מותר לברך שהחיינו על תפוז ואשכולית? המחלוקת הגדולה וההכרעה להלכה!

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן רכה סעיף ג' אדם שאוכל פרי חדש מזרח עלי ברכת שהחיינו

כמו שהגמרא אומרת בערובין בניהם.

אם לא ברך בפעם הראשונה אכל ושכח לברך אל ברכת שהחיינו.

מחלקו הראשונים אם יכול אחר כך בפעם השנייה לברך.

זה דבר שמצוי כשאדם אוכל עם אחרים.

כולם כבר ברכו שהחיינו ולכן הם לא מברכים

וגם הוא לא שם לב וברך רק בורא פרי העץ.

גמר אחר, אחרי שבוע,

עוד פעם מביאים לו סברס ובפעם השנייה הוא נזכר.

פעם ראשונה אני אכלתי לפני שבוע ואז לא ברכתי שהחיינו.

האם הוא יכול לברך כעת או לא? לפי דעת המהריל הוא יכול לברך את ברכת שהחיינו.

אבל לפי דעת רבנו מנוח וסנאק,

אינו רשאי לברך שהחיינו.

מחלוקת גם בדעת מרן. מה מרן יסבור בהלכה הזו?

אפיקי המגינים אומרים שמרן יאמר שיברך,

אבל כנסת הגדולה בדעת מרן אומר שמרן פוסק שאסור לברך כדעת רבנו מנוח.

כך דעת רוב הפוסקים. רוב האחרונים הלכו בדרך הזו שאסור לו לברך,

אך על פגה השמחה.

רק בפעם הראשונה יש לאדם את השמחה השלמה.

בפעם השנייה כבר אין הרבה שמחה,

ולכן בפעם השנייה אינו רשאי לברך.

כך דעת הגרע,

גם הגרום מווינה הסכים כך,

כך דעת חסד לאלפים ושאר האחרונים להלכה.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להכם.

אבל כנסת הגדולה ממשיך ואומר לנו עצה פשוטה מאוד.

הוא אומר,

האדם הזה יכול לנהוג ולעשות כך.

בפעם השנייה שיבוא לאכול,

יביא פרי חדש אחר.

נניח זה היה העניין עם הסברס?

שכח לברך על הסברס?

יש כעת גם דובדבנים,

או יש כעת בשוק תפוח עץ אנא.

גם לתפוח עץ אנא, גם הוא,

יש לו עונה קצרה מאוד, רק החודשיים האלה הוא נמצא.

וסוף עדול כבר ייעלם, לא יהיה.

ולכן שיביא פרי חדש אחר.

קודם יברך בורא פרי העץ ושהחיינו על הפרי החדש האחר,

ויחווה לפתור בזה גם את הסברס, גם את אותו הפרי שאכל בפעם הראשונה ולא בירך עליו שהחיינו.

חלק מהפוסקים דיברו כאן.

חלק מהפוסקים דיברו בזה בסימן תקנא, סעיף יז בהלכות בין המצרים.

שם כתוב,

מ-17 בתמוז עד תשעה באב אנחנו נוהגים שלא לאכול פרי חדש,

כי יש שם ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

והזמן הזה הוא זמן לא טוב.

כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

אותו אדם שוב אכל בין המצרים את הפרי החדש,

שכח לברך שהחיינו.

שם הם הביאו גם את ההלכה הזו, ושוב, גם שם ההמלצה היא,

בדרך הזו,

במהלך הזה שאמרנו,

שיביא עוד פרי חדש אחר.

או אם אין לו פרי חדש אחר, אין לו את האפשרות הזו,

יאמר, יקדים ויאמר ויברך דוד.

לא יאמר קודם העץ ואחרי זה שהחיינו, כמו שאנחנו רגילים,

אלא קודם כול יקדים עץ שהחיינו על-ידי האמירה רק ויברך דוד.

אומר את כל הפסוק,

אבינו מעולם ועד עולם, מלך העולם,

שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה,

ואחר כך יאמר את ברכת בורא פרי הארץ.

והיה.

אם הוא חייב, הנה הוא אמר שהחיינו.

אם הוא לא חייב, הוא אמר פסוק בדברי הימים, תודה.

הוא אמר פסוק בדברי הימים,

כך שאין כאן חשש שלאו דאורלתא לא תשא את שם אל שם אלוהיך לשם,

כמו שאמרנו את העצה הזו פעמים רבות בשם ציון לנפש, חיה, הצלח,

פרי תבואה, פתחי תשובה, יורד לעם, סימן, שם כח ועוד,

ולכן כך יכול לנהוג ולעשות מלכתחילה.

יש לו יותר רשאי לעשות אחד משני הדברים, וזהו יעקוף את כל סלע המחלוקת.

האחרונים דנו האם על פרי מורכב הרכבה מין בשאינו מינו.

האם על דבר כזה מברכים שהחיינו או לא?

הפירות המורכבים שלא היו בברירת העולם,

יש לנו כמה מהם, דבר שמצוי,

תפוז אשכולית או קלמנטינה,

שהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם היה רק אתרוג.

האתרוג היה בברירת העולם,

אבל הדברים האחרים עדיין לא היו קיימים,

אלא הרכיבו אותם. לפני 300 שנה בערך הרכיבו על החושחש את הלימון והאתרוג,

ערבבו, ועצי העגל הזה יוצא להם התפוז,

או האשכולית או הקלמנטינה.

השאלה היא, על דברים שכאלה מברכים שהחיינו או לא?

הלכות קטנות.

מר רם חגיז היה כאן בירושלים לפני 350 שנה.

הוא כותב בספרו הלכות קטנות.

על פרי המורכב אי-אפשר לברך שהחיינו.

מה אתה בא לשבח את הקדוש-ברוך-הוא?

אתה אומר לו ברכת שבח והודאה שהחיינו וקינאנו והגענו לזמן הזה.

אבל הפרי הזה הוא דבר שיצירתו נגד רצונו של הבורא ידברך.

כך קראנו בתורה,

בחומש ויקרא,

פרשת קדושים.

את חוקותי תשמרו,

שדך לא תזרע כלאיים,

בימתך לא תרביע כלאיים,

ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך. זה הפסוק שנאמר שם.

לכן, אדם שבא להרכיב מין בשאינו מינו עובר על ייסור דאורייתא.

איך הפרי הזה הגיע לעולם?

