ברכת חכם הרזים – גדרה, תנאיה ומחלוקותיה, והנהגת גדולי ישראל בפסיקה ובהנהגה

 

- - - לא מוגה! - - - 

רק אם יהיה 72 על 48. 72 אורך על 48. לא, יש לה מטר עשרים. אין בעיה, אפשר לברך. אפשר לברך. אבל אז כשאני מוריד את הפתח הקטן הזה, זה לא הרבה. בסדר. אפשר לברך. אפשר לברך. מה שמורן אומר,

שנכבה זה רק אם ישן וזה לא חן. נכון.

אני קורא בסימן,

רכד סעיף ה' הגמרא, במסכת ברכות, בדף נח, הגמרא אומרת,

הרואה שישים ריבו מישראל ביחד, אומר,

ברוך אתה ה' הנוקה למלך העולם,

חכם הרזים,

ממהם עובדי כוכבים ומזלות, אומר, בושה עמכם מאוד,

חפרה יהודדתכם,

הנה אחרית גויים מדבר, צייה וערבה.

אלה דברי הגמרא,

וכך פסקו הפוסקים להלכה למעשה.

זאת אומרת, אם יש שישים ריבו,

אין פרצופיהם שווים.

אדם שמייצר צלחות, כל הצלחות, הכול אותו שטנץ, הכול אותו דבר.

גם אנחנו,

פרי כפיו, פרי מעשיו של הקדוש-ברוך-הוא, אבל אין פרצופיהם שווים.

אפילו שני אחים,

מאבא אחד, מאמא אחת,

גם כן לא בדיוק אותו דבר.

כך גם אין מחשבתם. גם המחשבות, גם השכל, הוא שונה. כל אחד יש לו מוח אחר, חשיבה אחרת.

הקדוש-ברוך-הוא ברא את הכול,

ואנחנו אומרים ברכת שבח לבורא עולם שיצר את כולם,

חכם הרבים.

הקדוש-ברוך-הוא יודע את המחשבות של כל אותן השישים ריבות, כל אחד מה חושב,

זה הכוח שהקדוש-ברוך-הוא בורא ויודע את כל

המחשבות שיש לכל בני-האדם ולכן אנחנו אומרים את ברכת השבח,

חכם הרזים.

הדרשנים אומרים דרשה יפה על מה שהגמרא אמרה כשם.

מה זה כשם?

כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות.

בא לומר, בא ללמד אותנו.

יש אנשים, כשיושבים ולומדים,

אתה אומר פירוש אחד בסוגיה, הוא אומר פירוש אחר.

יש כאלה כועסים.

למה אתה לא אומר כמוני?

אני צודק בטח, אתה צריך גם להגיד כמוני.

מתחילים להתווכח אתו, מתחילים לצעוק,

יש כאלה לא. לוקחים את הדבר בהבנה.

אני אומר פירוש, אתה אומר אחרת,

מנסה להסביר, מנסה לשכנע,

אבל אין בצעקות האלה,

אלא הוא מבין שהאדם האחר, יש לו מוח אחר, מחשבה אחרת.

איך אומרים? זה לגיטימי שהוא יבוא ויפרש אחרת.

יש כאלה שלא מבינים את זה.

לכן באה הגמרא ומסבירה לנו ברמז,

אם לי יש אף קטן והוא יש לו אף ארוך.

אתה תצעק עליו, למה האף שלך ארוך?

האוזן שלי קטנה, האוזן שלו גדולה.

לא, אתה יודע, הקדוש-ברוך-הוא ברא אותו,

זה פרצוף אחר וזה פרצוף אחר.

כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות. תבין, מראש כל אחד יש לו כישרון אחר, מוח אחר,

ולכן כל אחד גם,

כשמגיעים לענייני הלכה וכיוצא לזה,

לכל אחד יש לו חשיבה אחרת ולא צריך לקבל את הדברים בצורה קשה.

למה אתה חולק עלי? למה אתה מפרש אחרת?

תבין שזה דרכו של עולם.

ככה הקדוש-ברוך-הוא ברא אותנו,

זה דרכו של עולם ואין על מה לכעוז.

