לבבות דקל וגרעיני אבטיח – כיצד עיקר הזריעה קובע את הברכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

המשנה בברכות מיל אומרת לנו שדבר שצומח על פירות הארץ אומר בורו פרי האדמה,

דבר שאינו צומח מברכים עליו שהכל מאווה בדברו.

ומרן כאן בסימן ראש דן לסעיף א',

מרן מפרט לנו הרבה דוגמאות,

כילבים, פיתויות וכיוצאו להם, דברים שאינם מהצומח שברכתם שהכל.

אבל מרן ממשיך ומביא לנו דוגמאות

שהגמרא והפוסקים כתבו גם דברים שהם מהצומח לפעמים ברכתם שהכל. כגון, מרן כותב על הקורה.

היום בעברית שלנו אנחנו קוראים לזה לבבות דקל.

הגמרא אומרת שעל דבר כזה מברכים שהכל.

נו למה?

אדם נוטע את אותם עצי תמרים, עצי דקל,

כדי להוציא את התמרים, לאכול את התמרים,

וזה לא נטע בשביל הקליפה שעל הגזר.

אלה דברי הפוסקים,

כך מרן כותב וכך ההלכה.

אבל היום בהווה מביאים לנו קופסאות שימורים,

כתוב עליהן, נבבות דקל.

כאן המציאות היא שונה.

הם הולכים לג'ונגלים,

שם יש הרבה מטעים של עצי דקל,

הם כמעט לא מתעסקים בתמרים,

אלא כל מה שהם הולכים לשם לקטוף את הקליפה שמסביב לגזע.

אותה קליפה שמכונה בשם לבבות דקל,

את הקליפה הזו הם מביאים לנו באותן קופסאות השימורים.

ואנחנו לומדים מדברי רבנו ירוחם,

שכל דברי הגמרא,

כשאנחנו לוקחים מאותם העצים את התמרים,

התמרים עיקר,

דרך אגב אתה לוקח את הקליפה הזו,

מה שנקרא בלשון הגמרא קורה,

וזה הברכה שהכול.

אבל אם העיקר אלה הם לבבות הדקל,

אתה רואה גם לפי המחיר,

הם מוכרים קופסא כזו של 300 גרם במחיר של 12 שקלים.

אתה רואה את המחיר,

יותר יקר אפילו מהתמרים.

ולכן,

בחי גוונה, אם זה העיקר,

אומר הבן ירוחם, יברך על זה ברכת בורא פרי האדמה.

לא שייך לברך על זה בורא פרי העץ.

פירות שצומחים על הענפים של העץ,

על זה שייך לומר בורא פרי העץ.

פה אתה לוקח את אותן נבבות הדקל מסביב לגזע.

מה שאתה לוקח מסביב לגזע,

אתה יכול להעלות אותו דרגה במקום שהכול יעלה לדרגת בורא פרי האדמה.

אבל זה לא יהיה פרי העץ.

הזכרנו בשיעור הקודם לגבי הפפאיה.

גם שם אנחנו לא מברכים על פרי הפפאיה ועל פרי העץ,

אלא רק בורא פרי האדמה. גם שם זה לא בא, הפרי לא בא על הענפים,

אלא הפרי צומח, מהגזע צומח הפרי.

כך גם בנושא הזה של אורמות הדקל, שזה בא מסביב לגזע,

ולכן אנחנו יכולים לשנות דבר אחד,

להעלות דרגה, כיוון שזה העיקר,

במקום שהכול יברך על זה בורא פרי האדמה,

אבל להעלות את זה לבורא פרי העץ אי אפשר.

זה הדין בין אחת תחילה.

אם האדם הזה לא ידע, הוא בירך על זה בטעות שהכול בדיעבד יצא.

על הכול הוא אמר שהכול נהיה בדברו, בדיעבד יוצא ידי חובה.

אבל אם הוא יודע הנחה,

יעשה כמו שאמר לנו רבנו ירוחם,

כדבר רבנו ירוחם, כך כתבו רבנו אהרון הלוי, הרעה והמעירי,

ולכן אפשר להורות ולכתחילה לברך על ימונות הדקל,

ברכת בורא פרי האדמה.

זה מנחה אותנו,

הכיוון של החשיבה בשביל מה נוטעים, בשביל מה זורעים,

זה נותן לנו בהרבה דוגמאות את הכיוון להלכה למעשה, מהי הברכה.

ואני אפרט עוד דוגמה.

פעם היינו מברכים על הגרעינים של האבטיח,

שהכול נהיה בדברו.

היום אנחנו מברכים ברורא פרי האדמה.

כך גם הגרעינים של

חמנויות או גרעיני דלעת.

גם עליהם, פעם היינו מברכים שהכול. היום, ברור פרי האדמה. מה השתנה?

למה אנחנו משנים בזה?

הסיבה היא כך,

לפני מאה שנה, חמישים שנה,

היו זורעים את האבטיח כדי לאכול אבטיח.

נשאר בצלחת מעט גרעינים.

האמא הייתה אוספת את אותם הגרעינים?

שוטפת את זה יפה, לכבוד שבת הייתה מניחה במחוות,

היו קולים ואת זה היינו מפצחים.

עיקר הזריעה הייתה בשביל האבטיח.

דרך אגב, אתה לוקח את החרצנים,

את הגרעינים האלה,

ולכן הברכה יורדת מהאדמה בשעה הכול.

זה מה שהיה פעם.

היום המציאות אינה כן.

יש זן מיוחד,

אבטיח מיוחד, שהוא מלא,

מלא וגידוש גרעינים.

והם זורעים את אותו אבטיח רק בשביל הגרעינים.

מניחים את זה במסננת גדולה,

האבטיח הולך לאיבוד. אם לא צריכים את זה, האבטיח שם לא טעים.

מה שנשאר להם, אך ורק הגרעינים החרצנים של האבטיח.

את זה הם שוטפים,

ומזה אנחנו לוקחים בפיצוחים ואוכלים.

אם זהו העיקר, ממלא הברכה היא בריאו פרי האדמה.

כך גם לגבי הדלעת.

