ברכת הגומל ומניין כשר – הלכה למעשה בין לכתחילה לשעת הדחק: צירוף מחלל שבת, יציאה ידי חובה ודיני ברכה נכונה

 

- - - לא מוגה! - - - 

חיילה ואהבה ואומרו בחיפה שאתה יויב להם חוטותי ורבו ימיך ויוסיפו לך שאלות חייך

היינו בסימן ריש יט סעיף ג.

הגמרא בברכות נד למדה מהפסוק ויירוממוהו בקהל עם

ובמושב זקנים יהללוהו.

קהל הכוונה היא עשרה, מניין.

אם האדם הזה טעה וברך בלי מניין,

ברך בפחות מעשרה,

במחלוקת הראשונים אם יצא או לא.

האם דברי הגמרא לעיכובה או שהמסקנה שזה רק לכתחילה? יש אומרים שיצא,

יש אומרים שלא יצא.

ומרן במחלוקת הזו בין התוספות לאורחות-חיים, מרן מסכם,

טוב לחזור ולברך בפני העשרה, ולא אזכרת שם המלכות.

כמו שאמרנו, כלל גדול בידינו ספק ורחות להקל, ולכן אולי בדיעבד יצא, ולכן לא יחזור.

נפקא מינה, פעמים רבות אדם רואה עשרה,

בגופות של בני-אדם יש שם עשרה,

אבל אחר כך מתברר שאחד מהם מחלל שבת בפרהסיה.

אז הוא בא ושואל אותך,

אם מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי,

אם כן לא היו שם עשרה,

היו רק תשעה.

אותו אדם הוא כמו חלבנה,

חלבנה זה ה-11, לא עשרה.

הוא שואל אותך, יצאתי בדיעבד או לא?

תגיד לו שכן. בדיעבד, כמו שמרן אמר, בדיעבד יצא.

אבל מלכתחילה יותר טוב שיהיה לו עשרה נטו,

עשרה אנשים כשרים ששומרים שבת.

עם אותו העשירי הוא היה אומנם מחלל שבת,

אבל מאמין בהשם עוד יותר קל,

ודאבה בוודאי שיצא ידי חובה.

הגמרא במסכת חולין ה', בכמה מקומות הגמרא אומרת לנו את ההלכה שמחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי.

אבל כשהאדם הזה כן מאמין,

בזה יש מחלוקת גדולה בין האחרונים.

הגרא, הגאון מבין לה בחיבורו על תיקוני הזוהר, תיקון כא אומר,

אם האדם הזה מאמין במעשה בראשית, מאמין בהשם,

אין דינו כגוי.

ממילא מצטרף למניין.

כדבריו, כך כותב בניין ציון בדעת ראשי,

ראשי על המקום שם הסביר.

מדוע ולמה החמירו כל כך מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי?

למה אדם שאוכל חזיר אין דינו כגוי?

ההבדל הוא,

ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ, ובימי על שמעי שבת ויינפש.

אדם שהולך ועושה מלאכה בשבת,

כאילו כופר במעשה בראשית,

ולכן החשבנו אותו כגוי.

לפי זה, אם האדם הזה כן מאמין,

אפילו שיש לו תאוון לעשות עבירות,

יש לו תאווה ללכת לים או לכדורגל,

אפילו, אחי, במציאות,

כיוון שהוא מאמין,

היסוד קיים,

ולכן אין דינו כגוי.

כך מסביר רבי נאן-ציון בדעת ראשי,

וכך הסכימו גם האחיעזר, הגאון הרב קניבסקי ועוד. רבים מגדוני הפוסקים הלכו בדרך הזו,

ולכן נוכל לסמוך על זה בדיעבד.

אני מדגיש את המילה בדיעבד,

תודה. אבל בלכתחילה לא.

לכתחילה, אם יש שם רק תשעה שומרי שבת,

לא כדאי לברך. שיחכה עד שיהיו לו עשרה נטו שומרי שבת, ורק אז יברך.

הסיבה היא,

יש הרבה שאומרים, כדעת חיי אדם, שצריך שיהיו 13 אנשים,

עשרה מניין,

שני תלמידי חכמים,

משב זקנים יעללו, וגם המברך,

כן, סך הכול 13. פה יש לך בקושי עשרה,

ולכן לא כדאי לסמוך על זה להיכנס נגד דברי מנחת אל-עזר.

מנחת אל-עזר אומר, לא מסתכלים על המחשבות,

מסתכלים על המעשים.