תודה.

אם יש 600,000 60 ריבואים אבל גויים,

במקום הברכה הזו יש את מה שנאמר בירמיה,

פרק נ', פסוק יב',

שם הפסוק אומר,

בושה עמכם מאוד חפרה יולדתכם,

הנה אחרית גויים מדברתיה וערבה, זה הפסוק שצריך לומר כשרואה 60 ריבוא 600,000 מהגויים.

כאן בארץ לא מצוי לנו הדבר, אבל אם יהיה, ודאי שנברך.

לגבי חוץ-לארץ,

אם יהיו 60 ריבוא יהודים, האם יברכו או לא?

רבנו המנוח בדעת הרמב״ם אומר שלא, זה רק בארץ-ישראל,

אין אוכלוסה בבבל.

זה הלשון של הגמרא, ולכן הוא מפרש, מחוץ-לארץ אין את זה.

הוא מביא עוד ראיה, הגמרא מספרת שם בברכות נח,

בן זומא עמד בהר-הבית והיה שם 60 ריבוא,

וברך את הברכה בשם המלכות, חכם הרזים.

הנה, אתה רואה, בן זומא בירך מהר-הבית, משמע לא במקום אחר.

מרן חולק עליו. מרן אומר,

אם יהיו 60 ריבוא יהודים בחוץ-לארץ, גם כן יברכו עליהם.

אם תגיד לי מהמעשה של בן זומא,

אז אם כך נגיד שאפילו בארץ-ישראל אי-אפשר לברך אחרי המרזים.

תגיד, כמו המעשה שהיה רק בהר-הבית ולא במקום אחר.

אלא ודאי,

במקרה המעשה היה בהר-הבית, אבל הוא הדין גם בכל מקום אחר.

אז אם בכל מקום אחר, גם בחוץ-לארץ.

זה הוויכוח שיש בין מרן לבין רבנו המנוח בהסבר דברי הרמב״ם, האם בחוץ-לארץ יברכו או לא.

אבל על ארץ-ישראל, כמו שאמרנו,

אין לנו שום מחלוקת, שום שאלה.

בוודאי שבארץ-ישראל צריך לברך את הברכה הזו, חכם הרזים.

צריך לוודא שיהיה בוודאי 60 ריבואו.

ולכן הערכות שנותנים לנו אנשים מסוימים,

צריך לקחת את ההערכות האלה בעירבון מוגבל.

הרבה פעמים המשטרה לא מדייקת, הם נוטים לפעמים להגזים.

קצין המשטרה, אם באים מעט אנשים,

נותנים לו מעט כוח.

אם באים הרבה אנשים,

אז הוא יכול לקבל פי-שניים שוטרים.

אז הוא, כדאי לו להגזים כדי לקבל הרבה שוטרים,

שיהיה לו קל לנהל את האירוע, והרבה פעמים הם נוטים להגזמות.

פעם הקשנו עליהם.

אמרתם שהיו שם 600,000. אנחנו יודעים שהיו רק 300,000 בכיכר ערבין,

בכיכר מלכי-ישראל.

איך אתם אומרים פי-שניים?

אז הוא ענה לי, אותו הקצין, והוא ענה תשובה מדויקת.

הוא אומר, אתם לא יודעים לספור, אנחנו יודעים לספור.

כל האנשים האלה, יש להם מצפון כפול.

כל אחד הם שניים.

אז לא היה 300, היה 600. נכון, הוא צודק 100%,

אבל על הבדיחות אי-אפשר לברך ברכה בשם ומלכות.

לכן צריך לדייק.

אם יש 600,000, כן, אללה וכי לא.

מי ספק? אם יש לך ספק, אתה משער שכן, אתה לא בטוח.

פתרון קל מאוד.

יתחיל, ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד,

ברוך אתה ה' אלוהי ישראל אבינו מהעולם ועד העולם, מלך העולם, חכם ארזים,

בזו יפתור את הבעיה. ראייה, אם אין שם 600,000,

אין כאן איסור, לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא.

הנה, ברוך השם, הוא אמר פסוק בדברי הימים.