על-ידי שעברו על רצון הגוראי דברך,

על-ידי שעשו את הכלאיים הזה,

הרכיבו מין בשאינו מינו.

אז איך תבוא לשבח את בורא עולם על הדבר הזה?

זו הטענה של הלכות קטנות, העתיקו אותו פתח הדביר, כף החיים ועוד.

הרבה מאחרונים הלכו בדרך הזו.

מי שחלק על זה בתוקף היה היעבץ.

היעבץ אומר, נכון הדבר שיצירתו בעבירה,

אבל מותר לאכול את אותן הפירות.

מי שאמר לנו, הקדוש-ברוך-הוא,

שאסור לעשות את ההרכבה הזאת,

הקדוש-ברוך-הוא אומר, מותר לך לאכול מהפירות.

מותר לך לברך בורא פרי העץ.

אז אם מותר לברך בורא פרי העץ, תברך גם, שהחיינו. מה ההבדל?

זו הטענה של ההאב, ועוד הרבה אחרונים הלכו בעקבותיו.

הנפקא מינה, לא רק כאן.

יש לנו עוד כמה דוגמאות שמצטעפות בוויכוח והמחלוקת הזו.

כמובן, בסימן רכו, מרן כותב, בחודש ניסן אנחנו יוצאים, רואים את עצי אילן העצים שנותנים פירות.

אדם שרואה אותם, רואה את הפריחה היפה,

מברך, שלא חיסר בעולמו כלום.

ברדו, בריות טובות, אילנות טובות,

לענות בהן בנועד העם.

כשאדם רואה שני העצים, אבל שני העצים האלה הם מורכבים.

הרכיבו אותם מין בשעינו מינו.

האם אני יכול לשבח את הקדוש ברוך הוא,

לשבח את דורא העולם ולומר את הברכה הזו?

או שעל פי דברי הלכות קטנות,

כמו שברכת שהחיינו אתה לא רשאי לומר,

אולי גם את הברכה הזו, לשבח את דורא העולם, ברכת האילנות,

אולי גם שמה לא,

גם שמה תהיה אותה הבעיה,

לפיה יעבד, אין שום בעיה, אתה יכול לברך את הברכה הזו.

עוד נפקא מינה בכל המחלוקת הזו,

במה שמראן כותב דקמאל בסעיף י'

אדם שרואה גבר יפה,

רואה איש יפה תואר ויפה מראה, אין כמוהו בעולם.

אתה מברך ברכה,

משבח את הקדוש ברוך הוא שברא אדם כזה, יצור כזה,

אתה מברך בשם המלכות שככה לו בעולמו.

זו הברכה שהגמרא אומרת.

ומה יהיה הדין אם האדם הזה שואל מי זה האדם הזה כל כך יפה?

עונים לך, אמא שלו בגדה בבעלה,

הלכה עם מישהו אחר,

מה יצא העגל הזה? זה ממזר.

שוב, יצירתו, נגד רצון הבורא יתברך.

האם אפשר יהיה לברך עליו את הברכה שככה לא בעולמו או שאי-אפשר לברך את הברכה האמורה?

גם על זה תחול המחלוקת לפי הלקות קטנות.

אי-אפשר יהיה לברך עליו את הדרכה הזו.

מרן ממשיך,

אדם שרואה בהימה יפה,

גם עליה צריך לברך את הברכה שככה לא בעולמו.

אנחנו אנשים, יש לנו מה לעשות בחיים, לומדים תורה.

החילונים אין להם מה לעשות.

אז איך הם הורגים את הזמן?

אחד הדברים שלהם הוא,

הם עשו לפני חודשיים מתחרות מי זו מלכת היפי הפרה הכי יפה.

בבאר טוביה היתה פרה אחת, הם החליטו, היא מלכת היופי.

טוב,

בשבילי כל הפרות אותו דבר, אני לא מבין מה יפה ומה לא.

אבל אם תראה את הפרה הזו,

תברך בשם מלכות שככה לא בעולמו. היא פרה יפה. הם כן מבינים ביפי.

ככה הם אומרים.

ולכן, בחיי גאונה צריך לתת תודה, לשבח את בורא העולם שברא בראייה יפה. הפרה הזו היא פרה יפה, עוד והדר מלכותה. אולי צריך לשים לה גם כתר על הראש, לפי המושגים שלהם.

אבל צריך לברך על היבא לכול עלמא שככה לא בעולמו.

ומה יהיה הדין אם עשית התחרות מי הפרד הכי יפה בעולם?

ויצא הפרד הזה והוא מספר אחת בעולם.

האם אפשר לברך על הפרד הזה שככה לא בעולמו?

איך הפרד הזה נוצר? שוב, האמא שלו אטום, אבא שלו סוס.

תורה אמרה, בהמתך לא תרביע כלאיים.

עוד הפעם, יצירתו, נגד רצון אמורי יתברך.

האם תוכל לשבח את בורא העולם להגיד את הדרכה הזו או שלא ניתן?

שוב, גם כאן אתה מסתבך עם המחלוקת האמורה.

האם דבר שיצירתו בעבירה, נגד רצון הדורא,

אי-אפשר לומר עליו ברכת שבח שככה לא בעולמו שהחיינו, או ברכת האילנון,

או שלא אכפת לנו מה שהיה, אתה מסתכל על ההווה באשר הוא שם?

אלה הדברים שדנים עליהם גדולי הפוסקים.

להלכה, כנן גדול בידינו,

ספק ברכות להבדיל. ולכן יש לנו עצה פשוטה מאוד.

יקדים ויברך דוד ויסיים בסוף שככה לא בעולמו.

או יאמר ברוך אתה ויהרהר שם שמים,

יאמר שם אלוקנו בלב, וימשיך מלך העולם שככה לא בעולמו.

זו העצה, כך גם לגבי ברכת האילנון.

אבל אצלנו כאן, לגבי ברכת שהחיינו,

העיד בעל ספר פלא יועץ בספרו החסד לאלפים,

רבי אליעזר פאפו,

פלא יועץ, זה הספר המפורסם ביותר,

הוא כתב גם ספרים בהלכה.

יש לו שני קרחים, אחד על אור החיים, השני על יורד דעה,

והוא כותב שם,

המנהג שמברכים על פירות מורכבים.

נכון הדבר שההלכות קטנות אמר שלא,

המנהג בזה כדעת היעבד וסיעתו.

ככה העתיקו להלכה גם שאר האחרונים.