המעשים שלו, מעשים אשר לא ייעשו,

האדם הזה מחלל שבת, מדליק אש בשבת,

ולכן מלכתחילה לא כדאי.

כך הוא עדין, המסקנה הזאת, גם בדברים אחרים, גם בהלכות אחרות.

למדנו את הנושא הזה בסימן נה סעיף יא.

מחלל שבת כזה לא מצטרף למניין.

שוב, לפעמים יש לך שעת הדחק.

פה, בן פרץ-יוסף, כל העדה כולם קדושים.

יש לנו כל יום מניין תפילת מנחה בשעה 14,

יש לנו מנחה שנייה בשבע,

אחרי זה ערבית בשמונה.

יש בין קורת-יוסף ברוב העם מניעה נטו של אנשים צדיקים וחסידים.

אבל יש מקומות בצבא או בחוץ-לארץ, מקומות נידחים,

בקושי אתה מוצא את העשירי אדם כזה שהוא מחלל שבת.

לפעמים הם באים, ביום שבת עצמה באים עם האוטו.

חלק, יש להם קצת דרכי רץ, מתביישים,

מחנים את האוטו רחוק, לא בפתח של בית-כנסת.

יש כאלה חצופים שמניחים החניה של הרכב ליד הדלת, עד כדי כך.

מה לעשות, אין לנו כוח להשפיע עליהם הרבה,

לשנות את החשיבה והמעשים שלהם מיד.

אבל אמונה לפחות יש בהם. מה עושים במקומות האלה?

נצרף אותם למניין? לא נצרף? מה נעשה, נסגור את בית-הכנסת?

במקומות האלה צריך לומר להם את ההלכה,

שיתפללו תפילה אחת בקול רם, בלי חזרה.

כשאתה רוצה לומר את תפילת החזרה לפי דברי רבנו אלעזר שפירא ממונקס, לפי דברי המנחת אלעזר,

הברכות הן לבטלה.

איך תומא? מגן אברהם וחיי המתים.

ולכן,

כשיגיע נגנה לישראל לא ישתוק,

ימשיך בקול רם ויאמר את הקדושה.

והיה.

אם נאמר שחליל ההלכה כמו המנחת אלעזר,

פה אין איסור ברכה לבטלה.

פה הוא אמר את התפילה לעצמו.

במקום לעצמו בלחן שהוא אמר את זה בקול רם.

ולכן, הלבדי כולה עלמא, זה יהיה בסדר.

זו ההנהגה שצריך לעשות בכל אותם המקומות עד שלאט-לאט יצליח לקרב אותם,

עד שיחזרו בתשובה ויהיו שומרי שבת.

אנשים כאלה צריכים להתמקד בעיקר עם הילדים, עם הנוער.

שיתחיל ללמד את הילדים לקרב אותם,

כי אתם יהיה הרבה יותר קל.

אם האנשים המבוגרים קשה,

לילדים הרבה יותר קל להלמד אותם לאט-לאט.

בדברים יהיו טיישים ברגע שהם יהיו בר-מצווה וישברו שבת, יהיה לו מניין ואבח,

ואז יוכל גם לעשות לחש וחזרה.

בינתיים צריך לומר לאותו הרב שיאמר תפילה אחת בקול רם.

פעם יהודי אחד שאל אותי,

אני צריך לנסוע ראש שנה וכיפור למקום זה וזה לחוץ-לארץ,

אבל שם כמעט כולם מחללי שבת.

איך אני אלך לשם?

מה, אני כאילו מתפלל ביחיד?

כל הברכות לבטלה?

אמרתי לו את העצה הזאת, תגיד תפילה אחת בקול רם.

אמרתי לו, אם לא תיסע,

בית-הכנסת ייסגר, אין חזן.

יסגרו את המקום, היהודים ילכו לאיבוד, כולם יתבוללו.

על-ידי שאתה מקרב אותם,

לאט-לאט אולי תוכל להחזיר אותם בתשובה.

אז הוא אומר לי, איך אני אעשה? ביום כיפור תפילה אחת בקול רם?

אמרתי לו, כן.

אמרתי לו,

תחסוך להם את הזמן, תעשה כך.

הוא הגיע לשם,

אז הוא עשה להם דרוש בליל כיפור.

הוא הסביר להם כמה טורח ציבור זה עוון חמור להכביד על האנשים.

אני שמעתי שפה מאריכים יותר מדי ביום כיפור.

אחר אנחנו בעזרת השם נקצר תפילה אחת בקול רם.