פעם היו זרעים בשביל הדלעת.

דרך אגב, היה לך גם גרעינים,

ולכן אז הייתה הברכה של יעקב. היום זה לא כך.

היום זה זן מיוחד לדלעת,

שהוא מלא וגדוש הרבה מאוד גרעינים.

ושוב,

הזריעה, הם זורעים את הדלעת לא בשביל לאכול את הדלעת.

את הדלעת בדרך כלל הם זורקים,

אין בהרבה טעם,

אלא בעיקר בשביל אותם הגרעינים שעל זה הם מקבלים את הכסף הגדול.

ולכן, שוב,

זה הפך להיות,

זהו עיקר גידולו,

ולכן מברכים על זה ברכת בריאו פרי האדמה. כך גם לגבי החמניות.

פעם היו עושים הרבה שמן מהחמניות,

ואנשים לא היו רגילים בזה.

היום רגילים בפיצוחים שאתה מוכר,

כולם קונים את גרעיני החמניות בשביל הפיצוחים,

ושוב, הרוב ככל,

לא בשביל תעשיית השמן, אלא בשביל לאכול אותו כמות שהוא כשמפצחים,

ולכן הברכה גם על גרעיני החמניות,

הברכה היא בורא פרי האדמה, מברכים את הברכה הראויה להם.

מרן ממשיך, הביא לנו עוד דוגמה לגבי שקדים.

על השקד אנחנו מברכים ברכת בורא פרי העץ.

יש שקד שנקרא בשם קשיו.

פעם הרבנים היו אומרים לברך על הקשיו ברכת בורא פרי האדמה.

היית מתבונן בספרי הפוסקים לפני חמישים שנה,

כולם כתבו אדמה.

היום אנחנו מברכים על שקד הקשו,

בורא פרי העץ.

מה נשתנה? מה קרה?

מדוע אתה יוצר את המהפך הזה?

גם כאן יש את אותו יסוד, אותו כלף.

העץ הקשיו נותן פרי גדול כמו תפוז, על זה יש את השקד.

בזמנו, לפני חמישים שנה,

כשהיו נוטעים את המטעים האלה בדרום אמריקה,

היו כל מחשבותם,

כוונתם הייתה רק בשביל הפרי הגדול הזה.

השקד אמר דרך אגב, ולכן לא שייך לברך על זה העץ,

אלא הברכה הייתה על השקד הזה ברכת בורא פרי האדמה.

היום לא.

היום הם למדו שאנחנו אוהבים את השקד הקשו ולכן הם אוספים את זה ושולחים לנו.

מקבלים תמורת זו, דולרי וורו, וכדאי להם מאוד.

אז בשעה שהם נוטעים, נוטעים גם בשביל הפרי הגדול העסיסי וגם בשביל השקד.

כיוון שמחשבתם גם על זה,

ממלך חזר להיות שהשקד הקשו חוזר לברכה הראויה לו,

היינו נברך על זה ולכתחילה בורא פרי העץ.

תעג אמר בורא פרי האדמה, בדיעבד יצא, אבל ולכתחילה על הקשו אנחנו מברכים עתה בורא פרי העץ. המהפך הוא בגלל המחשבה שלהם השתנתה.

הם שינו בכוונתם בשביל השקד הקשו,

ולכן גם אנחנו משנים, גם אנחנו לפי זה מכתיבים ואומרים נברך על זה בורא פרי העץ.

כך הוא הדין גם לגבי השקדים הירוקים.

בשבוע הבא אתה תלך לשוק, אתה מוצא בשוק את השקדים הירוקים שאוכלים אותם עם הקליפה הירוקה שעליהם.

מה מברכים על זה? שוב יהיה תלוי לפי המציאות הזו שאנחנו אומרים.

אם האדם הזה נטע את הפרדס, השקדים,

הוא נטע את הכול כדי להגיע לתחנה הסופית, יהיה לו שקד קשה ויבש.

על זה הברכה בורא פרי העץ.

אבל כשהוא בא ומפרק חלק מזה,

מוריד את השקדים הירוקים שאוכלים אותם עם הקליפה,

הברכה על זה אומר לנו מרן שהכל נהייה בדברו ואין על זה ברכת שהחיינו.

מתי יכול להיות דוגמה שכן יברך על זה העץ?

מרן כתב לנו למעלה בסימן רב, סעיף ב',

האפשרות שנגיע לזה היא אם המטע של השקדים מוציא שקדים מרים.

אם זה מר,

נו אלא אין לו תועלת במה שישאיר את זה על העץ,

ולכן הוא נאלץ לקטוף את הכול בשלב המוקדם,

כשזה עדיין ירוק.

אז אם כן,

עיקר הפרדס הזה, עיקר השקדים האלה,

להוריד אותם בזמן שזה ירוק,

ולכן אז במקרה הזה נוכל לברך על זה ברגע.

כמו שכתבו הרבה ראשונים בדען בעל הלכות גדולות.

יש גרסה אחרת בבאנג, אבל המסקנה היא קיבלנו הוראות מרן ואין כאן חשש בריכה לבטלה שנאמר ספק בריכות להקל נגד מרן.

כי כאן במציאות זה גדל על העץ, כמו שאמרו המגן אברהם וסיאטו.

ולכן אם אנחנו יודעים בוודאי שאותו מטע השקדים עתיד להוציא שקדים מרום

ולכן כותבים אותו בזמן שזה עדיין ירוק,

בזה בוודאי הברכה היא העץ.

אבל כשאדם הולך בשבוע הבא לשוק וקונה את השקדים הירוקים האלה,

תלך אחרי הרוב.

ורוב רובם של עצי השקד יש להם שקד מתוק, לא מר.

ואף על פי כן,

למרות שיש אפשרות להשאיר את השקדים האלה על העץ ויוצא לך שקד טוב,

הם עושים רווח גם מהסיבוב הראשון,

מרודים חלק מהשקדים מהעץ, מקלים מהעץ, מגוללים קצת,

ולכן על זה אין ברכת בריא פרי העץ כי זה לא עיקר גידולו,

ולכן הברכה יורדת, לא שהכל מאויה בדברו.

