מעמדם ההלכתי של מחללי שבת בדורנו – צירופם למניין, דינם כתינוקות שנשבו והשלכות ההלכה במצוות רבות

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן ר׳ ל׳ ב׳ סעיף א׳ מרנקה מדבר את דיני תפילת ממחה

בלכתחילה צריך להתפלל בתפילת המנחה

קודם תפילת לחש ואחר כך החזל חוזר את כל תפילת החזרה

כל מיני דברים אמורים כשיש שם מניין טוב שיש שם השראת שונה

אבל אם המניין בוקד וחסר משונה

אי אפשר לומר את תפילת החזרה אלא כשיש לנו ספקות

יגידו תפילה אחת

בטון רב

דיברנו בשיעור הקודם כמה דוגמאות

דוגמה נוספת יש במקום שהאנשים אינם מנקים את עצמם נוטט

דבר מצוי הרבה בצבא

החיילים שיש להם בסיסי קבע,

חיל האוויר וכיוצאת הזה יש להם שם מים

זורמים ויכולים לנקות את עצמם כמו שגם אנחנו נמצאים בחזקת דיקיון כל הזמן

אבל אותם החיילים שנמצאים על פני השדה, חיילי חייל

הרבה פעמים אין להם שם במקום מים

וכשהם הולכים לשירותים על פני השדה

הם לא יודעים, לא מתנקים במאה אחוז.

לפעמים נשאר משהו

והרי הראוון,

אחד מגביוניים השונים אומר שיש חלילה אפילו משהו

מעט צוהר ופי טבח

עשו לו לאדם הזה נידורייתא

כלומר דברי תורה של שמיים להתפלל וממילא

האדם הזה אינו מצטרף במניין.

אדם שהוא ברוך השם נקי,

אדם כזה יכול להתפלל וממילא מצטרף במילא. מי שמנוע ממילא גם לא מצטרף במניין.

לכן כשאדם נמצא עם אנשים מסוג זה,

אני אומר משל, חיילים, חיילי חיר,

גם דווקא שם, יכול להיות גם בתוך העיר יש אנשים שהם מפלחים.

אתה הולך למקווה,

אתה לא יודע מה אתה רואה על הספסל.

יש שם תחתונים או טיטולים, אתה לא יודע מה יש שם,

וככה הפלחים האלה אין להם תרבות ניקיון לאותם האנשים.

אנשים כאלה בוודאי שלא מצטרפים למניין,

הם מה והמנע מצטרף אותם.

תקשור שלו לספק,

אותם נמצא באותם המקורות ויש לו ספק

יותר טוב, עדיף יותר, שיאמר

תפילה אחת בכל העם.

פה הדין גם במקום שיש מניין אנשים שהם מקיים ותורבתים,

אבל חלקם מחללי שבת.

אין לך מניין נטו של אנשים שומרי שבת.

גם בהם יש לנו ספקות ומחלוקות,

וגם בהם המסקנה להלכה למעשה,

גם מאיתם אנחנו נצטרך לנהוג בדרך הזאת

תפילה אחת בכל העם.

על החילונים שבדור שלנו

יש כמה וכמה סימני שאלה

שבהם דנו עם גדולי הפוסקים.

השאלה הראשונה,

אולי הם נחשבים כתינוקות שנשבו.

זה הדבר הראשון שעמד בניהם עם גדולי הפוסקים.

בזמנם בדורותם לא היה להם יהודים חילונים. מה היה דבר כזה? זה רק הדור שלנו דור משונה.

אז בזמנם היה להם את היהודים הקראים.

היהודים הקראים היו מאמינים בתורה של איכה,

לא מאמינים בתורה שבעל פה, ועליהם דנו הרמב״ם

לשאר הפוסקים.

הרמב״ם בהנחות מאמרים פרק ג',

שם הוא מחשיב אותם כתינוקות שנשבו.

פשוט אומרת, האדם הזה גדל בבית,

אבא ואמא שלו קראים,

ממילא אין עליו הרבה קשיות,

הוא לא מוזיג ולא שוגג, אלא נחשב כאנוס בלבד.

אבל הרמב״ם בתשובה בפאר הדור לא כותב כך.

גם שאר הפוסקים של דם לדברים האלה,

לא כולם הלכו בדרך הזו,

שהם תינוקות שנשבו.

גם בזה אני מכה יוסף

לגבי רבית,

ברב מצטט אותו,

ובבית יוסף יורד הער סימן קנט.

וכן הרמב״ם בשאר הפוסקים.

דנו בהרחבה עליהם.

יכול להיות גם שהיה הבדל במציאות,

היה שינוי במציאות, בהיסטוריה של הקראים.

לא כל התקופה שלהם, 1200 שנה, היו אותו דבר.

יכול להיות שחלקם בתקופה מסוימת לא ידעו כלום,

היו את הגדר התינוקות שנשבו,

ויכול להיות שחלק מהזמנים הם כן ידעו.

לכן יכול להיות שההבדלים האלו בין הפוסקים זה לא רק מחלוקת בהלכה,

אלא יכול להיות שגם היה קיים הבדל במציאות.

נחזר במציאות שלנו.

היום, בדור שלנו,

יש חלק מעם ישראל שהם בוודאי נקראים תינוקות שנשבו,

ואין לנו עליהם שום קושייה.

כגון,

יש ברוסיה מגון יהודים.

מתוכם 30-40 אלף יודעים מה זה דת,

אפשר, לא יודעים כלום.

לא יודעים מה זה כיתוב,

מה זה ראש השנה,

מה זה פסח.

שום דבר במדינה היהדות הם לא יודעים.

מי מהם אפילו פעם אחת לא היו באמת כנסת.

אולי בקושי הוא יודע שהוא יהודי.

סוסטה שבן סיפרה לו שהיא יהודייה.

חוץ מזה הוא לא ידע כלום.

האנשים האלה בוודאי הם בגדר תינוקות שנשבו.

גם בארצות הברית,

מתוך 6 מיליון יהודים שאי אפשר,

5 מיליון מהם כולם בגדר תינוקות שנשבו,

בוודאי שגם עליהם אין חושיון.

כך גם באירופה או במקומות בעולם הם במצב כזה.

עיקר הסימן שאלה הוא כאן, כאן בארץ ישראל המציאות של החילונים היא שונה לבד.

חלק מהחילונים שהיו ילדים למדו או בתולמות תורה או שהלכו

לשעות הערב, הלכו לשיעורי הערב.

יש תהילים וכיוצא בזה,

לומדים עם הילדים ומשניות, הרבה פעמים או בשביל התילון, מובן לקבל את התילון,

אבל במילה ספג מעט תורה.

המדריך שמה, המורה שמה, לימד,

רובי מהחילונים גם שמעו אותם.

יש לך בארץ

כ-2 מיליון דתיים,

ללא מעט, ברוך השם, בין פרנות ישראל, זה הרבה

לכמעט כל חילוני או שהוא שכן של אדם דתי או שהוא שכן של בית כנסת או שכן של תלמוד תורה או שניהם ביחד.