הם לא הבינו, בגלל שהם מחללי שבת,

הוא לא אמר להם את הסיבה האמיתית. הוא היה אומר להם, היו זורקים אותו מהחלון.

אמר להם, כאילו, טורח ציבור. טוב.

התפללו, הכול היה בסדר.

מוצאי כיפור באים ללכת,

הנשיא של הקהילה, אבו עלי, שם, עמד ליד הדלת,

אף אחד לא יוצא.

אנחנו רוצים שהחזן יחתום לנו עכשיו,

ששנה הבאה בראש השנה הוא החזן שלנו.

תראו איך היה יפה,

הרב התחשב בנו,

גמרנו את התפילה בזמן, מהר,

לא היה טורח ציבור,

לא הבינו למה החכם עשה להם את זה,

אבל זה מה יש,

זה מה שצריך לעשות באותם המקומות,

כך גם בדברים אחרים.

אנחנו חוששים מלכתחילה כדי לא להגיע למחלוקת האמורה.

אתה רואה מלצר,

הכרת פניו ענתה בו שהמלצר הזה הוא לא מל' צדיקים.

אתה רואה, יש לו תספורת קוצים, דשא, או שניהם באחד, חצי קוצים, חצי דשא, לצאת את יחובה,

הלווא לכול העלמא.

אתה יודע, לפי המראה, שהאדם הזה אולי לא שומר שבת.

לכן, אל תגיד לו, תביא לי כוסית יין.

תביא לנו בקבוק יין סגור.

תפתח מעצמך את הבקבוק,

תמזוג, תחלק לעצמך, לאחרים,

ואז הברכה תהיה טובה.

כאדם שמברך,

בורך לי הגפן על יין נסך,

מרן כתב בסימן קצ״ו שהברכה לבטלה, חכמינו לא תקנוע על דבר שאסור בשתייה או באכילה.

ולכן, הכי טוב לבקש בקבוק סגור.

לפעמים זה שעת הדחק,

לפעמים אתה מתארח אצל איזה אדם,

אתה הולך לדבר אתו,

שישלח את הבן שלו לתלמוד תורה או לישיבה.

והאדם הזה שומע, מסכים,

והביא לך גם כיבוד,

הביא לך כוסית יין, תגיד לחיים.

בוא תגיד לו, אתה מחלל שבת, היין שלך יין נסך,

אני לא אשתה את היין הזה,

הוא לא ישלח את הילד שלו.

אתה תפסיד את הילד.

כל העבודה שעבדת הכול לריק ולבהלה.

אין ברירה,

תסמוך על דברי ההגרע,

תסמוך על דברי הבניין ציון ואחיעזר, שעת הדחק שנה,

אין לנו דרך אחרת. שעת הדחק תגיד,

אולי האדם הזה אין דינו כגוי,

ובפרט כל המושג של מחלל שבת,

הכוונה היא, כשהוא עושה את החילול שבת בחוצפה,

בפרהיסייה.

היום, לצערנו, לא מבינים שזה חוצפה,

לצערנו, ותקל גבירתה בעיניה.

ולכן, שעת הדחק, אין לנו תספק ספיקה,

מה שאמרו המלמד להועיל ועוד,

ולכן אין ברירה,

תנהג ותעשה כך.

אם יש לך שם גם קוקו-קולה או דברים אחרים,

אז תעשה כך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול יהיה בדברו.

וש...

אחרי זה תיקח את היין.

אחרי זה פתחת גם את היין.

לגבי הדרכה עוד איכשהו אפשר להסתדר,

אבל הבעיה המהותית זה היין.

וכן, כל כך יוצא בזה, גם בדברים אחרים.

יש לנו את הסימני השאלה האלה,

ולשעת הדחק אנחנו מצרפים מדברי הגרא.

יכול להיות שאם היה רואה, רבי אלעזר שפירא,

אם היה רואה שהגרא אומר את הסברה הזו,

אולי הוא היה מסכים.

הוא ראה רק את בניין ציון,

והיה באותו הדור, כמעט הם היו באותו הדור, ולכן,

כמו שאני חודק עליו, על החבר שלי,

אז גם הוא חלק על בניין ציון.

אבל הגרא, בדרך כלל,

גדולי הפוסקים מאוד מתחשבים בדעתו.

ולכן, יכול להיות שהוא היה רואה, אולי הוא היה חוזר בו,

ולכן אנחנו מקלים בדיעבד שעת הדחק הגדול. נו, אין ברירה, שעת הדחק שאני אעבור.