כמו שאמרנו, אין על זה ברכת שהחיינו כך גם על ללווה גפנים ועל החזיז.

מה זה חזיז?

אדם שזורע חיטים,

הקציר הוא בסוף חודש אייר.

האדם הזה, במקום לחכות עד חודש אייר,

הולך מחר בבוקר, לוקח את הקומביין וקוצר.

מה צמח לו מהחיטים?

חיטים קטנטנות, סך הכל הגיעו ל-30%.

מה הוא עושה עם זה?

הוא לוקח, שם את זה על המחבת,

כולה את זה, וזה נעשה מתוק. זה מתמתק,

והוא אוכל את זה כמו שאוכלים את הפיצוחים,

גרעונים או דברים אחרים, הוא אוכל גם את זה.

מברכים על זה שהכל נהיה בדברו.

למה שהכל? הרי אדם שכוסס את החיטה מברך בריאי האדמה. למה אתה מוריד אותו דרגה?

שוב,

העיקר החיטה, אדם מחכה עד חודש אייר שיהיה גמר פרי, גמר החיטה.

פה זה לא נגמר.

פה בלגיה לעונת המעשרות,

סך הכל 30% גדל,

ולכן הגמרא אומרת יורד דרגה במקום בורא פרי האדמה יברך על החזיז,

על השחט הזה, יברך ברכת שהכול.

מורנו חכם מנציון בהסבר דברי הגמרא בעברי דיאן סימן ש״א לומד מזה עוד דוגמה.

אדם שקונה עגבניות ירוקות,

יש אנשים קונים את העגבנייה, כדי לעשות מזה סלט,

הוא משאיר את העגבניות הירוקות האלה במטבח ארבעה-חמישה ימים, זה נעשה אדום, נעשה בשל כל צורכו,

אוכל את זה עם הסלט,

אם הוא אוכל סלט כזה בלי להילחם, מברך אדמה, אין שאלה.

אבל יש אנשים קונים את העגבניות הירוקות האלה, לעשות מזה כבוש, בחלל.

לוקח יחד עם שום בצל, מיץ, לימון או דברים אחרים,

זה יוצא כבוש, יוצא טעים מאוד.

אם הוא אוכל את זה עם לחם,

הלחם עיקר, אתה מורך רק על הלחם המוציא,

על זה אין שום ברכה.

אבל אם האדם הזה אוהב את החמוץ הזה,

הוא לא לוקח לחם, לוקח את העגבנייה הירוקה שכבש אותה יותר,

לוקח ואוכל אותה לבד.

מה יברך?

תראו, באור לציון חלק ב' הוא אומר,

יברך על זה שהכל נהיה בדברו.

שאלו אותו, למה שהכל?

עגבניות זה בורא פרי האדמה.

למה אתה מוריד אותו דרגה?

איזה עוול הוא עשה כשאתה מוריד אותו לשהכל?

שוב, על-פי דברי הגאה,

עדיין זה לא הגיע לעונת המעשרות.

ההגדרה,

מתי יגיע לעונת המעשרות בעגבניות?

כשהעגבנייה תהיה אדומה.

כל זמן שהעגבנייה ירוקה,

לא הגיע לעונת המעשרות. זה דומה לחזיז שאמרנו כאן שברכתו שהכל,

ולכן גם על העגבנייה הירוקה הזו,

גם עליה, אם אוכל אותה בפני עצמה,

יברך שהכל נהיה בדברו.

אין הבדל אם זו עגבנייה רגילה או עגבניות שרי.

העגבניות הקטנות, הגולות, שרי, גם הן יש,

בכוונה מורידים אותן לשוק שזה עדיין ירוק, בוסר,

אדם, אם זה לא טוב, לא ראוי לאכילה כמו שהוא,

ואנשים שאוהבים לעשות מזה את הכבוש, את המחלל,

לוקחים מזה ועושים,

ומי שירצה לאכול אותם כמו שהם בצורה הזו,

יברך על זה ברכת שהכל נהיה בדברו.

טעה והמה בפני האדמה, בדאבו יצא.

במציאות דברו זה אמת שזה גדל באדמה,

ולכן על פי דברי המגן אברהם,

מסימן ר״ו, סעיף קטן א',

בדיעבד יצא ידי חובה.

אבל,

בלכתחילה, הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

יש אנשים שאוהבים ללעוס גת.

הגת הזה, יש בו מעט, מעט מאוד מהחשיש.

הם אוהבים ללעוס את זה, והם שואלים אם מברכים על זה.

אין לו טעם טוב, הטעם שלו הוא מר.

תביא לאנשים כאן לטעום,

אז האנשים לא נהנים מזה מצד הטעם.

הם נהנים מהחשיש שיש בו.

לא נהנים מהטעם של הירק.

ולכן, לא שייך לברך על זה ברכה.

הבעיה העיקרית בדבר הזה,

לא רק התימנים אוהבים את הגת,

אלא גם התונאים אוהבים את זה.

זה שורץ טונאים.

אז איך אדם יכניס לפה עלים כאלה שיש בהם גם הרבה טונאים?

את הבעיה של הברכה פתרת. אתה אומר, לא, אין בזה טעם מתוק, אתה לא מברך.

אבל מה יהיה עם התונאים?

עדיין לא ראיתי גת גוש קטיף ואיזה הכשר של איזה בדאץ שיקדימו רפואה למכה, שלא יהיה על זה תונאים.

ולכן, מי שירצה ללעוס מזה,

צריך לטפל בו בדיוק כמו שאתה מטפל בפטריזיליה,

חסה, באדונס, כמו שאתה מטפל בהם.

אתה שם את זה בנה אמה או בנה חומס,

אתה שוטף את זה היטב, אתה בודה כל העלה והלב,

אחרי שבדק ירצה ללעוס, למה לא?

אבל אחרי שלעס הרבה, צריך להיזהר, לא לתפוס רגל.

יש בזה, כמו שאמרתי, מעט מהחשיש,

והאדם מאבד את ההשערה מד מרחק.