פעמים רבות במקום העבודה,

חלק מהחברים הם דתיים.

שיושבים לאכול ביחד,

הרבה פעמים מתווכחים על זה ועל האק,

ולא פעם

החבר הדתי מוכיח לו באותו תורנופת דין שהוא טועה.

נו, למה הוא לא חוסר בתשובה?

הוא שקוע וממטה את שערי תאווה.

ולכן הוא לא מוצא לנכון לשנות, קשה לו.

או לפעמים אשתו,

אשר הסת אותו, עוזב אל אשתו.

וחלקה עוזב אל אשתו.

אי אפשר לומר שכל החילונים כאן הם כולם לא יודעים כלום.

ניקח את המילה

תינוק שנשבע.

לקחת תינוק ביום אחד,

לקחת אותו לסין.

גדול שם לסין, או יודע, אין דבר הוא לא יודע בסין.

שם הביקושי הוא יודע, יש מדינת ישראל, יש להם עסק עם הפלסטינאים,

זה הכול.

אבל חוץ מזה הוא לא יודע, לא כיפור ולא דת ולא דין.

זה נקרא תינוק שנשבע.

הוא בגדר אנוס לגמרי.

אבל החילונים, יכול להיות שהם לא בגדר מזיד,

אבל אולי הם בגדר שוגג ובו בגדר אנוס.

וממילא, לא נוכל לצרף אותם למניין,

לא נוכל לומר שהעשרה אנשים כאלה מביאים את השכינה,

אולי לא.

ואז,

כל הברכות שאתה אומר,

ברוך אתה ה' מכונן הדעת, הרוצה בתשובה,

אולי כל הברכות האלו בתפילת החזרה,

אולי יהיו הברכות האלה

ברכות לבטלה.

כך שהמציאות כאן מעורפלת מאוד.

אומנם, לפני 70 שנה,

החזון איש שדן על החילונות בארץ,

הוא כתב, בזמנו בדורו,

שהחילונים הם בגדר תינוקות שנשבו.

אבל המציאות אז הייתה שונה לגמרי מהמציאות היום.

אז במציאות הייתה שהחילונים היו גרים במעוזים שלהם,

היו גרים בקיבוצים וכיוצא בזה,

ואחר כך היו מגיעים לצבא והיו מתגייסים לפלמ״ח.

הפלמ״ח כמעט כולו היה בלי דתיים.

דתיים לא היו ללכת לפלמ״ח,

והדתיים בדרך כלל הלכו ללכי או לאצל.

כך שהייתה הפרדה.

הם ידעו שיש מורן טבע רחנית במאה שערים, שם יש דוסים.

חוץ מזה לא ידעו הרבה,

ולכן הדברים שאמר אז החתמיש

היו מדויקים מאוד.

אבל היום המציאות אינה כתב.

היום אפילו קיבוצניק

מגיע בגיל 16 להתגייס לדדנר,

רוב הקצינים בגדלן הם אנשים משלנו דתיים.

מגיע אחר כך לצבא.

רוב הקצינים, אז סגן אלוף היום, הם דתיים שומרי שבת.

אז אם מישהו סיפר לו שהוא היה ילד

שהדתיים הם פרימיטיביים,

הם לא יודעים כלום,

הם כך והם כך,

אחרי שהוא שמע את כל ההשמצות,

הוא נפגש פנים אל פנים עם הקצין שלו.

הקצין הזה, את כל מה שהוא יודע, את כל ההשכלה,

גם הקצין הדתי יודע.

נוסף לזה, הוא גם, ירי שמיים, יודע גם תורה.

אז הוא רואה, נפגש עם המציאות, נפגש עם האמת.

חלק מהם,

שגורם להם, זעזוע,

והם מתחילים להתעניין יותר ויותר.

חלקם חוזרים בתשובה.

אינם שלא חוזרים בתשובה,

הם שקועים גם במלכת שערי תאווה. קשה להם לחזור בתשובה,

לשנות כיוון, להתחיל לשמור שבת,

לשמור כשרות וכן הלאה.

שוב, לומר שהם לא יודעים שום דבר, קשה לדבר.

הרבה פעמים הוא סקרן לדעת מה זה קבלת שבת.

הוא בא לשמוע,

לפעמים הוא גם רוצה לראות איך נראה שולחן שבת שלנו, שבת מנקטה.

הם באים, מזמינים את עצמם, הם באים, יושבים,

ואחרי כל זה נו.

אתה אומר לו נו, אתה חוזר בתשובה.

הוא אומר לך, קשה לי, אשתי, מה מסכימה, או תירוצים אחרים.

אבל עקרונית,

הם יודעים משהו.

ואז בזמנו של החזון, יש לא היה רדיו דתי.

היום יש רדיו דתי.

יש קול ברמה, יש רדיו קול חי, רדיו מורשת,

גלי ישראל. יש כמה תחנות רדיו, ולא פעם הם שומעים את אותן התחנות.

לפעמים הוא צריך לשמור לילה שלם.

משעמם לו, והרדיו שלהם מביא כל מיני שטויות.

אז הוא מעביר לתחנה אחרת.

זו תחנה שנייה, הוא שומע דוברי אלוקים חיים.

שומע את הרב מוצפי, הרב אלבז,

הרב נו, יושב וכיוצו בהם,

לפעמים הם גומרים בשפה שלהם ומשכנעים מאוד.

אז לומר שהוא נהיה מגדולי ישראל,

שהוא נהיה כבר ידען ויודע את כל התורה, זה לא אמרנו.

אבל גם לקצה האחר, שהוא תינוק שנשבע,

שהידיעה שלו אפס, גם לא.

האמת היא, כמו שאמרנו באמצע,

ולכן דברי החזון איש היו נקונים,

היום המציאות שלנו השתנתה.

השתנתה, ועוד תשתנה לטווח הקרוב.

תיקח את המציאות של ימינו.

היה פרופסור לסטטיסטיקה לפני זמן קצר,

הוא נתן מספרים של הווה ועתיד בנושא הביטחוני-כלכלי.

ובסוף הוא גלש לנושא שלנו.

הוא אמר, בשנה שעברה

נולדו בארץ 110,000 יהודים.

מתוכם 92,000 לדתיים.

18,000 רק כך אדוני.

אז חבר הכנסת החילוני ששמע אותו צעק לו, מה, החילונים לא מביאים ילדים?

הוא אמר לו, כן, הם מביאים ילד לכלב.

זאת אומרת, הרוב הגדול הם איש שלנו.

אלא מה, אחר כך חלק מהם מתקלקלים או בצבא או במקום אחר.

אבל הרוב הגדול, אתה רואה,

יש להם את בסיס.

במים בית, שומרי מסורת,

יודעים, יש להם ידיעה מסוימת.

