חנוכה לדורות – כוח התורה, תוקף תלמידי החכמים ודיני סעודות מצווה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ימי החנוכה.

והרמב״ם מעתיק לנו את דברי הגמרא, את הברייתא,

מהי חנוכה, מה כל העניין.

הנושא היה, כמו שאמרנו, לפני אלפיים ומאה שנה, זה היה באמצע תקופת

בית שני. בית שני התקיים יותר מארבע מאות שנה,

ובאמצע התקופה מלכות יוון הרשעה כבשו את ארץ ישראל, השתלטו על הכל,

ופשטו ידם בממונם של ישראל, בבנותיהם,

נכנסו להיכל, פרצו בו פרצות, טימאו הטהרות,

ולא נתנו להם, כמובן, להקריב קורבנות.

גזרו על עם ישראל שלא ישמרו את התורה והמצוות, שלא יעסקו בתורה, שלא ישמרו שבת,

שלא ימונו את בניהם,

ומי שנתפס בעוונות הללו, אחת דתו להמית.

כמובן,

הם לבד לא היו יכולים להצליח אלמלא הסיוע הפעיל של אותם המתייוונים,

לצערנו,

מאז ומתמיד היו, מהריסייך ומחריבייך

ממך יצאו, לכן יש לנו ברכה מיוחדת בתפילה,

ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכנעם במהרה בימינו.

לצערנו, לא רק היה, יש עדיין, גם בדור הזה שלנו עדיין הווה,

יש גם היום, יש אנשים מסוג זה.

ואותם המתייוונים היו מוסרים ועושים את כל התעלולים לחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם,

וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, הרגו את היוונים, המתייוונים.

כשגברו על אויביהם זה היה ביום כד בערב,

ואז בדיוק כה היו צריכים לקיים את מצוות הדלקת המנורה.

כל המלחמה, כל מה שעשו,

כל זה כדי שנגיע למנוחה והנחלה מבחינה רוחנית.

וכאן הגיעו, ברוך השם, לבית-המקדש, כבשו את הכול, הר-הבית בידינו.

בשביל מה הוא בידינו?

כדי להקריב קורבנות, כדי להדליק את המנורה.

הגיעו לשם,

חיפשו שמן, ולא מצאו שמן טהור, אלא רק

פח אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול.

לא יבוא להדליק אל הלילה אחד, נעשה נס,

והדליקו בו שמונה לילות,

ולכן בגלל הנס שהיה אז תיקנו חכמים שנודה לבורא עולם על הנסים הנפלאות, הן באמירת ההלל ובתפילה על הנסים,

וכן בהדלקת החנוכיה שמונה לילות.

כל זה זכר לנסים הנפלאות שהיו אז בימים ההם, בזמן הזה.

זה הרקע לכל הנושא של חנוכה.

הראשונים בספר האשכול המאירי, ועוד מהראשונים, כבר שואלים מדוע ולמה תיקנו חכמים שמונה ימי חנוכה.

תודה.

מספיק שבעה ימים.

הרי אותו השמן היה ראוי לדלוק לילה אחת.

הנס היה שנוסף ללילה הראשון דלק עוד שבעה ימים.

אם כן, הנס היה שבעה ימים.

מספיק אם תחגוג את החנוכה שבעה ימים, למה צריך שמונה ימים?

זו השאלה.

יש על הקושייה הזו עשרות תירוצים.

התירוץ הראשון שכותב ספר האשכול,

הוא כותב, מגיע בבריתא,

במקום שקראנו קודם

שבאותו הפח היה לדלוק יום אחד,

הוא כותב,

הגרסה אצלו הייתה שאפילו יום אחד לא היה כמות של שמן שידליק

באותו ארץ.

נניח אם הכמות היא חצי לוג,

אז גם חצי לוג לא היה.

ולכן גם ביום הראשון למעשה היה נס שדלה כל הלילה כמו שצריך.

זו הגרסה הראשונה.

תירוץ שני, מרן אומר,

הם חילקו את השמן לשמונה חלקים.

הם ידעו שאין להם שמן, שמונה ימים אברים לא יהיו להם,

אז לא שפכו את כל השמן, שמו רק שמינית.

היה צריך שידלק שמינית מהלילה,

שעה וחצי יידלק ואחרי זה יכבה.

במקום שעה וחצי יידלק כל הלילה יותר מתרסר שעות,

נמצא שגם בלילה הראשון במקום שעה וחצי זה דלה כל הלילה,

נמצא שגם בלילה הראשון היה הנס.

אלא שהטרי חדש ממאן לקבל את התירוץ הזה.

הרי אסור לסמוך על הנס, לפי הטבע אתה צריך למלא את הכול.

הלילה יש לך שמן,

אין מעברין על המצוות, אתה חייב להדליק את הכול. מי יתיר לך לשים רק שמינית?

ולכן הטרי חדש מתרץ אחרת,

והוא כותב,

דפקא מינה למעשה,

אדם עני מרוד, אין לו שמן.

השמן, מה שיש לו זה בקושי מספיק ללילה אחד.

לשאר הימים הוא יודע בוודאי שלא יהיה לו, נמצא באיזה מקום נידח בעולם, ולא יהיה לו שמן לשאר הימים.

מה יעשה?

לפי דברי מרן החרא,

כדי שיזכה כל לילה להדליק,

אז יחלק את זה לשמונה חלקים, כמו שעשו בבית המקדש.

ולטרי חדש לא.

מוטב שידליק את הכול בלילה אחד, יקיים את המצווה שחצי שעה ידלק רצוף,

ולא יאבד את המצווה בכל שמונת הימים.

וכל הימים הוא לא מקיים את המצווה אם זה דולק לו רק שלוש-ארבע דקות.

זו הנפקא מינה בין התירוצים.

יש עוד תירוץ.

ספר האשכול אומר,

למה היה חתום אותו פח השמן בחותמו של כהן גדול?

מה, כל מה שנכנס לבית המקדש היה חותם את הבדץ של הכהן הגדול? בשביל מה היה צריך להחתים את זה?

מסביר ספר האשכול,

כשבאו למלא את הפח הזה שפכו שמן כדי שיתמלא,

במקום שיתמלא הפח

נשאר רק שמינית, נעשה כולו תמצית.

באו ושפכו עוד שמן,

גם השמן השני,

במקום שימלא את כל הפח נעשה גם כן שמינית.

היו צריכים כפול שמונה, כמות של פי-שמונה כדי למלא את הפח הזה.

אחרי שגמרו למלא, באו לכהן גדול,

ילמדנו רבנו, מה השמן הזה?

למה כך נעשה?

אמר להם, אני לא יודע, אבל סגרו אותו והחתימו פלומבה של הכהן גדול כדי לזכור,

היה כאן משהו, באותו השמן דלק שמונה לילות.

אז נמצא, אמנם זה היה שמן, אבל זה היה שמן מיוחד שהתמעט מעיקרה, נעשה כמו תמצית,

אז מעיקרה, גם בשביל הלילה הראשונה, כמו שאמרנו,

זה בא מאותו השמן שיכל להיעשות כאילו הוא דלק לילה שלם בכמות קטנטנה כזו, כי הוא נעשה כמו תמצית, כל זה לפי ספר האשכול.

כמו שאמרנו, יש עוד תירוצים רבים,

חלק לפי הפשט, חלק לפי הדרש, לפי הסוד.

יש אריכות בנושא הזה,

אבל אמרנו את היסודות העיקריים,

מדוע ולמה צריך שמונה ימי חנוכה.

באותם הימים,

אסורים בהספד ובתענית.

אדם שנפטר, לא עלינו, הספד בשעת הלוויה, יום השבעה או השלושים אסור.

כך גם אדם שיש לו צומות לכפרת עוונות או מסיבה אחרת,

אסור לו לצום בימי החנוכה.

יש לו אזכרה של האבא שלו וזה חל דווקא בתוך ימי חנוכה,

או שיקדים לפני חנוכה,

יצום ביום חמישי הבא, יעשה צום כמה ימים לפני כן,

או שיאחר את זה,

יום שלישי שאחרי החנוכה יבוא ויצום, יעשה את השלומים.

אבל בתוך ימי חנוכה אין לו יותר להתענות, הם דומים ליום טוב.

זה לא רק בהווה, אלא גם בעתיד.

במדרשת הנכונה, פרשת בעדותך כתוב,

שלך אינה בטלה לעולם.

זאת אומרת,

כשאהרן הכהן ראה שכל אחיו,

כל תריסר שבטיה הקריבו נשיא אחד ליום, נשיא אחד ליום,

חלשה דעתו של אהרן הכהן, ואני מה?

אני כלום?

אמר לו הקב' הוא, בעלותך את הנרות אל מול פני המנורה,

שלך יותר גדולה משלהם, הם הקריבו פעם אחת.

אבל אתה,

הרמז במצוות הדלקת המנורה החנוכיה הזו,

שהיא תישאר לעולם.

גם אם יבוא בעזרת השם מאחר מלך המשיח,

אל תחשוב, יבוא משיח אז לא יהיה בעוד שבועיים חנוכה, לא?

החנוכה תמשיך.

יש עוד חג שלא ישתנה,

והנה הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם נעשו מזרעם.

שם זה כתוב גם במדרשים אחרים, וראינו אותנו אותו הפסוק,

שהפורים יישאר קיים לעולם.

גם הראשונים, הרשבי הוועות, ציטטו את הפסוק הזה, את הדברים שאמרנו.

אבל לגבי החנוכה, לא כולם ציטטו את המדרש בעלותך,

אבל האמת היא שגם החנוכה,

שניהם שווים, חנוכה ופורים,

הם יישארו לעולם ולעולמי עולמים. כך שגם ההלכות האלה, אנחנו לומדים אותן,

לומדים אותן בקבע.

לכן צריך להיזהר לזכור את כל הדברים.

זה לא זמנית, אתה קורא את זה במחר יבוא המשיח.

המחשב לא ימחק את ההלכות האלה.

כאן זה יישאר לעולם.

חלק מהם יתבטלו.

טוב, מה בדיוק יתבטל, מה לא? איך הרמב״ם אומר? בכל הדברים האלה,

נחכה שיבוא המשיח ונשאל את המשיח, הוא יענה תשובות

קצרות וברורות על כל העניין. חלק מהם אבל כן יתבטלו, גם הדברים שכתובים בתורה.

אבל כמו שאמרנו, חנוכה ופורים הם הדברים היוצאים מן הכלל.

תענית חלום מותר אפילו בשבת ויום טוב, קל וחומר.

בחנוכה, דוחה את החנוכה ויצום, אבל יצטרך אחר כך למיטב תענית לתענית לכפר על מה שצם בחנוכה.

מרן מסיים,

מותרים בכל שמונת ימי חנוכה לעשות מלאכה.

זה לא דומה לחגים, חול ומועד פסח או חול ומועד סוכות,

אלא כאן מותר בכתחילה לעשות כל מלאכה, ולא גזרו על זה להחשיב את זה כי יום טוב גמור.

אבל נוהגות אנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות,

ויש מי שאומר שאין להקל להם.

זאת אומרת, בחצי שעה, חמש עד חמש וחצי,

חצי שעה ראשונה שהנרות דולקות, כדי להראות שהנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, שלא יבואו לתפור לעשות מלאכה לאור הנרות, לאור החנוכיה,

לכן רגילות אנשים לא לעשות מלאכה באותם הרגעים.

אישה שנהגה כך תמשיך במנהגה,

ואין להקל להם. היא רוצה להפסיק את מנהגה אם היא אנוסה,

צריכה התרה.

אבל עם האישה הזו לא רק חצי שעה היא לא עובדת, היא קיבלה על עצמה חופש

שמונה ימים ושמונה לילות.

איך המורים בבתי-הספר, אצל החילונים,

יש להם חופש,

כל רבעון יש להם חופש, אז בין היותר גם חופש חנוכה.

מה המורה הזה יודע מהחנוכה אני לא יודע,

אבל חופש הם לוקחים.

כאן אין במנהג הזה יסוד, שורש וענף.

אפילו אם היא נהגה כך ורוצה לבטל, לעקור את מנהגה,

היא לא צריכה התרה.

היא יכולה להתחיל לאפות, לבשל, לכבש, לתפור בכל שמונת ימי החנוכה, גם בלי התרה.

כל מה שאמרנו שזה מנהג טוב ואמרנו שאין להקל להם, רק לגבי חצי שעה בשעת הדלקת הנרות,

חמש עד חמש וחצי בערב, זה הכול. אבל לא כל שמונת הימים זה ודאי מנהג לא טוב, השעימון מביא לידי בטלה,

מביא לכל מיני דברים לא טובים, ולכן בוודאי שבחיי גוונה יכולה להקל,

אם נהגה שמונה ימים, לא לעשות מלאכה יום ולילה,

יכולה להקל גם בלי התרה.

מה שמותר לעשות בחג, ביום טוב,

לאפות, לבשל או לתגן לביבות,

ודאי שמותר גם באותה חצי שעה.

דברים שאסורים בחול המועד,

סוג מלאכות כמו לתפור, לכבש, על דברים כאלה נאמר,

שלא יעשו באותה חצי שעה, זה הרמז למינה.

