.

אני במונית חוסך את הזמן.

אז הוא ענה לו, אני גם בתוך האוטובוס אוסף.

אני גם שם לא יושב בטל, אז הוא מתאזן,

לכן יותר טוב ניסוע באוטובוס.

אתה רואה עד כמה העניינים האלה, ברוך השם, חכמים ונהונים.

טוב, אם אין לו זמן לחכות,

אם הוא מיהר ולא זכית לתת לו, זו בעיה שלו.

אבל כשברכת ועדיין לא סיימת את מעשה המצווה,

לא טוב לעשות דבר כזה, לתת דקה.

קל וחומר בקריאת המגילה.

לפעמים באים עניים כדי שייתנו להם מתנות לאביונים.

לא יעשו את זה באמצע המקרא המגילה.

הברכה וציוונו על מקרא המגילה צריכה לחול עד הסוף

ודודור שלום לכל זרוע.

ואם באמצע זה מפסיק, זה לא טוב.

לכן, הגבאי, טוב יעשה אם לא ייתן לעניים רשות, יסגור את הדלת במפתח.

העניים האלה, מי שרוצה, שיחכה עד ודובר שלום לכל זרועו,

כדי שלא יפריעו לנו באמצע מקרא המגילה.

זו העצה היעוצה בלכתחילה.

אבל בדיעבד, אדם כבר נתן, עשה מה שעשה, טוב, בדיעבד, מהי דהווה אהבה.

לא תמיד יש לנו שניצה. לפעמים האנשים האלה עניים גם בדעת, לא רק בממון.

ואתה אומר לו, מסביר לו,

אל תעשה כך, הוא לא שומע עליך. טוב,

ביי דאבה, ביי דאבה, ביי דאבה, ואנחנו אומרים בכל זה,

ספק ברכות להקל.

לא, שנה כולם נרות של מצווה.

אפילו שלכתחילה צריך להיות משמאל הימין, אם שינה, לא נראה. סוף-סוף כולם מצווה.

השמש הוא בכלל לא מצווה,

ולכן רק עליו יש את הסימן שאלה,

את המחלוקת, את הבעיה האמורה.

יש דווקא מילה עוד, יש בתי כנסיות שדואגים למתפללים שלהם עד כדי כך.

הם באים בחמש בבוקר,

המחם של המים החמים כבר חם, יש להם תה וקפה.

לפעמים האדם הזה לא הגיע בחמש, איחר קצת.

אז הוא מזג לעצמו כוס תה,

אבל התה חם, הוא לא יכול לשתות את זה.

ובינתיים החז״ל התחיל ברוך שאמר.

טוב, אז הוא מתחיל יחד איתו ברוך שאמר,

הוא כבר בירך שהכול לפני כן, מטעם קצת.

עכשיו, הוא מגיע ואנחנו נברך לו מעטה בבעלם המדויה,

הוא רוצה לשתות.

מותר להמשיך לשתות תה או לא? שום, המעשה הזה יהיה הפסק. אסור לדבר באמצע הפסוקי דזמרה.

האם מעשה השתייה יהיה הפסק או לא?

תלוי במחלוקת האמורה.

ולכן גם שם המסקנה תגיד לו שיגמור את הכוס תה עד ברוך שאמר יכולים להתיר לו.

הרי ברוך שאמר לא יכולים להתיר לו לשתות

באמצע הפסוקי דזמרה כוס תה וכיוצא בזה.

דווקא ממה עוד?

הרבה פעמים אנשים שיש להם הרבה נכסים,

הרבה נכסים, הרבה דאגה.

אפילו להתפלל כמו בנגן לא תמיד הוא יכול.

באים אליו באמצע התפילה, הדבר דחוף מאוד.

הוא לא יכול לדבר, הוא באמצע הפסוקי דזמרה.

מה הוא עושה? הוא מציע עט, רושם עיניים. אם שואלים אותו משהו, הוא כותב להם כן או לא.

האם מעשה הכתיבה הוא יהיה הפסק באמצע פסוקי דזמרה?

אותה הבעיה.

ולכן גם זה לא טוב. יגיד להם,

לפחות שייתנו לו מנוחה באמצע התפילה, ישכח מרגע שהוא עשיר,

אלא עוזר בלב, יחשוב שהוא בעצמו דל.

לא רק יחשוב,

ישכח בינתיים מהעניינים האחרים, יתפלל בכוונה,

ולא ישגרו אותו בדברים אחרים, לא באמצע פסוקי דזמרה ולא במקומות אחרים,

ולא יצטרך לרשום.

בשעת הדחק עבר ועשה כן,

לא מחייבים אותו לחזור ולברך שוב עוד הפעם את ברוך שאמר, בדיעבד לתאמר ספק ברכות להקל.

אבל ברור, בלי ספק, שמלכתחילה אנחנו צריכים להיזהר.

אולי גם המעשה, גם מה שהוא כותב, אולי גם זה יכול להיחשב כהפסק.

אדם שברך והדליק את נרות החנוכה,

הכול היה מושלם, הכול היה בסדר.

באותו רגע שהוא ברך,

היה שם שמן כדי שיהיה דולק חצי שעה. היה ראוי.

למרות הכול, הייתה איזו תקלה טכנית,

וזה קבע אחרי שתי דקות.

לא חייב לחזור עוד הפעם ולהדליק.

הכלל הוא, הדלקה עושה מצווה.

ברגע שהוא הדליק,

בזה קיים את המצווה.

יותר מזה,

אפונים הוא בא ביום שישי בשעה 1600 בפלג המנחה והדליק את נרות החנוכה.

אחרי שתי דקות זה קבע.

הנה אחי,

כיוון שהכול היה בסדר וקרה תקלה טכנית,

אתה לא חייב לחזור ולהדליק את זה עוד הפעם.

הברכה חלה ברגע שזה דלק אפילו דקה או שתיים.

כל זה, במה דברים אמורים?

כשהכול היה ראוי, היה הכול בסדר, היה ראוי לדלוק.

אבל אם לא היה ראוי לדלוק חצי שעה בגלל שלא היה שמן,

או לפעמים היה שמן אבל הבטילה הייתה רטובה,

והוא לא שם לב,

ושפכו מים על הפתילה שלו, בימי הגשם זה מתרתן ולכן זה לא דלק טוב, אחרי שתי דקות זה קבע.

אז הוברר לי מפריע שזה לא היה ראוי לדלוק חצי שעה,

בזה אין לו מנוס.

יביא פתילה אחרת יבשה,

ידליק אותה עוד פעם,

אבל שוב לעניין ברכה הקדמנו שלא יברך.

רבנו ישעיה האחרון, שלטי הגיבורים, הרבה מאחרונים נחלקו בדבר הזה,

מחלוקת גם לגבי הברכה.

וכלל גדול לידינו ספק ברכות להקל,

מחייבים אותו לחזור שוב ולהבליק, אבל לא יברך. כך הוא הדין אם החנוכיה הייתה בסדר, הפתילה, השמן,

המיקום לה יתום. הוא שם את החנוכיה סמוך לדלת או סמוך לחלון.

מישהו פתח את הדלת,

הרוח כיבתה לו את החנוכיה.

נכון הדבר שמראש איזהו חכם הרואה את הנולד.

הוא היה צריך להיזהר ולהרחיק את החנוכיה מהדלת ולא להניח אותה כל כך קרוב,

אבל בבני עבד שקרה מה שקרה אי-אפשר להתיר לו לחזור עוד הפעם לברך,

אלא ירחיק את החנוכיה, יניח אותה במקום אחר,

יחזור עוד הפעם להדליק אבל ללא ברכה.

ופעמים הוא רחוק מהדלת או רחוק מהחלון,

אבל יש רוח פרצים.

מישהו פתח קצת את החלון,

מייד נוצר רוח פרצים והחנוכיה כבתה.

ולכן השתדל מראש,

אם זהו חכם הרואה את הנולד,

ישים לב להניח את החנוכיה במקום שהרוח לא תכבה את אותה החנוכיה.

זה הדבר הטוב ביותר.

קל וחומר בערב שבת חנוכה,

ששם יכולים להיכשל גם באיסור בכבה, קל וחומר ששם, נשתדל להרחיק את זה עד כמה שניתן.

אני דווקא מונה גם לאותם בתי-כנסיות שעדיין משתמשים בתנורי נפט.

לפעמים,

בחורף קר מאוד,

יש רוח שערה עושה דברו.

ערב שבת הם מדליקים תנור נפט,

והתנור הזה קרוב לדלת.

כל פעם שפותחים את הדלת אתה רואה שהלהבה של התנור עולה ויורדת.

הלהבה הזו שעולה, פירוש הדבר,

יש צריכת יתר של נפט.

וזה נקרא בלשון חכמים מבעיר.

יש כאן בעיה, ספק דאורייתא.

ולכן,

לא טוב עושים אותם האנשים שמניחים את התנור סמוך לדלת,

אלא אם הוא רוצה להדליק תנור נפט, כדי שיתחמם כל בית-הכנסת יהיה חם,

ישימו את זה כמה שאפשר בפנים,

רחוק מהחלון, רחוק מהדלת.

מי שקר לו, שישב קרוב שם בפנים ליד התנור,

ולא יהיה התנור הזה קרוב לדלת.

אני אומר את זה אפילו בבית-כנסת כמו שלנו,

כשהדלת נפתחת אתה לא יוצא ישר לרחוב.

קל וחומר באותם בתי-כנסיות שהדלת שלהם נפתחת ישר לרחוב,

והרוח שבאה מאבנת, רוח שערה נכנסת בפנים,

יכולה לכבות לגמרי את התנור הזה. קל וחומר שהם צריכים להיזהר ביתר שאת בכל זה.

לגבי החשמל, הדבר קל יותר.

החשמל לא נכבא כתוצאה מהרוח.

אתה רואה, לפעמים זה נעשה פחות אדום,

אבל זה לא נכבא.

כל הזמן ממשיך לבעור, וזה ייקרא פסיק ראשי דולא אכפת לביתרי דרבנן,

ולכן שם הדבר אולי יהיה יותר קל.

אבל אם זה תנור נפט,

תנור גז וכיוצא בהם,

שם הדבר חמור יותר, ולכן אמרנו,

עדיף יותר להניח את זה יותר ויותר בפנים.

מראש, בעל מקצוע, בעל מלאכה, שבא לתכנן תנור,

בא הגבאי ואומר לו, תעשה לנו תנור.

השתדל לחשוב על הבעיה הזו של ערב שבת.

מבחינה מקצועית הם רוצים שבית-הכנסת יהיה חם,

ולכן המיקום הכי טוב ליד הדלת, שם הם עושים את הערובה עם התנור נפט,

כדי שכל בית-הכנסת יהיה חם.

כל רוח שבא, ליד התמור מחמן יותר רוח.

אבל לגבי שבת, זו בעיה.

ולכן השתדל שלא יהיה ממש קרוב לדלת,

אלא שיהיה לה פחות מרחק 400, אם לא יותר,

כדי שהתנור הזה לא יושפע גם בימים שיש רוח סערה ולא יהיה חשש כל דהוא של חילול שבת.

אבל בתנורי חשמל, כמו שאמרנו, אין כל כך נפקא מינה, ישים פה, ישים שם, שם הדבר קל יותר.

ההידור,

אדם שבא לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה, יעשה חנוכייה מהודרת של כסף.

אין חובה.

זה לא דבר שבה חובה, אלא הידור בלבד.

זה אליו ואנביהו אתנהל לפניו במצוות. כל מצווה שאדם בא ועושה,

עושה את המצווה בצורה יפה, מושלמת, ולכן מי שידו משגת יקנה חנוכייה של כסף.

לא מצא, אין ידו משגת, יקנה מרוסטה או דבר אחר, דמוי כסף, ציפוי כסף.

גם הדברים האחרים,

גם בהם יוצא ידי חובה בצורה מושלמת.

הגרוע מכולם,

נר חרס.

החרס בונה הרבה מהשמן, בפרט כשהוא מתחמם,

ואז הוא מקבל ריח לא טוב.

ולכן, לא טוב לקחת מחרס,

אפילו אם זה יהיה מעשה אומנות, נראה לך יפה,

אבל אתה יודע מה יהיה באחריתו,

אחרי ההדלקה של יומיים-שלוש.

ולכן, לא ייקח דבר כזה.

כל זה כשהוא מדליק,

השמן נמצא בתוך החרס.