ולכן קשה לנו להסתמך רק על הסברה הזו כדי להתיר, לצרף אותם למניעה.

בעיה שנייה, שגם היא שנויה במחלוקת עזה בין גדולי הפוסקים.

אדם שהוא כן מחלל שבת בפרהסיה,

אבל מאמין בהשם.

יש לו אמונה,

אבל התאווה גוברת עליו,

הוא נוסע על הים או הולך לכדורגל וכיוצא לזהר.

מאיפה אתה יודע שהוא מאמין?

האדם הזה אומר קידוש, ליל שבת לקח יין ואומר קידוש.

יום שבת,

לובש כיפה לבנה ומגיע לבית כנסת.

אבל לחכות עד מוצאי שבת,

עד שבע וחצי, זה הרבה זמן בשבילו.

איך הבתחנים אומרים עליהם?

הם עושים הבדלה בשעה שתיים ומנסועים לכדורגל.

לא מחכים עד הלילה.

זה האנשים,

חלק לא קטן מהאנשים האלה שטופים במ״ט שערי תאוות

כדורגל וכיוצא בהם ולכן הם נסחפים וילכו אחר האבן ובאנו.

אבל לבסיס, האמונה קיים בהם.

והשאלה היא, מסתכלים אחרי המעשה,

כך אומר המלחת אל-עזאם, מסתכלים לפי המציאות.

אם הוא מחלם שבה, מה אכפת לי מה הוא חושב?

ולכן הוא עדיין מחשיב אותם כגויים.

אבל לעומתו, הגאון מבין מה?

יש לו ספר על תיקוני הזוהר בתיקון כא אומר,

מסתכלים אנחנו על האמונה. זה הבסיס.

אם הוא מאמין,

אין דינו כגוי אלא כיבודי.

כך דעת הבניין ציון ומוכיח את זה מדברי רשי וחולי נהה.

כך כותב גם חיים עוזר בספרו של אוטו תשובות אחייעזר,

הגאון אהב קניבסקי ועוד.

שם רשי מסביר מדוע ולמה מחליל שבת בפרסיה דינו כגוי,

שיש למים עשה השם את השמיים ואת הארץ,

ויום השביעי שבת ועוד החש.

והאדם הזה, כשהוא מחלל את השבת, סימן שהוא לא מאמין במעשה בראשית.

לפי זה אומר רבי עניין ציון,

האדם הזה הוא כן מאמין. עובדה שהוא עושה קידוש,

הוא מתפלל,

ממילא האדם הזה אין דינו כגוי.

אלה הטענות, זה הוויכוח באופן כללי.

יש לנו עשרות מקומות

שיש הבדל בין שומר שבת לבין מי שאינו שומר שבת,

זה כגוי וזה כיהודי.

השאלה היא, האם אנחנו הולכים אחרי האמונה זה העיקר או לא.

היום, לא צריך לדעת אם הוא מקדש או לא.

אם אתה נמצא במרחק קילומטר ממגרש כדורגל ביום שבת,

אתה יכול לדעת בלי שתראה את כוס יין בידו.

כשנכנס בול, מה הם צועקים? הם שואגים, יש אלוקים.

מישהו החייב אותם? מישהו אמר להם להגיד?

הרב אלס לא נמצא שם, שיגיד להם אם יש אלוקים.

אבל אתה רואה שהם צועקים מכירות ליבם.

אפילו אנחנו בימים הכיפורים לשעת נעילה לא צועקים כמו שהם שואגים את השאגה הזאת.

אמונה יש להם. יש להם בבסיס אמונה בהשם. רק לצערנו עדיין לא הסכמנו לקרב אותם להבין בשביל השמיים, להסביר להם שלא מספיק לצעוק יש אלוקים,

אלא צריך גם לשמור תורה ומצוות, לשמור שבת וכן הלאה.

אולי אשמים אנחנו, אבל עקרונית,

עקרונית הם גם נמצאים בסמך המחלוקת הזאת,

גם בדבר הזה וגם בדברים אחרים.

עוד מחלוקת נוספת יש,

אני מלמד לועיל, מדגיש.

רבותינו לא אמרו מחלל שבת,

אלא רבותינו הדגישו מחלל שבת בפריסייה.

המילה בפריסייה הכוונה היא בחוצפה.

אבל אם האדם הזה מחלל שבת בצנעה, אין דימו כגורם.

בזמנם ודורותם כל העדה כולם קדושים.

אדם שמעז באמצע החוב לעשן לחלל שבת,

זה באמת חוצפה גדולה, ולכן דינו כגורם.

אבל היום בדור הזה יש מקומות, יש שכונות,

שכולם מחללי שבת.

האדם הזה לא מרגיש הבדל אם הוא יעשן בבית או שיעשן בחוב. הוא לא מרגיש שיש בדבר הזה חוצפה.

אתה רואה שגם אנשים שקוראים להם נשיא המדינה, ראש ממשלה או חברי ממשלה, לצערנו גם הם מחללי שבת.

ולכן,

גם בגלל הדבר הזה דנו גדולי האחרונים האם לדון את האנשים האלה כמחללי שבת, כגויים,

או שעדיין לא. גם זה שינוי במחלוקת.

בסוף האות הגמרא במסכת ערוביני סט, שם הגמרא דנה,

יש לי עירוב טוב,

עשיתי צורת פתח, הכל בסדר,

אבל גר שם יהודי רשע, מחלל שבת.

והגמרא דנה,

מי נקרא מחלל שבת ש...

פוסדת עיירו, הגמרא מביאה דעה

אם האדם הזה מתבייש לחלל שבק בפני אדם גדול,

אין דינו כגוי.

הייתי ילד בן עשר,

היינו גרים אז בפתח תקווה.

הלכנו ביום שבק בבית כנסת,

במול הגיע בעל הבית שלנו.

מרחוק אני רואה אותו, היה לו ביד סיגריה על יום שבק.

הוא ראה את האבא, הכניס את היד בכיס

עם הסיגריה.

הוא התקרב,

אמר שבא של עולם יפה, והמשיך.

אנחנו המשכנו, והוא בצד השני.

הייתי סקרן לראות, נו, מה יהיה הלאה?

הסתכלתי אחרונית,

אני רואה שגם הוא מסתכל אחרונית.

מה שאבא לא רואה,

עשיתי את הסיגריה יפה, והמשיך לאשר.

הוא לא היה דתי,

אבל לפחות היה לו דרך ארץ

לפני אדם גדול.

יש עוד הרבה,

הרבה אנשים כאן יוצא בהם,

שיש להם דרך ארץ,

אחד לפני הרב הזה, אחד לפני הרב השני,

יש הרבה מרוקאים שלצערנו עדיין לא שומרים שבת,

אם הוא יראה מרחוק את רבי דוד אבו חצר,

כולו יתמלא פחד וחלחלה.

ודאי שהוא לא יעז לפניו לעשן ביום שבת, וכן כעצר לזה.