אבל אם היא רוצה לתגן להם לביבות,

הילדים באים, תלמוד תורה,

נחשפה וגם קלטה נפשם, רוצים לביבה שהאימא תעשה להם,

למה לא, שתעשה להם,

אין שום בעיה,

לא צריכה התרת נדרים בשביל זה.

ריבוי הסעודות שמרבים בהן הם סעודות הרשות שלא כבעום למשתה ושמחה.

אגב, יש אומרים שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות, משום שבאותן הימים היה חנוכת המזבח,

ונוהגים למען זמירות ותשבחות בסעודה של מרבים,

ואז הווה סעודת מצווה.

יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה כפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב.

בפורים נאמר, לעשות אותם ימי משתה ושמחה.

יש שם מצווה לאכול ולשתות.

האם גם בחנוכה הדבר כך?

יש מצווה לאכול לחם, לאכול ולשתות?

או העיקר שלא תצום,

אבל אם אתה אוכל מעט פירות, ירקות או דבר אחר,

זה מספיק.

זו המחלוקת שיש לנו כאן בראשונים ובין מרן להרמה.

מרן פוסק כדעת מארם ורוב הראשונים שאין שום חובה, אין שום מצווה לאכול לחם וכיוצא בזה.

ולכן אותן הסעודות שעושים,

עושים ערב לביבות או דבר אחר, כל זה בגדר סעודות הרשות,

ואין לזה דין סעודת מצווה.

הרמב״ם הביא את החולקים שגם הסעודות שיש באותם הימים,

גם זה נחשב לסעודת מצווה. דווקא מינה,

אם האדם הזה שכח,

לא אמר על הניסים בברכת המזון,

הרי בליל שבת אדם שלא אמר את זה חייב לחזור, כי יש חובה לאכול כזית לחם.

פה אין חובה לאכול כזית לחם,

לכן אם לא אמר על הניסים וגמר את ברכת המזון,

בוודאי שיצא ידי חובה, ואסור לו לחזור שוב את ברכת המזון.

דווקא מינה עוד, אדם שמוזמן לסעודת מצווה,

אסרו לו לסרב, הזמינו אותך,

אתה חייב ללכת, סעודת חתן וכלה, ברית מילה.

אבל כאן הם הזמינו אותו ערב לביבות, אומרים לו, יש סעודת מצווה,

יש לחם ויש לביבות ויש בכל מכל כול.

הוא אומר, אין חשק ללכת. לא רוצה ללכת, שלא ילך.

זה לא חובה,

זה לא נקרא,

זה לא נחשב לסעודת מצווה.

כל מה שאמרו בפסחים קייג, שבעה מנודים השמים,

ואחד מהם, מי שמוזמן לסעודת מצווה ולא הולך,

כל זה אם זו סעודת מצווה.

אבל כאן, כמו שאמרנו, בשמונת ימי חנוכה,

הסיבה למסיבה הזו איננה דבר שבחובה ולא דבר של מצווה.

ולכן,

אם הוא רעב רוצה ללכת לאכול מלא מופת, אוכל בחיניו, שילך, שיהיה לו לבריאות.

לא רוצה ללכת, שלא ילך.

אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ואלי ואדי מרן,

אין זה נחשב לחובה או לסעודת מצווה.

כן, כן. אם האדם הזה הוזמן לחתונה,

והכל נעשה שם על טהרת הכשרות, טהרת הקודש. יש שם מחיצה.

כל מה שאתה רוצה יש ברוך השם.

יש לך זמן, אתה פנוי,

אז במקום לשבת לאכול בבית ארוחת ערם,

במקום זה תלך, תאכל שם,

תשמח ותשמח, חתן וכלה, יש את המצווה האמורה.

יש מחלוקת אם יש להם בלאו הכי מניין,

האם יש חובה ללכת או לא. מחלוקת שנייה,

אם האדם הזה רוצה לשבת ולעסוק בתורה,

יש לו שיעור קבוע, הוא לומד כל יום,

והשאלה היא אם הוא חייב לבטל את השיעור שלו וללכת לשם,

או שהוא פטור,

כי העוסק במצווה פטור מהמצווה.

הראשונים והאחרונים, כשדנו בנושא הזה,

פתחו את זה מהסוגיה במסכת מועד קטן ט',

שם הגמרא מביאה שני פסוקים.

שלמה המלך אומר,

יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישבו בה.

פסוק אחר אומר, וכל חפציך לא ישבו בה.

מה ההבדל אם זה חפצים או חפציך?

אם אתה גורס בכל חפציך,

אז העניינים הפרטיים שלי לא כמו התורה.

התורה יותר חשובה מהעניינים שלי.

אפילו אם אני הולך בבית חרושת ובשעה אחת אני מרוויח מיליון דולר,

התורה חשובה עוד יותר.

אבל אם זה חפצי שמיים,

תשווה את התורה והמצוות האחרות,

חפצי שמיים כן שווים בה.

אבל אם אתה גורס,

כמו הפסוק השני,

וכל חפצים לא ישבו בה,

אפילו המצוות לא שווים כמו התורה, ותלמוד תורה כנגד כולם,

זה עדיף על הכול. זה ההבדל בין שני הדברים.

והגמרא מסבירה,

כשיש אפשרות שאנשים אחרים יעשו את המצווה הזו,

תן לאחרים שיעשו את המצווה, ואתה תלמד תורה.

אין אפשרות שאנשים אחרים יעשו את המצווה הזו,

אין ברירה.

תעזוב את הלימוד, תסגור את הספר, ותלך ותעשה את אותה המצווה.

ולפי זה גם פה,

אם האדם הזה אומר, תראה,

לנגן, אני לא יודע לנגן.

מה, אני יודע לאכול?

יש הרבה אנשים שיודעים לאכול.

למצוא מניין שיאכלו כזית לחם? יש הרבה אנשים שמוכנים להתנדב ללכת לאכול באותה הסעודה של החתן והכלה,

כדי שיהיה להם זכות לברך שבעה ברכות.

הם אלא, הוא פטור מזה, ישב ויעסוק בתורה.

התורה היא יותר חשובה מזה.

אבל אם האדם הזה יודע לנגן גם, לא רק יודע לאכול,

יש לו מנדולינה,

גיטרה,

עוד או דבר אחר,

והזמינו אותו, תבוא, תנגן.

החתן הזה אין לו כסף, תפרן, עני, אין לו ממון,

אז הוא כאן מצא את האדם הזה בחינם,

תביא את העוד שלך, תבוא, תנגד לי,

תגיד לי כמה שירות, שירות ותשבחות לבורא עולם.

השאלה היא, הוא חייב לבטל את לימודו או לא?

לכאורה, לפי הגמרא שאמרנו עתה,

יש עליו את החובה, כי אין מישהו אחר שילך לנגן,

רק הוא יודע לנגן לכבוד החתן והכלה בחינם.

אין אחרים שילכו לעשות בחינם,

ממלא יתחייב האדם הזה לסבור את הספר וללכת לשמח חתן וכלה.

אלא שגם בזה עדיין יש לנו מחלוקת בפוסקים.

המחלוקת היא,

נכון הדבר שהאדם הזה, יש עליו חובה לשמח חתן וכלה,

אבל יש עליו גם חובה ללמוד ולדעת את התורה כולה,

לדעת כל דין הלכה למעשה.

אדם שלמד הלכות שבת יודע איך לשמור את השבת.

מי שלא למד הלכות שבת בוודאי ייכשל בחילול שבת,

כמו שאומר הגאון רבי יונתן אייפשיץ ביערות דבש, העתיקו אותו המשנה ברורה בהקדמתו למשנה ברורה חלק ג'.

אם כן, אם האדם הזה אומר לך את האמת, תשמע,

לדגן על עוד אני יודע,

אבל הלכות אני לא כל כך יודע.

תראה, הלכות הונאה, אני מימי לא למדתי, אני לא יודע איפה זה אפילו נמצא.

תשאל אותו באבן העזר, חושב משפט,

הוא לא יודע איפה זה.

ואם הוא מתעסק בענייני ממון, לקח ובמכה,

הוא עלול לבוא לידי תקלה, אם הוא לא למד הלכות הונאה.

אז במקום לשבת ללמוד הלכות הונאה,

הוא הולך לנגן באוד לחתנים. כל ערב מזמינים אותו למקום אחר,

הם יודעים שיש לו לב טוב, הוא לוקח מעט או שבכלל בחינם,

ואז מתי ילמד הלכות הונאה, הלכות נזקי ממון,

הלכות ירושות? יש כל מיני הלכות בחושב משפט שאף פעם הוא לא למד אותן.

אז אומר רבנו זלמן בקונטרס האחרון בחיבורו,

גם שעדיין לא למד את כל ההלכות,

אפילו שאין אחר שיעשה במקומו את המצווה,

אפילו אחי, הוא פטור.

העוסק במצווה פטור מהמצווה,

שישב וילמד ולא ילך אפילו אם אין אחר שינגן במקומו.

קל וחומר, אם יש אחרים שיכולים לאכול במקומו,

שאין לו יותר לבטל מתלמודו,

אלא חייב לשבת ולעסוק בתורה.

אם כן, למי נאמר הדין שהגמרא בנתה על הפסוק,

וכל חפציך לא ישבו בה, אה חפצי שמים ישבו בה,

שאם אי אפשר למצווה לעשות על ידי אחרים, חייב ללכת?

זה מדובר באדם שברוך השם כבר יודע.

הוא למד, כל ארבעה חלקי שולחן ארוך, כל הלכה אתה שואל אותו, הוא יודע.

אלא מה, עכשיו הוא רוצה ללמוד מעשה מרכבה,

הוא הגיע לרחוב דוד 19. אז תגיד לו, במקום מעשה מרכבה,

קח את האוד ולך לנגן להם לכבוד חתן נקלה,

תשאיר את מעשה מרכבה אחר כך.

אבל אדם שעדיין לא למד ארבעה חלקי שולחן ארוך, הלכות פשוטות, הוא לא יודע ועלול להיכשל.

אדם כזה, לפני שילך לטייל בחתונות,

לפני שילך לרקוד בחתונות,

קודם כול, שיישב וילמד, ידע את חובתו.

שמוני נותרה את הכרמים.

כרמי שלי לא נטרתי, והכרם שלי הוא,

התורה, כמו שאמרנו,

לדעת את המינימום שבמינימום,

את ההלכות שבארבעה חלקי שולחן ארוך.

אלה דברי רבנו זלמן, ולכן כל אחד ואחד שמקבל הזמנות

ירבו שמחות בישראל. אני מקבל לפעמים, כל יום, שני הזמנות. ירבו שמחות,

בר מצווה, חתונה, ברית מילה, פדיון הבן,

ואם נרצה ללכת בכל המקומות,

צריכים ללכת לטייל, חצי יום, פעם פה, פעם שם, וכן הלאה. זו הדרך.

מתי יהיה זמן ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות,

אם נלך לכל המקומות? לכן כל אחד יעשה חשבון,

איזהו חכם הרואה את הנולד, יראה גם את העולם הבא שלו,

יגיע לגן עדן,

מה הוא יעשה שם? שם לומדים תורה, הוא לא למד בעולם הזה,

מה הוא יעשה שם?

יגיד להם, אני רקדתי לפני חתן וכלה. כל הכבוד, רקדת.

אבל הוא ישתעמם שם, לא יבין שום דבר מהשיחה של החכמים.

לכן ישב וילמד, ישנן את ההלכות,

ואז יגיע לגן עדן, ייהנה מהחיים, יבין מה אומר הרשב״א, מה אומר הרן, מה אומר הריב״ש, יביני דברי החכמים וחידותם,

יוכל ליהנות מהחיים שם בגן עדן.

נכון, בסדר. אם הוא חייב ללכת, נניח שהחתן הזה שכן שלו, ואם לא ילך,

חלילה, יהיה מחלוקת בפני דרכי שלום. טוב, אני מסכים, שילך, שלא יהיה מחלוקת.

ואם כבר הגיע, לא יישב לאכול ולשתות בלבד,

שיזכה וירקוד וישמח. הנה כאן המלך, לא יישב בצד,

ישתדל לשמוח ולשמח.

אבל להעביר את החיים, יש אנשים שאצלם זה מסלול חיים.

כל הזמנה שהוא מקבל, הוא שומר אותה מייד בארון אצלו. אין דבר כזה לוותר, לדלג על איזה חתונה, חס ושלום.

מייד הוא רושם ביומן שלו,

והוא הולך, כל החתונות, כל בר-מצווה, כל אבי הבן, ולפעמים יש לו שלושה ארוחות ביום.

ארוחת בוקר היה ברית מילה, ארוחת צהריים, בר-מצווה,

ארוחת ערב,

או אזכרה, או, היום עושים את האזכרות גם עם לחם, כבר לא עושים דבר פשוט.

אז או חתונה או אזכרה.

אז מתי ילמד? הוא ילך, יסתובב, יעשה סעודות, יאכל פה, יאכל שם,

ומתי ילמד תורה,

יגיע לעולם הבא,

יגיד להם, אני אכלתי בברית מילה, אכלתי צלחתם.

כל הכבוד למה שהוא אכל, אבל צריך גם ללמוד תורה. תורה, מה תהיה עליה?

צריך לדעת שזה העיקר שבעיקרים,

בשביל זה באנו לעולן,

כי הם חיינו ואורך ימינו, והם נגיע יומם ולילה.