אם הוא נוהג,

הוא רואה מרחוק רכב,

הוא חושב שהאוטו הזה רחוק ממנו שני קילומטר.

והאמת, הרכב הזה רחוק ממנו עשרים מטר, עשרה מטר,

הוא יכול להיכנס בו.

אולי אדם עובר את הכביש, חוצה את הכביש,

הוא חושב שהאדם הזה רחוק ממנו שני קילומטר, הוא לא נאית.

והאמת היא שהוא קרוב אליו, הוא מאבד את ההשערה הזו, את המד-מטר הזה,

ולכן אדם שאכל הרבה, לעס הרבה מהגת,

צריך להיזהר,

שלא ינהג, ייתן לאשתו. אם אשתו לא נעשה מזה, ייתן לה שהיא תנהג, היא תביא אותו בשלום לבעל כדי שלא יקרה חלילה אסון.

אבל כמו שאמרנו בראש ובראשונה, צריך לשים לב לגבי הבעיה של התולעים.

צריכים להכיר בזה,

זה הפעם הערבי לטוש. אז האחד הולך לקלוץ דמי כבר,

גם בזה מברכים על זה שהכל נהיה בדברו.

נכון שבהווה הכפר הערבי הזה הוא נטוש,

אבל הם נטעו את העץ השקט כדי לאכול שקדים יבשים,

ולא נטעו את זה על דעת לאכול שקדים ירוקים. הוא הולך וכותב בצורה משונה בזמן שזה עדיין ירוק,

ולכן הברכה עדיין נשארה שהכל נהיה בדברו. מרם ממשיך ואומר,

אל דלעת חיה, נברך שהכל.

הדלעת

אנחנו מבשלים.

כל המטרה בדלעת, לבשל,

ואז זה יוצא טעים לטוב, ואז הברכה עבור פני האדמה.

אבל אם הדלעת עדיין לא מבושלת,

הוא לוקח חתיכה ואוכל,

יורד לדרגת שהכל, למרות שהוא נהנה מזה,

אבל עיקר גידולו כדי לבשל,

וכאן זה עדיין לא מבושל, לכן הברכה שהכל.

כך הוא הדין גם לגבי שאר הירקות.

אדם לוקח תפוח אדמה.

תפוח האדמה, כשהוא מבושל, ברכתו ברוכי האדמה.

אם הוא לוקח מהתפוח האדמה הזה, כשהוא עדיין לא מבושל,

במקום לברכתו שהכל.

השאלה הזו מצויה הרבה.

לפעמים אנשים יוצאים על פני השדה ועושים על האש,

שמים גם תפוחי אדמה, פתטות.

ולפעמים זה צלוי כל צורכו,

ואתה יכול לברך עליו ברוכי האדמה.

אבל לפעמים הילדים, אין להם סבלנות.

הוא רק שם את זה על האש, אחרי כמה דקות הוא רוצה לאכול. תן לו.

אבל תדגיש לו על תפוח אדמה, שזה לא מבושל ולא צלוי.

הברכה היא שהכל נהיה בדברו. עדיין זה לא מבושל ולא צלוי.

אם הוא רוצה לברך אדמה, שיחכה, תהיה לו סבלנות.

לפעמים לוקח שעתיים, שלוש, תנוי, איזה גחלים יש לו.

יש לו גחלורת תמים או גחלים אחרים,

ולפי זה תגדיר אם זה צלוי כל צורכו או לא.

אבל אם אתה יודע על העובדה שזה לא צלוי כל צורכו,

ממולא הברכה תהיה במקום אדמה, שהכל נהיה בדברו.

כך גם לגבי הקישואין. גם בקישואין או בכרוב וכיוצא בזה, יש הרבה דברים שאנשים רגילים לבשל אותם. ולכן,

אחרי שהחציל בושל כל צורכו,

הברכה עליו היא ברכת ברוא פירו האדמה,

אבל אם החציל הזה עדיין לא מבושל והוא לוקח אוהב לאכול אותו כך, אפילו שהוא נהנה,

אין עליו את עיקר הברכה ברוא פירו האדמה,

אלא יברך על החציל הזה שהכול.

יש אנשים, במקום לבשל את החציל,

במקום לעשות מזה מרק ירקות, במקום זה יש כאלה עושים או כבוש או עם סוכר.

מבשלים את זה עם סוכר,

יוצא גם כן טעם טוב, המרכחת הזו,

ויש עליו את הצורה,

אז זה יברך בורא פרי האדמה.

אם הוא בישל אותו עם הסוכר והוא טעים וטוב,

כמו כל ריבה שאתה רואה את הפרי, עדיין הפרי לא מרוסק,

לכל הדעות אפשר לברך את הברכה הראויה לו.

פה יהיה אפשר לברך על החציל המרוכח הזה,

אפשר לברך עליו בורא פרי האדמה.

אבל כשאוכל את החציל...

כמו שהוא נע, כמו שהוא עדיין לא מבושל, לא מרוכך,

וכי גוונה יורה דרגה במקום אדמה יברך עליו ברכה שהכל נהיה בדברו.

כך גם על הבצלים.

אדם לוקח את הבצל,

מבשל את זה במרק,

נותן טעם למאכל,

ואם הוא אוכל את הבצל המבושל הזה,

יברך עליו בורא פרא האדמה.

אבל אם הוא לוקח את הבצל הזה כשהוא חי,

הוא לא מחכה עד שיתבשל, הוא לוקח את הבצל הזה ואוכל אותו כך,

הברכה היא שהכל.

יש אנשים שאוכלים את זה עם הלחם, לחם ובצל,

אז הברכה המוציא לחם מן הארץ, זה העיקר, פוטר את הבצל.

אבל אם הוא לא צריך לתת את זה עם לחם, אלא אוכל אותו כמו שהוא,

וכי גוונה יברך שהכל.

אמנם יש היום הרבה אנשים שהמציאו תורה חדשה.