יש עוד הרבה דמויות שאנשים יפחדו מהם פחד רוחני ולא יחדדו שבת בפניהם.

וכמו שאמרתי, הגמרא בסערוביני סט דנה על הנושא הזה.

זאת אומרת, גם זה ישנה במחלקת.

האם זו המסקנה להלכה? יש מחלקת בראשונים ובאחרונים.

הרעיפה ראש הרמב״ן ומרן. מרן בהלכות עירובין, סימן שפה.

מרן לא העתיק את הסוגיה הזו, כנראה שמרן סובר שאם הוא מחלל שבת בפריסייה,

גם אם הוא מתבייש לחלל בפני אדם גדול, עדיין דינו כגוי.

ומילא, יש לנו כמה וכמה סימני שאלה.

יש לך, אם כן, ספק ספקה,

אבל הבעיה היא כאן, לא תוכל לומר את תפילת החזרה,

לומר ברוך אתה ה' חונן אדם,

כי ספק ספקה בברכות לא עבדנו.

ולכן ההצעה היא במקרה כזה לומר תפילה אחת בכל העם.

אחד מהחברים היה צריך להיות חז'ן באמריקה,

הוא בא אליי בשאלה.

אני צריך להיות ראש שנה וכיפור שם,

אבל התברר לי שבקהילה שם אין אפילו עשרה מניין שומרי שבת.

איך אני אלך לשם?

כשאנתונאום לא תלך ואת הכנסת תיסגר וכולם ילכו לאיבוד, כולם יתבודדו.

תלך לשם ותנסה להקרב אותם, להביא ליושבי השמיים.

תגיד להם מוסר, תגיד להם דברי תורה.

אומרים לי, אבל מה יהיה על תפילת החזרה?

איך אני אגיד תפילת חזרה? ברכות יהיו לבטלה.

אמרתונאום תאמר תפילה אחת בטבע.

תגידי לי, איך אפשר?

זה יפגע בהם.

אמרתי לו, אל תגיד להם את הסיבה האמיתית בגלל שאולי הם מחללי שבת שדינם כגויים.

אל תגיד להם את זה.

תגיד להם תורח ציבור.

תשווה את הכול.

ככה הוא הגיע בין ראש השנה אחרי שגמרו תפילת ערבית,

ביקש מהם אני רוצה לומר שני מילים, שתי דקות.

הייתה לו אנגלית טובה, אנגלית משובחת.

ואז הוא פתח, אמר להם, שמעתי בשנים הקודמות,

היה לכם חזר שהיה מעריך הרבה,

מעריך תרחה,

וזה עבון גדול לעשות תורח ציבור.

אנחנו השנה נעשה את התפילה יותר בקצרה, תפילה אחת בקול רב,

כדי שלא יהיה תורח ציבור.

אתם מסכימים?

כן, מסכימים.

כולם הסכימו פה אחד.

כך היה ראש השנה, כיפור,

גמר תפילת נוסף, את תפילת הלחש,

יש בחזרה את תפילת

סדר כהן גדול, סדר העבודה.

כל זה הוא קיים, קרא להם כמובן בלי חתימה.

גמר את התפילה, מוצאה יום הכיפורים, עשה הבדלה, הכל היה בסדר.

בא לצאת,

הגבאי עומד בדלת, לא נותן לו לצאת.

שם לא קוראים לגבאי בתואר הזה,

שם קוראים לו נשיא.

איך אומרים באנגלית?

אומר לו, אתה לא יצא.

למה לא יצא? אני אמרתי, הכל היה בסדר.

אומר לו, הציבור כל כך נהנה, היה טוב,

טוב, טוב, הכתיבו.

אם אתה חותם עכשיו, שגם שנה הבאה...

שנה וכיפור אתה פה? כן.

אם לא, אתה לא יצא.

אם לא הבינו למה הוא עשה את זה,

אבל כשהוא אמר את הדברים במתק שפתיים, מרח את זה כמו שאומרים, טוב,

אני מצד אחד הצליח לקרב אותם, להשפיע עד כמה שהוא יכול,

מצד שני, לא נכשל בעמון ברכה לבטלה.

לא פעם אנחנו הולכים לבתי אבילים,

או בשחרית או מנחה ערבית,

יחד עם האבילים יש שם מניין.

אולי אחד או שניים מהאבילים שומרים שבה,

האחרים אינם שומרים שבת עדיין.

והשאלה היא,

מה לומר שם, לחש וחזרה או לא?

עוד פעם יש לנו את כל הסימני שאלה,

ולכן המסקנה שאמרנו,

תפילה אחת בקול רע, זה עדיף יותר כדי לחמוק

מסלע במחלוקות.

נפקא מינה זו,

היא הולכה בעוד כמה וכמה הלכות, ובכולן אנחנו מצרפים,

מתחשבים במחלוקות שאמרנו,

אבל לא מלכתחילה,

אלא בדאב.

הביאור הלכה דן במשהו דומה לזה, ואומר עצה,

שלפני שאחזור לתפילת החזרה, יאמר,

אם יש כאן מניין טוב, תהיה תפילתי לשם חזרה,

ואם לאו, תהיה תפילתי לנדבה.

אבל כל גדולי האחרונים לא הסכימו איתו.

הרי

קורבן נדבה,

כנגדו, תקנו חכמים, ותפילת נדבה.

קורבן נדבה, אני היחיד יכול להבין, לא הציבור.

אין קורבן נדבה לציבור,

ומלאט גם אין תפילת נדבה בציבור.

ולכן, הפוסקים לא הסכימו עם ההעצה הזו,

ולכן חזרנו להעצה הקודמת,

תפילה אחת בכל רע.

ודווקא מילה, דיברנו בסימן יא לגבי בית חרשת לציציות.

כשאדם עובד במקום כזה,

התביעה,

השזירה, הכשירה, הכל צריך להיות לשמה.

ולכן, אתה לוקח מבית חרשת כזה,

אך ורק פועלים דתיים מרעי שמים.

שוב, לפעמים היה אחד שהיה נראה לנו כאילו דתי,

ואחרי חודשיים-שלוש מתברר שהוא לא דתי, זרקנו אותו.

בינתיים, הסימן שאלה על כל הציציות.

מצד אחד, אומנם אולי הדתי הוא לא שומר שבת,

אבל כן היתה לו אמונה,

הוא כן מאמין בהשם.

לפסול את הכול או לא,

גם זה שנוי בכל המחלוקות,

אולי עם תינוקות שנשבו,

אולי כיוון שמאמין בהשם, אולי זה בסדר.

כל הצירופים שאמרנו,

אולי יהיה אפשר להכשיר את אותן הציציות בדיעבד.

אל תשים על זה חותמת שלה בדעת,

תשים שיהיה באקשר רבנות, זה מספיק.

כך גם לגבי עיבוד

של קלפים בספר תורה, תפילין, מזוזות, מגילת אסתר,

המעבד צריך להיות אך ורק יהודי ראש המיים.