אנחנו לא עושים את זה לגבי,

זה היה אינצר שזה מוכה לבטלה,

אבל חמיש לגבי מחלל שבת בפרסיה,

התינוקים קטנה, זה לא עומד מדהים עם המחללות.

גם אם הוא מוכה לבטלה.

אתה אומר שזה קלאס, גם זה מחלוקת.

זה לא פשוט.

תראה, בספר המאירי, בקידושין נ',

שם הוא מביא תשובת הגאונים,

שמחלל שבת בפרסיה,

מומר שקידש אישה יהודייה אינה מקודשת.

זאת אומרת, הוא דינו כגוי לא רק לחומרה, גם לכולה.

עד כדי כך.

יש חולקים, אנחנו לא פוסקים כך למעשה,

אבל אתה רואה עד היכן מגיעה המחלוקת הזאת.

ולכן אנחנו לא מקלים בקלות בכל הדברים, בכל הבעיות שיש. אנחנו משתדלים לעקוף את המחלוקת.

אבל לפעמים, כמו שאמרתי, שעת הדחק שעה נאטום.

בשעת הדחק נוכל לסמוך על הקולות שאמרנו.

אם ברך אחר ואמר,

בריך חמנה מלכה דעלמא דיאבחנן ולא לעפרה, וענה אמן יצא.

אני מתרגם, אם אותו אדם, במקום שראובן שנסע,

שראובן יברך,

במקום זה החבר בירך עליו.

או האדם הזה היה חולה, וברוך השם נהיה בריא.

והחבר שלו, שאוהב אותו כנפשו, בירך עליו,

במקום שראובן החולה יברך,

החולה שהתרפא,

החבר מברך עליו. זאת אומרת הברכה, מלך העולם,

אשר גמלך כל טוב המברך כיוון להוציא אותו,

והשומע התכוון לצאת וענה אמן.

יצא.

הגמרא מביאה את הסיפור הזה על רב חנא בגדתא,

רב חנא שגר בבגדד,

והוא ראה את רב יהודה שהיה חולה ונתרפא.

הוא בירך עליו את הברכה הזאת, שמח מאוד שנהיה בריא, שהתרפא,

ואמר לו את הברכה בארמית.

בריך רחמנא אל אנא מלכה דעלמא דיאבך לן ולא להפרעה?

והגמרא אומרת שיצא.

השאלה היא, רק התלמיד,

כמו רב חנא,

התלמיד שחיה בכבוד רבו, שאוהב את רבו אהבת נפש,

או הבן לאבא,

או בכל אדם,

זה הוויכוח שיש, ולכן.

המסקנה היא,

לא כדאי לכתחילה לנהוג ולעשות כן, אלא כל אדם ואדם יברך לעצמו.

לא ייתכן שאדם אחר יברך בשבילו.

הוא נתן לי סוג ראייה, אני אומר לו תודה.

כשאדם אחר יגיד לו תודה, זה לא מתאים.

צריך שהאדם עצמו שנעשתה לו הטובה, שהקדוש-ברוך-הוא נתן לו את החיים הארוכים,

הוא בעצמו יברך, כל אחד ואחד יברך בעצמו.

זו העצה, הייעוצה.

אמנם, מרן המשיך, סעיף ה'

אם בירך אחד הגומל לעצמו ונתכוון להוציא את חברו ושמע חברו וקיוון לנצל,

יצא אפילו בלא עניית אמן.

שם הוא לא חייב,

כיוון שהוא לא חייב התלמיד.

רק אם הרב ענה אמן כן, הלאה וכי לא.

אבל כאן שניהם חייבים,

אפילו אם לא ענה אמן בדיעבד יצא.

אני אומר קידוש, בליל שבת.

אחד הילדים טעה, לא ענה אמן, בדיעבד יצא.

עניית אמן היא לכתחילה ולא לעיכובה.

מה שכן לעיכובה, שיכוון.

המברך כיוון להוציא, וגם השומע כיוון זה לעיכובה.

ענייה תאמן, לא תמיד יהיה לעיכובה.

אבל כל זה שוב בדיעבד.

מלכתחילה לא כדאי.

מלכתחילה אומר אמירי,

ברכת שבח,

כשאתה אומר תודה לבורא עולם,

הקדוש-ברוך-הוא נותן לך חיים ארוכים,

תברך אתה בעצמך את ברכת הגומל,

וראוי לחוש לזה.

אבל לפעמים זה צורך ציבור.

יש 50 איש שצריכים לברך הגומל.