אבל אם על זה יש את המכאן של הזכוכית, בזה אין בעיה,

זה לא מפריע,

ולכן יכול להדליק גם בהם, יכול לקיים בהם את המצווה.

אדם שהוא עני מרוד, אפילו חנוכיה מפח,

גם זה אין לו,

ידביק את הנרות שלו על החלון,

וגם בזה יקיים את המצווה, יוכל לברך לכתחילה.

החנוכיה שאנחנו שמים בה היא בלכתחילה הידור מצווה,

אבל כל זה לא מעכב, זה לא נורא.

כן.

כי מתכת הזהב לא נוחה בהדלקה.

ולכן, אדם שרוצה יכול גם בזהב,

אבל זה לא כל כך נוח מבחינה טכנית.

מרם מזהיר אותנו שאומנם ההדלקה עושה מצווה, אבל צריכה להיות הדלקה במקומה.

מה זה במקומה?

אני רוצה להנוח את החנוכיה פה בחלון.

קשה לי להגיע לשם, ליד החלון.

אז השמש מוביל את זה כאן,

אני מדליק, והוא לוקח ושם את זה על החלון.

אסור.

אסור לטייל עם החנוכיה, עם המנורה.

למה? הרועה אומר לצורכו המדליקה. פירוש הדבר.

כשאדם הזה,

נפל לו כסף או דבר אחר,

הוא צריך לחפש את הכסף מתחת לארון,

אז הוא לוקח מיד נור והוא מסתובב עם הנור מתחת לארונות כדי למצוא את מה שלחוץ לו.

אז מי שרואה אותו מסתובב עם זה, הוא לא יגיד שהאדם הזה זכה והדליק נר חנוכה.

יגיד, האדם הזה רוצה כך וכך לעשות.

ולכן,

אין שום יותר לעשות דבר כזה, אלא שיקום ויענב כאן וידליק פה.

למה דברים אמורים?

אם האדם הזה מסוגל לקום, אז הוא יקום ויברך שם.

לך על אימן מסוגל,

אז שיוותר.

שהוא לא יברך.

אומר לך, טוב, אני אברך,

והשליח מיד יעלה אמן, והוא ידליק שם.

תעשו דבר כזה לחצאין, אחד יברך ואחד ידליק,

גם את זה האחרונים קיבלו בסבר פנים לא טובות.

אדם רבי חיים פנאצ'י,

בלב חיים חילגים אל דן בנושא הזה, ועוד רבים מגדוני האחרונים.

אומנם יש מי שמתיר,

אבל המסקנה היא להחמיר. כך הוא הדין גם לגבי נרות שבת.

גם שם חל אותו כלל ואותו דין.

לפעמים האשה נמצאת בבית-חולים אחרי נודה,

ולפעמים האחיות מביאות להן מגש כדי שידליקו את הנרות.

שמה לה את המגש ליד המיטה, תדליקי,

ומה יהיה אחרי שהוא תדליק?

אם לא תשאיר את המגש עם הנרות שם,

הם פוחדו משרפה, כי יש ליד המיטה וילונות.

יש הרבה דברים שיכולים חמידה להישרף, ובטח יכולים לעלות דרך של סכנת חיים.

אז הן חייבות להוציא את זה.

גם אם היא לא תרצה להוציא,

המחברות יש להוציא את זה.

יש שם גלי עשן,

ומייד הגלי עשן לפעמים יכול להשפיע והמחברות שיגיעו מייד.

ולכן הן חייבות להוציא את זה.

אם היא בין כול מציעה את זה,

ממילא יש כאן ספק ברכה לבטלה,

ולכן צריך לומר על העובדת הזו,

אם היא לא מסוגלת לקום מהמקום שלה ולהדליק את זה במקום שזה יישאר בקבע,

שתדליק ללא דרכה. לברך אסור, כיוון שהיא יודעת שהם לא השאירו את החנוכיה במקום,

ולכן אין לה היתר להעביר את זה, להעתיק את זה למקום אחר.

גם בנורות שבת. התחלנו את ההלכה בנורות חנוכה.

סיימנו עוד דוגמה נוספת, שגם שם יש את האזהרה הזו.

האם היא נורות שבת ואשתיהן צריך להיזהר.

אנחנו נזהרים בנורות חנוכה,

והנשים נזהרות בכל השנה בנורות שבת. לפעמים האשה השוכבת חולה בבית,

לא מסוגלת לקום מהמיטה.

אז היא אומרת לבעלה,

אתה תדליק,

המתקן של הדלקת נרות שבת התלמיתים נמצא שם, והאשה שוכבת במיטה שלה. זהו, תמיד צעקת הברכה בקול רם, ואתה תהיה השליח שלי, אתה תדליק.

אין דבר כזה.

הוא יכול לעשות את ההבדלה,

ונגיד, אם הוא עושה מחמיד את הלאומה במטעי המזון הסיפורי,

הוא יעשה הבדלה ביום ועשתה נפקות.

אם חלילה וחס בעלה היה עם הארץ כזה,

שפידו את הברכה להבדיק דמיון של שבת, הוא לא יודע.

לקחה איזה עם הארץ, משהו מיוחד,

עם הארץ למעדרים מן המהדרים.

ואין דורה, אני מסכים, היא צריכה ללמד אותו, אני מסכים,

אם היא תצעק את הברכה,

לא,

אבל ברוך השם בעלה יודע לברך, הרי הבעלים יודעים לא פחות טוב מאנשים לברך, להדליק נר של שבת.

אז בחיי גבליה אי-אפשר, מרן כתב באורח חיים הלכות קידוש,

סימן ראש עין גימל,

כשאדם יודע לברך,

אין דבר כזה שאחד יברך והשני יאכל,

או שהאחד יעשה את הקידוש בשבילו כשהוא יודע בעצמו לקדוש. אתה יודע לעצמך לקדוש,

הן קידוש של ליל שבת והן קידוש של יום שבת,

תעשה בעצמך,

כיוון שאותו אדם שבא לקדוש לך, הוא כבר יצא לו דחובה ממנה גם פה. ולכן,

לא, שמה הוא בעצמו חייב.

אני בעצמי חייב במצוות ההבדלה,

ואני יוצא דחובה בעצמי.

אלא מה?

יש תנאי, צריך שגם ישתו את היין. שתיית היין זה לא לעקובה עם מישהו אחר ששתה, זה בסדר.

אבל אני מדבר על אדם שכבר יצא לידי חובות הקידוש, יצא לידי חובות ההבדלה,

ועוד פעם בא לחזור בשבילך ולא יכול.

למה? כי אתה יודע, ממלג גם פה.

אני חוזר לדוברי מרם.

אם האדם ייגש לפתילה היא בעייתית.

סיכוי שהוא יקבל... אז העצה היא כך, שישים את זה, יטבון את זה בשמן.

תיקח צלחת,

הנה הצלחת,

תמלא את זה עכשיו, אל תחכה עד מחר.

שים קצת שמן, שים את הפתילות כאן.

שתבואו מחר בשעה 16-15 לקחת את הפתילות,

לשים את זה בחנוכיה,

שהפתילה ספוגה שמן, זה בוער מהר, זו העצה.

כך נוהגות כל הנשים החכמות,

גם בנורות של ערב שבת, גם בנורות של חנוכה.

היא יודעת שבחרף, לפעמים החורף לא רק תחת לקרירוש מים,

אלא האבו כולו לח,

והפתילות ספגות.

ולכן כדאי לשים את זה בשמש,

כשזה נמצא בשמן לפחות שעה,

זה נדלק, מהר מאוד, נוח מאוד,

וזה גם לא מעשן,

אם אין גם עשן, זה בוער יפה מאוד.

זה לא יפה יפה מאוד.

אדם שיושב, כשלא עשה כן, לא עשה בחובה.

נכון.

נכון. אם מראש היה ידוע שזה ספוג במים,

יודע מראש, ספג אם יוצא ידי חובה. כן. אחרי חצי שעה רוצה להעביר את זה?

אין בעיה. דלק עד חמש וחצי,

אחרי חמש וחצי הרי יכול גם מלכתחילה לחבות.

במקום לחבות הוא רוצה להעביר את זה למקום אחר.

לפעמים זה נמצא לידו וזה קצת מעשן.

הוא לא יכול לנשם, קשה לו לנשם, זה לידו ומפריע לו. הוא רוצה להעביר את זה לשם, אין בעיה. אחרי חצי שעה, קרן שעה יכול גם לחבות, גם בחומר שיכול להעביר את זה למקום אחר.

אבל בתוך החצי שעה, עד חמש וחצי, לא תיגע ביעד.

כמה נכבא נכבא ילדים, איזה מראש שעה?

כן.

מה נכבא, השמש או השאר?

אם השאר, השמש דולק, אז זה ידליק מהשמש, זהו. ייקח מהשמש, ידליק את הכול.

נכבא גם בראשי שעה.

אתה יכול להעביר את זה ביום שבת הבאה לשניים?

לא.

תכף נראה. נגיע, תכף יש עין זין, נראה שלא.

יש מי שאומר, וכבר בהדלקה עושה מצוות, אי-אפשר שייתן שמן בנר כדי שיעור קודם ההדלקה, בין אם ברך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כדי שיעור,

לא יצא ידי,

זה חולק או לא חולק.

אם לא היה כדיאמרי, ודאי שזה חולק. אבל כשזה אי-נראה, יש מחלוקת בראשונים כאן,

האם התירוץ הראשון חולק על השני.

אם נראה שהתירוץ הראשון, דאי להדליק מדליק,

חולק על התירוץ השני, הנה מילא שיעור רע.

לא צריך שיעור להדלקת מר חנוכה.

אתה מדליק שנייה ראשונה, דלק, יצאת ידי חובה.

ולא צריך שיהיה שמן לחצי שעה.

אבל אם נראה שזה לא חולק, שני התירוצים נדלים אחד לשני,

למנה חייב להשים שמן שיהיה דלק לפחות חצי שעה אחרי צאת הכוכבים.

בערב שבת זה,

צריך שהשמונה נורות היום ידלקו,

לא חצי שעה מרגע שהוא נדליק.

אם הוא נדליק בארבע ונכבור על ארבע וחצי, לא יעשה כלום.

למה?

כי צריך שהוא ידלוק חצי שעה אחרי צאת הכוכבים.

לכן צריך שהנאות האלה יהיו בהרים עד חמש וחצי.

אלה דברי הראש.

מרן מעתיק את דברי הראש ועתור בשם, יש מי שאומר.

השאלה היא,

מרן עצמו סובר כן, או שמרן עצמו לא סובר כך?

זו השאלה,

מה זה מרן?

איך?

זו השאלה שדנים בה גדולי האחרונים.

כפחים על המקום מפרש את דברי מרן,

מרן סובר כן, מרן סובר כדעת הראש ועתור.

למה מרן כתב את זה בלשון יש מי שאומר ולא בסתם?

בגלל שהדין הזה לא כתוב בעריף הרמב״ם, לכן מרן עושה חזור בלשון כזו.

אבל לעולם, גם מרן סובר כך.

אבל המארם שיק,

היה מתלמידי החתן סופר מלפני 150 שנה,

הוא מפרש אחרת, הוא אומר לא.

מרן בכוונה, אמר, יש מי שאומר כי מרן עצמו סובר גם אם לא יהיה שמן כדי חצי שעה,

גם זה יכול עיני להועיל.

הוא מביא את מה שמרן כתב למעלה בסימן תרעב שמה זה הסתם, ופה יש מי שאומר והוא אומר שדעת מרן שמעיקר הדין לא היה צריך את זה.

יש לנו דברי אור זרוע ועשה מאג.

הם אומרים,

גם אם נאמר שבזמן הגמרא היה חובה שיהיה שמן לחצי שעה,

זה הרי בזמנם שהיו מדליקים בחוץ,

אז עד חצי שעה המורות הללו הם נעירים.

אבל היום שמדליקים בתוך עדיין,

כל הפרסומות הוא נישא ברגע ההדלקה.

רגע ההדלקה מספיק, אתה לא צריך יותר מזה. זו הטענה של אור זרוע מסיעתו.

לכן מרן בכוונה נוסח את זה בשם יש משורר ואולי מרן לא סובר כך.

להלכה,

אנחנו פוסקים מלכתחילה שחייב שיהיה שמן שראו לדלוק חצי שעה,

אבל הנפקא מינה לגבי דיערד.

לא היה שמן חצי שעה וכעת הוא בא לתקן.

שופך עוד שמן כדי שיהיה דולק חצי שעה.