אתה לא יכול להעסיק פועלים שאינם דתיים.

כך גם הכותב.

מי שכותב ספר תורה, תפילין, מזוזות, צריך להיות אדם מראש המיים.

אי אפשר לתת לערבי שיכתוב.

גם אי אפשר לתת ליהודי שאינו שומר שבת שיכתוב.

שוב,

אם היה אחד מהעובדים בבית החרושת הזה יהודי כזה שהוא לא שומר שבת אבל מאמין.

עוד פעם יש לנו את הסימן שאלה,

האם בדיעבד נוכל להכשיר את כל אותם הקלפים או לא.

כך גם לגבי דינים אחרים.

גוי שבא ונתן תרומה.

האדם הזה עומד על עבודה זרה או בודה או שהוא נוצרי בא ותרם תרומה לבית הכנסת ואנחנו לא יכולים לקבל ממנו.

התורה אומרת בחומש ויקרא בפרשת ויקרא אדם כי יקריב מכם.

מה זה מכם?

להפיקל מומר.

עם המומר מתמודד קורבן לא יכולים להקריב את הקורבן הזה בבית המקדש.

והפוסקים בסימן קנדד שייח נא.

שם דנו בנושא הזה.

אדם כזה שהוא לא דתי מחלל שבת בא ותרם תרומה. בא ונתן לך עכשיו לבית הכנסת. הוא שמע שעשינו שיפוצים.

גם אני משתתף. הוציאו צ'ק, נתן אלף שקל.

נקבל את הצ'ק הזה או לא?

גם שם יש לנו את הוויכוח,

את המחלוקת האמורה.

אם האדם הזה לא היה מאמין בכלום,

בשביל מה הוא נותן תרומה?

הוא תורם, יש לו אמונה, מאמין, ולכן הוא בא לתורם. האם האדם הזה נקרם מומר, לא נגרם מומר?

אבל המחלוקת היא בוודאי בדרבנן, לא בדאוריית.

בקורבן זה דאוריית.

הדוגמה הזו זה רק דרבנן.

ולכן שוב, אין לנו ספק ספקה בדרבנן,

אולי מתחשבים בבסיס של האמונה,

ולכן בדענן, כאן אפשר לקחת מידו את התרומה.

כל המחלוקות האלה לגבי אם יש צירוף

על ידי האדם הזה, שיהיה כאן שכינה,

האם הוא מצטרף למניין או לא.

אבל לגבי זימון זה לא כך.

המשנה במסכת ברכות מ.ה אומרת,

עם הארץ לא מצטרף לזימון.

בין זימון של שלושה ובין זימון של עשרה,

וכך מרן פוסק בסימן קופסא דקט.

שם הבעיה יותר חמורה.

כשאתה אוכל ביחד עם אדם, אתה מתקרב אליו,

ואז יש חשש שילמוד ממעשיו.

רבותינו לא רצו שאנחנו נהיה קרובים לאנשים האלה,

רצו להרחיק אותנו מהם.

ולכן, עם עם הארץ אין אפשרות לעשות זימון,

לא שלושה ולא עשרה, קל וחומר שבע ברכות.

יש לך חכן וקלע,

לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, אי אפשר לצטרף אנשים כאלה.

גם שם יש לנו את הספק,

ספק ברכות להקל.

והוא הדין גם לגבי קידוש, הבדלה, תקיעת שופט,

אם האדם הזה מקדש, אם יוצאים ממנו ידי חומה או לא.

לא פעם קורה, בדור שלנו,

שהבנים יתחזקו וברוך השם מהם יראה שמיים בתכלית.

אבא שלהם עדיין לא,

אבל אבא שלהם,

יש לו מסורת.

ולכן, ליל שבת, אבא שלהם לוקח כוס עין ומקדש.

האם מוציאו אותם ידי חומה או לא?

תראו בספר אור בציון חלק ב',

הוא מוכיח מדברי הרמב״ם,

שאדם שהוא מחלל שבת בפרסיה, דנו כגוי,

לא מוציא אחרים ידי חומה.

כמו שהגוי הוא יעשה קידוש,

לא מוציא אותנו ידי חומה, כך גם זה.

השאלה היא, דנו כגוי?

האדם הזה כן מאמין.

האם נחשיב אותו כיהודי טוב,

או שעדיין דנו כגוי,

וגם בדאבד שקידש, אמר אבדלה,

או שתקע בשופר,

אולי גם בדאבד זה לא טוב.

כך גם הנפקא מינה, לגבי שוחט, מוהל.

אסור לקחת מוהל שאינו דתי.

באחרונה יש הרבה אנשים תמימים,

מזמינים רופא, שהוא יעשה תברית מילה.

הוא אומר לכם, הוא עושה את זה טוב,

הוא סטרילי, הכל,

אבל הרופא הזה לא דתי.

מחלוקת לא רק מלכתחילה,

גם בדאבד, ספק אם המילה הועילה,

או שצריך אחר כך להטיף ממנו דם בריא.

בוודאי שאסור לקחת רופא כזה, שיהיה מוהל.

אבל אם הרופא הזה, נכון שהוא לא דתי,

אבל הוא מאמין באשר.

יש עוד פעם את הסניפים ואת הספקי ספקות,

כדי להכשיר את המילה לפחות בדאבד,

גם שם יש לנו את סבך המחלוקת וכל זה.

אבל לתת לו שיהיה שוחט?

לתת לו שאם יש גיח כשרות?

בוודאי שאינה ועננה לסמוך על האנשים האלה, בקושי אנחנו סומכים על הדתיים.

אתה רוצה שנסמוך על המחללי שבת?

עיניו ואמנה למנות אנשים כאלה שיהיו משגיחים על הכשרות,

לא בצבא ולא באזרחי,

כל הדברים האלה, בוודאי שאדם צריך לקחת את הדבר הטוב ביותר,

כולי ואולי.

אני נפקא מינה עוד לגבי הלוואה ברבית.

התורה מזהירה אותנו, לא תשיך לאחיך.

אסור לנו להלוות ליהודי ברבית קציצה.

אבל לנוכרי תשיך.

לגוי אתה יכול לתת להלוות רבית קצוצה,

כמו שהוא לוקח ממני ריבית, גם אני רשאי לקחת ממנו ריבית.

עם הגוי אתה לא צריך שטר עסקה.

אבל אם בא יהודי רשע,

יהודי שאינו שומר תורה ומצוות,

בא יוסי שריד אומר, אני צריך הלוואה.

ואין שום בעיה, אני אתן לו את ההלוואה,

הוא נותן לי ערבות בנקאית,

ואני לוקח ממנו רבית קצוצה.

תגיד לי, אבל התורה אמרה, נותנשיך לאחיך?

איך אתה אדם דתי? איך אתה לוקח ממני ריבית?

התורה הדגישה לא תשיך לאחיך

אדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא לא בגדר אחינו,

ולכן שם מותר הדבר מלכתחילה לקחת ממנו גם את הרביעית.