יום שני או יום חמישי,

יעמדו 50 לברך,

זה ייקח כמה דקות, ואנשים ממהרים לעבודה. כל אחד מסתכל על השעון.

אין ברירה, שעת הדחק,

שהכהן

יאמר מראש, אני מתכוון להוציא את כולם ידי חובה,

כולם יעמדו ויברך,

וכולם יענו אמן, ויצאו כולם ידי חובה.

אבל,

אנחנו, אחרי שאדם מברך,

מברכים אותו, אומרים לו כך

מי שגמלך כל טוב

הוא יגמלך כל טוב סלע,

במקרה הזה ישנו קצת.

במקום זה יגידו כך

מי שגמלנו כל טוב הוא יגמלנו כל טוב סלע.

כיוון שזה רבים,

ולכן גם הם בכלל הברכה כך ישנו קצת.

הוא שערר בבית-ספונים והוא קם אחר כך אחרי שמונה מהמיטה בתוך הבית-ספונים.

הוא לא הלך בבית-הכנסת. לא, עדיין לא.

קראנו בסעיף א',

מי שהיה חולה ונתרפא עד שיגמור את הכדור האחרון.

הרופא נתן לו אנטיביוטיקה או אחרים,

אחרי עשרה ימים,

ברוך השם, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ואין צורך יותר בשום תרופה,

נהיה בריא ב-100%, אז הוא יכול לברך.

אבל אם עדיין הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עדיין לא בריא.

מראד אמר מי שהיה חולה ונתרפא, הוא עדיין לא נתרפא,

הוא עדיין באמצע.

אם היה הכול בסדר ובריא,

למה הרופא נתן לו כדורים?

מה, יש לרופא בית-חרושת וכדורים אם הוא רוצה שיקנו?

לא.

אלא עדיין החיידקים בגופו של האדם הזה כדי להדביר את החיידקים,

ולכן הרופא נתן לו עשרה ימים.

ולכן, רק לאחר שיגמור את הכול,

רק אז יוכל לברך.

הלא וכי לא יהיה רשאי לברך.

דרבנן. כל הבעיה דרבנן.

בספר הורים גדולים,

הרב היה לפני 350 שנה בדורו של המחנה אפרים.

הוא מחדש ואומר,

נכון הדבר שאנחנו יכולים להוציא אחרים ידי חובה?

אני חייב והם חייבים, אני מברך, כולם שמעו, ענו, אמן, יצאו ידי חובה.

הוא אומר, בתנאי שכולנו חייבים אותו סוג של חובת הברכה.

אני נסעתי למערת המכפלה וגם כולם נסעו לשם.

כולנו הולכי דרכים ולכן אפשר שאחד יברך ויוציא את כולם.

אבל אם אני הלכתי לחברון,

זה שרוצה לשמוע ממני ולצאת ידי חובה, הוא לא נסע אלא הוא היה חולה.

שכב ארבעה ימים ועכשיו הוא בריא,

הוא אומר לי, תברך, תוציא אותי.

הרב אומר שזה אולי לא יצא ידי חובה בברכה שלו.

כך הוא מוכיח מהגמרא במסכת ז'ז.

הגמרא לא מדברת שם על ברכת הגומה לחייבים טובות.

הגמרא מדברת על קורבן תודה, דוגמה מעין זו,

ולכן הרב אומר, לא כדאי שיפטור אותו שיעשה כדבר הזה.

מה תגיד לי?

מה ההבדל?

אני הולך, אני נסעתי למערת המכפלה, אני אומר, הגומל לחייבים טובות,

גם מי שהיה חולה ונתרפא,

בדיוק אותן המילים, הגומל לחייבים טובות. מה ההבדל?

אז עונה לך הרב, גם שם, בקורבן תודה,

זה שמביא קורבן תודה בגלל שנסע לחברון,

וזה שהיה חולה ונתרפא, שניהם אותו דבר, הקורבן תודה הוא לא שונה,

ואפילו, אחי, הגמרא מזהירה שלא להחליף,

לא יחליפנו ולא ימירנו וכו'.

ולכן הרב, דעתו שלא כדאי שיבוא ויברך ויפטור את חברו,

מעתיק אותו להלכה כאן על המקום, הגאון רבי עקב האיגר.

אבל, כיוון שהרב הסתפק, מלכתחילה אנחנו נמנע.

בדיעבד יצאו ידי חובה. פעמים רבות יש אישה שהייתה אחרי לידה,

התחייבה בברכת הגומל,

כשהפנדי הזה עמד ואמר, אני מתכוון על כולם,

גם היא עמדה, עמדה בעזרת הנשים וכיוונה לצאת.