ולכן,

יש לך שיעור, אתה לומד שיעור קבוע בהלכה,

לא יוותר על אותו השיעור,

ואם ישאל אותו החבר, למה לא באת,

אם החבר הזה למד אתי באותו השיעור, תגיד לו את האמת, אני למדתי תורה, אני הלכתי לשיעור כרגיל,

תאמר לו את האמת, הוא יבין אותך, מה שלא באת זה בגלל שאתה לומד תורה, והעוסק במצווה פתור במצווה.

לפעמים השיעור שלהם נגמר מוקדם,

הוא גומר בשעה 2100,

ושם בחתונה אפשר ללכוד עד 2300, אוכלים ושותים, לפעמים החתונה מתחילה אחרי 2100,

אז נגמר את השיעור ב-2100,

ילך בתשע ורבע, ילך לשם,

יכול לעשות את זה אחר כך, יעשה גם את זה וגם את זה.

אבל לבטל תורה, לוותר על השיעורים, על ההלכות,

בשום אופן לא.

הנפקא מינה עוד במחלוקת הזו בין מרן להרמר לגבי חכם שהוזמן. הזמינו את החכם הזה, יש מסיבת חנוכה.

יש סעודה, לביבות.

האם מותר לחכם ללכת או לא?

לפי דעת הרמה שיש בזה מצווה, יכול ללכת.

אבל לפי מרן שזה לא נקרא סעודת מצווה,

אסור לתלמיד חכם ללכת לסעודה שאיננה סעודת מצווה.

אבל הרמה אומרת לנו עצה, הפתרון קל לדבר הזה.

נוהגים לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהן,

ואז אוהב סעודת מצווה. בפרט אם מזמינים את החכם הזה שיאמר שם גם דברי תורה.

בין מנה למנה הם יקשיבו, הם ישמעו, יאמר להם דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

לפעמים גם יכול לקרב אותם,

שומעים דברי תורה זה מושך אותם, אולי יבואו אחר כך למחרת, ישמעו את החכם אצלו בבית הכנסת.

אז אין לכם, בזה יש לו היתר.

אבל אם הוא יודע, אלה חבורת ליצנים,

אין הווה אמנה שישמעו.

הוא יגיד מילה, הם יעשו מהמילה שלו ליצנות.

הם לא ישמעו, אין שם עם מי לדבר,

אז אסור לחכם להשתתף באותו מקום.

הרי הגמרא בסנהדרין כג אומרת, נקיי הדעת שבירושלים לא יהיו יושבים בסעודה, אלא אם כן יודעים עם מי הם יושבים.

אז אפילו אם יש שם מחיצה ואין תערובת, אנשים ונשים, אסור לו לחכם ללכת שם לאכול את אותה סעודת הלביבות, לאכול שם.

קל וחומר, אם יש שם חלילה תערובת,

אם יושבים ביחד אנשים ונשים,

אפילו אדם פשוט אסור לו ללכת שם.

קל וחומר, תלמיד חכם.

כן, יש אפשרות. תביא חכם, יאמר שם דברי תורה.

כן, הנה חנמה, יש אפשרות.

אין מספידים בהם, אלא לחכם בפניו. אגב, אין מטעני יום שמת בו אב או אם,

וטענית חלון בחנוכה אין תכסח.

אסור בכל שמונת ימי החנוכה להספיד, בין אם זה בשעת הלוויה, יום השבעה, השלושים,

וכן, אסור גם לצום. אם יש לאדם הזה אזכרה,

הוא נוהג לצום מדי שנה ביום פטירת האבא או האימא,

אז יקדים, יעשה את הצום, יום חמישי הבא יקדים,

או יאחר את זה יום שלישי שאחרי החנוכה.

אבל בשמונת ימי חנוכה אין לא הספד ולא תענית. היוצא מן הכלל,

הגמרא אומרת במועד קטן כז,

אין מועד בפני תלמיד חכם.

פירוש הדבר,

מותר להספיד חכם בשעת הלוויה גם בימי חול המועד.

הוא הדין גם לגבי חנוכה,

שמותר להספיד בחנוכה או בפורים, מותר להספיד חכם, לא בשבעה או בשלושים,

אלא רק בשעת הלוויה.

כאן זה לא הכבוד האישי שלו,

אלא זה כבוד התורה.

כיוון שהאדם הזה למד תורה, תורת אלוהיו בלבו,

אם לא נספיד אותו זה ביזיון כבוד התורה,

ולכן יש חובה להספיד.

המגן אברהם אומר, נכון שהגמרא אומרת כך,

וכל הראשונים העתיקו את זה,

זה היה בזמנם,

אז היו החכמים ענקים בתורה.

אבל היום בזמן הזה חוכמת התורה התמעטה גם בקרב החכמים.

אין לנו היום בזמן הזה דין תלמיד חכם.

ולכן מנהג אחינו האשכנזים,

אם נפטר תלמיד חכם בחול המועד,

לא מספידים אותו, כך גם בחנוכה ופורים.

כשנפטר הגאון רבי יונה מרצבך, הוא היה ראש ישיבת כל תורה,

אז בשעת הלוויה היה הגאון הרב שלמה זמן אוירבך.

הוא היה שם,

הגיע אהרון, הגיע זמן ההלוויה,

הוא אמר,

אם היינו שואלים את הגאון רבי יונה מרצבך, היינו שואלים אותו, להספיד או לא להספיד,

הוא היה עונה לנו שאסור להספיד בחול המועד, ולכן אנחנו לא מספידים. מייד אמרו את הקדיש,

ומסע ההלוויה יצא.

הוא עשה את הדברים בחוכמה.

סתם ככה ללכת, לא להספיד, לא לומר כלום, זה לא יפה.

סוף-סוף הוא היה את המנחכם, לכן הוא אמר את הדברים האלה.

כך נוהגים אחינו האשכנזים.

אבל המנהג שלנו, של הספרדים, כדעת מרן.

אנחנו הולכים בעקבות מרן, גם האחרונים, האחרוני-אחרונים, כולם פסקו הלכה למעשה כדברי מרן.

מי שזוכר, לפני שש שנים, כשנפטר הגאון הצדיק רבי יוסף עדס,

זה היה בחול המועד סוכות.

ההלוויה הייתה בליל ושענה רבה.

היו שם גדולי הדור וכולם הספידו אותו.

גם בחודש ניסן, כשלא מספידים,

אם יש להם חכם שנפטר,

צריך להספיד אותו. מי שזוכר, לפני שמונה חודשים נפטר הצדיק רבי ששון,

חכם ששון מזרחי נפטר אז, היה בחודש ניסן, ושוב היו שם חכמי הדור והספידו אותו. לא רק הספרדים, היו שם גם חכמי אשכנזים.

היה שם אב בית דין של הבדט,

הרב משה שטרנבורג.

הוא גם גדול בתורה.

הוא הספיד, הלך לפי הנפטר. הנפטר הוא ספרדי, לא הולכים לפי המספיד.

הוא הספיד אותו. היו עוד שני חכמים אשכנזים שגם כן הספידו אותו למרות שזה היה חודש ניסן.

אנחנו פוסקים שיש דין של בית חכם בזמן הזה. הכלל הוא יפתח בדורו כי שמואל בדורו. נכון שהחכמים היום לא כמו החכמים שהיו בזמן...

במשבר או בזמנים אחרים, אבל לפי יחס הדור,

לכן אנחנו כן נוהגים כדברי מרן, לא יבוא ולא יהיה. לא רק בדבר הזה,

לאורך כל הדרך, בכל ההלכות שיש,

מרן פסק, גם באור החיים, גם ביורי דעה, בכל המקומות,

שיש גינטל מתחכם בזמן הזה.

מרן התחיל בזה בסימן רכד.

אדם שרואה גדול בתורה מברך עליו בשם המלכות,

שחלק מחוכמתו לרעיו.

מרן לא אמר זה היה בזמנם, היום אין חכם,

אלא מרן פסק את זה במעשה.

גם בשין יד, הגמרא במסכת שבת, קלט, הגמרא אומרת

שחכם מותר לו להערים. הגמרא מביאה שתי דוגמאות בהערמה בדרבנן, שמותר לו.

אם יש חור בחבית,

הוא לוקח את השום והוא סותם בזה את הנקב של החבית.

תגיד לך, זה מתקן מדרבנן.

הערמה בדרבנן מותר, כיוון שזה חכם, הוא לא יבוא לזלזל יותר.

הוא אומר, אני רוצה להצניע, להחביא את השום, ולכן הוא שם את זה בחור של החבית.

ולכן הגמרא מתירה, מרן פוסק את זה בסימן שי ד.

גם בבית-אסי, בסימן שלט, מרן מעתיק את הדין השני של הגמרא.

הרי אסור לנסוע בסירה לשו״ת ביום שבת או יום טוב.

החכם הזה רוצה לעבור לקצה השני של העיר.

מי שמכיר את בגדד,

יש שם את החידקל,

חוצה את העיר, רוצה ללכת לצד השני.

איך יעבור? אסור ביום שבת לעבור בסירה.

יש שם סירה של איזה גוי.

הוא נכנס לתוך הסירה, אומר, אני רוצה לישון.

אחרי החמין הוא רוצה לישון.

והגוי מכיר, יודע שהחכם הזה אחר כך ישלם לו,

אז הוא מעביר אותו לצד השני.

כשהוא מגיע לחוף השני, החכם מתעורר, הוא קם והולך לשיעור, הולך לבית-הכנסת.

אז תגיד, זה הערמה. טוב, הערמה בדי רבנן, לחכם מותר.

אז מרן אמר את זה לא רק בזמנה,

אלא גם בזמן הזה מרן העתיק בבית-הוסף בסימן ש״ט את ההלכה האמורה.

אלא גם בענייננו, תקמ״ז וכאן תר״ע.

בשני המקומות מרן אמר שמספידים חכם בזמן הזה,

ויש דין תלמיד חכם גם בזמננו.

גם באירוע דעה סימן רמ״ג,

גם שם מרן כתב את ההלכות שנוגעות לתלמיד חכם.

מרן כותב שם,

חכם לא משלם מס.

אפילו אם החכם הזה הוא עשיר, אל תחשוב שהוא עני, אנחנו מרחמים עליו.

הוא קיבל ירושה מאבא שלו,

מיליארדים יש לו.

הוא הרוויח השנה הזו 2 מיליארד.

הפקיד שומה עושה חשבון,

אם הוא הרוויח 2 מיליארד לפי החוק שלהם הם מורידים מס הכנסה, מס ערך מוסף,

לוקחים 60%-70%,

אז יש לך את ה-2 מיליארד, תביא מס הכנסה.

אף פרוטה, אסור לנגוע, זה חכם,

אסור להוריד לו מס.

הוא משלם מים, נותן מס ביוב, זה מספיק, זהו.

לא צריך יותר מאשר מים וכיוצא בזה,

אבל מס הכנסה, מס ערך מוסף, פטור.

מרן פוסק את זה הלכה למעשה, שגם בזמן הזה יש דין תלמיד חכם.

או הדין השני שכתוב שם, באותו סימן, רמ״ג בהוראי דעה.

חכם שאין לו פרנסה,

אין לו משכורת,

אז הוא בא לשוק למכור,

יש לו עגבניות או דבר אחר.

צריך לסגור את כל החנויות.

הפקח, הפקח העירוני יסגור את הכול.

כל האנשים, כל הקליינטים ילכו אצלו,

לא יקנו מייד את העגבניות שלו.

אחרי כמה דקות הוא מכר, יש לו פרנסה לאותו היום,

ילך מייד לבית המדרש, יישב וילמד.

אם לא תסגור לו את השוק,

הוא צריך כל היום לשבת עד שיגמור את הבנדורה הזו, עד שיגמור את העגבניות למכור, עד שיהיה לו לחם לאכול.

ככה סוגרים עשר דקות את כל החנויות,

כל הקליינטים בעל כורחם יבואו רק אצלו,

ימכור מהר וילך אחרי זה לבית המדרש.

אז מרן אומר את ההלכה, זה מה שאמרו בגמרא במסכת שבת,

מרן אומר את זה גם בזמננו,

בימים ההם, בזמן הזה,

גם בסימן שאחריו, סימן רמ״ד.

מרן מביא את הפסוק, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זקן זה קנה חוכמה, צריך לקום מפני תלמיד חכם.

זה לא פעם היו חכמים, היום לא.

גם היום בזמן הזה נכנס חכם,

צריך לעמוד ממנו מלוא קומתו,

צריך לדעת שהוא מקיים בזה מצוות עשה מן התורה, כי גם בזמן הזה, כמו שאמרנו,

יפתח בדורו כשמואל בדורו.

ולא רק שם, אלא גם באבן העזר, סימן ב',

מרן המשיך לפי שיטתו, עוד הלכה.

התורה מצווה אותנו ובו תדבק.

וכי אדם יכול להידבק בשכינה,

הרי נאמר, ה' אלוהיך אש אכולה אל קנה, וחלילה יישרף.

אלא, הגמרא מסבירה, צריך להידבק בתלמידי חכמים.

יישא בתלמידי חכם, נשיא ביתו לתלמידי חכם, וכן הלאה.