האנשים האלה, הטבענים,

הגדיר אותם, רון החכם המציאו, הוא אמר,

האנשים האלה הם אנשים בריאים,

אבל מתנהגים כמו חונים,

ולכן מחפשים כל מיני מאכלים, כל מיני דברים משונים,

ולפעמים בעל החנות יש לו לשון ארוכה, לשון מדברת גדולות,

הוא יודע לעבוד עליהם בעיניים.

הוא אומר לו, תאכל את הבצל הזה חי, זה מנקה את הגוף מכל הרעלים,

כך הוא אומר.

צריך לחפש משהו שמנקה לו את המוח.

זה אולי היה יותר מתאים לאותם האנשים שהמציאו את התורה החדשה הזאת.

מדברים הרבה שטויות, הרבה דברים נפילים,

אבל אנשים הולכים אחריהם. אתה רואה, יש הרבה אנשים תמידים, הרבה עבלים הולכים לאותן החנויות, ומה שהוא אומר לו זה כאילו הלכה למשה מסיני.

הוא אומר לו, בבוקר תאכל עליברק ענייה שם אחד של שון, תאכל בצל אחד,

ומה שהוא אומר לו זה כאילו משה רבינו אמר, טוב,

שיהיה בריא אותו אדם.

אנחנו לא אומרים שיש עוון לאכול מהבצל,

אבל שידייק עם הברכה.

הברכה היא שהכול מגיע בדברו, זה מה שצריך לעשות,

כי אדם לא הולך לזרוע את הבצלים האלה בשביל אותם האנשים.

כמה אנשים כאלה יש? יש מעט משוגעים, לא הרבה.

עדיין רוב העולם נורמלים.

ולכן בחיי גוונה הדרך לבשל את הבצל,

ואין דרך לאכול את הבצל הזה, שהוא חריף מאוד וקשה לאכילה בפני עצמו,

אין דרך לאכול אותו חי כמות שהוא,

ולכן הברכה תירד לברכת שהכול נהיה בדברו.

יכול להיות שאם זה לא כל כך חריף,

היום עושים הרכבות,

וההרכבות האלה לפעמים אתה ממעט את החריפות שלהם,

איך נקרא לזה?

חמוץ מתוק, חריף מתוק, עושים כל מיני הרכבות. אם זה כן נאכל,

תיתן את זה לכל האנשים, כל העולם אוהבים לאכול אותו כמות שהוא חי.

אם יהיה דבר כזה, אז נשנה ונאמר שתהיה הברכה בורא קריאה אדמה.

אבל בהווה אני חושב שעדיין הבצלים האלה, כל הדוגמאות שהבאתם,

אני חושב שעדיין רוב האנשים לא אוכלים את זה כמות שהוא.

זה לא נוח לאכילה בצורה הזו, זה חריף,

אלא רגילים או לבשל או לערב את זה קצת בסלט.

חותכים איזה חתיכות קטנטנות, משהו אתה מערב בסלט לתת טעם,

אבל לא אוכלים אותו כמות שהוא.

ולכן הברכה עליו היא ברכת שהכל נהיה בדברו. הגמרא מביאה על קמח שעורים,

גם קמח שעורים שהכל נהיה בדברו, למרות שזה גורם קצת טבעים במעיים אפילו, אחי,

הוא נהנה וברך על זה שהכל.

שחר תמרים או שחר שעורים,

אנחנו קוראים לשחר שעורים היום בשם בירה.

אין הבדל אם זו בירה שחורה או בירה לבנה,

הברכה על הבירה היא ברכת שהכל נהיה בדברו.

אמנם יש שם חומר יסוד, דהיינו, על שעורים,

אבל כשאתה מבשל כדי לעשות בירה בבישול, כל השעורים נמסים לגמרי. זה נינוח,

ולכן, אינה ואמנה, נברך על זה, בורא פרי האדמה.

המילה פרי, צריך שיהיה לך חלק מהגוש,

מהפרי. פה זה נמס לגמרי,

ולכן צריך לברך על הבירה הזו, בין אם זו בירה שחורה, בין אם זו בירה לבנה.

צריך לברך עליה ברכת שהכל נהיה בדברו.

היום מייבאים גם בירה מחוץ לארץ.

מייבאים בפחיות, מביאים בירה,

וצריך לשים לב אם זה מהישן או מהחדש.

ולחם וקלים וחרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה,

עד אביאכם את קורבן אלוהיכם.

המשנה במסכת קידושים בדף ל״ח,

המשנה דנה בנושא הזה,

ומרן כתב לנו את ההלכה הזו פעמיים באהבה.

בירה חיים סימן תפטט סעיף י, ובירורי דעה סימן רצא דג.

בשני המקומות מרן אומר,

גם על חיטה או שעורה שגדלו בחוץ לארץ,

גם על זה יש את הדין של חדש.

אם אתה לוקח בירה בחודש אייר סיוון,

הכל זה מהישן.

יש שם הכשר בדף, אין בעיה, אתה מברך שהכל משוטט.

אבל כעת, בסוף טבת או בשבט כבר גדלה הסעורה החדשה שם,

וממילא הבירה שהם עשו זו מהסעורה החדשה,

וכאן טעם כעיקר דאורייתא,

כמו שכתב מרן בסימן צד חץ סעיף ב',

ולכן אין יותר לשתות מאותה הבירה.

יש הכשר שנפוץ מאוד בחוץ לארץ,

שם ההכשר הוא אויו.

לפעמים האנשים הולכים אחרי ההכשר הזה,

ונדמה לו שהבירה הזו כשרה,

כיוון שיש על זה את ההכשר אויו.

אבל לצערנו, הם מזלזלים בפרט הזה,

הם לא בודקים,

לא שמים לב,

אם הסעורה הזו היא מהחדש ומהישר,

ולכן אי אפשר לסמוך על ההון בפרט הזה.

אם יש לך פחית בירה כזו ואין עליה הכשר טוב,

מנהלו להימנע לא לשתות מאותה פחית הבירה.

גם ממתקים,

בפרט הממתקים שבצבע שחור.

רק ריץ, יש שם גם חלק מהחומר יסוד שהוא סעורה,

וממילא,

אם זה בא מאותם החיטים הסעורים,

שעדיין לא הגיעו לחודש ניסן,

עד אחרי הפסח זה אסור.