עכשיו הוא בא להדליק בפעם השנייה.

אם תאמר שההלכה כהראש,

מרן אמר שהדליק בפעם הראשונה היה אפס.

הברכה שעברה על סביב התנא ולא יוצאו ידי חובה.

כעת, בהדלקה השנייה, הוא יוצאו ידי חובה. אם כן, צריך עוד הפעם לחזור ולברך.

אבל אם נאמר שההלכה כדובה אמר רמשיק,

שמרן בכוונה ממש מי שאומר ואילה ולא סבירה לו,

אם כן הברכה הייתה טובה,

יצאה ידי חובה וכעת זה רק חובה.

על חברת הלא-ארכון אמר, וצהיבנו בהדליק נר חנוכה.

זו הנפקא מינה, זה הוויכוח שיש.

ובהלכה,

ספק ספיקה יש לנו כדי למנוע בעדו שלא יברך את הברכה עוד הפעם.

ככה ההלכה, כמו שאמרנו, ספק ברכות לעקן.

לא כדאי לחזור שוב בפעם השנייה ולברך. דווקא מינה שנייה,

הוא שמה כדי שמן אבל הקטילה היתה רטובה.

אחרי חמש דקות זה נכבה.

נראה, אז הוא מחריך, מוציא את הפתילות ושם פתילות חדשות.

יברך בפעם השנייה? לא. גם זה שינוי באותה המחלוקת, יחזור והדליק.

זו חוברה שקרובה לדין,

אבל לעניין ברכה, ספק ברכות להקל.

או,

הוא הדליק את זה כאן מיד החנון.

ואחרי חמש דקות באה הרוח וכיבה את החנוכייה.

נכון הדבר שעל אדל רבנו יישעיה האחרון לא יוצאה מידי חובה,

הרבה אחרונים פסקו שגם מידי עבד לא יוצא,

כי מעיקרה היה צפוי שהחנוכייה הזו לא תחזיק מעמד, וזה יכבה.

אבל למרות שהיה צפוי כך מעיקרה,

מכל מקום,

לפי החונקים האומרים שלא צריך חצי שעה, אלא בשנייה ראשונה, מה שדולק יצא ידי חובה,

ראינו שהוא חזור עד הפעם נולד, זה לא טוב.

ולכן, גם אם קיבלה את זה הרוח,

אנחנו מחייבים אותו שיחזור עד הפעם מהדליק. אמרנו שזו חומרה שקרובה לדין,

אבל גם בזה יחזור להדליק, אבל ללא ברכה, גם בזה אומרים,

ספק ברכות להכר.

אני רוצה להגיד, אבל יש אנשים ששמים לדבר על השאלה הזו,

ואלה שחוזרים לדבר על ההתחלה של רוח.

גם אפשר לדבר שלא ראוי להתנתן. זה לא תלוי כמה זה רחוק מהחנון,

זה יותר תלוי אם הוא נמצא בכיוון רוח פרצים.

תניח פה אצלנו, עכשיו החנון פתוח, אתה לא מרגיש שום רוח.

תפתח את הדלת. במשך שתפתח את הדלת,

מיד, אלה שמיד החלון מרגישים את הרוח,

ואז גם הנר יכול להיכבות.

ולכן המיקום של החנוכיה בחומר ובשבוע, כאן וחומר בערב שבת, מרן מזהיר אותנו, צריך להיזהר מאוד שירחיק את זה עד כמה שאפשר מהחלון ומהדלת,

שלא יהיה בכיוון של רוח פרצים,

כדי שלא יבוא לידי ספק חילול שלו.

אני קורא לכם את דברי הגמרא בשבת קכ, מרן מעתיק את זה בשני מקומות.

גם בהלכות שבת סימן רעז וגם אצלנו בסימן תרפ.

בערב שבת צריך ליתן שום דבר לחוץ בין המרוד הפתח בשביל הרוח שלא יכבה הנויות כשפותח את הדלת.

בערב שבת אסור לקבוע הנויות בדלת עצמה, אחרי הדלת. יש מי שמתיר.

הדין הזה, כמו שאמרתי,

כתוב הגמרא בשבת קכ, הגמרא מביאה בהתחלה ברייתה.

מר שאחרי הדלת פתח ונהל כדרכו. הגמרא מסיימת.

רב היה מקנן מי שהיה עושה כן, והיית עלה רב.

הגמרא מסבירה למה הוא מקנן.

תודה על זה. מה קשור למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון?

כאן גם רבי שמעון, אדיבדי כל העלמא, מי שעושה דבר כזה אסור, יש כאן חילום שבת.

למה מודה רבי שמעון בפסיק יושב ולא ימות? וכאן,

קרוב לוודאי שהמר יכבה ולכן הדבר אסור.

יש שלושה פירושים בהסבר הגמרא מה זה נר שאחרי הדלת,

ומרם מעתיק את כל שלושה הפירושים שם בהלכות שבה,

והוא יהיה עדין גם פה.

הפירוש הראשון, כמו שתיארתי,

המר נמצא כאן וערוח פרצים יכול לכבות.

או פירוש שני, הוא דופק את החנוכיה בדלת עצמה.

כל פעם הדלת מנענעת את השמן ויכול המר להיכבות.

או הוא שם את זה בקיר שאחרי הדלת,

וכשהדלת נפתחת זה נותן מכה למרות, לפעמותים או לחנוכיה, וזה יכול להיכבות.

בכל אחת מהדרכים האלו שזה עלול להיכבות,

בכל אחד מהם יש כאן בעיה של חילול שבת,

ולכן הדבר אסור.

הדוגמה שלנו כאן לגבי המרות,

נרות החנוכה או נרות שבת,

אבל לאו דווקא זה נרוע הדין גם לגבי הכמורים.

יש לנו תנור מפט, תנור חשמל וכיוצא בזה.

הרבה פעמים התנור, הגז, כשבאים להתקין אותו,

הטכנאי אומר לך, תשמע, המקום הכי בטוח לעשות מזה זה תמוד הדלת. שם, מאחרי הדלת, הפינה הזו היא טובה.

למה? הם פוחדים אם לפעמים יש גליפה של גז.

כשזה מיד הדלת, אז הגז מעולם יוצא החוצה.

כשזה בתוך חדירה בפנים,

זה לא מתנדף וזה לפעמים סכנה.

ולכן הם חייבים לעשות את הכול,

או צמוד לדלת או צמוד ליד החלון.

כשהחלון היה פתוח מערב שבת,

אין לי שום בעיה.

החלון פתוח, הדלת פתוחה,

הגז בוער יפה והכל בסדר, אין לך שום שאלה של חילול שבת.

אבל לפעמים החלון היה סגור, בכניסת השבע בין השמושות היה סגור.

העודד היה לו קר, הלך לסגר את החלון באמבטיה.

הוא בא אחר כך בליל שבת ופותח את החלון.

או גם אם החלון היה פתוח אבל הדלת של האמבטיה הייתה סגורה.

כשאתה פותח את הדלת נוצר מהדלת לחלון רוח פרצים ואז התנור הגז הזה יכול להיות בו מלכת מזעיר או מכבה.

גם שם יכולה להיות בעיה.

אני מדבר בעיקר על התנורים, תנורי גז הישנים.

תנור חדיש, תנור גז חדיש שנקרא בשם תנור טורבו

התנור הזה יש בו את כל המעלות וגם עוד מעלה שאין כאן ספק חילול שבת

אבל בתנורים הראשונים יכול להיות שבפתיחת הדלת אולי אתה מגדיר את עוצמת הבעירה או הפוך או מבעיר או מכבה שמשפיע על הוראה או לטובה

ולכן שם עם הראוי להקפיד לפני שאתה יוצא את הבית בערב שבה תקפיד שהחלום יהיה פתוח או לגבי הדברים האחרים אמרנו תוציא את הטקע מהשקע של הרדיו של מכונת הכניסה של כל הדברים כדי שהילד לא יבוא לשחק בך לא יבוא להדליק לעשות איזה משהו וכן כל כיוצא בהם אבל אם האדם הזה אומר אני ברוך השם

מזהר כל הזמן זה פתוח הכל בסדר אז אין חשש חילול שבת גם אם אחרי שעה פתאום באה הרוח החלום היה פתוח מערב שבת מה שהרוח ליבתה או עשתה מה שעשתה לא אני עשיתי שום דבר לא אני פותחתי ביום שבת ולכן על ידי כולל נא הכל היה בדרך היתר התמור הטורבו יש בו את המעלה שכל הגזים יוצאים דרך הערובה ולכן לא צריך שיהיה חלום פתוח

החלום יכול להישאר סגור כל השבת הוא לא מושפע מהחלום לא מושפע כמעט מהחלום אלא הכל כמו שאמרתי יוצא דרך הערובה כמו שהטורבו של התנור אפייה או דברים אחרים.

הוויסות הזה הוא מעולה גם שם וזה פותר לנו את הבעיה גם אם יקרה משהו זה יכול להיות שם בגדר פסיק ראשי ולא נכנה בדרך רבנן ולכן שם הדבר קל יותר

אבל בתמורי גז הישנים שם יכולה להיות איזה בעיה.

תמורי זה, יש כאלה כך ויש כאלה אחרות.

זה לא אומר שתהיה רוח חזקה ויחזור אותי.

לא, זה עלול להיות.

אם היתה רוח פרצים חזקה אז כל השלהב את הכל מעליו ואז ימשיך לזרום גב אבל בלי אש.

אז הוא כדאי או לא כדאי?

לא, אני הבנתי שהוא אומר שהאש נכנה הזאת תדברי נכנס, זה נגד רוח עוד פעם, יש כאלה נגד אבל לא כולם.

יש כאלה שיכול להיות, אתה מראה מה נשאמים,

אם תהיה רוח פרצים חזקה כל השלהב את כולם נכבה,

אין יותר אש והגב ימשיך לדלוף,

אבל אגב זה שהשיח נגדלוף זה מסוכן מאוד.

כן, ולכן צריך מייד לסגור את השיבר כדי שלא לגלוף.

אבל עקרונית צריך להשתדל להרחיק את אותו התנור מהחלון והדלב, מרוח פרצים, כדי שאינה יבואה לידי הבעיה האמורה.

אפשר לעשות את זה כשאתה ללכתחילה, אבל לא רוצים לשמורים. לא, אי-אפשר ללכתחילה, אי-אפשר, אי-אפשר, אי-אפשר, אי-אפשר, רק אם זה דבר שהוא רחוק,

על-פי רב לא יקרה, אז אנחנו יכולים לסמוך על זה.

אבל אם על-פי רב זה יקרה מה שיקרה,

לכן לא יכולים להסתמך על הדבר הזה.

גם בית-כנסת שבאים לזמור תנור, לפעמים הגבאי רוצה,

נפשטרן לגמרי ניתן אפשרי, שבית-הכנסת של היום יהיה חם,

ואיך הוא יסיק את כל הרדיאטורים האלה?

אני יודע, תנור גז וכו',

שיעשה אינם אלו שיזכה למצוות, אבל שישים לב למיקום של התנור,

שהכול נהיה תורם את ההלכה.

לפני שהוא מחליט,

יש חכם מבית-הכנסת, יקרא לחכם,

רבים, הטכנאי אומר, נעשים פה, פה, איפה כדאי?

אם החכם ייתן לו את המיקום, לחשוב על הנקודה של שבת,

כדי שיהיה הכול מושלם לכל הדעות.

אבי, תן לי את המרות על הדלת.

אם אולי היה לנו בעיה של מבער ומכבה,

אז אם היה רק בעיה של מוקצה, היינו יכולים לומר שהדלת תפינה לבית.

עיקר הדלת היא בשביל הבית ולא בשביל החנוכיה הזאת.

ולכן מצד בסיס אין בעיה.

אלא עיקר הבעיה היא אך ורק מצד בעיה של מבעיר ומכבה.

דן מרן שכתב שאדם משנתיק מעליצים אמר לסער,

או לדעת

שאומר שהוא נזיק פחות משישה.

כן.

בסדר, זה נכון. אם מרן היה בוודאי במאה אחוז אומר כך, אז יש לך הווה המון הדולר.

מרן אמר, נגדו נמצא ולא יברכה, לא נגדו מספק ברכות להקים, נגד מרן.

אבל אם אתה אומר שההנחה היא כדברי המארם שיק,

שמרן עצמו מסופק, מרן עצמו לא פוסק בוודאי כדברי הראש,

אז אם מרן מסופק ולא פוסק בוודאי,

אז איך אתה יכול לברך בוודאי?