ומרן פוסק את כל זה בבן העזר.

בהלכות פרייה ורבייה, מרן כותב לא רק שצריך להתחתן,

אלא מרן מפרט עם מי צריך להתחתן. ומרן מביא את המצווה הזו.

מרן לא אומר, אין תלמידי חכם בזמן הזה,

אלא יפתח בדורו כשמואל בדורו, ולכן גם בזמן הזה ימכור כל מה שיש לו, ויישא בתלמידי חכם, כמו שאמרו,

בפסחים מ״ט.

ולא רק שם, גם בחושן משפט יש עוד כמה הלכות שנוגעות לתלמידי החכמים,

וגם שם מרן מעתיק את זה להלכה ולמעשה.

והדוגמה היא כך,

החכם הזה יש לו דין תורה,

או תובע, או נתבע, או עד,

הגיע לבית-דין,

יש שם תור גדול,

צריך לחכות שעתיים, שלוש, עד שיגיע התור שלו.

אין דבר כזה שהחכם יחכה, חבל על הזמן, זה בתלות תורה.

השמש רואה אותו,

יודיע לכל האנשים,

עכשיו התור של החכם, מכניסים אותו מייד בלי תור. למה? כיוון שהוא תמיד חכם.

זאת ועוד,

הרי התורה אומרת, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב.

אלה שבאים לפני בית-הדין,

הרי השכינה נמצאת שם,

אלוהים נמצא בעדת אל, חייבים לעמוד.

התובע, הנתבע, העדים,

כאן החכם מגיע, נותנים לו לשבת בפני כבוד התורה.

כדי שלא יגיד הצד השני שהחכמים עושים פרוטקציה לחכם,

אז נותנים גם לצד השני.

בזכות החכם, גם הצד השני, גם כן יושב, שניהם יושבים.

אתה רואה שיש דין תלמיד חכם בזמן הזה, צריך להפוך בזכותו, כמו שכתוב שם בגמרא.

כל הדינים האלה, מרן פוסק אותם, מעתיק את הכול לאורך כל הדרך, בארבעה חלקי שולחן ערוך, בכל אותם הדינים.

מרן מעתיק שיש דין תלמיד חכם בזמן הזה,

וכך אנחנו נוהגים, כך הפסק, לדידן אליבדי הספרדים. אצל האשכנזים יש חלק מהדברים כן, חלק מהדברים לא.

מן הכלל, כל הדינים,

ויש דין תלמיד חכם בזמן הזה.

אפילו אצל אחינו האשכנזים,

אם יהיה גדול הדור, הם מודים שמספידים אותו.

עובדה, מי שזוכר, לפני עשר שנים,

כשנפטר הרב איינשטיין,

הלוויה הייתה פה בירושלים ביום פורים,

והספידו אותו גדולי הדור, זה היה בחצר של ישיבת עץ-חיים,

הביאו את הארון והספידו אותו כל גדולי הדור, על-פי הוראת הרב אלישי וחבריו,

ויפה עשו, כי הוא, כמו שאמרתי, היה גדול הדור. עליו לא הייתה שאלה אם הוא תלמיד חכם או לא.

על זה, עליבדי כול עלמא, גם אחינו האשכנזים,

גם הם ידעו.

אפילו בחכם רגיל, לדידן, כמו שאמרנו, לא צריך שיהיה דווקא גדול הדור,

אלא אפילו חכם רגיל.

אין מועד בפני חכם, מספידים אותו אפילו בפורים, חנוכה או חול המועד. מה נגיד לתלמיד חכם שהעונה אפילו מסתכלת כחכם? מרן באבקת רוחק, כשדן בנושא הזה, מביא את דברי התשבץ.

מי נקרא תלמיד חכם כדי להחשיב אותו באותם הדברים.

והתשבץ אומר, צריך שיהיה בקיא בשס באותם הדברים שהם הלכה למעשה.

יש דברים בסדר קודשים טהרות שהם לא למעשה,

אם הוא לא למד אותם, לא נורא.

אבל דברים שהם נוגעים בהלכה למעשה, צריך שידע את השס עם הפוסקים,

וידע גם ללמוד דבר מתוך דבר.

הדבר השלישי,

יראתו קודמת לחוכמתו, שיהיה ירא שמים.

אבל אם האדם הזה גאון שבגאונים, יש לו מוח משהו פולה,

יודע את הכול,

אבל אין לו יראת שמים.

נוסע ביום שבת,

הוא קורא לעצמו רביי, קונסרבטיבי או רפורמי,

נוסע ביום שבת כמו שהם נוסעים. אפילו אם יהיה גדול שבגדונים בכישרון,

זה אפס אפסים.

העיקר הוא, ושמתם את דברי אלה זכה,

תראי, התורה שלו תורת חיים, ולא חלילה להפך.

ולכן, ברור הדבר שאם האדם הזה, יש בו יראת שמים, תורת אלוהיו בלבו,

אז יש, כמו שאמרנו,

גם בזמננו, יש דין תלמיד חכם בזמן הזה להלכה ולמעשה בכל אותם הדברים.

אבל אם האדם הזה, הוא לא למד שס,

בימיו הוא לא למד הלכות,

אבל יש לו כישרון רטורי, משהו מדהים.

יודע לספר סיפורים, איזה דרשן, פה מפיק מרגליות.

אנשים ישבו איתו עשר שעות, לא יזוזו מהמקום, כל כך הוא יודע לרתק.

כל הכבוד לדרשן הזה, אבל זה לא חכם. זה דרשן טוב, כל הכבוד לו,

אבל תלמיד חכם צריך לדעת את התורה כולה,

צריך להבין דבר מתוך דבר, לדעת שס, פוסקים להלכה ולמעשה.

אבל אם אתה שואל אותו על ההלכות,

הוא מגיע להלכה, פותח את ידיך, הוא לא יודע. הוא יודע סיפורים,

מה אמר יעקב אבינו, מה אמר לבן, איך הצליח לבן לרמות, מה הוא עשה בדרשה של מרן אלשיך, לבן הגיע, לא הגיע, את הכול הוא יודע, כל מילה שם,

ראשי תיבות, שפי תיבות, גימטרייה,

זהו הוא אלוף.

אבל הלכות הוא אמר את,

זה לא נחשב לחכם.

איך הפתגם אומר,

וכי יפתח איש בור?

נכון שאמרנו יפתח בדורו, כשמואל בדורו,

אבל יפתח היה תלמיד חכם, ידע את התורה.

היית שואל אותו שאלה, הלכה למעשה בוודאי שהיה יודע.

ולכן רק אדם שיודע, יש לו ידיעה רחבה בשס ופוסקים,

רק אדם כזה נחשב תלמיד חכם בדינים, בהלכות שאמרנו.

הלאה וכי לאו.

הרמות דן בזה ביורה דעה סימן רמ״ב. הוא אומר, מי שתופס ישיבה,

אפילו אם הוא לא גדול בתורה כל כך, אפילו זה נחשב כרבו.

מי שלמד באותה ישיבה,

אפילו אם לא למד ממנו את רוב חוכמתו,

סוף סוף זה ראש הישיבה והוא צריך לקום מפניו, צריך להחשיב אותו כעין חכם.

אבל מי שלא למד בישיבה ההיא, לא חייב לקום מפניו.

וזה לא משנה אם האדם הזה יש לו...

מעיל ארוך עם שתי כפתורים, יש לו פרק או אין לו פרק.

אני מכיר הרבה אנשים שיש להם פרק, מעיל ארוך,

אבל לא יודעים ללמוד. מסכנים, לא למדו הלכות, לא ש״ס ולא פוסקים.

אז מה, ברגע שהוא לבש מעיל זה מסמל את החוכמה? אז אם הוא לבש מעיל נהיה חכם ממלא? לא, זה לא קשור אחד לשני.

מורנו חכם בן ציון,

עד גיל חמישים וכמה לא רצה ללבוש מעיל ארוך, היה הולך עם מעיל קצר.

כל גדולי הדור היו שואלים אותו, היו מתייעצים איתו והוא היה הולך עם מעיל קצר, גם חכם ששן מזרחי, גם כן.

עד היום האחרון. כן, עד היום האחרון.

כן, אפילו כובע כזה לא היה לו. היה לו כובע קש בקיץ, היה לובש.

היית רואה אותו מוסר והיית חושב שזה אדם פשוט.

מי ידע את ערכו? בודדים ידעו שהיה איש אלוקים קדוש, שהיה אדם צדיק.

אבל רוב האנשים מסתכלים,

כרס וזקן, חצי רבנן, מסתכלים על המעיל, מסתכלים על ה...

יש לו זקן יפה, עושה רושם טוב, זה בבא, זה עליבאבא, חושבים שהוא מי יודע מה.

מי ששומע ממנו דרשות, למד אצלו תורה, זה בגדר המורה שלו. אז כיוון שהוא למד אצלו, אז למה לא? שיכבד אותו.

אבל אני לא למדתי אצלו לא דרשה ולא דבר אחר.

אז אם הוא לא יודע, לא ש״ס ולא פוסקים, הוא נכנס לבית כנסת,

אני לא חייב לעמוד מפניו, אין עלי שום חובה.

חכם, אפילו שלא למדתי אצלו כלום,

אם הוא תלמיד חכם שבקי בש״ס ופוסקי,

אפילו לא למדתי אצלו אף מילה,

הוא נכנס לבית-הכנסת, אני חייב לעמוד מפניו, לאו דווקא בבית-כנסת, אלא גם במקום אחר.

הוא הגיע לבנק,

ויש תור, 20 איש.

אנחנו יודעים שהוא תלמיד חכם,

אין תור, זהו זה. תודיע לכל האנשים, רבותי, זה תלמיד חכם,

הוא הראשון בתור.

ואם אתה הפקיד,

קח אותו לצד, לא צריך לחכות שאנשים יגידו את זה,

יש חלק יבין וחלק לא, קח אותו לצד מייד,

שלא יאבד את הזמן שלו שם בבנק, שמייד ייגש ויקצר את הזמן.

מרן דיבר על זמנו, נכון. היום בזמננו יש ירידת הדורות, אני מסכים.

אבל ירידת הדורות לא רק בקטע של החכם,

אלא גם בקטע השני, של עמי הארצות.

הגאון חידש שם בברכי עושה, בבן-עזר סימן ב' אומר,

גם למגן אברהם שחלק כאן, הוא אמר שאין היום בזמן הזה תלמיד חכם,

הוא אומר שם נעשה בת תלמיד חכם, בוודאי שיש את המצווה. למה?

כי לא רק החכמים ירדו, אלא גם עמד דה רעה, אז למה היא מדלדלה? גם שם יש רעידת הדורות,

לא רק בקטע הזה.

ולכן, שם, לבדי כול עלמא,

מן הראוי שיחפש לעצמו שידוך טוב,

או לבן שלו מחפש שידוך, או לבת שלו, וכן על זה הדרך,

שישתדל למצוא דבר טוב ומיוחס.

לא, לא. אמרנו, אם הכלל הוא בצד יפתח בדורו כשמואל בדורו,

אז באופן יחסי לדור הזה הוא כן יודע הלכות, אתה שואל אותו הלכה,

וכל דבר הוא מתמצה, הוא יודע, ולכן אין ספק שיש גם בזמננו דין תלמיד חכם.

הרב עוד שם, הגאון רבי יוסף רוז'ין רוצה לחדש שבזמנם היו הבדים סנוכים,

דור אחר דור, עד משה רבנו.

בזה היתה חובה מדאורייתא. היום בזמן הזה זה לא דאורייתא אלא דרבנן.

אבל מדברי שאר הראשונים לא משמע כך, אלא גם בזמן הזה החובה לקום מפני חכם,

גם היום זה מצווה מן התורה. ולכן, אם אתה מכיר את האדם הזה, אתה יודע שבאמת הוא תמיד חכם.

אם הוא נכנס לאוטובוס, לבית-הכנסת וכיוצא, וזה,

צריך לעמוד ממנו מלוא קומתו.

כן, כן.

כן, כן.

מי שלא יתפלל יכול לעבור תפילת ערבית בבית-המדרש.

אה, אוטובוס זה מקום ש... גם באוטובוס, למה לא? אפילו אם נאמר האוטובוס כמעט ריק, יש מקום. החכם לא צריך את המקום שלך,

אבל הוא עובר לידך, נכנס לתוך ארבע עמותיך,

בין אם זה זקם,

בין אם זה חכם,

צריך מייד לעמוד ממנו מלוא קומתו.

הוא יתקדם, נכנס יותר בפנים, אתה יכול מייד לשבת כדי לקיים מצוות העשה מן התורה.

קנית אתרוג ולולב, עלה לך כסף, נכון? שילמת ארבע מאות, חמש מאות שקל.

כאן זה בחינם,

אתה עומד דקה אחת, חצי דקה,

ואתה מקיים מצוות עשה מן התורה.

וספק דאורייתא לחומרה.

ולכן, מן הראוי,

גם באוטובוס תעמוד רגע, תקיים את המצווה.

מה העניין שיישא בת של תלמיד חכם?

מה העניין? בדרך כלל השורש לא יכזב.