בינתיים,

כל זה בגדר חדש, שיהיה אסור לאכול מאותם ממתקים,

ואפילו לתת לעומד קטן, גם בזה הדבר אסור.

שעקול, ובסוף, אם הוא שתה רביעית בבת אחת,

נפשות, כיוון שהרוב זה המים.

הרוב כאכול זה מים, ולכן אם הוא שתה בבת אחת רביעית,

יברך על זה או בורא נפשות.

אל אסבה די דברה שאינם זורעים.

בערבית קוראים לזה קובזה, לחם ציפורים.

אף אחד לא הולך לזרוע את העשבים האלה,

למרות שיש אנשים שאוהבים לאכול מזה, אפילו אחי, כיוון שאנשים לא זורעים,

מרן אומר שיברך על זה ברכת שהכל נהיה בדברו.

אבל המגן אברן בדעת רבנו הארי, לפי דעתו,

צריך לברך על זה ברכת בורא פרי האדמה.

דיברנו בנושא הזה למעלה בסימן ראש ג' סעיף ד' לגבי עצי סרק שמוצאים פרי.

וגם בדעת מרן, אם זה דבר חשוב וטוב,

יכול להיות שמרן מודה שיתנו לו את הברכה הראויה לו.

יכול להיות אולי שהקובזה הזו, הלחם ציפורים הזו, אולי הוא נקרא דבר חשוב.

אז אולי אפילו למרן יברך על זה בורא פרי האדמה.

קל וחומר לדעת רבנו הארי, שבוודאי הברכה היא בורא פרי האדמה, וככה הוא ייאמר מלכתחילה.

אין כאן שאלה של ספק ברכות.

כמו שהזכרנו קודם את הסברה של המגן אברהם והפנים מאירות,

סוף סוף זה גדל, צמח מהאדמה.

אז מה שהוא אומר בורא פרי האדמה זה לא שקר.

אם זה לא שקר,

אף אחד לא יאמר שיש כאן,

לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא.

ולכן אנחנו לא חוששים ויכולים לחסוק בדבר הזה כדעת רבנו הארי.

ובדרך כלל היום האנשים לא אוכלים מזה כמעט, אבל הזקנים שהיו כאן בירושלים לפני 61 שנים,

בתקופת מלחמת השחרור, תש״ח, שנת 48',

ירושלים אז הייתה במצור. היו קרוב ל-100,000 יהודים כאן והיה כאן כמעט רעב.

לא היה מספיק מים, לא היה מספיק אוכל,

ובהפוגות היו אנשים יוצאים מהשדות והיו לוקחים מהקובזה הזו,

ואז הם היו שואלים על הדבר הזה.

אז אמא שואל אותך, יהודי אשכנזי ביטאי,

תוכל לומר לו שיברך על זה את הברכה שכתב מרן שהכול נהיה בדברו.

אבל אם אשאל אותך, יהודי ספרדי, אנחנו שקיבלנו ראות רבנו הארי,

אז בלכתחילה יותר מתאים לומר לו שיברך על זה ברכת בורא פרי האדמה.

מרן ממשיך, על חומץ יין מברכים שהכול אם הוא מעורב עם הרבה מים,

אבל על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו.

הכלל הוא, כל דבר שמזיק את האדם,

אין על זה ברכה,

אפילו אם האדם הזה אוהב את זה, בשבילו זה טעים,

אפילו אך יקבל שזה גורם נזק בלתי הפיך, לכן אין על זה ברכה.

הגמרא לברכות עמודו הביאה לנו דוגמה ראשונה של

שמן זית,

הגמרא לא אומרת למה זה מזיק, הרופאים היום אומרים זה גורם כיף קיבה, אולכוס,

יכול לעשות לו חור במעין,

או החומץ,

החומץ יין זה ממש כמו חומצה.

אם תיקח את החומץ הזה ותשפוך אותו כאן על הרצפות,

הרצפות נהיה בהם חרים.

יהיה כל הצבע, במקום לבן,

הצבע יהיה אדום, כמו החומץ. כל כך זה חריף,

יש בו כל כך חריפות גדולה.

אז כמו שברצפות זה עושה חורים,

גם במעין של השוטה זה גם כן יכול לעשות חורים,

אין ספק שדבר כזה מזיק, ולכן אותו אדם, גם אם הוא טיפש ורוצה לשתות מזה,

אפילו שהוא נהנה מזה,

אין הווה אמנה שיברך על זה ברכה, דבר שמזיק לא מברכים,

אלא אם כן,

אם הוא רוצה לשתות ממונדה,

מה הוא עושה?

לוקח מהחומץ הזה,

מערב את זה עם הרבה מים וסוכר,

כאן זה כבר לא יזיק.

כאן יש לך הרבה מים וסוכר,

החומץ הזה כמעט ולא יזיק,

בזה אין בעיה, יוכל לברך שהכול. אבל איך היין נעשה חומץ?

יין ביתי שמחמיץ,

החיידקים והתולעים הם שהופכים את היין לחומץ.

אם יש בו תולעים,

אתה לא יכול לשתות דבר כזה,

ולכן צריך קודם כול לסנן.

יש סנן קודם כל את החומץ.

אחרי שגמר לסנן, אחר כך יערב אותו עם הסוכר והמים ואז כן יהיה רשאי לברך עליו שהכול.

אבל אם הוא לוקח את החומץ כמו שהוא,

כמו שאמרנו על דבר כזה, דבר שמזיק, אין הווה אמנה לברך. גדולי הפוסקים דנו לגבי הסיגריות.

האם מברכים על הסיגריות או לא?

כל השאלה הזו נמצאת בדברי האחרונים.

לא תמצא לזה זכר,

ולא בגמרא ולא בראשונים, וגם לא בדברי מרן על שולחן ערוך.

ולמה לא?

בזמנם לא היה הדבר הזה.

המגפה של העישון עדיין לא הייתה קיימת.