אבל אם לא,

הוא אמר, ברוך השם, את הברכה, ממה נפשך זה בסדר? זו נקודת המוצא.

לא חשוב לנו למה האנשים האלה נמצאים שם.

האם בגלל שיש...

הפגנה, צעדה או דבר אחר, לא חשוב, במציאות, אם יש 600,000 אז בוודאי יצטרכו לברך את הברכה האמורה.

לא משנה, לא משנה, סוף-סוף הם יהודים, סוף-סוף מאמינים בהשם, הם יהודים, ולכן נברכו עליהם את הברכה האמורה.

עוד דבר שגם עליו צריך לברך את הברכה,

חכם הרזים, הגמרא מביאה את הברכה הזו על עוד דבר,

מרן לא כתב את זה.

הגמרא מדברת,

תלמיד חכם גדול, ענק בתורה,

יודע את כל התורה, התורה תל אביב בלבו.

מי ברא את המוח הגדול הזה, העיקר הזה, מאה-שלושים, מאה-ארבעים, מי ברא את זה? הקדוש-ברוך-הוא.

הקדוש-ברוך-הוא יודע מה יש בתוך המוח הזה,

טילי-טילים של ים התורה,

ולכן גם על זה היה צריך לברך ברכה בשם המלכות,

חכם הרזים.

אבל הטור על המקום מסופק אם מברכים את הברכה הזו בזמן הזה או לא.

האם נאמר רק על הדורות הראשונים כן, היום לא,

או שגם היום? יש מחלוקת.

ומרן, בגלל המחלוקת הזו, ספק ברכות להכם,

מרן לא כתב שעל אדם גדול בתורה מברכים חכם הרזים.

מרן השמיט את זה, וכך ההלכה.

לא נוכל לברך את הברכה הזו בזמן הזה אפילו על אדם גדול בתורה,

הכלל בידינו תמיד,

ספק ברכות להכם.

אלא שרבנו חיים פלאצ'י,

בספר לב חיים חלק ב',

הוא אומר שעוד מעט אנחנו כן נברך את הברכה הזו.

מתי?

הוא אומר כשיבוא מלך המשיח נברך חמישה ברכות,

והן הברכה הראשונה,

שהחיינו,

הברכה השנייה, שגאלנו וגאל את אבותינו,

הוציאנו מהעבדות לחירוד,

משעבוד לגאולה, כל הברכה עד גאל ישראל.

הברכה השלישית, חכם הרזים.

הברכה הרביעית, שחלק מחכמתו לרעיו.

הברכה האחרונה,

שחלק מכבודו לרעיו.

אלה הן חמישה הברכות, ויזכה ונחיה כל פעם שיש מחלוקת על החכמים שלנו.

המלך המשיח, הרמב״ם, אומר בהלכות מלכים שיהיה קרוב למדרגה של משה רבנו,

בוודאי שעליו יהיה צריך לברך את הברכה חכם הרביעי,

עליו אין מחלוקת. אבל על החכמים הרגילים, כמו שאמרנו,

יש מחלוקת, ולכן אי-אפשר לברך. אתה רוצה להגיד ואברך דוד, אין מה להפסיד.

אבל להגיד ברכה בשם מלכות, מרן השמיט את זה,

וכן גם שאר הפוסקים, ולא מברכים את הברכה האמורה,

שב ואל תעשה עדיך. אבל כשיש 600,000, על זה אין מחלוקת.

600,000 יהודים, לזה אין מחלוקת, הלוואי לכול ענמא. צריך לברך את הברכה בשם ומלכות חכם הרזים.

למה יש כאן שני מיליון גויים? למה לא אמרתי לך לשתוק?

לא אמרתי לך לשמור על זכות השתיקה, אלא צריך לומר.

אבל על הגויים צריך לומר משהו אחר.

לפי העניין,

ועליהם אומרים, פושע עמכם מאות, חפרה יולדתכם,

אינו אחרית גויים מדבר צייו ערבה. נו, זה מה שתגיד כשתראה אותם.

אם יהיה 600,000, אם יהיה מיליון, אם יהיה שני מיליון, גם כן אותו דבר.