נכון שאצלה היא לא הלכה למערת המכפלה,

אפילו אחי, גם בזה בדיעבד היא יצאה ידי חובה.

אבל יותר מהודר, כמו שאמרנו,

שיהיה נציג אחד לכל אלה שנסעו למערת המכפלה,

יהיה נציג אחר,

וכל אלה שהיו חולים ונתרפאו,

זה מצוי הרבה בחורף. בחורף יש הרבה אנשים שיש להם שפעת,

אסיר שיהיה להם נציג אחד, יברך ויוציא את כולם ידי חובה.

לא כדאי שאחד יוציא את האחרים,

אלא צריך להפריד בין אותם ארבעה, בין ארבעה הסוגים הללו.

אין בעיה. אם האדם הזה גם נסע וגם היה חולה, אז אם אפשר, הוא יכול להוציא ידי חובה את כל הג'ווה שלו,

גם את אלה וגם את אלה.

אין בעיה בדבר.

אם איחר,

יש לו תושבים לברך כל זמן שירצה,

זה נכון שלא לאחר שלושה ימים.

עד מתי אפשר לברך את ברכת הגומל?

לפי הרמב״ן,

עד שלושה ימים ולא יותר.

עד שלושה ימים אדם חי את זה, מרגיש

את הטובה שעשה לו הקדוש-ברוך-הוא.

אחרי שלושה ימים האדם שוכח.

לכן הרמב״ן מזהיר שיברך מייד.

ארוחות חיים, עוד מהראשונים,

ראשונים רבים דנו בנושא הזה,

אם יש אפשרות לברך אחרי שלושה ימים.

ומרן חושש לדבריהם.

מרן מביא לנו להלכה את דברי ארוחות חיים,

שאומר,

טוב שלא לאחר לאחר שלושה ימים, אלא תמיד אדם משתדל להיות זריז ונזכר, יברך בתוך שלושה ימים, וכך נפקא מינה.

אדם שהיום בשעה 12 נסע לחברון וחזר,

עכשיו אם הוא יחכה עד יום חמישי, עד קריאת התורה,

יש לו שני, זה אחד,

שלישי, רביעי, חמישי.

יום חמישי זה ארבעה ימים,

ואחרי ארבעה ימים זה לא טוב.

ולכן מה יעשה?

תגיד לו שיבוא לכאן מחר ויתפלל פה מנחה.

אחרי מנחה, אחרי העלינו לשבח,

יאמר, אני רוצה לדברך הגומל.

לא צריך דווקא אחרי קריאת התורה.

אמר אלמה נהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה.

זה הכול.

אבל גם פה יש מחר עשרה,

ולכן אחרי מנחה,

יגיד, אני רוצה לברך,

יתחיל, הללויה, אודיע אדוני בכל איבה, בסדר שרים ועדה,

יאמר אחרי זה את ברכת הגומל.

ואז, בתוך שלושה ימים הוא אמר את זה,

זה הדבר הכי טוב.

עד כדי כך אומר הגאון רבי יוסף עידית בתורת חכם.

אפילו אם נאמר,

במקום שהוא מברך מייד,

אז אין שני תלמידי חכמים.

אם יחכה עד יום שבא,

יהיו לו שני תלמידי חכמים,

שיוותר על ההידור של שני תלמידי חכמים,

ובלבד שלא יעברו שלושה ימים.

כך העתיקו גם שאר האחרונים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשיהם.

נניח שאני נהג,

יש לי מונית,

אני נוסע על הקו, ירושלים, מערת המכפלה, כל יום.

צריך לברך שני, חמישי, שבת.

יש לו, ברוך השם, את הנסים והנפלאות כל יום,

ולכן תמיד לעולם יצטרך לברך את הגומל. לא בגלל שזה נעשה, לעתים קרובות יהיה פטור,

אלא יהיה צריך לברך.

רבותי, היום חמישי חוזר יום ראשון,

יברך ביום שבת, ביום שבת. לא, לא יברך ביום שבת, כיוון שדעתו לחזור.

הוא נמצא בטבריה בינתיים,

עדיין לא גמר את הנסיעה.

רק שאחזור לירושלים ביום ראשון, רק אז הוא מתחייב.

אם כן, יום שני, בסך הכול הבדל של יומיים.

זה מה שכדאי לנהוג ולעשות.

עד חודש. אם נתנחל שם החודש, ימרך גם שם וגם פה.

חי ונתנו.