למה יצחק ורבקה אמרו ליעקב אבינו,

לך פדה נערם, ביתה בתואל,

וכי הם לא ידעו מי היה לבן,

מי היה בתואל,

הם לא ידעו שיש שם טרפים,

כשפים, שהוא היה אלוף הרמאים, הם לא ידעו את כל הדברים האלה. למה אמרו תלך לשם?

סוף-סוף היו שם מידות טובות.

היה להם מידות שבין אדם לחברו, היו שם דברים טובים.

כשהאבא הוא תלמיד חכם, כולו מחמדים,

גם הבת מקבלת את התכונות הטובות של אביה ואימה,

גם היא יש בה יראת שמיים,

ואז היא תגדל את הבנים לתורה ולמצוות.

אנחנו כמעט לא נמצאים בבית. האבא הולך ללמוד תורה, האבא הולך לעבודה, מי מגדל?

אבל אם האבא שלה אמר עץ,

אבא שלה היה מנהל הבורסה,

אז מה הילדים שלה יהיו? יהיו ברוקרים? אני יודע מה יהיו.

זה הולך בדרך כלל,

איך אומרים, התפוח נופל לא רחוק מהעץ. אז כמו שהאבא, אז בערך גם הילדים, גם הנכדים.

לכן צריך להשתדל שיעלה דרכה, אם הקדוש ברוך הוא זיכה אותו,

הון ועושר בביתו, יש לו כסף,

אז יתרגם את שפת הממון שיזכה וייקח בת תלמיד חכם.

בכל המצוות אין את הביטוי הזה.

כל המצוות,

עד מעשר, מקסימום הבזבז על בזבז יותר מחומש. ככה זה בכל המצוות.

כאן הלשון של הגמרא בפסחים מט ימכור כל מה שיש לו וייקח בת תלמיד חכם.

אפילו אם אומר לו השדכן, תשמע,

זה החכם העני, תפרן. אם אתה לוקח את השידוך הזה,

אתה צריך להביא את הדירה, אתה צריך להביא את הריתים,

אתה צריך להביא הכול,

והכול ייפול עליך. בסדר, שייפול עליו, העיקר הוא זוכה בסחורה א'-א', שיהיה לו בת תלמיד חכם,

זה הנכס התום,

יהיה מי שיגדל את בניו. הגמרא ממשיכה, אם אדם נפטר חלילה,

מי יגדל את הילדים? האלמנה.

אז אם חוזרת האלמנה לבית אביה, אביה תלמיד חכם,

אז מובטח שהנכדים, שהבנים שלו יהיו גם תלמידי חכמים.

אבל אם חמיב הוא אדם פשוט,

ממולא, אם חלילה וחס יקרה משהו,

חזור לבית אביה האלמנה, והילדים שלו גם יהיו אנשים פשוטים. זה היה בעיית עלייה. זה מה שהגמרא בהמשך מסבירה לנו את חשיבות הדבר הזה.

וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו. כאן זה לא עניין של מה בכך איזו מצווה קטנה,

אלא זה דבר מהותי ויסודי ביסוד האדם,

ולכן הגמרא אומרת, ימכור כל מה שיש לו ויישא בתלמיד חכם.

אדם שיש לו שמיכה לרבנות עדיין לא נחשב

מבחינה זו כתלמיד חכם. יש מיליון אנשים שיש להם בכיס את התעודה הזו,

וחלק מהם, לא הייתי עושה אותם אפילו תלמידים בברו חוף. לא ראויים עדיין להיכנס לכיתה שלנו. צריך לשלוח אותם לכיתה יותר נמוכה.

ואז הוא גרס כמה דפים באירי דעה,

מסימן ס״ו עד ק״י. הוא למד כמה סימנים, ונתנו לו תעודה שהוא למד את ההלכות האלה.

אז בזה הוא נהיה תלמיד חכם? זה עושים צחוק.

היום יש מושג, מורה צריך לקבל יותר כסף.

אז איך עושים את זה, מקביל ל-BA או דבר אחר? נותנים לו את התעודה הזו, למד כך וכך סימנים.

טוב שייתנו לו משכורת יותר, אני לא מתנגד. בשביל משרד החינוך זה טוב,

אבל לא בשבילנו.

השמיכה הזו אין לה ערך, זה לא מעלה ולא מוריד.

מי לנו גדול בתורה, ענק בתורה יותר מהרב אוירבך?

הוא לא היה לו שמיכה.

הוא סיפר, הוא אמר, אין לי שמיכה,

אני אף פעם לא הלכתי לקבל תעודה.

הוא לא חיפש את התעודות האלה. הוא יודע את כל התורה כולה בעל-פה, בעמקות,

אין שמיכה, לא היה לו. אז תגיד, אין לו שמיכה,

יהיה לו קר בלילה, הוא לא חכם.

שמיכה יותר רחבה, שבת, מקוואות, ניזה, אבילות,

זה עדיין לא מספיק.

ההגדרה היא הלשון של הגמרא, שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר.

אתה מחפש הגדרה, שואלים אותו דבר הלכה ברבנות הראשית ואומר,

בהיכל שלמה.

הגמרא לא אומרת שואלים אותו שם, בהלכות אבילות או בהלכות שבת.

אלא צריך ללמוד את הכל, בכל מכל כול.

נכון, זה טוב, זה חשוב, אני לא מזלזל באותם האנשים.

למה לא זה דבר טוב, נפלא, אבל ואידך זיל גמור, עדיין הוא באמצע.

צריך לגמור את התורה כולה, כל ארבעה חלקי שולחן ערוך, כל הדברים שהם הלכה למעשה.

צריך ללמוד, לשנן ולדעת,

כדי שיחשב תלמיד חכם לעניין זה.

דובר, איך זה מסתדר עם זה שהגדות שלו היו כאלה פתיחניות והוא כתב המים?

אומרים, תיקח בית חכם. לא יודע, איך הסודות האלה אולי יגלו לך ברחוב דוד 19, זה אני לא יודע.

אני יודע בקושי פשוט, אתה רוצה שאני אגלה לך דברים כאלה, סודות נפלאים כאלה,

תלך לשם, אולי יסכימו לגלות.

אני עובר הלאה, סימן תרעא.

איך?

לא, רק מפני דרכי שלום, אבל לא מצדדים.

צריך להיזהר מאוד בהדלקת נרות חנוכה,

ואפילו העני המתפרנס

מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק.

הגמרא אומרת לנו שכאן המצווה בהדלקת נר חנוכה היא חשובה יותר וחמורה יותר ממצוות אחרות.

בכל מצווה,

אדם יכול, יש לו עושה, אין לו, אנוס חמנה פטרי.

אבל כאן,

האדם הזה עני מרוד, לא אומר, אני אין לי כסף, אני עני,

אני פטור ממצוות נר חנוכה. לא כך, אלא שילך, ימכור את המעיל שלו,

ילך לאסוף נדבות, יעשה כל מאמץ

כדי שיהיה לו כסף, כדי שיהיה לו שמן או נרות לקיים את מצוות נר חנוכה. זו החומרה שיש במצווה זו.

ולמה?

מה נשתנה?

הרי הכל זה דרבנן, מצוות אחרות לפעמים הן דאורייתא.

למה החמרת כאן במצווה הזו יותר מהדברים האחרים?

בכל מצווה אתה אומר,

מחשבה טובה קדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

אז נכון שלא אכלתי מצה, הייתי אנוס,

בשמיים יחשיבו לו מצווה, כאילו אכל מצה וכן בשאר המצוות.

כאן עיקר התכלית של מצוות הדלקת נרות חנוכה זה פרסומי דניסא,

לפרסם את הנס ברבים.

אז תאמר,

הוא אין לו, הוא רצה לעשות מחשבה טובה,

הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כאילו הדליק נרות חנוכה.

הכאילו הדליק עדיין לא פרסם את הנס ברבים,

אף אחד לא ראה אצלו נר חנוכה. כאן התכלית של המצווה, כמו שאמרנו, לפרסם את הנס ברבים,

ולכן משום זה לא מתחשבים גם באדם שהוא עני מרוד בכל מחיר, בכל מצב,

הוא חייב להשיג שמן או נרות שעווה כדי לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה.

מספיק.

תודה. תרעיין,

סעיף ב'

ריבוי הסעודות שמרבים בהן הם סעודות הרשות, שלא קבעים למשתה ושמחה, הגעה, ויש אומרים שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות, משום שבאותם הימים היה חנוכה עד המזבח.

הם נוהגים לומר זמירות ותשבחות וסעודות שמרבים בהן, ואז הרי סעודת מצווה.

יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב.

מחלוקת בראשונים, האם הסעודות שבימי החנוכה הן סעודות מצווה? אדם שהוזמן לסעודה כזו, האם חייב ללכת או לא?

המסקנה היא, אנחנו פוסקים כדעת מהר״ם ומר״ן שאין אותן הסעודות סעודות מצווה, אלא נחשבות

לסעודות רשות.

לכן אדם שהוזמן,

ירצה, ילך, לא ירצה, לא ילך.

אבל חיוב אין. מה שאין כן לגבי סעודות מצווה,

ברית מילה, פדיון הבן או סעודת חתן וכלה,

אם הזמינו אותו, מן הראוי שילך, לא יסרב.

כיוון שיש כאן מצווה באותה הסעודה,

ישתדל ללכת ולאכול כזית.

לפעמים אדם לא כל כך רעב, שבע קצת,

וקשה לו לאכול הרבה.

להתאמץ לאכול כזית לחם. זה למעשה עיקר המצווה.

יאכל מנה ראשונה, מנה שנייה, או לא יאכל, זה לא מעניין אותי.

אבל הכזית לחם, זהו לב העניין.

כשהוא זוכה להשתתף בסעודת סיום מסכת, או מעין זה,

ישתדל לטעון כדי להיות שותף איתם באותה המצווה.

אנחנו יכולים לא להזמין.

כן.

אנחנו נותנים לזה את הקטע של זה?

אין הבדל, אין הבדל.

למה דווקא בדברים לא אף אחד נראה?

לא להגיד שיש ברית, אבל לצד שני חסרו. אין הבדל.

אין הבדל. גם בזה וגם בזה הכל אותו דבר.

כן.

אמרי יושר טוען לגבי כל הנושא הזה, הוא עונה תשובה כללית.

הוא מביא דברי העווץ שרק אדם שהוזמן פעמיים חייב ללכת.

הלאה והכי לא.

זאת אומרת שברוב ההזמנות, ברוב המקרים,

אנשים לא מזמינים ברצינות במאה אחוז.

לא נעים. אני שכן, אנחנו נפגשים לפעמים במעלית,

אז הוא אומר, לא נעים,

שולח הזמנה.

גם ההוא שקיבל את ההזמנה, גם כן הקשר חלש, אבל הוא אומר, הוא שלח הזמנה, לא נעים, אז צריך ללכת.

לא זה התכוון ברצינות ולא זה. ולכן,

בסתם הזמנה, אתה לא יודע אם באמת הוא התכוון להזמין ברצינות,

אז לכן הוא טוען שאין חיוב.

רק אם הוא רוצה אותך ברצינות,

אחרי שהוא שלח לך הזמנה, אחרי זה הוא גם מטלפן לך, שואל אותך, אתה בא? אל תשכח, וכן הלאה.

בזה באמת יש את החיוב האמור, אם זה סעודה ומצווה,

מן הראוי ללכת הלאה. וכי ברוב המקרים היום אין את החיוב.

ויש שאמרו את זה על פי הגמרא בסנהדרין ל״ג,

שרק כשאנשים שמשתתפים שם, אנשים יראי שמים, אנשים מאורגנים.

נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין לסעודה,

אלא אם כן יודעים,

מי מסב עמהם, מי האנשים שנמצאים שם.

אם הם אנשים מראי שמים, אינם הטוב.

אבל אם חלילה וחס האנשים האלה הם ריקים ופוחזים,

ידברו לשון הרע, שקר, חנופה, רכילות,

אז אין אף כמינה בדבר הזה, יצא שכרו בהפסדו,

ולכן מעיקרה כדאי שיימנע ולא ילך למקום כזה.

למה מי שריקים תפתחו את הזמנה ותרויח את המודעה שאין לי מטרה שלו, יש שם מקום, אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע. נכון.

כן, שלא יהיה בזבוז, שלא יבשלו לחינם, לכן הם רגילים גם.

כן, אז בזה, כשהם שולחים לך את הכרטיס הזה, פירוש הדבר שהוא לא מזמין אותך במאה אחוז.

אלא אם אתה רוצה, תודיע כן, אם לא, לא.

אבל הוא לא מזמין במאה אחוז. אם היה רוצה במאה אחוז,

כשאני הזמנתי אותך לחתונה של הבן שלי, לא שלחתי לך, אם אתה לא רוצה, תכתוב לי לא.

אלא אם זמן הוא מאה אחוז, אתה חייב לבוא,

אני כמובן. כן, אז לכן זה מחייב.

אבל מה שאין כן, כשהם כותבים את הלשון הזה, לשון תרווה,

אז זו לא הזמנה שמחייבת מבחינת ההלכה.

אדם רוצה, ילך, לא ירצה, לא ילך, אין לו את החיוב מעיקר הדיון.

כן, ולכתחילה, אם אתה הולך לשם ואתה משתתף בסעודה,

אז המשמעות של סעודת מצווה, אכילת כזית לחם. זהו לב העניין.