תשאל את מרן, אברך או לא,

מרן אמר לך, לא, אל תברך, מרן מסופק. לכן מרן אמר, למה הוא לא יצא?

אבל מרן התחיל, יש מי שאומר, לא? לא קראתי לך.

בסדר, אבל היא בופה, גם שם יש מחלוקת, רבנו יום וכו'.

בסדר, אבל יש לך מחלוקת ויש לך עדיין את הספק ברכות.

אז מרן אומר לך, לא יצא, תדליק עוד פעם.

מי אומר שמרן יאמר לך עוד פעם לחזור לברך,

כי כאן המחלוקת היא בידי רבונם.

אז לך ומרן תדליק.

מי אומר שמרן יגיד לך שגם מברך?

זאת אומרת, אלה הם הבעיות שיש לנו כאן בדברים האלה.

ולכן, כשאדם שואל אותנו, קראנו תקנה זו וזו,

אז אומרים לו, מחייבים אותו עוד פעם לחזור. אמרנו, זו חומרה שקרובה לדין,

אבל עניין הברכה אנחנו מזהרים יותר.

אם הוא רוצה, יש לה העצה.

א' עירעור,

תגיד דבר בשם עברו, מי אומר את העצה של ילד?

הלכות קטנות.

לא, אני לא. זה הלכות קטנות.

הלכות קטנות היו פה בירושלים לפני 350-370 שנה.

דווקא מילה, לפעמים אתה אומר את ההלכה הזו לאיזה חכם.

חכם הלכה, מי אומר לך?

לפעמים כשאומר את זה אדם שהוא לא חכם,

אז לפעמים חוכמת המסכם בזויה.

תגיד בשם עברו, תגיד הלכות קטנות, אמר את זה,

ואז ברגע שאתה אומר את הדברים מהירים יותר,

זה משכנע יותר,

לכן תזכור טוב גם את השמות.

הרב, לגבי התנור, לגבי התנור, גן,

הוא הרבה מאוד שומתן, הוא לא חילק בחדשים בישראל.

כמו שתנור הוא בעילה הזאת,

הוא העליק פה הבררה.

תנור גן מגיד את רוצה לדבר, הוא שומחה לקחת אותה.

כמו שאמרנו, תראו באיזה צורה ההוצאה שם עובדת. תראו באיזה צורה.

בישנים יש בעיה, כמו שאמרתי. בחדשים יש פחות צרות, פחות בעיות,

אבל בישנים יש אנשים ששומרים את הישן בשש תנורים בראשית. יש תנורים מלפני ארבעים שנה,

בפרט אם הוא לא טיפל בו טוב. יש כאלה, כל שנה רוחצים את זה.

כשעושים מקריון מסביר בערב פסח,

הם נקים לא רק את החמוץ, גם את התנור.

שוטפים את זה, זה נקי, נהיה נקי כמו חדש. בסדר, אחד כזה זה כאילו חדש.

אבל יש כאלה שמזניחים את זה, ואז יש צרות גם לגבי שבת,

ולכן כדאי להיזהר. כן.

עוד לא מסתכל כדאי להיזהר, שהתנורות של מלפני כזו,

היא בעירה כצורה,

אתה מתקדם להשתתף על הרבה רוח ולא משתמשים. כן.

יש עוד רוחצים וגם אוהבים. אלקטרוני זה?

הדוגמה שאמרת זה אלקטרוני? ההצתה האלקטרונית? כמו במציא, כשמצית היום תרומותי אש. כן.

בדיוק. אבל כמו במציא, שאתה וחצי, יש תמיד אש כזו שאתה מנתק בו, ולא יכול לקחות אותו. זהו, כל הזמן זה קיים. לא תמיד כזה.

זהו, הנה אתה רואה את ההבדלים. אם יהיה מותר להזיז בשלושה. כן, בדיוק. זה כן וזה לא.

אני חוזר לסימן שלנו.

סימן תרעה,

סעיף ג' אישה מדלקת נר חנוכה שאף היא חייבת בה.

אישה לא איזה ולא יהיה אלמנה, גרושה, רווקה, שגרה לבד.

למה היא חייבת? גם היא מברכת. תגיד אבל זו מצווה שהזמן גרמה, שנשים פתורות,

כיוון שאף הן היו באותו הנס,

ולכן גם היא חייבת.

למה דברים אמורים? כשאין לה בעל.

יש לה, ברוך השם, בעל, בעלן, מברך ומדליק. בוודאי שהוא מוציא אותה ידי חובה ואסור לה לברך.

יותר מזה, גם החם האשכנזים שהילדים הקטנים,

כל אחד ואחד מהילדים זה המדליק ומברך,

האישה לא.

בזה הם לא נהגו להדר.

שואל החתם סופר, למה?

אם הילד הקטן, ילד בן עשר, כן. למה אמא שלו לא יכולה לה? מה, היא פחות מממה?

מסביר החתם סופר ואומר,

כשחכמינו תקנו את התקנה להדליק נרות חנוכה,

איפה עלתה התקנה? להדליק בחוץ.

לצאת החוצה ולהדליק נרות חנוכה לאישה זה לא צנוע.

דוד המלך אמר, כל כבודה בת מלך פנימה.

אתה רוצה שהיא תעשה למהדרין?

זו חומרה היתה לידי כולה. בגלל שזה לא צנוע, לכן,

תראה, על כמה שניות ההדלקה עברו זה לא צנוע, כל כבודה בת מלך פנימה. תראה, כמה חכמינו החשיבו את הצניעות ולא תקנו להן.

הילד הקטן בן עשר, למה לא? כשהילד יוצא עם האבא שלו,

הילד יכול להסתובב ברחוב.

אבל אנשים,

הכבוד של האישה,

אשתך כגפן פוריה ברכתי ביתך,

איך קוראים לזה באנגלית?

לידי היא מלכת הבית, זה מה שהיה הטוב, ויהיה הטוב גם בהרבה ובעתיד.

אולי זה לא סופר את זה עכשיו,

סיפורת עשר, למקורת רגל הגינה,

דווקא בדקה של המצוות. לא תמיד, לא תמיד,

לא תמיד זכתה אישה שעושים לה הכול בחוץ.

לפעמים, מסכנה, יש את הבעל שלא דואג לה והיא צריכה ללכת לשון, כי היא צריכה ללכת למקום, אבל טוב, מסכנה, אין לה ברירה,

צריכה להתבזות ולצאת החוצה.

אבל אם זכתה,

יש את הבעל חרוץ,

זרוז,

אז היא עומדת בתוך הבית, מבשמת,

עופה, מתגמת, תופרת, רוקמת, הכול בתוך הבית.

אבל מה שצריך להיות שר החוץ זה הוא, היא, שר הפנים. יש חלוקת תפקידים בצורה ברורה,

כל אחד איש על מחנו ואיש על דגלו.

היום יש טשטוש בתחומים האלה, לפעמים לא זכתה, יש להם איזה בעל פוסטמה גדול,

עצל גדול, אומרת לו, תלך למקומת, אין לי כוח, אני תעבן, אני עייף, וכן הלאה זה הדרך.

טוב, מסכנה, אין לה ברירה, תלך תקנה חלב, תלך תביא להם וכו'.

אבל אם אתה שואל מה היה צריך להיות ההנהגה של העולם שהקדוש ברוך הוא דרא אותנו,

חלוקת התפקידים הייתה ראויה להיות כך, היא שר הפנים יהיו שר החוץ. ככה היה צריך להיות, ולכן גם היא חייבת.

למה דברים אמורים, כשאין לבעל, יש לה, ברוך השם, בעל, בעל,

מברך ומדליק. בוודאי שהוא מוציא אותה יד החובה ואסור לה לברך.

יותר מזה, גם החבר'ה אשכנזים שהילדים הקטנים,

כל אחד ואחד מהילדים גם מדליק ומברך,

האישה לא.

בזה הם לא נהגים להדר.

שואל החתם סופר, למה?

אם הילד הקטן, ילד בן עשר, כן. למה אימא שלו לא יכולה? מה, היא פחות ממנו?

מסביר החתם סופר ואומר,

כשחכמינו תיקנו את התקנה להדליק נרות חנוכה.

איפה היתה התקנה? להדליק בחוץ.

לצאת החוצה ולהדליק נרות חנוכה לאישה זה לא צנוע.

דוד המלך אמר,

כל כבודה בת מלך פנימה,

אתה רוצה שהיא תעשה למהדרין?

זה חוברה דעתה לידי כולה, בגלל שזה לא צנוע. לכן, אתה יודע, על כמה שניות ההדלקה עברו זה לא צנוע,

כל כבודה בת מלך פנימה. תראה כמה חכמינו החשיבו את הצנועות ולא תיקנו להם.

הילד הקטן בן עשר, למה לא? כשהילד יוצא עם האבא שלו,

הילד יכול להסתובב ברחוב.

אבל אנשים,

הכבוד של האישה,

אשתך כגפן פוריה וברכתי ביתך.

איך קוראים לזה באנגלית?

לא יודעי, היא מלכת הבית, זה נשארה הטוב ויהיה טוב גם ברבו בעתיד.

אולי זה לא תמיד אפשר, אבל המכור יפרס את הגינה דווקא בדקה של המצווה. לא תמיד זכתה האישה שעושים לה הכול בחוץ.

לפעמים מסכנה, יש את הבעל שלא דואג לה והיא צריכה ללכת לשוק, היא צריכה ללכת למכורת. טוב, מסכנה, אין לה ברירה, צריכה להתבזות ולצאת החוצה.

אבל אם זכתה, יש את הבעל חרוץ, זרוז, אז היא עומדת בתוך הבית.

מנשמת, עופה, מתגמת, תופרת, רוקמת, הכול בתוך הבית.

אבל מה שצריך להיות, שר החוץ זה הוא, היא, שר הפנים. יש חלוקת תפקידים בצורה ברורה,

כל אחד איש על מחנה ואיש על בגלו.

היום יש טשטוש בתחומים האלה, לפעמים לא זכתה. יש לה איזה בעל פוסטנה גדול, עצל גדול,

ללכת למקומות, אין לי כוח, אני תעבן,

אני אעייף, וכן על זה הדרך.

טוב, מסכנה, אין לה ברירה, תלך תקנה חלל, תלך תביא להם וכו'.

אבל אם אתה שואל מה היה צריך להיות,

ההנהגה של העולם שהקדוש ברוך הוא דרה אותנו,

חלוקת התפקידים הייתה ראויה להיות כך, היא שר הפנים, היא שר החוץ. כך היה צריך להיות, וחיבופיהם בגולל.

נכון, אדם שברוך השם נשוא, יש לו אישה וילדים אבל הוא לא יכול להגיע בזמן כדי להדליק את נרות החנוכה,

יאמר לאשתו בשעה חמש היא תברך ותדליק, היא קיימת המצווה כהלכתה.

אתה לא יכול לומר איך היא תוציא אותו עוד החובה שהרי החיוב שלו והחיוב שלה שווה.

אף אין אביב באותו הנס, האישה חייבת, ולכן גם היא יכולה להדליק ולהוציא ידי חולה את בעלה.

זה מה שאנחנו,

אין בעיה, אין זמן גם בשתיים בניילה.

אם האדם הזה לא הגיע ואומר לאשתו, גם בשתיים בניילה הוא יכול.

הפוך. הפוך. אם הוא יגיע לפני חמש וחצי, מצווה בו יותר מבשלוחו.

אבל אם הוא יגיע אחרי חמש וחצי,

יותר טוב שיאמר לה מראש,

את מדליקה בזמן.

זו ההגדרה. אפשר לגבי שיעור זמן?

כן. לא אכפת לי.

לא חשוב לי, לא אכפת לי מה הסיבה שהוא לא רוצה להגיע לבית לפני חמש וחצי.

אם זה באונס, ברצון, לצורך מצווה או דבר אחר.

זה עניין של מציאות.

כי לפי הרמב״ם והרמב״ם מגיד,

מי שמברך ומדליק אחרי חמש וחצי לא מקיים את המצווה, וברכתו לבטלה.

כדי להיזהר לא להגיע לזה,

לכן צריך לדייק בהברכה.

אם הוא לא מסוגל להגיע לבית, שאשתו תברך ותדביק בזמן. הביאור הלכה מעתיק לנו כאן את דברי הגמרא במסכת ברכות כ'

נכון שאפשר ברכאים לצאת ידי חובה את ההדלקת מראות חנוכה על-ידי האישה,

אבל שמה אמרו בגמרא,

גבר ששומע את ברכת המזון מאשתו,

שומע כעונה,

ורוצה לצאת ממנה ידי חובה, אמרו חכמים,

תבוא מהרה לאדם שאשתו דמה ומברכים לו.