צריך לומר את הפסוק הזה,

זה מה שצריך להיאמר אם יש להם איזו הפגנה או שיש להם איזו חתונה,

באו שני מיליון וכן הלאה. גם כן צריך לומר את הדבר הזה.

זה מה שמתאים להם, לכל אחד צריך לומר את מה שמתאים לו, לנו, חכם הרזים, ולהם יש את הפסוק שאמרנו.

לא, לא, על הגויים זה פסוק. אין ברכה.

בלי ברכה אלא רק אתה אומר את הפסוק בלבד.

צריכים להיות ודאי מכונסים במקום אחד,

ולכן קשה לשער.

קשה מאוד לשער במקום אחד שיהיו 600,000. נניח כיכר מלכי ישראל,

מתחיל בכיכר, וזה מסתעף לכבישים, לסמטאות שמסביב, ולכן האומדן קשה מאוד לשער.

המסוק של המשטרה יכול יותר לדייק בדברים האלה,

והיה, אם אין להם אינטרס,

אז הם יגידו לך בדיוק.

אבל כשהשמאלנים באים יש להם אינטרס לנפח.

כשאנשי הימין באים אז האינטרס שלהם לפעמים הפוך.

ואנחנו, בברכה, אנחנו מסתבכים בהערכה שלהם, אם הערכה מדויקת או לא, ולכן אמרנו, כשיש לאדם ספק יכול מייד לומר את ויברך דוד, זה הפתרון הטכני,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אני לא רואה את ה-600,000, אני נגמר בתור. אתה רואה, אתה רואה חלק. אתה רואה חלק גדול, אתה יודע שיש פה במקום הזה 600,000. אפילו אם אתה לא רואה את כולם,

אפילו אחי כן צריך לברך.

הלילה, ליל פטירתו של הראשון לציון, הרב מרדכי צמח בן מזל,

ליל כה בסיוון.

אתם הכרתם את הרב, הרב היה כאן גם במקום הקדוש הזה כמה וכמה פעמים.

הרב כבר בגיל תשע התייתם מאביו הגדול.

אביו הגדול היה מקובל, ענק,

בחוכמת הקבלה, הרב סלמאן אליהו.

הרב למד אצל רבנו יוסף חיים, בעל הבן אשחי, שהיה גם קרוב משפחה שלו,

וחכם גדל פה בירושלים, עיר הקודש,

גדל בין ברכי תלמידי חכמים.

כל ימיו עסק בתורה,

למד ולימד והרביץ תורה לרבים.

אנחנו רואים מהפך שיש בקרב אוכלוסייה מסוימת.

אותם האנשים, לפני שהכירו את חכם מרדכי,

היו האנשים האלה במדרון,

ירידה.

הנשים שלהם לא היו מכסות את הראש,

לא היו גורבות גרביים.

הילדים שלהם היו תמיד מתקלקלים,

ממלכתי-דתי ומטה, ולאט-לאט היו מתרחקים.

הנשים שלהם היו לובשות לא שמלה אלא כתפיות,

משהו דומה ל...

וכן, על זה הדרך.

בא החכם וקירב את אותם האנשים לאבינו שבשמים. אתה רואה שם קבוצה גדולה מאוד של אנשים שנעשו בני תורה.

הנשים שלהם היום מכסות את הראש, גורבות גרביים.

גם הגברים שינו את שמם, לשונם, על בושיהם.

אתה רואה אותם היום כולם מזוקנים,

עמלים בתורה, לומדים תורה,

אוהבים את התורה ולומדיה.

זה לא נוצר ברגע אחד. אתה לוחץ על איזה כפתור ואחרי שתי דקות האדם הזה משנה את כל אורח החיים,

מחנך את הבנים שלו בתלמודי תורה וכן הלאה.

כל זה היה פרי עמלו של הרב.

אנחנו מרוכזים עם הג'מאע שלנו.

אשכנזים כאן בשכונת הבוכרים, החברים, ברוך השם, ועמך כולם צדיקים, בנקו, כולם יראי שמים, בנקו. אז אתה מלמד גם גמרא, גם הלכה, תזכה למצוות.