אין לך זמן לאכול את המנה הראשונה והשנייה והשלישית,

אבל לפחות לאכול איתם כזית לחם,

זה הדבר המעולה. יש אומרים שההזמנה לברית מעכבת זוועות של יואר עמי,

אין דבר כזה, לא נכון.

לא נכון. אין דבר כזה במקורת שלנו, זה סתם אמירה בעלמא. אין בזה אישור.

אתה יכול לזמן אותם או שאחד לא יאכל לכל אלה?

בלכתחילה, שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן, כמו שאמרה המשנה בברכות מ.ה.

אלא,

שהאחרונים בסימן קצה אמרו העצה, אם אתה ממהר,

אתה רוצה להגיע לכאן חזרה לשיעור, אתה לא רוצה להתעכב שעתיים,

אז לפני שאתה מברך המוציא, אתה אומר,

אני לא מתחבר איתם.

אלא אתה אוכל כזית כדי להיות בסעודת מצווה.

אכלת כזית, מיד אחרי זה מים אחרונים חובה.

אחרי חמש דקות אתה מברך, הוא בא לכאן, אין לך נמה,

אתה רשע מלכתחילה. כי כל הדין של חיוב זימון,

כשאדם קבע לאכול איתם, התחבר איתם.

כאן אתה קובע הפוך, שאתה לא מעוניין להצטרף, להתחבר עימם,

ולכן אין חיוב בדבר הזה. כך עושה המשנה בוראי ושבע אחרונים שם, ולכן אין בעיה.

ואז אם הוא יישאר, הוא יצטרף לשלושה איומים,

לא,

לא.

אז יעשה פנאי, אם הוא יכול להישאר,

לא קבל גודול.

אולי אם יישאר,

אבל אם הוא בטוח שלא יישאר, אין לו מה להתנות.

אחרי חמש דקות הוא גומר, מברך ורץ מיד חזרה לשיעור. הוא לא רוצה לאבד את הזמן.

הנה לך נאמר רשאי לעשות כן. הרי למדנו בגמרא במועד קטן ט'

יקרעי מפנינים וכל חפצים לא ישבו בה.

הפסוק השני, כל חפציך,

בגמרא מסבירה שאין סתירה בין הדברים,

אלא מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים,

כן, האחרים יעשו את המצווה ואתה תעסוק בתורה.

מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים,

אז אין ברירה, יסגור את הספר וילך.

לעסוק במצווה.

פלס מעגל רגליך. מה זה פלס?

תעשה על המאזן, על המשקל, על הפלס.

מה יותר כבד?

לימוד התורה יותר כבד ותלמוד תורה כנגד כולם.

אז אני אקח את המצווה הכי גדולה לתלמוד תורה ואני אתן לאחרים שהם יעשו את המצוות האחרות.

הפסוק השני אומר, אורח חיים פן תפלס.

אז הגמרא שוב אומרת את אותו מהלך שיש הבדל בין מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים,

לבין מצווה שאי-אפשר לעשותה על ידי אחרים.

וכאן,

מצוות צעודה של חתן מקלע וכיוצא בזה,

בדרך כלל זה נקרא מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים.

לא ראיתי שבחתונה מחכים שיבוא העשירי, הצנטר,

כדי להתחיל סבי מרנן.

ברוך השם, יש הרבה אנשים שרצים לשם.

הרבה אנשים אוהבים לאכול ארוחת ערב בכל צלילי התזמורת,

אשראי הם ישראל, יש הרבה שהולכים לשם.

אז במקום 501 יהיה לה 500 איש שאכלו. מה יקרה? שום דבר לא יקרה, זה לא יהיה אסון.

ולכן זה נקרא מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, ולכן אין חיוב, הוא לא חייב ללכת לשם אם הוא עוסק בתורה. שהרי הרמב״ם כתב

שגם במצוות תלמוד תורה קיים הכלל העוסק במצווה פטור מהמצווה.

התורה אמרה לנו, ובלכתך בדרך דרשו בסוכה כה,

בלכת דידך הוא דמחייבת, אבל העוסק במצווה פטור מהמצווה.

ולכן אדם שיושב ולומד תורה אפילו אם הוא הוזמן לאותה הסעודה אינו חייב ללכת. הדוגמה של הרמב״ם בין 18 למצוות, בין 18 לחופה,

מצוות פרייה וריבייה, חייב בגיל 18. ואם אדם הזה מתיירא, פוחת שירא חיים בצווארו ולא יוכל לעסוק בתורה,

מותר לו להתחרר.

יכול לחכות במקום 18, להתחתן בגיל 20. זה למה?

מסביר הרמב״ם בגלל...

שעוסק במצווה, פטור מהמצווה,

וכל שכן בתלמוד תורה.

אלה דברי הרמב״ם, אלא גם פה לענייננו.

אבל,

אמירי חולק. אמירי אומר שבמצוות תלמוד תורה לא שייך את הכלל האמור. זה הוויכוח שיש לנו בראשונים.

ולכן הבאנו את הצירופים האחרים,

שכאן מצוות הסעודה הזו היא בדרך כלל מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרת.

מתי יכול להיות דוגמה שאי אפשר? כגון,

אני יודע לנגן.

אלעוד, כנון, כינור.

ויש עכשיו סעודה של חתן וכלה.

החתן הזה מסכן, אני מרוד. דלפון, אין לו כסף להביא מי שינגן.

אין אדם אחר, רק אני.

אז האדם הזה חייב לסגור את הספר וללכת לנגן לכבוד החתן והכלה,

שם אין ברירה, טוב, שילך וינגן.

אבל כשהאדם הזה לא יודע לנגן, אלא סתם להשתתף בסעודה, כמו שאמרתי, הם יכולים להשיג מישהו אחר במקומו,

אז עדיף יותר שהוא יימנע ויישב ויעסוק בתורה.

אדם יש נכון,

כשהוא הולך לחתונה חייב להביא איתו מתנה כשהוא חושב לאכול,

שזה אחד. ודבר שני, כשהוא רואה לבד,

כשהוא רואה לישון צייץ שם,

רואה לבד, האם

יכול להגיד,

יכול להגיד את אישה אחת, אם שאחת הוא אומר,

אם הוא רואה את אישה אחת עם שלו?

כן, יכול.

אם הוא עושה את התנאים מעיקרם, מה שאמרנו קודם, יכול.

דבר שני, צריך באמת להביא מתנה. אי אפשר לבוא בידיים ריקות, אלא מן הראוי

שיביא איזו מתנה, כל אחת לפי כבודו, לפי כיסו.

אפשר גם בתשלומי, נורת קבע, דוד?

הגאון רבנו זלמן, בקונטרס האחרון שלו,

הוא כותב ומסביר את הסוגיה כך,

נכון הדבר שאמרנו, מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי האחרים.

חייב לבטל מתלמודו וללכת.

אם אני יודע לנגן, אני חייב לסגור את הגמרא וללכת לנגן לו.

כל זה בתנאי שהאדם הזה למד ויודע.

כל שאלה אתה שואל אותו, הוא יודע, למד.

אורח חיים, אורח דעה, אבן עזר, חשי משפט.

הוא הולך לשוק לקנות,

אז הוא יודע את הלכות הונאה, יודע הלכות ריבית, הלכות גזל, את כל הדינים הוא יודע.

הוא יודע להיזהר,

זה אני יכול, זה אני לא יכול. להוריד לו מהמחיר בצורה כזו מותר וכן הלאה.

אבל אדם שעדיין לא למד, לא יודע,

אז אם הוא לא למד, הוא עלול להיכשל.

הוא הולך לנגן לחתן. נו, ומה יהיה עליו?

שמו לי יותרה את הכרמים.

כרמי שלי, קודם כול. מה, יגיד כרמי שלי, לא נטרתי?

זו הטענה של רבנו זלמן. לפי זה אנחנו כמעט כולנו פטורים.

כל מי שלא עוסק בתורה ילך וינגן וירקוד.

אבל מי שברוך השם יש לו מסגרת והוא לומד,

לא חייב ללכת, יכול לשבת,

להמשיך ללמוד כאן עד עשר וחצי.

עשר וחצי, נגמר השיעור, אז ילך לשם.

אם יישאר לקומפות, ילך לשם לטעון.

אין מספידים בהם אלא לחכם בפניו.

אגב, אין מטענים יום שמת בו אב או אם.

ותענית חלום בחנוכה, איילא אין סימן תקס״ח, סעיף ה'.

עניין צידוק הדין, איילא אין בהנחות ראש חודש סימן ת״כ,

אין לקמ״ן סימן ת״רפ״ג.

ההספד בימי החנוכה אסור דומה לימי חול המועד וכיוצא בו.

בדרך כלל כשמתחילים לתאר

את המעלות של הנפטר, מתחילים לשבח, לפאר, אומרים, מפרטים,

זה מעורר את העם לבכייה,

צער, יגון והנחה מביא גם התפרצויות של בכי.

ואסור לבכות, אסור להצטער בימי החנוכה ולכן אסור להספיד בהם,

אלא כשבאים להלוויה אומרים מייד את הפסוקים, גדול העצה ורב העלילייה,

והוא רחום יכפר עוון, קדיש, ויוצאים מייד למסע הלוויה.

רק יתלמיד חכם בפניו בשעת הלוויה,

רק בזה התירו חכמים.

כאן זה לא כבודו האישי, אלא זה כבוד התורה.

זו הדוגמה היוצאת מן הכלל. כל זה דברי הגמרא במועד קטן כז, הן לגבי חול המועד והן לגבי ימי החנוכה.

המגן אברהם בשם הריו אומר שאין לנו היום דין תלמיד חכם,

וממילא גם אם נפטר החכם בימי החנוכה אי אפשר להספיד אותו.

ככה העתיקו גם הרבה מגדולי האחרונים שאין היום דין תלמיד חכם,

כי החוכמה,

נכון שהאדם הזה נקרא חכם,

אבל הוא לא דומה לרשב״א,

להריף, לאותם הגדולים.

החוכמה שלנו התמעתה,

גם אם האדם הזה יודע לגרוס, לקרוא,

אבל אנחנו לא יודעים להעמיק בתורה, להבין,

כמו שידעו אותם הדורות הראשונים.

אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם, אם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים,

ולא כחמורו של רבי פנחס בן נהיר.

ממילא גם פה לענייננו, לפי דברי המגן אברהם,

אם החכם נפטר בחול המועד או בחנוכה,

אסור להספיד אותו.

אבל כל זה לדיד הום.

האשכנזים פוסקים כדעת מהר יהיו בעניין זה.

אנחנו לדידן פוסקים כדעת מרן שיש דין תלמיד חכם בזמן הזה.

מרן התייחס לשאלה הזו בשאלות ותשובות אבקת רוכל,

ושם מרן מסכם שיש.

גם בשולחן ערוך ובעשרות מקומות מרן הלך בדרך בשיטה האמורה.

בסימן רכד לעניין ברכת שחלק מחכמתו לרעב,

גם בסימן שלט,

מרן דיבר לגבי הערמה בדרבנן ואיסור דרבנן, התירו לו תלמיד חכם,

וכן כשיש חור בחבית מותר לו להצניע את ראש השום בחור החבית,

או לישון בסירה עד שיבוא הגול ויעביר אותו בשבת את הנהר.

כל זה מרן העתיק להלכה בבית יוסף בסימן ש״ל״ט,

כל זה דברי הגמרא בשבת קל״ט.

ולכן גם בענייננו בוודאי שמרן נוקט להלכה ולמעשה,

גם בסימן ת״קמ״ז בהלכות חול המועד וגם פה,

בשני המקומות מרן כתב שלטלמיד חכם כן צריך להספיד גם בימי החנוכה או בחול המועד.

מרן לשיטתו גם ביוראי דעה פירט לנו בכמה מקומות את דיני תלמיד חכם.

תלמיד חכם פטור ממס,

אפילו אם הוא עשיר גדול,

קיבל ירושה מאבא שלו, יש לו מיליארד דולר.

כל חודש, ברוך השם,

העסקים שלו פורחים. הוא אומנם יושב בישיבה,

אבל מנהל העבודה שלו עושה עסקים טובים, מרוויח הרבה.

אף פרוטה אי-אפשר להוריד, כי התורה שלו היא שמגינה. מה אתה צריך לקחת מס לקנות טנקים, לקנות מסוקים?

במקום זה הוא יושב ולומד תורה, זה מגן יותר טוב מהמסוקים,

יותר טוב מהטנקים,

יותר מכל דבר אחר,

כמו שכתוב,

אני חומה זו תורה ושידק המגדלות אלו תלמידי חכמים, לומר שהם כחומה בצורה שמגינים על עם ישראל, ולכן מרן פוסק את הדברים האלה להלכה ולמעשה, שתלמיד חכם לא ישלם משהו.

נכון, אני מסכים איתך.

כן, היה צריך לבצר את המקום, זה מה שיגן על עם ישראל.

כן, מסכים? למה לא? תעשה סניף.

הוא מסכים.

מרן ממשיך לגבי חכם שרוצה להתפרנס,

מגיע לשוק כדי למכור.

במקום שישב מהבוקר עד הערב למכור, יאבד את זמנו.