הוא הראה אז כנלה.

מה הכנלה?

שכל הזמן הוא ירגיש רעב, כאילו יש לו חור,

כל מה שהוא יאכל ולא נדע כבן ומקרבנו, והוא כל הזמן מרגיש רעב.

חלילה וחס, יהיה לו כנלה שהוא נותן את זה לאישה.

אלו דברי הדיור הנחס, זאת אומרת זה לא מומלץ לתת לאישה,

זה פתאום לשעת חירום, שעת הדחק שאי אפשר. כשאפשר הוא חייב להתאמץ.

אני מסכים, כדברי הדיור הנחס,

שמלכתחילה אדם צריך להתאמץ אם הוא מסוגל להגיע לבית, יעשה כל מאמץ.

אבל כשהדבר קשה לו,

יש מקום לחלק ולהבדיל בין מה שהוזכר שם בגמרא לבין הדוגמה שלנו.

הדוגמה של הגמרא שם,

אנחנו, הגברים,

חייבים בברכת המזון מדאורייתא.

האם נשאר שכנע וסבח חייב את גנבי מדאורייתא או מדרבנן?

הגמרא שם מסתפקת.

כי אנחנו אומרים בברכת המזון,

אל דריתך אשר חתמת בבשרנו ואל תוהד אחד שלימד אותנו.

הנשים לא שייכות לא בברית ולא בתורה.

ולכן השאלה היא,

האם הנשים, כיוון שלא שייכות בזה,

לא חייבות מדאורייתא? הכול זה מדרבנן.

אם זה מדרבנן,

אני מדרבנן. איך היא יכולה להוציא אותי מדאורייתא?

אני לא יכול להוציא בגמרא מדאורייתא ושומע כעונה.

אבל אם אתה אומר דאורייתא, כן. זה הספק של הגמרא.

הגמרא לא פשטה את הספק.

וגם הפוסקים, מרן בשולחן ערוך, סימן קפו פסק,

נשים ספק אם חייבות מדאורייתא או לא,

ולכן אסור לאישה שהיא תוציא ידי חובה הגבר ותביא מאורייתא לאדם שאשתו ובנה מברכים בשבילו.

למה בחרו חכמים את הביטוי הזה, תביא מאורייה?

מהר מסיום בסעיף ב' שם,

שאם הגבר הזה אכל מעט, רק הזית,

האישה אכלה ושבעה,

אז יש כאן חיוב שווה.

גם אם תאמר שהאישה לא חייבת מהתורה בגלל ברית ותורה,

אבל מרבנן חייבת.

אני אכלתי רק הזית.

גם כזית זה רק דרבנן,

בין אלה, אתא דרבנן ומוציא דרבנן.

אז חלילה מקבלים את אותו אדם ואומרים לו שגם אם הוא אכל הרבה, שיהיה לו מערה שאף פעם לא יהיה שבע.

זו הקללה. הוא אומר אלי, אם הוא לא שבע,

משתו כן יכולה להוציא אותה. זה יהיה דרבנן, אתא דרבנן ומוציא דרבנן.

לכן, חכמים, בחרו את הקללה הזו. לא אמרו העם אלפיינו, לא אמרו קללות אחרות, אלא בחרו דווקא את הדבר הזה בגלל,

נחזור לעניין, כאן אצלנו החיוב שלי ושלה אותו דבר. שם אולי היא דרבנן ודאורייתא, ולכן יש את הקללה כזו או הרע.

טוב, פה האישה חייבת בדיוק כמו הגברים, למה אף הם אף הם לא יהיו באותו המס?

ולכן אם קשה לה להגיע בשעה חמש והיא יכולה להדליק ולהוציא אותו,

ולכן הקשר שהבאון הלכה אומר לנו,

יכול להיות שזה לא דומה כל כך. למה הדבר דומה? הגמלה שמה אומרת,

האישה שרוצה לקדש ולהוציא ידי חובה את בעלה, נותר לך תחילה.

למה? זכור משנה בדיבור אחד נאמר, הוא כמו שאנשים חיו בשמירת שבת,

חיו את האישה במשרה ועשה דאורייתא של קידוש זכירת השבת,

זכור את יום השבת לקדשו. ולכן, הוא הבעל קשה לו,

הוא רוצה לקחת את כוס הרע מיד הקדוש,

מותר לה, ולכתחילה היא יכולה להוציא אותה.

שמה לא יוזכר חלילה כללה תבוא מהרה לאדם שאשתו מקדשת לו.

עמרן פסק את ההנחה הזו למעלה בסימן רשע א' שהאישה יכולה לקדוש לבעלה.

ממילא, גם פה אצלנו,

גם בעניין הדלקת דרך חנוכה זה דומה יותר לעניין הקידוש ולא דומה כל כך לעניין ברכת המזון.

כאן זה הרבה יותר חזק מברכת המזון.

גם אם תאמר שהאישה אינה בכלל ערבות,

אבל בעניין הקידוש ראינו שהיא כן יכולה להוציא אותה ידי חובה,

היא בעצמה חייבת כאן בימי חנוכה,

היא זוכה לעצמה,

מדובר זכה לנפשה, זכה נמוך גם לבנה ביתה.

ולכן, כל אדם שיודע שמאיזה סיבה לא יגיע לבת בשעה 17,

ממנה אותו יום מן הראוי שייתן לאשתו את התפקיד,

שהיא תברך ותדליק בשעה 17. איך?

לא שתקוף לך על ימים, בבית הוא מלבד, הכול לבד. צריך לברך ולהדליק לבד גם,

כן.

סיכמנו להלכה שבמן סוכות המשכה ולא אמרה יעלה ויבוא,

לא חוזרת. ליל סוכות ועוד עשרה חודשים יחול גם בשבת, כמו שהיה השנה הזו, כך יהיה השנה הבאה,

והיא שכחה באמת, לא אמרה יעלה ויבוא,

אינה חוזרת. לנו, לגברים, יש את החובה לחזור. בליל הסדר אין הבדל. בליל הסדר החובה היא בגלל כזה להתמצא.

מורגש דין מצוות אכילת, בערב תאכלי מצות, אכילת מצה,

לאיסור אכילת חמץ.

לא תאכל עליו חמץ, שבועת ימים תאכל מצות,

מי שישנם, מי שמוזהר, לא לאכול חמץ,

חייב גם במצוות כזה להתמצא בליל הסדר.

שם, אם האישה שכחה יעלה ויבוא, האישה כמו הגמר, וחוזרת עוד פעם את ברכת המזון.

אבל בסוכות יש הבדל גדול, כל האזרח בישראל האישה פטורה ממצוות הסוכה, ולכן אם היא שכחה לעלו ויבוא,

לא חוזרת.

אפילו אם נאמר האישה הזו כן החמירה, כן נשווה בסוכה, בסדר, תחמיר שתי שם, אין בעיה, מרשים לה להיכנס,

אז יש הרי שאין כניסה,

אבל עדיין לא יכולים להתיר,

בשום אופן אי-אפשר להתיר לה, לחזור עוד הפעם אל ברכת המזון, אם יעלה ויבוא, יש כאן ספק ברכה נוותנה. אומנם יש מישהו חונק,

לכן אם הוא רוצה לאכול עוד כזה להתנחם,

ועוד הפעם לברך ברכת המזון, למה לא, אני לא מתנגד.

אבל אם קשה לה, כבר שמעה, יהיה אסור.

בטח.

אין לך אישה חדה גדול מזה?

ברכת ברכת המזון, יש לך היסר חדה גדול. היה כאן מאה קבעים אחרונים, ולא יותר מזה, גם ברכת המזון. תצטרך עוד הפעם מטילה בלי ברכה, עוד הפעם המוציא, ועוד הפעם ברכת המזון, אם היא רוצה להחמיר,

תעשה לי נכונה, נובע לכולם. אבל למעשה דעת רוב הפוסקים שבאותה אישה אימה חוזר אליהם.

התעודה מבדקה לא בדיוק כאלה, אלא אם הוא חזרה שווה,

שאין לו חזרה שווה גם על האישה.

אז תתחיל את הסדר כך.

למה צריך פסוק כל האזרח?

אז גם גרמד, ולא הולכים נשים פטורות.

הגמרא אומר, שבלעדו הפסוק ראיתי את העולמה, טוטו מחג המצוות ונחייהם, לכן צריך פסוק, כל העזרה... זה עניין אישית רצופה.

נכון.

עכשיו, מדין סעודת יום טוב, אנחנו הגברים, מדין סעודת יום טוב, חייבים לאכול כזית לחם.

השמחה של הגבר ביום טוב, אכילה ושתייה. אוכל בשר, שאתה יין, את הבשר אוכלים מן הפיתה ולחם.

אבל, הנשים איך שמחות? איך אתה משמח את האישה?

בגדי צבענים.

על בגדי צבענים לא יעלה ויבוא ולא מלא.

מה מילה?

החיוב שלהם לגבי האכילה של סעודת יום טוב, חיוב יותר חלש.

בלכתחילה תאכל לחם, בלכתחילה תאמר לי, יעלה ויבוא.

אבל מי אומר שזו תקנה שהיא חובה,

ידעו כמו שאנחנו חייבים. זה הוויכוח שיש בפוסקים,

ולכן סיכמנו, מן הראוי שתיזהר, גם היא תאמר מתוך הסידור,

כדי שלא תשכח לא יעלה ויבוא ולא על המסים ולא רוצה להחליץ לנו, בכל השנה שימו לב, אבל אם קרה מה שקרה וכאן גוונה, אימה חוזרת.

אדוני אישה שם נמצא במקום הבא, יש איזה סכימות להבין בין נמצא או לא נמצא? אין הבדל, אין הבדל.

אם יש לה בן גדול והיא רוצה לחדד את הבן שהוא אחרי בר-מצווה, שהוא יהיה בן ידליק, גם כן אפשר, איך שהיא רוצה.

אם היא רוצה לזכור את היכולה, אין בעיה,

איך שהם יחליטו.

הקבינט המשפחתי יחליט, ועל-פי זה ינהגו ויעשו. אין הגדלה מבחינת ההלכה.

הכול אפשרי, הכול בסדר.

בגלל שהוא אחרי בר-מצווה, נכון. כשאנחנו נתן דוגמה לגבי ההבדלה, שמישהו מספיק מאוהבים אותה,

כן.

עושה את ההבדלה ולתן לילד לזכור.

כן.

מישהו מספיק מאוהבים אותה, לתן לילד לשתף.

כן.

זה לא קרה, לא בהבדלה ולא בהבדלה. שוב, מי אמר בכל העם את ההבדלה? ממי אתה יוצא ידי חובה? מהילד? לא. מהאבא. אז אני שומע מהאבא, שומע כהנא מהאבא, והאבא מציא אותי.

הדין שאמרו חכמים שחייבים לטעון זה לאו דווקא האבא, זה גם ילד קטן, פחות מבר-המצווה.

זה כבר יותר קל.

ההבדלה דאורה איתה, הטעימה זה רק בר-ה' אללה,

אף פסוק לא יגיד לך שחייבים מדאורייתא לשתות רבעית מהיין. זה אף פסוק לא יגיד.

ולכן,

ההבקשה לא לטעון לדברק הנייה רבעית יין אחרי צום של כיפור. נותנים לילד ונשמע, אני לא אשמח לשתות את זה, אין שום בעיה, אדיבא דאורייתא, הדבר מותר. אני חוזר לעניין.

אתה אומר עוד דוגמה נכונה.

הרבה אנשים מחמירים במוצאי שבת, צאת הכוכבים דרדנותם,

לא עשי מלאכה עד עשרה לשש.

אבל אשתו לא מחמירה, אשתו אין לה סבלנות,

מייד חמש ורבע היא אומרת, ברוך הנבדים עם כל אשת חול, והיא מתחילה לעשות כלים.

אז אם היא לא מחמירה אז יש לך עצה פשוטה.

למה לך לעכב את המצווה עד שעה שש, עד שתגמור את ערבית אחרי רבינו תם?

חמש ורבע האשה תיקח במוצאי שבת את הנורות,

תברך להבדיק דמי חנוכה בשעה סמיסים,

הוא יעלה אמון, יגיד יחד, ישיר את הנורות הללו,

אחר כך ילך לבית-הכנסת, יתפלל תפילת ערבית. הנה חנומה, גם זה טוב וכשר מלכתחילה,

אין בזה שום חשש.