הרב חיפש ומצא את האפיק הזה כדי לקרב את אותם האנשים,

עשה והצליח. היו הרבה שניסו לפני הרב,

גם מחכמי האשכנזים וגם מחכמי הספרדים,

ולא הצליחו עם אותם האנשים,

לא היה להם שיחתא דשמיא.

היחיד שהיה לו השיחתא דשמיא לקרב את אותם האנשים, עשה והצליח,

הרב שעשה את הדברים מתוך אהבת ישראל ובמסירות נפש.

הרב היה פסקן ממדרגה ראשונה.

כשהיית מביא לו שאלה,

כשהוא היה אומר מותר או אסור,

הוא היה אומר את הדברים בצורה מדויקת, היה קולע אל הסערה.

כל חייו, כל ימיו,

לא רק למד תורה,

אלא למד את התורה כולה,

להסוכה שמעתתה הליבה דהילכתה.

יש הרבה אנשים שלומדים הלכות.

היום בן-פרת יוסף רבו לומדי התורה.

לא מזמן היה מספר שנתנו משרד החינוך.

אמרו,

יש היום בארץ 150,000 בני ישיבות.

כן הרגו.

150,000 שלומדים תורה זה מספר יפה, מספר מדהים.

אבל תבדוק מה לומדים האנשים האלה.

לא כולם לומדים את הגמרא ואת ההלכה לעסוקש מעתתה לבאדי הלכתה.

הרבה מהם לומדים טוב, תענוג לראות אותם איך לומדים,

אבל לא מגיעים לתחנה הסופית.

הרב, כל ימיו היה לומד לעסוקש מעתתה לבאדי הלכתה.

גם כשהיה מלמד, יש לו הכולל דרכי הוראה שנמצא בקריאת משה,

אותם האברכים גם כן,

הרב, הדריך אותם לסוקש מעתתה,

אליבא דהילכתה.

וכדי להגיע לדבר הזה לא מספיק שהאדם ילמד לבד,

אלא הגמרא מלמדת אותנו.

אדם שכרה וישנה,

ולא שיש תלמידי חכמים,

עדיין הוא לא נחשב תלמיד חכם,

אלא צריך שיהיה משמש תלמידי חכמים.

שאל את האנשים, מה זה לשמש תלמידי חכמים?

אז עונה לך האדם הזה,

אני כל בוקר בא לבית-כנסת ברוכו בשעה תשע,

אני מביא לחכם כוס קפה,

אני כל יום מביא לחכם כוס תה.

זה לא מזמזם, זה דבר חשוב מאוד.

אם אין קמח, אין תורה, בלי תה, החכם לא יוכל להגיד את השיעור.

אני לא אומר שזה לא טוב,

אבל רבותינו לא התכוונו במלה הזו לשמש תלמידי חכמים על הקפה והתה והעונגות, אלא רבותינו התכוונו כך,

כדי שתהיה לאדם הזה היכולת לפסוק הלכה למעשה.

יכולת הפסיקה יכולה להיות רק אם הוא יעשה את ההתמחות אצל אותם גדולי הדור, אצל אותם הרבנים,

ואז הוא ידע לפסוק.

למה הדבר דומה?

אדם שלמד רפואה,

את כל המבחנים עבר בהצטיינות,

למד, גמר, הנה יש לו תעודה.

מישהו ייתן לו להיכנס לחדר הניתוחים?

מישהו ייתן לו להיות רופא בפועל? לא.

למה לא?

תגיד, הוא למד, הנה יש לו תעודה, הצטיינות.

התשובה היא, צריך לדעת איך ליישם את הדברים האלה.

צריך שיעבור התמחות.

בלועזית קוראים לזה סטאג'.

אז אם האדם הזה עבר שנה של התמחות,

או בעורך-דין, או ברפואה, או בדברים אחרים,

הוא למד את הפרקטיקה איך לבצע את הדברים,

רק אז הוא יכול להיות גם רופא בפועל, הלאה וכי לא.

להבדיל אלף אלפי הבדלות,

קל וחומר גם בלימוד התורה.

אדם שלמד מסכת נדרים,

למד גם את כל הלכות נדרים.