רבנו יעקב חיים סופר, בעל כף החיים, אומר,

לא נכון, אני נמצא בירושלים ואני רואה שבירושלים נוהגים כמו בבגדד,

לא מברכים שהחיינו על פרי מורכב. כך הוא טעם.

בא חברו הגאון רבי ענרם אבו רביעי, יש לו ספר מטבעם,

הוא עונה לו,

הרב היה בירושלים אבל לא יודע מה יש בירושלים.

הרב היה גר ליד בית-הכנסת שושני מדוד,

שם בבית-הכנסת היתה הספרייה שלו, היתה לו ספרייה ענקית.

הוא היה יושב ולומד שם הכול היום, מהבוקר עד הערב.

לפעמים היה הולך להתפלל בבית-כנסת יששכרוף-מביוב,

זה נקרא בית-כנסת מכוונים,

שם היה ראש המקובלים, הגאון רבי חיים שאול דויק הכהן,

יחד עם שאר המקובלים.

היה מסביב לרדיוס הזה,

או אולי פעם בחודש היה הולך לכותל, זה הכול.

חוץ מזה,

לא היה מעורב בעניינים של ירושלים, היו יותר מ-100 בתי-כנסת,

הוא לא היה מעורב בכל הקהילות, בכל המקומות.

והאמת, אומר לטבעם,

יש מנהג בירושלים, מה שהיה בזמנו של חסד לאלפים,

המנהג הזה המשיך. נכון שבבבל ובגדד לא נהגו לברך על פרי החדר שהחיינו,

אם הוא מורכב,

אבל הוא אומר, פה אנחנו כן נהגנו,

ולכן במקום מנהג אמר לנו תרומה כדשן כלל,

שבמקום מנהג נובים ספק ברכות להקל. ככה העתיקו גם מארי קולון ושאר הפוסקים,

ולכן מי שירצה לברך על התפוזים וכיוצא בהם,

רשאי, אין בעיה בדבר.

האחרונים, הם לא כותבים תפוזים.

השם תפוז, הדביקו אותו במאה האחרונה.

הם קוראים לו בערבית פורטיקל.

זה השם שעליו המתפסקים מדברים.

מי שמבין ערבית מייד יודע שעל זה המדובר.

ולכן, כמו שאמרנו,

להלכה, כיוון שהמנהג הוא לברך,

יהיה אפשר להתיר לכתחילה לברך את הברכה הזאת.

כדי להבין את המנהג, מדוע כך הנהיגו, הרי יש לנו כלל ספק ברכות להקל.

למה הנהיגו כך?

יש לנו כמה וכמה יסודות, כמה טעמים בדבר.

טעם הראשון.

הגמרא במסכת סנדרים סנכתורת, הגמרא עוסקת,

האם הגוי בן נוח מצווה רק שבע מצוות בן הנוח,

או שמצווה גם שאסור לו להרכיב שני העצים,

מין בשאלו מינו.

זה הדיון שבגמרא.

יש דיון גם בדברי הרמב״ם.

האם למעלה יש דין הלכה למשה וסיני שלא רק שבע מצוות,

אלא גם אסור לו להרכיב עץ עושה פרי, מין בשאלו מינו. זה הדיון.

מחלוקת בפוסקים.

אם נאמר שהגוי לא מצווה, יהיה לנו כאן הרבה יותר קל.

היום, מי עובד בחקלאות?

מי נמצא בשמש החמה הזו?

מי נמצא על פני השדה לעשות את ה...

היהודים לא נמצאים שם.

כל היהודים בני מלכים, ברוך השם לכולם יש טלפון,

מנהלים את העולם בטלפון.

מי הולך לעבוד בשמש?

מביאים פעמים מתאילנד, מהפיניפינים או ממקומות אחרים,

או שהסודנים נמצאים שם והם עושים את זה.

אם נאמר שהגוי לא מצווה על איסור הרכבה אז אתה לא יכול לנסח ולומר יצירתו בעבירה. לא,

שום עבירה לא נעשתה כאן, לא היה כאן, שום דבר מעיקרה, דבר שאסור.

זאת ועוד.

החסוניש דן על כל הנושא שלנו,

הוא אומר,

יש הבדל בין שאתה לוקח שני עצים שהם מין ושהם במינו לבין שני העצים שהם מין במינו.

לערב שני עצים שהם מין במינו נותר.

אני לוקח עלבים,

האחד קוראים לו קברניט,

השני קוראים לו ענבים מוסקת.

יש להם קצת הבדלים.

אני מרכיב אותם זה עם זה. מותר. שניהם ענבים, שניהם אותו דבר, ולכן הדבר מותר.

ממשיך ואומר החזון איש,

כל המינים האלה, האשקולית, התפוז, הקלמנטינה והלינות, כולם פירות אדם. אם זה פירות אדם, אז למה אתה רוצה, אתה יכול להרכיב.

זה הספק שמביא אותנו לתוכו החזון איש.

הרב קוק,

כששמע שהחזון איש, כך אומר,

חלק על זה בתוקף.

הוא אמר,

כשאתה לוקח את החושחש ומרכיב עם התפוז או הקלמנטינה, הדברים האלה,

נכון שכולם קוראים להם בשם משפחת פירות הדל,

אבל הם לא אותו דבר, אתה רואה שהם שונים במראה, בטעם, בגודל,

ולכן, לפי דעת החזון הרב קוק, אין היתר להרכיב זה עם זה.

כשיבוא אלינו חקלאי, יעמוד כאן וישאל.

אני רוצה להרכיב. מה אנחנו עונים לו? לא, אל תרכיב.

מחלוקת בין החזונים של הרב קוק,

ספק דור הייתה לחומרה, בוודאי שיעשו.

אבל כאן אני לא דן אם לעשות כדבר הזה.

אני דן לגבי העץ בדיעבד.

האם בדיעבד זה ייקרא עץ מורכב, עץ שאסור,

או שבדיעבד אולי לא?

זה הספק הנוסף שיש לנו.

עוד דבר,

הוסיפו גדולי האחרונים,

תראו בספר אוכל ציון חלק ב' נביא בשם האחרונים מה שאמר בית אפרים.

בית אפרים אומר,

יש הבדל בעצים האלה בין אם זה הרכבה ראשונה,

ממזר,

או שזה דור שני, שלישי, ממזר בממזר.