כאילו שומע בעצמו את הברכות לידה, גם זה מצוין,

גם זה יכול להיות מעולה.

אמרתי את זה להדבקה, זה לא בדיעבד.

לא, זה לא דיעבד.

כמו שהאבא חייב לחנך את בנו בכל המצוות,

כך גם צריך לחנך אותו במצוות הדלקת נרות חנוכה.

אבל האבא שמדליק ממילא פוטר אותו.

אבל אם הילד הזה, בר-מינן,

יתום מאבא ואמא,

צריך הוא בעצמו לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה.

אם האבא לא נמצא בבית ורוצה למנות שליח את הבן,

שהבן הוא יברך וידליק ויוציא אותו ידי חובה,

וזה אינו רשאי.

מרן מביא לנו כאן שתי דעות והמסקנה היא להחמיר.

מרן אומר בסתם,

אם מדליקה חירשת או בקטן לא עשה כלום,

אף על-פי שהניחה גדל,

ויש מי שאומר וקטן שהגיע לחינוך,

מותר.

יש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך, מותר.

בעל העיטור והרן אומרים שאפשר,

אבל רוב הפוסקים נוקטים, כדברי הריב, הראש, הרמב״ם והתוספות במגילה יט שאי-אפשר.

התוספות לא דיברו שם לגבי מצוות הדלקת נר חנוכה, אלא התוספות דיברו לגבי מקרי המגילה.

ושם המשנה אומרת שילד קטן לא יכול לקרוא לנו את המגילה להוציא אותנו.

שואלים התוספות, למה? הרי הילד חייב מדרבנן.

גם אם אנחנו חייבים מדרבנן, אתה דרבנן מוציא דרבנן.

תרצים התוספות, אנחנו חייבים חד דרבנן, הילד הקטן שהוא פחות מבר-מצווה תרד דרבנן, ואין תרד דרבנן מוציא חד דרבנן.

ממילא גם אצלנו פה לגבי מצוות נר חנוכה,

גם כאן זה תרד רבנן אצל הילד, ולכן הוא לא יכול להוציא אותנו ידי חובה.

האבא לא יכול לתת לו את הזכות הזו שהוא יברך וידליק ויוציא אותו ידי חובה.

אלא בשעת הדחק הוא צריך לנסוע, הוא לא יהיה בבית,

או אשתו או אחד מהבנים הגדולים,

ואם אף אחד מהם לא יימצא, כולם נוסעים איתו,

ייתן את המפתח לאחד מהשכנים, אדם גדול,

אבל בשום אופן לא ייתן לילד קטן.

זה הדין מלכתחילה.

עבר ונתן לילד, הילד כבר ברך והדליק.

השאלה אם יצא ידי חובה או לא.

יש בזה מחלוקת בדעת מרן,

והמסקנה היא,

כדאי שיחזור וידליק,

אבל לעניין ברכה אנחנו אומרים,

ספק ברכות להקל.

תודה.

יחזור וידליק, אבל ללא ברכה.

כך הוא הדין גם לגבי דברים אחרים.

גם שם שייך את הכלל לאמור.

ילד קטן שאכל והאבא אכל,

אבא חייב מן התורה, ואכלת ושבעת וברכת.

הילד חייב רק מדרבנן.

אין דרבנן יכול להוציא ידי חובה דאורייתא,

ולכן אי אפשר לצאת ידי חובה מהקטן גם בדיעבד,

למרות שהאבא הזה כבר שמע מהילד הקטן וכיוון לצאת ידי חובה.

אף על פי כן אינו רשאי בשום אופן להסתמך על זה.

חייב לחזור ולברך שוב את ברכת המזל עד ברכת בוני ירושלים, אמן.

אבל אם האבא אכל רק הזית,

רק הזית, לדעת רוב הפוסקים זה רק מדרבנן.

לפי הזוהר הקדוש, ספר החינוך, יש אומרים דאורייתא, אבל לרוב הפוסקים נוקטים שזה דרבנן.

והילד אכל ושבע.

עכשיו, אצל הילד זה חד דרבנן, וגם אצל האבא.

האם יכול, רשאי בזה או לא? מחלוקת.

לפי ראשי והרמב״ן, הילד לא חייב גם דרבנן, ואסור לו לברך להוציא אותנו,

ולפי דברי שאר הפוסקים אפשר.

קל וחומר, אם הילד אכל רק כזית,

שאצל הילד זה טרא דרבנן, ואצלנו זה חד דרבנן,

קל וחומר שבזה אסור בלכתחילה לשמוע ממנו את ברכת המזון.

אבל,

אולי את דעת הדין,

כבר הילד בירך ברכת המזון בקול רם,

והאבא שמע ויצא ממנו ידי חובה.

האם בדיעבד יצא או לא?

מחלוקת.

המחלוקת שהזכרנו כאן, לפי דברי הרם ובעל העיטור יצא,

לפי דברי התוספות לא יצא, והמסקנה היא

יאכל עוד כזית,

ויחזור ויברך ברכת המזון,

יצא ידי חובה,

אליבא דקולי עזבה.

כך הוא הדין בשאר כל מצוות דרבנן.

אבל לגבי תפילת ערבית, הדבר קל יותר.

מרן יביא תוסף בסימן נג מספר שהיה להם מנהג שילד יתום היה עומד חזן בכל מוצאי שבת היו נותנים לו,

לילד היתום, שיהיה חזן בתפילת ערבית.

ולמה? תגיד, איך הוא מוציא אותנו, אומר קדושים,

מתרץ מרן? כיוון שתפילת ערבית רשות,

לכן הקלו בדבר.

אז למרות שמרן בהלכות חנוכה, בהלכות פורים, בכאלה מקומות מרן גילה דעתו שתראה דרבנן, לא מוציא חד רבנן,

אף על פי כן בסימן נג לגבי ערבית,

בגלל שתפילת ערבית רשות, לכן הקלו לאותו הילד היתום שיעמוד בתפילה במוצאי שבת.

אבל רק שם,

בדברים אחרים לא,

מדובר בילד פחות מבר מצווה, הילד היתום הזה נניח בן עשר,

אף על פי כן רשאי.

כך גם לגבי עלייה לספר תורה.

קטן עולה למניין שבעה, אפשר לכתחילה לתת לו עלייה,

משלים, מפטיר, אין בעיה גם שם.

אם הוא יודע לקרוא יפה,

מותר לכתחילה לתת לו עלייה לספר תורה.

אבל במצוות אחרות, כמו שאמרנו, הוא מנוע מלהוציא אותנו ידי חובה,

ולכן אסור לילד לקדש או להבדיל.

לפעמים האבא לא נמצא, יצא או למילואים או למקום אחר,

וברוך השם, הילד הגדול הוא חכם בנבון, גבר בגובריג,

אף על פי כן הילד הזה לא יכול ולא רשאי להוציא ידי חובה את האימא שלו בקידוש.

הקידוש,

לא רק לנו אלא גם לנשים,

הוא מדאורייתא,

ואילו אצל הילד הוא מדרבנן.

כך גם לגבי ההבדלה. לפי השאילתות והרמב״ם,

מצוות ההבדלה היא מן התורה, הם גורסים בפסחים קב.

זכור, עת יום השבת, עת בא לרבות גם הבדלה.

הלשון שם אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמיד אומר, עת יום השבת.

ולכן אם אתה אומר שגם במוצאי שבת מצוות ההבדלה מן התורה, איך ילד קטן יוכל להוציא את הגדול?

ולכן משום זה לא הוא אלא האימא, היא תיקח את כוס היין,

היא תקדש והיא תבדיל,

היא תוציא את בני ביתה.

אם קשה לה לשתות מהיין,

שתיית היין אליבדקו לעלמא, הילד הקטן יכול לטעום, יכול לשתות מהיין, כמו שכתב הרמ״ם בבית עשר בסימן רס המחתן,

על זה אין ויכוח.

אבל האמירה בקול רם, אווירת הקידוש מקדוש השבת,

את זה חייבים לעשות אך ורק על-ידי האימא, על-ידי הגדול,

ולא על-ידי הילד.

תודה רבה.

הנער שעל ושאר האחרונים נחלקו בדבר עם חייו במצוות מלך חנוכה. לא, המסקנה היא, חייב, אבל אולי ברכה.

ומה דברים אמורים,

עם כל בני הבית, כולם שם שונאים.

שם, אין לך ברירה, הוא הדליק ויהיו ברכה.

אבל אם הוא שונא אשתו, ברוך השם,

פיקחי, תראה, אמרנו קודם מה שמחה אומר, ייתן לאישה, היא תברך ותדליק. או לפעמים גם אשתו שומה,

אבל יש להם ילדים גדולים.

הבן שלו בן 14-15, ברוך השם, הבן שלו פיקח.

הבת שלו פיקחית, היא למעלה מגיל 12, למעלה מגיל בת מצווה.

יתנו להם לברך כדי לפטור את כולם, מצד הדחובה, עליבה דקולה הגמרא.

שותה, פטור מכל המצוות.

ולכן, הוא בעצמו פטור,

אמרנו לאן אני יכול להוציא אחרים את החובה.

אפילו בדיעבד.

לא הבעתי את ההלכה, אמרתי לו, קח, תברך, תוציא אותנו.

הוא לקח, בירך את כל הברכות בהתלהבות,

בקולי קולות, מילה במילה, ואחרי זה הוא הדליק. הנה, אתה רואה, הוא ביצע את הכול טוב.

זה לא שווה מה שהוא ביצע.

צריך שיבצע דברה בר-חיובה,

והוא חייב, יכול גם להוציא אותי.

להבדיל גם, כדי שהבן ידליק, גם כן זה לא יעיל. אותו דבר גם פה, גם בשוטה הזה.

שוטה, פירוש הדבר,

אדם או שקורע את הבגדים שלו בחנת העצבים,

יושב בבית-הקברות לבד או מאבד מה שנותנים לו.

אתה נותן שקל אחד,

לך תקנה לי, חזר, לא קנה. מאיפה הכסף? נאבד לי. הוא מפוזר מסכן, זה מראה,

לא צריך בשבילו להיות שר אוצר במדינת ישראל כדי

שניתן לו חותמת לאבד מה שנותנים לו.

קרוב ל-90 מיליארד דולר האמריקנים נתנו לנו במשך השנים.

איפה זה?

90 מיליארד.

אם היו נותנים לזה לגבאי כאן, באחד הגבאים של בתי-הכנסת, היה מבזבז, מי היה מבזבז?

תראי, סכומי עתק, טוב, הם מצליחים, יש להם כישרון גאוני,

מבזבז מה שנותנים לו,

וכן היה מבזבז בין כל שרי האוצר,

לצערנו.

עשר מיליארד דולר, עשר מיליארד דולר,

הם גדרו,

רק?

נכון.

75 נתנחנו עם עובדות ההתחדרות,

כן, כל המגבלים,

כן, כן. אמרנו, שוטה, אין מה להסתפק. לפעמים יש עיתים חלילים עיתים שוטה, פעם כך, פעם כך. אם באותו רגע שהוא הגליג היה מרמה לי,

אז בוא נראה, הוא יצא יהודי החברה. זה חצי שעה נורמלית בשביל זה, לא רק חצי שעה. לא, לא, הדלקה עושה מצווה, לא חצי שעה.

מספיק באותו רגע. אני לא אומר לך, חצי שעה? לא.

הדלקה עושה מצווה.

אז אם באותו רגע היה בסדר.

אחר כך בא מישהו והתחיל איתו, שיגע אותו, ונדלק.

אפילו אחר כך, כרגע שקרה, זה לא פוסל על מפריע, כי הדלקה עושה מצווה.

מכל מקום, לא כדאי להתעסק עם אנשים כאלה,

תדליק אתה בעצמך ולא תיתן לו, גם אם זה בבית הכנסת. לפעמים רוצים לעודד את האדם הזה,

תעודד אותו בדברים אחרים. תגיד, לא, אנחנו עליינו לתת כסנא, נדליק נר בשביל בעל נתניה, אתה תדליק את הנר. תן לו דברים אחרים. שם אין ברכה, תעשו לו חג הגאונה ולנורות,

אבל במר חנוכה יש ברכה, לא כדאי לתת לאנשים האלה, ספק אם באותו רגע הוא כן בסדר, לא בסדר.