שוב, עוד פעם,

השאלה תהיה,

האם אדם שמאמין בהשם אבל אינו שומר שבת בפועל,

דינו כגוי, אפשר לקחת ממנו רביעית

בלי שטר עסקה או לא?

גם כאן תהיה המחלוקת,

כל השאלות שדיברנו, תינוק שנשבע בגלל שהוא מאמין בהשם,

אולי זה לא פרסייה.

כל הסימני שאלה האלה, עוד פעם, חוזרים אחורנית גם לנושא הזה.

והמסקנה,

מלכתחילה אסור לקחת מהם רביעית,

אלא כל אדם

ימלא את הטופס של שטר עסקה,

על ידי הטופס הזה יפתור את הבעיה.

למה לא להיכנס למחלוקת האמורה?

עדיף יותר שאדם ימלא את הטופס הזה.

בזמנו, החברים,

סיימו את הטופס הזה, כל אחד חתם,

ברגע שאדם חתם על הטופס הזה,

אפילו מאדם דתי אתה יכול לקחת קו וחומר מאותו האדם,

זה הפתרון הטכני כדי לעקוף את המחלוקת.

אבל בלי זה יהיה קשה לנו לבוא ולהתיר,

לעשות כדבר הזה,

לבוא ולקחת ממנו רובי,

כי יש לנו ספק ספיקה לחומה בדאורייתא,

שאולי האדם הזה אינו דומה לגוי.

וכן כל כיוצא בזמן האלה.

משפטות נייר, מה את הולכת?

סליחה, פעם סופר שבשאל את משפטות נייר,

המחלוקת, שוב, גם זה רוב ככל הפוסקים יחמור,

והמסקנה גם בזה לחומרה, כל המחלוקות האלה הן בדאורייתא.

ולכן עדיף יותר שאחתום על שטר עסקה,

זה הרבה יותר טוב כדי שלא יסתבך עם המחלוקות האמורות. זה המחשבה יותר חשובה,

המחשבה יותר חשובה במחשבה.

תבוא במעשה עושה כמו שהוא עושה.

במחשבה הוא מאמין, זה לא עולה לו כלומה כזאת,

אז במעשה הוא מוכיח,

זו הטענה של המלחץ על העזרה.

אם המחלוקת הייתה שקולה, היה לנו מאוד קשה.

אבל כאן יש לנו את דברי הגרא,

הגאון מווילמה והפוסקים מאוד מתחשבים לדברם.

ברוב האחרונים הלכו בשיטת הגרא, בשיטות הגאון מווילמה.

ולכן קשה לנו לבוא ולמחוק,

להתעלם מהמחלוקת הזאת. נכון הדבר כשאנחנו מסתכלים יותר על המציאות,

על המעשה שהאדם עושה.

אבל סוף סוף הבסיס, האמונה קיימת.

בדרך כלל לאנשים האלה שיש בהם את האמונה,

יותר קל לקרב אותם, להחזיר אותם בתשובה.

אדם שאין לו את הבסיס, אין לו את האמונה,

אין עם מי לדבר כמעט.

אבל אדם שיש לו את האמונה, הרבה יותר קל לקרב אותו אל היומו של השמיים ולהחזיר אותו בתשובה. ולכן אין ספק שזה משהו, אני לא יכול להגיד שזה הכול,

אבל השאלה היא, האם האדם הזה נחשב כגוי?

אתה אומר, האדם הזה שמחלל שבב כבר לא יהודי,

יצא מכלל ישראל?

טוב, זו הסימן שאלה,

איך להבין בדברי ראשי ובשאר הפוסקים, ולכן קשה לנו להחליט בוודאות במחלוקת הזאת.

תיקח דוגמה אחרת של יין נוסף.

בעל הלוחות גדולות,

וכל הראשונים הוא מראה לנו שולחן ערוך בעירי דעה הסימן,

קכד סעיף ט'.

כתבו שם,

יהודי רשע,

מזג לך יין,

ריין הזה נהיה יין נסף.

אם יוסי שריד מזג לך כוס יין, תיקח ותשפוך את זה,

עשוי בשליחה.

אבל אם מזג אדם שהוא כן מאמין בהשם, אין אשום מחלל שבת.

האם היין הזה יין נסף או לא?

עוד פעם, הגענו לאותה המחלוקת עם כל הסברות שאמרנו קודם.

להלכה.

מלכתחילה אנחנו לא רוצים להסתבך

בסבך המחלוקת, ובפרט

שמרן באורח חיים סימן קובצה ד'קווה וכתב שאסור לברך גם על דבר שאסור מדרבנן.

אולי הברכה הגפן היא ברכה לבטלה.

חכמינו לא תקנו ברכה על דבר שאסור.

אם כך,

יכול להיות שברכת הגפן על היין הזה אולי היא תהיה לבטלה.

ולכן העצה הפשוטה ביותר,

תגיד לו למלצר,

תביא לי בקבוק יין סגור.

העצה זה הפתרון.

הכי קל, הכי פשוט.

לפעמים אתה לא צריך לנחש הרבה לדעת אם המלצר הזה שומר שבת או לא.

לפעמים אתה רואה את הרגילים שיש לו באוזן,

התספורת שיש לו.

לפעמים יש לו קוצים, לפעמים תספורת של דשא,

ואולי צריך לצאת את זה מאחורי, אני בא לכל עלמא,

אז חצי קוצים, חצי דשא.

אתה מסתכל עליו, ואתה יודע שזה לא מכוחותינו.

ושוב, אם תיקח את היין שהוא ימזוג,

אתה מסתבך עם הברכה.

ולכן עדיף יותר,

תגיד לו, הוא רוצה לצלם אותנו.

איך אנחנו פותחים את הבקבוק מההתחלה עד הסוף,

ייתן לו שאתה עושה את הסרט שיהיה שלם.

זה יסביר לו כך,

מה אכפת לו? הוא פחות עבודה בשבילו, יביא לך בקבוק,

אתה פותח, מוזג,

והכול יהיה עליבת לכולם על מלא מהדרין.

אבל לפעמים יש מציאות של שעת הדחת.

לפעמים יש לאדם חבר בעבודה או שכן שמנסה לקרב אותו.

בינתיים הוא מחלל שבת.

יזמין אותך לחתונה של הבא שלו, של הבן, אתה הולך.

לא פחות ולא יותר, האדם הזה מזג יין,

מגיש לך, חרוס, תגיד לחיים.

תשתה או לא תשתה?

מה תגיד לו, אתה מחלל שבת, נשפוך את זה?

אתה נמצא בסבך המחלוקת לפעמים בשעת הדחת גדול במצורים מעין בית.

גם לגבי דברים אחרים,

גם שם יש לנו את הסימני שאלה האלה.

אדם שמוצא מציאה של גוי, פטור ממנה חזיר. התורה אמרה,

וכן תעשה לכל עבודת אחיך.