פתח את השולחן הערוך, למד מסימן רג' עד סימן רלט,

הכול בסדר.

נבחן, הנה יש לו כאן את התעודה, הכול 100%. שוב, עדיין הוא לא יכול להתיר נדרים.

צריך להיות מושלם לא רק מבחינת הידע,

זה אומר כך וזה אומר כך,

אלא גם לראה את הביצוע.

היה צמוד יחד עם החכם,

הוא ראה איך החכם מבצע את הדברים,

מתי כן אפשר לעשות התרה ומתי לא.

כשהוא היה צמוד עם החכם וראה הלכה למעשה,

זה נקרא שימוש תלמידי חכמים,

ורק אז האדם הזה נקרא פסקן,

שיוכל לפסוק הלכה למעשה.

היום, כמו שאמרתי, יש הרבה לומדים תורה,

אבל הגמרא מלמדת אותנו,

אלף נכנסים לבית-המדרש,

אחד יוצא מורו רע. אולי יש מתוך ה-150,000, אולי יש 150 שהם פסקנים שיודעים להלכה למעשה.

הרב, היה לו את המזל,

את הזכות,

הוא היה צמוד עם אותם גדולי הדור שהיו בדור הקודם,

גם חכמי הספרדים, גם חכמי האשכנזים,

ומהם הוא ינק את שיטת הפסיקה, את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

היו גדולי הדור מרוכזים בעיקר מסביב לישיבת פורת יוסף.

אז לא היו הרבה ישיבות בארץ.

היתה רק ישיבה אחת ויחידה בכל ארץ-ישראל שקראו לה ישיבת פורת יוסף.

אלה שלמדו שם, היה להם ממי ללמוד.

ראש הישיבה, בראש ובראשונה, היה הגאון רבי עזרא עתיר, זכר צדיק לברכה.

היה ענק בתורה,

אבל היה גם פסקן ממדרגה ראשונה.

היה בקיא בכל מקצועות התורה, אורח חיים, ירודה, אבן עזרא חושב משפט.

אבל היה פסקן והיתה שואל אותו שאלה.

הוא היה יכול להתחיל מהגמרא עד אחרוני-אחרונים, ולפי כללי ההוראה היה מנווט והיה אומר לך איך צריכה להיות ההלכה.

היו שם בישיבה גם הגאון רבי יעקב עדס,

האבא של חכם יהודה,

ועוד רבנים גדולים, גדולי תורה,

אשר הוא היה צמוד אליהם ומהם למד גם את דרכי הפסיקה.

בישיבת פרת יוסף בעיר העתיקה לפני 80 שנה, 70 שנה,

היתה שם ספרייה מלאה ספרים של הגאון רבי אליהו מאני,

גם ספרים וגם כתבי יד.

ולכן היו הרבה מחכמי האשכנזים שהיו באים לישיבה בשביל לעיין באותם ספרים,

כי לא היו הספרים האלה במקום אחר.

כגון הגאון הרב אפיושטיין,

הרב דוד יונגרייז,

שלימים הוא היה אב בית-דין של עבדת עדה חרדית, והיו באים לשם, ושוב,

הרב, היה לו קשר אתם וגם מהם ראה מה הם אומרים, מה הם פוסקים.

הרב של שכונת בית-ישראל, הרב של שמפולנסקי,

גם כן היה מורה הוראה מובהק,

ושוב, הרב היה צמוד אתם.

גם כשהיה דיין בבית-דין האזורי, התחיל בבאר-שבע, אחר כך בירושלים,

אחרי זה בית-דין הגדול,

וישב יחד עם ייבדל החיים הרב אלישי,

שהוא ישב עם אותם גדולי התורה וראה איך הם פוסקים ומהם הוא קיבל את הדרך, את המסלול,

והיה פסקן ממדרגה ראשונה.

הרב היה לו השקפה שכיוון שהוא היה נצר,

ליוצאי בבל,

ממילא אותם יוצאי בבל חייבים ללכת ולכתחילה כדעת הבן ישחי.

כמעט כל הפסקים שלו כמו הבן ישחי.