מה שהתורה אסרה בצורה הזו,

אני לוקח מסורית, מפשח את גזע העץ,

מכניס כאן את השתיל החדש וקושר.

זו הרכבת העין ואת זה התורה אסרה.

היום כבר לא עומדים בשיטה הזו,

אלא היום מביאים משם כוורת דבורים והכוורת עושה את העבודה שלהם.

זה נקרא האבקה.

זאת אומרת, יש כאן פרדס של תפוזים,

יש כאן פרדס אחר של חושחש,

והדבורים מוצצים מכאן לכאן, מעבירים את הכול,

וההרכבה נעשית הרבה יותר טוב מאשר הרכבת עין.

פה יש להם אפשרות להזריק זריקה.

ליד ימין יש לו הקדחה, עושה חור,

יד שמאל הוא מזריק את הזריקה,

שם על זה פלסטר כדי שלא יישפך החומר,

וגם אז גם כן נעשה הכול.

הדברים האלה, מי אומר שיש איסור דאורייתא? מי אומר שהתורה אסרה להביא לשם כאוור הדבורים?

אפילו אם נאמר בן נוח מצווה שעשו לו להרכיב שני מיני עצים, מין בשענו מינו.

מישהו יגיד שהדבורים מוזרים, לדבורים יש איסור,

ולכן יכול להיות שהדברים נעשו בדרך השנייה.

זה מה שטוען הבית אפרים, שרק ההרכבה הראשונה,

זה נקרא הרכבה,

אבל אם זה לא הממזר אלא הממזר בממזר אז לא תהיה בעיה.

כך גם לגבי ההדרכה שככה לא בעולמו.

אם אתה דן על הממזר לא נברך.

תגיד, יצירתו בעבירה.

אבל אם אותו הממזר הלך להתחתן עם ממזרתה כמוהו,

וברוך השם שומרים תורה על מצוות, היתה הולכת למקווה, הכל היה בסדר.

והגיעו בן,

הבן הזה אסור לו לבוא בקהל, הוא נקרא ממזר בין ממזר. התורה אמרה גם העשירות דא יבוא.

אבל אתה לא יכול להגיד שיצירתו בעבירה.

אבא שלו לא עשה שום עבירה, אמא שלו הלכה למקווה, הכל היה בסדר.

אז על הממזר בין ממזר,

אם הוא יפה,

אם הוא הגבר הכי יפה בעולם,

אז כן יהיה אפשר לברך עליו, שככה לא בעלמו.

כך יוצא לפי הדעה של בית אפרים,

ואלה הם אספקי ספקות כדי להתיר לנו את הברכה, ברכת שהחיינו, לברך על התפוז האשכולית.

יש לנו כמה ספקות, ולכן הנהיגו לברך.

עוד פעם נסכם,

שמא הכל מן אחת.

כמו שאמר החזון איש, ואין כאן איסור להרכבה כלל.

אפילו אם תאמר כרב קוק שיש איסור הרכבה,

אולי עשה את זה גוי,

ולגוי מותר.

אפילו אם תאמר שגם לגוי אסור,

אולי זה נעשה על-ידי האבקה, על-ידי זריקה,

והתולדות,

היום התפוזים הם לא מורכבים בעצמם.

הרכיבו את הסבא של הסבא שלו, לפני הרבה דורות הרכיבו אותם.

למעלה, אולי התולדות בהן אין את הבעיה האמורה,

זו הסיבה שהנהיגו לברך עליהם את ברכת שהחיינו,

ובמקום מנהג לא אומרים ספק דרכות להקל,

ולכן המסקנה להלכה למעשה שכן מברכים על אותן מטרות את ברכת שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

רגע, שבין המצרים לגבי שהחיינו, אם היו רואים דברי חדד,

תמיד צריך להתערבות.

תשאיר את זה במקרר עד אחרי תשעה באב, ורק אז תברך.

אישה בהיריון, אם היא מתאווה, זה קצת סכנה.

אבל אתה, ברוך השם, יכול להמתין בסבלנות,

לא יקרה שום דבר, תשאיר את זה במקרר עד אחרי תשעה באב.

לנו אין יותר. אבל, כמו שאמרתי, כאן, בדוגמה שלנו, היום אנחנו,

סך הכול, ליל ט' בתמוז,

הלילה הזה, הליבן דקול-אלמא, אתה יכול עדיין לברך בימים האלה ברכת שהחיינו, וגם על האשכולית, על התפוס, גם כן אפשר לברך.

שוב, שאלה נוספת,

האם יברך ברכה אחת שהחיינו על האשכולית ופותר בזה גם את התפוס והקלמנטינה? כולם דבר אחד או לא,

בספר אורחות רבנו בשם החזון ישומר יברך שלושה ברכות.

ולמה?

האשכולית יש לה טעם אחר,

התפוז טעם אחר, הקלמנטינה טעם אחר, כל אחד יש לו טעם אחר,

ולכן תברך שלושה ברכות.

כך כותב גם אורח לציון חלק ב' וכך ההלכה שעל כל אחד בפני עצמו יכול לברך את ברכת שהחיינו, כמו שנראה בהמשך בסעיף ד',

זו המשמעות של הפוסקים שם לכנן,

ולכן אפשר להתיר לבוא ולברך. אבל,

כל זה טוב לגבי שהחיינו.

מי אומר שגם לגבי ברכת האילנות,

יש לנו את הזכות,

יש לנו את הרשות לבוא ולשבח את בורא עולם שלא חיסור בעולמו כלום,

הוא ברא בו בריות טובות ואילנות טובות. אולי האילן הוא זה, אולי לא טוב.

ולכן גם שם המסקנה על ההלכה למעשה תהיה יותר מהודר, יותר טוב,

ויברך דוד, כמו שאמרנו קודם, כדי לעקוף את המחלוקת.

אבל כאן אצלנו, לעניין פירות הדר ושהחיינו,

אין צורך לעשות את ההידור הזה של אמירת ויברך דוד,

אלא יכול מייד לברך את הברכה, בורא פירי העץ ושהחיינו.

אבל עמדנו למעלה,

שיש מטורפת כזה,

וגם עם רוחות הערבים עשו את אוטימאסטיה.

גם מדברים נגד, אילו היה רק ספק ספקה, נכון, אבל יש לנו מנהג.

ברגע שיש מנהג, והמנהג הזה הוא מנהג קדמון.