כשגילו את אמריקה ראו שהאונדיאנים אוהבים לשתות קפה ולעשן רגילה. זה מה שהם היו רגילים,

ומשם נפיצם השם הביאו את התרבות הזו גם לירושלים.

אבל הרופאים כולם פה אחד אומרים לך, העישון הזה מזיק.

גורם לאדם מחלות סרטן מסוגיו,

התקפי לב, אירוע מוחי,

עשרות דברים שגורמים לאדם נזק בלתי הפיך.

לפי הטענה של הרופאים,

מדי שנה בשנה מתים בארצנו ובארץ ישראל עשרת אלפים בני אדם מהנזקים של העישון.

אנחנו שומעים על איזה פיגוע, אם יהודי נהרג באיזה פיגוע, אנחנו כולנו נחרדים, מזדעזעים, כואב לנו נורא על כל נפש מישראל ובצדק.

פה זה לא אחד, זה לא שניים.

פה זה עשרת אלפים מדי שנה בשנה. תראה איזה מספר מדהים,

ועדיין יש אנשים טיפשים שעדיין לא נגמלו, עדיין ממשיכים בתאווה הזו, בתאוות העישון.

אבל אם הוא ישאל אותך אותו הטיפש,

הוא רוצה גם לברך שהכול נהיה בדברו,

או אולי הוא רוצה לברך ברוך שורף ממונו בידו, אולי יעשה תקנה מיוחדת.

בוודאי שאין הוה אמנה לברך.

תראו בספר עמודי אור,

הוא דן לגבי הנושא של העישון ביום טוב.

הוא הראשון שכתב לפני 120 שנה,

הוא כבר כתב שהעישון הזה מזיק,

והיום, כמו שאמרתי, היום כל הרופאים פה אחד מדגישים שזה מזיק מאוד,

ולכן אין הוה אמנה לברך על העישון.

הכנסת הגדולה, מגן אברהם דן, הוא מסיבה אחרת,

כי הגמרא לברכות י׳ אומרת,

המטעמת אינה צריכה ברכה.

למה? כי אתה פולט את מה שאתה אוכל.

גם כאן,

את העשן שהוא הכניס לתוך הרעות, הוא פולט את זה.

ולכן אם דנו מאותה סוגיה שלא מברכים.

בין כך ובין כך, בין אם זה מאותה סוגיה או מהטעם השני שאמרנו,

בוודאי שאין הוה אמנה לאדם שחוטא ועובר על ונשמרתם מאוד בנפשותיכם.

לא יעשה דבר שגורם לו נזק, לפעמים לא רק לו,

אלא גם לסביבה שהוא מעשן.

עכשיו הימים האלה, ימי חורף קרים,

החלומות סגורים,

כשהוא פולט את העשן,

כל אלה שלידו נושמים את אותו העשן,

והרבה פעמים הם ניזוקים.

מתוך העשרת אלפים שאמרנו, שהולכים לעלמן בכל שנה,

מתוכם יש אלף חמש מאות שאף פעם לא עישנו.

אבל הם נשמו את העשן של אותו הרשע שיישן,

ולכן גם הם הלכו לעולמם, גם הם ניזוקו.

חלק מהם מבוגרים, חלק מהם ילדים קטנים, תינוקות,

כל זה בגלל הסיגה המסריחה של אותם האנשים,

ולכן אדם ירושמים, אדם בן תורה,

בוודאי שצריך להיגמן מכל זה,

ויפה שעה אחת קודמת. וכמו שאמרנו,

אין הווה אמנה לברך ברכה על דבר כזה.

זה כלל יסודי, כל דבר שמזעיק את האדם, אין עליו ברכה.

אבל אדם ששותה משקאות חריפים צריך לברך.

והסיבה היא,

נכון הדבר שאם האדם הזה שותה בכל יום,

בקבוק קוני יעק וווסקי,

אז בחצי ימה ועל זמנו הכבד שלו הולך לאיבוד וילך לעולמו מהר.

כל זה כשהוא שותה הרבה.

אבל אם אתה שותה בכל יום שלושה-ארבעה גרם, זה הכול.

אחרי שהוא גמר את האוכל, שותה ארבעה גרם.

בזה זה לא מזיק כמעט,

ולכן על זה, אם הוא נהנה,

שייך לברך.

אני לא מברך, תביא לי קוניאק, בשבילי זה לא טעים.

אתה מביא לי כוס תה, זה טעים, מזה אני נהנה.

מהוויסקים תביא לי, אני לא נהנה, בשבילי זה לא טעים,

אז אני בוודאי לא אברך. אפילו אם האדם הזה יבוא לי עם הכשר הכי טוב,

יש על זה את הבדלת הכי טוב,

ואני כן טוען מפני הכבוד,

תשאיר לך, אם אתה לא נהנה, אתה לא מברך.

כך הוא עדין גם לגבי תרופות.

אדם שלא מרגיש טוב, משתעל וכיוצא בזה.

הרופא רושם לו בריצפט שישתה גם סירופ.

שוב, יש אנשים שנהנים מהסירופ.

אתה נותן לילד הקטן מהסירופ,

אחרי שהוא טען כפית אחת, הוא אומר לך, תביא עוד, זה מתוק.

מי שלא נהנה, יברך על זה שהכל נהיה בדברו.

אבל אם האדם הזה לא נהנה מהסירופ, הוא שותה את זה רק בגלל שהוא משתעל,

אין לו ברירה,

אז בחיי גוונה,

בכל אותן התרופות שהאדם לא נהנה מהן,

אין על זה ברכה,

לא יברך כלל ועיקר.

על הוויסקי, קוניאק, וודקה, כל הדברים הללו צריך הכשר.

אסור לנגוע בכולם אם אין הכשר.

פעם היו אנשים מוכנים לקנות מאותם הדברים בלי שום הכשר. היו מביאים ערק מלבנון, יש שם עיירה זחלה,

ערק זחלאווי, היה ערק משובח.

שום הכשר לא היה.

וכל הרבנים, כל האנשים היו שותים מזה,

ידעת ממה זה עשוי.

חומר יסוד, תאנים וכן הלאה.