גם לגבי דברים אחרים,

מי שנמצא בבית-החולים, הרצוג.

לפעמים בבית-הכנסת שם יש מניין מצוין.

אנשים שהם, ברוך השם, נורמליים, יש לו בעיה עם היד,

אז הוא נמצא שנה במחלוקה כדי לעשות פיזיותרפיה, או דברים אחרים.

יש שם גם חולים בריאים בנפשם, אבל חולים בגוף.

כן, חולים בגוף, הם יכולים להתפלל, יש לך מניין כזה, זה מצוין.

אבל לפעמים יש לך בדיוק תשעה,

ובא איזה כוכב שם, הוא מוכן גם.

לא כשהוא מוכן להתפלל לשלום מניין, הוא החזן, הוא לובש את הגרטין וניגש מייד, והוא מתחיל אשרה.

זה בדיחה, אי-אפשר להתפלל איתו.

לפעמים אתה מרגיש, הכרת פניו של האדם הזה עמתה בו, שהאדם הזה מרחאב, כוכב גדול.

אבל לפעמים אתה לא מרגיש מראש, אבל אחר כך אתה רואה. ולכן, עדיף לא להתפלל במניין שם, תתעלם מהמניין,

תגנור את העמידה, תגיד עלינו לשבח, תלך לחיים טובים,

תעזב את המשוגעים האלה,

לא כדאי להתפלל איתם. לפעמים אנשים הולכים מהר המנחות,

יש להם אזכרה, באים כל המשפחה בדיוק תשעה.

הסדר העבר שרירי, בא מישהו ואומר, הנה אני ראיתי מישהו מסתובב שם עם פיג'אנה, בלי פיג'אנה,

אתה מביא אותו, והוא מוכן גם להגיד קדיש.

אבל אם אתה רואה שהאדם הזה מרחף,

לא כדאי להגיד את הקדיש, למרות שאין בריכה לנתנה, אבל אתה יודע שמשתנא האדם הזה, יותר גרוע משיכור?

יותר גרוע, יותר גרוע משיכור. שיכור, הראש עובד טוב, הכל בסדר, הוא לא הגיע לשכרותו של לוט.

ההשפעה של אלקרון, שהוא לא יכול לדבר בפני המלך,

אבל הוא נשאר שפוי, ולכן הוא חייב בכל המצוות שבתורה.

רק אם הוא הגיע לשכרותו של לוט,

אז הנרקומן או אלקרוניסט כזה נחשבים כשותים.

אבל אם הוא שותה קצת, שותה סך הכול חצי כוסית,

אז בזה הוא עדיין חייב במצוות להצטרף למניין.

אבל שאין כן לגבי הדוגמה השנייה,

לגבי אותם השותים.

אנשים נורמליים לא מאשפיזים שם.

יבוא אדם ויגיד, אני מוכן בהתנדבות להיכנס לשם.

אף אחד לא ייתן לנו להיכנס לשם.

תראה, היום אומרים בעבילות על אותם המשוגעים,

אומרים להם, היה לו דיכאון,

היה לו משביע נפשי, הם מאבינים את הביטוי.

אבל בעברית כאלה, האדם הזה מג'נון, משוגע.

הוא מדבר לעניין, תיתן לו כסף, שילך לקנה קוקו-קולה.

יקנה לך קולה, יביא לך עודף,

וכן על זה הדרך.

יש הרבה, אבל אתה אין. לפעמים השיגעון שלו זה, לפעמים הוא מפזר את הכסף. אבל יש כאלה משוגעים שהשיגעון שלהם אחרת.

אתה נכנס לשם, לפעמים אתה רואה אדם לבוש מחלצות, איזה עניבה, מדבר יפה,

ואתה מדבר איתו כמה מינים,

אחר כך אתה מגלה, אתה שואל אותו,

תגיד לי, למה האדם ההוא נמצא שם? הוא לבוש יפה, מדבר, תראי איזה אינטליגנציה גדולה, הוא נראה לי מדען בכיר, מה אתה אומר?

אומר לך, לא, הוא משוגע, איפה אתה יודע?

תראה, הוא אומר שהוא משיח, זה לא משוגע זה?

תגיד לי, אבל מי אומר לך שלא? אולי באמת הוא משיח,

אז הוא עונה לך, אני אומר, אני, אני, אני, לא שלחתי אותו עדיין.

אז אם הוא לבוש תום, אז הוא אומר שהוא נורמלי,

ולפעמים אתה אומר, אתה משוגע ממנו,

איך שהם מדברים, לא צריך הרבה כדי להגיע.

אתה מדבר איתנו עם שני מילים וחצי ואתה רואה כבר איפה האנשים מעין המרחפים.

ולכן, אל תיכנס לספק ברכה לבטלה.

אתה אומר חזרה,

אתה נכנס 19 ברכות, אולי אין ברכה לבטלה אם האדם הזה היה כך. הלוואי והנורמניום שלנו, כשאתה אומר נגן אברהם,

כולם יכבנו, יעני עניהם, יהיו תשעה עולים לדרכותם.

אתה רוצה שהכוכבים האלה יכבנו,

אולי באמצע אל תחשק דרקום וייצא. אתה יכול להגיד לו אל תצא, אתה יכול להגיד לו מה לעשות שם, זה הבית שלו, הוא בעל-הבית, אתה אורח.

ולכן קדושה בכל רם כן. קדושה בכל רם, אם אתה רואה שהאדם הזה מדבר לעניין,

יש סיכוי שהוא נורמלי, אז תגיד קדושה בכל רם, אין לך בעיה של ברכה לבטלה.

אבל חזרה, בשום אופן לא נתיר לומר שם דבר כזה, אלא אם כן, אתה יודע, כל המניין כולו נטו, נורמלי,

אתה יודע שאנשים היום בריאים בנפשם,

רק בעיה גופנית,

אז אתה יכול להתפלל איתה.

אדם שברמינן הוא שותה, בדרך כלל יש לו אפוטרופוס.

בזמנם היה הבדיל ממנה את האפוטרופוס. לצערנו לא היה הבדיל, אבל על-פי החוק יש אפוטרופוס. אם האדם הזה, נניח, יש לו אבא,

בדרך כלל האבא שלו לא היה אפוטרופוס.

אין לאבא הפוך, הוא אדם מבוגר, אבל יש לו בן, לפעמים הבן.

אז יש מצוות השבת אבידה גם למשוגעים. סוף-סוף הוא יהודי.

אלא מה, השבת אבידה, תמיד אני מחזיר לבעלים. פה אסור להחזיר לו.

כשאתה נותן לו, עוד פעם נזרוק את זה,

ואז מעלת בתפקיד. הרי שומר אבידה הוא שומר שכר.

כשנתת לו את זה אתה מתחייב.

לכן, תשאל מי אפוטרופוס על העם, תלך ותיתן לו.

השאלה היא כך,

חשובה לטפל בו, כשצריכים לטפל בו וכדומה.

יש אפוטרופוס. בסדר, מעלת שכנים. בסדר, מעלת שכנים. עכשיו, כשהוא זרק את הכסף, יש אפוטרופוס. זה לא כסף, זה כמו ריהוט.

יום החבר הכי שעובר את זה, זה לא יקצור החוצה.

טוב. זה יקצור החוצה. בסדר. אז אם האדם הזה השתגע וכו',

אם יש לנו מצווה מן התורה, מצוות השבת אבידה לכל יהודי,

גם ליהודי משוגע, גם כן יש את המצווה.

השאלה היא מתי הוא לא שומר מצווה.

אם בזמן שהוא היה נורמלי והיה שומר מצוות, אתה צודק.

אבל אם נאמר, עד שהוא השתגע הוא כן היה בסדר.

מה שעכשיו הוא מחלל שבת העושה דברים אחרים, הוא לא חייב במצוות.

אין עליו שום טענות ומענות. למה הוא איננו מתפלל מנחה על דבר אחר? בגלל שהוא משוגע.

משוגע פטור מכל התורה כולה.

ולכן יכול להיות שהוא כן חייב במצוות השבת אבידה,

ולכן ילכו ויתנו את זה לאפוטרופוס שלו, או, אתה קורא לפעמים אוכל.

אתה נותן לו,

בזו הוא בסדר. בזו הוא בסדר, אז בדברים האחרים.

טוב, אז יש מצוות השבת אבידה. בזו הוא יש על כל מי שרואה, לאו דווקא על שכונים, כל אדם שרואה יש עליו מצווה חודת השבת אבידה.

יש בעיה אחרת באותם המשוגעים, הרבה פעמים הם הולכים לאסוף כסף.

יושבים בתחנה המרכזית ומתחילים לאסוף.

אז בבוקר כשהוא התחיל לאסוף, היה עוד נורמלי.

היה עדיין מתון, היה בסדר.

ואז נתנו לו כסף צדקה, והוא זכה בזה.

אחרי שעתיים שמש, מישהו רגיז אותו.

נתן לו חמישה אגורות. אתה לא מתבייש? חמישה אגורות.

הוא התחיל להשתגע, התחיל לצעוק צעקות.

לקח את כל הכסף שם, היה לו חבילת כסף לאלף, וזה היה כאלה.

בפעמים הוא הולך מייד לאסוף. טוב, אם הוא אסוף מצוין,

אבל בפעמים הוא לא אסוף, הוא עושה את זה והולך.

וגם פה יש את המצווה, מצוות השבת אבידה.

אם מעיקרה, מהבוקר כשהוא הגיע לשם הוא כבר היה משוגע,

אז משוגע אין לו כויין לקבל.

אפילו אם לדעת אחרת מקנה לו, יש בעיה.

עכשיו נראה יותר קל.

אבל מה שאומרים, בבוקר הוא היה מרמלי.

אחר כך הוא השתגע והתחיל לזרוק את הכסף,

אתה הולך ואוסף את כל הכסף. ויש לך מאה, 300-400 שקל אספת,

אתה לא יכול להחזיר לו את זה.

אלא תשאל, תתעניין מי האפוטרופוס. בדרך כלל, אם יש שם איזה קיוסק או דבר אחר, תשאל אותם.

הם מכירים את הכוכבים האלה.

תגיד לי, אם זה המשוגע,

מי ואימא הוא, מי האפוטרופוס עליו, איפה הוא דר?

הם עובדים עם כל הפרטי-פרטים עליו. הם אומרים, נכון,

הכוכב הזה גר במקום פנוני, אבא שלו פנוני-עלמיני,

לפעמים יש לו אבא מכובד, מסכן האבא הזה,

תיגש, תגיד לו, הנה זה 400 שקל, והילד שלך זה רק, הנה אתה מקיים בזה מצוות עשה דא ריתא,

מצוות השבת אבידה.

אם זו הפערה אגוררת, אתה לא חייב לבזבז את הזמן שלך בשביל עשרה אגורות.

הייתה שמם מרובה משל חברו, בזה התורה אמרה, והתעלמת פעמים שתמיד תענן, כמו שמר״ל כתב בסימן רסם ג' בחושם משפחת.

אבל כשזה כסף גדול, 400-500 שקל,

אז בזה בוודאי שיש צורך לטרוח ללכת ולהחזיר את זה לאותו אפוטרופוס.

והחוקרים למקרה הזה, יש כאלה, כמו שהוא אמר, הוא לוקח בזה רק טלוויזיה ורק מכניסים אותו,

הוא עכשיו מתחיל, אני יכול להביא את זה בישיבה.

זוכרים שזכרו טלוויזיה מהבית,

כן?

רק הוא הכניס אותם לתל אביב ולכל מיני מקומות כאלה,

יושבים חודשיים ושלושה ו... תשעה חודשים יצאו,

כן? אז מה הדין שלו לגבי על זה? הוא יוצא החוצה, הוא היה במשוגעים,

אז הוא נמצא במשוגע?

גם משוגע, כמו שאמרתי,

עיתים חלים, עיתים שוטה,

בזמן שהוא חלים,

אז הנה האדם הזה עבר את המשבר. ברוך השם עכשיו הוא בסדר, אז דינו כפיקח לכל דבר.

זאת אומרת, לא בגלל שפעם הוא נכנס לבית משוגעים, אז כל החיים תיתן את הסטיגמה הזו. לא.

אלא, רק לאותה התקופה, אחר כך הוא מתאושש, אין בעיה.

אדם שהוא חירש אילון,

גם הוא דינו כשוטה, פטור מכל המצוות,

לאורך כל הדרך, בכל התרייג מצוות,

גם לגבי מלכה חנון קר,

גם לגבי עיתים וקידושין, וכל הדברים מהתורה הראו כשוטה.