זה לא התחיל לפני חמש דקות, המנהג הזה, אלא רב אליעזר פאפו,

בעל-פלא יועץ וחסד לאלפים,

הוא חי ופעל לפני 250 שנה.

הוא מספר לך שכבר אז, בדורו,

היה מנהג פה, במקומות האלה, בברך שחיינו.

ולכן אנחנו באים להסביר מדוע הנהיגו אותם הפוסקים,

אותם החכמים הביאו בחשבון את שרשרת הבעיות האלה.

מאז ומתמיד הערבים הם שעבדו לעבוד בחקלאות.

היהודים התעסקו יותר, היו צרופים,

עובדים בזהב הכסף וכן הלאה. לא עבדו הרבה בחקלאות,

בודדים עבדו בחקלאות בנושאים האלה כאן בארץ-ישראל. ולכן יש לנו ספק ספקה, ועל-פי זה הנהיגו.

ולכן, אם יש מנהג, אין לנו ממה לחשוש, מעיקר הדין,

מותר לכתחילה לברך עליהם את ברכת שחיינו,

כך הוא הדין גם בדברים אחרים.

תראה, אם אתה הולך בשביל הרעיון של האבקה,

אם אתה מחשיב את האבקה כדבר שמשנה את ההיסודות,

משנה את הגנים של העצים,

היום רוב העצים לא מה שהיה,

לא נשארו בצורה האוריגינלית אלא המציאות השתנתה.

יש לנו היום אלפי כוורות בארץ-ישראל. בכל מקום שיש כוורת זה דרכם של הדבורים, להעביר מכאן לשם, משם לכאן,

וזה משנה את היסודות מהר.

כשאתה עושה הרכבת עין בצורה שאמרתי קודם,

זה משנה רק מכאן ולמעלה.

למטה, העץ ממשיך אותו דבר.

מה שהיה נותן קודם לא נעשה מורכב למטה,

אבל אם זה על-ידי האבקה של הדבורים זה משנה את כל העץ כולו,

עד כדי כך.

ולכן אני לא יודע אם יש היום בארץ-ישראל הרבה עצים שהם אינם מורכבים.

את הגפן, את העץ, הענבים, קשה להרכיב.

ואנוכי נתעתיך סורק וכו'.

שם יש לנו מציאות שזה בוודאי ענבים. יש דברים בודדים שקשה להרכיב אותם,

אבל רוב העצים,

אם זה שקדים או דברים אחרים, בקלות רבה אפשר להרכיב אותם,

ואין לנו ברירה אלא לסמוך על המהלך שאמרנו,

שבמקום לנהג לא אומרים ספק ברכות להקהן. יא נפקא מינה בדברים האלה גם לגבי עפר שזיף.

שוב, יש הרבה אנשים טעים ואומרים אסור לברך שהחיינו על עפר שזיף.

וכך כתבו גם התלמידים של חכמים ציון,

בספר אור לציון, חלק ב.

שעפר שזיף, הרוב הוא כלאיים ממזר,

איך נטעו אותו?

הם מסבירים, הם אומרים לך, עפר שזיף.

לקחו אפרסק יחד עם שזיף, מה יצא העגל הזה? כך הם מסבירים.

אבל במחילה מכבודם, תלמיד טועה ברבות או לא,

המציאות אינה כאין.

שאלנו את אנשי המקצוע, אגרונומים.

יש אחד מהטובים בעולם, שמו פרופסור גולדשמיד,

הוא יהודי ירושלים,

יהודי פנסיונר, הוא אחד מהטובים בעולם. שאלנו אותו, אמר, מה פתאום?

לא היה ולא נברא.

אף פעם לא היה קשר בין האפר שזיף לבין השזיף,

אלא מה שעשו, עשו ביותר.

לקחו שני סוגים של אפרסק,

שניהם אותו דבר,

מין במינו כדי שהקליפה תהיה יותר חלקה.

יש אנשים שלא אוהבים לאכול את הקליפה של האפרסק, זה מחוספס,

לא אוהבים את זה,

זה מה שהם עשו.

בגלל שנהיה דומה לשזיף,

הקליפה נעשית חלקה מאוד דומה לשזיף,

לכן הדביקו לה את השם אפר שזיף.

אבל מעולם לא היתה כאן הרכבת איסור, מעולם לא היה כאן קשר בין האפרסק לבין השזיף.

לא רק הוא,

יש עוד מדענים אחרים שאומרים את זה, תראו בספר וזאת הברכה לעוד.

ולכן,

מי שמביא כעת את האפרשזיף,

יש לו שם בלעזית, קוראים לו נקטרונה.

מי שלוקח דבר כזה עכשיו, לא יאכל עד עכשיו,

ייקח ויברך בורא פרי העץ ושהחיינו.

אני אגיד לך, אבל יש מחלוקת,

אם בכל מחלוקת אנחנו נסווג ברכות להקל,

איך אני אעז לברך ברכת שהחיינו?

תענה לו,

אלה שחלקו עלינו הם פשוט לא יודעים את המציאות,

ולכן הם אמרו בטעות את מה שאמרו.

אם היית מביא להם את פרופסור גולדשמין, היו שומעים אותו,

היו חוזרים בהם, היו מבינים מייד שכל מה שהם אמרו אמור להיות דברים בטלים,

ולכן להלכה ולמעשה על האפר שזיף מברכים שהחיינו.

ולא רק זה בלבד,

אלא ברכתי שלשום על האפר שזיף שהחיינו.

עכשיו מביאים לי פרי חדש שנקרא שזיף.

אני עוד הפעם אברך עליו שהחיינו.

אתה לא יכול לומר,

כבר ברכת על האפר שזיף, זה אותו דבר. לא,

זה לא אותו דבר. אין שום קשר בין האפר שזיף לבין השזיף.

ולכן תחזוב עוד הפעם ותברך עליו, גם על השזיף,

תברך עוד הפעם בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

פשוט אותם האנשים שאמרו כן,

גם בספר פסקי תשובות, גם הוא העתיק שזה מורכב,

צריך לתקן אותם, להעיר את תשומת לבם,

שהאפר שזיף אינו עת מורכב, אין לו שום קשר בין השזיף לבין האפר שזיף,

ולכן יש ברכה שהחיינו על האפר שזיף.

אדם שאכל אפרסק וברך עליו שהחיינו, ואחר כך, אחרי יומיים, הוא בא לאכול אפר שזיף.

האם יברך או לא עוד הפעם?