הגמרא אומרת, סוגרים את השוק לכמה דקות,

ממילא כל הקילנטים באים אליו,

תוך כמה דקות מכר את הסחורה,

מייד אחרי זה הוא יכול לבוא להמשיך ללמוד בישיבה.

שוב, מרן כותב את ההלכה הזו, להלכה למעשה, שם ביורא דעה סימן רמ״ג.

גם ברמ״ד מרן מפרט לנו את המצווה,

והדרתה פני זקן זה כנה חוכמה,

שיש חובה מצווה מן התורה לעמוד בפני תמיד חכם. מרן לא אומר שהיום אין חכמים, לא צריך,

אלא מרן פוסק

גם בזמן הזה,

גם בסימן שלד מרן פסק,

מי שמבזה תמיד חכם צריך לנדות אותו. שוב, מרן כותב את ההלכה הזו למעשה,

גם בזמננו.

יורא דעה סימן ש״מ, מרן מדבר לגבי חכם שמת,

שחייבים לקרוע, אפילו אם אני לא קרוב שלו,

לא דודו ולא בן דודו,

אבל שוב, חכם זה אבדה לכל עם ישראל ולכן צריך לקרוע.

גם בבן-עשר סימן ב׳ מרן כתב,

ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם או ישיב ביתו לתלמיד חכם.

גם את זה מרן כותב להלכה ולמעשה.

גם בחושם משפט מרן מפרט את הנושא הזה לגבי

חכם שהגיע לבית הדין.

יש שם תור גדול, הוא הגיע האחרון.

לא אומרים לו שיחכה בתור עד האחרון,

אלא מכניסים אותו מיד משום כבוד התורה.

כשנכנס בפנים,

תמיד הבעלי דין עומדים, כמו שכתוב,

עמדו שני אנשים אשר להם מרעיב לפני השם.

אבל כאן יש כבוד התורה,

ולכן לא ייתנו לו לעמוד אלא לשבת.

ואז נותנים גם לבעל דין השני, שלא יגיד שהמשפט מכור, לכן נותנים גם לשני.

אבל עקרונית אתה רואה,

את כל הפרטים האלה, כל הדוגמאות שהגמרא הביאה לעניין דיני תלמיד חכם, מרן כותב את הכל להלכה ולמעשה,

ואידך דין גמור, יש עוד כמה דוגמאות כאלה במקומות רבים.

ולכן גם פה לענייננו אנחנו נוהגים כדעת מרן.

כך מסופר על מהרש אמריליו שהספיד את הגאון רבי יהודה קובו,

וזה היה בימי חול המועד, ולא נמנע.

אנחנו סומכים על דברי מרן. מי שזוכר גם לפני שבע שנים,

כשנפטר הגאון הצדיק רבי יוסף עדס,

זה היה בליל הושענה רבה בחול המועד סוכות,

היו שם גדולי הדור והספידו אותו, לא נמנעו משום זה.

אפילו אחינו האשכנזים,

אומרים שאין דין תמיד חכם,

הם מודים שאם זה גדול הדור, בוודאי שחייבים להספיד אותו.

וכך באמת עשו כשהביאו את ארונו של הגאון רבי משה פיינשטיין.

זה היה ביום פורים, ט״ו אדר, הביאו אותו לכאן.

היו שם הרב אלישי והרב אוירבך ושאר גדולי הדור,

והם הורו ופסקו שיספידו אותו, וכך עשו להלכה ולמעשה.

כל הוויכוח הוא, אם זה לא גדול הדור, זה לא אדם שהוא ענק בתורה,

אלא תלמידי חכמים רגילים.

אם בהם גם נאמר הקנע לזה או לא, ואנחנו פוסקים בני דידן, שגם בהם

יפתח בדורו כשמואל בדורו.

לא, הם לא הפסידו, אף אחד לא יפסיד כאן.

כל העניין הוא רווח של זמן. במקום שהוא ימכור,

הוא צריך להתפרנס לאותו היום, צריך להרוויח 50 שקל,

אז הוא צריך למכור 100 קילו כדי להרוויח 50 שקל. במקום שאעמוד מ-7 בבוקר עד 7 בערב למכור את זה,

כשסוגרים את כל השוק לכמה דקות,

הוא מוכר באותו מחיר, אותו דבר,

10 דקות מכר את הכול,

ואז הוא הולך ללמוד.

עכשיו, במשך היום הקליינטים האחרים יבואו אצלם, אצל כל בעלי החנויות, זה אותו דבר.

מה שהם מוכרים, את המחזור, הם ימכרו אותו דבר.

רק במקום שהוא יאבד את הזמן,

אני אשב שם כל היום יחד איתם,

יהיה בסוף ירקן כמותם.

לא, לא כדאי. זה סתם איבוד זמן. כן, חבל על הזמן, למה לא לעשות דבר כזה? שילך, ילמד בישיבה, ילמד תורה,

זה זכות הרבים, תלוי בו, ובוודאי שזה הרבה יותר טוב.

נכון, יש בעיה. לפעמים יש אנשים חילונים שלא מבינים את זה, כן.

טוב, אבל הוא יכול לתרץ.

לפעמים הוא יכול לומר להם,

הוא היה לפניכם, הוא בא קודם והוא חזר עכשיו עוד פעם. יכול, אם ירצה, יכול להשתמט.

דבר שני, יכול לקרוא לו לצד.

לא, יקח לו לצד רגע אחד, תחכו רגע, יכניסו אותו לצד רגע אחד, כן, זה עדיף יותר כדי שלא יתעכב אותו החכם. אם זה בבנק, אם זה בכל מקום אחר,

שייך הכלל הזה, עדיף יותר כדי לא לעכב אותו, כדי שלא יגרום ביטול תורה.

וגם לגבי אדם שהוא עובד, אם הוא צריך ללמוד זמן למעביד,

אדם צריכים לתת לו את זה?

לא, זה לא.

כולנו עובדים, לכולנו יש מעביד.

מה, יש מישהו שלא עובד?

ולכן זה עדיין לא מהווה תירוץ. אנחנו מדברים עניין של תורה. תורה,

כמו שאמרנו, ביטול תורה זה הדבר החמור יותר מהכול. כמו שתלמוד תורה כנגד כולן, כך גם אנחנו.

איך?

אין חובה, אין חובה. אם למדת אצלו, לימד אותך, זה משהו אחר. כבר לא מסתכלים לימוד תלמיד חכם או לא. ברגע שהוא לימד אותי,

אתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי.

ברגע שהוא לימד, גמרנו. אבל אם הוא לא לימד אותי,

אם הוא בגדר תלמיד חכם, אני חייב לוותר על התור שלי.

אבל אם הוא לא בגדר תלמיד חכם, לא. יש הרבה אנשים יודעים לדרוש יפה,

יודעים לספר סיפורים, סיפורי אלף לילה ולילה. אתה יכול לשבת עד שתיים בלילה, ואתה לא מרגיש איך שהזמן עובר.

איזה סיפורים יפים.

אבל תשאל אותו הלכה למעשה, הוא לא יודע.

הרי הגמרא הגדירה איזו תלמיד חכם.

שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר אפילו מסכת כנען, זאת אומרת אם הוא יודע את התורה למד ארבעה חלקי שולחן ערוך זה נקרא חכם אבל חכם של סיפורים של מעשיות זה עדיין לא בגדר תלמיד חכם כדי להתייחס לכל הדוגמאות האלה שאמרתי ולכן גם לדידן שאמרנו שיש דלת מיד חכם בזמן הזה ראיתי בני הענייה והם המועטים אני לא יודע אם יש מאה חכמים כאלה בכל העולם שכל שאלה שאתה שואל אותו

ברחיים הוא יורד דעה, כל דבר הוא יודע לענות ולענות טוב, לא החוכמה רק להגיד להגיד שלצ'ק הזה יהיה כיסוי שהתשובה שהוא עונה היא תשובה נכונה, מדויקת.

אין הרבה חכמים כאלה בעולם, יש מעטים אבל יש, יש ברוך השם ועל אותם אנחנו מדברים שיש להם דלת מיד חכם.

תלוי לגבי מה, לגבי הפרט של מס אתה צודק. יש ספר שלם על הנושא הזה, חיבר אותו הגאון רבי יוסף ידיד

היה פה בירושלים לפני כמאה שנה,

שם הספר תורת חכם, כי שמו כן הוא.

וכל סימן שמה הוא עוסק בנושא בפני עצמו.

על איזה חכם דיברו חכמים שפטור ממס?

איזה דרגה הוא צריך להיות? צריך להיות גדול הדור,

סוג א', סוג ב', סוג ג', על מה מדובר כאן?

הוא מוכיח מדברי הראש,

אם אתה אומר ששם פוטרים ממס בגלל שהתורה מגינה,

זו המטרה,

זאת אומרת, לא צריך להיות גדול בתורה, ענק בתורה.

אפילו אם האדם הזה אברך צעיר,

הוא בסך הכול בן 20, 22,

אבל יש לו עיון מצוין,

כישרון טוב, יש לו הבנה ישרה בסוגיה,

והוא למד מהבוקר עד הלילה,

והוא לא מאבד את הזמן שלו.

אפילו שהוא עדיין לא גמר את התורה, הוא עדיין רק באמצע,

אפילו אחי, זה נקרא גם לגבי זה תלמיד חכם שהתורה מגינה. נכון שבינתיים הוא לא יודע,

אבל הוא ממשיך ללמוד.

כיוון שהאדם הזה שקדן,

אין אצלו בין הזמנים חופש, אין חופש מהתורה.

כל הזמן אתה רואה אותו עם הספר, זה החבר שלו כל החיים,

אז בזה אפילו שהוא עדיין לא הגיע לאותה מדרגה מבחינת הידע,

אבל הוא שקדן בתורה,

ולכן גם הוא יהיה פטור ממס.

זה לאו דווקא אדם שהמקצוע שלו,

שייקרא בשם אברך, אפילו אם הוא לא נקרא אברך,

אבל אתה רואה אותו, הוא מתייצב כאן תשע בבוקר,

הוא מעשרה ראשונים, לא יוצא עד עשר וחצי בלילה.

שוב, אפילו שהאדם הזה הוא לא נקרא אברך,

הוא לא בן ישיבה,

אבל במציאות אתה רואה, האדם הזה ממצה את כל הזמן,

כל הזמן שלו קודש ללימוד התורה.

אולי הוא הולך באמצע שעה אחת לבנק או לדבר אחר, לאיזה סידורים, וחוזר מייד.

אז גם אדם כזה, מעיקר הדין, צריך להיות פטור,

שלא יצטרך לשלם את המס.

ובתנאי שיש לו סיפה במינים.

לא, לאו דווקא.

לאו דווקא תפיסה גאוני, לאו דווקא שהוא יהיה גדול שבגדולים, שהוא יהיה גדול הדור.

אלא אמרתי, יש לו עיון טוב, הוא מבין את מה שאומרים לו,

כל דבר הלכה למעשה, הוא מבין, הוא קולט, הוא לא פוסטמא,

אלא גם אדם כזה לא יתחייב לשלם להם את המס.

אבל אם שואלים אותו אדם כזה, הוא שואל את זה או לא יוצא?

שואלים את זה כולו.

נכנס לתמון אמנה הזאת, אדם כזה שהולך מהבוקר, מהבוקר.

ברור,

זה ברור שאם האדם הזה רק יושב, מחמם את הכיסא ולא מבין שום דבר, אני מסכים איתך, אין בזה תועלת.

לפעמים הוא בא בתשע ויוצא בעשר וחצי,

אבל רוב הזמן הוא לא מקשיב,

הוא או חולם או ישן או שניהם ביחד.

אז זה לא טוב, זה בוודאי, אין לזה אחר.

אבל אם הוא לומד ברצינות, יושב קרוב לחכם,

פותח את הספר, מבין את הסוגיה טוב.

יש לנו, ברוך השם, תלמידי חכמים מצוינים, מסבירים כל דבר בלשון יפה ברורה.

זה לא קשה היום להבין. היום זה קל מאוד, יש לנו תלמידי חכמים מצוינים,

ולכן אם הוא מתאמץ וברוך השם יגע ומוצא כדי מידתו, אז כמו שאמרנו, בזה הדבר קל יותר. ושאין כן לגבי דין מבזה תלמיד חכם שצריך לנדות אותו,

שם הרב משיג שמדובר הוא באדם שהוא גברה רבה.

לא באדם שהוא סתם אברך צעיר, אלא רק בגברה רבה.

רק בזה צריך לעשות לו נידוד, בגלל שזלזל בכבוד התורה.

צריך להיזהר מאוד בהדלקת נרות חנוכה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה,

שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק נר חנוכה.

זאת אומרת, כאן לא אומרים אנוס רחמנה פטרה, האדם הזה עני, תעזוב אותו, לא,

אלא גם הוא חייב.

כי בכל מקום אתה יכול לומר,

מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה, רחמנה ליבה באה.

אם יש לו כוונה זה מספיק.

אבל כאן המטרה במצוות הדלקת נרות חנוכה, לפרסם את הנס ברבים.

אז מה זה שווה שהיה לי כוונה טובה להדליק ואין לי,

אבל הנס לא התפרסם. ולכן כאן,

אפילו העני המתפרנס מן הצדקה,

חייב לשאול על הפתחים או למכור את הבגד כדי לקחת שמן להדליק נר חנוכה.