אתה יודע ממה זה עשוי, אין כאן חשש יין נסך,

ולכן בזמנם בתורותם היו יכולים ליהנות גם מזה, גם מהוויסקי, והיה צריך שום הכשר.

היום המציאות השתנתה.

היום מערבבים אלכוהול או דברים אחרים,

ולא פעם האלכוהול הזה הוא עשוי מיין נסך.

בעיקר בארצות דרום אמריקה, יש להם שם שטחים עצומים,

כרמים,

יש להם הרבה יין,

ואין קונה.

מה הם עושים מאותו היום? בגלל שאין להם למי למכור,

הם הופכים את זה לאלכוהול.

האלכוהול הזה שבא נורא עם מסך,

גם הוא אסור בשתייה ובהנאה.

לצערנו גם בארץ זה מגיע,

מייבאים אוניות שלמות, מייבאים במכלים אלפי ליטרים בכל יום מאותו סוג, מאותו אלכוהול.

אז אם אותו היקב אין לו הכשר בדץ,

אין עליהם פיקוח ולא משגיח.

אז הם ייקחו את מאלכוהול הזה שהוא זול מאוד,

יערבבו את זה בערק,

בקוניאק, בליקר או בוויסקי.

מי אמר לך שלא?

מי יכול להבטיח לך שאותם הריקבים לא יעשו את זה?

כיוון שזה מחיר זול מאוד,

ולכן אנחנו חוששים מאוד ולא נוגעים באותן המשקאות אם אין על זה הכשר בדץ.

שם באחת המדינות,

במקום לתדלק בתחנת הדלק בבנזין,

שם שמים להם אלכוהול. האוטו נוסע על האלכוהול הזה, זה יותר זול מהבנזין.

עד כדי כך זה נעשה שם נפוץ.

אולי בדודן יהיה אסור לנסוע באותו הרכב, אולי אם מסך אסור בהנאה,

אז אולי גם בנסיעה אולי יש מקום נשאר.

מכל מקום לענייננו, לגבי השתייה צריך לשים לב,

גם בזה צריך הכשר הבדץ,

כמו שאתה מקפיד בכל מאכל, כך גם בזה, לא רק בימי הפסח. בכל השנה כולה הרי נסך אסור בשתייה והנאה,

ולכן רק אם יהיה הקשר של בודץ אתה יכול לנגוע באותו הערק,

עליו אחי,

לא בקוניאק ולא בדברים האחרים,

אי-אפשר לנגוע בהם. דבר שאסור בשתייה, אין עליו ברכה.

מרן כותב לנו את ההלכה הזו פעמיים באהבה,

למעלה בסימן קובצא תקווה,

וגם אצלנו בהמשך,

דבר שמותר באכילה,

על זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה ברכה.

דבר שאסור באכילה,

על זה לא תיקנו אנשי כנסת הגדולה ברכה,

ולכן אם אין על זה הכשר בדץ.

ואם רותו כל אותו אדם מעיז ורוצה לשתות, הוא לא עושה לנו חשבון,

חי גוונה,

יכול להיות שהברכה שלו אולי היא ברכה נבטלה.

ולכן, לפני שאדם לוקח לשתות בדברים האלה,

תסתכל קודם כול על הסטיקר.

הבירה השחורה או הבירה הלבנה תוצרת ישראל,

יש על זה הכשר בדץ.

זה נוח מאוד, אתה יודע שזה כשר,

אתה רוצה בבקשה תשתה לבריאות.

אבל על הדברים האחרים, ההשקעות החריפים,

לא על כל דבר יש הכשר.

הרבה פעמים זה תוצרת חוץ, יבוא,

והרבה פעמים יש בזה תערובות של דברים שאסורים בשתייה,

או לפעמים גם אסור בהנאה,

ולכן שומר נפשו ירחק מזה, ייזהר שלא להיכשל.

הוויסקי זה משהו בסקולטן, זה בסדר?

לא, זה לא בסדר.

גם מזה אדם צריך להיזהר, אלא אם כן, אם יהיה הכשר בדץ,

אין כאן הכשר של הבדץ עדה חרדית,

אבל זה בוודאי לא ייתנו הכשר.

לפעמים יש שם איזה בדץ ששם הם מפקחים על אותו היקר,

יכול להיות שיש בדץ טוב שם,

ששם יגידו לך שזה בסדר.

אם אתה לא מכיר את הבדץ הזה, תשאל.

תשאל רבנים שמכירים.

בדרך כלל הבדץ, העדה החרדית, שם הרבנים מכירים גם את הבדצים שנמצאים בחוץ-לארץ,

הם יגידו לך אם זה בדץ אמיתי, בדץ טוב,

או שכל זה כאילו יש גם זייפנים שמשתמשים בפירמה של בית דין צדק,

בפירמה של בדץ,

וכל רוח אין בקרבם.

ולכן צריך חקירה ודרישה בדברים האלה,

ולא ימהר האדם לשתות,

גם אם הוא אוהב את הטיפה המרה,

אבל צריך להיזהר, לעמוד בניסיון,

כדי שלא ייכשל בדברים הללו.

הסירופ, יש פה בעיה של שומן מן החי, גליצורין,

וגם עליו היה צריך להיות הכשר, ואין, אין הכשר.

אין בדץ שייתן על הסירופ.

ולכן העצה היא פשוטה מאוד,

כיוון שזה ספק ובוודאי,

ערך השולחן בדעת הרמב״ם,

הוא כותב את זה ביורא דען סימן צדיק ת' סעיף ה',

הוא אומר שמותר לבטל את זה בשישים.

אז תיקח את הכפית סירות,

תשים את זה בתוך הכוס תה, כאן יהיה בוודאי בטל בשישים,

בצורה הזו יהיה מותר לך לשתות.

אבל מה שאין כן, לשתות את הסירופ כמו שהוא,

לקחת את הכפית,

גם על זה יש לנו סימן שאלה,

וכמו שאמרתי,

עדיין על זה אין לנו הכשר של בדעת.

הלילה יורצאית של הגאון הצדיק