האם זה אותו דבר, אותו סוג?

אתה רואה את החרצן, הגרעין שלו, ממש דומה לאפרסק.

האם יחזוב ויברך או לא?

אנחנו נראה תיכף בסעיף הבא.

בסעיף הבא, בסעיף ד',

המסקנה של הפוסקים,

אם זה שונה הרבה בטעם, יברך.

אם זה לא שונה הרבה בטעם, לא יברך. זאת אומרת, אנחנו מחשיבים אותו הפרסק,

אבל כשיש לך כמה סוגים,

אם זה שונה בטעם, זה יכול להיות שעוד הפעם יברך עליו שוב את ברכת שחיינו. אבל על השזיף?

בוודאי, ברור שכן. למה?

אין שום קשר בין השזיף לבין האפרשזיף.

כמו שאסור לדבר, להוציא דיבה על ארץ-ישראל,

אסור גם להוציא דיבה על פירותיה.

להוציא לעז, להוציא שם רע על האפרשזיף, להגיד שהוא ממזר, שהוא מורכב,

גם זה לא טוב, גם זה לא בסדר,

ולראוי שלא יגידו כך אלא יגידו את האמת,

ולכן המסקנה היא שאפשר לברך על האפרשזיף,

בין אם האוכל איש או אישה, אין הבדל בהלכות האלה בין אנשים לנשים.

מברכים על זה את ברכת.

וכך שהחיינו.

אמר רבנו לגבי אחרי אדם שהקריאו איתנו קודם.

יש לנו מחלוקת גדולה ומוסיף. אולי נברך קודם כול שזה היה מפחד הקוראים של העץ.

אם נברך קודם עץ ואחר כך שטעינו למעלה אמר זה יפצה.

בסדר, אם לא היה מנהג הייתי אומר כמוך. אבל יש מנהג אם אתה רוצה אתה יכול אבל קשה לנו לחייב כי המנהג היה לברך העץ ושהחיינו גם זה היה חלק מהמנהג ולכן קשה לנו לבוא ולעקור

ולחדש ולהפוך את הסדר אין לנו את הזכות הזרור.

אדם שאוכל אתרוג,

מחלוקת גדולה בפוסקים האם מברכים על אתרוג,

על ריבת האתרוג, ברכת שהחיינו או לא.

ההלכות האלה נאמרו כבר בתקופת הראשונים, לקט יושר הוא הראשון שדן בזה,

ואחריו דנו כל הפוסקים עד אחרוני-אחרונים.

שלושה טעמים יש בדבר.

הטעם הראשון,

ברכנו בטו בתשרי מלך העולם שהחיינו,

שלקחנו את האתרוג יחד עם עליליו.

אם כן, ברכת על זה שהחיינו.

קראנו בדברי הגמרא בעירובין מ' שמעיקר הדין שהחיינו לא רק כשאדם אוכל, על הראייה,

כבר על הראייה אפשר לברך את ברכת שהחיינו, הינה ראינו וברכנו.

זה הטעם הראשון.

טעם שני, אומר אשל אברהם,

אנשים לא אוכלים את האתרוג כמו שהוא,

הוא יותר מדי חמוץ.

מה עושים?

אחרי החג גמרת את המצווה,

מקלפים מזה שורים במים להפיג את החריפור.

אחרי ששולית את זה במים, מבשלים את זה עם סוכר,

ואז זה נעשה רבע טעימה.

אם יש לפניך שני סוגים,

סוג אחד מלפני שלוש שנים,

הקופסה השנייה מלפני שנה.

תיקח ותטעם משניהם.

אתה יכול להרגיש הבדל בטעם? לא.

על מה מולכים שהחיינו?

דבר חדש שניכר בטעמו, בחידושו, הוא יותר טעים, יותר עסיסי.

פה הוא לא ניכר,

ולכן בחיי גוונה,

לפי דעת אשל אברהם,

אלוהון אברהם יבוד שעד שחי הוא פעל לפני 200 שנה, הוא נפטר בשני התפרש, בערב ראש השנה, ולכן,

שוב, לפי הטעם הזה,

כיוון שאוכלים אותו ריבה,

והריבות האלה אין שום הבדל בין החדש והישן, לא מברכים עליו שהחיינו.

טעם נוסף,

הלכות קטנות אומר,

הגמרא במסכת סוכה, בדף לימידי הגמרא אומר,

פרי עץ הדר,

מה זה הדר?

שדר בעילן משנה לשנה.

מתי מברכים שהחיינו?

על פרי שלא נמצא כל השנה.

עכשיו אין תפוזים.

בחודש תשרה יבואו תפוזים, וכן הלאה.

אבל כאן האתרוג, כל השנה כולה יש על העץ.

לא רק בחודש אלול תשרה,

כשאנחנו צריכים אתרוגים בשביל המצווה.

גם כעת, גם בחורף, תמיד יש על העץ אתרוגים.

אם הוא קיים כל השנה כולה,

כמו שאתה לא מברך שהחיינו על המלפפון,

הוא קיים כל השנה, אותו דבר, גם זה.

זו הטענה הנוספת.

אלף קמינת, בין הטעמים,

אישה שלא בירכה על הלולב,

לא על נטילתו לה, ולא שהחיינו.

אז הטעם הראשון נפל,

אבל עדיין הטעמים האחרים קיימים.

נכון שיש חולקים על כל הטעמים ביחד, ואומרים, נברך שהחיינו?

אנחנו חוזרים לכלל, ספק ברכות להקל. אותו טעם יש גם לגבי הלימון. גם הוא, מתי שתבוא לעץ הלימון, יש.

אתה רוצה בחורף לקחת לימון, אתה יורד לגינה, אתה כותב, יש לך את הלימון,

תיקח, תפריש עליו תרומות ומעשיות,

ותאכל, אין שום בעיה. אותו דבר גם כעת. כל השנה כולה יש.

אז אם נלך לפי הטעם הזה, שוב, גם על הלימון לא ניתן לדרך.

כשהעולם נברא, היה רק האתרוג.

אחרי האתרוג, לפני כאלפיים שנה,

עשו את ההרכבה, ויצא העגל הזה דימון.

מהלימון לאחושחש,

לפני 300 שנה הם הרכיבו את התפוזים,

האשקליות, קלמנטינה, מנדרינה וכיוצא בזה.

כל זה בשלבים יותר מאוחריים.