יש דברים בודדים שהרב מעז לשנות,

הרב שינה מדברי הבן ישחי, אבל בדרך כלל הרב היה צמוד אליו.

אבל לא כל התורה כולה כתב לנו רבנו יוסף חיים,

בפרט אבן-עזר חושב משפט,

שם הרב כתב מעט מאוד באופן יחסי,

שם אתה צריך לשחות בים האוקיינוס של התורה כדי לדעת, כי הסוקש מעטתה ליבה והלכתה, ושם אתה רואה את הגדלות של החכם,

איך היה מנווט בכל דבר ודבר.

דווקא באחרונה, בשנים האחרונות,

הוציאו כמה כרכים, ספרי הלכה, שאלות ותשובות, מאמר מרדכי, שני חלקים ועוד. שם אתה רואה איך שהרב היה דן בכל שאלה ושאלה בצורה יסודית,

והוא היה מגיע למסקנה קולע אל הסערה ולא אייחטיא.

הייתי ילד,

התפללתי יחד עם האבא בבית-כנסת מוסיוף,

ושם התפלל אתנו חכם מרדכי.

זה היה בתקופה של פסח.

אחרי שגמרנו את התפילה,

אז האבא פנה לחכם מרדכי,

אמר לו, כבודו לומד הרבה בישיבה, הכול בסדר,

אבל יש כאן בית-כנסת דוידוף,

רוצים חכם שיגיד להם דברי תורה אחרי המנחה.

והרב אמר לו בהתחלה, קשה לי, אני עסוק.

אז האבא לא ויתר לו. איך אומרים, תפס אותו מהגרון?

אמר לו, אין מישהו אחר. אתה יכול ללכת לשם, להאיר להם את העיניים, להגיד להם דברי ההלכה,

ואז החכם הסכים.

כמה שנים הרב היה מלמד שם. קראו לזה אחר כך משמרות כהונה, בית-הכנסת שם, בדוידוף.

אבל שנים רבות,

אחרי שאבא פנה אליו,

הוא היה מלמד שם, מרבית שם התורה.

אז זה היה עשרים וכמה.

הרב היה צעיר מאוד לימים, הוא היה בן עשרים וכמה.

זה היה אחד המקומות הראשונים שהוא התחיל ללמד,

ואחר כך הוא המשיך גם במקומות אחרים.

רוב האנשים שמעו אותו הרבה באגדה,

אבל כוחו של הרב היה יותר ויותר, פי כמה,

דווקא בענייני הלכה.

מדי יום ביומו הרב היה פוסק מאות פסקי הלכה על השואלים,

אם זה פנים אל פנים,

אם זה דרך הטלפון וכיוצא בזה. מכל קצוות הלל היו שואלים אותו,

כדי לדעת את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר יעשו.

הרב היה לו סיעתא דשמיא,

ולא מעט זכה לסיעתא דשמיא זו בזכות המידות הטובות שהיו לו.

היה קולע על הסערה, והשם עמו, שהלכה כמותו,

כל זה בא כשאדם יש בו את העלבה.

אדם שהוא גס רוח, לא יזכה לדברים הללו.

אנחנו יודעים על בית הילל,

שם שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הילל,

הלילה אומרים הלכה כמותנו, והלילה אומרים הלכה כמותנו.

הגמרא בעירובין יג מסיימת, עד שעשה בת קול ואמרה הלכה כבית הילל.

ולמה? לא רק שהיו מרורים אלא שהיו גם ענוותנים ולעוד אלה שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם וכו'.

זאת אומרת,

עשיעתא דשמיא להגיע לעסוקי שמעתתא לבד ימחתא,

כשאדם מתנהג בענווה,

אתה רואה אצל דוד המלך שאמר, ואנוכי תולעת ולא איש,

ולכן זכה דוד המלך,

שם אמו שהלכה כמותו בכל מקום.

הרב המלאך המגיד שהיה למרן סיפר לו,

היו שלושה בעולם שהיתה להם הזכות לכתוב ולחבר ספר בית יוסף, כמו שמרן עשה.

ולמה מרן זכה והקדים אותם ועשה?