אלא שחכמים תיקנו לחירש תקנה של קידושין, תקנה של גירושין, לפעמים יש צורך ויש תקנה מידי רבנן.

אבל הקידושין שלו זה לא דאורייתא אלא זה תקנת חכמים,

ואין כאן בעיה מדאורייתא.

כל זה היה בזמנם.

בזמנם לא היו בתי ספר לחירשים.

תכניס אותנו לבית ספר רגיל, הוא לא קולט, הוא לא מבין כלום.

מננה היה גדל האדם הזה פורה.

איך אומרים בערבית?

נייר, היו גדלים פה, הם מסתובבים ברחובות, ולא הייתה להם שליטה על אף אחד.

מננה היו גדלים כמו משוגעים, וזה לא היה ספק.

ב-200 השנה האחרונות התחילו לאלף אותם,

ולכן דנו על כתב סופר, שבט סופר ושאר כל גדולי הדור בנושא הזה, מה דונם של אותם החירשים אילמים שהצליחו לאלף אותם.

היום אתה מתבונן באותם החירשים אילמים.

הרבה מהם עובדים, מתפרנסים למחייתם, הם רואי-חשבון, כלכלנים, מדענים מהשורה הראשונה, הם אנשים מבריקים, לפעמים הכישרון הטבעי שלו הוא נפלא.

אנחנו מאבדים את הזמן שלנו בהרבה פטפוטים, מדברים בפלאפון וכו',

מאבדים, שרפים הרבה מהזמן. הם לא יכולים לדבר,

וכל הזמן שלהם קודש.

אם הם לומדים, לומדים ברצינות,

עד הסוף וכו',

ולכן יש מחלוקת גדולה.

האם העיבוף הזה הפך אותם לאנשים נרמלים, חייבים בכל המצוות,

הוא יכול לברך ולהבדיק בשבילך מר חנוכה,

או שהעיבוף הזה מאבדים, כמו שאתה מאלף את הקוף, אתה מאלף גם את האדם הזה,

ועדיין הוא פטור מהמצוות.

גם המדענים בינם לבין עצמם נחלקו בפרט הזה לגבי מהותם של החירשים אילמים.

ורובם של המדענים מסכנים את העניין כך,

ילד קטן בגיל חמש,

אפילו אם יש לו כישרן עצום, הוא בועל שבבועלים. כל דבר שאתה נותן לו, לוקח, לומד, יודע,

תיקח ממנו קרמבו, ותהיה לצעוק עליך, להשתלם.

תגיד לו, אני אשמם לך,

הוא ילד, אני רוצה את הקרמבו. זהו.

גם החירש אילם הזה אולי יוצר קשר עם הסביבה, הוא מנותק, הוא לא שומע ולא מדבר.

הם נשארים ילדים קטנים.

יש לו כישרן עצום, הוא מדען, הוא בן שישים,

אבל הראש שלו לא קומה בן שש.

מבחינת הסביבה והחברה יש להם בעיה.

ולכן גם אם נאמר שהאדם הזה יש לו כישרן גדול,

משוגע זה לא אומר שהוא מפגר.

יש משוגעים, יש להם כישרן נפלא,

אולי דווקא מרוב שכל הם משתגעים.

ולכן גם פה אצלנו, אולי אותו המדען שהוא חירש שילם,

אולי חלילה עדיין בדברים אחרים, הוא כמו ילד,

ולכן הדבר לא יצא מידי ספק, לא יצא מידי מחלוקת.

הנפקא מילה ראשונה,

האבא הזה בא ושואל,

יש בירושלים שני בתי-ספר לחירשים נגמים.

האם אני חייב לשלוח אותו לבית-הספר הדתי,

או שאני יכול לשלוח אותו לבית-הספר השני? זה תלוי במחלוקת הזו. המסקנה היא, חייב לשלוח אותו לבית-הספר הדתי.

דבר שני,

הילד הזה יודע להתפנל, הוא כבר לומד, מלמדים אותו שם להתפנל,

וכולי.

ישתדל האבא לחנך אותו בכל המצוות, שמירת שבת וכן הלאה.

יגיע לגיל בר מצווה,

אם האבא יודע שהילד הזה שומר על מקוון של גופו, יש לו מחשבה נקייה, גוף נקי, צריך לקנות לו תפילין. וכן, על זה הדרך.

יכול להיות שהקידושין אצלו זה כבר דאורייתא.

זה לא בעיה בדר אדונן, הנושא שם יהיה הרבה יותר חמור.

אם נצטרך גד, זה דאורייתא. וכן, באורך כל הדרך וכל הדברים האחרים.

כאן אצלנו, אם האדם הזה שואל, אומרים לו, לא, אל תיתן את המפתח שלך על אחרי שיניהם,

שהוא ידליק בשבילך, ספק אם הוא יוציא אותך על ידי חובה.

ולכן, ולכתחילה אל תיתן.

כבר נתן, כיוון שזו מחלוקת בדא רבנן, וכבר הדליק לו אחר שידיהם.

אומרים בזה, ספק דא רבנן נקולה, בדאבל מאי דאבה אבך, הוציא אותו מדאחוזת הדלקת נר חנוכה.

כן, שכאן המחלוקת היא בדא רבנן.

אבל צריך לשים לב לדברים אחרים שהם דאורייתא.

לפעמים האדם הזה מתנהג ברשעות.

כל אדם שעושה עוון, אני מוכיח אותו,

אתה יוכיח, תוכיח את עמיתך.

שותה שעושה עוון, לא צריך להוכיח אותו.

אם השותה הזה נעשן ביום שבת, אתה צריך להוכיח אותו? מה פתאום?

הוא פטור מכל המצוות,

ולכן לא צריך להוכיח את השותה. אל תגידו שום מילה, אל תתחיל עם המשוגעים.

אבל חורש אימון כזה,

האם צריך להוכיח אותו? אתה רואה אותו נעשן בשבת?

תלוי במחלוקת האמורה.

ולכן המסקנה היא,

ברמז תנסה. תנסה בעדינות. שמע לך, כן, לא שמע.

אתה פטור, אל תתעמת אתו. אם הוא מחלול שבת, הוא עושה דברים אחרים,

אתה לא צריך מרוב אלו. אבל בדרך רמב כדאי להשתדל לכוון אותו שילך בדרך הטובה והישרה.

לפעמים אתה מביא לו קלטות,

קלטת וידאו, אז הוא רואה.

הוא לא שומע,

אבל הוא רואה את הדברים, וכן הלאה זה הדרך. יש כל מיני דברים שהוא יכול לאט-לאט להבין, אתה מביא לו חומר בכתב,

הוא יכול לחזור בתשובה שלמה.

כדאי לקרב את האנשים האלה,

לחזור בתשובה גם את החירשים אומנים לבלתי יידח ממנו נידח.

זאת ועד, הרבה פעמים הוא חירש אליהם, אבל העובדים שלו כולם פיקחים מונרמליים.

אם אתה מחזור אותו בתשובה ולשלוח את העובדים שלו לבתי-ספר דתיים, לישובות, אולי אין לו בנים תלמידי חכמים.

אז לכן בוודאי שאותם שעוסקים בקירוב רחוקים,

מן הראוי שישתדלו לקרב גם אותם,

הם חייבו להיערך מבחינת החומר בכתב וכיוצא בזה,

כדי לעשות סמינרים גם לאותם האנשים.

כמובן, הסמינרים מחרשים אלימו, הם לא יכולים להיות במתכונת רגילה,

הם לא יכולים לשמוע הרצאות,

אלא חומר בכתב בעיקר, כדי לקרב גם אותם להבינו שבשמים.

גם אם הוא חי לבד, יכול ללוואי מעצמו, כן, חייב, ודאי.

אם האדם הזה מדבר ולא שומע,

הלבד כולה עלמא, חיה בנר חנוכה, וכן להפך.

אם האדם הזה שומע,

והוא לא מדבר גם כן, חייב,

אליבד איכון עמא, בנר חנוכה.

כל הוויכוח שדיברנו על חירש אילם, שאילפו אותו, רק בזה יש את המחלוקת הפוסקים.

חירש אילם שזה קרא לו, החירש אוהב.

יש הבדל בין אם האדם הזה נולד כך או לא. אם האדם הזה נולד מרמדי, הכול היה בסדר.

חלילה בגיל 30-40, לעבר איזה תאונה או דבר אחר, נבהל ונהיה אילם.

אז בחיי גוונאו, דינו ודאי ככל אדם רגיל.

הוא שומע, הוא לא יכול לדבר,

אדם אליבא לכול אלוה, הוא חיה בכל המצוות לפי תנועת הפה, והם מבינים מה אתה מדבר. נכון, אבל מה שהוא מבין, מה שאתה מדבר. האם זה הפך אותו בדבר אחד להיות שפוי, נורמלי, בכול?

או שבקטע הזה הוא בסדר. אבל יש קטעים אחרים שהוא אולי בסדר.

אדם שמתנהג בכול הוא נורמלי.

רק דבר אחד הוא לא נורמלי, הוא הולך ויושב בבית הקברות.

אפילו שהוא בכול הוא נורמלי, הוא לא אומר שיפה הכול.

אבל הדבר האחד מגלגל על הכול, ואותו דבר גם בדבר הזה.

ולכן צריך לבחון אותו בהיקף הכללי.

אם אחד כזה ירצה לתת גט לאשתו,

צריכים לבחון אותו לדעת אם הוא נורמלי במאה אחוז, כדי שהוא ייטול את הגט,

אחרת אשתו צריכה להמתין.

הם נמצאים בקשר עם מנהל בית-החולים.

רק אם תהיה איזו שעה שהוא פיקח ונורמלי לחלוטין במאה אחוז,

אז הם מזייקים את בית-הדין.

בית-הדין מייד נוסע לא רק הצוות המזכיר אלא גם הסופר שכותב את הגט. כולם נוסעים ישר לשם,

עוזבים את כל הדברים האחרים, קודם כול כותבים את הגט כדי לסיים את הפרשה שם.

כמובן, זה תלוי ברצוני אטום, אם הוא מוכן לגרש.

אם הוא מתנגד ולא רוצה לגרש, זה בעיה.

לפעמים אתה משכנע אותו, אתה אומר לו, בין כה אתה חי בלבד,

למה לך שהיא תישאר שם וזה? לפעמים הוא מבין, מרחם עליה.

אבל לפעמים הוא מתעקש.

הוא אומר, לא, מחר אני אוכל לחזור הביתה.

אז הוא מדבר באיזה יום מבחינתו,

ולכן אין לנו אפשרות לכפות עליו. ובחינם, בבקשה, אמר,

אני קורא בסימן תרעז, סעיף ב'

קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק.

כמו שהאבא מחנך את בנו, יש מצוות חינוך בכל המצוות,

גם במצוות דאורייתא וגם במצוות דרבנן, הוא הדין גם במצוות נר חנוכה.

ולכן, ילד יתום,

אם לאבא, אם לא אמא, אם מי שידליק עליו,

כמו שהוא דואג לעצמו בכל המצוות,

הילד הזה חכם ונבון להתפלל ערבית, מנחה.

כלומר, צריך לדאוג לעצמו להשיג שמן לנר חנוכה,

לקיים את המצווה כהלכתה.

למרות שהוא קטן.

כיוון שהוא בגיל שבע-שמונה הגיע לחינוך,

לכן צריך לדאוג לעצמו לברך ולהדליק.

אבל מערב איזה, ברוך השם, לא יתום,

האבא שלו עיר השמים והאבא שלו מברך ומדליק יוצא לידי חובה במה שהאבא שלו מברך ומדליק.

האבא שלו פוטר אותו, מוציא אותו לידי חובה.

לא רק אם העמד הזה קטן,

אפילו אם העמד הזה אחרי גיל בר-מצווה,

גם כן האבא פוטר אותו.

מיניים לנו?

אנחנו לומדים את זה מהגמרא במסכת דברי המציאה, יב.

שם הגמרא אומרת,

ילד שמוצא מציאה, מציאה שייכת לאבא.

לא רק מציאה.

חסל מציאה.

אבידה.

מילה טוי, טוטו, נוטו, זכה עשרים מיליון,

שמי זה שייך לאבא.

והגמרא אומרת, אנא רבי יוחנן,

לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביב.

הרעיון כמו קטן, אפילו שהוא בן העשרים זה לא הגיל קובע, אלא מי נותן אוכל