ולכן, המסקנה,

על האתרוג והלימון אין ברכת שהחיינו. אולי זה נפתר ממה שאמרנו שהחיינו בחג,

על שלושת הדברים האחרונים, והם האשקלית, התפוז והקלמנטינה.

עליהם אמרנו שיש מנהג,

ובמקום מנהג באו ואי מסווג ברכות להקל. ולכן עליהם אמרנו שעדיין כן ניתן לברך עליהם את ברכת שהחיינו.

אבל אני חושב שככה לא בעולמו,

מחלוקת או בעמודת העם?

מחלוקת.

ספר הרוקח הוא שדן בשאלה שלך.

הם דנים האם יש מחלוקת בהלכה הזו בין התלמוד בבי לבין התלמוד ירושלמי,

האם גם על הגוי מברכים שככה לא בעולמו או לא.

הרי הגמרא אומרת, מעשה ידיי טובעים ביום, ואתם אומרים שירה?

אתה רואה שהקב'-ברוך-הוא מסתכל על הגויים האלה,

מעשה אדם. נכון שהגויים האלה היו רשעים מרושעים.

לא רק שהעבודה עבודה זרה, עשו הרבה צרות לעם ישראל, אפילו אחי, הפסוק קורא להם,

לא קרא זה אל זה כל הלילה, מה זה זה אל זה? ביקשו מלאכי השורת לומר שירה, ואקרא זה לזה ואמר,

אמר להם הקב'-ברוך-הוא, מעשה ידיי טובעים בים.

אתה רואה שם את ההבדל שסוף-סוף בצלם אלוקים עשה את האדם. ולכן גם שם יש מחלוקת. מרן פסק שגם על גוי,

גוי יפה,

מרן אמר בסעיף י' שמברך עליו את הברכה שככה לא בעולמו. זו דעת מרן.

יש את המחלוקת, כמו שאמרנו,

אבל עקרונית אתה לא יכול להעביר רעייה מהגוי לענייננו.

שם מותר לגוי להתחתן עם הגויה ולהביא גוי,

אבל הממזר הוא יותר גרוע, יצירתו בעבירה.

אשת אישה זו בגדה בבעלה, הלכה ועשתה מה שעשתה, ולכן כאן הדבר עוד יותר מסובך,

ולכן אמרנו שיקדים את ההקדמה ויברך דוד.

זו העצה היעוצה מלכתחילה.

מנדרינה לא אשכולית.

מנדרינה זה אשכולית.

אמרנו שעל כל אחד אברך. מתי על כל אחד אברך?

כשאתה מביא הלילה את האשכולית,

אחרי יומיים את הקלמנטינה, וכן הלאה.

אבל אם מונחים לפניך על השולחן חמישה פירות חדשים,

נמצא כאן עכשיו סברס, דובדבן,

אנה, אנה זה התפוח-חלץ הארוך הזה,

כולם פירות חדשים.

אני לא אומר רק שלושה פעמים,

אלא כמו שעכשיו דירכתי על הכוס תה הראשון, שהכול.

זה פתח גם את הכוס תה השני,

כך גם לגבי הפירות, אותו דבר ברכת שהחיינו.

שהחיינו אחת, פתח את כל השלושה.

אבל אם הגן הזה אומר, לא,

אני רוצה לזכות בכל פרי שהחיינו לבד.

אני רוצה על כל אחד,

אז פשוט מאוד, שיביא הלילה רק את הסברס,

מחר בלילה יביא רק את הדובדבנים,

מחרתיים רק את האנה. כל יום יביא דבר אחר, ויברך כל פעם דבר אחר.

אבל בבת-אחת, כולם על השולחן,

והוא אומר לך,

אני רוצה לברך על כל אחד, וכמו שתחזות תברך בורא פרי הארץ על כל דבר.

אמרנו את זה בשם מהרשכה רבי ז' במשפטים ישרים.

רבים מהאחרונים הלכו בדרך הזו,

ולכן אסור לנו להרבות בברכות,

לברך כמה וכמה פעמים את ברכת שהחיינו,

אלא גם בזה צריך להיות זהיר שלא ירבה, לא יגרום ברכה שאינה צריכה.

לא רק על פירות העץ מברכים שהחיינו, גם על פירות האדמה.

הרמה, לקמאל, בסוף סעיף ו',

הרמה דן בהלכה הזו, הלשון שלו,

לכן אין מברכים שהחיינו על ירק חדש, זה עומד כל השנה בקרקע.

מסביב לדברי הרמה דנו גדולי האחרונים,

בעיקר אחרוני אשכנזים,

ולא כל האשכנזים מברכים על פירות האדמה,

לא כולם מברכים את הברכה שהחיינו.

אבל אנחנו מברכים על כל פירות האדמה שהחיינו,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה. עכשיו, מה שמצוי,

אתה הולך לשוק, אתה קונה את באמיה.

הבאמיה, פרי אדמה, אף אחד לא אומר שעל הבאמיה בורות פרי העץ,

ועל הבאמיה אנחנו מברכים ברכיו שהחיינו. הבאמיה לא נמצא כל השנה כולה, ולכן נברך עליו. איך מברכים?

אתה מבשל את זה.

לוקח בכף, מברך אדמה ושהחיינו.

אבל אם האדם הזומן לך, תשמע,

אני לא אכל את הבאמיה לבד, אני אוכל את זה עם לחם, אני רעב.

אז אם כך,

אם הוא רעב ואוכל לחם,

וברך המוציא, וברך על העיקר, הוא פוטר את התפילה.

על הבאמיה לא יברך את ברכת אדמה,

אבל רק אדמה זה פוטר.

שהחיינו עדיין במקומו עומד, ושהחיינו כן יכול לברך. ולכן, אחרי שאכל חתיכת לחם,

עכשיו הוא רוצה לקחת מהבאמיה, יברך רק ברכה אחת,

יאמר את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

ולאחר מכן יוכל לטעון מהבאמיה. אנחנו נוהגים לברך על הדבר הזה.

כך הוא הדין גם לגבי חצילים.

החצילים נמצאים כמעט כל השנה כולה,

אבל יש שבועיים שמגיע החציל הטוב,

זה נקרא בשפה של הירקנים ולאדי,

חציל שהוא משובח וטוב,

הוא לא מצוי כל השנה כולה.

רק שבועיים, שבועיים-שלוש, וזה נעלם.