זה לא אחי.

כך גם מחלל שבת בפרסיה דינו כגוי,

כמו שמרן כתב בחושב משפט סימן רס.ז.

אבל האדם הזה שהוא כן מאמין במעשה בראשית,

דינו כיהודי,

צריכים להחזיר לו את האבידה. לא צריך עוד פעם, יש לך את אותן המחלוקות שם.

גם לגבי לימוד תורה,

מרן כתב באירועי דעה סימן רמ״ו סעיף ח׳.

אסור ללמוד תורה מאדם שאינו ירא שמיים,

ואסור ללמד תורה מאדם שאינו ירא שמיים.

הגמרא מביאה את הפסוק,

כי ספלי כהן ישמרו דעת ותורה ילבקשו מפיו,

כי מלאך השם צבעות הוא, אם הרב דומה למלאך השם צבעות ללמדו תורה מפיו ואם לאו לא.

והמשך גם, אדם שלמד

מלמד תורה לתלמיד שאינו הגון,

כאילו זרוק עבד למרקוליס.

שוב אנשים כאלה שמתחילים להתקרב

בצעדים הראשונים שלהם,

ובאים לשמוע תורה,

אבל עדיין אינם בחזקת שומרי שבת.

האם במקרה הזה אנחנו יכולים ללמד אותה,

ובה לשמוע דברי הלכה, גמרא או כל דבר אחר?

גם שם ישנו את המחלוקת האמורה עם כל מה שדיברנו,

אולי עם תינוקות שנשמעו או לא, גם שם יש לנו את הספק הגדול.

ללמד מוסר לאותם האנשים, ודאי שמותר.

בזה אין מחלוקת.

אתה אומר לו דברי מוסר, דברי ירד שמיים, כדי שיתקרב ויחזור בתשובה, בוודאי.

אבל הרבה פעמים העורך דין הזה,

לא מעניין אותו הרבה מוסר. הוא לא יבוא לשמוע את הרב סופר.

הוא בא לשמוע דווקא גמרא.

המקצוע שלהם, העורכי דין,

צריכים לדעת גמרא,

לפעמים הוא מייצג את הקדנטים שלו בבית הדין.

צריך לדעת מה המשפט העברי אומר,

כדי שלא יעמוד בפני הדיילים כמו פוסטימה,

הוא לא יודע מה להגיד.

הוא יודע, הנה, הוא אומר את הגמרא,

הוא אומר את הפוסקים,

אז לפעמים הוא בא מתוך גישה עניינית.

ושוב, השאלה היא, הרב שואל אותך,

אני צריך לגרש אותו, להגיד לו, אתה מחלל שבת, תסתלק מכאן?

האם רבייב צריך להסתלק אנשים כאלה, לא ייתן להם עלייה לספר תורה?

או שאנחנו מעלימים עין בגלל שהאדם הזה כן מאמין במעשה בראשית. עוד פעם, יש לך את כל אשמת המחלוקות.

בספר תורה זה קל יותר.

האדם הזה עלה עלייה לספר תורה ביום שבת.

מה אתה חייב ביום שבת? שבעה עולים.

אני מוסיף, עוד עולה.

העולה שאחריו יהודי וירושלים,

והחזן חוזר עוד פעם על אותה הקריאה,

ואז הוא פותר יותר את הבעיה.

לגבי עלייה לספר תורה, זה קל יותר.

אבל,

פעמים הוא לא מסתפק שהוא עלה עלייה.

יש לו אזכרה,

אז הוא רוצה גם להיות חזן.

לא פחות ולא ילדים.

זה בוודאי, לא נוכל לתת לו,

ולא עוד, רק המלוכה, ירצה גם להיות מלט,

בוודאי שלא.

נגיד לא,

יש לנו חזן קבוע, החזן הוא שמתפלל,

אנחנו לא מחליפים את החזן לשום אופן, אי אפשר להסתמך על כל הדברים האלה,

על הספקי ספקות שאמרנו, כדי לתת לו להיות חזק.

תראוי דברי מרן בסימן נג,

שם מרן כותב את כל המעלות שצריך להיות בחזן,

כדי שיהיה ראוי להיות לו שליח ציבור,

אפילו אדם דתי לא תמיד הוא ראוי להיות חזן, קל וחומר אחד כזה אין הווה מנע לוותר לו.

אבל עניה לספר תורה, כמו שאמרנו, שוב אפשר להעלים עין בגלל שאתה מוסיף עליו עוד,

כך שיהיה לך שבעה עולים נטו שהם יהודים מרעי שמיים.

גם לגבי נתינת הצדקה,

אדם שאסף צדקה, יש לו ברוך השם בקופה והוא רוצה לחלק.

ואחד מהמבקשים, אדם לא דתי.

האם מותר לך לתת לו או לא? אותו דבר.

וגם שם אתה לא מצווה לאחיותו.

וגם שם, אם אותו הגבי צדקה נוטה, הוא מועל בתפקידו.

הוא מועל באותו כסף.

אם הוא נתן צדקה ליוסי שריד,

הוא לא ידע את ההלכה.

הוא חייב להוציא מהכיס שלו ולשלם את מה שנתן.

שוב, אם האדם הזה, אותו העני שאינו דתי,

הוא מאמין באשר, אבל הוא עדיין מחלל שבת.

צריך לתת לו? צריך לאחיותו? לא צריך.

שוב, כל המחלוקות שאמרנו יגיעו גם לנקודה הזו, גם לסמך הזה.

כך גם בדינים אחרים.

אבל יש דבר שעליו אין ויכוח ואין מחלוקת לגבי דין קבורה.

הרב כתב בסימן שסב לרגע

שאסור לקבור ביחד רשעים וצדיקים.

אפילו אם יש שני סוגי רשעים,

יש רשע שחייב סקילה או שרפה,

הרשע השני חייב הרג או חנק, אסור לקבור אותם ביחד.

זה רשע גדול וזה רשע קטן,

צריך להפריד חלקה אחרת.

קל וחומר,

אם האחד עובדי צדיק גדול והשני רשע גדול.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כדי שנבין למה הקדוש ברוך הוא אמר לנו כך.

בא איזה מתווך, אומר לך, תשמע, איש בירה בזול.

שטח מאה ועשרים מטר, בירה יפה, נוף יפה, הכול.

והמחיר הוא בזיל הזול.

זה היה ב-20 מטר, צריך לעלות

אולי

שני מיליון שקל.

אמר לך, לא, מה פתאום? חצי מיליון.

אתה לא מאמין? בוא נלך.

אתה הולך לשם, כן?

הכול בסדר.

נראה משהו כמו גן עדן התחתון.

אבל אתה מתעניין.

למה, מדוע רוצים למכור את זה כל כך בזול?

מה מתברר לך?

במקומה הראשונה גר

ראש המאפיה, ראש עולם התחתון, פלוני.

זה מתחתך.