בזכות הענווה שהיתה למרן. אלה דברי המלאך המגיד שגילה למרן בזכות מה הוא זכה לדברים הללו.

כך גם הרב היה ענוותן,

ולא היה חס על הכבוד האישי שלו.

אני ראיתי מעשה שאדם מסוים פגע מאוד ברב.

תמיד היה נגדו, היה לו איזה שיגעון מסוים,

ולימים אותו אדם, בתו חלתה במחלה.

היא היתה בת כמה חודשים והיה לה סרטן לא עלינו.

אותו אדם היה קרוב לחכם עין-ציון.

הלך לחכם עין-ציון וסיפר לו את הכול, מה הרופאים אומרים וכו'.

חכם עין-ציון מייד אמר לו,

אמר לו, אתה פגעת בפדונים, לך תבקש ממנו מחילה.

אחרי שהלך אותו אדם היתה תפילה לרפואת אותה ילדה,

וחכם עין-ציון אמר לנו,

אין סיכויים שהילדה הזאת תהיה בריאה. לפי דברי הרופאים,

למה שתתייסר? למה שנתפלל עליה שתחיה עוד שנה ויהיה לה עוד שנה איסורים?

עדיף לשתוק.

זה מה שהיה הדיאגנוזה של חכם עין-ציון.

אפילו אחי אנשים באו והתפללו.

אותו אדם הלך לחכם, דפק בדלת של הראשון עין-ציון.

החכם הופתע לראות אותו, כן, מה אתה רוצה?

סיפרנו דברים כאבייתן.

פגעתי בך, עשיתי כך, עשיתי כך,

חם עין-ציון אמר לי כך וכך.

באתי לבקש מחילה וסליחה וחזרה.

טוב, מייד החכם מחה לו.

אדם אחר יגיד לו,

בתנאי כזה, בתנאי אחר, אתה פגעת בי ברבים,

אז תבקש מחילה ברבים, תגיד ברדיו,

תגיד בטלוויזיה.

הרב לא עשה שום תנאי, שום דבר. מייד מחה לו.

לא רק זה,

אבא אמר לו מייד,

מי שברך אמותינו, שרה ורבקה,

עשה מייד מי שברך לאותה ילדה.

אותה ילדה, ברוך השם, נשארה בחיים,

כנגד כל הסיכויים, נגד כל השערות של הרופאים.

היום אמא לחמישה ילדים, בן תבורת יוסף.

אתה רואה, נס, לא לפי הטבע,

אבל כשהחכם שהיתה בו מידת הענווה,

תגזר עומר ויקום לך.

ולכן אותה הילדה זכתה בזכות הדבר הזה שהאבא שלה ידע להוריד את הראש, כמו שאומרים,

הלך לחכם,

וחכם, כשהתפלל עליה,

תפילתו התקבלה ברחמים וברצון לפני בורא עולם.

היום אין אמי את החכם, הפסדנו את החכם, שעו עמם למנחות,

עזבו אותנו להנחות.

הרב,

הרב השאיר לנו מורשה.

יש לנו את הספרים,

הספרים האלה מאירים את העיניים.

גם אדם שלא הולך לפי הבן איש חי. אדם יכול ללכת גם לפי מרן או פוסקים אחרים,

אבל את היסודות, יסודות של דרכי הפסיקה, אתה יכול לשאוב מזה,

לעשות את השימוש של תלמידי חכמים, מה שנקרא סטאג'. את הדבר הזה אתה יכול לעשות לא רק בתורה שבעל-פה,

גם דרך התורה שבכתב. כשאתה לומד שם תשובה באותו ספר,

לא רק שאתה יודע את הסיכום בהלכה הזו, מותר או אסור.

למה? מדוע הוא מגיע למסקנה מותר או אסור? אתה רואה את כללי ההוראה שהרב נכנס בתוך אותה התשובה,

וזה יכול להאיר את העיניים גם בדברים אחרים.

נבקש מידידנו הכהן, יחזקאל הכהן,

יעלה ויבוא וימכור את הנר,

ושלמה יעזור ליעקב.

יש לכם שבט הכהנים מתגדל. בכבוד.