על החצילים האלה,

שהם ניכרים בטעמם ובחידושם, יברך עליהם שיחיין.

שוב,

אני לא אכל את החצילים ואת הפדינג'אן לבד, אני אוכל אותה עם לחם.

תשאיר לי, אחי, אכלת את הלחם, תבלע.

אחרי זה אתה לא צריך לברך אדונה על החצילים,

אלא תיקח את החציל ותברך עליו שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. אבל רק על זה שייך לברך.

סתם חצילים נמצאים כל השנה כולה.

כל השנה יש מהחממות,

ולכן חצילים רגילים, אין עליהם ברכה שהחיין.

רק הבלאדי הזה, רק עליו שייך לברך את הברכה האמורה.

כך גם לגבי דברים אחרים,

גם בהם שייך את הדבר הזה. הגמרא, כשדיברה בארוזים מ',

הגמרא דיברה על הדלעת.

שוב, גם את הדלעת, אוכלים יוצאים לחם. שוב, גם שם יהיה אותו דבר, אותו כלל ואותו דין.

כך גם לגבי הלפת.

גם הלפת לא נמצא כל השנה כולה, וגם עליו צריך לברך שהחיינו. כך גם על העגבנייה.

גם העגבנייה לא נמצאת כל השנה, ומברכים עליה ברכת שהחיינו.

ואם אתה אוכל את העגבנייה הזו עם לחם,

בורא פרי אדומה, לא צריך לברך, יישאר רק ברכת שהחיינו.

והשאלה היא,

על המלפפון אמרנו שאין ברכת שהחיינו. למה?

המלפפון קיים כל השנה כולה.

תמיד יש לך מלפפון,

ואין צורך לבאר שהחיינו, כי הוא לא ניכר טעמו בחידושו.

גם עגבנייה היום יש כל השנה כולה.

אנחנו קונים גם בחודש שבט אדר, יש עגבניות מהחנמה.

מדוע ולמה אנחנו אומרים שיברך ברכת שהחיינו על העגבנייה?

הסיבה היא פשוטה.

כשמגיע סוף אדר,

מגיעה העגבנייה הטובה,

איך קוראים לזר ירקנים? ולאבי.

על הדבר הזה אתה יכול לברך שהחיינו, כי הוא טעים הרבה יותר.

תיקח שתי עגבניות, אחת מהחנמה ואת העגבנייה השנייה.

תיתן את זה לאדם שבחדר חשוך. אל תגיד לו כלום. תגיד לו, תטעם,

מייד הוא יגיד לו, זו עגבנייה, זה הטען הטוב.

הרבה יותר טעים, הרבה יותר עסיסי,

כיוון שהוא ניקח בטעמו בחידושו,

ולכן גם על העגבנייה צריך לברך את ברכת שהחיינו. כך גם על הכרובית.

הכרובית נקראת בערבית זהרה, כמו פרח.

גם זה לא נמצא כל השנה, וגם עליו צריך לברך שהחיינו, אבל צריך להיזהר בו מאוד.

לא רק אנחנו אוהבים מאוד את הכרובית,

גם התולעים אוהבים מאוד את הכרובית. ולכן רק אם יש גוש-קטיף,

יקנה משם ויבדוק את זה היטב אחרי שבדק,

מבשל את זה, מתגן את זה, כל אחד יעשה מה שרוצה,

ואז גם על הכרובית ניתן וצריך לברך על זה ברכת שהחיינו.

שוב, אם הוא אוכל את זה עם לחם,

אין על זה ברכת אדמה אלא רק ברכת שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

החומוס קיים כל השנה כולה,

ולכן על החומוס לא מברכים ברכת שהחיינו,

אבל יש חומוס שמברכים עליו ברכת שהחיינו.

לפני חודש,

מי שהיה במחנה-יהודה,

מכו שם חומוס ירוק,

בערבית קוראים לזה חמנה מלנך.

אתה לוקח את השרביטין האלה,

לוקח אותם בשתי הידיים,

ויורדים לך גרגירי החומוס הירוק, וזה טעים מאוד.

יברך על זה בשם המלכות שהחיינו.

כאן זה ניכר, טעמו וחידושו.

זה לא החומוס הרגיל שאתה אוכל בפיצוחים,

אלא זה בכלל טעם אחר,

ולכן גם על זה צריך לברך עליו את ברכת שהחיינו. כך גם לגבי האלנס,

אותם הפירות המסוכרים או אותם הפירות המיובשים, כולם על כולם,

הם ברכת שהחיינו, הם נמצאים כל השנה כולה.

אבל כשאתה לוקח אננס, אתה קוטף את פרי האננס מהעץ,

הוא לא נמצא כל השנה ויש עליו ברכת שהחיינו, כך גם לגבי הפרי שנקרא אפרסימון.

גם האפרסימון לא נמצא כל השנה כולה, כך גם האבוקדו,

גם הוא לא נמצא כל השנה כולה,

ולכן לברך עליו את ברכת שהחיינו, כך גם לגבי הגויאבה.

שוב, גם לגבי הגויאבה,

לא רק אנחנו אוהבים מאוד את הגויאבה, גם התולעים.

הוא נגוע מאוד, ולכן צריך להיזהר בו מאוד.

אני אוהב מאוד גם את הגויאבה, גם את התאנה,

אבל אני יודע שיש בהם תולעים.

אין חובה לאכול כמה קילו כדי שהברכה שהחיינו תחול.

גם בחמישה גרם שאתה אוכל זה מספיק.

אני חותך חתיכה מהגויאבה ובודק את זה, חתיכה קטנה.

בודק בסבלנות דקה אחת או שתיים,

ראיתי שאין שם תולעים,

מברך העץ ושהחיינו זו, ובזה קיימתי את המצווה.

התאנה ליד העוקץ, שם יש הרבה תולעים.

צריך עוד יותר להיזהר שם.

אני חותך מהצד השני חתיכה מהתאנה, חתיכה קטנה, ארבעה-חמישה גרם.

אני בודק את זה, יש לי זמן, יש לי סבלנות,

אני בודק את זה, אם זה טוב, נקי, אין בו חשש תולעים.

גם התאנה ניכרת, עכשיו היא מגיעה, זה הזמן שלה, ניכרת בטעמה ובחידושה,

וגם על התאנה, חניתה פגח, גם עליה ניתן וצעית לדבר שהחיינו, וכן כל כיוצא בזה. רבי חנוני בבקשה.