מעליך יגור מהכנופיה השנייה, ואתה באמצע פנדוויץ'.

אם יש שם איזה קרב יריות, אתה באמצע.

ולכן רוצים למכור לזול.

נו, ושהוא ילך לגור שם?

אז גם בשיכוני קבע בבית הקברות,

מסכן המת הזה שצריך לגור כשיש לידו,

מימינו ומשמאלו, כל מיני פושעים כאלה, אנשים שאינם שומרי תורה ומוצוות.

ולכן הקב' ברוך הוא אמר לנו,

הדין הזה הוא הלכה למשה מסיני, כמו שכותב החתן סופר,

ולכן צריכה להיות הפרדה.

אז כאן,

אתה לא מתחשב בזה שהיה לו אמונה בהשם,

סוף סוף בפועל אולי יש שומר שבת,

בוודאי שאי אפשר לקבור אותו במקום,

בחלקה של שומרי השבת,

כי כמו שאמרנו, גם בתוך הדתיים או בתוך החילונים,

גם כן צריכה להיות הפרדה.

כל אחד מתאים לגור בשכונה שלו, ואי אפשר לערבב,

על זה אין את הוויכוח, אין את הסימן שלו.

כך גם לגבי דין אבילות.

הגמרא במסכת סנהדרין, בדף מ״ז,

הגמרא מדברת על הרשעים שמתו.

אדם פושע,

המשפחה אינם חייבים בדיני אבילות.

דובשים לבנים, מתעצפים לבנים,

אוכלים ושותים ושמחים, שמתו אויביו

של מקום.

ולמה?

האדם הזה...

בתשובה אפילו ברגע האחרון, אין לו שום קשר.

הוא לא היה יושב עלינו שבעה, למה שאנחנו נושב על התשובה?

התורה לא חייבה, אין דין,

אונן, אבל, כל הדילים האלה לא קיימים עם אותו האדם. את כל זה מרן כתב בירדיה סימן שמ.ה.

שוב, עוד פעם, תהיה השאלה אם האדם הזה כן היה מאמין.

יכול להיות אולי שבמאים האחרונים אולי הוא כן חסר בתשובה.

אדם שיש בו אמונה,

יכול להיות שהיה איזה מהפך מסוים.

גם שם יש סימני שאלה כאלה,

וגם בזה מן הראוי שאדם ילך וישאל,

יעשו שאלת חכם.

פעמים רבות אין צורך להטריח אותם,

כי הנושא של אבילות הוא די אדם.

יש לך ספק מחלוקת,

הלכה כדברי המקל באבד, יכול להיות שהחכם יפסוק להם שאין עליהם את החובה לשבת שלהם.

תודה רבה, אותו רגע שכבודו אמר, עם כל הצעות שיש לו,

עכשיו אני אוסיף לו גם, הוא רוצה ללמוד בשביל לחץ בבית דין.

אז זה תורה של גל ישמעת, וכל הקלטות שכתובות נוסיף את זה עליו, אז איך אפשר ללמוד אותו?

יכול להיות.

יכול להיות שכדאי באמת

לא ללמד אותו גמרא,

אבל גם לא להרחיק אותו.

גמרא לומדת לקח ממה שהיה עם גחזית, שהאישה דחף אותו לשתי ידיים.

גמרא אומרת, שמאל דוחה וימין מקרבת,

בדור שלנו צריך לא רק

ימין מקרבת, גם שמאל.

צריך לנסות בשתי ידיים לקרב את האנשים האלה.

אלא מה היה צריך להדריך אותו?

שילך גם לדורשות,

ילך לאותם השיעורים, שאותם הגדולים אומרים דברי היבקים חיים, תביא אותו לשיעור של הרב סופר, של הרב מוצפי וכייסא בזה,

כדי שיתקרב עוד מבחינת מצווה גוררת מצווה ולא הפוך.

ולכן גם לדבר הזה צריך להיות זהיר מאוד לא לעשות מעשה עד שהאדם מתייעץ עם החכם שמכיר אותו,

מכיר את האדם הזה שמנסה להתקרב,

השאלה היא, למה הוא מנסה להתקרב,

אם הוא באמת אולי יחזור בתשובה,

או שהאדם הזה כל מגמתו מתחיל במשפטים,

במשפט העברי, ומסיים בזה.

אין לי שום קשר, שום לחלוחים.

צריך לדון בדברים האלה בכובד ראש,

לפעמים אתה דן בדיני נפשות.

והיה, אם הצלחנו לקרב אותו, להחזיר אותו בתשובה,

או חלילה דחינו אותו בשתי אדם,

יש כאן שאלה כבדה,

ולכן לא ימהר האדם לעשות דין לעצמו, להחליט כן או לא,

עדיף שאדם נשאר,

על פי זה שאמרת לעשות בכל אשר ירוך,

שאל את החכם ועל פי זה ידע כיצד לנהוג ולעשור.

אבל הוא מגבל את דברו, יחידא.

איך הוא יכול לדעת מי רשע שם,

אדם רוצה לקרוא קרוב לפחד? תראה, יש לנו בארץ הרבה חברות קדישה.

חלק מחברות הקדישה,

המנהלים שם הם אנשים מרעי שמיים,

ולכן אותם המנהלים,

הם עושים את הכל על פי גנני ההלכה.

יש לנו כאן חברה קדישה עץ חיים של אשר דני.

יש שם, כשמביאים לו מקרה,

אז הוא בודק, הוא בודק את העניין,

מי היה האדם הזה. אם הוא היה אדם שומר שבת,

אז הוא קובר אותו בחלקה שומרי שבת, אם הוא לא היה שומר שבת, קובר אותו בחלקה השנייה.

גם חברה קדישה של האשכנזים, קהילת ירושלים או החסידים,

גם הם נזהרים מאוד בהלכה הזו.

החברה קדישה של המרוקאים, לצערנו, לא נזהרת.

גם חברה קדישה של הספרדים,

גם שם לא נזהרים בהלכות האלה, ולכן כדאי להתרחק מהם,

לא לקנות שם חלקה. אתה יודע, אדם שרוצה בחיים חיותו לקנות,

עדיף להגיד לו שלא יתעסק איתם.

נכון שהם מרוקאים מאותה עדה שלי,

אל תחשוב שאם האדם הזה ילך

לחברה קדישה האחרת,

אז יהיה לו חלילה איזה קיפוח,

יקפחו אותו שם.

יש כאלה חושבים,

אם הוא ייכנס באותה חברה קדישה של הכורדים, והוא כורדי,

יגיע בעזרת השם לגן עדן של הכורדים.

אם יקחו אותו אצל האשכנזים,

אז שם ידברו אידיש, הוא לא יבין בגן עדן, מה יהיה?

יושב עליכם.

עכשיו כל זה דמיונות, כל זה שטויות.

אבל צריך להקפיד על ההלכה שאמרנו, בדרך האמורה. רבי יחנן יעבר.