כמה נרות מדליק? בלילה ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך

אחד בכל לילה.

כמה נרות צריך להדליק? מחלוקת בית שמאי ובית הלל, והמסקנה היא כדעת בית הלל, כמו שנתנו את הרמז, חנוכה ראשי תיבות,

חטא נרות והלכה כבית הלל, ולכן בלילה ראשון אחד, כל לילה אנחנו מוסיפים עד הלילה האחרון,

ששם אנחנו מדליקים שמונה נרות.

זהו מה שנאמר שם,

אליבא דה בית הלל,

מהדרין מן המהדרין.

אבל,

כל זה חומרה.

מצד הדין אפילו הדליק נר אחד,

אפילו בלילה האחרון במקום שמונה הדליק נר אחד, יוצא ידי חובה.

ולכן אדם עני שאין לו יברך את הברכות אפילו על נר אחד, רשאי לכתחילה לברך.

הגמרא מוסיפה שם,

המהדרין נר לכל אחד ואחד מבני הבית.

אחרי זה הדין של המהדרין מן המהדרין שמוסיף ועולה.

שבלילה הראשון אחד, בלילה השני שניים וכן הלאה.

השאלה היא האם המהדרין מן המהדרין עושים גם את המהדרין נר לכל אחד ואחד מבני הבית,

או שאותם שעושים את המהדרין מן המהדרין

אינם זקוקים לכל אחד ואחד מבני הבית,

אלא מספיק שבעל הבית יברך וידליק.

יש בזה מחלוקת בראשונים בהסבר הסוגיה.

הרמב״ם אומר שכל אחד ואחד מבני הבית, לפי התוספות, רק בעל הבית לבדו.

מחלוקת גם בין מרן להרמה.

אכן האשכנזים נוהגים שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק,

אבל אנחנו נוהגים כדעת התוספות.

הרמב״ם עצמו שכותב את הפירוש לסוגיה,

הוא מספר שלא נהגו כדבריו.

זה לא מילהק שהתחלנו לפני 50-100 שנה,

זה מילהק קדמון למעלה מ-800 שנים,

שגם הרמב״ם היה מודע לזה. אלא שהוא כתב מה שהוא הבין בפירוש הסוגיה,

אבל כבר אז לא נהגו כמוהו, כל וחומר היום. ולכן,

אם אחד הילדים רוצה להדליק, למה לא? אין עוון להדליק.

אבל הוא לא יכול לברך לדידן, אנחנו פוסקים כדעת התוספות, ומלאי יש כאן ספק ברכה לבטלה.

אם הוא הגיע לחינוך,

הילד יכול להדליק גם את נרות החנוכיה.

אתה מברך,

מדליק את הנר הראשון, יכול לתת לו גם מהנרות של ההידור.

אבל אם הוא עדיין בן ארבע עוד לא הגיע לחינוך,

תן לו שידליק את השמש.

השמש, אפילו ילד שלא הגיע לחינוך יכול.

ואם הוא רוצה להדליק את החנוכיה שלו, הביא מהגן החנוכיה, רוצה להדליק, בבקשה שידליק.

בילד קטן אין לך בעיה של ספק ברכה לבטלה.

הרי התוספות בעירובין צדיק רב אמרו שאין לא תישא בילד קטן.

אבל כשהילד הזה כבר הגיע לגיל בר מצווה,

אז כגון זה אנחנו מזהירים שייזהר לא לברך, לא ייכנס בספק ברכה לבטלה,

אפילו אם הוא לומד בישיבה של אחינו אשכנזים.

כל החברים שלו מדליקים ומברכים.

הוא רוצה להדליק בבקשה, יכול להדליק מותם,

אבל ייזהר לא לברך.

חבר הכנסת ברכה, כשהם מבטלים בית, שהם מבינים שנאום עליהם מתחילים. לא גוזרים, לא חי שנמדיל מהתלם משרח, עד כדי כך לא גזרו כאן בדבר הזה גזרה לגזרה, ולכן אין מקום להחמיר ולאסור. לכן אם אתה רוצה להרשות לו שידליק אין בעיה, מותר הדבר מלכתחילה. רק אחרי הבר מצווה תזהיר אותו,

שאז לא יברך.

וזה לא משנה אם הבן הזה נמצא בבית או שהוא נמצא בפועל בישיבה.

גם אם הוא נמצא בישיבה, אף על פי כן אסור לו לברך שם.

למרות שהוא לא ראה את הנרות בבית, הוא לא שמע את האבא שלו מברך,

אף על פי כן אין לו היתר לברך שם.

והסיבה היא, כיוון שהוא סמוך על שולחן האבא,

כשהאבא בירך והדליק,

פטר, הוציא גם אותו ידי חובת נר חנוכה,

ולכן הוא לא יכול לברך, וציווה לו להדליק נר חנוכה,

כי הברכה שלו היא ברכה לבטלה,

והוא עובר על ותישא את שם השם אלוהיך לשם, ולכן אין הראוי שייזהר בדבר.

צריך להזהיר את החברים, את הבחורי הישיבה,

שייזהרו לא לברך ברכה לבטלה.

אם הרב הבית מוציא את האבא, כן.

עוד פעם?

אין הבדל, אין הבדל, או זה או זה, כן. אם הוא סמוך על שולחן ההורים,

אז ההורים מוציאים אותו.

אם הוא סמוך על שולחן הישיבה, אז ראש הישיבה מוציא אותו. ממה נפשך?

הוא יוצא ידי חובה על ידי אחד מהם, ולכן אמרנו שייזהר שלא לברך שם.

הגאון רבי עזרא עתיה הוכיח את הנושא מהגמרא,

מדברי רש״י,

במסכת כתובות מ״ז.

יודעים מי היה החכם?

מי היה רבי עזרא?

ראש ישיבת פורת יוסף.

כמעט כל חכמי דורנו הספרדים הם תלמידיו.

אז לא היו הרבה ישיבות. הייתה ישיבה אחת בארץ,

וכל מי שהיה החכם עבר דרך אותה הישיבה.

החכם מן ציון, הרב מנצור בן שמעון, גם האבא, כולם למדו אצל החכם, והוא, כמו שאמרתי, הוכיח מדברי רש״י,

שאסור לאותו בחור ישיבה לברך.

שם הגמרא אומרת, אמה העברייה,

היינו אבא שמכר את ביתו לאמה,

אם מצאה מציאה, מציאה שייכת לאבא שלה.

למה?

הרי רק בן שסמוך על שולחן האבא צריך להעביר את המציאה לאבא מפני דרכי שלום.

כי אני לא סמוכה על שולחן האבא. מי נותן לה אוכל? האדום.

הגמרא עונה, משום איבה.

אומר רש״י,

אם בעוד שש שנים כשהיא תגמור את העבודה,

הרי שש שנים רק הקדנציה של אותה אמה העברייה,

ועוד שש שנים הוא לא ירצה לקבל אותה. יגיד לה,

כשהיה לך פיס,

כשהיה לך מציאה, לקחתי את זה, לא נתת לי.

היום את באה לאכול?

משום איבה החשיבו אותה חכמינו כבר היום סמוכה על שולחן האבא ולכן מציאתה לאבא.

וכך פסק מרן,

מרן העתיק את הנושא הזה של מציאת הבן לאבא בחושן משפט, סימן ראש עין, בהלכות מציאה ואבידה.

אז כמו ששם,

בפועל עדיין היא לא אוכלת ושותה אצלו,

בגלל מה שיהיה עוד שש שנים, אתה מחשיב אותה כבר היום,

סמוכה על שולחן האבא.

כך הוא הדין גם לגבי הבחור ישיבה.

נכון שברגע הזה, היום הזה, הוא עדיין בישיבה,

אבל יהיה לו שבת חופש,

שבת הבאה, חנוכה, כולם הולכים הביתה.

האם הוא יגיע לבית, האבא לא ייתן לו לאכול?

יגיד לו, לא, אתה כבר גדול, תלך מכאן.

מגיע חופש בין הזמנים, חודש,

ניסן, אב, תשרה.

כולנו, ברוך השם, מארחים אותם על שולחננו, הנוהגו עד החתונה,

והחתונה הולכת לבית שלו, וזהו.

אבל בינתיים, בהווה באשר הוא שם, כולם נקרעים סנוכים על שולחננו,

ולכן, הן לגבי מציאה והן לגבי פיס,

הבן זכה בעשר מיליון,

העשר מיליון, גם זה שייך לאבא, וכן כל כך יוצא בזה.

זו הטענה של החכם,

ולכן גם פה אסור לו לבוא ולברך, וציוונו להדליק נר חנוכה.

גם בדבר הזה, מן הראוי שיימנע.

יש גם מנעה,

ואם בן התן, בן קטן,

מי יברך את הרב? האימא.

האימא היא שחייבת במצווה,

הרי גם הנשים חייבות במצוות נר חנוכה,

למרות שהיא מצווה שעזבן גרמה, כיוון שאף הן היו באותו הנס.

ולכן, האימא תברך ותדליק.

אם הבן ידליק,

אולי תרדה דה רבנן, לא מוציא חדה דה רבנן, כמו שנראה לקמאן בסימן תרענה, סעיף ג'.

ולכן, יותר מהודר, יותר טוב שהאימא היא שתברך ותדליק.

אם הוא פחות משלוש עשרה, לא ראוי שיברך וידליק. יש כאן ספק אפילו על דיעבן, קל וחומר מלכתחילה.

אבל האימא בוודאי מוציאה אותו. שוב,

גם בדבר הזה, אם הבן הזה גדול ונמצא בישיבה,

אפילו שאין לו אבא, יש לו רק אימא,

אבל האימא, ברוך השם, מפרנסת אותו.

אז הוא נקרע סמוך על שולחן האימא,

ועדיין אסור לו לברך על נרות החנוכה.

כך גם חייל, חייל שנמצא בסדיר.

גם שם הוא בא לבית, כל שבועיים שלוש יש לו חופש.

אם מחר שר הביטחון יפרק את הפלוגה שלו,

יגיד להם, אני לא צריך אתכם, תלכו הביתה,

מה הוא יעשה? יבוא הביתה.

אבא שלו יגרש אותו? חס ושלו.

שם המאה הבריאה היא שש שנים נמכרה.

פה זה בסך הכול שלוש שנים.

אז אם שם היא נקראת סמוכה על שולחן אביה, למה שהחייל הזה יהיה דינו אחרת?

ולכן גם אותו החייל, בכל מקום שהוא נמצא,

למרות שהוא לא שומע את הברכה ולא רואה את הנרות, בכל מקום שהוא יוצא ידי חובה בהדלקת הנרות חנוכה

שמדליק

האבא שלו או האימא שלו, יוצא בזה ידי חובתו.

אנחנו צריכים להתחיל את הנושא קודם כול לדעת אם הוא נקרע סמוך על שולחן האבא או לא.

זה הדיון הראשון.

ברגע שאתה אומר שהוא נקרע סמוך על שולחן האבא,

ממילא אסור לו לברך. למה? כי נר חנוכה נר יישוב ביתו.

זה מה שאמרנו כאן. הסברנו שרק אחינו האשכנזים נוהגים

שכל בן ובן מברך ומדליק.

הוא רוצה להדליק? אמרתי שהוא יכול. אין בעיה. הוא רוצה, נמצא בישיבה ורוצה לקחת חנוכיה ולהדליק כמו החברים שלו? למה לא? שידליק.

עיקר הבעיה, הפחד שלנו מחומר איסור ברכה לבטלה או לטיסה את שם ה' ולא אוכל לשווא.

אז כמו ששמה מה העברייה אתה מגדיר אותה שהיא סמוכה, כך גם אותו בן ישיבה הנקרע סמוך על שולחן האבא,

אז לא רק לגבי מציאה, גם לגבי הדין נר חנוכה שאין לו רשות לברך,

כי למעשה הוא יוצא ידי חובה מעיקר הדין בהדלקת נרות החנוכה של האבא.

ממילא האבא התליא. לדידן יש אפילו ספק לגבי עניית האמן, אולי אפילו האמן אי אפשר.

הזכרנו לפני חודשיים את הבעיה לגבי קידוש בבית הכנסת בליל שבת,

שהיו מקדשים בבית הכנסת של התשבץ,

ומספר לכדו יכין ובועז שהסבא שלו לא היה עונה אחריהם אמן.

אז כמו ששם אתה חושש, למרות שיש לנו הרמב״ם והר״ן שהתירו.

יש מי שהתיר, אבל אולי הברכה לבטלה וממילא אולי האמן יתומה.

אולי הוא הדין, גם פה בענייננו יכול להיות שחלולה וחס הברכה הזו לבטלה והאמן יתומה.

ולכן לא כדאי לך לענות אמן אחרי אותו הבחור ישיבה האשכנזי שמברך.

אלא העצה היא,

במקום לענות אמן תגיד ברוך אדוני לעולם אמן ואמן.

כמו שאמרנו שם לגבי הלילה של ראש חודש הוא הדין גם פה.

אפילו אם יאמר אותו בחור ישיבה אני מתכוון שלא לצאת לידי חובה בהדלקה של האבא.

כוונה נגדית לא תעזור כמו שכתב מרן בבית יוסף בסימן תרע״ו.